אור ברסלב

הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג

שופטים

עקב

פסקה א

שופטים ושוטרים תתן וגו': במצוה זו צוה על שופטים ושוטרים. ועוד. כי אלקים שופט כי' ם', מניה י ו"ד דחושבניה כ' לאחר מכאן, אלקים שופט, זה ישפיל ה"ה דהויה וזה ירום ו"ו דהויה.

פירוש. סוד המשפט הוא בג' קוין, בסוד במותב בי תלתא כחדא הוינא. הרומזים על ג' קוין המשמשים כאחד. אשר קו הימין נוטה לחסד, ושופט העולם בחסד. וקו שמאל נוטה לדינים ושופט העולם בדין וקו האמצעי מכריע ביניהם, ומקיים הארת שניהם, אלא שמשפיל את הארת השמאל שלא יאיר אלא ממטה למעלה (כנ"ל ב"א דף ס' אות נ' ד"ה מחלוקת) ואז אין בו דינים, ומרים הארת הימין שיאיר ממעלה למטה, שה"ס אור ג"ר. כמ"ש שם.

וזה אמרו, ועוד. דהיינו בדרך סוד, כי אלקים שופט, כי, מ', שהמלה כי בגי' מ', כי מניה יוד דחושבניה כ', כי ה י' של המלה כי, במילואה, דהיינו יוד, הוא בגי' עשרים. ועם ה כ' עצמה של המלה כי, הרי הוא בגי' מ'. ומ' יורה על קו ימין שהוא חסד. בתר הכא, לאחר מכאן שהקו ימין, המרומז בהמלה כי, שפט, אלקים שופט, שהוא הקו שמאל, שהקו ימין שה"ס כי, שופט העולם בחסד, והקו שמאל שה"ס אלקים שופט העולם בדין. ואחריהם בא קו האמצעי שנקרא זה, וז"ש, זה ישפיל ה"ה, שקו אמצעי הנקרא זה, משפיל את ה"ה שה"ס השמאל, והמלכות, שמשפיל שלא יאיר השמאל בה, אלא ממטה למעלה, דהיינו רק בו"ק. וזה ירום ו"ו, שמרים את קו ימין המאיר בז"א בחסדים, שהוא יאיר ממעלה למטה באורות דג"ר. (כמ"ש לעיל ב"א דף ס' אות נ' ד"ה מחלוקת).

פסקה ב

פקודא בתר דא וכו': המצוה שלאחר זו, הוא לדון בחרב, לדון בחנק, לדון בדין סקילה, לדון בדין שריפה. לדון בחרב, למי. ומשיב, לסמאל. ז"ש, כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד. דהיינו על סמאל, שהוא שרו של אדום.

פסקה ג

חרב דקב"ה י' וכו': החרב של הקב"ה י' של הויה, היא ראש החרב. ה ו' של הויה היא גוף החרב, ה' ה' של הויה, הן ב' פיות של החרב, שהם סוד צדק צדק תרדוף, שחותכים שני דינים, דין מפי בית דין שלמעלה, ודין מפי בית דין שלמטה. ומכאן נודע, שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שניתן לו רשות מלמעלה.

פירוש. המוחין דז"א המתגלים ביחוד קריאת שמע, מכונים חרב שעל ידיה נשמדת הסטרא אחרא. כלהלן. ועיקר גילוי המוחין ההם, הוא ע"י התחברות המלכות בבינה, שאז מקבלת המלכות כלים דבינה בסוד אמא אוזיפת לברתא מאנהא (כנ"ל בהקדמת ספר הזהר אות י"ז) ולולא זה לא היו ז"א ומלכות ראוים למוחין כלל (כנ"ל ב"א דף ז' אות ג' ד"ה וכבר). וע"כ יש לבינה ומלכות אותה צורת אות. דהיינו ה' כי הן אותם המוחין. ולפיכך הן בצורה אחת בפי החרב, אלא שנבחנות לב' פיות, כמו בשם שהן ב' ההין.

וז"ש, י' רישא דחרבא, שה"ס החכמה והיא י' דהויה שהיא ראש הכל, המשפיע המוחין אל ה' עליונה, שהיא בינה. אמנם כשהמוחין בי"ה, אינם יכולים להשמיד הס"א, כי הס"א אינו נאחז בהם, אלא בו"ה, וע"כ רק ו"ה יכולים להשמיד הס"א. וז"ש ו' גופא דחרבא, כי ז"א שה"ס ו' דהויה הוא עיקר החרב המשמיד הס"א. ה' ה', תרין פיפיות דילה, שע"י השואת הצורה שלהן באים המוחין לכלל גילוי כנ"ל, ולפיכך אינו מספיק פה אחד, אלא צריכים דוקא לב' פיות, שסוד הפה שבבינה ישפיע לפה של המלכות באפן אשר ה י' שהיא ראש הכל משפיעה אל ה' ראשונה, ומהן מקבלת ה ו' שהיא גוף ועיקר החרב, משפיעה ל ה' אחרונה, ואז נשלמת המציאות של החרב. וז"ש, צדק צדק תרדוף שב' פיות החרב נקראים צדק צדק, וב' פיות החרב האלו, חתכין תרין דינין, בבת אחת, דינא מפי ב"ד דלעילא, דהיינו בינה. ודינא מפי ב"ד דלתתא, דהיינו מלכות. וז"ש ומהכא אשתמודע אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, דהיינו על פי דין של ב"ד של מטה, עד שנתן לו רשות מלמעלה, דהיינו ע"י ב"ד של מעלה, שהוא בינה. כי כל המוחין שבמלכות, מקובלים מן הבינה, ואין למלכות מבחינת עצמה כלום.

פסקה ד

נרתקא דחרבא אדני וכו': הנרתק של החרב, דהיינו הכלי שטומנים בו החרב, הוא השם אדני. שם, באדני, נמצאות אותיות דין. כי באדני יש אותיות א' דין. בקריאת שמע, ה"ס הויה, שהוא חרבו של הקב"ה, כנ"ל בדבור הסמוך. עליה נאמר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, כמ"ש לעיל. בצדיק ח"י העולמים כלולות שמונה עשרה ברכות, כלומר שע"י הצדיק, שהוא יסוד דז"א נעשה זווג ז"א ומלכות דגדלות, שה"ס שמונה עשרה ברכות, שבתפלת העמידה. דביה אדני שפתי תפתח, ופי, שהיסוד פותח את המלכות שנקראת אדני. ובו, ביסוד, נכנסת החרב בנרתיקה, שה"ס זווג הויה, באדני, שנעשה ע"י היסוד וחמת המלך שככה. כי כבר נתבערו הקליפות ביחוד דקריאת שמע, ועתה בתפלת העמידה אין עוד אחיזה להן ונשקט הכעס, ומתחברים ב' השמות יאהדונה"י, שהוא שילוב ב' שמות, הויה אדנ"י.

פסקה ה

לדון בחנק זרקא וכו': המצוה לדון בחנק. בהטעם זרקא, יש שם קו, ו י' כרוכה עליו, וקו, הוא ו' שנתפשטה מן ה י'. בו ב ו', תופש את סמאל. בסו"ה, וישאוהו במוט בשנים. מהו מוט של אותו רשע סמאל. ומשיב, אדם שהוא יוד הא ואו הא שבגי' מ"ה, ועם ד' אותיות הויה, הרי מ"ט, כחשבון מ"ט אותיות שהן ב ו' מלים של יחוד העליון, שהוא שמע ישראל, וב ו' מלים של יחוד התחתון, שהוא בשכמל"ו. שהן ו' ו'. וזה הוא וישאוהו במוט בשנים, בפרוד מהן, בלא א' שבאמצע ו"ו, כי אין יחוד לסטרא אחרא, אלא וישאוהו במוט בשנים, סמאל ובת זוגו עולם הנפרדים.

פסקה ו

בחבל דיחנק בה וכו': בחבל שיחנק בו את סמאל, אחוזות הא הא, דהיינו ב ה' אצבעות דיד ימין, וב ה' אצבעות דיד שמאל. ה ו' היא חבל. ה י' החניקה שלהם של סמאל ונחש. השם הויה, הוא מיתה לסמאל ונחש, וחיים לישראל. ומשום זה כתוב, ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי אני אמית לאלהים אחרים בשמי, ולכל שאינם מאמינים בי. ואחיה לאלו המאמינים בי ושומרים מצוותי.

פסקה ז

לדון בסקילה לסמאל וכו': לדון בסקילה לסמאל, הוא באבן שהיא י', וזורק אותה אליו בחמש אצבעות שהן ה', ובקנה הזרוע, שהוא ו', ובכתף, ששם ה', והמחשבה זורקת את האבן אליו, שהיא שם המפורש, יוד הא ואו הא.

פסקה ח

לדון בשרפה לסמאל וכו': לדון בשרפה לסמאל, על ידי עצים להדליק בהם אש. אשרי הוא הגוף שהוא עץ, והאברים שלו הם עצים, שישרוף בהם אש, שהוא נר מצוה, בכל אבר, לשרוף את סמאל על ידי השכינה העליונה, שהיא בינה, בעץ שהוא תפארת, ובכל עצים, דהיינו הספירות, האחוזים בת"ת. כי בעת שאש של גבוה יורדת על העצים של הקרבן, והזר הקרב יומת, כי נשרף בה, באש. ז"ש והאש על המזבח תוקד בו. אשרי הוא מי שאחוז בעץ החיים, שהוא ז"א, בגופו, ובאברים שלו. שהוא נר, כל ענף וענף הוא נר מצוה ברמ"ח מצות שלו. שהם כנגד רמ"ח אברים, דהיינו נר מצורן על כל אבר.

פסקה ט

כד אחידן ביה וכו': כששניהם דהיינו עץ החיים ונר מצוה, שהם ז"א ומלכות, אחוזים בו, באותו האדם, יתקיים, וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל דהיינו האדם, וסמאל ונחש וכל הממונים שלו האחוזים בגוף האדם, שהם קוצים, יהיו נשרפים, והענפים של הסנה, והפירות שלו, והעלים שלו, אינם נשרפים. זה הראה הקב"ה למשה.

פסקה י

אמר בוצינא קדישא וכו': אמר המאור הקדוש שהוא ר"ש. לרעיא מהימנא, ודאי ישראל הם עצים יבשים בתורה כי משום שאחוזים באש של הדיוט אינם ראוים שיעשה להם נס. ומיד שאתה יורד עליהם בתורה, בשבילך יורד עליהם עץ החיים, שהוא ז"א, ומצוה, שהיא מלכות, שהיא נר ה', ואוחזת בהם והם יחיו. ואומות העולם עכו"ם, יהיו נשרפים בנר ההוא. וזה שאמר הנביא, אל תירא עבדי יעקב אל תחת ישראל כי אתך אני וגו'.

ביאור המאמר. כבר ידעת שזו"ן מצד אצילותם אינם ראוים למוחין, משום שמלכות דצמצום א' רובצת עליהם שאינה ראויה לקבלת אור, ובאפן זה, לא היה קיום לזו"ן ולכל העולמות הנמשכים מהם ע"כ בכדי שהעולם יוכל להתקיים, העלה המאציל את המלכות לבינה. ונעשית אחת עם הבינה, ואז נעשו זו"ן ראוים למוחין, (כמ"ש לעיל ב"א דף ז' ד"ה וכבר ע"ש). וכל זה, אם התחתונים הולכים בדרך הישר. אבל אם התחתונים חוטאים, יש רשות לסטרא אחרא להתדבק בזו"ן ולגלות בחינת המלכות דצמצום א' שיש בכלים דזו"ן, ואז מסתלקים כל האורות. וכל זמן שהס"א דבוקה במלכות זו ויונקת ממקום החסרון הזה שבזו"ן, אז אין תקוה שזו"ן יוכלו לקבל מוחין להשפיע אל העולמות. ולפיכך אין שום עצה אלא להמית את הסטרא אחרא זו שנתדבקה בזו"ן. ואז אפשר לזו"ן להשפיע שוב חיים אל העולמות. ושני אלה באים כאחד כי עם תקון זו"ן שימשיכו החיים, מתים הס"א (כמ"ש באות ו') שמא דהויה, מיתה לסמאל. שבהתתקן שם הויה, דהיינו המוחין דזו"ן, מתים הס"א שהיו אחוזים במקום החסרון שלהם.

אמנם להמית הס"א ולהמשיך החיים אל זו"ן והעולמות, אי אפשר עד שימיתו אותו, בד' מיתות, סקילה, שרפה, הרג, וחנק. כי אינו מתבטל לגמרי עד שיעברו עליו ד' מיתות אלו. והענין הוא, כי כדי להחזיר המוחין לקדמותם בשלמות, צריכים ד' מיני תקונים. תקון הא' הוא להפרידו מדבקות המלכות דצמצום א', כי כל זמן שהס"א דבוק שם אין לחשוב אפילו מבחינת תקון. וזה עושים בסוד מוקש שמשימים לו (כנ"ל וארא אות ק"ט) כי מעלים את המלכות לבינה, ומקבלת הבינה דינים דמלכות ואז נמשך גם הס"א לינק מן החסרון שבבינה, ועוזב את החסרון שבמלכות והוא נפרד ממנה. כי כל תקות הס"א הוא להאחז במדרגות עליונות. וכיון שהס"א נתדבקה בחסרון הבינה, אז מורידים המלכות מן הבינה, והבינה חוזרת לשלמותה, והס"א נפרדת גם מאחיזת הבינה. ותקון זה נקרא זרקא, כי זורקים המלכות למעלה שתתדבק בבינה. וכן נבחן למיתת סקילה. כי המלכות מכונה אבן, וזריקתה למעלה להדבק בבינה, נופל כוחה על ראש הס"א, כי עי"ז הוא נפרד מן המלכות דצמצום א'. שלולא זה אין מציאות לשום תקון.

תקון הב' הוא, כי אחר ירידת המלכות מן הבינה, יוצא בה קו השמאל, ושוב נאחז הס"א בהארה זו דשמאל למשוך אותה ממעלה למטה שבזה שוב סותם את האורות, והשמאל אינו יכול להדבק עם הימין. ונעשית מחלוקת ביניהם (כנ"ל אד"ר אות רי"ד) ובזה הוא מחטיא את התחתונים, בסו"ה יעלו שמים ירדו תהומות. כמ"ש שם. וכדי לגרשו משם יורד מקו שמאל דבינה אש שורפת, שלא יוכל הס"א לקרב לינק משם, בסוד והזר הקרב יומת. ותקון זה נקרא מיתת שרפה לס"א. אמנם עוד אינו מספיק, שהשמאל יתיחד עם הימין, ויפתחו האורות. אלא שמספיק להפריד הס"א שלא יוכל לינק משמאל, מחמת שהוא אש שורפת.

תיקון ג', וכדי לפתוח האורות, צריכים לתקון דקו אמצעי, שהוא ימעט את הג"ר דשמאל, שאז נכנע השמאל ומתיחד עם הימין, וכיון שקו אמצעי ממעט את ג"ר דשמאל נהרגת הס"א, שכל חיותה היא מדביקות בשמאל. שז"ס רותה בשמים חרבי, כי המסך דחירק, שה"ס החרב הממעטת ג"ר דשמאל, הנה עיקר פעולתה היא בשמים, שה"ס קו אמצעי, למעלה, אבל לבסוף על אדום תרד, שבחרב הזו נהרגת הס"א כי נחרבה יניקתה. ותקון זה נקרא מיתת הרג, שהס"א נהרגת בחרב, שהוא ע"י קו האמצעי. אמנם עוד לא נשלם בזה ביטול הס"א לגמרי, כי אין הס"א מתבטלת לגמרי אלא בהארת חכמה, וכיון שמדרך קו האמצעי, שהוא ז"א, להמשיך רק חסדים, ע"כ עוד נשאר איזה כח לס"א, כי יש לו עוד מקום חסרון להתאחז בו.

תקון ד', וכדי להחניק את הס"א לגמרי צריכים ליחוד ז"א ומלכות, כי מקום גילוי החכמה הוא במלכות, ומקום גילוי החסדים הוא בז"א, וכשמתיחדים שניהם נעשו ז"א ומלכות לאחד, וכן הארת החכמה והארת החסדים נעשו לאחד, ואז נחנקת הס"א לגמרי, שלא נשאר לה מקום ריקן וחסרון בקדושה להאחז בו. ותקון זה נקרא מיתת חניקה, כי הס"א נחנקת מחוסר נשימה מן הקדושה, ועוברת מן העולם, אלא אם התחתונים יחזרו לסורם יחיו שוב את הס"א ע"י עונותיהם. והנה נתבארו סוד ד' מיתות, סקילה שריפה הרג וחנק, שאין הס"א עובר מן העולם, טרם שיעברו עליו ד' מיתות אלו.

וז"ש (באות ז') לדון בסקילה לסמאל באבן דאיהי י', שהסקילה ה"ס י' דהוי"ה, והאבן היא מלכות שנקראת אבן, וע"י שזורקים את האבן, עד מקום ה י' דהויה, ה י' דהוי"ה סוקלת את הס"א, והוא נפרד מן הקדושה כנ"ל. וגם המלכות שעלתה לבינה בסוד ה י', נקראת ג"כ, י' שנכנסה באור הבינה ונעשה האור לאויר (כנ"ל ב"א דף מ"ד ד"ה בקע). וסוד ה י' דהויה היא א"א ואו"א, כי המלכות עולה עד הבינה שבראש דא"א, ובינה ותו"מ דראש א"א יוצאים מחמת זה מראש דא"א לבחינת חג"ת דא"א, שנקראים ידים, ואח"כ שמורידים המלכות מן הבינה, ובינה ותו"מ דראש א"א חוזרים לראש, מעלים גם כן, התחתון שלהם, שהוא החג"ת דא"א אל מדרגת ראש דא"א, ונעשו חב"ד דא"א. שז"ס שאו ידיכם קדש. כי בזה נושאים הידים מבחינת גוף לבחינת ראש. ולולא עלית המלכות לראש א"א, לא היו חג"ת דא"א ראוים לאור להיותם בחינת ז"א דא"א, שהוא התכללות מז"א דאצילות. ולפיכך נבחן שידים אלו זורקות האבן לראש הס"א, וסוקלות אותו. כי ע"י המוחין שמקבלים נסקל הס"א (כנ"ל באות ו') שמא דהויה מיתה לסמאל ונחש וחיים לישראל.

וז"ש (באות ז') זריק לה לגביה בחמש אצבען דאינון ה', ובקנה דדרועא דאיהו ו', ובכתף דתמן ה'. כי כשעולות הידים לראש א"א, נעשה בכל יד ע"ס, חב"ד חג"ת נהי"מ שהאצבעות, נעשו חב"ד, וה"ס ה' דהויה, וקנה הזרוע, נעשה חג"ת, שה"ס ו' דהויה, והקבורת המחוברת לכתף, נעשית נהי"מ שבהם המלכות, שה"ס ה' אחרונה דהויה. וכל ע"ס אלו יצאו בסבת עלית המלכות לבינה דא"א וירידתה, ע"כ נבחן שהם זורקים האבן על ראש הס"א וסוקלים אותו. וז"ש, ש ה' ו' ה' שביד, הם הזורקים את האבן. ונודע, שידים דא"א, נעשו מוחין לז"א, וז"ש, וזריק לה לגביה מחשבה, דאיהו שמא מפרש, יוד הא ואו הא, כי הידים דא"א נעשו מחשבה, לז"א, שה"ס המוחין המרומזים בהויה במילוי אלפין, הנקרא שם המפורש. שהם הסוקלים את הס"א, בסוד, שמא דהויה מיתה לסמאל. כנ"ל. והנה נתבאר תקון הא' שהוא מיתת סקילה לס"א. שבאה מן ה י' דהויה, מכח עלית המלכות לבינה של י' הזו, וירידתה משם. ועתה מבאר ענין מיתת השרפה הבאה מן ה' דהויה.

וז"ש (באות ח') לדון בשרפה לסמאל וכו' לאוקדא לסמאל בשכינתא עלאה בעץ דאיהו תפארת וכו'. כי אחר שירדה המלכות מן הבינה דא"א, היא יורדת מבינה שבכל המדרגות, ואז יוצא בבינה, שה"ס ישסו"ת, קו שמאל שהוא לוהט עם רוב הדינים שבו, שהוא אש שורפת, כדי להפריד הס"א, שלא תמשיך החכמה ממנו ממעלה למטה. ועיקר פעולתו לשרוף את הס"א נעשה כשהקו האמצעי ממשיך הדינים ההם למקומו (כנ"ל פקודי אות שע"ו) וז"ש, לאוקדא לסמאל בשכינתא עלאה, שהיא בינה, שבקו שמאל שלה אש שורפת, בעץ דאיהו תפארת וכו', שפעולת השריפה היא בעת שהאש נאחז בקו האמצעי שנקרא תפארת, ואז הוא שורף הס"א. וז"ש, דבזמנא דאש של גבוה, דהיינו האש דקו שמאל דבינה, נחית ע"ג עצים דקרבנא, ששם מקום גילוי של הדינים ההם, אז והזר הקרב יומת, שהס"א הקרב לינק מקו שמאל תיכף ישרף ויומת. והנה נתבאר ענין תקון הב', שהוא מיתת שרפה הבאה מן ה' דהויה, דהיינו מקו שמאל דישסו"ת. ועתה מבאר ענין מיתת ההרג, הבאה מן ו' דהויה, שהיא קו האמצעי.

וז"ש (באות ב') לדון בסייף למאן לסמאל, הה"ד, כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד. שהוא בעת שקו האמצעי מיחד ימין ושמאל, שלא יוכל ליחדם זולת ע"י שממעט הג"ר דקו שמאל (כנ"ל לך דף י"ג ד"ה ונתבאר) שמיעוט הזה נעשה בשמים. אמנם הס"א נהרגת מחמתו מחמת שכל חיותו הוא מג"ר דשמאל אלו, ונחשב כמו שנחתך ראשו דס"א, כי הג"ר נקראות ראש. וזסו"ה רותה בשמים חרבי, כי המסך דחירק מעביר הג"ר דשמאל בשמים, ושם השמאל מתגדל על ידי זה, כי נתחבר בחסדים דימין, ומאיר בהארה גדולה, אבל הראש דס"א, נכרת מחמת מיעוט הג"ר הללו, וז"ש, הנה על אדום תרד. שהוא סמאל שרו של אדום. וז"ש, (באות ג') חרב דקב"ה, י' רישא דחרבא, ו' גופא דחרבא, הא הא תרין פיפיות דילה, ה י' היא שורש החרב, כי ה י' היא שורש הכל. אבל גוף החרב הוא ה ו', שהיא ז"א, קו האמצעי, שהוא הפועל וממעט את ג"ר דשמאל כדי ליחדו עם הימין. אמנם הוא ממעט בכח המסך דחירק, בב' פעולות, מתחילה בכח המלכות, ואח"כ בכח המלכות הממותקת בבינה (כנ"ל לך דף י"ג ד"ה ונתבאר) וז"ס ב' פיות החרב, שבהם כורת וממעט את הג"ר דשמאל, שהם ה' עלאה, דהיינו, מלכות הממותקת ב ה' עלאה, וה' תתאה, דהיינו המלכות עצמה. וז"ש צדק צדק תרדוף, חתכין תרין דינין דהיינו ב' כחות המיעוט, דינא מפי ב"ד דלעילא, שה"ס בינה, ודינא מפי ב"ד דלתתא, שה"ס מלכות. ומהכא אשתמודע אין אדם נוקף וכו', כלומר, שהמלכות אינה ממעטת הג"ר מכחה עצמה אלא מכח הבינה. כי אחר שנמתקה בבינה, אינה פועלת עוד כלום מכחה עצמה. כי בחינתה עצמה נגנזת.

וז"ש (באות ד') נרתקא דחרבא אדני תמן אשתכח דינא, שאע"פ שאמרנו ה' ה' ב' פיות שלה, אין הפירוש בזווג הויה אדני אלא בבחינת הויה, מטרם שנזדווג עם אדני, כי אז נמצאים הדינים בבחינת מלחמה עם הס"א והדינים שבב' ההין הם חותכים הראש דס"א כנ"ל. אבל בשם אדני תמן אשתכח דינא, דהיינו שהדין שבמלכות נתעלה ונמתק כל כך עד שנעשה שם קדוש אדני, כי השם אדני הוא אותיות א' דין. ולפיכך נבחן שהוא נרתק להויה, כלומר שהזווג הויה אדני הוא אחר שכלו כל המלחמות, והחרב המרומזת בהויה נכנסת לנדנה, כי אין עוד קליפות ללחום עמהם. וז"ש, בק"ש הויה חרבא דקב"ה, שהיחוד שבקריאת שמע הוא בבחינת חרבו של הקב"ה לכרות ראש הס"א, כי בק"ש אין עוד היחוד בשלמות בבחינת ג"ר, מחמת שיש עוד מלחמות עם הס"א לכרות ראשו בחרב, וכן לחנוק אותו עם יחוד התחתון שבבשכמל"ו, כלהלן, אבל ביחוד הוי"ה אדני שבתפילה, כבר כלו כל המלחמות, והחרב, שה"ס הויה, ש י' ראש החרב, ו ו' גוף החרב, ו ה' ה' ב' פיפיות שלה, כנ"ל, אותה החרב נכנסת לנרתיקה שהוא השם אדנ"י. שז"ס היחוד הויה אדני שבתפלת שמונה עשרה, שאין צריכים יותר לכלי מלחמה. וז"ש בצדיק ח"י עלמין, שהוא יסוד דז"א, כליל ח"י ברכאן, שהוא בזווג דתפלת שמונה עשרה ברכות, דביה, אדני שפתי תפתח. ופי, ביה עאל הרבא בנרתיקה, כי כמו שהחרב יש לה ב' פיות מטעם הדין של בינה ומלכות, כן בדין המתוק של אדני יש כנגדם ב' פיות דבינה ומלכות, להכניס בהם ב' פיות החרב. שז"ס אדני שפתי תפתח, שהוא פה אחד ופי יגיד היא פה השני, ואז וחמת המלך שככה. כי כלו כל המלחמות. ומתחברין תרין שמהן יאהדונהי. והנה נתבאר מיתת הרג, בחרב. ועתה מבאר מיתת חנק.

וז"ש (באות ה') זרקא תמן קו י' כריכא ביה, זרקא ה"ס זריקת המלכות לבינה, כנ"ל במיתת סקילה, ואומר תמן קו, שקו האמצעי המייחד ימין ושמאל משמש ג"כ בזרקא הזה, כי המסך דחירק שבו הוא ג"כ מכח המלכות דמפתחא, (כנ"ל לך דף י"ג ד"ה ונתבאר) שה"ס זריקת המלכות לבינה. וז"ש, י' כריכא ביה, שסוד ה י' הנכנסת לאור ונעשה אויר, כרוכה בקו האמצעי. וקו, ו' דאתפשטא מניה, הקו ה"ס ו' דהיינו קו האמצעי, המתפשט מכח י' זו וממעט השמאל, ואח"כ מיחד ימין ושמאל, (כמ"ש שם) ביה תפיס לסמאל, בה, ב י' הכרוכה על הקו, תופס את סמאל, כי י' זו ה"ס המוקש שמשימים לס"א, כנ"ל במיתת סקילה, שע"י המוקש הזה תופש אה הס"א, ואה"כ מביא עליו ד' מיתות. ועתה מבאר ענין החנק. וישאוהו במוט בשנים. שמקרא זה רומז על סמאל, שהיה אחוז בעצת מרגלים, והם נשאו את סמאל, במוט בשנים. שואל, מאי מוט דההוא רשע, כלומר, מהו המוט, שאותו רשע סמאל נאחז בו, שעליו כתוב וישאוהו במוט. ומשיב, אדם שה"ס מ"ה, דאיהו יוד הא ואו הא שהוא בגי' מ"ה, המרמז על המוחין דז"א, וד' אתוון הויה, פשוטה בלי מלוי, הרומזת על המלכות, שהם ביחד מ"ט, בחושבן מ"ט אתוון דאינון בשית תיבין דיחודא עלאה, שבק"ש, שהוא יחוד ז"א, ובשית תיבין דיחודא תתאה, שבבשכמל"ו, שהוא יחוד המלכות, דאינון ו' ו', הרומזות על חג"ת נה"י דז"א, ועל חג"ת נה"י דמלכות. והאי הוא וישאוהו במוט, שסמאל היה נאחז אז במ"ט אותיות שביחוד ז"א ויחוד המלכות. בשנים, בפרודא מנייהו, בשנים, פירושו בב' ווין שבז"א ושבמלכות, שהם היו אז בפרוד מן המוחין האלו, מחמת אחיזת סמאל. וז"ש, בלא א' באמצע ו"ו, כי ה א' שבאמצע ואו יורה על המוחין ועל היחוד של ו' מלים דק"ש, עם ו' מלים דבשכמל"ו, וכיון שסמאל נאחז במוט, שהם המוחין דז"א ומלכות, ע"כ היו אלו ב' ווין בפרוד, כי סמאל ובת זוגיה עולם הנפרדים, כי הם, בכל מקום אחיזתם, עושים פירוד בין ז"א ומלכות. ועל זה רומז בשנים, שז"א ומלכות היו שנים בלי יחוד, מחמת אחיזת ס"א. אבל ואו עם א', יורה על המוחין דז"א שמקבל מבינה, אשר אז הוא מיחד ימין ושמאל, ועושה יחוד עליון בק"ש ויחוד תחתון בבשכמל"ו, כמ"ש לעיל (ואתחנן אות ס"ו) ואז הואו, היא חבל לחנוק בו את סמאל. וז"ש (באות ו') בחבל דיחנק בה אחידן ה"א ה"א, בה' אצבען דיד ימינא ובה' דיד שמאלא. כי הואו, מיחדת ב' ההין דהויה, שהן בינה ומלכות שיאירו זו בזו, ע"י זה שמיחד ב' הידים שהם ימין ושמאל, ואז נעשה ב' יחודין דק"ש, שבהם נחנק הס"א. וז"ש ו' חבל, י' חניקה דלהון, שהו' ה"ס החבל הפועל החניקה ע"י ב' היחודין, והחניקה עצמה ה"ס י' הכרוכה על ה ו' דזרקא. כי זולתה לא היו נמשכים המוחין, כנ"ל.

וז"ש (באות ו') שמא דהויה מיתה לסמאל ונחש, וחיים לישראל, דהיינו המוחין הנמשכים בסוד ד' אותיות הויה ובהויה במילוי אלפין הנ"ל, הוא מיתה לסמאל, כי בזה נפסק כל חיותו. וחיים לישראל. כי החיים של ישראל ממיתים הס"א. וכן להיפך. ובג"ד ראו עתה וכו'.

פסקה יא

לא יקום עד וגו': לא יקום עד אחד וגו': מצוה זו היא להעיד עדות בב"ד, שלא יפסיד חברו כסף בשביל שאינו מעיד, אם הוא יודע עדות בשבילו. ואין עדות פחות משנים, ז"ש על פי שנים עדים וגו' יקום דבר, לא יקום על פי עד אחד. ומשום זה העמידו בעלי המשנה מי מעיד על האדם, קירות ביתו. ולא עוד אלא אנשי ביתו מעידים עליו. מהו קירות ביתו. אלו הם קירות לבו. שכתוב, ויסב חזקיהו פניו אל הקיר, והעמידו בעלי המשנה, מלמד שחזקיהו התפלל מקירות לבו.

פסקה יב

אנשי ביתו: אלו הם רמ"ח אברים שלו. כי הגוף מכונה בית. שכך העמידו בעלי המשנה, רשע עונותיו חקוקים על עצמותיו. וכך צדיק, זכיותיו חקוקות על עצמותיו. ומשום זה אמר דוד, כל עצמותי תאמרנה. ובשביל זה למדנו ומי מעידים על האדם קורות ביתו. קורות ביתו הן העצמות הגלגלת הבנוים על המוח שהוא מים. ועליהם רומז, המקרה במים עליותיו. המקרה, הוא לשון קורות.

פסקה יג

ואמאי בגרמין יתיר וכו': ולמה העונות חקוקים בעצמות יותר מבבשר גידים ועור. הוא משום שהעצמות הם לבנים, וכתב שחור אינו ניכר אלא מתוך לבן. כמו התורה, שהיא לבן מבפנים, דהיינו הגויל, ושחור מבחוץ, דהיינו הדיו. שחור ולבן הם חושך ואור. ויש חשך שהוא תכלת, שהיא המלכות, שנאמר בה גם חשך לא יחשיך ממך. ותכלת הוא שחור, והיא נקבה אל הלבן, שהוא ז"א. כי המלכות אין לה אור מעצמה. אלא מה שנותן בה ז"א. ולא עוד אלא שהגוף עתיד לקום על עצמותיו, ומשום זה הזכיות והחובות חקוקים על עצמותיו ואם יזכה יקום הגוף על העצמות שלו. ואם לא יזכה, לא יקום ולא יהיה לו תחיית המתים.

פסקה יד

ולא עוד אלא וכו': ולא עוד אלא ב' עדים הם על האדם עין רואה, ואזן שומעת. והבית דין, סופר ודן עונותיו. ולא עוד, אלא השמש והלבנה מעידים על האדם. כמו שהעמדנו, תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. מהו בכסה. הוא ביום שהלבנה שהיא המלכות, מתכסה בו. ולמה היא מתכסה. הוא משום כשמגיע ראש השנה, יבא סמאל לבקש דין על בניה, דהיינו ישראל שהם בני המלכות, לפני הקב"ה. והוא יאמר לו שיביא עדים. והוא מביא עמו את השמש. הלך להביא את הלבנה, והיא מתכסה. באיזה מקום היא מתכסה. ומשיב, אלא שהיא עולה לאותו מקום שנאמר בו, במכוסה ממך אל תחקור, כדי לפייס את הקב"ה על בניה.

פסקה טו

והאי הוא דאמר וכו': וזה הוא שאמר הכתוב, תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. היינו למקום שבו עלתה השכינה, שנאמר בו ובמכוסה ממך אל תחקור. והעונות שהם בסתר, צריכים להיות נדונים שמה בינו לבין קונו. והעונות שחטא בגלוי, נאמר, מכסה פשעיו לא יצליח. והשכינה מצד הכתר, היא עולם הנסתר. והעמידו בעלי המשנה שאדם צריך לחבר עונותיו למקום ההוא, שהוא כתר, בזמן ההוא מגיע זמן הרחמים והדין עובר. ומשום זה אמר לחבר עונותיו בכתר, לזכותו מן העדות של המלכות. אבל לרשע אין מזכין לו.

פירוש. כי ברה"ש חוזר העולם לקדמותו, והמלכות חוזרת למצב הא' שבו היתה ביום ד' דמעשה בראשית, דהיינו בבחינת ב' מאורות הגדולים, שז"א ונוקבא הלבישו את הבינה, ז"א הקו ימין דבינה, והמלכות קו השמאל. ונודע שהארת השמאל בלי ימין הוא חשך (כנ"ל ב"א דף מ"ז אות לד ד"ה נפק) וכן ימין בלי שמאל הוא ו"ק בלי מוחין. ולפיכך היה אז ז"א בדורמיטא, דהיינו כמו ישן בלי מוחין. והנוקבא היתה בחשך. ואז בא סמאל לתבוע דין, ונאמר לו להביא ב' עדים. דהיינו ז"א ומלכות, שהשמים שהוא ז"א לא יתן מטר, דהיינו שלא ישפיע אל המלכות. והארץ, שהיא המלכות לא תתן את יבולה לתחתונים. אמנם סמאל לא הביא עמו אלא עד אחד שהוא השמים דהיינו ז"א שהיה בדורמיטא ולא השפיע למלכות. וכיון שהלך להביא את המלכות, שלא תתן יבולה לתחתונים, אז נתכסתה המלכות, דהיינו שנתמעטה מכל ט"ס תחתוניות שבה, ונשארה בנקודת כתר שבה. שמיעוט הזה נעשה על ידי תקיעת שופר, שע"י הקול היוצא משופר מעוררים כח המסך דחירק בז"א שה"ס קו האמצעי, וע"י מסך דחירק הוא ממעט קו השמאל דבינה, ומיחד שם ימין ושמאל דבינה זה בזה, ונתעוררו הרחמים בעולם מכח יחוד הזה דימין ושמאל (כנ"ל ויקרא דף ק' ד"ה אות ש"ד פירוש. ע"ש). וכיון שנתמעט קו השמאל דבינה, נסתלקו אז כל ט"ס תחתונות מן המלכות, שכל בנינה היה אז מקו השמאל הזה, ונשארה בנקודת הכתר. וז"ס תקעו בחדש שופר, שעי"ז בכסה ליום חגנו. שהלבנה, שה"ס המלכות מתכסה בסוד נקודת הכתר שבה. שעי"ז נעלם הדין ומתגלה הרחמים בדין.

וז"ש (באות י"ד) ואמאי מתכסת וכו' והוא ייתי לשמשא עמיה, דהיינו מה שז"א אין לו מוחין ואינו משפיע. אזל למייתי סיהרא, וכו' דהיינו להראות על החשך שבה, סליקת לההוא אתר וכו' במכוסה ממך אל תחקור, דהיינו שנתמעטה מכל הספירות שבה ולא נשאר בה אלא הכתר, שעליו נאמר, במכוסה ממך אל תחקור, ואז יצא הרחמים בעולם כנ"ל. וז"ש וחובין באתכסיא תמן צריך למידן בינו לבין קונו, כי לאחר שהקו שמאל נתמעט ויצאה מדת הרחמים כבר אין לסמאל אחיזה בהמלכות, ודינים של אדם הם בינו לבין קונו, בלי קטרוגו של סמאל, וע"כ ה' מרחם עליו. אבל בעוד ששלט קו שמאל, וחובין באתגליא וכו' שעונותיו של אדם היו נאחזים בעלמא דאתגליא, שהוא המלכות. אתמר מכסה פשעיו לא יצליח, שלא יוכל לכסות הפשעים באפן שסמאל לא יהיה נאחז במלכות. דשכינתא מסטרא דכתר איהי עלמא דאתכסיא, שבעת שהשכינה היא בבחינת כתר שבה, אז היא עלמא דאתכסיא, כי הכתר נקרא במכוסה ממך. ואין אחיזה לסמאל. וז"ש דצריך ב"נ לחברא להו לההוא אתרא, בההוא זמנא מטי זמנא דרחמי דהיינו כנ"ל, שאז נעשה יחוד ימין ושמאל ע"י קו אמצעי והרחמים מתגלים. ובג"ד, לחברא אמר לזכאה ליה בעדותיה ומשום זה, הרשע שהוא מכסה פשעיו, דהיינו שהרשע אומר לחבר עונותיו לבחינת הכתר לזכותו מן העדות שלה, דהיינו שלא תוכל להעיד ששם המלכות במכוסה, אבל לרשע אין מזכין לו. וע"כ נאמר לא יצליח. אבל לאחר שז"א ממעט השמאל, ומסבה זו עלתה המלכות עד הכתר שנשאר בה, מתגלה מדת הרחמים.

פסקה טז

ועוד קב"ה ושכינתיה וכו': ועוד. הקב"ה ושכינתו מעידים על האדם, תמיד. ולא ברה"ש לבד כנ"ל, ז"ש, העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ. את השמים הוא אותו שנאמר בו, ואתה תשמע השמים, שהוא ז"א. ואת הארץ, הוא אותו שנאמר בו, והארץ הדום רגלי, שהיא המלכות. ועוד. ב' עדות, הם, עמוד האמצעי, שהוא ז"א, וצדיק, שהוא יסוד. והם ע"ד מן שמ ע אח ד, דהיינו ע' מן שמע, ו ד' מן אחד. וזהו עד מבחינת ז"א. ועוד ע"ד מן ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ו עד, דהיינו עד מהמלה ועד. שהוא עד מבחינת יסוד דז"א הכלול במלכות.

פסקה יז

על פי שנים וגו': על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת. זהו סמאל, שהוא מת מעקרו. וישאהו במוט בשנים. לא יומת על פי עד אחד. היינו שלא יהיה לו חלק באל אחד.

פירוש. כי נתבאר שבראש השנה, נמצאת המלכות בבחינת שמאל בלי ימין, ואז נאחז בה סמאל, עד תקיעת שופר, שה"ס ז"א הממעט את הג"ר דקו שמאל למעלה בבינה, ע"י הדינים דמסך דחירק, שעל ידו נתמעטה המלכות עד לנקודת הכתר, ואז נפרד סמאל מן המלכות. ויש כאן ב' עדים להרחקת סמאל מן קו שמאל שבמלכות. א', החשך שבה, כי בעת שנתדבקה בשמאל בלי ימין נקפאו אורותיה והיתה לחשך, ועכ"ז לא נפרד ממנה סמאל והיה יונק ממנה, ולא יכלה להתחבר עם ז"א בגללו. וז"ס, לא יומת על פי עד אחד. אלא אח"כ שע"י תקיעת שופר שנתעוררו בז"א הדינין דמסך דחירק, ומיעט הג"ר בשמאל עם הדינים ההם, וט"ת דמלכות נסתלקו ונשארה בכתר, אז נפרד סמאל מן המלכות, ויכלה להבנות מחדש ולהתחבר עם ז"א ולהזדווג עמו פב"פ. כי עתה שנתוסף הדין דמסך דחירק על הדין דחשך, אז על פי שנים עדים יקום דבר, וסמאל נפרד מן המלכות.

וז"ש, על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת. דא סמאל, כי היה צריך לומר, יומת החי, ולמה אמר, המת, אלא לרמוז על סמאל שהוא מת מעקרו. ואי אפשר להמיתו בעד אחד דהיינו בדין דחשך, אלא בב' עדים שהם הדין דחושך והדין דמסך דחירק. וזסו"ה וישאוהו במוט בשנים, דהיינו בב' עדים. לא יומת על פי עד אחד, שהוא הדין דחשך בלבד, והוא מטעם, דלא יהא ליה חולקא באל אחד. כי הדינים דחשך שבמלכות הם קדושים מאד, וה"ס ד' דאחד, והם נחוצים לסוד היחוד של א"ח דאחד, עם ד' דאחד. וע"כ אין מורידים אותם לבחינת מלחמה עם סמאל, אלא שמחכים לעד השני שהוא הדין דמסך דחירק. ומה שאומר הכתוב, או שלשה עדים. הוא משום שבמסך דחירק יש ב' מיני דינים דמנעולא ודמפתחא (עי' לך לך י"ג אות כ"ב ד"ה ונתבאר) ולפיכך הם שלשה דינים שהם חשך, ומנעולא, ומפתחא. ועקרם מספיק בשני עדים, שהם, חשך ומפתחא. אלא תחילה צריך לצאת המנעולא (כמ"ש שם) ואח"כ נגנזה. ולפיכך אנו חושבים רק ב' עדים. אע"פ שע"פ סדר הפעולות יצאו ג' עדים. וע"כ אוה"כ ע"פ שנים עדים או שלשה וגו'. דהיינו שרמז, שמספיק שנים, אבל יש ג' עדים, שלפני עדותם אינו מתבטל מן המלכות.

פסקה יח

כי יקום עד וגו' כאשר זמם וגו': מצוה זו היא לדרוש ולחקור העדים בשבע חקירות, מקודם שדנים אותו בעונש מות. בשבע חקירות, הם שבע כנגד שבעה אלה עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ. שה"ס חג"ת נהי"מ, בהם נאמר, ויסרתי אתכם אף אני שבע וגו'.

פסקה יט

פקודא בתר דא וכו': מצוה שלאחר זו, היא, לעשות לעד זומם כאשר זמם לעשות לאחיו. ב' עדי שקר, שהם סמאל ונחש, אם יבואו להעיד עדות שקר על ישראל, שטעו בין ו' ל ז', דהיינו בין ז"א, שהוא חג"ת נה"י, למלכות שהיא ז', דהיינו שחטאו והרחיקו בחטאם את ה ו' שהיא ז"א, מן ה ז', שהיא מלכות. שהם אותיות זו. וזהו, עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. דהיינו, שרומז על העם, שמיחד ה ז' עם ה ו'.

פסקה כ

ולא יתייחד ו' וכו': ולא תתיחד ה ו' עם ה ז', אלא בשריפת חמץ, דהיינו לשרוף הקליפות הנאחזות בין ו' ל ז', דהיינו בין ז"א למלכות. ואע"פ שמדאורייתא מותר לאכול עד סוף שש, גזרו חכמים אוכלים כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש. ולמדו חכמי המשנה מן העדות של שעות החמץ, ששורפים מדאורייתא לאחר שש דהיינו בשעה שבע, אל העדות של בדיקות העדות שעל אותו שהרג את הנפש, שצריכים ג"כ שבע חקירות כנ"ל. והכל מפורש במשנה. ויקוים בהם, בסמאל ונחש, כי בדבר אשר זדו עליהם וגו'. שפירושו, בדבר שחשבו המצרים לדון את ישראל בו נדונו הם. וזהו, ועשיתם לו כאשר זמם.

פסקה כא

פקודא בתר דא וכו': מצוה שלאחר זו, היא לקבל בית דין הגדול עליהם, היא בינה, שמצד החסד נקראת אלקים שהיא בינה, בית דין הגדול. כי גדול הוא חסד, גדול בדיניו שהוא שמאל, וגדול בזכיותיו שהוא ימין. כלומר, כשהשמאל דבינה כלולה בימין שהוא חסד, נקראים שניהם גדול. כמו שלמדנו במצוה, שום תשים עליך מלך, אשר שום, הוא למעלה בבינה, תשים, הוא למטה במלכות. כך צריך לקבל עליו ב"ד הגדול שמצד הבינה, אע"פ שקבל עליו ב"ד הקטן שמצד המלכות. ב"ד הקטן, הוא ב"ד של שלשה, שהוא מצד שכינה התחתונה, שהיא מלכות. בית דין הגדול מאלו, הוא סנהדרי גדולה, של ע"ב. שהם שבעים סנהדרין וב' סופרים.

פסקה כב

אמר בוצינא קדישא וכו': אמר המאור הקדוש, שהוא ר"ש, אל רעיא מהימנא, שבעים היו סנהדרי גדולה, ואתה הגדול על כולם. שכתוב, והיה כל דבר הגדול יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם, אלו הם סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה. שעליהם נאמר הדבר הגדול הדבר הקטן. סנהדרי גדולה הם מצד שכינה עליונה, שהיא בינה. סנהדרי קטנה הם מצד שכינה התחתונה, שהיא מלכות.

פסקה כג

משה שושבינא דמלכא וכו': משה הוא השושבין של המלך, ז"א, אהרן, הוא שושבין של המלכה. ועמהם, הם ע"ב סנהדרין, דהיינו ע' סנהדרין שעליהם משה ואהרן. שהם כמנין חסד, שהוא בגי' ע"ב. ומכאן הם נקראים סנהדרי גדולה. כי חסד נק' גדול כנ"ל. סנהדרי קטנה, הם מצד שמאל, שהיא מלכות הנבנית משמאל, שעליה כתוב, את המאור הקטן לממשלת הלילה.

פסקה כד

ובג"ד תפארת את וגו': ומשום זה, תפארת שנקרא, את המאור הגדול לממשלת היום, הוא משום שנאמר בו, יומם יצוה ה' חסדו. וכיון שהוא חסד ע"כ נקרא המאור הגדול. את המאור הקטן לממשלת הלילה, היינו ובלילה שירה עמי היינו שיר דלוים שזה יסוד שבמלכות בסו"ה בן ישי חי על האדמה, אשר ח"י הוא יסוד, האדמה היא מלכות, שהוא תקן עשר מיני שירה בתהלים. דהיינו אשרי שיר מכתם וכו'. (כנ"ל פנחס אות רס"ח). והוא צדיק שבשמאל, דהיינו יסוד שבמלכות, ושמאל את המאור הקטן, זו היא השכינה שנלקחה משמאל. כי השכינה נבנתה מקו שמאל דבינה במצב הא' (כנ"ל ב"א מאות ק"י עד אות קט"ו) וכן היא תמיד מבחינת שמאל.

תוכן העניינים

הסולם על ספר הזהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה