אור ברסלב

הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג

עקב

ואתחנן

פסקה א

והיה עקב תשמעון וגו': ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך וגו'. מצוה זו היא לברך את הקב"ה על כל מה שאכל ושתה ונהנה בעולם הזה, ואם אינו מברך נקרא גזלן להקב"ה. שכתוב, גוזל אביו ואמו, והעמידו החברים שסובב על הקב"ה. משום שהברכות שהאדם מברך את הקב"ה באים להמשיך חיים ממקור החיים, שהוא בינה, לשמו הקדוש של הקב"ה, ולהריק עליו מאותו שמן העליון, שהוא שפע החכמה, ומשם בא להמשך בכל העולם.

פסקה ב

וכתיב ואכלת וגו': וכתוב, ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך. ובאלו הברכות מריק האדם במלים אלו, שפע מאותו מקור העליון, שהוא בינה, ומתברכים כל המדרגות והמקורות של ז"א ומלכות, ומתמלאים בשפע, להריק לכל העולמות ומתברכים כולם יחד.

פסקה ג

וע"ד אצטריך ב"נ וכו': וע"כ צריך האדם לשום רצונו בסוד הברכות, בשביל שיתברכו האבות, שהם חג"ת דז"א, והבנים, שהם נה"י דז"א, כולם ביחד. ומי שמברך להקב"ה, מתברך, ולוקח חלקו מאלו הברכות, בתחילה לכל העולם למטה. כיון ששמו של הקב"ה נתברך משם, חלק הראשון מאלו הברכות, יורד ושורה על ראשו של המברך. וכבר העמדנו, שכתוב, בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך. ואחר שאותה הברכה באה ושורה על ראשו של המברך, מתפשט משם לכל העולם.

פסקה ד

בשעתא דאינון ברכאן וכו': בשעה שאלו הברכות יורדות, הן מתעטרות בתוך שדה תפוחים הקדושים, שהוא המלכות. ופוגשים בהן כמה מדרגות של ממוני העולם, ויורדים עמהם, ואומרים ומכריזים, זו היא המתנה שפלוני שלח להקב"ה. שואל, מאיזה מקום הברכות יורדות. ומשיב, אח"כ שהברכות יורדות, הוא ממקום ראש אחד של צדיק, שהוא יסוד דז"א, שם עולות הברכות תחילה ומעוררות שתרדנה ברכות אחרות מלמעלה, והוא מתמלא מהיורדות מלמעלה ומהעולות מלמטה. ז"ש ברכות לראש צדיק. כיון שהמדרגה ההיא מתמלאה היא מריקה לכלה ההיא, שהיא המלכות. ומשם נוזלות ונמשכות למטה.

פסקה ה

כד סלקין אינון וכו': כשעולות אלו הברכות מלמטה, אין פתח ופתח מלמעלה, ואין ממונה מלמעלה, שאינו פותח כל אלו הפתחים. ומכריזים ואומרים בכל אלו הרקיעים זו היא מתנה למלך שפלוני שלח. זו היא מתנה במילואה כראוי. ומי היא ברכה במילואה. היא ברכה שענו עליה אמן. כי כל ברכה שענו עליה אמן, זו היא ברכה במילואה כראוי. (ועי' במראות הסולם אות י"ב)

פסקה ו

וכיון דהאי ברכתא וכו': וכיון שברכה הזו עולה כל המדרגות שלמעלה כולם מזומנים לאותו האור שאינו מאיר, דהיינו למלכות, כדי להאיר בה. ומכל שכן, אם היא ברכה שרבים ברכו אותה, ומעטרים אותה בעטרות קדושות בסוד עניית אמן. אמן הוא סוד הקשרים שבכל יחוד וקדושה בסוד אדונו, ומעטר ברכה ההיא בעטרות עליונות כראוי.

פסקה ז

וקב"ה אתרעי בהו וכו': והקב"ה רוצה בהם, באלו שמברכים אותו, ותשוקתו הוא אל הברכה שלמטה, כי הברכה ההיא עולה ומאירה אל הנר שאינו מאיר, שהוא המלכות, ומחזק אותה בכח חזק לעלות למעלה, לזווג אל ז"א. ועל סוד זה כתוב, כי מכבדי אכבד, שהם אלו המברכים להקב"ה, ובוזי יקלו, הם אלו שאינם מברכים להקב"ה, ומונעים הברכה מפיהם.

פסקה ח

רזא דרזין לאינון וכו': סוד הסודות לאלו היודעים החכמה של אדונם, לדעת סוד הברכות על מצוות התורה, ועל כל הנאות וחמודות של העולם הזה הוא להריק ברכות מלמעלה למטה (ועי' במה"ס אות כ"ג).

פסקה ט

בר ברכאן דצלותא וכו': ומפרש. חוץ מן ברכות התפלה שהם תקון אדונם, הן עולות ממטה למעלה ומלמעלה למטה. (כמו שכתוב במה"ס אות כ"ג) וכשהברכות אינן של תפלה, הן עולות ממטה למעלה עד שמגיעות לתוך האור שאינו מאיר, שהוא המלכות, ומעוררות בתוקף לאותו אור שאינו מאיר, בברכה ההיא, ועולה ההתעוררות למעלה, עד שמגיעה לכסא העליון, שהוא בינה. שהוא המקור של כל חיים. דהיינו שכל האורות באים ממנה. אז יוצאות מאותו מקור העליון ברכות אחרות, ופוגשות אלו באלו, ונושקות אלו באלו, ובאות ושורות על ראש צדיק, שהוא יסוד דז"א, להריק למטה, וכשיורדות מתברכים האבות שהם חג"ת דז"א, והבנים, שהם נה"י דז"א, וכל הנרות שלהם, שהם ספירות המלכות. (ועי' במה"ס אות י"ג).

פסקה י

ורזא דאלין בדכאן וכו': וסוד אלו הברכות לעורר ממעלה למטה, הן בסוד זה. ברוך, הוא סוד המקור העליון מכל, שהוא או"א עלאין, הנקראים חכמה, וצריכים לכוין, להריק ולהמשיך ולהאיר משם כל הנרות, דהיינו מדרגות התחתונות. והוא ברוך, תמיד, כי מימיו אינם נפסקים. כלומר שהם בזווג דלא פסיק לעלמין, ושפעם לתחתונים אינו נפסק. ומשם מקבל ההתחלה שנקראת עולם הבא, דהיינו בינה, והיא נקראת קצה השמים, שקצה ההוא הוא קצה העליון של ז"א הנקרא שמים. משום שיש קצה כעין זה למטה, שהוא עולם התחתון מלכות, והיא נקראת ג"כ ברוך, כנגד התחתונים, דהיינו להריק הברכות למטה, ולהתעורר ממטה למעלה בברכות התפלה (כמ"ש להלן באות ט"ז) וכאן בשאר הברכות, נקרא ברוך זה בסוד החכמה העליונה שהיא או"א עלאין, הממלאה למקום ההוא, דהיינו לבינה, הנקראת עולם הבא, כנ"ל, בשביל אחד דק, דהיינו יסוד החכמה, שמכניס בו. (ועי' במה"ס אות י"ד).

פסקה יא

אתה, לבתר שארי וכו': המלה אתה, שבברכה, היא המתחלת אח"כ להתגלות, כי ברוך זה, הוא סתום, שהם חכמה ובינה שאינם מושגים לתחתונים, ומשום זה נקרא בדרך סתום ברוך, להיותו מקור עליון שאינו מתגלה, אבל המלה אתה, היא ההתחלה להתגלות לחוץ, ומשום זה נקרא אתה, שהוא לשון נוכח, המגולה. ומי הוא. זה סוד הימין, שהוא חסד של ז"א, ונקרא כהן לאותו מקום, לבינה, וזה סוד, אתה כהן לעולם, שפירושו, מי הוא כהן לעולם ההוא, שהוא בינה, היינו אתה. וזה הוא ימין העליון, חסד דז"א, שהרי הוא נמצא להתגלות. (ועי' במה"ס אות ט"ז).

פסקה יב

הויה דא רזא וכו': המלה הויה, שבברכות, היא סוד קו האמצעי שבז"א, סוד האמונה בכל הצדדים. המלה אלקינו, שבברכות, הוא צד השמאל דז"א, הכלול בימין שלו והימין כלול בו, ונכלל זה בזה להיות אחד. ועד כאן דהיינו עד חג"ת דז"א, נקשרו הברכות, בז"א. וכיון שאלו חג"ת דז"א, נתברכו, כולם שלמטה מתברכים. (ועי' במה"ס אות י"ז).

פסקה יג

לבתר דאינון אתברכאן וכו': ואחר שהם הוזג"ת דז"א, מתברכים, ולוקחים ברכות לעצמם, חוזרים כולם כלולים כאחד לאותו המקור שהוא בינה. כי הם אינם יכולים לחזור לאותו מקום מטרם שנתברכו. כיון שנתברכו מקודם, חוזרים ונכנסים לאותו מקום, שהוא בינה, לקחת ברכות יתרות אחרות להשפיע למטה. ומטרם שהם מתברכים אינם נכנסים ואינם חוזרים אליו, לבינה. וז"ס ולא יראו פני ריקם. (ועי' במה"ס אות יח).

פסקה יד

וכד תבין לגבי וכו': וכשחוזרים לאותו מקום, לבינה, ונכנסים שם, אז נקרא אותו מקום מלך, שה"ס המלה, מלך שבברכה, כי הבינה לא נקראת מלך, זולת כשאלו חג"ת דז"א, מתקרבים אליו ומתברכים. והמלך מתי נקרא מלך, הוא כשהשרים שלו באים אליו כשהם עשירים, ויש להם כל מה שצריכים בלי חסרון, אז הוא מלך. מלך למטה שהוא המלכות, היינו בעת כשאלו, הספירות דז"א מעטרים אותה די ספוקה בעטרות קדושות. וכאן, בברכה שנקראת מלך, מי הוא המלך. הוא העולם אשר קדשנו וצונו, שהוא הבינה. ומשום שהוא עולם שאינו מגולה לחוץ, והוא סתום, קורא לו כך בדרך סתום, דהיינו לשון נסתר, קדשנו, וצונו, ולא בלשון נוכח, דהיינו קדשתנו וצויתנו. (ועי' במה"ס אות י"ט) וע"כ לא נקרא אלא בדרך סתום.

פסקה טו

ולעולם ימינא אתה וכו': ולעולם, הימין שהוא חסד נקרא אתה. כמו שלמדנו. וע"כ כהן כפוף ראשו למקום ההוא, אתה, בכל ברכה וברכה של תפלת שמונה עשרה, שמשתחוה בתחילת הברכה ובסוף הברכה. (ברכות ל"ד:) ועולם התחתון, שהוא מלכות, כשנקשר לימין, שהוא חסד, ומתדבק בו, הוא נקרא ממטה למעלה ברוך (כנ"ל אות י) ואינו נקרא ברוך זולת בסוד המקור שנתדבק בו, שנכנס בתוכו, ומילא אותו. דהיינו החסד, שאז נקראת המלכות ברוך. אתה, שבברכה, הוא סוד של כהן הזה, דהיינו חסד, להדבק בו. וע"כ בתפלה אדם כורע בברוך, שהוא מלכות, משום שהוא עולם כפוף למעלה, וזה הוא השינוי בין ברוך שבתפלה בין ברוך שבשאר ברכות, ש ברוך שבשאר ברכות הוא בחכמה ובינה, וברוך שבתפלה הוא במלכות (ועי' במה"ס אות כ"א ובאות כ"ג) והכל הוא בסוד עליון להריק ברכות לכל העולמות.

פסקה טז

ברוך דצלותא ב"נ וכו': במלה ברוך שבברכת התפלה, דשמונה עשרה, אדם כורע בו בברכיו, וכופף ראשו ב אתה, משום שאתה נקרא ראש. וע"כ כהן נוטל חלק בראש (יומא י"ד.) והוא ראש תמיד, ומשום זה הכריעה היא ב ברוך, וכפיפת הראש היא ב אתה. והכהן, בכל מקום שקורא אתה, הוא משתחוה בתפלה. והמלך אחר שכופף ראשו בתחילת תפלת שמונה עשרה, אינו זוקף עוד עד שמסיים התפלה. (ברכות ל"ד:) מהו הטעם. הוא משום שהקב"ה אמר אל הלבנה, לכי ומעטי את עצמך, ועוד לא נזדקפה הלבנה, שהיא המלכות, ממיעוט הזה. והמלך הוא בבחינת מלכות, ע"כ כופף ראשו ואינו מזדקף. ומשום זה, הברכה שאדם מברך להקב"ה מתעורר להריק ברכות מלמעלה לכל העולמות, כמו שלמדנו. אשרי הם ישראל בעולם הזה ובעולם הבא. (וע"י במה"ס אות כ"ד).

פסקה יז

כתיב כי אתה וגו': כתוב, כי אתה אבינו כי אברהם וגו'. למדנו לעתיד לבא אומרים לו ליצחק, וכו' כי אתה אבינו (שבת פ"ט:) הרי שיצחק, שהוא קו שמאל, נקרא אב, והוא משום שהשמאל נכלל בימין, אבל מטרם שנכלל בימין לא נקרא אב, משום שאז נמשכים ממנו דינים קשים. אבל ימין מאין לנו שגם הוא נקרא אב. ומשיב, שכתוב, וישמהו לו לאב ולכהן, משמע שהכהן, שהוא ימין וחסד, נקרא אב, ואע"פ שלמעלה נקרא אב, אפילו האור שאינו מאיר, שהוא מלכות, הנה בשעה שמתדבק בימין נקרא אתה, כש"א, אתה ה' אבינו גואלנו וגו'.

פסקה יח

אדהכי סבא אזדמן וכו': בתוך כך נזדמן זקן אליו ואמר, רועה הנאמן, התקן שלחן לאדונך, לו ולהמלכה, מכל מיני מעדנים, לקיים בו, זה השלחן אשר לפני ה'. והרי עד עתה, כולם מתענגים משלחן המלך, ז"ש לכו לחמו בלחמי. ולחם זהו תורה שבכתב, דהיינו ז"א. ויין של תורה זהו תורה שבעל פה, שהיא המלכות. ושם, בהמלכות, כמה מטעמים ממיני טעמי תורה המתוקים, ומכל המאכלים ומעדני עולם, ושל המלך.

פסקה יט

קם רעיא מהימנא וכו': קם רעיא מהימנא, פתח ואמר, אהרן הכהן קום משנתך, לשחוט פרים וצאן וטלאים ועופות וכל המינים הצריכים לסעודת המלך. ולחם הפנים, שהם י"ב כנגד ב' לוחות התורה שמ זה ומ זה הם כתובים, זה בגימטריא י"ב פנים, שהם י"ב אותיות שבג' הויות של הכתובים, יברכך הויה, יאר הויה, ישא הויה. זה השני, הוא כנגד ג"פ, אדני אדני אדני, שיש בהן י"ב אותיות, שהן י"ב חיות שנאמר בהם, ופני אריה אל הימין לארבעתן ופני שור מהשמאל לארבעתן ופני נשר לארבעתן שהם ג' חיות אריה שור נשר, ונאמר עליהם, ארבעה פנים לאחת, שבכל חיה מן הג' יש ד' פנים אריה שור נשר אדם. וג' פעמים ד' הם י"ב חיות. וזהו וקרא זה אל זה ואמר, שהם י"ב פנים של הויה, לי"ב חיות של אדני. וכנגד עשרים וארבעה ספרי תורה, כלומר כנגד כ"ד ספרים שבתנ"ך. וזהו, זה השלחן אשר לפני הויה, כי שלחן הוא מלכות. זה הוא י"ב חיות אשר באדני, שהוא מלכות. אשר לפני הויה היינו כנגד י"ב פנים שבהויה. הכלים של שלחן המלך, הם בעלי המשנה, בעלי התפלה, שהתקינו אותם חכמים כנגד הקרבנות.

פסקה כ

פתח ואמר ועשית וגו': פו"א, ועשית שלחן עצי שטים. בוא וראה, מנהגים טובים ויפים היו נוהגים בעלי סעודת המלך, להראות שהם מבני שלחן המלך. אחד הגדול מבני הסעודה, נוטל ידיו תחילה. בזמן שנכנסים לסעודה להסב, גדול מסב בראש, השני תחתיו, השלישי תחת השני. ואלו נקראים ג' מטות, כי היה דרכם, להסב כל אחד על מטה, שהם כנגד ג' אבות, וכנגד כהנים לוים ישראלים, שהם חג"ת. מכאן ולהלאה אין להם סדר, אלא כל הקודם זכה.

פסקה כא

תניינא, בעל הבית וכו': מנהג שני. בעל הבית בוצע, כדי שיבצע בעין יפה, ומשלים ברכת המוציא, ואח"כ בוצע. והעמידו חכמי המשנה, שאין המסובים מותרים לטעום עד שיטעום המברך. ואין הבוצע מותר לטעום עד שיכלה אמן מפי המסובים. ואם רצונו לחלק כבוד, לכבד אחר בבציעה, הרשות בידו. ועוד העמידו, שהארח מברך ברכת המזון, כדי שיברך את בעל הבית.

פסקה כב

וארח רזא בעל וכו': ובדרך סוד. בעל הבית בוצע, זהו עמוד האמצעי, שהוא קו האמצעי. שהוא ז"א. ובשבת צריך לבצוע מב' חלות, שהן ה' ה' דהויה, ובעל הבית זהו ו' דהויה שבאמצע ב' ההין. ובכדי שלא יהיה נראה כמו זוללות, יכול לבצוע בה לכל אחד ואחד כביצה. מהו כביצה. הוא י' דהויה ו י' דאדני, שהן נקודות של שם הקדוש, ונקראים פרורים בכזית. כלומר ש י' דהויה היא כביצה, ו י' דאדני הוא כזית (כמ"ש לעיל פנחס אות תר"ח תר"ט ע"ש) והם הפירורים, כנגד טפות זרע. לפיכך מי שמזלזל בפרורים וזורק אותם במקום שלא צריך, עניות רודפת אחריו, והולך נע ונד. ז"ש, נודד הוא ללחם איה. ואין לחם אלא תורה. והוא צועק, איה מי שירחם עליו, ולא ימצא מי שירחם עליו.

פסקה כג

ופרורים בכזית אינון וכו': ופרורים שהם כזית, הם בצדיק, שהוא יסוד, שהוא כותש כתישות מאלו הזיתים, שהם הספירות, שמוציא מהן השמן, שה"ס השפע. וארח מברך, היינו צדיק, כמ"ש וארח צדיקים כאור נגה. וכן ברכות לראש צדיק חי עולמים, ומשום זה אורח, שהוא צדיק דהיינו יסוד, מברך. (כמ"ש לעיל פנחס אות תר"י).

פסקה כד

אדהכי הא בוצינא וכו': בתוך כך, הנה המאור הקדוש, בא אליו, לרעיא מהימנא, ואמר: רעיא מהימנא, יום אחד הלכתי אני והחברים למלון אחד, והיה שם ילד אחד, קם וערך לנו, הוא מעצמו, מנורה ושלחן, כאלו היה בן עשרים שנה, ולא היה אלא כבן חמש שנה. וערך השלחן מכל מיני מאכל ומשתה. ואמר, הרי העמידו חכמים, שבעל הבית בוצע, וארח מברך. אבל, צעיר אני לימים ואתם ישישים על כן זחלתי ואירא מחוות דעי אתכם, עד שאקח מכם רשות. אמרו לו, אמור בני, מלאך ה'.

פסקה כה

אמר לן אתון וכו': אמר לנו, אתם רוצים לחם מעדנים בלי מלחמה, או לחם במלחמה. כי כך העמידו חכמי המשנה, שעת אכילה הוא שעת מלחמה. ואם רצונכם שתהיה מלחמה עליה, לא יאכל אף אחד, אלא מי שינצח המלחמה, הוא יאכל ויבצע לכולם. אמרו לו החברים, אתה קטן, בני, ועוד לא תדע, איך שרים גבורים עורכים מלחמה, בחרב, ובנענוע החרב, ברומח, בקשת, בחצי הקשת, בקלע, באבני הקלע[במדבר בלק אות ס"ח].

פסקה כו

א"ל אל יתהלל וגו': אמר לנו, אל יתהלל חוגר כמפתח. כי ודאי בקריאת שמע העמידו, כל הקורא קריאת שמע על מטתו כאלו אוחז חרב פיפיות. שכתוב, רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. ונענוע החרב, צריך לנענע אותה לששה קצוות, שהם חג"ת נה"י, כמו שהעמידו כדי שתמליכהו על השמים ועל הארץ ועל ד' רוחות העולם, שהם ששה קצוות. ו ו' זו דהויה שהוא ז"א, הוא גוף החרב. י' דהויה היא ראש החרב. ה' ה' שבהויה, הן שני פיות של החרב. נרתק של החרב, הוא השם אדני, דהיינו המלכות.

פסקה כז

רומחא רמ"ח בק"ש וכו': רומח, היינו רמ"ח מלות שבקריאת שמע, ועם ששה מלות שביחוד שמע ישראל, הרי הם רומח. דהיינו רמ"ח עם ו'. מגן, עם החרב, היינו ג' מלאכים מ יכאל ג בריאל נ וריאל, שהם ראשי תיבות, מגן. שהם משמשים של ג' אבות, שהם חג"ת, כי מיכאל הוא חסד, גבריאל גבורה, נוריאל ת"ת. קשת, הוא הזורק חצים, וכל זרע שאינו יורה כחץ אינו מוליד. שרומזת על יסוד. קלע, זה קריאת שמע. ה' אבני הקלע, הן ה' מלים, שמע ישראל ה' אלקינו ה'. שה"ס חג"ת נ"ה. כנגדן, ויקח דוד חמשה חלוקי אבנים מן הנחל, וכששם אותן בכלי הקלע, שהיא השפה, שקורא קריאת שמע, והיא השכינה, נעשו כל החמש אבן אחת, והרג את הפלשתי.

פסקה כח

ועד כען זריקנא וכו': ועד עתה, זרקתי אבן הזו לסמאל, שהוא אבן מצור, והרסתי המצור שלו והשפלתי אותו למטה. ומשום זה אמרתי לכם, אל יתהלל חוגר כמפתח. עתה יתברר לכם שאני יודע, איך שרים גבורים עורכים מלחמה בחרבות, ברומח, בקשת, בקלע. היינו תמהים ולא יכולנו לדבר לפניו. אמר לנו, חכמים, עתה נראה, מי ירויח לחם, שהוא לחם המוציא.

פסקה כט

פתח ואמר, והיה וגו': פו"א, והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'. שואל, במה מתרוממת השכינה, שהיא ה' של ה מוציא, שהעמידו עליה בעלי המשנה, כל הבוצע צריך לדייק ב ה'. ומשיב, אלא ודאי הרי העמידו הכמי המשנה, מוץ ותבן פטורין מן המעשר. כי כשהמלכות היא במוץ ותבן, דהיינו שהקליפות יונקות ממנה, היא בבית האסורים, ואין רשות אל ה ה', שהיא השכינה, להתרומם אל ה מ' שהיא ז"א, להעשות עמה מ"ה, דהיינו הויה דאלפין שהיא בגי' מ"ה. וזה הוא תרומה, שהוא אותיות תורה מ', שהיא ה', דה' חומשי תורה, שבה מ', שכתוב, ויהי משה בהר מ' יום וגו'.

פסקה ל

ובמוץ ותבן דחטה וכו': ובמוץ ותבן של חטה, העמידו חכמים עליה, אילן שאכל אדם הראשון, חטה היה. כי ע"י אכילת עצה"ד הקריב ח' ט' שהן הקליפות מוץ ותבן, לאות ה' שהיא המלכות, ונסתלק ממנה ה י', שהוא יסוד, שהוא עשור שלה, ומשום זה, כשהיא במוץ ותבן, שהם כנגד ערלה ופריעה, כלומר שהם כנגד ב' עורות המילה, שהאחד חותכים והשני פורעים. פטור מן המעשר. דהיינו ה י', שאין רשות לאות י' להתחבר עם אות ה', שהם איש ואשה, כלומר שהם סוד ה י' שבאיש, וה ה' שבאשה. ומשום זה, כל הבוצע צריך לדייק בה ב ה', וצריך למבצע ממקום שבשולו יפה. כי בישול הוא גמר פרי. וזהו ה ו' דהיינו ז"א, שהוא גומר את ה ה', שהיא המלכות.

פסקה לא

ועשרה דברים צריך וכו': ועשרה דברים צריך אדם לעשות בסעודה. א) נטילת ידים. ב) לערוך ב' חלות לשבת. ג) לאכול שלש סעודות. ולהוסיף מחול על הקודש. ד) להאיר נר על השלחן, כמו שהעמידוהו, שלחן בצפון ומנורה בדרום. וצריך הסבה, כמו שהעמידו, הסבו אחד מברך לכולם.

פסקה לב

ובשבת בכל מלוי וכו': ובשבת בכל דבריו צריך להוסיף מחול על הקודש בין במאכליו ומשתיו, בין בלבושיו, בין בהסבותיו, שצריך לתקן לו מסבה יפה, בכמה כרים וכסתות מרוקמים, מכל מה שיש בביתו, כמו שמתקנים חופה לכלה. כי שבת, היא מלכה והיא כלה. ומשום זה היו יוצאים בעלי המשנה בערב שבת, ומקדימים לקראתה בדרך, והיו אומרים, באי כלה, באי כלה. וצריכים לעורר על השלחן שירה ושמחה אליה.

פסקה לג

ולא עוד אלא וכו': ולא עוד, אלא שיש סוד אחר. שצריכים לקבל השבת, כמו שצריכים לקבל גבירה, שידליק כמה אורות נרות בשבת, ובהרבה תענוגים, ולבושים יפים, ובית ערוך בכמה כלי תקון, בהסבה יפה לכל אחד ואחד. כי בשמחה ותקון הזה, גורמים לשפחה הרעה, שהיא הקליפה, להשאר בחשך, ברעב, בבכיה, בהספד, בלבושים שחורים כאלמנה. כי כשמלאה זו, חרבה זו. כי אין הקליפה מתמלאת אלא מחורבן הקדושה, וכן הקדושה מתמלאת מחורבן הקליפה.

פסקה לד

יצר טוב מטרוניתא וכו': יצר הטוב, הוא המלכה הקדושה, מלכות הקדש שירדה בשבת, הכלולה מעשר ספירות, מעוטרת בשבע שמות שאינם נמחקים, (שבועות ל"ה.) בכמה מרכבות של החיות, ובכמה חיילות ומחנות מלאכים, והמלך יוצא כנגדה בכמה מחנות, והיצר הרע, שהוא שפחה רעה, נשארת בחשך, כאלמנה בלי בעלה, בלי מרכבות.

פסקה לה

ואלין דאתמר עלייהו וכו': ואלו שנאמר עליהם, למזבחין ולמקטרין למלכת השמים ומזלות אשר לא צויתי, שהיא העבודה שהם עובדים אל השפחה הרעה השולטת בערבי שבתות, וערבי לילי רביעיות, אלו מה הם עושים. בשבת. ומשיב, שהם לוקחים בגדים שחורים, ונחשכים האורות שלהם, ועושים הספד בליל שבת, כדי להשתתף עם השפחה הרעה, להיות בעצבות בצרה ובחשך כמו שהיא שורה. כי גם זה לעומת זה עשה האלקים.

פסקה לו

בתר דחאבו ישראל וכו': אחר שחטאו ישראל, ונחרב בית המקדש, נאמר בהשכינה באמא הקדושה, איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה. וע"כ, מכבים בליל תשעה באב האורות והנרות, ועושים הספד ויושבים כאבלים, להשתתף בצער השכינה. משום שהם בעונותיהם, גרמו לה כל השבר ההוא.

פסקה לז

חמשאה כוס דויכלו וכו': דבר החמישי שצריכים לעשות בשבת, הוא, כוס יין של ויכלו, דהיינו קדוש. ו) שדברי תורה יהיו על שלחנו. ז) להאריך על שלחנו כדי שיבואו עניים לשלחנו. ח) נטילת ידים במים אחרונים. ט) ברכת המזון. י) כוס של ברכת המזון. וצריך לחזור על עשרה דברים הנ"ל לתקן אותם בסוד קדוש, שהיא, המלכות, כלולה מעשר ספירות. והיא, המלכות, היא נבחנת לשלחנו של הקב"ה מבחינת הגבורה. ומשום זה העמידו חכמים שלחן בצפון, שהוא צד הגבורה.

פסקה לח

חד, נטילת ידים וכו': ועתה הם דברי רעיא מהימנא, שמפרש עשרת הדברים הנ"ל, (ועי' לעיל פנחס אות תר"כ) שאדם צריך לעשות בסעודת שבת. הראשון שהוא נטילת ידים, פירושו הוא, כי כך העמידו חכמי המשנה, ידים מזוהמות פסולות לברכה, משום שהן שניות לטומאה (ידים פ"ג מ"ב) כי כשהידים טמאות הן אב הטומאה, שהוא ראשון לטומאה, וכשהן טהורות הן שניות, וראויות לברכה, כי הברכה אינה שורה אלא על טהרה. כי הכהן שהוא איש טהור, איש חסד, שורה עליו הברכה. ז"ש, כשמן הטוב על הראש וגו'. ומשום זה, דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל וגו'. והעמידו, כל כהן המברך מתברך, ושאינו מברך אינו מתברך. והעמידו בעלי המשנה, כל ברכה שאין בה אזכרה, דהיינו שם הוי"ה, ומלכות, דהיינו מלך העולם, אין שמה ברכה. מלכות, היא השם אדני. וע"כ צריך להיות בכל ברכה אזכרה שהוא הוי"ה, ומלכות שהיא אדני.

פסקה לט

ועוד נטילת ידים וכו': ועוד נטילת ידים צריך ליטול אותן עד הפרק, שבו חמשה אצבעות, שגזרו עליו ליטול י"ד פרקים, שבחמשה אצבעות, שבכל אצבע יש ג' פרקים ובאגודל ב' פרקים. בשעה ההיא שורה י"ד ה' עליו. והוא י"ד של הברכה מצד החסד, שבו חכמה ביד ימין, כי בגדלות דז"א עולה החסד להיות חכמה. והיא י"ד דקדושה מצד הגבורה, ששורה בדין. והיא י"ד דיחודא מצד התפארת, המיחד ימין ושמאל לאחד, שהוא שורה ב י"ד פרקים של הגוף, שי"ב פרקים הם, בב' זרועות, שבכל זרוע ג' פרקין, והם ששה, ובב' שוקים שבכל שוק ג' פרקין, שהם ששה, וביחד הם י"ב. ועם ב' שבגוף וברית, הם י"ד ונתבאר ג"פ י"ד, בג' ספירות חג"ת.

פסקה מ

ותלת זמנין י"ד וכו': וג' פעמים י"ד הם מ"ב, ו י' י' י' אשר ב י"ד י"ד י"ד, רמוזים ביברכך יאר ישא, מן הויה, הויה, הויה, שבהם, דהיינו ג' יודין שבג' הויות, יברכך הויה, יאר הויה, ישא הויה. ו ד' ד' ד' מן יד יד יד, הן רמוזות באדני, אדני, אדני. ואמר הנביא עליהם, על ג"פ הויה ועל ג"פ אדני, היכל הויה, היכל הויה, היכל הויה המה. שהיכל ה"ס המלכות הנקראת אדני, וע"כ אמר ג"פ היכל הויה, שה"ס ג"פ אדני וג"פ הויה הנ"ל. וזהו שנתקן נטילה ביד. לרמז על סוד י"ד פרקים וג' י"ד שבחג"ת, שה"ס ג' הויות, וג' אדני כנ"ל.

פסקה מא

וכל סטר מג' וכו': וכל צד, מג' קוין חג"ת שהם ימין שמאל אמצע, שהם ג"פ י"ד כנ"ל, הוא מג' פנים שבחיות אריה שור נשר, שהם הויה הויה הויה. ומג' כנפים שבחיות, שהם ד' ד' ד' דהיינו ג"פ אדני כנ"ל. כולם צריכים להיות מן כ"ח אדם, דהיינו הויה במילוא אלפין, שהוא יוד הא ואו הא, שבג' אדם. כ"ח שלו, דהיינו המילוי דמילוי של הויה דאלפין, הוא יוד ואו דלת, הא אלף, ואו אלף ואו, הא אלף. שהם כ"ח אותיות, כנגד כ"ח פרקים שבעשר אצבעות הידים. והמלכה אינה שורה ב כ"ח שלו, ב כ"ח פרקי האצבעות, עד שנעבר מהם הזוהמא של השפחה הרעה ה פסולה, אשת הפסול. ומשום זה העמידו בעלי המשנה ידים מזוהמות פסולות לברכה, כי שפחה הפסולה שורה עליהם.

פסקה מב

ואינון מים לדכאה וכו': ואלו המים הם לטהר היד, ששורה שם יד הויה. כנ"ל בסמוך. יד הויה, הוא מים של תורה, שעמי הארץ שהם שרץ, שאין להם תורה להוציאם מטומאתם, מה מועיל להם טבילה, בעת שהשרץ, שהוא שפחה הרעה, היא בידיהם, בגזל שבידיהם, בגזל של ברכות שגוזלים מן הקב"ה (כנ"ל אות א') שאינם יודעים לברך, ואינם יודעים מה היא ברכה, ומה היא זוהמא.

פסקה מג

מיד כששמעו מלין וכו': מיד כששמעו דברים אלו. החברים ואני עמהם, לא יכולנו לסבול עד שישלים עשרה דברים של הברכה, והשתטחנו לפניו. ואמרנו לו, שבודאי אין אדם שיוכל לומר דברים אלו אלא אתה, כי אתה הוא כעין ד' מחיצות שבגן עדן, אשר אם אדם נכנס שם, במחיצת הילדים נעשה ילד, ובמחיצת הנערים נעשה נער, ובמחיצת בחורים נעשה בחור, ובמחיצת זקנים נעשה זקן. ומשום זה נאמר עליך, מ מכון ש בתו ה שגיח אל כל יושבי הארץ. שמרמז על משה. ואתה הוא שנאמר עליך בשגם הוא בשר. אשר בשגם הוא אותיות משה, שיש שם מ"ש, וב"ג שהם ה'. בדור של דור הפלגה היית, ובכל דור ודוד אתה בא בגלגול, כמו גלגל המתהפך לכמה אפנים, ולא נגלית אלא בדור שנתנה התורה על ידך.

פסקה מד

מיד דאתכנישת מעלמא וכו': מיד שנפטרת מן העולם, אתה הוא כשמש המאיר בכל דור ודור. כי כשנאסף השמש בלילה הוא מאיר אז אל הלבנה, ובששים רבוא כוכבים. כך הוא אתה, שאתה מאיר בששים רבוא בכל דור ודור. וזה הוא שרמז קהלת, דור הולך ודור בא. והעמידו חכמים אין דור פחות מששים רבוא. ועוד העמידו, המקרא הזה, הדור שהולך הוא שבא, דהיינו שהנשמות שבדור העבר, מתגלגלות ובאות לדור שלאחריו. לקיים הכתוב, מה שהיה הוא שיהיה. מכאן ולהלאה השלם עשרת הדברים של השלחן של שבת בגלוי. אמר רעיא מהימנא לר"ש, מאור קדוש, אשרי חלקך, שהקב"ה גילה לך מה שלא גילה לכל נביא וחוזה, ולא למי ולמי.

פסקה מה

תניינא למבצע על וכו': תקון השני שעל שלחן של שבת הוא למבצע על שני לחם בשבת, שהם רמוזים בשני לוחות התורה שניתנו בשבת, זוגות. שביום השלישי, שהוא ת"ת, ירדו מן השמים, שבו ב' פעמים טוב, להיותו כולל ימין ושמאל, ובשבת, שהיא מלכות, ניתנה התורה, שבה במלכות, ב' נוקבין, שמחזה דז"א ולמעלה נוקבא א', ומחזה דז"א ולמטה נוקבא ב', שהן ב' נוקבין לקבל ב' פעמים טוב, שנאמר ביום ג', שהוא ת"ת. ואע"פ שהעמידו שהשדים ממונים להזיק על זוגות, כמו שהעמידו שלא לאכול ב' בצים, ב' אגוזים, וא"כ למה לוקחים בשבת ב' לחם. הרי הם זוגות. ומשיב, הלכה למשה מסיני, ששלוחי מצוה אינם נזוקים. וע"כ אין לירא בדבר מצוה משום זוגות.

פסקה מו

ואי תימא והא וכו': ואם תאמר הרי למדנו, אין מתחילים בשני ואין מסיימים ביום ד'. דהיינו בב' ד' שהם זוגות, (כמ"ש להלן תצא אות קיב) שזה נאמר אפילו בדבר מצוה, והרי שלוחי מצוה אינם נזוקים. ומשיב, היינו עם ערב רב, כלומר, כשישראל מעורבים עם ערב רב, שהם אינם שלוחי מצוה לעולם, כי לא נתגיירו לשם שמים. ואז אסור להתחיל בב' ד'. אבל לצדיקים שאין להם חיבור עם ערב רב מותר להתחיל בב' ד' לשם מצוה. כי שלוחי מצוה אינם נזוקים. וע"כ אחרי שנעברו מן העולם, אחר מעשה העגל, צוה הקב"ה לקחת שני לוחות אבנים כראשונים, ואמר וכתבתי על הלוחות וגו'. ולא חשש לזוגות.

פסקה מז

ותרין ככרות בשבת וכו': ושני לחם בשבת, רמוזים לשתי יודין של שילוב הויה אדני שהוא י אהדונ"ה י. כי אדני, שהיא מלכות, היא יחידה מבעלה, שהוא הויה, בששת ימי החול, שאין להם אז זווג שלם, ובשבת הוי"ה יורד לאדנ"י, ונעשה השילוב יאהדונה"י, וע"כ לוקחים ב' לחם שירמזו על ב' יודין תחילה וסוף של השילוב יאהדונה"י. ומשום זה בשבת, כל הנשמות והרוחות והנפשות יוצאים ויורדים זוגות זוגות, ואין שטן ואין מזיק שולט ביום השבת. ואפילו הגיהנם אינו שולט ואינו שורף בשבת, ומשום זה לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. וזהו אש זרה, אבל אש של הקרבן הוא אש דקדושה, שמותרת בבית המקדש בשבת. ולפיכך אנו צריכים לקחת ב' ככרות בשבת, ולא לפחד משום זוגות. ואין להאריך בענין הבציעה שלהם, דהיינו בשיעור כזית וכביצה, כי כבר נתבאר למעלה (באות כ"ב).

פסקה מח

תליתאה למיכל שלשה וכו': תקון השלישי שעל שלחן של שבת, הוא, לאכול שלש סעודות בשבת, כמו שהעמידו חכמי המשנה, שאמר אחד מהם יהי חלקי עם גומרי שלש סעודות בשבת, שהם שלימות שבע ברכות התפלה, שמשלימים עמהם לעשר. וסוד הענג הוא סוד הכתוב, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. כי עדן פירושו ענג. וגן היא המלכות, שה"ס שבת. גם ענג הוא ר"ת. עדן נהר גן. ומי שאינו מקיים אותן, ויש לו רשות לקיימן מתהפך לו ענג לנגע צרעת. כי אותיותיהם שוות. ובכדי שלא יבא לזה, אמר הקב"ה, לוו עלי ואני פורע (ביצה ט"ו:) וכתוב, אז תתענג על ה'.

פסקה מט

רביעאה, לאנהרא פתורא וכו': תקון הרביעי הוא, להאיר במנורה על השלחן, כמו שהעמידו הראשונים, שלחן בצפון ומנורה בדרום. כי שלחנו של הקב"ה, שהוא המלכות, צריכה להיות כך (כנ"ל אות ל"ז). תקון החמישי הוא, הכוס של ויכלו, דהיינו כוס של קדוש. כוס, הוא בחשבון אלקים, דהיינו פ"ו. ויכלו הוא בחשבון ע"ב, שהכלה הקדושה, שהיא המלכות, כוללת אותם, דהיינו השם אלקים ושם ע"ב. וכוס הזה, שהיא מלכות, מלא יינה, דהיינו שפע הארת חכמה, של תורה, שהוא ז"א הנקרא תורה. צריך להעיד על מעשה בראשית, שה"ס בינה. כי שפע הארת חכמה נקרא עדות. בסוד עדן, והבינה היא המקור המשפיע אותה. וז"ס שצריך להעיד על מעשה בראשית.

פסקה נ

שתיתאה למהוי על וכו': תקון הששי, הוא, שיהיו על שלחנו דברי תורה, כי כך העמידו בעלי המשנה, ג' שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה וכו' (אבות פ"ג מ"ג). וסוד הדבר, משום שהעמידו, שהשלחן הוא בצפון, והתורה נתנה בימין, וע"כ צריך לומר על השלחן דברי תורה, כדי לחבר הימין שהוא רחמים בשמאל שהוא דין. כי התורה הוא הויה, שהוא ז"א שהיא ניתנה מימין, והשלחן הוא אדני, שהיא המלכות, שהיא משמאל, שהיא בצפון. וע"כ צריכים לחבר אותם. כי שמאל בלי ימין משפיע דינים קשים. ומשום שהשלחן הוא בשמאל, העמידו חכמי המשנה, כי קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף (פסחים קי"ח.) ומשום זה, צריך להזמין עמו תלמיד חכם, למי שיעסוק בדברי תורה.

פסקה נא

שביעאה לארכאה וכו': תקון השביעי היא, להאריך על שלחנו, כדי שיבואו עניים. ומשום זה כל המאריך על שלחנו מאריכים לו ימיו ושנותיו. ומשום זה, וצדקה תציל ממות. כי עני חשוב כמת. והוא מחיה אותו עם הצדקה, אף הקב"ה מחיה אותו.

פסקה נב

ועוד בארח רזא וכו': ועוד. בדרך סוד, כי כל העניים הם מצד אות ד', שנאמר בה דלותי ולי יהושיע. ואות ד' דאחד צריכים להאריך בה, ז"ש להאריך ימים על ממלכתו, ומשים זה צריך להאריך על השלחן, שהוא ד', שכלול מן ד' רגלי השלחן. ומשום כבוד אות ד' צריכים להאריך על השלחן בשביל העניים.

פירוש. כשהמלכות מקבלת משמאל בלי ימין, שה"ס חכמה בלי חסדים, היא בחשך ובדלות (כנ"ל ב"א דף מ"ז אות ל"ד ד"ה נפק) משום שהחכמה אינה יכולה להאיר בה בלי התלבשות בחסדים. ונקראת אז המלכות, ד', מלשון דלות. והשלחן שהוא בצפון יורה על בחינת ד' הזו של המלכות. וז"ש, דכלהו עניים מסטרא דאת ד', וכו' , וד' דאחד צריך לארכאה בה. כי א"ח דאחד יורה על ט' ספירות דז"א שמשפיעים חסדים אל ה ד', שאז מתלבשת החכמה של ה ד' בחסדים של אח, והחכמה מתגלית במלכות. וגילוי חכמה מכונה אורך. וז"ס שצריך להאריך ב ד', דהיינו להמשיך לה חסדים כדי שתתגלה החכמה. וז"ש, להאריך ימים על ממלכתו. כי המלכות שה"ס ד' דאחד היא קצרת ימים שהחכמה שבה היא כבויה ואינה מאירה. וע"י החסדים היא משגת אריכת ימים. שה"ס גילוי הארת החכמה. וז"ש, צריך לארכאה וכו' בגין עניים, דהיינו אותם ששרשם מאות ד', שהם עניים כמו המלכות, יקבלו שפע החסדים, ויחיו. וז"ש (באות נ"א) דעני חשוב כמת, כי להיותו נמשך מן ד' זו, הרי כל אורותיו כבוים, והוא דומה למת, וע"י הצדקה, שה"ס המשכת החסדים, מתלבשת החכמה בחסדים, ומאירה. ואור החכמה נקרא אור החיים. וז"ש ואיהו מחיה ליה.

פסקה נג

ובגינה אוקמוה רבנן וכו': ובשבילה העמידו חכמים שבקש הקב"ה מדה יפה לישראל ולא מצא אלא מדת הדלות. והקשו עליה, שהרי העמידו הראשונים, שחשבון מיני מיתות הם כחשבון תוצאו"ת(ברכות ח.), וחסרון כיס קשה מכולן ואיך הם אומרים, שלא מצא מדה יפה לישראל כעניות.

פסקה נד

אלא בגין דכל וכו': ומשיב, אלא משום שכל עם ולשון, נאמר עליהם, והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה. אבל ישראל הם בברית הקב"ה במדה זו ואינם מכחישים בו. ומשום זה במדה זו יגאלו. ז"ש, ואת עם עני תושיע. ועני, הוא לשון ענוי, שאפילו יש לאדם עושר והוא במחלות ויסורים, נקרא עני. או שמצירים אותו בשביל העושר שלו, ומצערים אותו בכל יום. וכל שכן מי שהוא רש ממנו, דהיינו שהוא חסר מלמלאות צרכיו, והוא הולך ממקום למקום ודאי שנקרא עני.

פסקה נה

ועוד אית עני וכו': ועוד יש עני, שנסתלק ממנו הדעת. כמו איוב, שנאמר בו, איוב לא בדעת ידבר. אף כך הוא ד', שהיא השכינה, כשנסתלק ממנו א"ח דאחד, שהוא עמוד האמצעי שנקרא דעת, היא עניה. וזה שאין לו דעת, אין לו עון, במה שמדבר שלא כהוגן. ועוד, א"ח הוא תורה, כלולה מתרי"ג מצות, ז"ש זה שמי לעולם וזה זכרי לדר דר, שמי עם י"ה בגי' שס"ה. זכרי עם ו"ה, בגי' רמ"ח. ומשום זה העמידו אין עני אלא מן התורה ומן המצות, כי שאר עניים אינם אלא ענוי, ולא עני. ואות ד' מן אדני, שהיא המלכות היא ג"כ עני בלי הויה. וכן ה ד' דאחד, שהיא מלכות, היא דלה בלי א"ח דאחד, שהוא תרי"ג מצות התורה, שהם חסדים.

פסקה נו

תמינאה מים אחרונים וכו': תקון השמיני הוא, מים אחרונים, שתקנו אותם משום מלח סדומית המעוור את העינים. ולמה נקראים חובה. ומשיב, אלא בדרך סוד הוא, כי סם המות שורה על ידים מזוהמים, שעושים עליהם ברכה, ועל כוס, שמברכים עליו בלי טהרה, ונקרא טמא. ומה כוס ששותים בו הוא טמא לברכה עד שהם מטהרים אותו ברחיצה בפנים ומבחוץ, כל שכן הידים. ומשום זה מים אחרונים חובה. וסוד הדבר והתקדשתם, אלו מים ראשונים, והייתם קדושים, אלו מים אחרונים. כי קדוש, זהו שמן ערב. שהיו מושחים את הידים לאחר מים אחרונים (עי' ברכות נג:) ואלו ג' דברים, הם כנגד, קדוש, קדוש, קדוש, וגו'. ומשום זה, והתקדשתם וגו' שיהיה ניכר שאתם בנים להקב"ה. ז"ש בנים אתם לה' אלקיכם.

פסקה נז

תשיעאה כוס דברכה וכו': תקון התשיעי, הוא כוס של ברכה, והעמידו בעלי המשנה עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה, ואלו הם, עטור, עטוף, הדחה, שטיפה, חי, מלא, ומקבלו בשתי ידיו, ונותנו בימין, ומסלקו מן הקרקע טפח, ונותן עיניו בו, ומשגרו במתנה לאנשי ביתו. ועתה אין לנו מהם אלא ארבעה, שהם הדחה, ושטיפה, חי, מלא (ברכות נ"א.). ויש אומרים חי מן החבית, אבל בכוס אפשר לתת אותו מזוג במים, ויש אומרים, חי, פירושו שיהיה הכוס שלם, ואין פירושו, שלא יהיה מזוג במים. כי שבירתו זו היא מיתתו, וע"כ כשהוא שלם נקרא חי. ופירושו של שאר הדברים, מפרש לפנינו.

פסקה נח

כוס על דרך וכו': ומפרש, מהו כוס שלם, כוס, על דרך החכמה הוא, מלכות שנקראת, אלקים, שהוא מלא ב י"ה, כי בקטנות נקראת המלכות אלם בלי י"ה. והם שלם. כלומר, שב' השמות, כוס ואלקים, הם באפן זה שלם. אבל כוס בלא ו', הוא כמו כס במקום כסא, שהוא פגום וחסר בלי א', כך כס במקום כוס, הוא חסר בלי ה ו', והוא פגום. הכסא כן עולה בגי' כוס. כי גם הכסא, היא שם מלכות כמו כוס.

פסקה נט

כוס היא ה' וכו': כוס, הוא המלכות, שה"ס ה' דהויה, וצריך עשרה דברים כנגד י' כדי להכפיל י"פ ה' ולהמשיך נ' שערי בינה, (כנ"ל פנחס אות תרכ"ד ע"ש) והם, א) עטור, הרומז על סוד העטרה, דהיינו עטרת תפארת שהיא מלכות דיסוד. וז"ס עטור שאמרו ז"ל, שמעטרו בתלמידים, והיא עטרת הברית, דהיינו לחבר עמה מלכות דיסוד. שיורה על זווג יסוד ומלכות, להולדת נשמות שה"ס תלמידים. ב) עטוף, רומז על תפלה לעני כי יעטוף, שכל הברכות והתפלות מתעטפים, דהיינו שמתאחרים מלהתקבל, עד שתעלה תפלת העני. ותפלת העני, הוא תקון המלכות מצד ד' דאחד, הנקראת עני. ועל תקון זה, רומז עטוף.

פסקה ס

הדחה ושטיפה כמו וכו': ג) ד) הם הדחה ושטיפה שהם כמו וטהרו וקדשו. הטהרה הוא מימין שהוא חסד, והקדושה היא משמאל שהיא גבורה. כוס של ברכה נקרא מלכות, מצד הבינה שנקראת אלקים. ונקראת עטרה, מצד הכתר. ה) ח"י היא נקראת מצד היסוד, הנקרא שלום, שנאמר, וברית שלומי לא תמוט וגו'. אלא יהיה חי לעולם. וע"כ נקראת המלכות מצדו, חי. ו) מלא, מצד תפארת. דהיינו כשמקבלת מת"ת שלמעלה מחזה, אז היא שלמה ומלאה. ז) ומקבלו בשתי ידיו, הרומזים על ב' ההין דהויה. שה' עליונה שהיא בינה, היא חסד, וה' תחתונה שהיא מלכות, היא גבורה.

פסקה סא

ונותנו בימין כי וכו': ונותנו בימין, כי ה' עליונה היא חסד, וה' שניה היא גבורה. וע"כ יתנו בימין, בה' ראשונה. ח) ומסלקו מן הקרקע טפח, טפח, יורה על סוד אות י', כי העלאת ה ה' הוא ב י'. כלומר שמגביהים ה' ספירות המלכות ממקומה, שה"ס קרקע, ומכפילים אותה עם י', ולכוין שתקבל חמשים שערי בינה, (כנ"ל פנחס אות תר"מ) ט) ונותן עיניו בו, שהם בסוד היחוד יאהדונה"י, דהיינו השילוב של הויה אדני, שיכוין שהויה, שהוא ז"א, מאיר בבת עין שהיא אדנ"י. הוי"ה מאיר בג' צבעי העין, לבן, אדום, ירוק, שהם חג"ת דז"א, אדני, מאירה בב' עפעפי עין, דהיינו הכסוים שעל העינים, ובב' אישונים שבעינים, ובשערות של עפעפי העין. י) ומשלחו במתנה לאנשי ביתו, ביתו היא בינה, שנאמר בה ישמח משה במתנת חלקו, כי משה זכה לבינה. וצריכים להדביק הכוס, שהוא המלכות, באורות הבינה.

פסקה סב

עשיראה ברכת מזונא וכו': תקון העשירי שעל השלחן של שבת. ברכת המזון הרי העמידו חכמים, בשלשה שאכלו כאחד שצריכים כוס, וסוד הדבר, הוא משום ששלשה, הוא בחינת אהבת כלולותיך, שפירושו אהבה של ג' כל', שהם האבות, שכתוב בהם, בכל מכל כל. כי כלולותיך היא מלשון כל, באברהם נאמר, וה' ברך את אברהם בכל. וביצחק נאמר, ואכל מכל. וביעקב נאמר, יש לי כל. ואין להאריך בזה יותר, להיותו סוד נסתר.

פסקה סג

ברכת המזון וכו': ברכת המזון מן התורה, מאין לנו, כי נאמר ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. ולמדנו בברייתא, וברכת, זו ברכת הזן את הכל. את ה' אלקיך, זו ברכת על הארץ ועל המזון, אשר, את ה' אלקיך, זה ברכת המזון. על הארץ זו ברכת בונה ירושלים. וכן הוא אומר ההר ה טוב הזה והלבנון. אין לי אלא הברכות שלאחר המזון, הברכה שלפני המזון מנין. הוא שנאמר, אשר נתן לך, שפירושו, משעה שנתן לך, עוד מטרם האכילה, חייב אתה לברכו.

פסקה סד

ודרשו חכמים וכו': ודרשו חכמים זכרונם לברכה, משה תקן להם לישראל ברכת הזן, בשעה שירד להם המן. יהושע תקן להם ברכת הארץ בשעה שהכניסם לארץ. דוד שלמה תקנו בונה ירושלים. עוד נמצא בפרשת המן, רמז לברכת המזון במן עצמו. שנאמר ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה' אלקיכם.

פסקה סה

אר"ש רזא דאינון וכו': אמר ר"ש הסוד של אלו שבע זיינין, דהיינו ג' זיינין שבש' של ג' ראשים, וד' זיינין שבשין של ד' ראשים, הרשומות בתפלין, שהוא זיינין שבשינין, הרשומות משני צדי התפלין, הן רומזות לז' אונות שבריאה של האדם, שבהם שואב רוח, ומוציא ממנו ניצוץ אש דולק מפיו. כי הרוח כלול מאש מים רוח. ועוד, שהן רמז לז' ימי השבת, ולז' שבועות שמפסח עד עצרת. ועוד, שהן רמוזות בז' קני המנורה, שיש עליהם שבעה נרות קדושים. ועוד, שהן רמוזות לז' ככבי לכת המאירים ברקיע. ועוד, שהן רומזות לשבע מדרגות, חג"ת נהי"מ, שהעולם עומד עליהם, שהם יסוד ושורש ועיקר הכל. ועל שבע זיינין אלו, אמרו החברים, כל מי שרוצה להניח תפלין של ראש, צריך להסתכל באלו ב' שינין שהם רמוזים באלו ז' זיינין, שיש בהן רמז לסודות סתומים, ורמזים עמוקים. (ע"כ רע"מ).

פסקה סו

כי ה' אלקיכם וגו': (כל המאמר הזה עד סוף הפרשה, מובא לעיל ב"א מאות פ"א עד אות צ"ב, ונתבאר שס בהסולם, ומשם תדרוש הביאור). למדנו. ודמות פניהם פני אדם. אלו אינם ככרובים, הם פנים גדולים, כרובים הם פנים קטנים כפני ילד. פני אדם, כל הצורות כלולות בהם, משום שהם פנים גדולים. ומצטיירין בהם צורות חקוקות בחקיקת שם המפורש בארבע רוחות העולם, מזרח מערב צפון דרום.

פסקה סז

מיכאל רשים ברשימו וכו': מיכאל רשם רשימה לצד דרום, וכל ג' הפנים, פני אריה פני שור פני נשר, מסתכלים אל פני אדם. אדם הוא זכר ונקבה, ולא נקרא בשם אדם זולתם. וממנו, מפני אדם, נצטיירו הציורים שבסוד הכתוב, רכב אלקים רבותים אלפי שנאן.

פסקה סח

שנאן כללא דכלהו וכו': שנאן, שבהכתוב, כולל כל הציורים, שהוא ראשי תיבות, ש ור, נ שר, א ריה, ן' היא אדם. שהוא התפשטות של סוד זכר ונקבה הנכללים כאחד. וכל האלפים ורבבות כולם יוצאים מאלו החיות שבסוד שנאן, ומאלו הצורות מתחלקים כל אחד ואחד בבחינתו כמו שראוי לו.

פסקה סט

אלין אינון דקא וכו': אלו הן המשולבות אחת באחת, וכלולות זו מזו, שתהיה כל אחת כלולה בחברתה, שהן שור נשר אריה אדם, מתנהגות בסוד ארבעה שמות חקוקים, שהם אל הגדול הגבור והנורא, שעולים להתנהג ולהסתכל.

פסקה ע

סליק לאתנהגא ולאסתכלא וכו': עלה להתנהג ולהסתכל, שור אל פני אדם, עולה שם אחר מתעטר ונחקק בסוד שני צבעים, והוא השם אל. אז חוזר לאחור והכסא חוקק ומפתח אותו, ונרשם על ידו להתנהג בסוד השם הזה.

פסקה עא

וסליק לאתנהגא ולאסתכלא וכו': ועלה להתנהג ולהסתכל, נשר אל פני אדם, ועולה שם אחד מתעטר ומתנהג בסוד ב' פנים וצבעים, להתנהג ולהסתכל בדרך עליה בעטרה והוא השם גדול. אז חוזר לאחור, והכסא חוקק ומפתח, אותו, ונרשם להתנהג בסוד שם הזה.

פסקה עב

סליק לאתנהגא ולאסתכלא וכו': עלה להתנהג ולהסתכל אריה אל פני אדם. ועולה שם אחד מתעטר ונחקק בסוד ב' פנים וצבעים להתאזר ולהתקשר בגבורה, והוא השם גבור. אז חוזר לאחור, והכסא חוקק ומפתח אותו, ונרשם להתנהג בסוד שם הזה.

פסקה עג

אדם אסתכל בכלהו וכו': פני אדם מסתכל בכל החיות וכולן עולות ומסתכלות בו. אז נצטיירו כולן בחקיקותיהן בציור זה, בסוד שם אחד הנקרא הנורא. ואז כתוב עליהם ודמות פניהם פני אדם. כולן כלולות בצורה זו, וצורה זו כוללת אותם.

פסקה עד

ועל רזא דא וכו': ועל סוד הזה, נקרא הקב"ה האל הגדול הגבור והנורא. כי שמות אלו תקונים הם למעלה, בסוד המרכבה העליונה, כלול בד' אותיות הויה, שהוא שם הכולל כל הצורות. צורות אלו חקוקות ומפותחות בהכסא, והכסא נחקק ונרקם בהם. אחד לימין ואחד לשמאל ואחד לפנים ואחד לאחור. רשומות לארבע רוחות העולם.

פסקה עה

כרסיא כד סלקא וכו': כשהכסא עולה הוא רשום בארבע צורות אלו. אלו ארבע שמות עליונים, נושאים כסא הזה, והכסא נכלל בהם, עד שהכסא מקבל ולוקט אלו התענוגים והחמודות, אח"כ, יורד הכסא מלא כמו אילן המלא ענפים לכל צד ומלא עם פירות. אחר שירד הכסא, יוצאות אלו ד' צורות של החיות, מצוירות בציוריהן, חקוקות מאירות נוצצות ולוהטות, והן זורעות זרע על העולם. ביאור מאמר הזה תמצא לעיל (בראשית א' מאות פ"א עד אות צ"ב).

תוכן העניינים

הסולם על ספר הזהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה