הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג
ואתחנן
פסקה א
ואתחנן אל ה' וגו': ר' יוסי פתח, ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה'. בוא וראה כמה חזק כח התורה, וכמה היא עליונה על הכל. כי כל מי שעוסק בתורה אינו ירא מעליונים ותחתונים, ואינו ירא מהמקרים הרעים שבעולם, משום שהוא אחוז בעץ החיים, שהוא התורה, ואוכל ממנו בכל יום.
פסקה ב
דהא אורייתא אוליף וכו': כי התורה מלמדת את האדם ללכת בדרך האמת, מלמדת לו עצה איך לשוב לפני אדונו, ואפילו מות נגזר עליו, הכל מתבטל ומסתלק ממנו, ואינו שורה עליו. וע"כ צריך לעסוק בתורה יומם ולילה, ולא יסור ממנה. ז"ש והגית בו יומם ולילה. ואם מסיר ממנו התורה, או שנפרד ממנה, הוא כאלו נפרד מן החיים.
פסקה ג
ת"ח עיטא דב"נ וכו': בוא וראה, עצה לאדם. כשהוא עולה על מטתו בלילה, צריך לקבל עליו עול מלכות שמים בלב שלם, ולהקדים למסור אליו פקדון הנפש. והעמידוהו,משום שכל אדם טועם בלילה טעם המות, כי אילן המות שורה בעולם, שהוא המלכות, וכל רוחות בני אדם יוצאים ועולים ומסתתרים אצלו. אצל המלכות. ומשום שהם נתנים בפקדון, כולם חוזרים אח"כ למקומם.
פסקה ד
ת"ח כד אתער וכו': בוא וראה, כשמתעורר רוח צפון בחצות לילה, והכרוז יוצא. והקב"ה בא לגן עדן להשתעשע ברוחות הצדיקים, אז מתעוררים כל בני המלכה וכל בני ההיכל לשבח את המלך הקדוש, ז"א, ואז כל אלו הפקדונות של הרוחות שנמסרו בידה של המלכות, כולם מחזרת לבעליהם. ורוב בני העולם נעורים משינתם בשעה ההיא. ופקדונות של כולם מוחזרים להם.
פסקה ה
אינון דבני היכלא וכו': אלו שהם מבני ההיכל העליון, דהיינו עובדי השי"ת, עומדים בקיומם, ומתעוררים ועוסקים בתשבחות התורה, ומתחברים עם כנסת ישראל, שהיא המלכות, עד שמאיר היום, כשבא הבוקר, הוא, וכל בני היכל המלך כולם באים אל המלך הקדוש, ז"א. והם נקראים, בני המלך והמלכה. וכבר העמידוהו[1, 2].
פסקה ו
כד אתי צפרא וכו': כשבא הבוקר צריך לנקות את עצמו בכל. הן נקיות הגוף והן נקיות הנפש, ולהזדיין בזיון שלו. דהיינו בציצית ותפלין, להשתדל עם מלך הקדוש, ז"א, כי בלילה השתדל בהמלכה, עתה בבוקר, בא עם המלכה לחבר אותה עם המלך.
פסקה ז
אתי לבי כנישתא וכו': בא לבית הכנסת, מטהר את עצמו באמירת הקרבנות, משבח בתשבחותיו של דוד המלך. אחוז תפילין בראשו, ציצית בכנפי בגדו, אומר תהלה לדוד. והרי העמידו, המתפלל תפלה לפני אדונו, צריך לעמוד בתפלה כמו מלאכים העליונים,להתחבר עמהם, שהם נקראים העומדים. כמש"א, ונתתי לך מהלכים בין העומדים. וצריך לכוון רצונו לפני אדונו, ויבקש בקשתו.
פסקה ח
ת"ח בשעתא דב"נ וכו': בוא וראה, בשעה שהאדם קם בחצות לילה ממטתו, לעסוק בתורה. כרוז קורא עליו ואומר, הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות. עתה בבוקר, כשהוא עומד בתפלה לפני אדונו, הכרוז ההוא קורא עליו ואומר, ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה.
פסקה ט
בתר דמסיים צלותא וכו': אחר שגומר תפלתו ברצון לפני אדונו, הרי העמידו, שצריך למסור נפשו ברצון הלב, לאותו מקים שצריך, דהיינו למלכות. וכמה עצות יש לאדם בכל דבר. ובשעה שהוא נמצא בתפלה, כל אלו המלים שהאדם מוציא מפיו בתפלה ההיא, כולם עולים למעלה ובוקעים אוירים ורקיעים, עד שמגיעים למקום שמגיעים, (כמ"ש לעיל ויקהל אות ק"ל בהסולם) ומתעטרות בראש המלך. ועושה מהם עטרה. והרי העמידו החברים, התפלה שמבקש האדם להקב"ה צריך לכוון שתהיה תפלת תחנונים. מאין לנו זה. ממשה, שכתוב, ואתחנן אל ה'. זו היא תפילה טובה.
פסקה י
ת"ח מאן דקאים וכו': בוא וראה מי שעומד בתפלה, צריך ליישר רגליו, וכבר העמידו, וצריך לכסות ראשו כמי שעומד לפני המלך, וצריך לכסות עיניו, כדי שלא יסתכל בהשכינה. ובספרו של רב המנונא סבא, אמר, מי שפותח עיניו בשעת התפלה, או שאינו משפיל עיניו לארץ, מקדים עליו מלאך המות. וכשנפשו יוצאת, דהיינו בשעת פטירתו מן העולם, לא יסתכל באור השכינה, ולא ימות בנשיקה. מי שמזלזל בשכינה, הוא מזדלזל בשעה שנצרך לה, ז"ש, כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו.
פסקה יא
האי מאן דאסתכל וכו': אתה אומר, מי שמסתכל בשכינה בשעה שהוא מתפלל. ואיך יכול להסתכל בשכינה. ומשיב, אלא לדעת אשר ודאי השכינה עומדת לפניו בשעת תפלתו, וע"כ אסור לו לפתוח עיניו. ז"ש ויסב חזקיהו פניו אל הקיר, כי שם שרתה השכינה. משום זה צריך שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הקיר בשעת תפלתו. והעמידוהו.
פסקה יב
מאן דקאים בצלותא וכו': מי שעומד בתפלה, צריך תחילה לסדר שבחו של אדונו ואח"כ להתפלל תפלתו. כי משה כך אמר בתחילה, אתה החילות וגו', ולבסוף אמר תפלתו, אעברה נא וגו'. ר' יהודה אמר, מהו השינוי כאן שכתוב תחילה אדני, באלף דלת נון יוד, ולבסוף הויה שאנו קוראים אלקים. דהיינו אדני הויה אתה החילות וגו'. ומשיב, אלא הסדר כך הוא ממטה למעלה, כי אדני הוא מלכות, הוי"ה הוא ז"א, ואמר כך כדי לכלול מדת יום בלילה ומדת לילה ביום ולחבר הכל יחד כראוי. מדת יום הוא ז"א. ומדה לילה הוא מלכות.
פסקה יג
אתה החלות להראות וגו': שואל איזו התחלה היא כאן, שאמר אתה החלות. ומשיב, אלא ודאי משה היה התחלה בעולם, להיות שלם לגמרי. ואם תאמר יעקב היה שלם תחילה למשה שהאילן שהוא ז"א, נשלם בו למטה כעין של מעלה. כי היו לו י"ב בנים, כנגד י"ב גבולים דז"א, וע' נפש, כנגד ע' ענפין שבאילן העליון, שהוא ז"א, כך הוא ודאי, אבל מה שהיה למשה, לא היה לאדם אחר, כי נתעטר ביתר שלמות, בכמה אלפים ורבבות מישראל, בתורה, במשכן, בכהנים ובלוים, בי"ב שבטים, בי"ב נשיאים הממונים עליהם, בע' סנהדרין. והוא נשלם בגוף שלם, שה"ס תפארת הכולל ימין ושמאל, כי אהרן היה לימינו, נחשון לשמאלו, והוא ביניהם.
פסקה יד
בגין כך את וכו': משום זה, כתוב, אתה החלות להראות את גדלך, היינו מימין שזהו אהרן. ואת ידך החזקה היינו משמאל, שזהו נחשון. וכבר למדנו. וע"כ משה היה התחלה בעולם, ולא יעקב. ואם תאמר מי הוא הסיום. ומשיב, מלך המשיח הוא הסיום, כי אז תמצא שלמות בעולם, מה שלא היה כן לדורי דורות. בעת ההיא תמצא שלמות למעלה ולמטה, ויהיו כל העולמות בזווג אחד. אז כתוב, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.
פסקה טו
ויאמר ה' אלי רב לך וגו': א"ר חייא, אמר לו הקב"ה למשה, משה, רב לך שנתחברת בשכינה, מכאן ולהלאה, אל תוסף. רבי יצחק אמר, רב לך באור השמש שהיה אצלך, אל תוסף כי הגיע זמן הלבנה, שהיא יהושע, והלבנה אינה יכולה להאיר עד שיאסף השמש. אבל, וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו. אתה, שהוא השמש, צריך להאיר אל הלבנה. וכבר למדנו.
פסקה טז
ואתם הדבקים בה' וגו': ר' יוסי אמר, אשרי העם שככה לו וגו'. אשרי העם שהקב"ה בחר בהם מכל העמים עכו"ם, והעלה אותם לגורלו, וברך אותם בברכתו בברכת שמו, ז"ש כי הם זרע ברך ה'. ברך ה' ממש. דהיינו ברכת שמו.
פסקה יז
תא חזי כל וכו': בוא וראה, כל שאר העמים שבעולם מסר אותם הקב"ה לשרים ממונים השולטים עליהם. וישראל אחז אותם הקב"ה לגורלו ולחלקו להתאחד בהם ממש, ונתן להם התורה הקדושה, כדי להתאחד בשמו, וע"כ, ואתם הדבקים בה', ולא בממונה אחר כשאר העמים, וכבר העמידוהו בכמה מקומות.
פסקה יח
וידבר ה' אליכם מתוך האש וגו': א"ר אלעזר, מקרא הזה יש להסתכל בו. אומר קול דברים, מהו קול דברים. ומשיב. אלא שפירושו, קול הנקרא דבור, שכל הדבור תלוי בו. קול הוא ז"א, ודבור היינו המלכות, אלא כיון שהדבור תלוי בקול, ע"כ נקראת המלכות קול דברים. וע"כ כתוב, וידבר ה' אליכם מתוך האש, כי דבור תלוי במקום זה, במלכות הנקראת אש, וזו המלכות, נקראת קול דברים.
פסקה יט
אתם שומעים: כי שמיעה אינה תלויה אלא בזו, במלכות, משום ששמיעה תלויה בדבור, ומשום זה כתוב, אתם שומעים. וכבר העמידוהו, ורצע אדוניו את אזנו במרצע, שהוא משום שפגם המקום שנקרא שמיעה, והיינו דבור והיינו שמיעה.
פסקה כ
קול דברים אתם וגו': קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים. שואל, מהו ותמונה. ומשיב, הוא כש"א ותמונת ה' יביט, שהיא המלכות, שזה נאמר רק בשבחו של משה, שהיה מסתכל באספקלריא, המאירה, שהוא ז"א, וע"כ ותמונת ה' יביט, שהיא המלכות, המגלה את הויה. פירוש אחר. ותמונה, זה הוא קול פנימי, דהיינו בינה, שלא היתה נראית כלל אפילו למשה, זולתי קול, זה קול אחר, חיצון, שאמרנו, דהיינו המלכות הנקראת קול דברים. ותמונה, למה נקראת הבינה תמונה. ומשיב, משום שכל תקון הגוף, שהוא ז"א, המכונה גוף, דהיינו ציור ו"ק וי"ב גבולים, וע' ענפין וכו'. יוצא ממנה מן הבינה.
פסקה כא
ואי תימא אחרא וכו': ואם תאמר, אחר, דהיינו המלכות, נקרא גם כן תמונה, ולמה נקראת היא תמונה. ומשיב, כן. כי האחר הזה, נקרא ג"כ תמונה, משום שהתקונים שלמטה, דהיינו תקוני בי"ע, ממנו יוצאים. ומשום זה נקראות הבינה והמלכות ה' עלאה ו ה' תתאה, משום ששוין זו לזו. ה' עליונה, הסו"ה, קול גדול ולא יסף, כי המבועים שלה אינם פוסקים לעולם. כי היא עם אבא, שהוא חכמה, בזווג דלא פסיק לעלמין. וכל אלו הקולות נמצאו שמה בעת שניתנה התורה לישראל שה"ס ז' קולות דז"א, כולם יצאו מהקול ההוא הפנימי, של הכל, שהוא בינה, משום שבו תלוי הדבר. כי הם נאצלו מן הבינה.
פסקה כב
האי דאקרי משנה תורה וכו': זו שנקראת משנה תורה. משה מפי עצמו אמרם. וכבר העמידו הדבר. ושואל, למה הוא כך. ומשיב, אלא חכמה עלאה נקראת כלל התורה, וממנה יוצא הכל אל הקול הפנימי ההוא, שהוא הבינה. אח"כ מתישב הכל ונאחז במקום שנקרא עץ החיים, שהוא ז"א, שנקרא משה, ובו תלוי כלל ופרט, דהיינו תורה שבכתב, שהוא ז"א שנקרא כלל, ותורה שבעל פה, שהיא המלכות שנקראת פרט. וכן הם נקראים תורה ומשנה תורה. שז"א נקרא תורה, והמלכות נקראת משנה תורה. וע"כ אמרו שמשנה תורה, שהיא מלכות משה שהוא ז"א, מפי עצמו אמרם, דהיינו שנאצלה ע"י משה שהוא ז"א. בתחילה, עשרת הדברות הראשונות, הם יצאו מגבורה דלא פסיק, דהיינו מבינה, שעליה נאמר קול גדול ולא יסף כנ"ל. ועתה, דהיינו עשרת הדברות שבמשנה תורה, יצאו הכל ביחד, דהיינו מז"א ומלכות, בסוד שמשה שהוא ז"א מפי עצמו אמרם, משום זה כאן בעשרת הדברות אלו, רשומים כולם ב ו', ולא תנאף, ולא תגנוב, ולא תענה, ולא תחמוד, ולא תתאוה, שה ו' רומזת על ז"א.
פסקה כג
אמר ר' יוסי וכו': אר"י, מהו ולא תתאוה, כיון שכתוב. ולא תחמוד הרי די בזה. אמר לו אשרי הם צדיקי אמת, החמדה היא מדרגה אחת, התאוה היא מדרגה אחרת. חמדה פירושו, שאם יוכל, ילך לקחת אותה, כי משום אותה החמדה שאחזה אותו, ילך לעשות מעשה. תאוה אינו כך, אלא אפילו שלא יקח דרך ללכת אחריה, נחשב גם כן לתאוה. וכבר העמידו החברים.
פסקה כד
א"ל רבי יוסי וכו': א"ל ר"י, למה לא כתוב ולא תרצח עם ו' תחילה, כמו אלו האחרים. אמר לו, משום שהמדרגה של רציחה היא דין, ותלויה בגבורה, בקו שמאל, ולא במקום הרחמים, שהוא ז"א שנקרא ו', וע"כ בלא תרצח לא כתובה בו ו'. ומשום שצריכים ה' ווין, כנגד חג"ת נ"ה, נתוסף ו' אצל ו לא תתאוה, כי בלא תרצח לא צריכה ה ו' לשרות בו, משום שהוא בגבורה, כנ"ל ע"כ נתוספה ה ו' כאן.
פסקה כה
שמע רבי פנחס וכו': שמע ר"פ שישב אחרי ר' אלעזר, ונשקו. בכה וצחק. אמר על ר' אלעזר, גור אריה, אין מי שיעמוד לפניהם, מי יוכל לעמוד לפניו ולפני אביו, בעולם. אשרי חלקם של הצדיקים ואשרי חלקי בעולם הזה ובעולם הבא, שזכיתי לזה. על זה כתוב, יראו צדיקים וישמחו.
פסקה כו
ר' אלעזר פתח וכו': רא"פ ואמר, קרב אתה ושמע וגו'. בוא וראה בשעה שנתנה התורה לישראל, כל הקולות נמצאו, דהיינו מבינה ומז"א וממלכות, שבינה נקראת קול פנימי, וז"א קול חיצוני, והמלכות קול דברים. והקב"ה ישב על הכסא, שהוא מלכות, וזה מתוך זה נראה, שהז"א נראה מתוך המלכות, והדיבור של זה, של המלכות, יצא מתוך העליון שעליו, שהוא ז"א, וזהו סוד שכתוב, פנים בפנים דבר ה' עמכם מתוך האש. שז"א ומלכות היו פב"פ, והדבור יוצא ודיבר מתוך האש והשלהבת, שהוא קו שמאל, שדחה הדבור לחוץ, מז"א, על ידי הדפיקה של רוח ומים, שהם קו אמצעי, וקו ימין, הנותנים כח אל השמאל, ונמצא הדבור שהיא המלכות יוצא מכל ג' הקוין דז"א. כי אש רוח ומים, שהם ג' קוין דז"א יצאו מן השופר, שהוא בינה, שהוא הבינה, כולל את כולם. וישראל נתרחקו מתוך היראה הזו.
פסקה כז
ובג"כ ואת תדבר וכו': ומשום זה, משום היראה כנ"ל, אמרו ישראל למשה ואת תדבר אלנו. שאמרו, אין אנו רוצים בתוקף העליון שלמעלה, דהיינו מז"א, אלא ממקום הנוקבא, שהיא המלכות, ולא יותר. וז"ש, ו את תדבר אלינו וגו'. אשר את רומז על הנוקבא. אמר להם משה, ודאי החלשתם הכח שלי, והחלשתם כח אחר, של המלכות. כי לולא לא נתרחקו ישראל, והיו שומעים כל אלו הדברים מז"א, כבתחילה, לא היה העולם יכול אחר כך להחרב, וישראל היו חיים לדורי דורות.
פסקה כח
דהא בשעתא קדמיתא וכו': כי בשעה הראשונה, אחר ששמעו דבור הראשון, מתו. מהו הטעם, משום שכך צריך, כי אילן המות, שהיא המלכות, גרם להם. ואח"כ חזרו לתחיה, וקמו ונתגדלו, דהיינו שהשיגו המוחין דגדלות. ורצה הקב"ה להכניסם. לעץ החיים שהוא ז"א, העומד למעלה מאילן המות ההוא, כדי שיהיו חיים לעולם, הם נתרחקו ולא רצו, כנ"ל, אז נחלש כחו של משה שעליהם, ונחלש כח אחד, של המלכות. אמר הקב"ה, אני רוצה לקיים אתכם במקום עליון, שתתדבקו בחיים, ואתם רוצים את המקום שהנוקבא שורה בו. ומשום זה, לך אמור להם שובו לכם לאהליכם. כל אחד ילך לנוקביה, ויתיחד בה. כיון שירדו לעלמא דנוקבא.
פסקה כט
ועם כל דא וכו': ועם כל זה, כיון שישראל לא עשו זה אלא מחמת יראה עליונה שהיתה עליהם, לא נאמר עליהם, אלא, מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו' מכאן למדנו, שכל מי שעושה דבר ואינו משים לבו ורצונו לצד הרע, אע"פ שהדבר הוא רע, כיון שלא עשה ברצון, אין עונש שורה עליו, ואינו כאדם אחר העושה ברצון, והקב"ה אינו דן אותו לרע.
פסקה ל
ואתה פה עמוד עמדי: מכאן נשמע שנפרד מכל וכל מאשתו, ונתדבק ונתעלה במקום אחר של עולם הזכר, ולא בנוקבא. אשרי חלקו של משה הנביא הנאמן שזכה למדרגות עליונות מה שלא זכה אדם אחר לעולם. על זה כתוב, טוב לפני האלקים ימלט ממנה. מהו טוב. זהו משה, שכתוב בו, כי טוב הוא. ומשום שהיה טוב, עלה למדרגה אחרת עליונה, שהיא מדרגת ז"א, וע"כ כתוב, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא. עומד עליו, הוא בדיוק, ומה הטעם כתוב בו עמידה, משום, כי טוב הוא, וטוב הוא זכר, שהוא יסוד ז"א, ובזכר נוהג עמידה.
פסקה לא
ואי תימא דהא וכו': ואם תאמר, הרי אמר ר' יהודה, שדוד כתוב בו טוב, כמש"א וטוב רואי. וא"כ למה לא עלה יותר, דהיינו למדרגת ז"א, כמו משה, אמר לו, וטוב רואי כתוב, טוב רואי היינו, אשר המראה להסתכל שה"ס המלכות, שנקראת מראה, היתה טוב, כך היה דוד טוב רואי, שהמראה שלו היה טוב. ובמשה כתוב, טוב הוא, דהיינו הוא ממש. וכאן נאמר רק וטוב רואי. ועם כל זה היה אחוז דוד בשניהם, דהיינו ביסוד שנקרא טוב, ובמלכות שנקראת מראה, כי זה אחוז בזה, כי יסוד ומלכות הם תמיד אחוזים זה בזה. אלא שעיקרו היה בבחינת מלכות, ובה נשאר. ומשה, אחר שהיה טוב, שהוא יסוד דז"א, עלה להיות בבחינת גוף, שהוא ז"א עצמו, הנקרא איש. שכתוב, איש האלקים. והאיש משה ענו מאד.
פסקה לב
אמר ר' יהודה וכו': אר"י, בכל מעשיו צריך האדם לשום כנגדו את הקב"ה. וכבר העמדנו הדבר. ר' יהודה הולך לטעמו, שאמר ר' יהודה, כל מי שהולך בדרך, שמתירא מפני לסטים, יכוין לג' דברים, לדורון ולתפלה ולמלחמה, כמו יעקב, בשעה שהיה מתירא מפני עשו (כמ"ש [מקץ ר"ס] ל הלן אות קע"א) והחשוב מהם, היא תפלה. ואע"פ שהתפלה חשובה יותר. שני חברים או שלשה שעוסקים בדברי תורה, הוא עוד יותר חשוב מכל. כי אינם מתיראים מפני לסטים, משום שהשכינה מחוברת עמהם מחמת שעוסקים בתורה.
פסקה לג
ר' אלעזר ור' חייא וכו': ר"א ור"ח היו הולכים בדרך. א"ר אלעזר, כתוב, ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור. וכי עד עתה היו מופשטים מעור ההוא. ומשיב, כן, שעד עתה לא היו להם אלו כתנות עור, כי כלי לבושי יקר היו. אמר לו ר' חייא אם כן, לא היה ראוי להם, אפילו כתנות עור, מאחר שחטאו בעץ הדעת. ואם תאמר שמטרם שחטאו הלביש אותם כתנות עור, אינו כן, אלא לאחר שחטאו כתוב, ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם.
פסקה לד
א"ל הכי הוא וכו': אמר לו, כך הוא ודאי שלאחר החטא היה. אלא בתחילה היו מלובשים כעין של מעלה דהיינו בזהר העליון של ז"א, והיו מופשטים מן הגוונים שלמטה, של עולם הזה, והיה אור העליון מסבב אותם, ואחר שחטאו, החזיר אותם בגוונים של עולם הזה, והעביר מהם הגוונים של מעלה, שהיה להם מז"א, מה כתוב, ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, כעין עולם הזה. כתוב, ואת אהרן ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות. שם היה כעין של מעלה, דהיינו מבחינת אור ז"א, וכאן, בכתנות עור של אדם הראשון, היו כעין שלמטה, לפיכך שם נקראים כתנות שש, הרומז על ז"א, שהוא נקרא שש. ע"ש ו"ק, וכאן כתנות עור. שהם מבחינת המלכות הנקראת עור, שהיא בחינת עולם הזה. ואע"פ שהוא כך, היופי של אלו הלבושים, היה עולה על הכל.
פסקה לה
ותפקחנה עיני שניהם: היינו שנפקחו עיניהם בטופס של עולם הזה, דהיינו בציור הרגיל בעולם הזה. מה שלא היה מקודם, שהיו משגיחים ופקחים למעלה. בעולם העליון. לעתיד לבא, כתוב והולכתי עורים בדרך לא ידעו וגו'. כי עתיד הקב"ה לפקוח עינים שלא היו חכמות, שיסתכלו בחכמה עליונה, ולהשיג מה שלא השיגו בעולם הזה, כדי שיכירו את רבונם. אשריהם הצדיקים שיזכו לחכמה ההיא, שאין חכמה כאותה החכמה, ואין ידיעה כאותה הידיעה, ואין דבקות כאותה הדבקות.
פסקה לו
עד דהוו אזלי וכו': בעוד שהיו הולכים, ראו אשר לסטים הולכים אחריהם לשדוד אותם. הסתכל בהם ר' אלעזר. באו ב' חיות השדה והרגו אותם. אמר ר' אלעזר ברוך הרחמן שהצילנו. קרא עליהם, בלכתך לא יצר צעדך ואם תרוץ לא תכשל. וכתוב, כי מלאכיו יצוה לך וגו'. וכתוב, כי בי חשק ואפלטהו.
פסקה לז
תאנא ברזא עלאה וכו': למדנו בסוד העליון, בספרא דצניעותא, (אות כ"ז) ג' חללים של אותיות רשומות, שהם יה"ו דהויה, מתגלים בגלגלתא דז"א. ולמדנו ג' מוחין הם, שהם חכמה בינה דעת, הסתומים באלו החללים, החללים הם כלים, והמוחין הם האורות המתלבשים בהם. ומתחילת מוח העליון הסתום דעתיקא קדישא, כלומר, מהתפשטות הראשון של מוחא סתימאה דא"א, שהתפשטות זו נקראת אבא ואמא עלאין (כנ"ל בראשית א' דף ח' אות ג' ד"ה וכדין ע"ש) שנמשך במוחין של ז"א ההוא, נמצאים ד' מוחין, שהם חכמה בינה, וימין דדעת, שה"ס ת"ת, ושמאל דדעת שה"ס מלכות (כנ"ל באדרא רבא אות קפ"ט ע"ש) ואלו ד' מוחין נמצאים בראש ז"א, ומתפשטים בכל הגוף. והם ד' פרשות שבד' בתים של התפלין, שהקב"ה מניחם. ריהטי פירושו פרשות לפי הענין.
פסקה לח
ובג"כ בעי ב"נ וכו': ומשום זה צריך האדם להניח תפלין בכל יום, משום שהם השם הקדוש העליון, באותיות רשומות, שהן י"ה ו"ה, דהיינו ד' מוחין הנ"ל בסמוך. שכתוב, וראו כל עמי הארץ כי שם הוי"ה נקרא עליך. ולמדנו, שם הויה ממש, ואלו הם התפלין שבראש.
פסקה לט
ר' יצחק אמר וכו': רי"א, היינו שכתוב, קדש לי כל בכור, זו היא ספירה, הכוללת וסותמת כל אלו האחרות. דהיינו ספירת החכמה, שכוללת בתוכה כל הספירות, המשכת אור שלמעלה, סתומה בה. וזו נקראת פטר כל רחם, שהיא פתיחת כל המשכת הרחמים ואור העליון.
פסקה מ
אמר ר"ש וסתים וכו': אר"ש, וספירת החכמה הזו, סתומה בה י' של שם הקדוש הוי"ה, וזו היא בית אחד של התפלין, שהוא קדש לי כל בכור, בכור סתם, הוא מוח העליון, חכמה.
פסקה מא
ביתא תניינא והיה וגו': הבית השני של התפלין, הוא, והיה כי יביאך ה'. א"ר יהודה, הוא מוח, ששעריו יוצאים לחמשים שערים, דהיינו בינה, המתפשטת לחמשים שערי בינה. אלו שערים הרבים הם כנגד הרבה פעמים שכתוב אשר הוצאתיך מארץ מצרים, הוציאך ה' ממצרים. והרבה פעמים נזכר זכר יציאת מצרים, והם חמשים פעמים, כנגד חמשים שערי בינה. כי יציאת מצרים היתה בהארת הבינה, וע"כ הם חמשים, כנגד חמשים שעריה.
פסקה מב
ותנינן בספרא דרב וכו': ולמדנו בספרו של רב המנונא סבא, שאמר, שערים רבים שלמעלה ושלמטה, שהיו סתומים וקשורים בשלשלאות, שיבר הקב"ה כדי להוציא את ישראל ממצרים, כי מאלו שערים של מוח בינה ההוא, נפתחו והותרו כל שאר השערים, הסתומים הנ"ל. ולולא שנתעוררו ונפתחו השערים של מוח בינה הזה, לא היו נפתחים שערים האחרים הסתומים לעשות דין במצרים, ולהוציא את ישראל מן העבדות. שמשום זה נזכרו חמשים פעמים יציאת מצרים, שהיו ע"י חמשים שערי בינה.
פסקה מג
וכלא סתים בהאי וכו': והכל סתום במוח בינה הזה, הנקרא אמא עלאה, שממנה נתעורר כח לאמא תתאה, שהיא מלכות. ומה היא. היינו שכתוב בה, ולאמי אלי האזינו. אל תקרי לאומי אלא לאמי, כי לא זז הקב"ה מחבבה לכנסת ישראל, שהיא המלכות עד שקראה אמי. דהיינו עד שהמלכות קיבלה אורות דאמא עליונה. כי אורות אלו יוצאים מאמא עליונה, שהוא הבית השני של התפלין, שנקרא ה' של השם הקדוש הויה, שנפתחה לחמשים שערים. וממוח הזה יוצא רוח לנקב אחד של חלון החוטם דז"א (עי' לעיל באדרא רבא אות רל"ד בהסולם).
פסקה מד
ותנינן יובלא דנפקין וכו': ולמדנו יובל, שבו יוצאים העבדים לחירות, מתאחד במוח בינה הזה. וחמשים שערי בינה, הם חמשים שנה של יובל, ואלו חמשים ימים של ספירת העומר, מתאחדים במוח בינה הזה, שבו נחים הרוחות של העבדים, ורוחם יוצא לחירות למנוחה. כמו שכתוב, ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך ומן העבודה וגו'. ומשום זה, ה' ראשונה דהויה שהיא בינה, היא מנוחת הרוח ומוציא הרוח לחירות. והבית השני הזה של התפלין תלויה בו יציאת מצרים, ובאות ה' ראשונה של השם הקדוש, כמו שלמדנו. עד כאן, דהיינו בב' בתים הראשונים דתפלין, הם כלל י"ה של השם הקדוש.
פסקה מה
תא חזי מסטרא וכו': בוא וראה מצד אבא, שהוא חכמה, יוצא חסד, ומצד אמא, שהיא בינה, יוצאת גבורה, והכל אוחז הקב"ה, שהוא ז"א, ומתעטר בהם, שהוא אות ו'. כי ז"א, הוא קו האמצעי הכולל לימין ושמאל, שהם אבא וחסד שבימין, ואמא וגבורה שבשמאל.
פסקה מו
ביתא תליתאה שמע וגו': הבית השלישי של התפלין הוא שמע ישראל, שהוא ישראל סבא, עם ואהבת את ה' אלקיך. תאנא ר' שמעון, זה הוא סוד עליון, שישראל העליון, שהוא ז"א, נתעטר מצד אבא, ומה הוא. הוא אברהם. ונתעטר מצד אמא, ומה הוא. הוא יצחק.
פירוש. הקו האמצעי המכריע ומיחד את אבא ואמא, ה"ס ז"א שעלה ונעשה לדעת בין או"א. וז"ש שמע ישראל ישראל סבא. שפירושו, ישראל העליון שעלה להיות דעת, לאבא ואמא. וכיון שהוא מיחד או"א, ע"כ הוא כלול משניהם. והתכללותו מאבא ה"ס הימין דדעת, ונקרא חסד, שהוא אברהם. והתכללותו מצד אמא, נקראת גבורה, שהוא יצחק. וז"ש, אתעטר בסטרא דאבא, היינו מה שהדעת נכללת מצד אבא, ומאי איהו אברהם. שהוא חסד דדעת. וה"ס פרשת שמע עם ואהבת. אתעטר בסטרא דאמא, דהיינו מה שהדעת כלולה מאמא, ומאי איהו יצחק, שהוא גבורה שבדעת. וה"ס פרשת והיה אם שמוע, כמ"ש להלאה.
פסקה מז
תנינן ואהבת, מאן וכו': למדנו, ואהבת, מי שאוהב את המלך עושה חסד ביותר, שעושה חסד עם הכל. וחסד יותר ההוא נקרא חסד של אמת, שאינו רוצה שכר בעד מעשיו, אלא עושה משום אהבת המלך שאוהב אותו ביותר. וע"כ באהבת המלך תלוי חסד. וע"כ נקרא אברהם אוהבי, שמשום שאהב אותו ביותר הרבה חסד בעולם. וע"כ כתוב כאן, בבית הג' דתפלין שהוא חסד, ואהבת, משום שבאהבה תלוי חסד. וזה הוא בית השלישי שבתפלין.
פסקה מח
ביתא רביעאה, והיה וגו': הבית הרביעי של התפלין הוא והיה אם שמוע וגו'. השמרו לכם וגו' וחרה אף ה' וגו' שכל זה מורה על דין חזק, ודין קשה הוא, שיוצא מצד אמא עלאה, כלומר שהיא בחינת השמאל שבדעת, הכלולה מאמא עלאה שהיא גבורה (כנ"ל אות מ"ו) ולמדנו, אע"פ שאמא אינה דין, הדין יוצא מצדה, שהיא גבורה עלאה, כלומר קו השמאל שבבינה, שהוא שורש כל הדינין דשמאל. ואם תאמר. והיה אם שמוע אינו דין, שהרי כתוב בו גם כן ונתתי מטר ארצכם בעתו וגו' ואכלת ושבעת. ומשיב, אין ספירה בכל ספירות המלך שלא תהיה כלולה מדין ורחמים, כל שכן גבורה שנכללים בה טוב ורע. וע"כ כתוב בוהיה אם שמוע, גם טוב, אבל בכלל היא דין קשה.
פסקה מט
ואלין ארבעה נטיל וכו': ואלו ארבע פרשיות, שהן, חכמה, בינה, ימין דדעת, ושמאל דדעת, לוקח אותם ה ו', שהיא ז"א, ומתעטר בהם, דהיינו שנעשו לו מוחין. ואלו הם התפלין שמניח הקב"ה. למדנו ו' זו שהיא ז"א עולה אל הבינה, ומתעטרת בעטרותיו ואוחז לזה ולזה. דהיינו לקו ימין שהוא חכמה שלה, ולקו שמאל שהוא בינה שלה. ומתעטרת בכולם, שמשום שיחד קו ימין ושמאל שבבינה ויצא שם ג' קוין שהם חכמה בינה דעת, זכה גם ז"א באותם ג' מוחין חב"ד ומתעטר בהם, כמ"ש לעיל (ב"א דף רפ"ז ד"ה תלת, ובאד"ר אות קפ"א) כיון דתלת מחד נפקי חד בתלת קיימא ע"ש. וע"כ ה ו' שהיא ז"א, היא אמצע הכל, למעלה ולמטה, שהוא קו אמצעי למעלה בין ימין ושמאל דבינה, והוא קו אמצעי למטה בימין ושמאל של המוחין שלו עצמו, להראות שלמות החכמה מכל צדדיה. כי הכרעת קו האמצעי משלים החכמה מכל צדדיה.
פסקה נ
תאני ר' אבא וכו': למד ר' אבא. כתוב רק באבותיך חשק ה'. מכאן אמר ר"ש, האבות הן המרכבה הקדושה העליונה. וכתוב חשק ה'. בוא וראה, כמו שיש מרכבה קדושה למטה, במלכות שהיא מחזה ולמטה דז"א, כך יש מרכבה קדושה למעלה, דהיינו מחזה ולמעלה דז"א, ומי הם, היינו זה שאמרנו, שהם האבות הנקראים חג"ת. והכל נקרא המרכבה הקדושה, כי הכל נקשר זה בזה ונעשו הכל אחד.
פסקה נא
רק באבותיך תלתא וכו': שואל רק באבותיך חשק ה', שאמרת שהם המרכבה, אינם אלא שלשה, והמרכבה היא ארבעה, ומאין לנו הרביעי. ומשיב, שכתוב, ויבחר בזרעם אחריהם. שואל, מה זה משמע, ומשיב, שהכתוב הזה בא לכלול בהאבות את דוד המלך, שהוא הרביעי להתתקן במרכבה הקדושה. כי למדנו, האבות, הם תקון ושלמות הכל, והם גוף, דהיינו חג"ת דז"א הנקרא גוף, ובהם נשתכלל הגוף ונבנה, ובהם נתאחד. כלומר, שעיקר הגוף שהוא ז"א, הוא רק החג"ת שבו, שהם למעלה מחזה, הנקראים אבות. בא דוד המלך ושכלל הכל, והתקין הגוף, והשלימו בהם. כי נעשה להם רביעי, שה"ס המלכות, המשלמת את ז"א, שנקרא גוף. ואמר ר' יצחק, כמו שזכו האבות להתעטר בהמרכבה הקדושה, כך זכה דוד להתתקן בעמוד הרביעי של המרכבה.
פסקה נב
א"ר יהודה כתיב וכו': אר"י, כתוב בו בדוד, והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי. מהו הטעם שנקרא אדמוני. הוא משום שחלק גורלו גרם לו, כי להיותו מרכבה למלכות היה בבחינת דין כמו המלכות. אדמוני הוא ודאי דין. עם יפה עינים, היינו שהדין היה כלול ברחמים. כמ"ש חסדי דוד הנאמנים.
פסקה נג
א"ר יצחק חסדי וכו': אר"י, חסדי דוד הנאמנים ביארנו במקומו, ואינם רומזים על התכללות הדין בחסד. אלא והוא אדמוני, פירושו כמו שאמרנו, שהוא דין, עם יפה עינים הם האבות. שהם חג"ת, שמאירים בג' גוונים שבעין. בוא וראה, ירושלים וציון הם דין ורחמים, ואע"פ כן כתוב עיר דוד היא ציון. ללמד שהדין כלול ברחמים. וכתוב בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר. שאמרו, שזה רומז, שנשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנסו ישראל לירושלים של מטה, שואל, מתי יהיה זה. א"ר יהודה כשתחזור מלכות בית דוד למקומה למטה. אז יכנס הקב"ה בירושלים של מעלה.
פסקה נד
רבי יצחק אמר וכו': רי"א, ש' הרשומה בג' קשרים, דהיינו בג' ראשים, ו ש' של ארבעה קשרים. דהיינו בד' ראשים. רומזת לג' ורומזת לארבעה. ג' הוא זה שאמרנו, דהיינו ג' אבות חג"ת, ארבעה, כוללת גם המלכות, שיהיו מרכבה קדושה ביחד. כי המלכות היא כלל של התקון העליון. כי מלכות משלמת את ז"א. ומכאן מתפרשים ונמשכים המדרגות התחתונות בדרכיהן ברצועותיהן. כלומר שב' שינין הרשומים בצדי התפלין הם ש' דשדי. שאחת מורה על חג"ת לבד, ואחת מורה חג"ת ומלכות. ו ד' י' דשדי נמשכים ברצועות התפלין, שקשר של ראש הוא ד' וקשר של יד, הוא י'. והן תלויות בשערות הראש, שתלויות בהן ונמשכות מהן כל אלו מדרגות האחרות, שהן ד' י' דשדי, עד שנקשרים במקומם. כי אחר שהן מקבלות שפע משערות ראש הם נקשרים בש' דשדי ונשלם השם שדי. וענין שערות ראש עי' לעיל (באדרא רבא דף קי"ח ד"ה וכדי).
פסקה נה
תנינן ו' נטיל וכו': למדנו ה ו' שהיא ז"א, לוקח אלו המוחין העליונים חב"ד שאמרנו, והם התפלין שמניח הקב"ה. משום זה, צריך האדם להתפאר בהם, כי התפלין נקראים פאר, עליהם כתוב, וראו כל עמי הארץ כי שם הויה נקרא עליך. שם הויה ממש, שהם המוחין חכמה ובינה שהם י"ה וימין ושמאל דדעת, שהם ו"ה. ואלו הם תפלין של ראש. תפלין של הזרוע היא שמאל, הנקרא עז, בסו"ה נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו, שימינו זה תורה וזרוע עזו הוא תפלין (ויחי בחילופי גרסאות אות ו') והמלכות יורשת מן עז שה"ס קו השמאל. ז"ש, והיה לאות על ידכה עם ה' יתרה. והיא ה ה' שהעמדנו, דהיינו המלכות. אשרי חלקם של ישראל. וע"כ ה' אחרונה, שהיא המלכות, לוקחת התפלין, שהיא שמאל. כי המלכות נבנית מקו שמאל. ע"כ לוקחת התפלין שבזרוע השמאלית.
פסקה נו
למאן אינון אלין וכו': שואל, למי הם אלו ארבע הפרשיות שהן גוף אחד, שע"כ כלולים בבית אחד, ומי הם. ומשיב. הם תפארת נצח הוד יסוד, דהיינו ד' הספירות שמחזה ולמטה דז"א, והם ה' של ידכה, שהיא המלכות, שכולם, כל ד' הספירות תנה"י שמחזה ולמטה אחוזים במלכות, כדי שתתברך מהם, וע"כ היא כלולה מכל ד' הספירות שמחזה ולמטה דז"א.
פסקה נז
א"ר חייא אי וכו': אר"ח, אם כן הרי כתוב, וראית את אחורי, ולמדנו שזה קשר של תפלין, וכיון שכתוב בה ראיה, משמע שהיא מלכות (כנ"ל ב"א אות ס"ט). ואתה אומר שתפלין של יד הם מלכות. אמר לו, הרי כבר העמדנו (לעיל בא אות רמ"ה רמ"ו) שתפלין של יד ה"ס המלכות המתקשרת ב י' שהוא יסוד דז"א. והקשר של ד' היא המלכות דאחורים, שמבחינת מחזה ולמעלה דז"א, מטרם שקבלה החסדים דיסוד דז"א שאז היתה דלה וריקה מאור, מחמת שהחכמה שבה אינה מאירה בלי חסדים. כמ"ש בסולם. ופירוש הזה יפה היא וכולו בירורו של הדבר. וע"כ מזו, מתפלין של יד, תלויה רצועה אחת למטה, שזה מורה, שממנה תלוים התחתונים ונזונים ממנה. וע"כ נקראת אות, ע"ש שהיא דבוקה ביסוד, כש"א זאת אות הברית. וכתוב, והיה לאות על ידכה ב ה' יתרה. וכבר העמידוהו. משא"כ ממלכות דאחורים שהיא קשר של ד', אין התחתונים יכולים לקבל ממנה. להיותה חכמה בלי חסדים. וע"כ היא נקראת ג"כ יבשה, בסוד ד' ואחד (כנ"ל בהקדמת ספר הזהר אות כ"ה).
פסקה נח
שמע ישראל אמר וכו': שמע ישראל, אמר ר' ייסא שהוא ישראל סבא כלומר, שכל היחוד של ה' אלקינו ה', הוא בישסו"ת, ר' יצחק אמר, ע' גדולה שבשמ ע, היא כוללת ע' שמות שה"ס השם ע"ב, שעקרו הוא ע' שמות, וב' סהדי. (כנ"ל בשלח אות קס"ג) שהוא עדות הכל. דהיינו המשכת הארת החכמה מ עדן העליון, הנקראת עדות. שמע ישראל, כמו שכתוב, שמעו שמים. וכתוב, האזינו השמים. שפירושם שיהיו עדים, אף כאן שמע ישראל, מורה על מוחין דעדות. והכל הוא ענין אחד.
פסקה נט
הויה. רישא דכלא וכו': אחר שביאר שמע ישראל, הוא ממשיך ומבאר כל המלים שבשמע ישראל. הויה, היינו ראש הכל שבהארת עתיקא קדישא, שהוא חכמה, וזה הוא שנקרא אב. דהיינו אבא. אלקינו, הוא עמקות הנחלים והמבועים שמשם יוצאים ונמשכים לכל, דהיינו בינה שזו"ן וכל התחתונים מקבלים ממנה, שנקראת אמא. הויה הב', הוא גוף האילן, דהיינו ז"א, שהוא שלמות השרשים, משום שהוא קו האמצעי הכולל חכמה ובינה, שהם הויה אלקינו. אחד, הוא כנסת ישראל, דהיינו המלכות. והכל, כל הספירות הנ"ל, הם שלמות אחת, ונקשרים זה בזה, ולא נמצא ביניהם פרוד, אלא הכל אחד.
פסקה ס
תני ר' יצחק וכו': ר"י למד, מרכבה הקדושה העליונה, שהם חו"ב תו"מ, הם ארבע בתים של התפלין שמניח ו', שהיא ז"א. כמו שלמדנו. מרכבה קדושה אחרת, שהם ת"ת נצח הוד יסוד, הם ארבע פרשות אחרות הכלולות בבית אחד, שהם התפלין שמנחת ה' אחרונה דהויה, שהיא מלכות. כמו שהעמדנו (לעיל אות נ"ו).
פסקה סא
שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד: מצוה זו היא ליחד שמו של הקב"ה בכל יום. כי כמו שמיחדים שמו של הקב"ה למטה, כך מתיחד שמו למעלה, ונמצא הקב"ה יחיד למעלה ולמטה. מי שמיחד שמו של הקב"ה, ישום לבו ורצונו ביחוד ההוא שאמרנו. דהיינו שייחד שמו למטה. ויחבר כל אבריו, דהיינו הספירות, באותו היחוד, שיהיו כולם אחד. כי כמו שמשים כל אבריו, של השם, בסוד אחד למטה, כך למעלה מחבר כל אברים העליונים באותו היחוד, שיהיו כולם אחד.
פסקה סב
בשעתא דאתי ב"נ וכו': בשעה שהאדם בא ליחד שם הקב"ה. כל צבאות השמים, כולם עומדים שורות שורות כדי להתתקן ושיתכללו כולם באותו היחוד, לעמוד בסוד אחד ביחוד אחד. כולם מתתקנים בתקונם, ע"י יחוד הזה, כראוי. בשעה זו עומד ממונה ושמש אחד, העומד תחת רמ"ח עולמות, שכולם נקראים אברי הגוף. ושמש הזה נקרא הלנ"ו (הלני"ו ל"ג) והוא עומד ומחכה ליחוד ההוא. וזה הוא מלקט שושנים. כש"א, וללקוט שושנים, שהם אברי הגוף.
פסקה סג
שייפין עלאין לקיט וכו': אברים העליונים לוקט אותם השם העליון, בסוד היחוד שמתיחד בסוד מ"ב שמות. והוא לוקט כל אלו שושנים העליונים. ושמש זה לוקט כל אלו התחתונים, שכולם ממונים, בכלל ע"ב שמות, ונלקטים כולם ע"י יחוד ההוא, ונעשו כולם גוף אחד, בסוד אחד. ויחוד ההוא עולה ומיחד הכל בב' צדדים ביחוד אחד. בשעה ההיא מתלקטים כל האברים, ומתחברים בחבור אחד, שיהיו כולם בסוד אחד למעלה ולמטה, בסוד הויה אחד ושמו אחד.
פסקה סד
וע"ד מאריכין באחד וכו': ועל כן מאריכים באחד בב' אותיות, ב ח' וב ד', ללקוט שושנים להתיחד בסוד אחד ביחוד השלם. כיון שנתיחדו כל האברים בסוד אחד דיחוד אחד, אז נקרא הכל, קרבן שלם. ועל סוד זה הכניס הקב"ה את אדם הראשון בגן עדן, כמ"ש, לעבדה ולשמרה, ולמדנו שאלו הם ב' קרבנות, בסוד הויה אחד ושמו אחד. שעל אלו הקרבנות כתוב, וללקוט שושנים. אלו הם האברים של ב' צדדים שהם אחד.
פסקה סה
שושנים רזא איהו וכו': שושנים, הוא סוד. כאשר מתחברים כל אלו האברים יחד, שיהיו כולם ביחוד אחד, בסוד הקרבן, אז מתעטר הקב"ה בראשו בעטרה דכתם פז, שיהיה מתעטר ביקרו. וזה הוא הסוד, שכתוב שושנים, שהם סוד כל אלו האברים שלמעלה ושלמטה, וסוד פז ההוא, שהוא עטרה המתעטרת ועולה מביניהם. והכל הוא בהם. בשושנים.
פסקה סו
בהני שושנים אית וכו': בשושנים אלו, יש בהם תרי"ג מצות, שהם האברים של ב' הצדדים, בסוד הויה אחד ושמו אחד, ויש בהם העליה של הפז ההוא העולה מביניהם. ובכל מקום שהם נמצאים, דהיינו יחוד האברים של ב' הצדדים, עליה ההיא העליונה, דעטרת פז, נמצאת עולה מביניהם. וזה סוד תפוח בעצי היער, ושושנה בין החוחים, שזה וזה צריך לעלות כאחד ביחוד השלם. אשרי הוא מי שמקריב אלו הקרבנות, דהיינו שמיחד אלו היחודים, שהוא ודאי לרצון לו בעולם הזה ובעולם הבא.
ביאור המאמר. כי יש בשמע ישראל, שש מלים הרומזות על שש ספירות חג"ת נה"י דז"א, שצריכים ליחד אותן שיהיו אחד. וכיון שז"א נחלק על החזה, שמחזה ולמעלה נחשב לבחינתו עצמו, ומחזה ולמטה נחשב לבחינת המלכות, ע"כ יש ליחד ב' יחודים, יחוד אחד לחג"ת דז"א שמחזה ולמעלה, שהם ז"א עצמו, ויחוד אחד לנה"י דז"א שמחזה ולמטה שהם בחינת המלכות. והטעם שמחזה ולמטה שייך למלכות, הוא, כי ז"א ה"ס קו האמצעי אשר במסך דחירק שבו ממעט ג"ר דשמאל, ומיחדו עם הימין. ומסך הזה הוא כח הדין (כמ"ש לעיל לך דף י"ג ד"ה ונתבאר) והוא עומד בנקודת החזה של ז"א. ולפיכך מחזה ולמטה שכבר שולט שם הדין כבר נסתיים בחינת ז"א, ונחשב למלכות, ולפיכך נחלק ז"א על החזה.
וסוד היחוד, הוא בעיקר. לקשר וליחד ימין ושמאל שיהיו אחד, שעי"ז נקשרים כל שש הספירות להיות אחד. כי אע"פ שהמסך דחירק עומד בקביעות בחזה דז"א, כנ"ל, עכ"ז אין יחוד ימין ושמאל אצלו בקביעות, מב' טעמים שהם אחד, א) מפני שעונות התחתונים הולכים ומגבירים כח השמאל ומפרידים אותו מן הימין, שעי"ז נמצא מתבטל קשר הכרעת קו אמצעי שבמסך דחירק. ב) שאין המסך דחירק מיחד ימין ושמאל אלא אם כן, שנעשה עליו זווג אור עליון על המסך שממשיך קומת החסדים. ואז אברהם מהאי סטרא דהיינו החסדים דקו ימין, ויעקב מהאי סטרא דהיינו החסדים דקו האמצעי מכניעים הדינים דיצחק, שה"ס קו שמאל ומתיחד עם הימין, (כנ"ל אמור אות ר' ע"ש). אמנם בסבת עונות התחתונים, דהיינו בזמן הגלות, נפסק הזווג דחסדים מן המסך דחירק, ואינו נוהג אלא בזמן העלאת מ"ן ע"י התפלה ומע"ט, ואח"כ נפסק. וכיון שנפסק אור החסדים חוזר ומתגבר השמאל ונפרד מן הימין. ולפיכך צריכים בכל יום לחזור ולהעלות מ"ן לעורר המסך דחירק שיהיה ראוי להכניע השמאל וליחדו עם הימין. וזה שאנו עושים בקריאת שמע. שמעוררים המסך דחירק שבקו אמצעי, וממשיכים עליו הארת החסדים, אשר אז הוא מיחד קו ימין וקו שמאל שיכללו זה בזה ויהיו כמו קו אחד. שבזה נקשרים כל ג' הקוין ומתלכדים להיות אור אחד, שאינו מאיר אלא ביחודם ביחד, כי קו ימין בלי שמאל, נחשב כחסר ג"ר מטעם כי יציאת ה י' מן האויר נעשה רק בקו שמאל (עי' בראשית א' דף ט"ו ד"ה ההוא). וע"כ אין הימין יכול להאיר בשלמותו אלא ע"י התכללותו לאחד עם קו השמאל. וקו השמאל בלי ימין אינו יכול להאיר כלום, כי אין החכמה יכולה להאיר משהו אלא בהתכללות בחסדים דימין. הרי שאין קו השמאל יכול להאיר אלא אחר שנעשה אחד עם הימין. אמנם אין השמאל ראוי להתחבר עם הימין רק בכח מסך דחירק שבקו אמצעי, נמצא שהן קו ימין והן קו שמאל, אינם יכולים להאיר זולת כשמתחברים עם קו האמצעי להיות אחד. הרי שהקשר דימין ושמאל הנעשה ע"י מסך דחירק מקשר ועושה כל ג' הקוין לאור אחד ממש. שבהתחלש אחד מהם מתבטלים כולם. ולפיכך נקרא זה בשם יחוד.
אמנם יש ביחוד הזה ב' אפנים, אפן א) הוא, שכל ג' הקוין מתיחדים לאחד תחת שליטת אור החסדים, והארת החכמה מתכסה באור החסדים. ויחוד הזה נוהג בז"א, דהיינו יחוד ג' קוין שמחזה ולמעלה הנקראים חג"ת, עד החזה, ששם מסתיים ז"א כנ"ל. אפן ב) הוא, שכל ג' הקוין מתיחדים לאחד תחת הארת החכמה בחסדים, ויחוד הזה נוהג במלכות, דהיינו בג' קוין שמחזה דז"א ולמטה, הנקראים נצח הוד יסוד, שהם נחשבים לבחינת המלכות להיותם מתחת המסך דחזה, כנ"ל. ונמצא שיש לעורר את המסך דקו אמצעי שיעשה ב' יחודים, שהם יחוד העליון דז"א, שהוא יחוד דחג"ת, ויחוד התחתון דנה"י. שהוא דמלכות. וגם אלו ב' יהודים מתקשרים זה בזה, כי יחוד העליון ממשיך חסדים בשביל יחוד התחתון. ויחוד התחתון ממשיך הארת חכמה בשביל יחוד העליון, ולפיכך מתקשרים ג"כ חג"ת עם נה"י להיות לאור אחד. וז"ס יחוד של קריאת שמע שיש בו שש מלים כנגד ב' יחודים האלו, חג"ת, נה"י, שצריכים ליחד מקודם ב' יחודים אלו כל אחד במקומו, ואח"כ לקשר החג"ת עם הנה"י כנ"ל, עד שנעשו כולם אור אחד ממש. וזה נבחן שמיחדים שש ספירות דז"א, ועושים אותן לגוף אחד. ונמצא שעיקר היחוד אינו אלא קשר ימין ושמאל שיהיו אחד, אלא כיון שקו האמצעי הוא הפועל, הוא מתחבר ג"כ עמהם, ויש ע"כ ימין ושמאל אמצע, וכיון שיש הפרש בין ג' קוין שלמעלה מחזה לג' קוין שלמטה מחזה, צריכים ליחד את הימין והשמאל בב' מקומות, נמצא שהיחוד הוא לבסוף בשש ספירות.
וזה אמרו (באות סא) דהא כמה דמייחדי שמא דקב"ה לתתא, דהיינו למטה מחזה בג' קוין נה"י, הכי אתייחד שמיה לעילא, דהיינו למעלה מחזה בג' קוין חג"ת, אשתכח קב"ה יחידאי עילא ותתא, שקב"ה שה"ס ז"א, נמצא שהוא אור אחד, למעלה בחג"ת, ולמטה בנה"י. כלומר שכל שש הספירות חג"ת נה"י הן אחד, כמו שבארנו, שז"ס יחוד שש המלים שבקריאת שמע, שה"ס שש הספירות דז"א, שיהיו אחד, ע"י העלאת מ"ן לעורר המסך דקו האמצעי, כמו שבארנו. וז"ש מאן דמייחד וכו' בההוא יחודא דקאמרן, דהיינו בב' מקומות מחזה ולמעלה ומחזה ולמטה, ויחבר כל שייפוי, דהיינו כל שש הספירות, בההוא יחודא, למהוי כלהו אחד. דהיינו שיאירו כולם כאור אחד, כנ"ל שכל קו צריך לחבירו וג' קוין שלמעלה מחזה צריכים לג' קוין שלמטה מחזה, באפן שהם כולם שלמות אחת, ובהתחלש אחד מהם מתבטל כל האור. כמה דשוי כל שייפוי ברזא דחד, כמו שאדם התחתון מעלה מ"ן ומיחד כל הספירות בסוד אחד ע"ד שבארנו, הכי לעילא מחבר כל שייפין עלאין בההוא יחודא למהוי כלהו חד, כך נעשה למעלה ביחוד הזה, שמתקשרים כל שש הספירות להיות אור אחד.
וזה אמרו (באות סב) בשעתא דאתי ב"נ ליחדא שמא דקב"ה, דהיינו בקריאת שמע, כל חילי שמיא כלהו קיימין שורין שורין, דהיינו שהמלאכים מסתדרים תחת ג' קוין, כל אחד בקו שלו, בגין לאתתקנא ולאתכללא כלהו בההוא יחודא, כדי שיקבלו הקשר דמסך דקו האמצעי מיחוד העליון, שנעשה בחג"ת נה"י דז"'א, בקריאת שמע, למיקם ברזא דחד, שגם הימין והשמאל שבהם, וחג"ת נה"י שבהם, יתקשרו להיות אור אחד, כמו בז"א, כלהו מתתקנן בתקוניהון כדקא יאות וכולם מתתקנים כמו שביארנו בחג"ת נה"י דז"א. כי כל מה שנעשה למעלה בז"א, נמשך לכל העולמות.
ויש לדעת שכל המסכים והדינים שמתבארים באצילות, אין פעולתם ניכרת כלל בעולם אצילות עצמו, אלא כל מה שנרשם שם, הוא להפעיל כך בעולמות התחתונים. וגם אותו המסך דחירק העומד בחזה דז"א. מראה פעולתו רק למטה בעולם היצירה, שהוא בבחינת ז"א, ששם עומדים המלאכים, שעל כל בחינה ובחינה שאנו מבחינים בז"א דאצילות, יש שם מלאך ממונה מיוחד. ואותו מסך דקו אמצעי העומד בחזה דאצילות, נמשך כחו בחזה דעולם דיצירה, והממונה עליו שם, נקרא הלנ"ו, וטעם השם הזה, כי אותו מסך דחירק שהוא נושא, כמו שבשעת היחוד, כל התקונים וכל האורות יוצאים ע"י פעולתו שמיחד ימין ושמאל זה בזה, הנה שלא בשעת היחוד, כל הדינים נמשכים ממנו והוא הממעט כל המדרגות לו"ק בלי ראש, ובמקומות החסרון שנעשה מחמת המיעוט שלו נאחזים הקליפות. ואין הפירוש שהוא משתנה, אלא בשעה שנעשה גורם ליציאת כל האורות דקדושה, הרי הרע שבו נהפך לטוב, ובשעה שאינו גורם ליציאות האורות דקדושה, ניכר הרע והדינים שבו. ולפיכך, כל הרואה אותו ממונה הנושא את מסך דחירק שבחזה דיצירה, שואל, הלנו אתה או לצרינו. כי מטעם שעומד במקום הקדושה, מסתבר שאלינו הוא דהיינו שעוזר אל הקדושה. אבל מתוך הדינים והמיעוטים שממעט כל מדרגות הקדושה מג'"ר, מסתבר שהוא לצרינו, שהוא אויב הקדושה ועוזר לסטרא אחרא. אמנם בשעת יחוד העליון, שעל ידו מתיחד הימין ושמאל. וחג"ת נה"י, וכל המוחין מתגלים יודעים הכל שהוא לנו, ולא לצרינו. וע"כ נקרא המלאך בשם הלנו.
וז"ש (באות ס"ב) בהאיי שעתא, דהיינו קודם היחוד דקריאת שמע, קיימא חד ממנא שמשא, דהיינו הממונה על מסך דקו אמצעי שבמקום החזה דיצירה, דקיימא תחות רמ"ח עלמין, וכלהו אקרון שייפין דגופא דהיינו שנקראים רמ"ח אברי הגוף, שהם מתחלקים לפי ג' קוין, שאותו הממונה מקשר כל אלו אברים בכח המסך דחירק, ועושה אותם לגוף אחד, ע"ד שנתבאר בחג"ת נה"י דז"א. ודא אקרי הלנו (כצ"ל) שממונה הזה נקרא הלנו, מטעם שמטיל ספק, אם הוא הלנו או לצרינו כנ"ל. והוא, קיימא מחכה לההוא יחודא, דהיינו ליחוד בקריאת שמע, שיתיחדו חג"ת נה"י דז"א כנ"ל, שמשם מקבל גם הוא כח ליחד כל האברים לגוף אחד. ודא איהו מלקט שושנים, שהמסך דחירק מלקט כל האברים המפולגים לימין ושמאל כמו מלקט שושנים ועושה אותם לגוף אחד. כד"א וללקוט שושנים, דאינון שייפין דגופא, שלוקט אברי הגוף ומיחד אותם, כמבואר.
ונודע שיש ב' שמות, שם מ"ב, ושם ע"ב. והם כנגד ב' יחודים הנ"ל, כי שם מ"ב מורה על יחוד העליון שמחזה ולמעלה, שמבחי' התכללות חג"ת נה"י אלו באלו, נבחן שיש חג"ת נה"י בחג"ת למעלה מחזה, ויש חג"ת נה"י בנה"י למטה מחזה. וכיון שיחוד העליון הוא בחסדים מכוסים מחכמה, ע"כ הוא נבחן שאין בכל ספירה שבו"ק שלמעלה מחזה רק שבע ספירות. ושש פעמים שבע הם בגי' מ"ב. ושם ע"ב, מורה על יחוד התחתון שמחזה ולמטה, שהם נה"י, ומטעם התכללות יש גם שם חג"ת נה"י. וכיון שיחוד התחתון מגלה הארת חכמה, ע"כ יש בו סוד י"'ב פנים בכל ספירה, שהם חו"ב תו"מ שבכל אחד ג' קוין' ושש פעמים י"ב הם ע"ב. ומחזה ולמעלה דעולם היצירה מקבל מהארת השם מ"ב, שהוא חסדים מכוסים. ומחזה ולמטה דעולם היצירה מקבל מהארת השם ע"ב, שיש בו הארת חכמה, ואין הפירוש שהשמות בעצמם מאירים שם, כי הם מאירים רק בעולם אצילות, אלא כל עולם ועולם מקבל מהם כפי יכלתו. וז"ש, (באות ס"ג) שייפין עלאין, שהם האברים שלמעלה מחזה דיצירה, לקיט לון שמא עלאה ברזא דיחודא דקא אתייחד ברזא דמ"ב, שעל אברים העליונים, שולט השם מ"ב שהוא שליטת החסדים. ולקיט כל אינון שושנים עלאין, דהיינו אברים שלמעלה מחזה דיצירה. ושמשא דא לקיט כל אינון תתאין, ושמש הזה, לוקט כל אלו האברים התחתונים דהיינו אותם שמחזה ולמטה, די כלהו ממנן, שכולם הם ממונים, שכל אבר הוא ממונה מיוחד כנ"ל, בכללא דע"ב שמהן, כי מחזה ולמטה מקבל מהארת ע"ב. כנ"ל. ואתלקיטו כלהו בההוא יחודא, ונלקטו כולם, הן אותם שלמעלה מחזה, והן אותם שלמטה מחזה, ואתעבידו כלהו גופא חדא, ברזא חדא. כמבואר.
וז"ש וההוא יחודא סלקא, היינו היחוד של שמע ישראל. וקא מייחד כלא בתרין סטרין ביחודא חדא, שהוא מיחד בכל העולמות ב' הצדדים שבהם, שהם קו ימין וקו שמאל ביחוד אחד. שזהו עיקר היחוד (כנ"ל דף כ"א ד"ה אמנם יש) בההיא שעתא, שנעשה היחוד דימין ושמאל ע"י מסד דחזה, מתלקטים כל האברים, הן למעלה מחזה והן למטה מהזה, ומתחברן בחבורא חדא למהוי כלהו ברזא דחד שחג"ת נה"י מתיחדים ג"כ להיות בסוד אחד, כמו שביארנו (שם) עילא ותתא, למעלה מחזה ולמטה מחזה, ברזא דהויה אחד ושמו אחד. כי למעלה מחזה דז"א ה"ס הויה אחד, כי ז"א נקרא הויה. ומחזה דז"א ולמטה, כבר שייך למלכות, כנ"ל, הנקראת שם, וה"ס ושמו אחד.
וז"ש (באות ס"ד) וע"ד מאריכין באחד בתרי אתוון, דהיינו ב ח' וב ד', שמאריכים ב ד', ובלבד שלא יחטוף ב ח' (ברכות י"ג:) כי ח' רומזת על ז"א שה"ס הויה אחד. וה ד' רומזת על המלכות שה"ס ושמו אחד. וז"ש, למלקט וכו' ביחודא שלים, שזהו יחוד השלם, כיון דאתייחדן שייפין כלהו ברזא חדא וכו' אתקרי כלא קרבן שלים. קרבן פירושו יחוד, דהיינו יחוד השלם. וז"ש, ועל רזא דא וכו' לעבדה ולשמרה, ותנינן דאלין אינון קרבנין תרין, רזא דהויה אחד ושמו אחד, כי לעבדה ה"ס יחוד העליון, ולשמרה ה"ס יחוד התחתון, שב' יחודים אלו, ה"ס הויה אחד ושמו אחד. דאינון קרבנין כתיב וללקוט שושנים, שעל ב' הקרבנות האלו, נאמר וללקוט שושנים. אלין שייפין דב' סטרין, דאינון חד שהם אברים של ב' בחינות, כי האברים שמחזה ולמעלה הם בחינת חסדים, והאברים שמחזה ולמטה הם בחינת הארת חכמה, וב' בחינות אלו מתיחדות להיות אור אחד. (כנ"ל דף כ"א ד"ה אמנם יש).
וזה אמרו (באות ס"ה) שושנים, רזא איהו, דכד מתחברן כל אינון שייפין וכו' כדין מתעטר קב"ה בעטרה ברישא, דכתם פז. מתי נקראים האברים שושנים, היינו בשעה שמתחברים האברים שלמעלה מחזה עם האברים שלמטה מחזה, שאז נכלל ז"א, מחכמה שבמלכות, ומקבל מזה עטרה דכתם פז, שה"ס הארת החכמה. ואז נקראים האברים כולם שושנים. פירוש. כי השם שושנה הוא שם המלכות, שיחוד שלה הוא למטה מחזה. אלא אחר שז"א שלמעלה מחזה, נכלל עם למטה מחזה ביחד, נקראים גם האברים שלמעלה מחזה על שם המלכות דהיינו שושנים. וז"ש ורזא דא וכו'. כמבואר. וז"ש, בהני שושנים אית בה תרי"ג פקודין, דאינון שייפין דתרין סטרין, כי בתרי"ג מצות יש ימין ושמאל, שהם רמ"ח לימין ושס"ה לשמאל. והם רזא דהויה אחד ושמו אחד, שרמ"ח מצות עשה ה"ס הויה אחד, ושס"ה ל"ת ה"ס ושמו אחד. וז"ש, ובכל אתר דאינון משתכחין, דהיינו שנמצאים חג"ת נה"י נכללים זה בזה, ההוא סליקו עלאה אשתכח מבינייהו לאסתלקא, דהיינו העליה דכתם פז, שעטרה זו ז"א מקבל מחמת היחוד דחג"ת נה"י זה בזה.
וז"ש, ורזא דא תפוח בעצי היער, שה"ס יחוד העליון, הויה אחד, ושושנה בין החוחים, שה"ס יחוד התחתון של מטה מחזה, שהיא המלכות הנקראת שושנה כנ"ל. ודא ודא אצטריך לאסתלקא כחדא ביחודא שלים, שיחוד התחתון צריך לכלול כאחד ביחוד העליון ויחוד העליון בתחתון, אז הוא יחוד השלם.
פסקה סז
פקודא ליראה בארח וכו': מצוה, ליראה את הקב"ה בדרך כלל ובדרך פרט. ומפרש, והרי יראה, העמדנו, שפירושו, משום שיש לאדם להתירא מפני הקב"ה תמיד. כש"א, ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלקיך. ומשום יראה זו ישמור את דרכיו. ויראה, היא מקום שנקרא יראה, דהיינו מלכות, משום ששם שורה יראת הקב"ה, היא נקראת יראת הויה, שצריכים לירא מפניו, וזה הוא סוד שכתוב וממקדשי תיראו. כי ביראה זו, שהיא המלכות, שורה שבט של אש להכות את הרשעים שאינם שומרים מצות התורה, כי העונשים באים ממלכות, וע"כ יש לפחד בדרך כלל. דהיינו יראת העונש.
פסקה סח
ובתר בארח פרט וכו': ואחר כך יש לפחד מפניו בדרף פרט, דהיינו כשאדם יודע מה היא יראת ה', דהיינו כשמשיג מדת המלכות עצמה, שזו היא יראה מחמת אהבה, שהיא העיקר והיסוד לאהוב את הקב"ה. יראה זו עושה שישמור כל מצות התורה, שהאדם יהיה עבד נאמן להקב"ה, כראוי.
פסקה סט
פקודא לאהבה וכו': מצוה, לאהבה. והרי העמדנו, שאהבת הקב"ה פירושו, שהאדם צריך לאהוב אותו אהבה רבה כאברהם, שאהב את הקב"ה באהבה רבה, ומסר גופו ונפשו אליו. מכאן למדנו, מי שאוהב את הקב"ה הוא מקיים עשרה מאמרות דהיינו עשר ספירות, למעלה ולמטה. וע"כ כל אלו עשרה נסיונות שנתנסה בהם אברהם, ועמד בכולם, הם כנגד עשרה מאמרות, כי כל נסיון הוא מאמר אחד, דהיינו ספירה אחת, שנתנסה במאמר ההוא ועמד בו.
פסקה ע
וע"ד אינון עשר וכו': וע"כ הם עשרה נסיונות, כנגד ע"ס, ובכולם עמד אברהם, משום שנקשר ונתדבק בימינו של הקב"ה שנקרא אהבה רבה, דהיינו חסד דז"א. מה הטעם שנקרא אהבה רבה. הוא, משום שמי שעומד באהבה זו נקשר בעולם העליון, שהוא ז"א. אהבת עולם הוא סוד עולם התחתון, דהיינו מלכות. שאהבת הקב"ה נקשרת בה. והכל, אהבה רבה ואהבת עולם, הוא סוד אחד בלי פרוד ביניהם. והנה למדנו, סוד האהבה, שהאהבה עולה על כל עבודות שבעולם, באהבה, מתייקר שמו של הקב"ה יותר מכל, ומתברך. ברוך הוא לעולם ולעולמי עולמים. ונתבאר סוד האהבה.
פסקה עא
פקודא למקרי קריאת וכו': מצוה, לקרוא קריאת שמע ב' פעמים בכל יום, אחת, כנגד מדרגת היום, שהוא ז"א. ואחת, כנגד מדרגת הלילה, שהיא המלכות. לכלול ביום מדרגת לילה. ולכלול בלילה מדרגת יום. וכבר למדנו. וע"כ צריכים ב' פעמים בכל יום, א' ביום וא' בלילה.
פסקה עב
פקודא למקבע ב"נ וכו': מצוה, שהאדם יקבע מזוזה לפתחו, שיהיה כל אדם נשמר ע"י הקב"ה כשיוצא מן הבית וכשיבא אל הבית. וזה סוד, ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם. כי סוד המזוזה הוא נמצא תמיד על הפתח. וזה הוא הפתח של מעלה, שהוא המלכות, שהיא פתח לז"א, בסוד, זה השער לה'. וזה הוא מדרגה שנקרא שומר, להמצא בשמירה.
פסקה עג
דב"נ לאו איהו וכו': כי האדם אינו שומר, חוץ משמירה של הקב"ה, שהוא שומר תמיד, ונמצא בפתח הבית, והאדם בפנים הבית. ועוד, טעם למזוזה, כדי שלא ישכח האדם זכרון הקב"ה לעולם. וטעם זה הוא, כמו ציצית, כש"א, וראיתם אותו וזכרתם את וגו'. כיון שהאדם רואה זכרון ההוא, נזכר בעצמו לעשות מצות אדונו. וסוד האמונה, היא שמזוזה כוללת דכר ונוקבא יחד.