הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג
שלח לך
פסקה א
וידבר וגו׳ שלח לך אנשים וגו׳: רבי חייא פתח, המימיך צוית בקר ידעת השחר מקומו. שחר כתוב, בלי ה׳ הידיעה, ה׳ נתרחקה משחר, מהו הטעם. אלא אמר ר׳ חייא בשעה שינטו צללי ערב והשמש שהוא ז״א, נוטה לבא, דהיינו אחר חצות היום, אז נחלש תוקפו של השמש, שהוא ז״א, אז שולט השמאל ונמצא הדין בעולם ומתפשט, ואז צריך האדם להתפלל, ולכוון רצונו, לפני אדונו.
פסקה ב
דאמר רבי ייסא וכו׳: דאר״י, כשנוטה השמש, שהוא ז״א, לבא, ונחלש, דהיינו אחר חצות היום, אז נפתח פתח אחד בהשמש, דהיינו הפתח של שליטת השמאל, ונאסף כחו של השמש, שהוא ז״א, וקו האמצעי. והשמאל שולט. ויצחק, שהוא קו השמאל, כורה באר תחתיו, שהיא המלכות שיניקתה משמאל. ואז הוא מיסד אותה.
פסקה ג
כיון דעאל ליליא וכו׳: כיון שנכנס הלילה, כתבי הגזירות שכיחים בכיס שלהם. וכמה גדודי חבלה מתפשטים בעולם, וכולם משוטטים בערבוביא, והולכים ומצחקים בנפשות הרשעים, ומודיעים להם דברים, מהם שקרים ומהם אמיתים. ומי שימצא ביניהם מבני אדם, ניתנה להם רשות לחבל. וכל בני העולם ישנים וטועמים טעם מות. וכבר העמדנו. פתקא פירושו כתב. קוטפא, פירושו גזירה, מלשון וקטפת מלילות (דברים כ״ג) שפירושו כריתה וגזירה. אחמתא פירושו כיס, כמו והשתכח באחמתא (עזרא ו׳ ב׳) שפירושו חמת וכיס.
פסקה ד
ת״ח כד אתער וכו׳: בוא וראה, כשמתעורר רוח צפון, אז מתקבלת כנסת ישראל, שהיא המלכות, בשמאל של ז״א, ומתחברים יחד, ושורה בזרוע שמאל במקומה. והקב״ה בא להשתעשע עם הצדיקים שבגן עדן (כמ"ש ויקהל אות ט״ו ע"ש) ואז כל מי שיתעורר לעסוק בתורה בשעה ההיא, הוא משתתף עם המלכות, משום שהיא וכל המוניה משבחים למלך העליון, שהוא ז״א. וכל אלו הנמצאים אז בתשבחה של התורה, כולם כתובים בין בני ההיכל, ונקראים שם בשמותיהם. ואלו רשומים ביום, דהיינו שרשומים לקבל חסדים, שהוא מדת היום, שהוא ז"א.
פסקה ה
ת״ח שמא חדא וכו׳: בוא וראה, שם אחד קדוש יש באותיות חקוקות השולט מחצות לילה והלאה, והם האותיות כל״ך סעפ״ה יאע״וצה, ד ם״ן דמנצפ״ך כולל אותם. ם׳ העמידוהו, בסו״ה, ל ם רבה המשרה, ש ם' סתומה כתובה באמצע המלה, שהיא רומזת לבינה בעת שליטת השמאל שהאורות סתומים בה. נ׳ היתה סותמת לזו ולזו, היינו ה נ׳ כפופה בסוד נפלה ולא תוסיף, סתמה הבינה והמלכות. כי אז הספירות היו כלולות, דהיינו שהמלכות והבינה נכללו זו בזו, והיתה גם הבינה בנפילה כמו המלכות, ה ו׳ של השם הקדוש התקין את המלכות שה״ס נ׳ והמשיך לה קו השמאל בצורת ו׳, שאז קמה מנפילתה, אבל, וסתם המבועים שלה. כי ע״י שליטת השמאל נסתמו האורות ונקפאו. (כנ״ל ב"א דף צ׳ ד״ה כתיב) ועד״ז היתה הבינה נסתמת בשליטת קו שמאל. שע״כ נקראת הבינה אז ם׳ סתומה. ואחר שהולידה הבינה את ה ו׳ דהויה שהוא ז״א, שה״ס קו האמצעי או המלכות הולידה את הנשמה, אז נעשתה פתוחה בראש פתח אחד, דהיינו שה ם׳ סתומה נפתחה מלמטה ונעשתה ל מ׳ פתוחה.
פירוש, שהזהר מדבר כאן מבינה ומלכות בבת אחת, כי מטעם עלית המלכות לבינה נתכללו זה בזה, כמו שמביא הזהר עצמו. נ׳ הוה אסתים להאי ולהאי, כדין כתרין כלילן הוא. וע״כ ה ם' סתומה הרומזת על בינה בעת שהיא בשליטת השמאל, מפרשה הזהר גם על המלכות. ולא עוד, אלא אפילו הצורה של ם׳ סתומה מפרשה בצורת נ׳ כפופה שהיא המלכות, עם ו', שה״ס זרוע השמאל של ה ו', המתחברת עם צורת ה נ׳ וסותמתה, ועושית אותה לצורה מרובעת כמו ם׳ סתומה. ואח״כ חוזר לבינה, שנאמר בתקונים, כי אחר שהבינה הולידה את ה ו׳ שה״ס ז״א נפתחה ה ם׳ סתומה ונעשתה ל מ׳ פתוחה, שהיא ג״כ צורת נ בחבור עם ו׳, אלא שיש לה פתח מלמטה. הרומז שנפתחה מסתימתה ומשפעת אורותיה לתחתינים. ואח״כ חוזר ומדבר ממלכות, שאומר בדבור שלאחר מכאן, כד אתחריב בי מקדשא וכו' שחזר שוב לדבר מ ם׳ סתומה שבמלכות.
פסקה ו
כד אתחריב בי וכו׳: כשנחרב בית המקדש, דהיינו בעת שאין זווג ז״א ומלכות שאז נחרב בית המקדש, שהיא המלכות. נסתמו המבועים של המלכות מכל הצדדים. דהיינו שנעשתה ל ם' סתומה שנקפאו כל אורותיה (כנ״ל ב״א דף צ׳ ד״ה כתיב) וה ם׳ סתומה כוללת אותיות אחרות, והם שבע אותיות, משם הקדוש הנ״ל, ג׳ מצד זה, שהן סע״ו וארבע מצד זה, שהן אעצ״ה. כלך יפה, הנשארות מהשם הקדוש, והסימן, כלך יפה רעיתי ומום אין בך, ה״ס ן׳ הרומזת על דכר ונוקבא שהם זו"ן, כלולים יחד. ו ן' זו כלולה ג׳ אותיות מכאן, שהן כל"ך, וג' מכאן, שהן יפ״ה. והם שש אותיות. והעמדנו שבאלו ב׳ אותיות ם׳ ן׳, נכללות י״ג אותיות השם הקדוש, כל"ך סעפ״ה יאעוצ״ה. כי עולה מהן שתי בחינות, בחינה אחת באות אחת, שהיא ם׳, ואחת באות אחת שהיא ן׳.
פסקה ז
כל״ך סעפ״ה וכו׳: כל"ך סעפ"ה יאעוצ״ה, כך נחקקו האותיות. וזה סוד בפרשת כי תצא למלחמה בהמקרא שכתוב, כי יהיה נערה בתולה, שכתוב נער, בלי ה׳. ואחר שנסתלק הלילה והבוקר מאיר, אז עולה ה ה׳ ונכללת באות העליון. ואז נאמר, ידעת השחר מקומו ששחר, שהוא ז״א ידע מקומו של ה ה׳, והיא נכללת בתוכו.
פירוש המאמר, כי ב׳ בחינות הם בלילה, האחת היא, חצי לילה הראשון, שאז המלכות בלי זווג עם ז״א וה״ס ם' סתומה, שכל אורותיה נקפאים. וז״ש (באות ג') כיון דעאל ליליא וכו'. ובחינה השניה היא חצי לילה השני דהיינו מחצות לילה ואילך, שאז יש זווג זו״ן בסוד שמאלו תחת לראשי. ובסוד הקב״ה, שהוא ז״א נכנס בגן עדן, שהוא המלכות, ונכללו דכר ונוקבא יחד שע״ז רומזת ן׳.
והצרופים היוצאים מן השם בן י״ג אותיות, כל״ך סעפ״ה יאעוצ״ה, השולט בחצות לילה, הם סעו אעצה כלך יפה. והיינו בדרך זה, כלך סע פה י אעוצה. והפירוש הוא ע״ד שהיה ביציאת מצרים, שהיתה הנוקבא בסוד ם׳ סתומה, וישראל נמצאו בצרה גדולה, אז יעץ לו הקב״ה למשה דבר אל בני ישראל ויסעו, דהיינו שע״י נסיעתם למטה יעוררו למעלה סוד הנסיעה בג' קוין והמלכות תתיחד עם קו אמצעי, שמזה נפתחה המלכות מסתימתה, ונעשה להם נס של קריעת ים סוף. וגם כאן בחצות לילה שה ם׳ סתומה שולטת שה״ס שמאל בלי ימין, וצריכים להעביר הדינים מן המלכות, שולט השם סעו אעצה, שפירושו, שהקב״ה מיעץ לנסוע ולהמשיך ג׳ קוין בסוד הזווג עם הנוקבא, המרומז ב ן׳ דמנצפ״ך, ואז, אתער רוח צפון (באות ד') שה״ס שמאלו תחת לראשי, וז״ש כדין אתקבלא כנסת ישראל בשמאלא ואתחברו כחדא. דהיינו בסוד ן׳ דמנצפ״ך. ואז יוצא הצירוף כל״ך יפ״ה. שפירושו, בסו"ה כלך יפה רעיתי ו מום אין בך. ומום רומז על ם׳ סתומה שע״י הזווג עם ז״א נעברה ה ם' סתומה, ואינה עוד בה.
וז״ש (באות ה') שמא חדא וכו' שלטא מפלגו ליליא וכו' כל״ך סעפ״ה יאעוצ״ה ד ם' ן׳ דמנצפ״ך כליל לון, כי ה ם' סתומה כוללת הצירוף של ז׳ אותיות סע״ו אעצ״ה, כי מחמת שליטת הדינים שבה, נגלה שם הזה, המיעץ לעורר סוד הנסיעה. וז״ש (באות ו') ואכליל אתוון אחרן ואינון שבעה, תלת מהאי סטרא וארבע מהאי סטרא, דהיינו כזה. סעו ם׳ אעצה, שזה יורה, שבסבת ה ם׳ סתומה נתעוררו ב׳ צירופים אלו בני ז׳ אותיות. וה ן׳ כוללת הזווג שנעשה מסוד הנסיעה, שעל ידיהם מתגלים ב׳ הצירופים כל״ך יפ״ה, וה ם' סתומה נעברה. וז״ש, ן׳ דכר ונוקבא כליל כחדא, דהיינו שרומז על הזווג דחצות שנעשה בסבת הנסיעה, דא כליל תלת מכאן ותלת מכאן, דהיינו כזה. כל"ך ן׳ יפ״ה. שהוא רומז שה ן׳ שה״ס הזווג של זו״ן, גילה זה השם במלכות שיורה שכולה יפה, ואין עוד בה הדינים ד ם'. וז״ש (באות ו') כלך יפה, וסימן, כלך יפה רעיתי ומום אין בך, דהיינו כמבואר. והמלה מום מורה על מם סתומה, שעברה ממנה ואין בה. ונמצא שה ם׳ כוללת ב׳ צירופים מן השם שהם ז׳ אותיות, וה ן׳ כוללת ב׳ צירופים מן השם, שהם שש אותיות. וז״ש, באלין תרין אתוון ם׳ ן׳ אתכללו תליסר אתוון. דהיינו כל השם הקדוש. וז״ש סליק מנייהו תרי דהיינו ב׳ בחינות שבלילה, חד לאת חד, בחינת חצי לילה הראשונה לאות ם׳. וחד לאת חד, ובחינת מחצות לילה ואילך, היא לאות ן׳. כנ״ל.
ועכ״ז הזווג דחצות אינו מספיק להשלים המלכות, וכל השלמתה הוא בזווג הבקר שאז מקבלת החסדים. וז״ש (באות ז׳) ורזא דא וכו׳ כי יהיה נערה בתולה נער כתיב, כי בלילה נקראת המלכות נער בלי ה׳, כי ה' יורה שהיא מלאה בחסדים. וז״ש, בתר דאסתלק ליליא וצפרא נהיר כדין ה׳ סלקא ואתכלילת בנהורא עלאה, דהיינו שנכללת בחסדים דז״א ואז נקרא נערה עם ה׳. וז״ש, דידע שחר מקומו דה׳ ואתכלילת בגויה, שזה תירוץ על מה ששואל (באות א׳) שחר כתיב ה׳ אתרחקא משחר מאי טעמא. ובהאמור מתורץ זה, כי בלילה שנקראת נער בלי ה' אז ה׳ אתרחקא משחר, שהוא ז״א. וביום שנקראת נערה ב ה׳, אז קוראים, השחר עם ה', משום דידע שחר מקומו דה׳. כמבואר.
פסקה ח
ת״ח משה הוה וכו׳: בוא וראה, משה היה בחינת השמש, שהוא ז״א, ורצה להכנס לארץ. אמר לו הקב״ה, משה, כשבא אור השמש, הרי נכללה הלבנה, שהיא מלכות, בתוכו, ובחינתה אינה נראה. עתה שאתה הוא השמש, ותכנס לארץ שה״ס הלבנה, דהיינו המלכות, איך יעמדו יחד השמש והלבנה, הרי הלבנה אינה מאירה אלא בשעה שנאסף השמש. אבל עתה אינך יכול להכנס לארץ. ואם תרצה לדעת ממנה, שלח לך אנשים, לך, היינו לעצמך, כדי שתדע.
פסקה ט
ת״ח משה אי וכו׳: בוא וראה, משה, אם תאמר שהוא לא היה יודע, שלא יכנס לארץ, בעת הזאת. אינו כן, אלא ידע, והיה רוצה לדעת ממנה בטרם שיסתלק, ושלח אלו המרגלים. כיון שלא השיבו לו דבר כראוי, לא שלח עוד בזמן אחר, עד שהקב״ה הראה אותה לו. שכתוב, עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ. וכתוב, ויראהו ה׳ את כל הארץ. ולא זה בלבד הראה לו, אלא כל אלו המנהיגים העתידים לקום בכל דור ודור, הראה אותם כולם למשה. ולמדנו. וכבר העמידוהו החברים.
פסקה י
כיון דשארי משה וכו׳: כיון שהתחיל משה לשלוח. מה אמר להם. היש בה עץ. וכי מה הוא שאמר זה, וכי תאמר שלא ידע אם יש בה עץ. אלא כך אמר משה, אם יש בה עץ אני יודע שאכנס שמה. מהו עץ. זהו עץ החיים. והוא לא היה שם אלא בגן עדן הארץ. אמר משה, אם יש בה עץ הזה, אני אכנס שמה, ואם לא, איני יכול לכנס.
פסקה יא
אמר ר׳ חייא וכו׳: אר״ח, כתוב וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת. מה הם העצים שבכאן ומי הוא זה האיש. ומשיב, אלא זה צלפחד, שהיה מדייק לדעת באלו האילנות, שהם ז״א ומלכות, איזה מהם גדול מן האחר, ולא חשש לכבוד אדונו והחליף בין שבת לשבת. הה״ד כי בחטא ו מת, שפירושו בחטא ו׳ שהוא פגם בז״א שנקרא ו׳ דהויה, הוא מת. ומשום זה היה דינו סתום ולא נתפרש דינו, כדינים אחרים. כי כתוב מקושש עצים סתם. משום שדבר זה צריך להיות בחשאי, וצריך להיות סתום ולא גלוי. וע״כ לא נאמר בגלוי, והקב״ה עשה כבוד לכבודו.
פירוש. כי יש בנוקבא ב׳ מצבים, מצב א׳ כשהוא גדולה כמו ז״א, כלומר ששניהם במדרגה אחת, שז״א מלביש קו ימין דבינה והנוקבא מלבשת קו שמאל דבינה, ואז אינה בזווג עם ז״א, כי מקבלת הכל מבינה, ואינה צריכה לז״א. ומצב ב', אחר המיעוט, שחזרה לבחינת נקודה תחת היסוד דז״א, ונבנית משם לפרצוף שלם פב״פ עם ז״א, אמנם נחשבת כבר למדרגה תחתונה מז"א, ששורשה בנקודת החזה דז״א (כמ"ש ב״א מאות ק״י עד אות קט״ו ע״ש). ובמצב א׳ הנוקבא בפרודא מז״א והיא באחורים ומלאה דינים. ובמצב הב׳ היא מלאה בכל השלמות. וביום השבת היא בזווג עם ז״א פנים בפנים ומלבישים לאו״א עלאין. והחטא של צלפחד היה, שביום השבת שז״א ונוקבא הם בתכלית קומתם פנים בפנים היה הוא מקושש עצים, עצים, פירושו ב׳ העצים, שהם עץ החיים שהוא ז״א, ועץ הדעת שהוא הנוקבא. מקושש, פירושו שהיה מקיש ומשוה העצים. שהם ז"א ונוקבא שיהיו שוים זה לזה, כמו שהיתה הנוקבא במצב הא׳. ונמצא בזה שהפריד הנוקבא מזווג פב״פ עם ז״א שביום השבת, והחזירה לפירוד ואחורים כמו שהיתה במצב הא'. ולא עוד אלא שהחשיב מצב הא׳ של הנוקבא על בחינת הזווג דפנים בפנים שביום השבת, כי דחה זווג הזה דפב״פ, והחזיר הנוקבא לפירוד ואחורים, ובזה עשה פגם גדול במדרגת ז״א, ובכל מדרגת השבת, כי החשיב האחורים דנוקבא יותר מפב״פ של ז״א. וז״ש, והוה דייק על אלין אילנין הי מנייהו רב על אחרא, שהיה רוצה להחזיר הנוקבא למצב הא', והתבונן לדעת אם מצב הא' והפרודא של הנוקבא אינה חשובה יותר מפב״פ של ז״א. ולא חשש ליקרא דמאריה, ולא איכפת לו שמבזה בזה כבוד ז״א, ואחלף שבת לשבת, כלומר שהחליף חשיבות הגדול של זווג פב״פ ביום השבת, על בחינת שבת של חול (ועי' פרשת קרח אות נ״ו) שהיא הג״ר דאחורים של הנוקבא שבמצב הא׳, שה״ס עצה״ד טוב ורע.
וז״ש בגין כך הוה דיניה סתים וכו' בגין דמלה דא בעי בחשאי וכו׳: כי ענין חטא הזה שהיה מחשיב מדרגת הנוקבא על ז"א, אינו לכבוד לנוקבא, וקב"ה עבד יקר ליקריה, שז״א עשה כבוד לכבודו. דהיינו שעשה כבוד למלכות הנקרא כבוד, שלא לגלות ההקפדה והחטא על מי שמחשיב הנוקבא ביותר. שזה אינו לכבוד הנוקבא. וסוד החטא הזה מרומז בשמו שנקרא צלפחד, שהוא אותיות צל פחד. כי מאחר שז״א ממעט הג״ר דשמאל ומשאיר רק הו״ק דג״ר (כנ״ל ב״א דף ס׳ ד״ה מחלוקת) נבחן שעושה צל על הג״ר דשמאל. אמנם על צל הזה נאמר, שהנוקבא אמרה, בצלו חמדתי וישבתי, כי מקודם לכן במצב הא׳, אע״פ שלא היה לה אז צל על הג״ר, עכ״ז היתה סתומה ולא עשתה פירות. אבל עתה כשקבלה הצל מז״א, ופריו מתוק לחכי, כי עתה יש לה פירות ממנו. אמנם צלפחד, פחד מן ה צל הזה, והיה רוצה לבחור מצב הא', שאז לא היה שום צל על הנוקבא. ובשביל זה מת.
פסקה יב
רבי יוסי אמר וכו׳: רי״א, שאר עצים, שהם ע׳ שרים החיצונים, עם שבת היה מקושש שהיה מקיש ומשוה מעלת ע׳ שרים למעלת יום השבת, וקבל עונשו בשעתו, ונתכפר עונו. וע״כ נתקשה משה בדין בנותיו, שלא היה יודע אם נתכפר עונו, ויהיה לבנותיו חלק ונחלה בארץ, או לא. כיון שהקב״ה הזכיר שמו, שכתוב, כן בנות צלפחד דוברות. נודע שנתכפר עונו.
פסקה יג
ת״ח כ׳ אילנין וכו׳: בוא וראה, ב׳ עצים הם, אחד למעלה, שהוא עץ החיים, ז״א. ואחד למטה, שהוא עץ הדעת, הנוקבא. בזה חיים, ובזה מות. מי שמחליף אותם, דהיינו שמחשיב הנוקבא כשהיא בפרודא, יותר מז״א, שהוא עץ החיים, גורם לעצמו מות בעולם הזה, ואין לו חלק לעולם הבא. וע״ז אמר שלמה, דבש מצאת אכול דייך וגו'.
פירוש. אע״פ שמצב הא׳ של הנוקבא היא בחינת פרוד ואחורים (כנ״ל באות י״א) עכ"ז לולא מצב הא׳ לא היתה הנוקבא יכולה לקבל חכמה בעת שהיא במצב הב׳, כי הכלים של מצב הא׳ נשארים בה במצב הב׳ שבהם היא מקבלת החכמה (כנ״ל ויקהל אות נ״ג ע״ש) ולפיכך אחר שאדם זכה לקבל ממצב הא׳ דנוקבא, מחויב להעלות מ״ן לצורך מצב הב׳ דנוקבא ואז יהיה לו כל השלמות חכמה וחסדים יחדיו. אבל אם אינו עושה כן אלא בוחר במצב הא׳ דפרודא. עונשו מיתה. וז"ש, דבש מצאת, שה״ס מצב הא׳ דנוקבא, אכול דייך. ואח״כ תמשיך את מצב הב', שאל״כ, פן תשבענו והקאתו. דהיינו שיסתלקו ממנו אורות החיים.
פסקה יד
ארון ותורה בחד וכו׳: ארון ותורה. שהם מלכות הנקראת ארון וז"א הנקרא תורה, נמצאים באחד, דהיינו בזווג. התורה שבארון היא העיקר, והארון הוא בית לתורה. וע״כ ארן בכל מקום חסר ו׳, דהיינו ארן הברית ארן העדות, כי התורה שבתוך הארון ה״ס ו'. בכל מקום, אהרן, הוא זרוע ימין, חוץ מאחד, שכתוב כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן, שהוא מנוקד למעלה. להורות שאינו כאן זרוע ימין שהוא חסד. אלא הוא בחינת מלכות שנקראת ארן, כנ״ל.
פסקה טו
אמר ר׳ יצחק וכו׳: משה היה אחוז בעץ החיים, וע״כ רצה לדעת אם הוא נמצא בארץ או לא. ומשום זה אמר היש בה עץ אם אין והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ. כי עץ החיים נחמד לכל. והם לא הביאו אלא ענבים ורמונים ותאנים שהם תלוים ואחוזים בעץ האחר, דהיינו בנוקבא. ולא בז״א שהוא עץ החיים.
פסקה טז
ת״ח, שלח לך: בוא וראה שלח לך אנשים. לך, פירושו בשבילך. ר׳ יהודה פתח, כצנת שלג ביום קציר ציר נאמן לשולחיו ונפש אדוניו ישיב. כצנת שלג ביום קציר. שאז הצנה מועילה לגוף ונפש. ציר נאמן לשולחיו, אלו הם כלב ופנחס, שהיו שליחים נאמנים אל יהושע. בעת ששלחם לרגל את ירחו. ונפש אדוניו ישיב, שהחזירו השכינה שתשכון בישראל, ולא נסתלקה מהם.
פסקה יז
ואלין דשדר משה וכו׳: ואלו המרגלים ששלח משה, גרמו בכיה לדורות האחרונים כי ביום הזה נחרבו בית המקדש הראשון והשני, וגרמו להסתלק מישראל כמה אלפים ורבבות, וגרמו לסלק השכינה מן הארץ מבין ישראל. אלו ששלח יהושע, נאמר בהם ונפש אדוניו ישיב.
פסקה יח
ר׳ חזקיה ור׳ ייסא וכו׳: ר׳״ח ור״י היו הולכים בדרך, אמר ר׳ ייסא לר׳ חזקיה אני רואה בפניך שיש בך הרהור. אמר ליה הרי ודאי. מקרא זה הסתכלתי בו, כיון שאמר שלמה כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם וגו׳. ולמדנו, שכל דבריו של שלמה המלך כולם סתומים ממדרגות החכמה. א״כ, מקרא זה יש להסתכל בו, כי נמצא כאן פתח לאלו שאינם בני אמונה.
פסקה יט
א״ל ודאי הכי וכו׳: א״ל, ודאי כך הוא, שיש בזה פתח לבלתי מאמינים, ויש לדעת ולהסתכל בו. בתוך כך ראו אדם אחד שהיה בא, ובקש מהם מים, כי היה צמא, והיה עיף מתוקף השמש. אמרו לו מי אתה. אמר להם, יהודי אני ואני עיף וצמא. אמרו לו אתה עוסק בתורה. אמר להם, עד שאני עוסק עמכם בדיבורים, אעלה להר הזה, ושם אקח מים ואשתה.
פסקה כ
אפיק ר׳ ייסא וכו׳: הוציא ר״י נאד אחד מלא מים ונתן לו. אחר ששתה אמר נעלה עמך להר, למים. עלו להר ומצאו חוט אחד דק של מים ומילא כלי אחד. ישבו. אמר להם אותו האדם, עתה שאלו. כי אני משתדל בתורה על ידי בני אחד שהכנסתי אותו לבית רב, והוא למדני תורה. ובשבילו הרוחתי בתורה. אמר ר׳ חזקיה, אם זכית בתורה ע״י בנך יפה הוא, אבל הדבר שאנו עומדים בו, אני רואה שלמקום אחר אני צריך להעלותו, כלומר, שאין הוא מתאים לתרץ להם שאלתם. אמר אותו אדם, אמור דבריך כי לפעמים באפרכסת של עני, דהיינו כלי שעל הריחים, תמצא מרגליות. קטפורא, פירושו כלי לפי הענין. זפירא, פירושו נאד בלשון ערבי.
פסקה כא
א״ל האי קרא וכו׳: אמר לו, מקרא זה שאמר שלמה, ושח לו כל השאלה. אמר לו, וכי במה נשתניתם משאר בני אדם שאינם יודעים. אמרו לו, ובמה, אתה מעמיד המקרא. אמר להם, על זה אמר שלמה מקרא הזה, ולא אמר זה ממחשבתו עצמו כשאר הדברים שאמר, אלא שחזר על אלו הדברים שטפשי עולם אומרים. ומה אומרים, היינו, כי מקרה האדם ומקרה הבהמה וגו׳. הטפשים שאינם יודעים ואינם מסתכלים בחכמה, אומרים שהעולם הזה הולך במקרה, ואין הקב״ה משגיח עליהם, אלא מקרה האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד וגו׳.
פסקה כב
וכד שלמה אסתכל וכו׳: וכששלמה הסתכל בטפשים אלו, שאומרים זה, קרא אותם בהמה, שהם עושים את עצמם בהמה ממש, במה שאומרים דברים אלו. ומאין לנו זה, הפסוק שלפניו מוכיח, שכתוב, אמרתי אני בלבי על דברת בני האדם לברם האלקים ולראות שהם בהמה המה להם. אמרתי אני בלבי, וחשבתי להסתכל. על מה. היינו על דברת בני האדם, על הדבור ההוא של טפשות שהם אומרים, שהעולם מתנהג במקרה, לברם האלקים, היינו, שברר אותם אלקים שיהיו לבדם, ולא יתחברו עם בני אדם אחרים שיש להם אמונה, ולראות שהם בהמה המה להם, ולראות היינו שאלו בני האמונה יראו בהם שהם בהמה ממש, ודעתם כבהמות. המה להם, היינו שהם בפני עצמם, שלא יביאו דעה טפשית הזו לבני האמונה, וע"כ, המה להם, ולא לאחרים. ומהו הדעה שלהם, על זה מסיים הכתוב, כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד לכולם וגו'. תיפח רוחם של אלו הבהמות, אלו הטפשים, אלו מחוסרי האמונה. אוי להם ואוי לנפשם, טוב להם, שלא היו באים לעולם.
פסקה כג
ומה אתיב לון וכו׳: ומה השיב להם שלמה, על זה בא המקרא שלאחריו ואמר, ומי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. מי יודע, את אלו הטפשים, שאינם יודעים כבוד המלך העליון, ואינם מסתכלים בתורה, רוח בני האדם העולה, היא למעלה, היינו למקום עליון, למקום יקר, למקום קדוש, להזון מאור העליון, מאור המלך הקדוש, להיות צרור בצרור החיים, ולהיות נמצאת לפני המלך הקדוש עולה תמימה. וזה הוא העולה היא למעלה.
פסקה כד
ורוח הבהמה היורדת וגו׳: ורוח בהמה היורדת היא למטה לארץ. ואינו לאותו מקום שהוא לכל בני האדם. שכתוב בו, בצלם אלקים עשה את האדם. וכתוב, נר ה׳ נשמת אדם. ואיך אומרים אלו הטפשים שאינם מבני האמונה, ורוח אחד לכל, תפח רוחם, עליהם כתוב, יהיו כמוץ לפני רוח ומלאך ה׳ דוחה. אלו ישארו בגיהנם באלו מדרגות התחתונות, ולא יעלו משם לדורי דורות. עליהם כתוב, יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה׳ הללויה. באו ר׳ חזקיה ור׳ ייסא ונשקו ראשו. אמרו, ומה כל כך היה עמך ולא ידענו. אשרי שעה זו שפגשנו בך.
פסקה כה
תו אמר וכי וכו׳: עוד אמר, וכי על זה בלבד תמה שלמה, והרי במקום אחר אמר כעין זה, פתח ואמר, זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש. זה רע ודאי. מהו זה רע זהו מי ששופך זרע בחנם ומשחית דרכו. כי זה אין מדורו עם הקב״ה, ולא יהיה לו חלק לעולם הבא. זה שכתוב, כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע. על זה אמר זה רע, שלא יהיה לו מדור למעלה. כי מקרה אחד לכל וגם לב בני האדם מלא רע והוללות בלבבם. כי בחייהם שטות תקועה בלבם, והם מחוסרי אמונה, ואין להם חלק בהקב״ה, ובאלו בני האמונה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. ז״ש, ואחריו אל המתים.
פסקה כו
ת״ח קב״ה אזהר וכו׳: בוא וראה הקב״ה מזהיר לבני העולם ואמר, ובחרת בחיים למען תחיה, והיינו החיים של עולם ההוא. ואלו הרשעים מחוסרי אמונה מה אומרים, כי מי אשר יבחר אל כל החיים יש בטחון. שאע״פ שיבחר האדם בעולם ההוא, כמו שאומר, אינו כלום, כי מסורת זה בידינו, אל כל החיים יש בטחון, דהיינו החיים בעולם הזה. ומסורת זה בידיהם, כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת, ואיך יהיה לנו חיים בעולם ההוא. וע״כ זה רע ודאי, שלא ידורו במלך העליון, ולא יהיה להם חלק בו. ואע״פ שכל אלו המקראות תמצא סמוכות, דהיינו דרשות, לחברים, בדברים אחרים. אבל ודאי ששלמה בא לגלות על אלו הרשעים מחוסרי אמונה, שאין להם חלק בהקב"ה בעולם הזה ובעולם הבא.
פסקה כז
א״ל תבעי דנתחבר וכו׳: אמרו לו, תרצה שנתחבר עמך ותלך עמנו. אמר להם, אם אעשה כך, יקרא עלי התורה, כסיל. ולא עוד אלא שאהיה מתחייב בנפשי. אמרו לו למה. אמר להם, כי שליח אני ששלחו אותי בשליחות, ושלמה המלך אמר, מקצה רגלים חמס שותה שולח דברים ביד כסיל. בוא וראה, המרגלים, על שלא נמצאו בני אמונה, ושליחים נאמנים, נתחייבו בנפשם בעולם הזה ובעולם הבא. נשק להם והלך לו.
פסקה כח
אזלו רבי חזקיה וכו׳: הלכו ר״ח ור׳ ייסא. בעוד שהיו הולכים פגשו בני אדם. שאלו ר׳ חזקיה ור׳ ייסא עליו, אמרו מה שמו של אדם ההוא. אמרו, ר׳ חגי הוא, וחבר שבין החברים הוא. ושלחו אותו החברים מבבל, לדעת דברים מר׳ שמעון בן יוחאי ושאר החברים. א״ר ייסא, ודאי זהו ר׳ חגי שכל ימיו לא רצה להראות את עצמו במה שיודע, וע״כ אמר לנו שבנו זיכה אותו בתורה. משום שאמר הכתוב, ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו. ודאי שליח נאמן הוא. ואשרי הוא מי ששולח דבריו ביד שליח נאמן.
פסקה כט
ת״ח אליעזר עבד וכו׳: בוא וראה, אליעזר עבד אברהם, מבני כנען היה, כש״א, כנען בידו מאזני מרמה. וכנען, כתוב עליו, ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. ומשום שהיה שליח נאמן, מה כתוב בו, בא ברוך ה'. ברוך ה׳ ממש. וע״כ נכתב כך בתורה, משום שיצא מקללה הזו של כנען, ונתברך. ולא די לו שיצא מקללה, אלא שנתברך בשמו של הקב״ה. ולמדתי שבא מלאך והכניס דבר זה, דהיינו שיקראהו ברוך ה', בפיו של לבן.
פסקה ל
וישלח אותם משה וגו' כלם אנשים: היינו שכולם היו צדיקים וראשי ישראל היו, אבל הם נטלו לעצמם עצה רעה. למה נטלו עצה זו. אלא שאמרו, אם יכנסו ישראל לארץ יעברו אותנו מלהיות ראשים, ומשה ימנה ראשים אחרים, כי אנו זכינו להיות ראשים רק במדבר, אבל בארץ לא נוכה להיות ראשים. ועל שנטלו עצה רעה לעצמם, מתו, הם, וכל אלו שקבלו דבריהם.
פסקה לא
אלה שמות האנשים וגו׳: אמר ר׳ יצחק, משה הסתכל וידע שלא יצליחו המרגלים בדרכם. אז התפלל על יהושע. היה אז כלב בצרה, אמר מה אעשה, הרי יהושע הולך בעזרה עליונה של משה, ששלח בו אור הלבנה, שהיא המלכות, והוא האיר עליו בתפלתו, משום שהוא בחינת השמש. שהוא ז״א. מה עשה כלב, נשמט מהם, מן המרגלים, ובא לקברי האבות והתפלל שם תפלתו.
פסקה לב
א״ר יהודה ארח וכו׳: אר״י, דרך אחר לקח כלב, והעקים שבילים, כלומר שהלך דרך שבילים עקומים, והגיע על קברי האבות. ונסתכן בנפשו, שהרי כתוב, ושם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק. אבל מי שהוא בצרה אינו מסתכל כלום. כך כלב, משום שהיה בצרה לא הסתכל כלום ובא להתפלל על קברי אבות, להנצל מעצה זו של המרגלים.
פסקה לג
ויקרא משה להושע בן נון יהושע: רבי יצחק אמר, וכי קראו הכתוב הושע, והרי כתוב, ויאמר משה אל יהושע. ויהושע בן נון נער. ויחלוש יהושע. ומשיב, אלא אמר לו משה יה יושיעך מהם. כי יהושע היא אותיות יה יושיע.
פסקה לד
רבי אבא אמר וכו׳: רא״א, כיון שמשה שלח את יהושע לבא שמה, לארץ ישראל, היה צריך להיות שלם. ובמה בשכינה. כי ארץ ישראל ה״ס השכינה. ועד שעה ההיא היה נקרא נער, כמו שהעמדנו, דהיינו שהיה אחוז במטטרון שנקרא נער. ובשעה ההיא קשר אותו משה בהשכינה. ואע"פ שנמצא בכתוב, מקודם לכן יהושע. הוא שהכתוב קראו על מה שעתיד לקרות אותו. אמר משה ודאי אינו ראוי לבא שמה אלא בהשכינה. וכך ראוי, ע״כ קראו יהושע, שהוסיף י׳ לשמו, שה״ס השכינה.
פסקה לה
היש בה עץ: רבי חייא אמר, וכי לא היה יודע משה, שיש בה כמה אילנות משונים זה מזה, והרי הוא שיבח את הארץ לישראל בכמה פעמים, בזית גפן ורמון וכו'. והוא היה מסופק בזה. והרי הקב"ה אמר למשה בתחילה שהיא ארץ זבת חלב ודבש, אמר ר׳ יוסי. כבר העירו החברים, שכתוב איש היה בארץ עוץ איוב שמו. דהיינו שהיה שואל מהם שיראו, אם יש שם איוב. שיגין עליהם, ועץ, הוא כמו עוץ.
פסקה לו
אמר ר׳ שמעון וכו׳: אר״ש רמז להם רמז החכמה, על מה ששאלו תחילה. שכתוב, היש ה׳ בקרבנו אם אין. שפירושו אם ז״א שוכן בקרבם שנקרא הויה, או א״א שוכן בקרבם, שנקרא אין (כנ״ל באדרא רבא אות ל״ב) אמר, שם, בארץ, תראו אם הוא ראויה לזה, לז״א שנקרא עץ או לזה, לא״א שנקרא אין. אמר להם אם תראו שפירות הארץ הם כבשאר ארצות שבעולם, הרי יש בה עץ, שהוא עץ החיים, דהיינו ז״א, ולא ממקום עליון יותר. ואם תראו שפירות הארץ משונים יותר מבכל המקומות שבעולם, תדעו שמן עתיקא קדישא הוא נוזל ונמשך אותו שינוי העליון, שיש בה מכל המקומות שבעולם. ובזה תדעו אם יש בה עץ, שהוא ז״א, אם אין, שהוא עתיקא קדישא, דהיינו א״א. וזה רציתם מתחילה לדעת, שכתוב, היש ה׳ בקרבנו, בקרבנו הוא בדיוק, ששאלו אם ז״א שוכן בקרבם, או אין, שהוא א״א. וע״כ והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ. לדעת השינוי שבהם. כלומר לדעת אם יש שינוי בהם או לא.
פסקה לז
והימים ימי בכורי ענבים: שואל, והימים, מה זה אומר, שהרי, ואז בכורי ענבים, היה די שיכתוב. ומשיב, אלא והימים, הם אלו שנודעו, דהיינו ששת הימים שהם חג״ת נה"י דז"א, כולם היו מתחברים בעת ההוא באילן שחטא בו אדם הראשון, שהוא מלכות, כמו שלמדנו ענבים היה. הרי שענבים הוא מלכות. וע״כ הימים האלו שנודעו, שהם ו״ק דז״א, ימי בכורי ענבים, בדיוק, שהיא מלכות. דהיינו שו״ק ח״א נתחברו אז במלכות.
פסקה לח
ויעלו בנגב ויבא עד חברון: שואל ויבאו היה צריך לומר. ומשיב, אלא אמר ר׳ יוסי, כלב היה, שבא להתפלל על קברי אבות בחברון. אמר כלב, יהושע, הרי ברכו משה בעזרה עליונה קדושה, ויכול להנצל מהם, ואני מה אעשה. לקח עצה, להתפלל תפלה על קברי האבות, כדי שינצל מעצה הרעה של שאר המרגלים.
פסקה לט
רבי יצחק אמר וכו׳: רי״א, ויבא, פירושו, מי שהוא חשוב יותר מכולם זה נכנס בתוכו, דהיינו השכינה נכנסה ונתלבשה בתוך כלב, שבו, בהשכינה, תלוי הכל. ובוא וראה, מי הוא בעל היתרון מהם, שיוכל לבא שמה לחברון, שהרי כתוב, ושם אחימן ששי ותלמי, ומפחדם, מי יוכל לבא ואפילו להסתתר במערה, אלא שהשכינה נתלבשה שם בכלב, לבשר אל האבות, שהגיע הזמן שיבואו בניהם לארץ אשר נשבע להם הקב״ה, וזה הוא ויבא עד חברון. שלא נאמר ויבואו, כי סובב על השכינה משאר פירושו בעל יתרון, מלשון, ושארית גברא חייבא מן בעירא (קהלת רבה ג׳ י״ט).
פסקה מ
תאנא אחימן ששי וכו׳: למדנו, אחימן ששי ותלמי ממי יצאו. הם היו זרעם של אלו הנפילים, שהפילם הקב״ה מן השמים לארץ, והולידו מבנות הארץ. ומהם יצאו גבורי העולם, כמ״ש, המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם. אשר מעולם, פירושו, שנמצאים מעת שנברא העולם. אנשי השם, אחימן ששי ותלמי. כלומר ששמם נודע בעולם.
פסקה מא
ויבואו עד נחל אשכול וגו׳: ר׳ יהודה פתח, כה אמר האל ה׳ בורא השמים ונוטיהם וגו'. כמה יש להם לבני אדם להסתכל בעבודת הקב״ה, כמה יש להם להסתכל בדברי תורה, שכל מי שעוסק בתורה, כאלו מקריב כל הקרבנות שבעולם לפני הקב״ה. ולא עוד, אלא שהקב״ה מכפר לו על כל עונותיו, ומתקנים לו כמה כסאות לעולם הבא.
פסקה מב
ר׳ יהודה הוה וכו׳: ר׳ יהודה היה הולך בדרך עם ר׳ אבא. שאל אותו, אמר, דבר אחד אני רוצה לשאול, כיון שידע הקב״ה שאדם עתיד לחטוא לפניו ושיגזור עליו מיתה, למה בראו. והרי התורה היתה ב׳ אלפים שנה קודם שנברא העולם, דהיינו לפני חטאו של אדם הראשון, וכתוב בה בתורה, אדם כי ימות באהל. איש כי ימות. וימת. ויחי פלוני וימת. מה רצה הקב״ה מן האדם בעולם הזה, שאפילו אם עוסק בתורה יומם ולילה ימות, ואם אינו עוסק בתורה ימות, ודרך אחד לכולם, חוץ ממה שהחוטא נפרש מעולם ההוא. אבל בעולם הזה כולם שוים, כש״א כטוב כחוטא.
פסקה מג
א״ל אורחוי דמארך וכו׳: אמר לו, דרכיו של אדונך, וגזרות של אדונך, מה לך להתייגע בהם. מה שיש לך רשות לדעת ולהסתכל, שאל, ומה שאין לך רשות לדעת, כתוב, אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. כי דרכיו של הקב״ה ונסתריו, סתרי עליונים, שהוא סתם וגנז, אין לנו לשאול. אמר לו, א״כ הרי התורה כולה סתומה וגנוזה, כי היא שם הקדוש העליון, ומי שעוסק בתורה כאלו עוסק בשמו הקדוש, וא״כ אין לנו לשאול ולהסתכל בתורה.
פסקה מד
א״ל אורייתא כלא וכו׳: אמר לו התורה כולה סתומה וגלויה, ושמו הקדוש סתום וגלוי, וכתוב, הנסתרות לה׳ אלקינו והנגלות לנו ולבנינו. הנגלות לנו, היינו שיש רשות לשאול ולהתבונן ולהסתכל בהם ולדעת בהם. אבל הנסתרות לה׳ אלקינו, שלו הם, ולו הם ראוים, כי מי יכול לדעת ולהשיג דעתו הסתום, וכל שכן לשאול.
פסקה מה
ת״ח לית רשו וכו׳: בוא וראה, אין רשות לבני העולם, לומר דברים סתומים ולפרשם. חוץ מן המאור הקדוש ר׳ שמעון, כי הקב״ה הסכים על ידו. ומשום שהדור שלו מצוין למעלה ולמטה, וע״כ נאמרים הדברים על ידו בגלוי, ולא יהיה דור כדור הזה שהוא שוכן בתוכו עד שיבא מלך המשיח.
פסקה מו
אבל ת״ח כתיב וכו׳: אבל בוא וראה כתוב, ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו. סוד הדבר הוא, שלשה עולמות יש לו להקב"ה שהוא נסתר בתוכם. עולם הראשון, הוא עולם העליון הנסתר מכל, שלא נסתכל בו ולא נודע בו חוץ מאותו שהוא גנוז בתוכו. והוא עולם ז״א דאצילות.
פסקה מז
עלמא תניינא דאיהו וכו׳: עולם השני, הקשור באותו עולם שלמעלה, זה הוא שהקב״ה נודע ממנו. כמו שכתוב, פתחו לי שערי צדק, זה השער לה׳. והוא עולם המלכות דאצילות. שהיא שער לז״א. וזה הוא עולם השני.
פסקה מח
עלמא תליתאה וכו׳: עולם השלישי, הוא עולם התחתון מהם, שנמצא בו פירוד, דהיינו בי״ע, שעליהם נאמר ומשם יפרד וגו׳. וזה הוא עולם שמלאכים עליונים שורים בתוכו, והקב״ה נמצא בו ואינו נמצא בו, נמצא בו עתה, וכשרוצים להסתכל ולדעת אותו, מסתלק מהם ואינו נראה, עד שכולם שואלים איה מקום כבודו. ברוך כבוד ה׳ ממקומו. וזה הוא עולם שאינו נמצא שם תמיד.
פסקה מט
כגוונא דא בצלם: כעין זה, בצלם אלקים עשה את האדם, ואז יש לו שלשה עולמות. עולם הראשון, הוא אותו עולם הנקרא עולם הפירוד, דהיינו עולם הזה. והאדם נמצא בו ואינו נמצא, כי כשרוצים להסתכל בו הוא מסתלק מהם, ואינו נראה. פירוש מטרם שחבריו מספיקים להסתכל בו הוא נפטר מן העולם ואינו. כמ״ש, התעיף עיניך בו ואיננו.
פסקה נ
עלמא תניינא וכו׳: עולם השני הוא עולם הקשור בעולם העליון. וזה הוא גן עדן הארץ, שזה הוא קשור בעולם אחר עליון, ומעולם זה נודע ומושג עולם אחר.
פסקה נא
עלמא תליתאה וכו׳: עולם השלישי הוא עולם עליון נסתר גנוז וסתום, שאין מי שיודע אותו, כמו שכתוב עין לא ראתה אלקים זולתך, יעשה למחכה לו. והכל כעין העליון. דהיינו כמו שיש ג׳ עולמות למעלה כנ״ל, שכתוב כי בצלם אלקים עשה את האדם.
פירוש המאמר. ג׳ עולמות הם למעלה. א) הוא ז״א דאצילות שהוא בחינת ג״ר, דהיינו בסוד מחזה ולמעלה, והוא בחסדים מכוסים והחכמה אינה מגולה בו. וז״ש (באות מ״ו) עלמא קדמאה וכו' דאיהו גניז בגויה. דהיינו שאין בו השגה, משום שהחכמה נעלמת ומכוסה בו. ב) הוא המלכות דאצילות, שהארתה הוא בבחינת ו״ק, וע״כ החכמה מגולה בה, וז״ש עלמא תניינא וכו׳ דקב״ה אשתמודע מניה וכו'. וחוץ ממנה אין גילוי חכמה (כנ״ל ב״א דף רע״ו ד״ה ועוד כמה). ג) הוא למטה ממלכות שעליה נאמר ומשם יפרד, כי העולמות בי״ע שלמטה ממלכות הם דפרודא. ועד״ז נבחן ג״כ כלפי האדם ג׳ עולמות, שבהיותם בהם, הוא מקבל מג׳ העליונים, וחושב ממטה למעלה, שתחילה חושב עולם הזה, שהוא עולם דפרודא. שהוא בדומה לעולם ג׳ העליון. שהוא בי״ע. שבעוה״ז, הוא מקבל נר״ן מבי״ע דפרודא. וז״ש (באות מ״ט) עלמא קדמאה האי עלמא דאקדי עלמא דפרודא, דהיינו בעולם הזה, שהוא כנגד בי״ע דפרודא. ועולם הב׳ הוא כנגד עולם הב׳ העליון שה״ס מלכות דאצילות שבה יש השגה, להיותה בחינת ו״ק. וז״ש (באות נ׳) עלמא תנינא וכו' ומהאי אתיידע ואשתמודע עלמא אחרא. דהיינו ג״ע הארץ, שמשם משיגים עולם הב׳ העליון שה״ס המלכות. ועולם הג׳ של האדם, ה״ס השגת הג״ר הנעלמים. הבא אחר גן העדן. וז״ש עלמא תליתאה וכו׳ גניז וסתים דלית מאן דידע ליה וכו'. והוא כנגד ז״א דאצילות, שה״ס ג״ר כנ״ל, שלעתיד לבא, יעלה ז״א לבחינת חכמה. ואז יהיה השגה בג״ר. וז״ש, יעשה למחכה לו. ונמצא אז שישיג את ז״א ונוקבא דאצילות, וע״ז כתוב בצלם אלקים עשה את האדם. כי השגת ז״א מכונה צלם, והשגת המלכות מכונה דמות.
פסקה נב
על דא כתיב וכו׳: ע״ז משום שזוכים בג׳ עולמות, כתוב בנים אתם לה׳ אלקיכם, וגו׳ כמו שהעמידוהו. ואלו הם בצלם אלקים, ואלו יורשים ירושה עליונה כעין שלו, דהיינו ג׳ עולמות, וע״כ הזהיר בתורה, לא תתגודדו ולא תשימו קרחה למת, כי אינו נאבד לאחר מותו, והוא נמצא בעולמות טובים עליונים ויקרים, ויהיו בשמחה כשמסתלק צדיק מעולם הזה.
פסקה נג
ות״ח אלמלי וכו׳: ובוא וראה, אם לא היה חוטא אדם, לא היה טועם טעם המות בעולם הזה, בשעה שנכנס לעולמות האחרים. אבל משום שחטא, הוא טועם מעם המות מטרם שיכנס באלו העולמות, והרוח מתפשט מגוף הזה ומשאירו בעולם הזה, והרוח מתרחץ בנהר דינור לקבל עונשו, ואח״כ נכנס לגן עדן הארץ ומוכן לו כלי אחר של אור הדומה ממש לפרצוף הגוף שהיה לו בעולם הזה, והוא מתלבש ומתתקן בו, ושם, בג״ע, הוא מדורו תמיד. ובראשי חדשים ושבתות הרוח מתקשר בנשמה ועולה ומתעטר למעלה למעלה, בג״ע העליון, ז"ש והיה מדי חדש בחדשו וגו׳.
ומיושב בזה הקושיא שהקשה, על התורה שקדמה לחטא עצה״ד, וכתוב בה אדם כי ימות באהל. כי ההולך מעולם לעולם קוראים בו מיתה. אבל אם לא היה חטא בעצה״ד, לא היה לו גוף מזוהם, אלא שהיה לו גוף הראשון שבגן עדן, שהיה יכול ללכת עמו מעולם לעולם כמו עם הרוח של היום, וע״כ לא היה סובל צער מיתה ועונשים. ועתה שחטא, מחויב להשאיר גוף המזוהם בעוה״ז, והרוח מקבל עונש וטהרה בעולם ההוא, כנ״ל, שכ״ז בא מחמת חטא עצה"ד.
פסקה נד
מדי חדש בחדשו אמאי וכו׳: שואל, למה דוקא בראש חדש. ומשיב, אלא סוד הדבר, משום שהתחדשות הלבנה שמתעטרת להאיר מן השמש היא בעת ההיא. כלומר שאז זווג העליון של ז״א ונוקבא המכונים שמש ולבנה. וכן מדי שבת בשבתו, מדי שבת זו היא הלבנה, שהיא המלכות, בשבתו, זה הוא השמש, שהוא ז״א. שהאור בא לה ממנו. וע״כ הכל דבר אחד הוא, שחדש ושבת דבר אחד, שאז זמן זווג ז״א ומלכות. אלא שיש חילוק בשיעור קומה, שבראש חדש הם בקומת ישסו״ת, ובשבת בקומת או״א. וזה הוא בירורו של הדבר. חוץ מן הרשעים שכתוב בהם מיתה לכל העולמות, שזהו כרת מכל העולמות, ונאבדים מכל, אם לא באו בתשובה. א״ר יהודה ברוך הרחמן ששאלתי והרוחתי דברים אלו, ועמדתי על טעמם.
פסקה נה
אמר ר׳ שמעון וכו׳: אר"ש מפרשה זו למדתי סוד החכמה, ונשמע ממנה סודות עליונים ויקרים. בוא וראה, הקב״ה משבח בתורה ואמר, לכו בדרכי, ועסקו בעבודתי, ואני אביא אתכם לעולמות טובים לעולמות עליונים. אנשים שאינם יודעים, אינם מאמינים, ואינם מסתכלים, הקב״ה אומר להם, לכו ותרגלו עולם הטוב ההוא, עולם העליון הנחמד ההוא. הם עונים, איך נוכל לרגל אותו ולדעת כל זה.
פסקה נו
מה כתיב, עלו וגו׳: מה כתוב שהקב״ה אומר להם, עלו זה בנגב. היינו השתדלו בתורה, ותראו שהיא עומדת לפניכם, וממנה תדעו אותו העולם. וראיתם את הארץ מה היא וגו׳, היינו שתראו ממנה אותו העולם, שהוא ירושה ונחלה שאני מביאכם בו. ואת העם היושב עליה, הם הצדיקים שבגן עדן, העומדים שורות שורות ביקר העליון במדרגות העליונות.
פסקה נז
החזק הוא הרפה וכו׳: היינו, בה תראו, אם זכו לכל זה משום שהתגברו על היצר שלהם בחזקה ושברו אותו, או ברפיון בלי יגיעה. או אם נתחזקו בתורה לעסוק בה יומם ולילה, או שהרפו ידיהם ממנה, ועכ״ז זכו לכל זה. המעט הוא אם רב, אם רבים הם העוסקים בעבודתי ומתחזקים בתורה, וזכו לכל זה. או לא.
פסקה נח
ומה הארץ השמנה הוא אם רזה: בתורה תדעו, מה הארץ. היינו מה הוא עולם ההוא, אם מרובה בה טוב העליון ליושביה, או אם יחסר בה כלום. היש בה עץ אם אין, היינו היש בה עץ החיים לעולם ולעולמי עולמים, שהוא ז״א, או אם נמצא בה צרור החיים, שהוא יסוד. אם לא.
פסקה נט
ויעלו בנגב ויבא עד חברון: ויעלו בנגב, פירושו, שבני אדם עולים בתוכה, בתורה, בנגב, היינו בלב עצל, כמי שמשתדל בחנם ביבשות, שחושב שאין בה שכר. הוא רואה, שעושר עולם הזה אבד בשבילה, הוא חושב, שהכל הוא אבוד. בנגב, היינו כש״א, חרבו המים, ומתרגמינן נגיבו.
פסקה ס
לבתר ויבא עד וכו': אח״כ, ויבא עד חברון. היינו שבא להתחבר עם התורה, והוא קורא ושונה בה. ושם אחימן ששי ותלמי. היינו, הוא רואה שם הרבה חילוקים, טמא וטהור, אסור ומותר, עונש ושכר, אלו הם דרכי התורה, דקדוקי התורה, ילידי הענק, היינו שנולדו מצד הגבורה. פירוש, כי אחימן, הוא אותיות אחי מן, אח פירושו ראיה, מן כמו מנין. שמדייק למצוא ראיה על כל דבר. וזהו דקדוקי אורייתא ששי הוא לשון ששון, כמו שישו. והיינו שכר התורה. ותלמי, הוא מלשון תלמי השדה, דהיינו חילוקי התורה, טמא טהור וכו'. כמו תלמים תלמים.
פסקה סא
וחברון שבע שנים נבנתה: אלו הם ע׳ פנים לתורה, שבעים פנים יש לה לתורה, שה״ס ז״א שיש לו ששה קצוות חג״ת נה״י, ומלכות, שהם ז״ס, ולכל צד עשרה היינו שכל אחת כלולה מע״ס, הם שבעים. וחברון, זו התורה, משום שמי שמשתדל בה נקרא חבר. לפני צוען מצרים, למדנו יש תורה כנגד תורה, והיינו תורה שבכתב שהוא ז״א, ותורה שבעל פה שהיא מלכות. וחברון זו, שהוא תורה שבעל פה, דהיינו מלכות, יצאה מתורה שבכתב, מז״א. כש״א אמור לחכמה אחותי את. וזו נבנתה שבע שנים, דהיינו ז׳ ספירות חג״ת נהי״מ, שמשום זה נקרא בת שבע. לפני צוען מצרים, כמש״א, ותרב חכמת שלמה, שהיא מלכות, מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים.
פירוש. שמביא ראיה שהמלכות יצאה מז״א מהכתוב אמור לחכמה אחותי את. כי חכמה זו, היא מלכות, שנקראת חכמה תתאה, ולפי שנשמות ישראל יצאו מז״א, וגם המלכות יצאה מז״א, ע״כ אוה״כ, שתאמר לחכמה שהיא אחותך. הרי שהמלכות יצאה מז״א. ומ״ש, וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים. הפירוש הוא, כי מצרים היא הלעומת של החכמה, שהיא חכמה דקליפות. ואוה״כ שחברון שהיא מלכות נבנתה בז״ס מז״א, כנגד הלעומת שלה, שהיא צוען מצרים שנתרוקנה, ואין לה בנין. כי כשקמה הקדושה נופלת הס״א.
פסקה סב
ויבואו עד נחל אשכול: אלו הם דברי אגדה ודרוש, התלוים מצד האמונה, שהיא המלכות, כי דרשות ואגדות תלוים בתורה ומסבבים אותה כמו ענבים באשכול. ויכרתו משם זמורה וגו׳, למדו משם ראשי פרקים ראשי דברים. אלו שהם בני אמונה שמחים בדברים, והדברים מתברכים בתוכם, ומסתכלים שהם שורש אחד ועיקר אחד ולא נמצא בהם פירוד. אלו שאינם נמצאים בני אמונה, ואינם לומדים תורה לשמה, עושים האמונה שהיא המלכות בפירוד מז״א, כי פוגמים בזווג ז״א ומלכות, שהם תושב״כ ותושבע״פ. משום שאינם מאמינים שהם עיקר אחד ושורש אחד. ז״ש, וישאוהו במוט בשנים, שעשו פירוד בין תושב״כ לתורה שבע״פ, וחושבים אותם ח"ו לשנים. מהו במוט. הוא כש״א אל יתן למוט רגלך. ומן הרמונים ומן התאנים, שמו אלו הדברים לגמרי לסטרא אחרא, לצד המינים ולצד הפירוד. כי רמונים, הוא מלשון מינים, ותאנים הוא מלשון וה' אינה לידו, דהיינו מקרה, שאינם מאמינים בהשגחה, ואומרים על הכל מקרה הוא, ומפרידים השי״ת מן העולם.
פסקה סג
הה״ד, וישובו מתור וכו׳: ז״ש וישובו מתור הארץ. וישובו, היינו שחזרו לצד הרע, וחזרו מדרך האמת, שאמרו, מה יצא לנו. עד היום לא ראינו טוב בעולם עמלנו בתורה, והבית ריקם. וישבנו בין הירודים שבעם. ולעולם ההוא, מי יזכה, ומי יבא לתוכו, מוטב לנו שלא היינו יגעים כל כך. ויספרו לו ויאמרו וגו׳. הרי עמלנו ולמדנו כדי לדעת חלק עולם ההוא, כמו שיעצת לנו (לעיל אות נ״ו) וגם זבת חלב ודבש הוא, טוב הוא עולם העליון ההוא, כמו שידענו בתורה, אבל מי יכול לזכות בה.
פסקה סד
אפס כי עז העם: עז הוא העם שזכה לעולם ההוא, שלא החשיב כל העולם כלל, לעסוק בו, כדי שיהיה לו עשירות גדולה. מי הוא שיוכל לעשות כן שיזכה בה. ודאי, אפס כי עז העם היושב בארץ, מי שרוצה לזכות בה צריך שיהיה עז בעשירות. כש״א, ועשיר יענה עזות. וצריך שיהיה לו, והערים גדולות בצורות, דהיינו בתים מלאים כל טוב שלא יחסר בהם כלום. ועם כל זה, וגם ילידי הענק ראינו שם. דהיינו שצריכים גוף חזק גבור כארי, משום שהתורה מתשת כחו של אדם, בעסקו באיסור והתר, טמא וטהור, כשר ופסול, ההוא. מי יוכל לזכות בה.
פסקה סה
ועוד, עמלק יושב בארץ הנגב: שאם יאמר האדם שאפילו בכל זה, יזכה להתגבר, עמלק יושב בארץ הנגב, הרי יצר הרע הקטיגור, המקטרג על האדם, נמצא תמיד בגוף, והחתי והאמורי וגו׳, כמה מקטרגים נמצאים שמה, שלא יוכל אדם להכנס לעולם ההוא כלל. מי יזכה לו, ומי יכנוס בתוכו. בדברים אלו, ויניאו את לב בני ישראל. משום שהוציאו שם רע עליה. כש״א, ויוציאו את דבת הארץ.
פסקה סו
אינון בני מהימנותא וכו׳: אלו בני האמונה, מה אמרו. אם חפץ בנו ה׳ ונתנה לנו, דהיינו כיון שאדם משתדל ברצון הלב להקב״ה, יזכה בה, כי אינו רוצה ממנו אלא הלב, וישמרו אותו רושם הקדוש. שהוא ברית הקדש, שכתוב, ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ. דהיינו שומרים הברית הנקראים צדיקים.
פסקה סז
אבל, אך בה׳ אל תמרודו: אבל צריכים, שלא למרוד בתורה. כי התורה אינה צריכה עשירות, ולא כלי כסף וזהב. ואתם אל תיראו את עם הארץ, כי גוף שבור אם יעסוק בתורה ימצא רפואה בכל. ז״ש, רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך. וכתוב, ולכל בשרו מרפא. וכל המקטרגים שיש על האדם, מתהפכים לו לעוזרים, והם מכריזים, פנו מקום לפלוני עבד המלך. דהיינו שמי שהוא לא יעכבו מלבא אל המלך לשמשו.
פסקה סח
בגין כך אל וכו׳: משום זה, אל תיראו כי לחמנו הם, הם, המקטרגים בעצמם מזמינים מזון בכל יום לאלו שעוסקים בתורה. כש״א, ואת העורבים צויתי לכלכלך. וכתוב והעורבים מביאים לו לחם ובשר. ואע״פ שהעורבים הם עופות טמאים מסטרא אחרא היו מכלכלים אותו. סר צלם מעליהם, מהו צלם. זהו תוקף דין הקשה שבהם, שסר ונתבטל. מהו הטעם שסר. משום שה׳ אתנו אל תיראום כל כחם נתבטל משום התורה. אשרי חלקם של אלו העוסקים בתורה לשמה, כי הם מתקשרים בהקב״ה ממש. ונקראים אחים ורעים. ז״ש למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך.
פסקה סט
ויבאו עד נחל אשכול וגו׳: ר׳ אבא אמר, כרתו את האשכול, באו להעלות אותו עליהם ולא יכלו, באו להסיעו ממקומו ולא יכלו. באו יהושע וכלב, לקחו אותו והעלו אותו ונזדקף על ידיהם. ז״ש וישאוהו במוט בשנים. בשנים, פירושו בשני היחידים, שלא חטאו, שהם יהושע וכלב. שואל, זמורה, מה נצרך להם. ומשיב, אלא האשכול היה תלוי עליו, ובעוד שהיה מחובר במקומו, נקרא זמורה. אח״כ שכרתו אותו נקרא מוט. שכתוב, וישאוהו במוט, שפירושו אותו הנודע, דהיינו אותו שכרתו מן העץ.
פסקה ע
מכאן ידעו יהושע וכו׳: מכאן, שראו שהם יכלו לקחת האשכול והאחרים לא יכלו, ידעו יהושע וכלב, שהם ראוים להכנס לארץ, ושיהיה להם בה חלק ונחלה. בעוד שהיו הולכים המרגלים לקחו כולם עצה עליהם, על יהושע וכלב, שקנאו אותם על שיכלו לקחת האשכול. ולקחו עצה להרגם. קם כלב על הפרי, אמר פרי פרי, אם בשבילך אנו נהרגים, מה אנו בחלקך. מיד, האשכול הקל את עצמו, שיוכלו כולם לשאת אותו, ונתנו להם האשכול.
פסקה עא
ר׳ אלעזר אמר וכו׳: רא״א, לא נתנו האשכול לאחרים, שהרי כתוב, וישאוהו במוט, וכתוב, בשנים. שמשמע שנים המצוינים, ובכולם לא היו שנים כמוהם. ומכאן למד יהושע אחר כך לשלוח רק שנים מרגלים. שכתוב, וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים. ואלו שנים, כבר העמידו הראשונים (לעיל ספרא דצניעותא אות נ"ד) וכשהגיעו יהושע וכלב אל ישראל נתנו את האשכול להם. והם נשארו, ולא אמרו בתחילה לישראל כלום, כי רק המרגלים אמרו, וזה פריה, כי עשו עצמם שירים.
פסקה עב
ר׳ יצחק אמר וכו׳: ר׳ יצחק אמר, כשהמרגלים הגיעו לאלו הענקים היו משימים מטה של משה לפניהם, ונצולו. ומאין לנו שנתן להם המטה. ז״ש, ויאמר אליהם עלו זה בנגב. כתוב כאן עלו זה וכתוב שם ואת המטה ה זה וגו׳ ולמדים גזירה שוה, זה זה. ובשביל המטה נצולו. כי אם תאמר שהענקים עזבו אותם, לא כן, אלא באו לתפוש אותם, והיו שמים לפניהם את המטה, ונצולו מהם. ר׳ יהודה אמר מסורת שם הקדוש מסר להם משה, ובשבילו נצולו מהם.
פסקה עג
רבי חייא אמר וכו׳: רח״א, ג׳ שמות נקראו, נפילים, ענקים, רפאים. וכולם האריכו ימים. נפילים נקראו תחילה בעת שהפילו אותם משמים, ואחר שנתחברו בבנות האדם, והולידו מהם נקראו הבנים ענקים. ואח״כ שהיו הולכים ומשוטטים בעולם הזה, והרפו עצמם מן העולם שלמעלה, נקראו רפאים.
פסקה עד
אמר ר׳ יהודה וכו׳: אר״י והרי כתוב הרפאים יחוללו. רפאים יחשבו אף הם כענקים. ואתה אומר שרפאים הוא לשון רפיון. אמר לו ר״ח, כך הוא. משום שענקים באו מצד זה ומצד זה, דהיינו מצד המלאכים ומצד בנות האדם. ונעשו מיואשים יותר להיות בארץ. כעין זה הרפאים שיצאו ונולדו מן הענקים, נתיאשו עוד יותר עד שהרפו את עצמם לגמרי מלמעלה. והיו מאריכים ימים. וכשנחלשו, נחלש ומת מחצית גופם, וחצי הגוף עמד חי, מחמת שהיו חצים ממלאכים שאינם מתים וחצים מבני אדם שמתים. כיון שחצי גופם היה מת, היו לוקחים עשבי מעשבי השדה, דהיינו סם המות, ושמו לפיהם, ומתו. ומשום שהם רוצים להרוג את עצמם, נקראים רפאים. על שם שמרפים את עצמם מן החיים. א״ר יצחק היו משליכים עצמם בים הגדול ונטבעו ומתו. ז״ש הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם.