הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג
קדושים
פסקה א
וידבר ה׳ אל משה וגו׳: וידבר ה׳ אל משה לאמר דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה׳ אלקיכם. ר׳ אלעזר פתח. אל תהיו כסוס כפרד אין הבין וגו'. בכמה פעמים העידה התורה בבני אדם, כמה פעמים הרימה קולה לכל הצדדים לעורר אותם, וכולם ישנים בשנתם בעונותיהם, אינם מסתכלים ואינם משגיחים באיזה פנים יקומו ליום הדין העליון, כשמלך העליון יתבע מהם עלבון התורה הצועקת כנגדם, ואינם מחזירים פניהם אליה, כי כולם פגומים בכל, שאינם יודעים האמונה של המלך העליון. אוי להם ואוי לנפשיהם.
פסקה ב
דהא אורייתא ביה וכו׳: כי התורה מעידה בו ואומרת, מי פתי יסור הנה חסר לב אמרה לו. מהו חסר לב. היינו שאין לו אמונה, כי מי שאינו עוסק בתורה אין בו אמונה, והוא פגום בכל, שואל, אמרה לו, היה צריך לומר, אומרה לו, כש״א אומרה לאל סלעי, מהו אמרה. ומשיב אלא שבא לכלול ולהוסיף התורה שלמעלה, שגם היא קוראת אותו חסר לב, שפירושו, פגום האמונה.
פסקה ג
דהכי תנינן כל וכו׳: כי כך למדנו, כל מי שאינו עוסק בתורה אסור לקרב אצלו להשתתף עמו, ולעשות עמו מסחר. וכל שכן ללכת עמו בדרך. כי אין בו אמונה. ולמדנו, כל אדם שהולך בדרך ואין עמו דברי תורה, הוא מתחייב בנפשו. כל שכן מי שמתחבר בדרך עם מי שאין בו אמונה. מפני שאינו מחשיב כבוד אדונו, ושלו, שאינו חס על נפשו.
פסקה ד
ר' יהודה אומר וכו׳: מי שאינו חס על נפשו, דהיינו שמתחבר עם מי שאין בו אמונה, איך ימשוך נפש כשרה לבנו. אמר ר׳ אלעזר, תמה אני על הדור. וכבר נאמר הדבר וכו'. וע״כ כתוב אל תהיו כסוס כפרד אין הבין. אשרי הם הצדיקים העוסקים בתורה ויודעים דרכי הקב״ה, ומקדשים עצמם בקדושת המלך, ונמצאים קדושים בכל. ומשום זה מושכים רוח דקדושה מלמעלה. ובניהם כולם צדיקי אמת, ונקראים בני המלך, בנים קדושים.
פסקה ה
ווי להון לרשיעייא וכו׳: אוי להם לרשעים, שכולם עזי פנים ומעשיהם חצופים, בשעת תשמיש, משום זה יורשים בניהם שמולידים, נפש חצופה מצד הטומאה. כמ״ש ונטמתם בם. הבא לטמא מטמאים אותו. אל תהיו כסוס כפרד, שהם בעלי זנות יותר מכל הבריות. אין הבין, שאין בני אדם משתדלים בדרך זה להבין. ואם כן. כתוב כאן, אין הבין. וכתוב שם, והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה והמה רועים לא ידעו הבין. כלומר, מה שם עזי נפש, אף כאן יהיו מזדמנים להם בנים שנקראים עזי נפש. מהו הטעם. הוא משום דלא ידעו הבין.
פסקה ו
והמה רועים: שואל, מי הם רועים. ומשיב, אלו הם המוליכים והמנהיגים את האדם לגיהנם, לא ידעו שבעה. היינו כש״א, לעלוקה, דהיינו לגיהנם, שתי בנות הב הב. משום שהם אומרים הב הב אינם יודעים שבעה. כולם לדרכם פנו איש לבצעו מקצהו. כי דורשי גיהנם הם. וכל זה מי גרם להם. הוא משום שלא נתקדשו בהזווג כמו שצריך. וע״כ כתוב, קדושים תהיו כי קדוש אני ה'. אמר הקב״ה מכל העמים לא רציתי שידבקו בי אלא ישראל. שכתוב, ואתם הדבקים בה׳, אתם, ולא שאר העמים. משום זה קדושים תהיו הוא בדיוק. תיירי פירושו דורשים. מלשון לתור לכם מקום (דברים א׳).
פסקה ז
קדושים תהיו כי קדוש וגו׳: ר׳ יצחק פתח, הוי ארץ צלצל כנפים וגו', שואל, וכי משום שהיא ארץ צלצל כנפים, נמצא בה ריעותא, שכתוב הוי ארץ. ומשיב, אלא אמר ר׳ יצחק. בשעה שהקב״ה ברא את העולם, ורצה לגלות עמוקות מתוך הנסתרות, ואור מתוך החשך, היו אז כלולים זה בזה. ומשום זה מתוך החשך יצא אור, ומתוך הנסתר יצא ונתגלה העמוק, וזה יצא מזה. ומתוך טוב יצא רע, ומן הרחמים יצא דין, והכל נכלל זה בזה, היצר הטוב ויצר הרע, הימין והשמאל, ישראל ושאר העמים, לבן ושחור. והכל היה תלוי אחד בחבירו. קנטורא, פירושו ריעותא. כמו, נתקלקלו הדורות ונבראו קנטורין, (ב״ר כ״ג) שפירושו אנשים רעים.
פסקה ח
תאנא א״ר יצחק וכו׳: למדנו אר״י א״ר יהודה, כל העולם כולו לא נראה, אלא בחיבור אחד המדובק בסבך שלו. כלומר שמדת הדין ומדת הרחמים, שהם מלכות ובינה, היו דבוקים ומסובכים זו בזו. וע״כ, כשנידון העולם, בדין הכלול, ברחמים נידון. דהיינו במלכות הכלולה בבינה. ואם לא, לא היה יכול העולם להתקיים אפילו רגע אחד. (כמ״ש לעיל ב״א דף ז׳ אות ג' ד״ה וכבר, ע״ש) והרי העמדנו הדברים כמו שכתוב, כי כאשר משפטיך לארץ, דהיינו הרחמים הנקראים משפט, צדק למדו יושבי תבל. היו יכולים לקבל הדין דצדק, שהוא מלכות, מחמת החיבור עם מדת הרחמים. עטירא פירושו חיבור ושיתוף, מלשון, דלא עביד עטרא (ב״ב כט:) שפירושו שטר שותפות. קוטפא פירושו דיבוק. מלשון נתר מקטף (נדה סו:) קוטרוי, פירושו סבך שלו, מלשון קטיר קא חזינא (יבמות סא:).
פסקה ט
[א] ותאנא בההוא זמנא וכו׳: ולמדנו, בזמן ההוא שהדין תלוי בעולם, וצדק, שהוא מלכות, מתעטר בדין. כמה בעלי כנפים מתעוררים, כנגד בעלי הדין הקשה, לשלוט בעולם. פורשים כנפיהם מצד זה ומצד זה להשגיח בעולם. אז מתעוררים כנפים לפרוש עליהם ולהתחבר בדין קשה. ומשוטטים בעולם להרע. אז כתוב, הוי ארץ צלצל כנפים.
פירוש. כיון שהמלכות עלתה ונתחברה בבינה כדי שיוכל העולם להתקיים (כנ״ל בדבור הסמוך) אז יצאו כנפים, דהיינו בחינת כסוים והעלמות גם בבינה. ויש ב׳ בחינת כנפים מצד המלכות ומצד הבינה. וז״ש, בההוא זמנא דדינא תלייא וכו׳ כמה מארי דגדפין, דהיינו בעלי כנפים מבינה, ממדת הרחמים, מתערי לקבלי מארי דדינא קשיא לשלטאה בעלמא, שהכנפים דבינה מתעוררים כלפי הכנפים דדין קשה ושולטים תחתיהם. ואז יוצאים ב׳ בחינות כנפים, דהיינו מבינה וממלכות שנכללו יחד. וז״ש, פרסין גדפין מהאי סטרא, מבינה, ומהאי סטרא, ממלכות, לאשגחא בעלמא. שב׳ בחינות כנפים אלו, משגיחים במלכות הנקראת עולם. ואז נמתקים דינים הקשים ממלכות דמדת הדין. וז״ש, כדין מתערין גדפין למפרס לון ולאשתאבא בדינא קשיא. שהכנפים דמדת הרחמים שמבינה בולעים. ושואבים לתוכם הכנפים דמדת הדין שממלכות, ואז נידון העולם מהכנפים דמדת הרחמים שמבינה. וז״ש, ושאטין בעלמא לאבאשא, שהדין הנעשה בעולם הוא מכנפים דבינה. וזה נבחן שיש במלכות הנקראת ארץ, ב׳ צללים. צל א׳ מכנפים דבינה, וצל א׳ מכנפים דמלכות. וז״ש, כדין כתיב, הוי ארץ צלצל כנפים. דהיינו ב׳ מיני צללים מב׳ מיני כנפים. ובזה מובן מה שאמר הוי ארץ. כי סוף סוף הארץ נמצאת אז בדין, כמ״ש, ושאטין בעלמא לאבאשא, אלא בדין ממותק במדת הרחמים דבינה. וההפרש הוא, כי על מדת הדין הקשה אין תשובה מועילה ולפיכך אין העולם יכול להתקיים. אבל על הדין הממותק ברחמים, אם ישובו, יזכו לקבל האורות הגדולים דבינה (ועי׳ ב״א דף ז' אות ג' ד״ה וכב ר) וע״כ יכול העולם להתקיים.
[ב] אמר ר׳ יהודה וכו׳: אר״י ראיתי בני העולם בחוצפה. חוץ מאלו צדיקי אמת. ומשום זה הכל נמצא כביכול כך. כנ״ל בדבור הסמוך. הבא לטהר מסייעים אותו. הבא לטמא, הוא כמו שהעמדנו, ונטמתם בם.
פסקה י
ר׳ יוסי הוה וכו׳: ר״י היה הולך בדרך, פגע בו ר׳ חייא, אמר לו, זה שהעמידו החברים, שכתוב בעלי, לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה עד עולם. בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בדברי תורה. למה. הוא משום, שדברי תורה עולים על כל קרבנות העולם. כמו שהעמדנו, שכתוב, זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים. מורה, ששקולה התורה כנגד כל הקרבנות שבעולם. א״ל, כך הוא ודאי, שכל מי שעוסק בתורה, אע״פ שנגזר עליו עונש מלמעלה, הוא יפה לו מכל הקרבנות והעולות, והעונש ההוא נקרע.
פסקה יא
ות״ח לא אתדכי וכו׳: ובוא וראה, אין האדם נטהר לעולם אלא בדברי תורה, משום זה, דברי תורה אינם מקבלים טומאה, משום שהיא התורה עומדת לטהר הטמאים. ורפואה נמצאת בתורה. שכתוב, רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך. וטהרה נמצאת בתורה, שכתוב, יראת ה׳ טהורה עומדת לעד. מהו, עומדת לעד. היינו שעומדת תמיד בטהרה זו, ואינה נעברת ממנה לעולם.
פסקה יב
א״ל יראת ה' כתיב וכו׳: אמר לו, הרי כתוב יראת ה', ולא תורה. אמר לו, כך הוא ודאי, שהכונה היא על תורה, כי התורה מצד הגבורה באה. וע״כ נקראת יראת ה׳. א״ל, ומשום יוצא זה, מכאן הוא יוצא. שכתוב ראשית חכמה יראת ה'. הרי שהחכמה נקראת יראה. וכתוב. יראת ה׳ טהורה. הרי שהטהרה היא בחכמה, דהיינו בתורה.
פסקה יג
ואורייתא קדושה אתקרי וכו׳: והתורה נקראת, קדושה. שכתוב, כי קדוש אני ה׳, וזו היא התורה, שהיא שם הקדוש העליון. וע״כ, מי שעוסק בה, נטהר, ואח״כ מתקדש. שכתוב, קדושים תהיו, קדושים היו לא כתוב. אלא תהיו, תהיו ודאי. כלומר, שהוא הבטחה שע״י התורה תהיו קדושים. א"ל כך הוא ודאי, ומקרא כתוב, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. וכתוב אלה הדברים וגו'.
פסקה יד
תאנא קדושה דאורייתא וכו׳: למדנו, קדושת התורה היא קדושה העולה על כל הקדושות, וקדושת חכמה עליונה הסתומה עולה על הכל. אמר לו, אין תורה בלי חכמה, ואין חכמה בלי תורה. והכל במדרגה אחת היא. והכל אחד, אלא התורה נמצאת בחכמה עליונה, ושם עומדת, ובה נטעו השרשים מכל הצדדים.
פסקה טו
עד דהוו אזלי וכו׳: בעוד שהיו הולכים, מצאו אדם אחד, במקום האשפה והמיאוס של העיר, רוכב על סוס, וכשיצא משם, השמיט ידיו לענף אחד של אילן, לנקות בו ידיו. ואע״פ שלא היה לו חשש נגיעה בלכלוך, כי רכב על סוס, עכ״ז החמיר על עצמו, לטהר ידיו, מחמת שהיה במקום טנוף. א״ר יוסי זהו שכתוב. והתקדשתם והייתם קדושים. אדם מקדש עצמו מלמטה, מקדשים אותו מלמעלה. ז״ש, קדושים תהיו כי קדוש אני ה׳. לקינטא, היא. מלשון וקנטת נפשא דעמא (ת״י במדבר כ״א ד') שפירושו מיאוס וקצר נפש. קוסטא היא עיר. מלשון, דיירנא בקוסטא דחוקא (תענית כ״ד).
פסקה טז
תאני ר׳ אבא וכו׳: למד ר׳ אבא. פרשה זו קדושים, היא כלל כל התורה והיא חותם טבעת האמת. בפרשה זו נתחדשו סודות עליונים של התורה, בעשרת הדברות, (כלהלן אות ע״ט) וגזרות ועונשים ומצוות עליונות. וכשהגיעו החברים לפרשה זו היו שמחים.
פסקה יז
א״ר אבא וכו׳: אר״א, מהו הטעם שפרשת עריות ופרשת קדושים סמוכות זו לזו. ומשיב, אלא כך למדנו, כי מי שנשמר מאלו העריות, הוא נעשה ודאי בקדושה. דהיינו שהוריו קדשו עצמם בשעת תשמיש. וכל שכן אם גם מקדש עצמו בקדושת אדונו, ע״י עבודת עצמו. וכבר העירו בזה החברים.
פסקה יח
אימתי עונתן דכלא וכו׳: מתי היא העונה של הכל שיתקדש בו האדם. בוא וראה, מי שרוצה להתקדש ברצון אדונו, לא ישמש אלא מחצות לילה והלאה, או בחצות לילה. כי באותה שעה הקב"ה, ז״א, נמצא בגן עדן, שהוא המלכות. וקדושה עליונה מתעוררת. ואז היא השעה להתקדש. זה. הוא לשאר בני האדם. תלמידי חכמים היודעים דרכי התורה, הרי בחצות לילה היא השעה להם לקום לעסוק בתורה, להתחבר בכנסת ישראל, שהיא המלכות, ולשבח לשם הקדוש, שהיא המלכות, ולמלך הקדוש, שהוא ז״א.
פסקה יט
בליליא דשבתא וכו׳: בליל שבת, שרצון הכל נמצא, בשעה ההיא הוא הזווג שלהם, של ת״ח, למצוא הרצון של הקב״ה וכנסת ישראל, שהם ז״א ומלכות, כמו שלמדנו, שכתוב, בנים אתם לה׳ אלקיכם. ואלו נקראים קדושים, שכתוב קדושים תהיו כי קדוש אני ה׳. וכתוב, והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו וגו'.
פסקה כ
קדושים תהיו: ר׳ אבא פתח, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. בוא וראה, בכל עמי העולם לא רצה בהם הקב״ה, חוץ מבישראל בלבד. ועשה אותם עם יחיד בעולם. וקרא אותם גוי אחד כשמו. והעטיר אותם בכמה עטרות, וכמה מצות להתעטר בהן. ועל כן נתן להם, תפילין של ראש ותפילין של יד, לעטר בהם האדם כעין של מעלה. כי תפילין של ראש שלמעלה, הם מוחין דז״א, ותפילין של יד למעלה, הם מוחין של המלכות. ושתמצא שלמות אחת בכל. דהיינו למעלה ולמטה.
פסקה כא
ובההיא שעתא דאתעטר וכו׳: ובשעה ההיא שהאדם מתעטר בהם ומתקדש בהם, בתפילין, נעשה שלם, ונקרא אחד. כי לא נקרא אחד אלא כשהוא שלם. ומי שהוא פגום לא נקרא אחד. ועל כן הקב״ה נקרא אחד בשלמות הכל, בשלמות האבות, שהם חג״ת, ובשלמות כנסת ישראל, שהיא המלכות. ומשום זה, ישראל למטה נקראים אחד, כי כשהאדם מניח תפילין ומתכסה בכסוי של מצוה שהוא הטלית, אז מתעטר בעטרות קדושות כעין של מעלה ונקרא אחד.
פסקה כב
ובגיני כך ליתי וכו׳: ומשום זה, יבא אחד וישתדל באחד, הקב״ה שהוא אחד, ישתדל באחד שהוא ישראל. כי אין המלך משתדל אלא במה שראוי לו. ומשום זה כתוב, והוא באחד ומי ישיבנו. שאין הקב״ה שורה ואינו נמצא אלא באחד. שואל, אומר והוא באחד, אחד היה צריך לומר. ומשיב, אלא הפירוש הוא, כמי שנתתקן בקדושה עליונה להיות אחד, דהיינו בישראל, אז הוא שורה באחד, ולא במקום אחר. דהיינו לא בעם אחר.
פסקה כג
ואימתי אקרי ב״נ וכו׳: ומתי נקרא האדם אחד, בשעה שנמצא דכר ונוקבא, ומתקדש בקדושה עליונה, ומתכוון להתקדש. ובוא וראה, בשעה שנמצא האדם בזווג אחד דכר ונוקבא, ומתכוון להתקדש כראוי, אז הוא שלם ונקרא אחד בלי פגם.
פסקה כד
בגיני כך בעי וכו׳: משום זה צריך האדם לשמח את אשתו בשעה ההיא, להכין אותה עמו ברצון אחד, ויתכוונו שניהם יחד לדבר ההוא. וכשנמצאים שניהם יחד, אז הכל אחד בגוף ובנפש. בנפש הם אחד, להדבק זה בזה ברצון אחד. ובגוף הם אחד, כמו שלמדנו, שאדם שלא נשא אשה הוא כמו גוף שנחלק, שהוא חצי גוף, ובת זוגו היא חצי גוף. וכשמתחברים יחד דכר ונוקבא, אז נעשים גוף אחד שלם. ונמצא שהם נפש אחת וגוף אחד, ונמצא האדם אחד. ואז הקב"ה שורה באחד, ומפקיד רוח הקדוש באחד ההוא. דהיינו בנולד מהם.
פסקה כה
ואלין אקרון בנין וכו׳: ואלו נקראים בנים של הקב״ה, כמו שלמדנו (לעיל אות י״ט) ומשום זה, קדושים תהיו כי קדוש אני ה'. אשרי הם ישראל שלא העמידו דבר זה במקום אחר דהיינו שלא רצו שום דבר בעד קדושתם, אלא להדבק בו ממש, שכתוב, כי קדוש אני ה׳, דהיינו להדבק בו ולא באחר. וע״כ קדושים תהיו כי קדוש אני ה׳ אלקיכם.
פסקה כו
איש אמו ואביו תיראו וכו׳: הרי למדנו שפרשה זו היא כלל התורה (כנ״ל אות ט״ז) וא״כ יש לדייק, למה הסמיך יראת אב ואם, לשבתותי. ומשיב, אלא אמר ר׳ יוסי, מפני שהכל אחד, כי מי שירא מזה, מאביו ומאמו, שומר את השבת.
פסקה כז
איש אמו: שואל, למה, ביראה, הקדים אמו לאביו. שאומר איש אמו ואביו תיראו, מהו הטעם. ומשיב, הוא כמו שהעמדנו. אבל אמו, שהוא משום שאין רשות בידיה כל כך להטיל יראה, כאביו. לכן הקדים הכתוב את היראה שלה.
פסקה כח
ר׳ יצחק אמר וכו׳: רי״א, מה כתוב למעלה, קדושים תהיו, שפירושו, שהאדם צריך להתקדש באשתו יחד. וממי השבח יותר חשוב בקדושה ההיא, הוי אומר מן הנוקבא, מפני שאינה יודעת תורה וקדושה כמו הדכר, משום זה הקדים אמו, ואומר, איש אמו ואביו תיראו.
פסקה כט
ר׳ יהודה אמר וכו׳: רי״א, איש אמו ואביו תיראו, שהקדים אמו לאביו, הוא כעין זה שכתוב, ביום עשות ה׳ אלקים ארץ ושמים. ובמקום אחר הקדים שמים לארץ. אלא שהוא להראות ששמים וארץ נעשו ביחד. אף כאן הקדים האם לאב, ובמקום אחר הקדים האב לאם, להראות ששניהם כאחד השתדלו בו, ושניהם שוים ביראה ובכבוד.
פסקה ל
[א] ואת שבתותי תשמרו: שיורה על שתי שבתות, שהם יום שבת, שהוא ז״א, וליל שבת, שהוא המלכות. שהם שקולים זה כזה, והכל כאחד נשקל במשקל אחד. וע״כ כללם הכתוב יחד. וכתוב, ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם, וכתוב זכור את יום השבת לקדשו, שכאן כתובה שמירה, וכאן כתובה זכירה. אלא כתוב אחד הוא באב, שהוא ז״א, המרומז בזכור. וכתוב אחד הוא באם, שהיא המלכות המרומזת בשמירה.
[ב] כתיב הכא איש וכו׳: כתוב כאן, איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, וכתוב שם את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. מהו מקדשי. הוא כמשמעו, דהיינו בית המקדש. ועוד יש לפרש מקדשי, שאלו הם המקדשים עצמם באותה שעה. כעין זה, וממקדשי תחלו, שפרשו, אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי. ומה שם פירושו ממקודשי, אף כאן בכתוב, ומקדשי תיראו, פירושו מקודשי, דהיינו המקדשים עצמם, שהם אב ואם.
פסקה לא
איש אמו ואביו תיראו: ר"ש אמר, כתוב, ואתם הדבקים בה׳ וגו'. אשרי הם ישראל שמתדבקים בהקב״ה, ומשום שהם מתדבקים בהקב״ה, הכל מתדבק יחד זה בזה.
פסקה לב
ת״ח בשעתא דב״נ וכו׳: בוא וראה, בשעה שהאדם מתקדש למטה, כמו החברים שמקדשים עצמם משבת לשבת, בזווגם, בשעה שהזווג העליון נמצא, כי בשעה ההיא נמצא רצון, והברכה מוכנת. אז מתדבקים הכל כאחד, הנפש של שבת, והגוף הנולד המזדמן בשבת. וע״כ כתוב, איש אמו ואביו תיראו, שהם זווג אחד בגוף, באותה שעה שנתקדש. כלומר שהמשיכו בזווגם גוף קדוש. ואת שבתותי תשמורו, זה שבת עליון, שהוא ז״א, ושבת תחתון, שהוא המלכות. שהם מזמינים הנפש לגוף ההוא מזווג ההוא העליון, שמזווג דז״א ומלכות נולדה הנפש. וע״כ, את שבתותי תשמרו, מורה שנים. והכל נתדבק זה בזה. אשרי חלקם של ישראל.
פסקה לג
ד״א ואת שבתותי וגו׳: פירוש אחר. ואת שבתותי תשמורו, היא אזהרה לאלו המחכים לזווגם משבת לשבת. וכבר העמדנו, כמו שכתוב, לסריסים אשר ישמרו את שבתותי. מי המה סריסים אלו. אלו הם החברים שמסרסים עצמם כל שאר הימים, כדי לעסוק בתורה, והם מחכים משבת לשבת. ז״ש, אשר ישמרו את שבתותי. ישמרו פירושו, כש״א ואביו שמר את הדבר, דהיינו המתנה. ומשום זה כתוב, ואת שבתותי תשמרו. איש אמו ואביו תיראו, זה אב ואם של הגוף ואת שבתותי תשמורו, זה אב ואם של הנפש, שהם שני שבתות, ז״א ומלכות כנ״ל. והכל מתדבק זה בזה. אשרי חלקם של ישראל.
פסקה לד
איש אמו ואביו וגו׳: איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו. מצוות אלה שקולות זו כנגד זו, ששקול כבוד אב ואם לכבוד של שבת, באביו הקדים כבוד. וזהו שאמר הכתוב, ואם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי. כבודי, הוא עולה בחשבון מ״ב שהם עשרה מאמרות, ול״ב אלקים הכתובים במעשה בראשית.
פירוש. שהרעיא מהימנא מפרש אביו ואמו, בז״א ומלכות, וז״ש שהם שקולים כשבת, כי ושבתותי תשמרו, ה״ס ב׳ שבתות, שהם ז״א ומלכות, וא״כ שניהם ענין אחד. ועל הקושיא שביראה מקדים אמו לאביו, ובכבוד מקדים אביו לאמו, מביא הכתוב, ואם אב אני איה כבודי, ואם אדונים אני איה מוראי. אשר באב שהוא ז״א נוהג כבוד, ובאם שה״ס המלכות הנקראת אדני, נוהג מורא. וע״כ במורא מקדים האם ובכבוד האב. וסוד הכבוד הנוהג בז״א, הוא להמשיך לו המוחין דהארת חכמה שבבינה, שה״ס ל״ב אלקים דמע״ב וז״ש, כבודי סליק בחושבן וכו'. שה״ס המוחין של הארת חכמה שהם עשרה מאמרות, ול״ב אלקים.
פסקה לה
ובכל אתר, כבוד וגו׳: ובכל מקום, כבוד חכמים ינחלו. והעמידוהו רבנן, אין כבוד אלא תורה, שהוא ז״א הנקרא תורה, משום שאלו ל״ב אלקים שבתורה הם הכבוד שלו. כי כבוד בגיממריא ל״ב. שה״ס החכמה כנ״ל. ואלו החכמים שבתורה, שהם חכמים בחכמה, יורשים כבוד זה. שהוא המוחין דל״ב אלקים. ולא הכסילים שעליהם נאמר, וכסילים מרים קלון. ומאין לנו, שמי שאינו יודע בתורה נקרא כסיל. שכתוב, וכסיל לא יבין את זאת, ואין זאת אלא תורה, שכתוב, וזאת התורה אשר שם משה.
פסקה לו
רעיא מהימנא, בגין וכו׳: אמר בוצינא קדישא שהוא ר״ש, לרעיא מהימנא: רעיא מהימנא, משום שאתה חלש, פתחתי הפרשה באלו המצות, כדי להיות מעט עזר לך. התחזק בעצמך, כי המחנות של הישיבות באים אליך במצוה שלאחר זו, שהיא המצוה, להעמיד עליך מלך למעלה, והקב״ה יקים אותך מלך בעליונים ותחתונים בצורתו, משום שרבנן שבישיבה, עליהם הן, השכינה העליונה, שהיא בינה, והתחתונה, שהיא מלכות. שהן ב׳ ההין של שם הויה. והקב״ה, שהוא ו׳, הוא מלך באמצע ב׳ ההין, ואחוז בעליונים ותחתונים, בבינה ומלכות, כך אתה תהיה בצורתו בן שלו, קום בכבוד המלך.
פסקה לז
קם רעיא מהימנא וכו׳: קם רע״מ, ונשא ידיו למעלה, אל הכתר, ואמר, יהי הרצון שלך, עילת העילות, שאתה מתעלה מעילה לעילה עד שאין עילה למעלה ממך, כי אתה למעלה מכל עילה, ויהי רצונך, לתת לי כח לעשות רצונך במדרגות שלך, שהם אבא ואמא, דהיינו חכמה ובינה, ואני בן שלהם, כי רעיא מהימנא שהוא משה, הוא דעת שהוא בן לחו״ב. וביחודך, שניהם אחד, ואתה השוית יראת אבא ואמא ליראה שלך, מאחד שאתה באמצע, כי חכמה ובינה הם בימין ושמאל והכתר עליהם באמצע, אחד ולא שנים, בלי שותפות, אע״פ שהם, או״א, אחד על ידי שותפות שלך, אבל אתה אחד בלי שותפות של אחר. ומשום זה נאמר בך, ואין אלקים עמדי.
פסקה לח
הב לי חילא וכו׳: תן לי כח להתעורר בתחילה בכבודך, ואח״כ בכבוד אבי ואמי שבשמים, שהם ז״א ומלכות, שהעמידו על הם, גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית. והעמידו בעלי המשנה, אין אביו אלא הקב״ה, שהוא ז״א, ואין אמו אלא כנסת ישראל, שהיא המלכות. והכבוד שלך הוא אבא, דהיינו החכמה, הכלולה בעשר ספירות ממטה למעלה שלו. כי החכמה אינה מאירה רק ממטה למעלה. ושניהם, חו״ב, הם כסא וספסל תחתיך לכבודך.
פסקה לט
והכי תקינו למהוי וכו׳: וכך התקינו, שהקטן יכבד את הגדול שלמעלה ממנו. אבא, הוא חכמה, הלא אב אחד לכולנו, שיהיה משמש תחתיך, ואתה כתר עליון על ראשו. ואין כתר עליך. ואין אלוה אחר. ואימא, שהיא בינה, צריכה לשמש לאבא, שהיא תחתיו, ולהיות כסא תחתיו.
פסקה מ
ויאמר, איהו בכל וכו׳: ויאמר, הוא, אבא, בכל מאמר, עד ל״ב פעם אלקים, שאמר יהי כן, ויהי כן. והיא, אמא, עשתה מאמרו מיד. ומשום שעשתה מאמרו וצוויו בלי עיכוב כלל, בל״ב שבילים של החכמה המאירים בל״ב אלקים שבבינה, שבהם נבראו כל מעשה בראשית, היא נקראת כבוד, כי כבוד בגימטריא ל״ב. שכתוב, ובהיכלו כולו אומר כבוד. וכן ברוך כבוד ה׳ ממקומו. וכן איה מקום כבודו להעריצו. שכל אלו הם בינה הנקראת כבוד.
פסקה מא
ותרגום כבוד אביו וכו׳: והתרגום של כבוד אביו הוא יקרא דאבוהי. וזוהי תורת ה׳ תמימה, עליה נאמר, יקרה היא מפנינים. הרי שהתורה שה״ס ז״א שנקראת יקרה, היא כבוד אבא. וישראל שנקראו בנים הם בכלל בן ובת מצד תפארת ומלכות. באלו בן ובת, היקר של אביו ואמו, שהם חו״ב, לעשות הצווי שלו, דאבא, והצווי שלו, דאו״א הם מצות עשה. והרי העמידוהו בעלי המשנה, יש מצווה ועושה, ומשום זה הוא נעשה ונשמע, שזה הוא כבוד דאבא ואמא שיצוה לבנו שיעשה כך, והוא עושה מיד בלי עיכוב כלל.
פסקה מב
ועלת על כלא וכו׳: ועילת על כל העילות שהוא הכתר, אני רוצה להשתדל בכבודך, לתקן מדות דאבא ואמא, שהם חו״ב, לכבודך. תהיה בעזרי לסדר הכל כראוי, ואתה תסדר לי, ולכל בעלי הישיבות שלמעלה ושלמטה, ומחנות המלאכים העליונים והתחתונים, שיהיו מתוקנים ומסודרים לכבוד שלך, כתר, ולכבוד דאבא ואמא, חו״ב, להיות ספסל תחת רגליו, ולעשות הצווי שלו של או״א, בכל המצוות שלו, ולירא ממנו בכל מצות לא תעשה.
פסקה מג
והאי איהו איש וגו׳: וזה הוא איש אמו ואביו תיראו. וסמוך לו, ואת שבתותי תשמורו. ובמקרא אחר, ואת מצותי תעשו. מצד מצות עשה, שהיא כיבוד, מקדים אבא לאמא, וזהו י״ה, שאבא קודם. משום שמצות עשה היא מצד אבא. מצד לא תעשה, שהיא יראה, מקדים אמא לאבא, וזהו ה״י, שאמא שהיא ה׳ קודמת לאבא שהוא י'. והיינו, כבוד אלקים הסתר דבר, לאלו שאינם משתדלים בכבוד הזה, שהוא המצות, הסתר דבר מהם.
פסקה מד
ועלייהו אתמר וכו׳: ועליהם נאמר, וכסילים מרים קלון. אלו הם עמי הארץ, משום שאינם משתדלים בכבוד התורה. ואיך אומרים, אבינו שבשמים שמע קולנו חוס ורחם עלינו וקבל תפלתינו. הרי הוא, הקב״ה, יאמר להם ואם אב אני איה כבודי שפירושו, איה השתדלותכם בתורה ובמצות שלי לעשות צוויי, שמי שאינו יודע מצות אדונו איך יעבוד אותו.
פסקה מה
בר ממאן דשמע וכו׳: חוץ ממי ששומע מחכמים ועושה, אע״פ שאינו יודע מעצמו, וזה הוא כנגד נעשה ונשמע. דהיינו ששומע מחכמים ועושה. ועם כל זה, יש הפרש למי שאינו מקבל מאדונו, אלא משלוחו. ומהו ההפרש בין זה לזה. הוא, כי כתוב, משה קבל תורה מסיני, ואחר כך ומסרה ליהושע. אני, דהיינו רעיא מהימנא, קבלתי, ואח״כ מסרתי לכולם. וכך מי שמקבל מאחר, דומה, לקבלת הלבנה והככבים מן השמש, שבקיבול הזה מתמלא. ומי שמקבל, אפשר שהשפע יסתלק ממנו, כמו שאנו רואים בשמש ובלבנה, שהאור שלהם מסתלק בלילה שאין השמש מאיר אלא ביום, והלבנה רק בלילה.
פסקה מו
ואי תימא דההוא וכו׳: ואם תאמר, שהאור של הלבנה הוא מהשמש, שאע״פ שנאסף אורו, הוא מאיר בלבנה ובכוכבים. ונמצא שהשמש מאיר גם בלילה. ומשיב. הרי מצד אחר, אנו רואים בליקוי הלבנה והשמש, שנסתלק אורם ונשארו כגוף בלי נשמה. משום שיש אדון עליהם המחשיך מאורם. אבל עיקר האור הוא, מקום ההוא הנובע ואין הפסק לאור שלו. ואין עליו אלוה אחר שיפסיק ממנו אורו.
פסקה מז
ועלת העלות בתר וכו׳: ועילת העילות, אחר שאתה שמה, בתורה, אין הפסק לנביעו של אור התורה. יהי רצון שלך שלא תזוז מאבא ומאמא שלי. שהם תורה ומצוה, ז״א ומלכות, ולא מבניו, שהם ישראל. וכך הוא מי שממית עצמו על התורה, שהיא יקרה, התורה מתקיימת בו ואינה נפסקת ממנו, מה שאין כן, מי שאינו משתדל בה, אלא אע״פ שעושה מצות חכמים, דהיינו, ששומע מחכמים ועושה כנ״ל, הוא משמש שלהם, הוא עבד ולא בן, אלא אם הוא עבד נאמן, אדונו משליט אותו על כל אשר לו.
פסקה מח
אבל מאן דלא וכו׳: אבל מי שאינו עוסק בתורה, ואינו משמש חכמים, לשמוע מהם המצות, לקיים נעשה ונשמע, אלא שחוטא ועובר על לא תעשה, הוא שקול ודומה לאומות העולם עכו"ם, בניו של סמאל ונחש, שנאמר בהם וכסילים מרים קלון, שלא רצו לקבל התורה. כי כל שאין בו תורה אין בו כבוד, שנאמר בהם כבוד חכמים ינחלו.
פסקה מט
ועם כל דא וכו׳: ועם כל זה, ראשי הישיבה, לא כל כבוד שוה, כי, בן יכבד אב ועבד אדוניו. בן יכבד, על מנת שלא לקבל שכר. אבל מצווה הוא בכבוד אבא ואמא, ואם אינו רוצה לעשות, ייסרו אותו אבא ואמא, עד שעושה בעל כרחו. ואם הוא בן גדול, בית דין כופים אותו. ואם אינו רוצה לעשות מה כתוב בו, בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו. ודנים אותו בסקילה. אבל עבד המשמש על מנת לקבל שכר, אם אינו עושה מצות אדונו, אדונו מעביר אותו מביתו, ולוקח אחר. מה שאינו יכול לעשות כן לבנו, אלא או שיעשה מצותו, או שיהרג אותו.
פסקה נ
אמר ליה בוצינא וכו׳: א״ל המאור הקדוש, דהיינו ר׳ שמעון, מי גרם לבן שלא יעשה מצותו, כיון שבנו הוא. אמר רעיא מהימנא, ודאי התערובת של רע שיש בו, וסוד זה גרם לישראל שיחטאו לפני אביהם שבשמים. וז״ס ויתערבו בגוים. וזה גרם הריגה לישראל ונחרב בית המקדש. ומשום זה אין מקבלים גרים לימות המשיח, אלא ה׳ בדד ינחנו ואין עמו אל נכר.
פסקה נא
דישראל אינון מאילנא וכו׳: כי ישראל הם מעץ החיים, ויש עבד טוב ועבד רע, מצד מטטרון עבד טוב, שהוא עבד נאמן לרבו. עבד רע, הוא סמאל. אבל מי שהוא מעץ מחיים הוא בן עולם הבא. בן מצד בן י״ה, שהוא ז״א, כי בינה, היא אותיות בן י״ה. ויורש המלכות, שהוא ה׳ דהויה. ואיך יורש אותה, אם עושה מצות אבא ואמא, הוא יורש אותה. משום שהמלכות היא מצות המלך, ועליה נאמר, מדוע אתה עובר את מצות המלך. היא מצוה, וצווי המלך על עשה ולא תעשה.
פסקה נב
מצוה מדאורייתא דאיהי וכו׳: מצוה מן התורה היא, שהיא ת״ת. וכאן אין שם פרוד בין תורה ומצוה, כי התורה היא כלל, והמצות שבה הן פרטיה, והם אחד. הקב״ה אמת, תורתו תורת אמת, הוא תורתו ומצותו, להיותם אחד. כמו הבינה, שהיא תורתו ומצותו של החכמה. כי תורה ומצוה העליונות, ה״ס חו״ב, שהם אחד ואינם נפרדים לעולם. ויש תורה דבריאה, דהיינו ז״א דעולם הבריאה, וחכמה דבריאה ובינה דבריאה. וכך בכל המדות. יש חכמה ובינה ותורה ומצוה. בזה בעולם הבריאה, יכול הבן להיות בתורה זו בלי מצוה, ומצוה בלי תורה, בפרוד. ומכאן, מבחינת עולם הבריאה, נמשך בן סורר ומורה, כי בעולם הבריאה כבר נמצא קליפות, בסו"ה זה לעומת זה עשה אלקים. אבל מעולם אצילות אין שם פרוד, וכן נשמה הנמשכת משם אין חטא בא על ידו. ואין בה משם לא עונש ולא שכר ולא מיתה. כי אין שם קליפות כלל, בסו"ה לא יגורך רע.
פסקה נג
ובגין דא אורייתא וכו׳: ומשום זה באצילות התורה, היא עץ החיים, שהשגתה היא שכר עולם הבא, שהיא הבינה, ואילן זה, נקרא עץ החיים, ונקרא עולם הבא מצד הבינה, ולא נקרא שכר, משום שהוא בן משם, אינו עוסק בתורה לקבל שכר, לא במעשה ולא בדבור ולא במחשבה.
פסקה נד
אתא בוצינא קדישא וכו׳: בא המאור הקדוש לנשק ידיו. אמר, ודאי אתה בן משם, מעולם אצילות, בצורת בן הבכור שלו, שהוא תפארת, בן אבא ואמא עלאין, שאצילות שלו הוא בלי הפסק. לא קדמך בן אחר, לא במחשבה ולא בדבור ולא במעשה. אמר רעיא מהימנא, ואתה והחברים, וראשי בעלי הישיבות המזומנים כאן עמי, הם בלי הפסק כלל, ובלי תערובת, מס״א. דהיינו בבחינת עולם האצילות. נשקו כולם זה לזה, ונודעו באחוה, ובכו.
פסקה נה
פתח ר״ש ואמר וכו׳: פתח ר׳ שמעון ואמר. עם כל זה בן הבכור, דהיינו רעיא מהימנא, חייבים כל אחיו בכבודו, כי כתוב, כבד את אביך, והעמידוהו רבנן, את, הוא לרבות אחיך הגדול, שאתה מחויב בכבודו. ואפילו מכל הבחינות, כבר מפורש עליך בתורה, בשגם, זה הבל. שמשה היה נשמת הבל. ולא היה לאדם הראשון בן ראשון לפניו. כי קין היה מצד הנחש, והבל היה מצד אדם (כנ״ל בראשית א׳ אות תנ״ה). והעמידו רבנן בשגם זה משה. כי בשגם אותיות משה, בן המלך בכל מקום. אתה בכור מצד עץ החיים טוב ורע, אתה הוא טוב, ז״ש, וירא אלקים את האור כי טוב. ותרא אותו כי טוב. פירוש, המלאך מטטרון נקרא עץ החיים טוב ורע. ומשה הוא בחינת הטוב שלו.
פסקה נו
ומתמן, קרא יתך וכו׳: ומשם, קרא אותך הקב״ה עבד נאמן. כי עבד הוא מצד מטטרון (כנ״ל אות נ״א) אח״כ עלית להיות מלך. ז"ש, ויהי בישורון מלך. ואח״כ בן בית למעלה. מלך, היית, מצד המלכות דבריאה, בן בית מצד הבינה דבריאה. ועתה אתה מלך מצד האילן המלכות דאצילות. בן בית מצד י״ה, שהוא תפארת דאצילות אשרי חלקך. ומי גרם לך זה, משום השתדלותך בתורה ומצוה ליחד הקב״ה ושכינתו, להביא המלך על מקומו ועל צבאיו למעלה, ועל ישראל למטה.
פסקה נז
ובג״כ ירתין כלהו וכו׳: ומשום זה יורשים כולם ממנו נשמות דאצילות, ונקראים בנים שלו, משם הוי״ה דאצילות, שאין שם פרוד וקצוץ. ומתחילה נאמר בהם שהם בנים להקב״ה ושכינתו, מצד הויה שבעולם הבריאה, שנאמר בו, כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. דהיינו בראתיו, מצד הויה שבבריאה, יצרתיו, מצד יצירה, אף עשיתיו, מצד העשיה. ועתה נעשו בנים דהויה דאצילות.
פסקה נח
ובך אתקיים פקודא וכו׳: ובך נתקיים המצוה, שמצווה על ישראל להעמיד עליהם מלך. ז"ש שום תשים עליך מלך. ונתקיים בך בתחילה ויהי בישורון מלך שהיה מלך ראשון על ישראל. וכולם מתנהגים אחריך, כאברים המתנהגים כולם בכח תנועת הנשמה המתפשטת לכל אבר. משום שכתר עליון, שאתה תהיה מעוטר בו, שבו עילת העילות, הוא כתר על הכל, נסתר וגנוז בפנימיות שלו, וממנו מתפשט על כל הספירות, ומסדר אותן, שזה יהיה גדול, חסד, וזה יהיה קטן דין, וזה בינוני, רחמים, ומנהיגן כרצונו, ומאיר בהן, ומקשר אותן ומיחד אותן.
פסקה נט
הכי אנת תהא וכו׳: כך אתה תהיה מנהיג לישראל, בכל מדות טובות שלו, של הכתר, ותסדר כל אחד ואחד כראוי לו, הבכור כבכורתו, והצעיר כצעירתו, ובינוני לפי מדרגתו, ותקשרם קשר אחד לאביהם שבשמים, שיהיו כולם בשפה ברורה לברך להקב״ה, ולקדשו, וליחדו, במדרגה שלך, במחשבה שלך, באצילות שלך. שנתקיים בך, ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם. קום והתעורר בהמצוה, להכרית זרעו של עמלק. (תצא רפא:)
פסקה ס
איש אמו ואביו תיראו וגו׳: מצוה זו היא, לכבד אב ואם. שצריך האדם לירא מאביו ואמו, ולכבד אותם. כמו שהאדם צריך לכבד את הקב״ה ולירא ממנו, מצד הרוח שנתן בתוכו, כך הוא צריך לכבד אביו ואמו, מצד הגוף שלו, ולירא מהם, כי הם משתתפים עם הקב״ה ועשו לו גוף. ולפי שהם שותפים במעשה, יהיו גם שותפים ביראה וכיבוד.
פסקה סא
כגוונא דא תלת וכו׳: כעין זה, ג׳ שותפין נמצאים למעלה בסוד אדם. אדם הראשון, אע״פ שגופו היה מעפר, לא מעפר שבכאן, שבעולם הזה, היה, אלא מעפר בית המקדש למעלה, שהוא בחינת עולם הבריאה. אבא ואמא נמצאו, שהם ז״א ומלכות, ומלך עליון, שהוא בינה, נשתתף עמהם ושלח בו רוח החיים, ונברא. וכעין זה, ג׳ שותפין, נמצא הכל למעלה ולמטה. וע״כ צריך האדם לירא מהקב״ה, ולירא מאביו ואמו.
פסקה סב
בס"ת אדם קדמאה וכו׳: כתוב בסתרי תורה. אדם הראשון לא היה לו מעולם הזה, דהיינו מבחינת מלכות דמדת הדין, כלום. צדיק אחד, שהוא יסוד דז"א, עשה שמושו בהנוקבא, דהיינו במלכות שהיתה מלבשת את הבינה, ונעשה משמוש הזה, גוף אחד, שהארתו היתה יותר מכל המלאכים השליחים שלמעלה. וכשנברא גוף ההוא, שלח מלך העליון, שהוא בינה, בצדיק ההוא, שהוא יסוד דז״א, כ״ב אותיות, ונשתתפה עמהם הבינה, ויצא לעולם.
פסקה סג
כיון דנפק חמו וכו׳: כיון שיצא אדם הראשון לעולם, ראו אותו השמש והלבנה, ונסתמו אורותיהם, שתפוח רגלו של אדם הראשון החשיך האור שלהם. מהו הטעם. הוא משום שיצא ממעשה השמש והלבנה העליונים, שהם ז״א ומלכות. כיון שחטא, נחשך ומיעט את עצמו, ונצטרך לגוף אחר בעור ובשר. שכתוב, ויעש ה׳ אלקים לאדם ואשתו כתנות עור וילבישם. כשמוש ההוא שעשה אותו צדיק בנוקביה, ללידת אדה״ר כנ״ל, לא נמצא מקודם לכן ולא לאחר מכן. כי עוד לא יצא האומן לצורף.
פירוש. אדם הראשון נולד ויצא מזווג ז״א ומלכות, אבל בעת ההיא היו ז״א ומלכות מלבישים לאו״א, והתחתון המלביש העליון נעשה כמוהו, וע״כ נולד אדה״ר מבחינת אמא, שהיא ישסו״ת, שהיא בינה. ונמצא שלא היה בו מבחינת מלכות כלום. וז״ש, אדם קדמאה לא הוה ליה מהאי עלמא כלום, שלא היה לו מבחינת מלכות המכונה עולם הזה כלום. וז״ש (באות ס״א) אע"ג דגופא דיליה הוה מעפרא, דהיינו ממלכות המכונה עפר, לאו מעפרא דהכא הוה, לא היה מהמלכות שבמקומה, כמו עתה, אלא מעפרא דבי מקדשא דלעילא, דהיינו ממלכות שהלבישה לאמא הנקראת מקדש העליון. אשר אז היא דומה לגמרי לאמא שהיא בינה, ואין בה מבחינתה עצמה כלום.
אבל אחר שחטא ואכל מעץ הדעת, אז נפגמה המלכות מחמת חטאו, וירדה מבינה ונפלה לבי״ע, וגם הוא נפל וירד עמה לעשיה. ונגלה בו המלכות דמדת הדין, ואז היה צריך לגוף אחר, שיהיה בו מבחינת מלכות הזו, וז״ש ואצטריך לגופא אחרא במשכא ובשרא, דהיינו שיהיו בו בחינות ז״א ומלכות, כי העור היא בחינת מלכות, ובשר הוא בחינת ז״א. דכתיב, ויעש ה׳ אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. דהיינו שנעשה זווג מבחינת זו"ן שבמקומם עצמם, שהמשיכו לו כתנות עור, דהיינו בחינת המלכות, שיש בה תערובות מבחינת מלכות דמדת הדין, אשר צריכים לצרפה ולזככה, שממנה נמשך הפסולת. וז״ש, כההוא שמושא וכו' לא אשתכח מקדמת דנא ולבתר דנא כי ז״א ומלכות עוד לא היו במצב גבוה כזה מקודם לכן, כי אז נתקנו משביה״כ ועלו כל כך גבוה כדי להוליד אדם הראשון במדרגת הבינה. ומכ״ש לאחר מכאן, שלא יהיה עליה גדולה כזו. ואע״פ שגם עתה יש עליות ז״א ומלכות לאו״א עלאין, הנה היא רק בשבת, שהיום גרם. אבל אז היה זה מחמת עצמם, כי נטהרו לגמרי מבחינת מלכות דמדת הדין על ידי המאציל, וז״ש, דהא עד לא נפק לצורף אומנא, שהיו אז במעלה העליונה, עד שלא היה שום ענין שהאומן שה״ס המאציל, יצא לצרף וללבן המדרגות, מפסולת הבא ע״י המלכות דמדת הדין. משא״כ אחר החטא כבר נתערבה המלכות דמדת הדין בכל המדרגות, שצריכים לצרף וללבן אותה. (ועי׳ בתע״ס שיעור ט״ז. אות מ״ג) ושם נתבאר בפרטות מקום יציאת נר״נ וגוף שלו ע״ש כל ההמשך. וכאן דברנו בדרך כלל.
פסקה סד
עד דאתא חנוך וכו׳: עד שבא חנוך, ולקחו הקב״ה מארץ, ונברר ממנו הפסולת והבדיל מן הכסף, וכן בכל אלו הצדיקים שבארץ. ואח״כ נתתקן מקום ההוא, דהיינו מלכות, שנגנזה בה המלכות דמדת הדין, ואינה נראית עוד, ואז נעשו מזווג ז״א ומלכות רוחות ונשמות. והגוף מלמטה בארץ. ועל כן בשותפות שלמעלה ולמטה בא האדם לעולם, וצריך לירא מאלו השותפים ולכבד אותם. כמו שלמדנו. (ע״כ רעיא מהימנא) קסטורא פירושו בדיל, כי את הבדיל, מתרגם יונתן את קסטרא (במדבר ל״א כ״ב).
פסקה סה
אל תפנו אל וגו׳: אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם. ר׳ חייא פתח, אל תפן אל קשי העם הזה וגו'. אל תפן, שואל, וכי מי הוא שיאמר למלך אל תפן. והרי כתוב כי עיניו על דרכי איש. וכתוב, אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה׳. והרי בכל דבר משגיח הקב״ה ומסתכל בכל המעשים ומביא בדין על כולם אם טוב ואם רע. כמ״ש, אלקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע. ומשה אמר, אל תפן.
פסקה סו
אלא כמה בעי וכו׳: ומשיב, אלא כמה צריך האדם להשמר מעונותיו, כדי שלא יחטא לפני המלך הקדוש. בוא וראה, אדם שעושה מצוה, מצוה זו עולה ועומדת לפני הקב״ה, ואומרת, אני מפלוני שעשה אותי. והקב״ה ממנה אותה לפניו, להשגיח בה בכל יום להיטיב לאדם בשבילה. עבר האדם על דברי תורה עבירה ההיא עולה לפניו, ואומרת, אני מפלוני שעשה אותי. והקב״ה ממנה אותה ועומדת שם להשגיח בה, לכלות אותו. ז״ש וירא ה׳ וינאץ מכעס בניו ובנותיו. מהו וירא. היינו עבירה ההיא העומדת לפניו.
פסקה סז
תב בתשובה מה וכו׳: חזר בתשובה, מה כתוב, גם ה׳ העביר חטאתך לא תמות, דהיינו שהעביר מלפניו אותה העבירה כדי שלא יסתכל בה, ולהטיב לו. ועל כן, כתוב, אל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו, דהיינו שלא יסתכל בהם. אמר ר׳ יוסי, וכן מכאן משמע דבר זה, שכתוב, נכתם עונך לפני.
פסקה סח
ר׳ יוסי זעירא וכו׳: ר׳ יוסי הקטן נכנס לפני ר׳ שמעון, יום אחד מצאו, שהיה יושב וקורא, כתוב, ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל. משמע מכאן, שאדם וחוה נבראו יחד, ודבקים זה בזה בגוף אחד, שכתוב, אשר נתת עמדי, ולא כתוב, אשר נתת לי. אמר לו א״כ, והרי כתוב, אני האשה הנצבת עמך בזה, ולא כתוב הנצבת לפניך. אמר לו אם היה כתוב הנתנת עמך, הייתי אומר כך כמו בהכתוב, אשר נתת עמדי, אבל הנצבת כתוב, הרי המשמעות, שהיתה נצבת לבדה, ולא דבוקה בו.
פסקה סט
אמר ליה והא וכו׳: א"ל והרי כתוב, ויאמר ה׳ אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. הרי שאשתו נבראה לבדה, והיתה כנגדו ולא דבוקה בו בגוף אחד. ומשיב, אעשה לו, היינו עתה אעשה לו שתהיה כנגדו, אבל מקודם לכן נבראו דבוקים זה בזה בגוף אחד. אמר לו, כך הוא ודאי שאדם היה לבדו, שלא היה לו עזר בנוקביה, משום שהיתה דבוקה בצלעותיו, כמו שהעמדנו. ומה שאמר, אעשה לו עזר, משמע שכך הוא, כי לא כתוב אברא לו עזר, שהוא משום שכתוב, זכר ונקבה בראם, שמשמע שתיכף בעת שנברא כבר היו זכר ונקבה. אבל אעשה כתוב, ומה אעשה. היינו אתקן. משמע, שהקב״ה לקח אותה מצלעותיו ותקן אותה בתקון, והביאה לפניו. ואז השתמש אדם באשתו, והיתה לו עזר.
פסקה ע
ותנינן שפירו דאדם וכו׳: ולמדנו, יפיו של אדם היה מהארת קשר העליון מזהר המאיר שה״ס הארת אבא, כי היה לו נשמה דנשמה מאבא דאצילות. (כמ״ש בתלמוד עשר ספירות שיעור ט״ז אות מ״ג) יפיה של חוה, היה שכל הבריות לא היו יכולים להסתכל בה, שהנשמה דנשמה שלה היתה מאמא דאצילות. (כמ״ש שם) ואפילו אדם לא היה מסתכל בה עד הזמן שחטאו, והוסר היופי שלהם, אז נסתכל בה אדם והכיר בה לשמש עמה. ז״ש וידע, אדם עוד את אשתו, וידע, אותה בכל, וידע, בתשמיש. וידע, שהכיר בה והסתכל בה, קדתירא פירושו הארה. לפי הענין.
פסקה עא
ותנינן אסיר ליה וכו׳: ולמדנו, אסור לו לאדם להסתכל ביופי האשה כדי שלא יבא להרהור רע, ויהיה נעקר לדבר אחר, דהיינו שיעקר ממנו טפה לבטלה. וכך היה ר׳ שמעת עושה, כשהיה הולך בעיר והחברים היו הולכים אחריו, וראה נשים יפות, היה משפיל עיניו, והיה אמר לחברים, אל תפנו.
פסקה עב
וכל מאן דיסתכל וכו׳: וכל מי שמסתכל ביופי האשה ביום, הוא בא להרהר בלילה. ואם עולה עליו הרהור ההוא הרע, הוא עובר משום ואלהי מסכה לא תעשו לכם. כי אותם הקליפות היונקים מזה נקראים אלהי מסכה. עוד. אם שמש באשתו בזמן שחושב באותו הרהור הרע, אלו הבנים שמוליד, נקראים אלהי מסכה. וע״כ כתוב, אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם. ר׳ אבא אמר, אסור לאדם להסתכל באלילי עבודה זרה, ובנשים של העמים, ולא להנות מהם, ולא להתרפאות מהם. כי אסור לאדם להסתכל במקום שאינו צריך.
פסקה עג
ר׳ אבא פתח פנה וגו׳: רא״פ, פנה אלי וחנני תנה עזך לעבדך. פנה אלי וחנני, וכי לא היה להקב״ה אדם יפה בעולם כדוד, שהוא אמר, פנה אלי וחנני. ומשיב, אלא כך למדנו, דוד אחר יש לו להקב״ה, שהוא המלכות הנקראת דוד, והוא ממונה על כמה גדודים עליונים ומחנות. וכשרוצה הקב״ה לרחם על העולם, הוא מסתכל בדוד דזה, ומאיר לו פנים והוא מאיר אל העולמות ומרחם על העולם.
פסקה עד
ושפירו דהאי דוד וכו׳: והיופי של דוד הזה מאיר אל העולמות כולם. ראשו, גלגלת של זהב הנרקמת בשבעה תכשיטים משבעה מיני זהב. וכבר העמדנו. (יתרו אות רי״א) וחביבות הקב״ה היא לנגדו, ומרוב אהבתו אליו אמר אל הקב״ה, שיחזיר עיניו לנגדו ויסתכל בו, דהיינו שאמר פנה אלי וחנני. משום שהן יפות בכל, כש״א, הסבי עיניך מנגדי וגו'. הסבי עיניך מנגדי, היינו כי בשעה שאלו העינים של המלכות מסתכלים בו, בהקב״ה, אז מתעוררים בלבו חצי אהבה ממרגמות באהבה עליונה. וברוב השלהבת של האהבה העליונה אליו, אמר הסבי עיניך מנגדי. דהיינו החזר עיניך ממני לצד אחר, כי הם שורפים אותי בשלהבת האהבה. וע״כ כתוב בו, בדוד, והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי. ומשום דוד הזה העליון היפה, שהאהבה והתשוקה של הקב״ה להדבק בו, אמר דוד פנה אלי וחנני. קסטין, פירושו אבנים וחצים, לפי הענין. דבלסטראי, פירושו מרגמות. כמו, וכי משה רבינו קניגי ובליסטרי היה (חולין ס:).
פירוש. האורות דבינה מבחינת קו שמאל שלה מכונה זהב. ו גלגלת של זהב, ה״ס הג״ר שבמלכות, שה״ס ראש וגלגלת, היו מאירים בהארת החכמה דקו שמאל שבבינה. המכונים זהב. ויש בהארה זו, ז״ס חג״ת נהי״מ, וה״ס שבעה תכשיטי זינין דדהבא. וכן סוד היופי היא מהארת החכמה.
פסקה עה
כגוונא דא ויאמר וגו׳: כעין זה, ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה׳. משמע, שנכנס עם יעקב הגן העדן, שהוא שדה דתפוחים קדושים. ושואל, וכי איך היה יכול גן העדן לכנוס עמו, הרי גן העדן כמה גדול הוא ברוחב ובאורך, כמה מיני בתים עליונים קדושים, מדרגות על מדרגות, מדורים על מדודים, יש שמה.
פסקה עו
אלא גנתא אחרא וכו׳: ומשיב, אלא גן אחר עליון קדוש, שהוא מלכות, יש לו להקב"ה, ובגן ההוא האהבה שלו ונתדבק בו, ואינו משומר אלא להקב״ה בלבדו שהוא נכנס בה, וזה מוריש הקב״ה שימצא תמיד עם הצדיקים, וכל שכן שימצא עם יעקב, וזה הזמין לו הקב"ה, שתכנוס עמו לעזור אותו.