הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג
קרח
פסקה א
ויקח קרח בן יצהר וגו': רבי אבא פתח הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים. כמה עליונים הם דברי תורה, כמה יקרים הם, נחמדים הם למעלה, נחמדים הם לכל. משום שהם שם הקדוש, וכל מי שמשתדל בתורה, משתדל בשם הקדוש, וניצל מכל רע, ניצל בעולם הזה וניצל בעולם הבא. בוא וראה, כל מי שעוסק בתורה, אחוז בעץ החיים, וכיון שהוא אחוז בעץ החיים, הוא אחוז בכל. שכתוב, עץ חיים הוא למחזיקים בה וגו'.
פסקה ב
ר' יצחק אמר וכו': רי"א, כל מי שעוסק בתורה, יש לו חירות מכל, חירות ממות, כמו שאמרנו, משום שחרות, שהוא בינה, שורה עליו ואחוז בו. אילו היו ישראל מתעטרים בתורה היו נצולים מכל, ולא היו נמצאים בגלות. וז"ש חרות על הלוחות אל תקרי חרות עם ח' קמוצה, אלא חרות, עם ח' צרויה. כי חירות זו נמצאת בתורה. התורה היא כח הימין. כש"א מימינו אש דת למו, והשמאל נכלל בימין. מי שעושה הימין שמאל והשמאל ימין הוא כאילו מחריב העולם.
פסקה ג
ת"ח אהרן ימינא וכו': בוא וראה, אהרן הוא ימין, שהוא חסד, הלוים הם שמאל שהוא גבורה, קרח רצה לעשות חלוף הימין לשמאל, שרצה הכהונה, שהוא ימין, בשביל הלוים, שהם שמאל, משום זה נענש. ולא עוד אלא שנמצא בו לשון הרע, שדבר על משה, ונענש בכל. רבי יהודה אמר, השמאל נכלל תמיד בימין שזהו תקונו של השמאל, קרח רצה להחליף התקון שלמעלה ולמטה, שהיה רוצה בשליטת הלוים שהם שמאל, שלא יהיו נכללים בכהנים שהם ימין, משום זה נאבד ממעלה וממטה.
פסקה ד
ויקח קרח וכו': שואל מהו ויקח. ומשיב, לקח עצה רעה לעצמו, כל הרודף אחר שאינו שלו הוא בורח מפניו, ולא עוד, אלא מה שיש לו, נאבד ממנו. קרח רדף אחר שאינו שלו, שלו אבד, והאחר לא הרויח.
פסקה ה
קרח אזיל במחלוקת וכו': קרח הלך במחלוקת. מהו מחלוקת. הרחקה ודחוי, הרחקה ודחוי שלמעלה ומטה, ומי שרוצה לדחות תקון העולם, יהיה נאבד מכל העולמות. מחלוקת, היא הרחקה ודחוי של השלום, ומי שחולק על שלום, חולק על שמו הקדוש, משום ששמו הקדוש נקרא שלום.
פסקה ו
ת"ח לית עלמא קאים וכו': בוא וראה, אין העולם עומד אלא על שלום. כשברא הקב"ה את העולם, לא היה יכול להתקיים, עד שבא והשרה עליהם שלום. ומה הוא, הוא שבת, שהוא שלום של העליונים והתחתונים, ואז נתקיים העולם. וע"כ, מי שחולק על השלום, יאבד מן העולם.
פסקה ז
צלפחד פליג וכו': צלפחד חלק על השבת, שהיה מקושש עצים. ומי הם העצים, אלו הם אילנות אחרות של הע' שרים כמו שאמרנו, (כנ"ל שלח אות י"ב) ואלו הם דברי חול, וחול אינו שורה בקודש, ונמצא שחלק על שלום העולם, שהוא שבת. שעירב חול בשבת.
פסקה ח
ר' יוסי אמר וכו': רי"א כתוב, שלום רב לאוהבי תורתך וגו'. התורה היא שלום, שכתוב, וכל נתיבותיה שלום, וקרח בא לפגום השלום של מעלה שהוא התורה, דהיינו קו האמצעי שנקרא תורה, העושה שלום בין ימין לשמאל. ושל מטה, של משה. ומשום זה הוא נענש מעליונים ותחתונים. מאש, ומפי הארץ.
פסקה ט
ויקומו לפני משה וגו': מקרא זה העמידו החברים. ר"ש אמר קריאי מועד, קראי כתוב, חסר י', למה כתוב קראי. ומשיב, אלא כך הוא. המלכות שבארץ, היא כעין המלכות שברקיע, כלומר, המלכות שלמטה היא כעין המלכות של מעלה. וז"ס, שכל אלו ספירות העליונות שהשם הקדוש נאחז בהן, כולם מזומנים ממקום שנקרא קדש, שה"ס או"א עלאין, ז"ש, מקראי קדש. ומתי זה. הוא בשעה שמועד שרוי בעולם, דהיינו בחגים ומועדים. (כנ"ל אמור אות ק"י ע"ש) וכמו שאלו ספירות העליונות קרואות מקדש העליון לקדשם, כן קדש התחתון, מזמין צבאיו לעטר ולהעלותם. שהם ג' עולמות בי"ע שהם צבאיה, שהמלכות מעטרם ומעלה אותם לאצילות.
פסקה י
קדש עלאה ידיעא וכו': קדש העליון ידוע, שהוא או"א עלאין, קדש התחתון, היא חכמת שלמה, דהיינו המלכות, שהיא ג"כ הזמינה את כל צבאיה, לקדשם בקדושתה, ואלו הצבאות, כולם מזומנים להתעטר בקדש התחתון הזה, בזמן שמועד שורה בעולם. וכעין שצבאותיה עומדים למעלה באצילות מזומנים מן המלכות, כך עומדים ממוני העם, דהיינו ראשי ישראל, כדוגמה שלה למטה, בעוה"ז, וע"כ הם נקראים קראי מועד. ומשום שהם למטה נקראים קראי מועד חסר י', אבל הם אז בשלמות יתירה.
פסקה יא
אנשי שם ודאי וכו': אנשי שם ודאי, דהיינו אנשי המלכות הנקראת שם, ולא אנשי הוי"ה, שהוא ז"א. וזהו סוד, בנקבו שם יומת, והעמדנו, שסובב על המלכות הנקראת שם. וע"כ נקראו כאן אנשי שם ודאי, כיון שמצד הגבורה באו, שהיא המלכות הנקראת גבורה תתאה, הם אנשי שם. וזהו נאמר לשבחם ביותר, אבל הם לקחו אותה לעצמם, כלומר שהפרידו המלכות מז"א, ונאחזו במחלוקת, עם משה, שה"ס ז"א.
פסקה יב
בקר ויודע ה' את אשר לו וגו': שואל, למה בוקר דוקא. ולמה קדוש ולא טהור, דהיינו ואת הקדוש והקריב אליו, היה לו לומר ואת הטהור. ומשיב, אלא הם, עדת קרח, מצד טהור הם באים, כי הלוים הם בבחינת טהור ולא קדוש (כנ"ל תזריע אות קכ"ג) והכהן קדוש. אמר משה בקר, שאז הספירה של הכהן, שהיא חסד, נתעוררה בעולם, אם אתם כהנים, הנה בקר, יעבדו עבודה דבקר, שהוא חסד, ואז ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש. את אשר לו, סתם, זהו הלוי. ואת הקדוש, זהו הכהן. אז והקריב אליו, את הקדוש. ואין מי שיבחין הדבר אלא בקר, וכך אמר להם, אם תראו את עצמכם להשאר בצד הדין, הבקר, שהוא חסד, לא יסבול אתכם, כי אין אז זמנו של הדין. ואם תראו את עצמכם להשאר בחסד, הרי הוא זמנו. ותשארו אצלו ויקבל אתכם.
פסקה יג
במה בקטרת וכו': במה, יבחן הדבר, בהקרבת קטרת. כי השושבין, צריך שיקטר על ידו הקטרת בכל המדרגות. ויתקשר בהן. כי ריח הקטרת עולה ומקשר כל המדרגות לאחד. מי הוא שושבין, זהו הכהן. שהוא חסד, ומשום זה, והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש. ולא הטהור. כי שתי מדרגות הן, קדוש וטהור, (כמ"ש לעיל תזריע דף מ"ה ד"ה אמנם, ע"ש כל ההמשך) הכהן, קדוש. הלוי, טהור. וע"כ כתוב, הקדוש.
פסקה יד
ויפלו על פניהם וגו': בוא וראה, משה ואהרן מסרו עצמם למיתה. במה. משום שכתוב, ויפלו על פניהם ויאמרו אל אלקי הרוחות, רוחת כתוב חסר ו', ומשום זה, אילן המות הוא, שהוא מלכות. ובכל מקום, נפילת אפים הוא לצד הזה. וע"כ כתוב, אל אלקי, אל ז"ש ואל זועם בכל יום, שהוא המלכות, אלקי הריחות, הוא מקום צרור הנשמות של העולם, וכל הנשמות עולות שמה, ומשם באות. שהוא המלכות.
פסקה טו
רבי יהודה פתח וכו': רי"פ שמעו חכמים מלי ויודעים האזינו לי. מקרא זה אמרו אליהוא. בוא וראה, מה כתוב, ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וגו'. כי הם היו אומרים דברים, ואיוב לא היה מתנחם מהם. מכאן למדנו, מי שבא לנחם את האבל צריך ליסד דברים בתחילה שיהיו ראוים לנחמו. כי החברים של איוב אמרו דברי אמת אבל לא לנחם אותו, משום שצריכים דברים שהאבל יודה עליהם, ואז יקבל עליו את הדין, ויודה עליו למלך הקדוש. מה כתוב, ואליהו חכה את איוב בדברים וגו', כי הודה אח"כ אל הקב"ה וקבל על עצמו דין השמים.
פסקה טז
ת"ח כתיב לכן וגו': בוא וראה, כתוב, לכן אנשי לבב שמעו לי חלילה לאל מרשע ושדי מעול. לכן אנשי לבב שמעו לי, היינו השלמים מכל ויכולים להבחין הדברים. חלילה לאל מרשע, וז"ש, ואל זועם בכל יום. שהוא מלכות הנקרא אל. ושדי מעול, זה סמוך כנגד זה, כי שדי הוא יסוד, שהוא סמוך לאל, שהוא מלכות. וכבר העמידוהו, אל שדי, שאל הוא מלכות ושדי הוא יסוד. כי פועל אדם ישלם לו. אם אדם הולך בעולם הזה, ועושה מעשים וחוטא לפני אדונו, מעשה ההוא תלוי עליו לשלם לו דין. ז"ש, כי פועל אדם ישלם לו, המעשה ההוא שעשה, ישלם לו.
פסקה יז
ועם כל דא וכו': ועם כל זה, אם ישים אליו לבו, כיון שהאדם משים לבו ורצונו לשוב לפני אדונו, אז, אל אלקי הרוחות רוחו ונשמתו אליו יאסוף, לצור בצרור החיים, ואינו עוזב נפשו בחוץ להיות נדון בדין אחר.
פסקה יח
רבי יוסי אמר וכו': רי"א, דבר זה הוא סוד בדינים הנסתרים של הקב"ה. כי פועל אדם ישלם לו, היינו להיות נדון בדינו, באלו המעשים שאדם עשה בעולם הזה, ומעלהו להיות נדון כמעשיו, ונאבד מן העולם. מה כתוב אחריו, מי פקד עליו ארצה ומי שם תבל כלה. מי פקד עליו ארצה, זה הוא שפקד עליו את אחיו הגואל אותו. ומי שם תבל כלה, שאחיו בונה בית, שמיבם את אשתו, ובונה בנין עולם ותקון וישוב העולם. מה כתוב אחריו, אם ישים אליו לבו, כי אדם הזה שפקד עליו לגאלו ולבנות בנין, צריך לכוון לב ורצון אל מת ההוא, להקים לו שם. מכאן אדם הבא על אשה ההיא, על יבמה, בשביל יופי ותשוקה שלו, הרי בנין עולם לא נבנה, כי רצונו ולבו לא נתכוון אל המת.
פסקה יט
ובגין כך כתיב וכו': ומשום זה כתוב, אם ישים אליו לבו, ברצון הלב שיכוון אל המת, אז רוחו ונשמתו אליו יאסוף, שהוא נמשך אליו להבנות בעולם הזה, מה כתוב אחריו, יגוע כל בשר יחד ואדם על עפר ישוב. יגוע כל בשר יחד, היינו גוף ההוא ירקב בעפר וכל בשר ההוא, ועתה, אחר זה, אדם על עפר ישוב, הרי תהיה התחדשות הבנין כמקודם וישוב על העפר, של בנין גוף אחר, כמו שהיה בתחילה. ועל זה הרוח והנשמה ביד הקב"ה ומרחם על בני אדם, שלא יהיו נאבדים מעולם הזה ומעולם האחר. משום זה כתוב, אל אלקי הרוחות לכל בשר.
פסקה כ
ויאמר משה וגו' קח את המחתה וגו': ר' חייא פתח, חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה. כמה יש להם לבני אדם להשמר מעונותיהם ולשמור מעשיהם. כי בכמה פעמים נדון העולם, ובכל יום ויום עולים המעשים במאזנים, ומשגיחים עליהם מלמעלה, ונכתבים לפניו. וכשמעשים של האדם אינם כשרים לפני המלך, עולה כעס, והדין נתעורר. ז"ש, חמת מלך מלאכי מות. וע"ב בכל יום ויום צריך האדם להזהר מעונותיו.
פסקה כא
ואיש חכם יכפרנה: בשעה שבעלי הדין עומדים על העולם, והכעס תולה, אם נמצא בדור צדיק המצוין למעלה, הקב"ה מביט עליו, והכעס נשקט. בדומה למלך שכעס על עבדיו, והיה תובע על השוטר לעשות דין. בתוך כך בא אוהבו של המלך, וקם לפניו. כיון שראהו המלך האירו פניו. התחיל אוהב ההוא של המלך לדבר עמו, והמלך שמח. אח"כ כשבא השוטר, רואה פניו של המלך שמחים מסתלק והולך לו, ואינו עושה דין. ואז אותו האוהב מבקש את המלך על עבדיו. והמלך מכפר להם. ומשום זה, ואיש חכם יכפרנה.
פסקה כב
אוף הכא כד וכו': אף כאן, כאשר ראה משה שהכעס תולה, מיד, ויאמר משה אל אהרן, משום שהוא השושבין, דהיינו הידיד, של המלכה, והקטורת אינו עולה אלא בידיו, שהוא מרבה שלום בעולם, וקושר קשר האמונה, שהוא המלכות, קטרת הרי העמידוהו, שהיא שמחה של מעלה ומטה, קטר האמונה, הסתלקות הכעס. ז"ש, שמן וקטרת ישמח לב. ואז, ואיש חכם יכפרנה. ינקה ויטהר את הכעס ההוא, והרחמים מתעוררים.
פסקה כג
רבי אלעזר אמר וכו': רא"א, אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי מתוך הלוים. כי הם הגזע והשורש של הלוים. וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו. שהכהן צריך לתקן להם, שאע"פ שהם קרבים אל הקודש, לא יבואו אלא בתקון של הכהן, שהוא יודע הסימן שיגיע אליו עד שם, ולא יותר. וכשמכסים לכלי הקודש, אז שורה כיסוי אחר, מלמעלה, ואסור ללוים לקרב לראות, כי דבר בלחש דהיינו סוד, אינו נוהג בהם אלא בכהנים, שהדברים שלהם והמעשים שלהם, הם בסוד ובלחש. ולוים הם בהרמת קול. בשירה.
פסקה כד
בג"כ כהני בחשאי וכו': משום זה הכהנים הם בלחש ובסוד. וע"כ אסור להם יין, כי יין הוא להרמת קול. לשירה, ולגלות סודות. ומשום זה נמסרו הלוים להרמת קול, משום שמתאחזים בדין, ודין הוא בגלוי, לפרסם הדבר לפני הכל. אבל הכהן, כל דבריו בסוד ובלחש, ולא בגלוי, משום שהוא ימין, דהיינו חסד. כשהדינים שורים בעולם מצד השמאל, הימין יהיה מקרב, ובמה. בקטרת, שהוא בלחש, בסוד, דק ופנימי מכל. שהוא בינה.
פסקה כה
ת"ח כד האי וכו': בוא וראה, כשמזבח הזה האחר, דהיינו מזבח החיצון, שהוא מלכות, מתחיל לעורר התעוררות הדין, כשלא נמצאים צדיקים להגן, מזבח הפנימי, שהוא בינה, מתעורר אליו, ועומד כנגדו, והדינים נשקטים. וע"כ עומד זה כנגד זה, ואז הדין מסתלק.
פסקה כו
ר' אלעזר אמר וכו': רא"א, זאת עבודת בני קהת באהל מועד קדש הקדשים. בשעה שבני קהת לוקחים את קדש הקדשים. אז בא הכהן ומכסה הכל מטרם שיקרבו לקחת אותו. ולא היו רואים לעולם מה שהם נושאים, אלא הכל היה במכוסה מהם, כמ"ש ובא אהרן ובניו, בנסוע המהנה והורידו את פרכת המסך. ורוב הכיסוי של כלי מקדש היה בתכלת, משום שתכלת כבר העמידוהו ולמדנו (לעיל שלח אות קכד/א) ואחר שנתכסה הכל קרבים בני קהת הנושאים. ואינם קרבים אלא לאלו הבדים שיוצאים לחוץ. ז"ש, וכלה אהרן ובניו לכסות את הקדש וגו' בנסוע המחנה ואחרי כן יבאו בני קהת לשאת וגו'.
פסקה כז
בג"כ קטרת דאיהי וכו': משום זה קטרת שהיא פנימי, וכל מה שהוא בסוד, נמסר לכהן. וע"כ ויקח אהרן כאשר דבר משה וירץ אל תוך הקהל ויתן את הקטרת. מפני שהיא פנימית, סוד הכהן שהוא ג"כ פנימי, אז, ויכפר על העם ויעמוד בין המתים ובין החיים. היינו בין עץ החיים ובין אילן המות. אז קרב הימין זה בזה, דהיינו שעץ החיים שהוא ימין קרב אל הכהן שהוא ימין, ותעצר המגפה, אשרי חלקו של הכהן, שהכהן יש לו כח למעלה, ויש לו כח למטה, והוא גורם שלום למעלה ומטה. ובכל זמן, השמאל עובד אל הימין. ז"ש וילוו עליך וישרתוך. והימין כלול בשמאל, נמצאים במקדש.
פסקה כח
רבי אלעזר הוה וכו': ר"א, היה עומד לפני ר' שמעון אביו. אמר לו כתוב, ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך. מהו פירושו. אמר לו בוא וראה, ראה חיים עם אשה אשר אהבת, זה הוא סוד, שצריך האדם לכלול חיים מעץ החיים שהוא ז"א, במקום זה, שהוא מלכות הנקראת אשה. זה בלא זה ז"א בלא מלכות, אינו הולך. וצריך האדם לכלול מדת יום בלילה דהיינו מדת ז"א שנקרא יום, במלכות שנקראת לילה, וכן להיפך, מדת לילה ביום. וזהו, ראה חיים עם אשה אשר אהבת. מהו הטעם. משום, כי הוא חלקך בחיים, כי החיים שה"ס הארת החכמה, אינם שורים אלא על זה, על מלכות, שאין הארת החכמה מתגלה במקום אחר זולתה (כנ"ל ב"א דף רע"ו ד"ה ועוד כמה). ובעמלך אשר אתה עמל תחת השמש, הוא כמו שאתה אומר, בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך. כי דעהו הוא אותיות דע ו"ה, שהם ז"א ומלכות.
פסקה כט
ות"ח כל מלוי וכו': ובוא וראה, כל דבריו של שלמה המלך, כולם סתומים לפנים בחכמה. ואלו הכתובים נראים שהותרה הרצועה כי כתוב אח"כ, כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון וגו'. מקרא זה יש להסתכל בו. כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, וכי שלמה, שחכמה עליונה היתה בו יותר מכל בני העולם, אמר כך.
פסקה ל
אלא כל מלוי וכו': ומשיב, אלא כל דבריו של שלמה המלך על סוד החכמה נאמרו. בוא וראה, כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, זה הוא שאדם צריך לכלול השמאל בימין, וכל מה שהוא עושה, צריך שלא יהיו אלא כלולים בימין. כל אשר תמצא ידך, זה שמאל שנקרא יד. לעשות בכחך, זה הוא ימין, כש"א ימינך ה' נאדרי בכח. וכיון שאדם נזהר שכל מעשיו יהיו לצד ימין ויכלול שמאל בימין, אז הקב"ה שורה בתוכו בעולם הזה, ויאסוף אותו אצלו לעולם הבא ההוא.
פסקה לב
ד"א כי אין וגו': פירוש אחר. כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול. כי בגיהנם יש מדורים על מדורים, מדור התחתון הוא שאול, מדור היותר תחתון ממנו, הוא אבדון, וזה סמוך לזה. מי שיורד לשאול, ידונו אותו, ומשם מצפצף ועולה. ז"ש מוריד שאול ויעל. ומי שיורד לאבדון, אינו עולה משם לעולם.
פסקה לג
מאן דאית ביה וכו': מי שיש בו מעשה טוב או שהוא מבעלי החשבון, הנה העמידוהו, שבכל לילה ולילה, מטרם שישכב, ועוד אינו ישן, צריך האדם לעשות חשבון ממעשיו שעשה כל אותו היום, וישוב מהם ויבקש עליהם רחמים. מהו הטעם שצריך לעשות חשבון באותה שעה. משום שבשעה ההיא, אילן המות שורה בעולם, וכל בני העולם טועמים טעם המות. ע"כ צריך האדם באותה שעה לעשות חשבון ממעשיו, ויתודה עליהם, משום שהיא שעת המות, ואלו נקראים בעלי חשבון.
פסקה לד
וכן מאן דאשתדל וכו': וכן מי שמשתדל בדעת ובחכמה לדעת את רבונו, לאחר פטירתו, כשיעברו אותו לראות ולהסתכל באלו הרשעים הנדונים בגיהנם ובמדרגת שאול, וכולם צווחים מאלו המדרגות, הוא לא ישאר שם, ולא ימצא ביניהם. וע"ז כתוב אין מעשה וחשבון ודעת בשאול, אין מעשה, היינו מי שיש בו מעשה טוב (כנ"ל אות ל"ג) וחשבון היינו מי שהוא מבעלי החשבון (כמ"ש שם) ודעת, היינו מי שמשתדל בדעת וכו' כנ"ל. שכל אלו אינם בשאול. ולא ימצא אלא למעלה למעלה, במקום שכמה אורות ונרות וכמה חמודות שורים בו, והקב"ה בא להשתעשע עם שאר הצדיקים בגן עדן. אשרי חלקם של הצדיקים בעולם הזה ובעולם הבא, עליהם כתוב, אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך.
פסקה לה
ועבד הלוי הוא וגו': רבי אבא פתח. היושב על חוג הארץ וגו', בוא וראה, כשרצה הקב"ה לברוא את העולם, עלה ברצון לפניו, וברא אותו בתורה. ובה נשתכלל. ז"ש, בהכינו שמים שם אני, וכתוב ואהיה אצלו אמון. והרי העמידוהו, אל תקרי אמון אלא אומן. שהיתה אצלו האומן של העולם.
פסקה לו
כד אתי למברי וכו': כשבא לברוא האדם, ולמדנו, אמרה התורה, וכי בחנם נקראת ארך אפים ורב חסד, ואם לא יהיה אדם שיחטא, למי תאריך אפך. באותה שעה שיצא האדם לעולם, היה זיו הפנים שלו ממעלה וממטה, והיו יראים מפניו כל הבריות. והעמידוהו. בוא וראה, לא נתקיים העולם ולא נשלם עד אותה שעה שיצא האדם בשלמות הכל ונתקדש היום, ונתתקן כסא קדוש למלך, שהוא המלכות. אז נשלמו העליונים והתחתונים, ונמצא שמחה בכל העולמות.
פסקה לז
בההיא שעתא דבעא וכו': באותה שעה שרוצה להתקדש היום, היו יוצאים רוחות ושדים לברוא להם גוף. ונתקדש היום ולא נבראו (כנ"ל הקדסה"ז דף ק"צ ד"ה כיון) ונשאר העולם כמו נפגם ממלאכתו ונחסר מחמת מציאות הרוחות ושדים כיון שנתקדשו ישראל ונשלמו במדרגתן, ונמצאו הלוים בצד שמאל, אז נשלם פגם ההוא של העולם, שנעשה בצד שמאל, מחמת מציאות הרוחות והשדים, כי ע"י הלוים נכלל השמאל בימין ועי"ז נתתקן השמאל.
פסקה לח
וע"ד בעאן לאתדכאה וכו': וע"כ צריכים הלוים להטהר ואז נכלל הכל בימין, והעולם אינו נפגם, ומשום זה כתוב, ועבד הלוי הוא, הוא השלים את צד השמאל, הוא השלים פגם העולם. ואפילו אותו צד צפון שהיה חסר בעולם כשברא הקב"ה את העולם, השלימו ג"כ הלוים, כי הלוים בארון השלימו הכל. מהו בארון. היינו באותו משא שהיו נושאים במשכן, בעת נסיעת המשכן, נשלם על ידיהם כל פגם ההוא.
פסקה לט
הוא, לעילא לשמאלא וכו': ועבד הלוי הוא, הוא יורה למעלה בשמאל, היינו שמתקן השמאל למעלה. הוא, יורה שנכלל בימין. עוד הוא זה עתיקא, שהוא כתר. שעבודתו ותקונו מגיע עד הכתר. כי הוא יורה על נסתר. אם לא היה נמצא דין בעולם, שה"ס תקון של הלוים, לא היו בני אדם יודעים אמונה העליונה, ולא היו בני אדם עוסקים בתורה, ולא נתקיימו מצות התורה, ועבודה שלמה הנמצאת בעולם למלך הקדוש, מי עושה אותה, הוי אומר, הלוים.
פסקה מ
ותו ועבד הלוי הוא וכו': עוד ועבד הלוי הוא, הוא כמו שאתה אומר, כי הויה הוא האלקים. היינו שעל ידו נעשה יחוד הזה. הוא, משלים השלמות שיהיה הכל אחד. היינו שיתיחדו כל המדרגות להיות אחד, הוא, יורה התפשטות השמאל לקבל את כנסת ישראל, שהיא המלכות, כש"א שמאלו תחת לראשי, כדי לחבר אח"כ הזווג יחד, בסוד וימינו תחבקני, מי עורר את האהבה של שמאלו תחת לראשי, שה"ס אהבת דודים, הוי אומר הוא, דהיינו הלוי. עוד, הוא, הוא כש"א, הוא עשנו ולא אנחנו עמו שסובב על הקב"ה. משום זה, הוא יורה למטה, לתקון הפגם שבעולם (כבאות ל"ח) הוא למעלה, לתקון השמאל למעלה (כבאות ל"ט) הוא בגלוי. לגלות האמונה והעבודה בעולם (כמ"ש שם) הוא סתים, שיורה על עתיקא (כמ"ש שם) הוא אלקים, שיורה על היחוד הויה הוא האלקים, כנ"ל.
פסקה מא
ר' יצחק אמר זמין וכו': רי"א עתיד הקב"ה להאיר את הלבנה כאור השמש, ואור השמש יהיה על אחת שבע פעמים, ז"ש והיה אור הלבנה כאור החמה וגו'. וכתוב, לא יבא עוד שמשך וירחך לא יאסוף. וכתוב, לא יהיה לך עוד השמש וגו'.
פסקה מב
כל פטר רחם וגו': ואת בכור הבהמה וגו': מצוה. זו היא לפדות פטר חמור. היינו לפדות עצמו לעולם הבא. ואם קודם שילך לעולם ההוא לא יפדה נפשו ורוחו ונשמתו בתורה, עתיד לחזור להתגלגל בעולם הזה כבתחילה, כמ"ש ישוב לימי עלומיו, ולקבל נפש רוח ונשמה.
פסקה מג
כתיב הן כל וכו': כתוב, הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר. היינו ישראל, משום שפדיון שלהם היה בלי תורה, שהיא כסף, דהיינו כסופא, שפירושו החמדה, של עולם הבא, חזרו ג' פעמים אחרים בגלות, ובגאולה אחרונה, שהגאולה שלהם תהיה בתורה, לא יחזרו עוד לעולם לגלות, באו רבנן וברכו אותו. ואמרו: רעיא מהימנא, הקב"ה יפדה אותך, וכל ישראל יהיו פדוים על ידך, ותתחדש עמהם והם עמך.
פסקה מד
פקודא בתר דא וכו': המצוה שלאחר זה, הוא לדון בערכי בית. ובסוד החכמה. ביתו של אדם זו אשתו. אם היא אשה דטוב ורע, ורוצה להמיר אשה רעה בטובה, יפדה אותה מאותו הרע, ויתן בעדה הערך שלה. אבל אשה של עץ החיים, שהיא המלכות, נאמר בה, לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז. ואין לה ערך. כמו שנאמר, אשת חיל עטרת בעלה. ונאמר, אשת חיל מי ימצא וגו'. וזו היא השכינה, מי שגומל חסד עמה אין ערך לשכר שלו. ומי שחוטא לה, אין ערך לעונש שלו.
פסקה מה
כמה שפחות אית וכו': כמה שפחות יש לה, המשמשות אותה, וכל אחת ואחת מהן יש לה ערך, וכל אחת ואחת צריכה פדיון, דהיינו לפדות אותה מאחיזת הס"א. אבל מי שיורש נשמה או רוח או נפש, מן השכינה, אינה צריכה פדיון, כי השכינה, נאמר עליה, אני ה' הוא שמי וכבודי לאחי לא אתן, כי הפדיון שלה תלוי בהקב"ה, שישראל ממשיכים אותו אליה בקשר התפלין, באות שבת, באות ימים טובים, באות ברית ותורה, בכמה מצות. כי הפדיון שלה תלוי בהקב"ה, ז"ש ואעש למען שמי. ובשבילה. ואף גם זאת וגו'. כך כמה מצות עושים בני אדם על מנת לקבל פרס. וכמה עונות. ולכל מצוה יש לה ערך בעולם ההוא. אבל העונש למי שעובר עליהן, אין לו ערך ושיעור.
פסקה מו
פקודא בתר דא וכו': מצוה לאחר זו, לדון במחרים רכושו לכהן. ז"ש כל חרם בישראל לך יהיה. וזה סוד כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה. רחם בהפיכת האותיות הוא רמ"ח, כחשבון רמ"ח אברים של האדם, עליהם נאמר, ברגז רחם תזכור. אחר שהאדם כועס ומחרים אותה בהמה אליו, הרי אל אחר, נחש, שורה עליה, שנאמר בו ארור אתה מכל הבהמה. והוא לשמאלו של אדם, משום זה צוה הקב"ה לתת אותה לכהן, שהוא רחמים וברכה, כדי להכניע הכעס, כי נתעורר באותו האדם המרה, שהיא חרבו של מלאך המות, וע"כ נתעורר הימין אליו ברחמים, והכעס דשמאל נכנע, וזה הוא, ברגז רחם תזכור.
פסקה מז
מאן דכעיס דאית וכו': מי שכועס, שיש לו בהכעס סם המות, שעליו העמידו בעלי המשנה, כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה, משום שהסטרא אחרא שורפת בהאדם. ובאותה בהמה שנותן לכהן נתפרש החרם ממנו. סמאל אל אחר, הוא חרם. והנוקבא שלו, קללה, הכלולה בכל הקללות שבמשנה תורה. והקב"ה ברך בכל התורה כולה, וכל הברכות הן מימין, שהכהן אחוז בו. ומשום זה כל חרם צריך לתת לכהן, שהוא שורפו באש ומכלהו מן העולם. ואש דשמאל שככה בימין, שהוא מים. ובו וחמת המלך שככה.
פסקה מח
פקודא בתר דא וכו': המצוה שלאחר זו, היא להפריש תרומה גדולה. והעמידוהו שנים ממאה. שואל מהו תרומה. ומשיב, רבנן של הישיבה אמרו, תרומה זו שצריכים להפריש שנים ממאה, בסתרי תורה מה היא מרמז, היינו, מי שרוצה לטעום ממנה, אם הוא זר יומת. והיינו אל זר, שהוא סמאל. שהקב"ה אמר, ויקחו לי תרומה, שנים ממאה, שפירושו, ליחדו ב' פעמים ביום, דהיינו שנים ממאה, שהם במ"ט אותיות של שמע ובשכמל"ו של ערבית ובמ"ט אותיות של שמע ובשכמל"ו של שחרית, חסרים כאן שנים למאה שלמות, והם שכינה עליונה שהיא בינה, ושכינה החתונה שהיא מלכות, כי בשתיהן צריכים ליחדם אל הקב"ה, שהוא אמה (עם אלף פתוחה) של שתיהן, מדה של שתיהן. ועמהן הוא מאה באמה. אמה הוא אותיות מאה, ובהפיכת האותיות הוא אותיות האם, הרומז על בינה.
פסקה מט
ועוד, והיה באכלכם וגו': ועוד, והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'. תרימו, הוא כמו רום ידיהו נשא, שרום ידיהו, פירושו, עשר אצבעות ידיו. והן עשר אצבעות, שהעליה שלהם, דהיינו בסו"ה שאו ידיכם קדש, היא לעשר ספירות, שהם יוד הא ואו הא, העולים מ"ה, ובחילופי אותיות דאלף בית א"ת ב"ש עולה מ"ה, מאה, כי המ' דמ"ה מתחלף עם י' ע"פ הצירוף ים דא"ת ב"ש וה ה' דמ"ה מתחלף עם צ' ע"פ הצירוף הץ דא"ת ב"ש. צ' עם י' הן מאה, וזהו שהעמידו רבנן בעלי המשנה, ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך, ואמרו, אל תקרי מה אלא מאה. והיא כנגד מאה ברכות שאדם חייב לברך בכל יום לאדונו. וזהו שהאדם צריך לטעום בכל יום בשביל אדונו. ומשום זה כתוב ויקחו לי תרומה.
פסקה נ
וכמה תרומות אינון וכו': וכמה תרומות הן. יש תרומה מן התורה, כי תרומה, היא אותיות תור"ה מ'. שזו היא תרומה, שהיא התורה שניתנית ב מ' יום, ואם תאמרו, שאכלתי ממנה באותם מ' יום, הרי כתוב, ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה. שמורה היתה עד עתה דהיינו עד המשכן תרומה זו, אל הקב"ה. וכיון שהמלך לא אכל דהיינו שלא היה זווג ז"א ומלכות, הנק' אכילה, איך אוכלים עבדיו. כי לאחר כך אחר שהוקם המשכן, שאמר אריתי מורי עם בשמי, שהיה זווג ז"א ומלכות, לאחר זה, אכלו רעים, דהיינו שיאכלו עבדיו, כלומר, שיקבלו מהארת הזווג.
פסקה נא
פקודא בתר דא להפריש וכו': המצוה שלאחר זו, היא להפריש מעשר ללוי, והיא השכינה. מצד הימין, שהוא חסד, ניתנה תרומה גדולה לכהן, שהוא חסד. מצד השמאל, שהוא גבורה, ניתנה תרומת מעשר, כלומר התרומה של מעשר, ללוי, שהיא השכינה מצד השמאל.
פסקה נב
יוד הי ואו הי וכו': הויה במספר ס"ג, שהוא יוד הי ואו הי, שה"ס אמא, שהיא שמאל אל אבא, שהוא הויה במספר ע"ב. כי ע"ב ס"ג הם ימין ושמאל, היא שלשה עשרונים לפר, דהיינו ג' יודין דמילוי ס"ג, שנקראים שלשה עשרונים, ואומרו לפר, משום שהוא מצד אותו שנאמר בו, ופני שור מהשמאל, וזהו גבורה, כלומר קו שמאל. ועשרון לכבש, זה הוא יוד הא ואו הא, העולה עשר אותיות, וזהו עשרון, שהוא עשר אותיות, ועשר אותיות אלו הם בחשבון מ"ה, ומ"ה הוא מאה. כנ"ל בדבור בסמוך.
פסקה נג
אבל שלשה עשרונים וכו': אבל שלשה עשרונים, רומזים על תרומת חלה, שהיא נוהגת בעיסה בת מ"ג ביצים וחומש ביצה. כי י' י' י' שיש בהויה דס"ג הן ג' אותיות, ועולות לחשבון ל', והם ל"ג, ועם יוד ספירות שבהם, שבג' יודין, עולים מ"ג, שה"ס מ"ג ביצים. והכל הוא י', שכל המספר מ"ג נמשכים מאות ה י', שהם ג' אותיות י' שבמילוי הויה דס"ג, והחשבון שלהם, שהוא ל', ויוד ספירות. וחומש ביצה תוספות, על המ"ג ביצים, היא מצד ה'. כי המלכות יש בה בחינת י' ובחינת ה', וכך המעשר שהיא המצוה שיפרישו ישראל מעשר, היא מצד אות י' שבמלכות, שהיא מעשר מן המעשר, כלומר, שהמלכות היא אחת מעשר ספירות וט' הספירות כלולות בה, וע"כ הוא סוד י'. והיא אחת מחמש ספירות, מצד אות ה'. כל מקום שנאמר עשר הוא מאות י' שהיא השכינה, שהיא אחת מע"ס. א' מחמש הוא מצד הת'"ת, מצד מה שהת"ת היא החמישי מכתר. דהיינו חו"ב חג"ת, וכשתחשוב ממלכות עד ת"ת תמצא ת"ת שהוא החמישי ממטה למעלה, דהיינו מלכות יסוד הוד נצח ת"ת, והשכינה היא חמישית אליו, אל הת"ת, וכל ד' אלו תנה"י מאירים בה, וע"כ היא סוד ה'. שמצד ה' זו היא תוספת החומש ביצה הנ"ל.
פסקה נד
ומסטרא אחרא איהי וכו': ומצד המלכות היא שני עשרונים לאיל, ששני עשרונים הם ב' יודין, והיא כלולה עשרה הכף בשקל הקדש. עשרה עשרה הוא י' מימין ה"ה במילואה משמאל, שהיא בגמטריא י', ל איל זהו ו', שהיא שקל הקדש, דהיינו קו האמצעי השוקל ומכריע אותם. וזה הוא, עשרה עשרה הכף, שהכף שהיא מלכות, כוללת בתוכה י' מימין י' משמאל, בשקל הקדש, היינו קו האמצעי שהוא ו'. ועוד, שני עשרונים לאיל, הם י' י' מן וייצר. לאיל הוא ו' מן וייצר. והכל הוא צורת א', שצורתה היא י' למעלה י' למטה, הרומזות על ימין ושמאל, ו' באמצע, הרומזת לקו אמצעי. פירוש, ב' יודין של וייצר, רומזות על ב' יודין של הצירוף יאהדונהי, שיש בצירוף הזה י' למעלה בראש, ו י' למטה בסוף, ו' אותיות באמצע. והוא כדוגמת צורת א', שיש בה י' למעלה ו י' למטה ו ו' באמצעה. וה י' ראשונה של הצירוף ה"ס חכמה עליונה, ו י' אחרונה של הצירוף ה"ס חכמה תחתונה, ו' אותיות שבאמצע הם הממשיכים מחכמה עליונה לחכמה תחתונה.
פסקה נה
ועוד, שלשה עשרונים וכו': ועוד. שלשה עשרונים הם ג"פ י' י' י' שיש בהוי"ה במילוי ס"ג, והם המצוה שלאחר זו, להפריש תודה. ורבנן בעלי המשנה העמידו, שהתודה היא עשרים עשרונים, ומתחלקים עשרה עשרונים לחמץ, ועשרה למצה. ומעשרה של מצה, עושים ל' מצות, ומעשרה של חמץ עושים י' חלות. וזה הוא סולת חלות מצות בלולות בשמן, מן י' עשרונים שהם י' אותיות דהוי"ה במילוי ס"ג שהן יוד הי ואו הי, היו עושים ל' מצות, שהם י' י' י' שיש בהוי"ה דס"ג שבגימטריא ל'. שה"ס שלשה עשרונים כנ"ל, שם הזה, הוי"ה במילוי ס"ג, פעם הוא לימין, חסד. ופעם הוא בשמאל, גבורה. ופעם הוא באמצע, דהיינו רחמים מכל צד הן לימין והן לשמאל. כי קו האמצעי כולל ימין ושמאל.
פסקה נו
וזמנין י' לימינא וכו': ולפעמים ה י', שהיא מלכות, בימין, וז"ס שאין פוחתין בה מעשרה מלכיות, שעשרה ה"ס י'. ולפעמים ה י', שהיא מלכות, בשמאל, וז"ס שאין פוחתין בה מעשרה שופרות, כי אז היא נקראת שופר, כמו אמא שהיא בשמאל, כנ"ל. ולפעמים ה י', שהיא מלכות, היא באמצע, בין ימין לשמאל, שאז היא נקראת זכרון, על שם ז"א, שהוא קו אמצעי. וז"ס אין פוחתין בה מעשרה זכרונות.
פסקה נז
על פי ה' וגו': על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו את משמרת ה' שמרו. שיש כאן ג' שמות הוי"ה, כנגד ג' יודין הנ"ל, שכל י' יש לה ד' פנים, דהיינו ד' אותיות הויה. שה"ס י"ב גבולים, שבהם כל השלמות, שהם ד' אותיות הויה חו"ג תו"מ, שבכל אחד ג' יודין, דהיינו ג' קוין, והם י"ב. ומפרש יותר, ג' חיון אינון כנגד ג' יודין, דהיינו ג' קוין הנק' אריה שור נשר, וד' אנפין לכל חיה, דהיינו לכל קו, כנגד ד' פנים דהוי"ה, כלומר כנגד ד' אותיות דהויה, שהם חו"ג תו"מ. שהם י"ב גבולים על פי ה' יחנו ויסעו, דהיינו על פי שלמות י"ב גבולים.
פסקה נח
שמרו, דא שכינתא וכו': אחר ג' הויות: על פי הוי"ה יחנו, ועל פי הוי"ה יסעו, משמרת הוי"ה. כתוב שמרו, שזו היא השכינה, המקבלת מג' קוים אלו, שה"ס י"ב גבולים. ונרמזת בהמלה, שמרו, משום שהיא שומרת לאלו השומרים שבתות וימים טובים, שמשום זה לא זזה שכינה מישראל בכל שבתות וימים טובים. ואפילו בשבתות דחול, אלא שהיא סוגרת ומסוגרת בהם, דהיינו שאינה משפעת לתחתונים. משא"כ בשבתות ויו"ט, שהשפעתה מרובה בשפע גדול.
פירוש. הג"ר דנוקבא נקראים שבת. ויש אמנם ג"ר גם במוחין דאחורים של הנוקבא. והם נקראים ג"כ שבת, אלא שבת דחול, כמ"ש לעיל פרשת שלח (אות י"א ע"ש) וז"ש, ואפילו בשבתות דחול. ונודע שבעת ההוא של הג"ר דאחורים היא מסוגרת ונקפאת ואינה יכולה להשפיע לתחתונים, (כנ"ל ב"א דף רמ"ז ד"ה ימא דקאפו) וז"ש אלא דאיהו סוגרת ומסוגרת בהון. שאינה יכולה להשפיע.
פסקה נט
ובכל צלותא איהי וכו': ובכל תפלה היא, המלכות, עולה להוי"ה, שהוא ז"א, עד שמגעת למרכבה של אבות העליונים, שהם חסד גבורה ת"ת, שיש להם י"ב פנים כנגד י"ב שבטים, כי כל אחד מחג"ת כולל ד' פנים חו"ג תו"מ, והם י"ב. וכפי שהיא, המלכות, מלמדת זכות על אלו בעלי התפלה ובעלי זכיות בכל מצוה ומצוה שבתורה, כך יהנו, על הזכיות שלהם. וכך יסעו, אל הזכיות. וכך יורדת ה שמירה אליהם.
פסקה ס
אינון דעבדין זכוון וכו': ומפרש דבריו. אלו שעושים זכיות על מנת לקבל פרס, דהיינו לקבל שכר. יורד הקב"ה במרכבתו של העבד שהוא מטטרון, ובד' שומרים שלו, שהם מיכאל גבריאל אוריאל רפאל. ומי שעושה זכיות שלא על מנת לקבל פרס יורד עליה במרכבה של עצמו. ולרשעים יורד עליהם במעשיהם, באלו שדים ומזיקים ומלאכי חבלה, במרכבתם, כדי להפרע מהם, פתחו בעלי המשנה ואמרו, ודאי כך הוא, אשרי חלקך רעיא מהימנא. (ע"כ רעיא מהימנא)