הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג
אחרי מות
פסקה א
וידבר ה׳ אל משה וגו׳: וידבר ה׳ אל משה אחרי מות וגו'. ויאמר ה׳ אל משה. ר׳ יהודה אמר, כיון שכתוב, וידבר ה׳ אל משה, למה נאמר עוד פעם ויאמר ה׳ אל משה וגו', הרי בדיבור הראשון די. ומשיב, אלא כך למדנו, כתוב, ויקרא אל משה וידבר ה׳ אליו. וכן כתוב, ואל משה אמר עלה אל ה'. והרי העמידוה, שהדיבור שבכאן, דהיינו ויקרא אל משה, או ואל משה אמר, הוא מדרגה אחת, דהיינו המלכות, ואחר כך, דהיינו וידבר ה׳ אליו, או עלה אל ה', היא מדרגה אחרת, דהיינו ז״א. אף כאן, וידבר ה׳ אל משה, הוא מדרגה אחת, דהיינו מדרגת דין שנקרא דבור, ואח״כ, ויאמר ה׳ אל משה, הוא מדרגה אחרת, דהיינו מדת הרחמים שנקרא אמירה. ומה שכתוב בשניהם השם הוי״ה, הוא, כי במשקל אחד עולים. ומשורש אחד נתחבר הכל. כלומר שב׳ מדרגות דין ורחמים האמורים, הם ממשקל אחד ושורש אחד, שהוא ז״א הנקרא הויה.
פסקה ב
אחרי מות שני בני אהרן: ר׳ יצחק פתח, עבדו את ה׳ ביראה וגילו ברעדה. וכתיב, עבדו את ה׳ בשמחה באו לפניו ברננה. מקראות אלו סותרים זה את זה, שכאן אומר לעבוד ביראה ורעדה, וכאן אומר בשמחה וברננה. ומשיב אלא כך למדנו, עבדו את ה׳ ביראה. כי בכל עבודה שרוצה האדם לעבוד לפני רבונו. בתחילה צריך יראה, לירא מפניו, ובשביל יראת רבונו יזכה לאחר כך לעשות בשמחה מצות התורה. וע״כ כתוב, מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה. שעל ידה יזכה לכל.
פסקה ג
וגילו ברעדה: היינו שאסור לאדם לשמוח ביותר בעולם הזה. זה הוא בדברי העולם, אבל בדברי תורה ובמצות התורה צריך לשמוח. ולאחר שלא ישמח בדברי העולם ימצא האדם שיעשה מצות התורה בשמחה. שכתוב, עבדו את ה׳ בשמחה.
פסקה ד
ר' אבא אמר וכו׳: רא״א, עבדו את ה׳ ביראה. סוד הדבר הוא, עבדו את ה׳ ביראה, מה יראה כאן. כלומר מה פירושו של יראה שבכאן. ומשיב, אלא כמו שהעמדנו, שכתוב, יראת ה׳ ראשית דעת, וכן כתוב ראשית חכמה יראת ה׳, שהקב״ה נקרא כך, יראת ה'. דהיינו המלכות. ר׳ אלעזר אמר, הוא מפרש דברי ר׳ אבא, עבדו את ה׳ ביראה, פירושו, מי שרוצה לעבוד עבודת רבונו, מאיזה מקום הוא מתחיל, ובאיזה מקום יכוון עבודתו ליחד שם רבונו. חוזר ואומר ביראה, כי ביראה שהיא המלכות, הוא התחלת העבודה, ממטה למעלה. כי ספירה הראשונה ממטה למעלה היא מלכות.
פסקה ה
ת״ח מה כתיב וכו׳: בוא וראה, מה כתוב כאן, אחרי מות, ואח״כ דבר אל אהרן אחיך וגו' ב זאת יבא אהרן, איזה קשר יש בין אחרי מות אל בזאת יבא אהרן. ומשיב, אלא מכאן, ממיתת בני אהרן, הוא התחלה להזהיר את הכהנים, את כל אחד, שצריכים להזהר ב זאת הזו, שזו היא יראת ה'. שהיא המלכות. כי מיתת בני אהרן היתה משום שלא נזהרו במלכות.
פסקה ו
דבר אחר אחרי וכו׳: פירוש אחר. אחרי מות שני בני אהרן. ר׳ יוסי אמר, אחרי מות נדב ואביהוא, היה צריך לומר, מה הטעם שאומר שני בני אהרן, והרי ידוע שבניו היו. ומשיב, אלא כך למדנו, כי עד כאן לא היו עומדים ברשות עצמם, אלא ברשות אביהם. וע״כ קראם הכתוב בני אהרן, ומשום זה בקרבתם לפני ה׳ וימותו, שהיו דוחקים את השעה להקריב קטרת בחיי אביהם, כמ"ש להלן (אות ס״ח) והכל היה, כלומר שעוד דברים היו שגרמו למיתתם, דהיינו גם, בשביל אותו עון שעשו, בהקריבם אש זרה. שלמדנו, במקום אחד כתוב בהקריבם אש זרה, שמשום זה מתו. ובמקום אחד כתוב, בקרבתם לפני ה׳, שמשום ההקרבה מתו, משום שדחקו את השעה להקטיר קטרת בחיי אביהם, כנ״ל. היינו משום שזה וזה היו גורמים מיתתם, ומשום זה כתוב כאן בני אהרן, ללמד שהיו ברשות אהרן כנ״ל. וכתוב בקרבתם. שהמיתה היה מטעם שקרבו לפני ה׳, בחיי אביהם.
פסקה ז
א״ר חייא יומא וכו׳: אר״ח, יום אחד הייתי הולך בדרך ללכת לר׳ שמעון, ללמוד ממנו פרשת הפסח. פגשתי הר אחד, וראיתי בקיעות וחורים בסלע אחד, ושני אנשים בו. בעוד שהייתי הולך, שמעתי קול אלו האנשים, שהיו אומרים שיר מזמור לבני קרח גדול ה׳ ומהלל מאד וגו'. מהו שיר מזמור. ומשיב, אלא כך למדנו משמו של ר׳ שמעון, שיר שהוא כפול, דהיינו שיר ומזמור, הוא משום שהוא שיר המשובח משאר שירים, ומשום שהוא משובח משאר שירים, נאמר בו ב׳ פעמים שיר. וכן מזמור שיר ליום השבת יורה שהוא משובח משאר השירים. וכעין זה, שיר השירים אשר לשלמה, שפרושו, שיר שהוא למעלה מכל שיר.
פסקה ח
שיר מזמור: אף כאן שנאמר שיר מזמור, הוא משובח על שאר השירים. שיר של הקב״ה, שבני קרח היו מזמרים על אלו שיושבים בפתחו של גיהנם. ומי הם בני קרח. הם אחיהם של אלו היושבים בפתחו של גיהנם. כמ״ש חז״ל, על הכתוב, ובני קרח לא מתו, שמקום נתבצר להם בגיהנם (מגילה י״ד.) וע״כ שיר זה נאמר ביום שני בבית המקדש. קרבתי אצלם. אמרתי להם, מה אתם עושים במקום הזה. אמרו סוחרים אנו, ושתי פעמים בשבוע, אנו נפרדים מן הישוב ואנו עוסקים בתורה. כי בישוב, מטרידים אותנו בכל יום ויום, בני אדם, ואינם נותנים לנו לעסוק בתורה. אמרתי להם אשרי חלקכם.
פסקה ט
תו פתחו ואמרו וכו׳: עוד פתחו ואמרו. בכל זמן שהצדיקים מסתלקים מן העולם, מסתלקים מן העולם הדינים, ומיתתם של הצדיקים מכפרת על עונות הדור. וע״כ פרשת בני אהרן, אנו קוראים ביום הכפורים, שתהיה כפרה לעונות ישראל. אמר הקב״ה, התעסקו במיתתם של צדיקים אלו, ויהיה נחשב לכם, כאלו אתם מקריבים קרבנות ביום הזה לכפר עליכם. שלמדנו, כל זמן שישראל יהיו בגלות, ולא יקריבו קרבנות ביום הזה, ולא יוכלו להקריב שני שעירים, יהיה להם זכרון של שני בני אהרן, ויכופר להם.
פסקה י
דהכי אוליפנא וכו׳: כי כך למדנו, שכתוב, ואלה שמות בני אהרן הכהנים וגו'. וכתוב, הבכור נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר. שואל, ואלעזר ואיתמר היה צריך לומר, כמו שאומר ואביהוא, מהו אלעזר ואיתמר. למה חסר ו' החיבור באלעזר. ומשיב, אלא שקול היה אביהוא כשני אחיו. ושיעור הכתוב, ואביהוא כמו אלעזר ואיתמר. ונדב שקול כנגד כולם.
פסקה יא
ואית דמתני וכו׳: ויש שלומדים כך. הבכור נדב, הוא בפני עצמו, ואביהוא, הוא בפני עצמו. ואח״כ אלעזר ואיתמר נקראים כמחוברים יחד, ללמד, שכל אחד מנדב ואביהוא נחשב בעיני הכתוב, כשניהם, כאלעזר ואיתמר יחדיו. אבל נדב ואביהוא שניהם בפני עצמם, הם שקולים כנגד שבעים סנהדרין, שהיו משמשים לפני משה. ומשום זה, מיתתם מכפרת על ישראל. וע״כ כתוב, ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה. וא״ר שמעון, ע״כ מדייק הכתוב, הבכור נדב, כלומר, ההוא, שכל השבח והיקר שלו. נדב ואביהוא שניהם יחד, על אחת כמה וכמה, כי שנים אלו, לא היה נמצא בישראל כמוהם
פסקה יב
וידבר וגו׳ אחרי מות שני בני אהרן: רבי חזקיה פתח ואמר, לכן כה אמר ה׳ אל בית יעקב אשר פדה את אברהם וגו'. מקרא זה קשה, שהיה צריך לומר, לכן כה אמר ה׳ אשר פדה את אברהם, מהו, כה אמר ה׳ אל בית יעקב אשר פדה את אברהם.
פסקה יג
אלא הא אוקמוה וכו׳: אלא כבר העמידוהו וכבר למדנו, שיעקב פדה ודאי את אברהם. כי בשעה ההיא שאברהם נפל בכבשן האש של הכשדים, דנו דינו לפני הקב״ה, בזכות מה ינצל זה, זכות אבות אין לו. אמר הקב״ה לבית דין של מעלה, ינצל בשביל בניו. שהרי למדנו, בן מזכה את אביו. אמרו, הרי ישמעאל יצא ממנו. אמר הקב״ה, הרי יצחק יצא ממנו, שיושיט צוארו לשחיטה על המזבח. אמרו, הרי עשו יצא מיצחק. אמר הקב״ה, הרי יעקב יצא ממנו, שהוא כסא שלם, וכל בניו שלמים לפני. אמרו, הרי ודאי בזכות זה ינצל אברהם. ז״ש, אשר פדה את אברהם.
פסקה יד
לא עתה יבוש וגו': כתוב, לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי. שואל, מי הם, ילדיו מעשה ידי וגו'. ומשיב, אלו הם, חנניה מישאל ועזריה שהפילו עצמם לתוך אש שורפת כדי לקדש שמי. שואל, לא עתה יבוש יעקב, יעקב מה רוצה כאן, שהרי כתוב, ויהי בהם מבני יהודה דניאל וחנניה ומישאל ועזריה. הרי שבני יהודה נקראים, וע״כ היה צריך לומר, לא עתה יבוש יהודה, מהו לא עתה יבוש יעקב.
פסקה טו
אלא הכי תנינן וכו׳: ומשיב, אלא כך למדנו. באותה שעה שקשרו את חנניה מישאל ועזריה, להפילם באש, כל אחד הרים קולו ואמר, לפני כל אלו העמים והמלכים והשרים, חנניה אמר, ה׳ לי לא אירא מה יעשה לי אדם ה׳ לי בעוזרי ואני אראה בשונאי, טוב לחסות בה׳ וגו'. מישאל פתח ואמר, ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה׳ וגו' כי אתך אני נאם ה׳ להושיעך כי אעשה וגו'. באותה שעה ששמעו העמים והשרים את השם יעקב, תמהו וצחקו בליצנות, על ששם בטחונו ביעקב. עזריה פתח ואמר, שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד.
פסקה טז
הה״ד זה יאמר וכו׳: ז״ש, זה יאמר לה׳ אני וגו'. זה יאמר לה׳ אני, זהו חנניה, שאמר ה׳ לי וגו'. זה יקרא בשם יעקב, זהו מישאל, שאמר אל תירא עבדי יעקב, וזה יכתוב ידו לה׳ ובשם ישראל יכנה זהו עזריה, שאמר שמע ישראל ה׳ וגו'. בה בשעה קבץ הקב״ה את הפמליא שלו, דהיינו המלאכים, אמר להם, באיזה מלה, מאלו המלים שאמרו אלו השלשה, אצילם. פתחו ואמרו, וידעו כי אתה שמך ה׳ לבדך עליון על כל הארץ. דהיינו שיצילם משום שבטחו בה'.
פסקה יז
בה שעתא אמר קכ״ה וכו׳: באותה השעה אמר הקב״ה אל הכסא, שהוא המלכות: כסא שלי, באיזה מלה מאלו המלים שאמרו, אציל אלו הצדיקים. אמר לו, במלה ההיא שכולם צחקו ממנה, אצילם, דהיינו בזכות יעקב, לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו. כי יראו שנצלו בזכותו. כמו שעמדה זכותו של יעקב לאברהם באש, (כנ״ל אות י״ג) תעמוד עתה לאלו, לחנניה מישאל ועזריה, ז״ש, כה אמר ה׳ אל בית יעקב אשר פדה את אברהם לא עתה יבוש יעקב וגו', דהיינו מהבזיון הזה של הלצנות שהעמים והשרים התלוצצו עליו (כנ״ל אות ט״ו).
פסקה יח
תנא כלהו דהוו וכו׳: למדנו, כולם שהיו צוחקים ממלה זו, דהיינו מיעקב, נשרפו באש ההוא, ושביב אש הרג אותם. מי הציל את אלו. הוא, משום שהיו מתפללים לפני הקב״ה ומיחדים שמו כראוי, ועל שייחדו שמו כראוי, נצולו מאש שורפת ההיא.
פסקה יט
תרי בני אהרן וכו׳: שני בני אהרן הקריבו אש זרה, שלא ייחדו שמו כראוי ונשרפו באש. ר׳ יצחק אמר, כתוב, אחרי מות. וכתוב וימותו. בפסוק אחד, כיון שאמר אחרי מות שני בני אהרן, איני יודע, כי וימותו. ומשיב, אלא כך למדנו, שתי מיתות היו, אחת לפני ה'. ואחת, שלא היו להם בנים, שכל מי שאינו זוכה לבנים נחשב כמת. משום זה כתוב, אחרי מות, וימותו. שאחרי מות, הוא כפשוטו. וימותו, היינו מחמת שלא היו להם בנים.
פסקה כ
רבי אבא אמר וכו׳: רא״א, מה שכתוב, וימת נדב ואביהוא לפני ה', בהקריבם אש זרה לפני ה׳ במדבר סיני ובנים לא היו להם ויכהן אלעזר ואיתמר. שואל, מה זה אל זה, שכתוב ובנים לא היו להם, ויכהן אלעזר ואיתמר. וכי הם ירשו הכהונה מנדב ואביהוא, משום שלא היו להם בנים. ומשיב אלא סוד הדבר הוא, כי זה שאמרתי, אשר וימותו הוא, שלא היו להם בנים. ונחשבו מתים, כך הוא ודאי. אבל לא כשאר בני העולם, אע״פ שלא נשאו אשה, כי אלו לא מתו אלא מיתת גופם, אבל מיתת נפשם לא מתו.
פסקה כא
מנ״ל דכתיב וכו׳: מאין לנו זה, שלא מתו מיתת הנפש, שכתוב, ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה ותלד לו את פנחס אלה ראשי אבות וגו'. שואל אומר אלה, והרי פנחס בלבדו היה. וכתוב, ראשי אבות הלוים, על פנחס בלבדו. שהוא משום שנדב ואביהוא נתגלגלו בפנחס (כמ"ש להלן פנחס דף רי״ז. ד״י) ע״כ אוה"כ עליו אלה ראשי אבות, לשון רבים. לפי זה, מיתת גופם מתו, ומיתת נפשם לא מתו. כי נתגלגלו בפנחס. א״ר אלעזר ודאי הוא כך, וזה משמע משכתוב עליו אלה, שהוא לשון רבים. ומשמע משכתוב עליו ראשי, לשון רבים.
פסקה כב
ובגין כך כתיב וכו׳: ומשום זה כתוב, פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. וכתוב, ופנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן היה כהן בימים ההם, שהיה צריך לומר פנחס בן אלעזר הכהן, ולמה מזכיר, בן אהרן הכהן. אלא בכל מקום שמזכיר פנחס כתוב בו, בן אהרן הכהן, ואצל אלעזר לא כתוב אלא אלעזר הכהן, ולא נזכר בן אהרן. שכתוב, ולפני אלעזר הכהן. ויאמר אלעזר הכהן וגו'. שהוא מטעם שנדב ואביהוא בני אהרן נתגלגלו בפנחס, ע״כ מזכיר עליו הכתוב בן אהרן. וע״כ מיתת גופם מתו, ומיתת נפשם לא מתו. כי נתגלגלו בפנחס.
פסקה כג
ותנינן ברזא דמתניתין וכו׳: ולמדנו בסוד המשנה, שבשם פנחס יש שני שמות, שהם זוג, פן חס. והרי נאמר י׳ קטנה בין האותיות דפנחס, כזה, פינחס, כי י' זו כוללת שנים יחד, וזה הוא סוד הדבר, וכבר למדנו. פירוש, פן חס, הם כנגד נדב ואביהוא. וה י׳ מתקנת אותם ומחבר אותם כאחד. כמ״ש לפנינו. (באות כ״ו).
פסקה כד
ר' אלעזר שאיל וכו׳: ר״א שאל את אביו, אמר לו, והרי נדב ואביהוא שנים הם ושנים היו, למה אינם נמצאים שנים. כלומר למה לא נתגלגלו בב' אנשים, אלא בפנחס בלבד. אמר לו, שני חצאי גוף היו, שהרי לא נשאו אשה, ומי שלא נשא אשה הוא פלג גופא, ומשום זה נכללו שניהם באחד, שכתוב, ותלד לו את פנחס אלה ראשי וגו'. (כנ״ל אות כ״א).
פסקה כה
ויוד דפנחס וכו׳: וה י׳ של פינחס, (כנ״ל אות כ״ג) לא ניתנה בו לחבר האותיות, אלא בשעה שקנא להקב״ה, ובא לישר העקום, שראה את אות ברית קדש שהכניס זמרי ברשות אחר. ובמה שנדב ואביהוא נתעקמו בתחילה, נתתקנו כאן, כי בנכריה נתעקמו, נדב ואביהוא בתחילה, שכתוב, בהקריבם אש זרה, וכאן בנכריה, שהרגה פנחס, נתתקנו. כמ״ש, ובעל בת אל נכר. ומה להלן אש זרה, אף כאן אשה זרה.
פסקה כו
מאי אתחזי הכא וכו׳: שואל, מה נראה כאן. כלומר מה ענין אש זרה לאשה זרה. ומשיב, אלא בתחילה הקריבו אל הקדושה הרחוקה מקדושה, ופגמו בקדושה, שכתוב, בהקריבם אש זרה. אף כאן זמרי עשה אותו החטא, שהיה מקרב הרחוק מקדושה, דהיינו אשה זרה, אל הקדושה, כי שם המלך, דהיינו אות ברית קודש, היה מקרב אל הרחוק, אל האשה הזרה, מיד, וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה. כאן התקין את העקום שמתחילה, אז ניתנה י׳ בשמו לחבר האותיות יחד, שה״ס יסוד המחבר ז״א ומלכות, ונתבשר בשלום, שהוא יסוד הנקרא שלום, שכתוב, לכן אמור לו הנני נותן לו את בריתי שלום. בריתי ממש, דהיינו יסוד.
פירוש. השם פנחס כולל ב׳ שמות, פן חס, כנ״ל. שהם רומזים על מלכות הנקראת פן, וז״א שנקרא חס, שהוא לשון רחמים. אשר נדב נתגלגל בחצי השם חס שהוא ז״א, ואביהוא נתגלגל בחצי השם פן שהוא מלכות. ופגם של נדב ואביהוא היה ביסוד, שהקריבו אש זרה שהיא קליפה אל יסוד דקדושה. וע״כ נפרדו האותיות פן חס, שלא היו להם זווג כי היסוד נתעקם מכח אש זרה. וכן חטא זמרי היה שבעל בת אל נכר והכניס יסוד דקדושה בקליפה, שעי״ז פגם ביסוד ונתעקם היסוד. ובעת שפנחס הרג את זמרי, כדי לתקן היסוד שנתעקם בחטא זמרי, נמצא שגם החטא של נדב ואביהוא שהיו מגולגלים בו נתקן, ואז נתוסף לו י' בשמו בסוד פינחס, שה״ס היסוד שנתקן, שז״ס הנני נותן לו את בריתי שלום, שה״ס היסוד השלם. וז״ש, כדין אתייהיב יוד בשמיה לחברא אתוון שז״א ומלכות, שהם סוד האותיות פן חס, חזרו ונתחברו ע״י ה י׳ שה״ס היסוד.
פסקה כז
מאי שלום הכא וכו׳: שואל, מהו שלום כאן, שנאמר לו הנני נותן לו את בריתי שלום, ומשיב, אלא בספירה הזו, שהיא יסוד, חטאו בתחילה, בהקריבם אש זרה כנ״ל בדיבור הסמוך, בספירה ההיא, שהיא יסוד, פגמו ועוררו מריבה בתחילה, בין ז״א למלכות, כנ״ל בסמוך, ועתה שנתתקן, כתוב, הנני נותן לו בריתי שלום, בריתי ממש, דהיינו ספירת היסוד שנקראת ברית, תהיה עמו בשלום, דהיינו השלום בין ז״א למלכות, ומשום זה ניתנה י׳ קטנה בשמו, הרומזת על היסוד, שהוא מאותיות קטנות, להראות שכבר נתקן מה שנתעקם מתחילה, דהיינו היסוד שנתעקם חזר ונתיישר, כנ״ל בסמוך, וכבר נשלמה המלכות עם היסוד. בא ר׳ אלעזר ונשק ידיו. אמר, ברוך הרחמן ששאלתי דבר זה, ולא נאבד ממני.
פסקה כח
תאנא א״ר יוסי וכו׳: למדנו אר״י, ביום הזה של יום הכפורים נתתקן לקרות פרשה זו, של בני אהרן, לכפר על ישראל בגלות, שאין להם קרבנות, ומשום זה, סדר הקרבנות של יום זה יוה״כ, נסתדר כאן, בפרשת בני אהרן, והקריאה בהם היא במקום הקרבנות. ועוד, משום שמיתתם של בני אהרן מכפרת על ישראל.
פסקה כט
מכאן אוליפנא כל וכו׳: מכאן למדנו, שכל אדם שבאים עליו יסורים מרבונו, הם כפרת עונות. וכל מי שמצטער על יסורים של הצדיקים מעבירים עונותיהם מן העולם. וע״כ ביום הזה, יוה״כ, קוראים, אחרי מות שני בני אהרן, כדי שישמעו העם ויצטערו על הצדיקים שנאבדו, ויתכפרו להם עונותיהם. כי כל המצטער על צדיקים שנאבדו, או מוריד דמעות עליהם, הקב״ה מכריז עליו ואומר, וסר עונך וחטאתך תכופר. ולא עוד, אלא שלא ימותו בניו בימיו. ועליו כתוב, יראה זרע יאריך ימים וגו'.
פסקה ל
ויאמר ה׳ אל וגו׳: ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו': ר׳ שמעון פתח ואמר, כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא וגו'. אמר רבי שמעון, תמה אני על בני העולם, שאין להם עינים לראות, ולב להשגיח, ואינם יודעים, ואינם שמים לבם להסתכל ברצון אדונם, איך הם ישנים, ואינם קמים משנתם בטרם שיבא אותו היום שחשך ואפלה יכסו עליהם, ובעל הפקדון יתבע חשבון מהם.
פסקה לא
וכרוזא כל יומא וכו׳: והכרוז קורא עליהם בכל יום, ונשמתם מעידה בהם בכל יום ולילה, והתורה מרימה קולות לכל צד, ואומרת, עד מתי פתאים תאהבו פתי. מי פתי יסור הנה חסר לב אמרה לו. לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי. ואין מי שיטה אזנו, ואין מי שיעורר לבו.
פסקה לב
ת"ח זמינין דרי וכו׳: בוא וראה, עתידים דורות האחרונים שיבואו, שהתורה תשתכח מביניהם, וחכמי לב יתאספו למקומם, ולא ימצא מי שיסגור ויפתח בתורה. אוי לאותו הדור, ומכאן ולהלאה, לא יהיה כדור הזה, עד הדור שיבא המשיח, והדעת תתעורר בעולם, שכתוב, כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם.
פסקה לג
ת״ח כתיב ונהר וכו׳: בוא וראה, כתוב, ונהר יוצא מעדן. ולמדנו מה שמו של אותו הנהר. והעמדנו שמו יובל שהוא בינה, שכתוב ועל יובל ישלח שורשיו. ובספרו של רב המנונא סבא, אומר, שחיים שמו, שהוא בינה, שמשם יוצאים חיים לעולם. והם נקראים חיי המלך. והרי העמדנו, והוא, אותו אילן הגדול והחזק, שהוא ז״א, שמזון לכל בו, ונקרא עץ החיים, דהיינו אילן שנטע שרשיו באלו החיים שלמעלה, שהוא בינה. והכל הוא טוב.
פסקה לד
ותאנא ההוא נהר וכו׳: ולמדנו, נהר ההוא הוציא נחלים עמוקים, שהם ג׳ ספירות חג״ת דז״א, בשמן המשחה, להשקות את הגן שהוא המלכות, ולרוות האילנות והנטיעות. דהיינו ספירות המלכות, שכתוב, ישבעו עצי ה׳ ארזי לבנון אשר נטע, ואלו הנחלים, שהם חג״ת, נוזלים ונמשכים ומתקבצים בשני עמודים, שהברייתות קוראים להם יכין ובועז, שהם נצח והוד. ויפים הם, השמות האלו. ומשם, מנו"ה, יוצאים כל אלו הנחלים שהם חג״ת, והם שורים במדרגה אחת שנקראת צדיק, שהוא יסוד. שכתוב, וצדיק יסוד עולם. וכולם הולכים ומתקבצים במדרגה ההיא הנקראת ים, והוא ים החכמה, שהוא המלכות. ז״ש, כל הנחלים הולכים אל הים.
פסקה לה
ואי תימא דהא וכו׳: ואם תאמר, כשמגיעים הנחלים למקום הזה, מלכות, הם פוסקים, ואינם חוזרים, כתוב אחר זה, אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת, משום שהנהר ההוא אינו פוסק מימיו לעולם. הם שבים, לאיזה מקום הם שבים. ומשיב, ששבים לאלו ב׳ עמודים, נצח והוד. ללכת, בצדיק הזה, שהוא יסוד, למצוא ברכות ושמחה. וז״ס שלמדנו, לויתן זה יצרת לשחק בו, זהו צדיק.
פסקה לו
כלם אליך ישברון לתת אכלם בעתו: מהו עתו. זו היא מטרוניתא, שהיא המלכות, הנקרא עתו של צדיק, שהוא יסוד. ומשום זה הכל מצפים ל עתו הזה, כולם הנזונים למטה, ממקום הזה נזונים, שהתחתונים אינם מקבלים אלא ממלכות. וסוד זה העמדנו, עיני כל אליך ישברו וגו', כמו שהעמדנו.
פסקה לז
ת״ח בשעתא דהאי וכו׳: בוא וראה, בשעה ש כל הזה, שהוא יסוד הנקרא כל, מבשם ל עתו, שהיא מלכות, ומתחברת עמו, כל העולמות הם בשמחה, כל העולמות הם בברכות, אז השלום נמצא בעליונים ובתחתונים. וכשרשעי עולם גורמים שאינם נמצאים שם הברכות של אלו נחלים, שהם חג״ת דז״א, ו עת הזו יונקת מצד אחר, שהוא דין, אז דינים מתעוררים בעולם ושלום אינו נמצא. וכשרוצים בני העולם להתברך, אינם יכולים כי אם על ידי הכהן, כדי שיעורר הספירה שלו, שהוא חסד, ותתברך המטרוניתא, שהיא המלכות, והברכות תמצאנה בכל העולמות.
פסקה לח
תאנא בההיא שעתא וכו׳: למדנו, בשעה ההיא, אחר מיתת בני אהרן, בקש משה לפני הקב״ה, דבר זה, שהוא חסד. אמר לו משה, אם בני העולם ישובו לפניך, על ידי מי יתברכו. אמר לו הקב״ה, ולי אתה אומר, דבר אל אהרן אחיך, כי בידיו מסורים הברכות למעלה ולמטה. שהוא מרכבה לחסד כנ״ל.
פסקה לט
תאנא בההיא שעתא וכו׳: למדנו, הקדש: א״ר אבא, עתים יש לפני הקב״ה למצוא רצון ולמצוא ברכות ולבקש בקשות. ויש עתים, שרצון אינו נמצא, וברכות אינן באות, ודינים קשים מתעוררים בעולם. ולעתים שהדין תולה. בוא וראה, עתים יש בשנה, שהרצון נמצא, ועתים יש בשנה שהדין נמצא, ועתים יש בשנה שהדין נמצא ותלוי. כלומר שהדין תלוי ומאיים על העולם, אבל אינו פועל. עתים יש בחודש, שרצון נמצא בהן, ועתים יש בחדש שדינים נמצאים, ותלוים על הכל.
פסקה מ
זמנין אית בשבועי, וכו׳: עתים יש בשבוע, שרצון נמצא, ועתים יש בשבוע שדינים נמצאים בעולם. ועתים יש בימים שהרצון נמצא בעולם והעולם נתבסם. ועתים יש בימים שדינים תלוים ונמצאים, ואפילו בשעה יש עתים שונות. וע״כ כתוב, ועת לכל חפץ וגו'. וכתוב, ואני תפלתי לך ה׳ עת רצון. וכתוב, דרשו ה׳ בהמצאו. וכתוב, למה ה׳ תעמוד ברחוק תעלים ל עתות בצרה. וכתוב, מרחוק ה׳ נראה לי. ולעתים הוא קרוב, שכתוב, קרוב ה׳ לכל קוראיו. משום זה ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו'.
פסקה מא
ר״ש אמר הא וכו׳: ר׳ שמעון אמר, הרי העמדנו, דבר בעתו מה טוב, וכך הוא ודאי, וכאן בא הקב״ה להזהיר את אהרן, שלא יטעה באותו עון שטעו בניו, כי עת זו ידועה, שהיא מלכות, משום זה לא יטעה לחבר עת אחרת, אל המלך. ז״ש, ואל יבא בכל עת אל הקדש. כלומר, אע״פ שיראה ה עת, שנמסרה בידי אחר, דהיינו בידי הס״א, להנהיג העולם, שתהיה נמסרת בידיו, כדי ליחד ולקרב העולם אל הקדש, כי אני ושמי אחד. שגם הס״א אינו אלא משמש אותי. ומשום זה, ואל יבא בכל עת אל הקדש. ואם רוצה לדעת במה יבא, הוא ב זאת שהיא המלכות דקדושה, בזאת יבא אהרן אל הקדש. כי זאת, הזו, היא עת הנאחזת בשמי ב י' הזו, שהיא יסוד, הרשומה בשמי, ובה יבא אל הקדש. ואל יבא בכל עת.
פסקה מב
תאנא א״ר יוסי וכו׳: למדנו אר״י, כתוב את הכל עשה יפה בעתו. דבר זה העמיד המאור הקדוש, וכך הוא, שלמדנו, את הכל עשה יפה בעתו, וכך הוא ודאי, את הכל ודאי שהוא יסוד הנקרא הכל, עשה יפה בעתו, שהוא מלכות הנקראת עת, זה בזה, ולא יתערבו אחרים ביניהם. בעתו ממש, שהיא מלכות. ולא באחר, משום זה הוא אזהרה לאהרן, ואל יבא בכל עת אל הקדש. אבל במה יבא. ב זאת, שהיא מלכות הנקרא זאת, כמו שהעמדנו, שכתוב בזאת יבא אהרן אל הקדש.
פסקה מג
רבי אלעזר הוה וכו׳: ר״א היה יושב לפני אביו, א״ל, כתוב בעדת קרח, ויאבדו מתוך הקהל, מהו ויאבדו. אלא הוא כמו שכתוב, והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה. אמר ר״ש, משונים הם בני אהרן, מעדת קרח, שלא כתובה בהם אבדה, כמו שבעדת קרח, שכתוב בהם, ויאבדו מתוך הקהל. וכתוב, הן גוענו אבדנו כלנו אבדנו. שהוא כולל המאתים וחמשים איש שהקריבו קטרת הסמים, שהם נאבדו ודאי, ואלו, בני אהרן, לא נאבדו.
פסקה מד
א״ל כתיב ואל וכו׳: אמר לו כתוב, ואל יבא בכל עת אל הקדש. וכתוב, בזאת יבא אהרן אל הקדש. שואל, כיון שאמר, ואל יבא בכל עת, למה לא כתוב, באיזו עת יבא. שהיה לו לומר שבעשור לחדש יבא אל הקדש, והוא אומר, שבזאת יבא אל הקדש ולא פירש הזמן. אמר לו: אלעזר, הרי למדנו, ומלה אחת היא, ועת אחת היא, כי עת וזאת, הם מלה אחת, דהיינו ששניהם שמות המלכות, שהיו יודעים הכהנים. אבל על מה, שחטאו בניו רצה הקב״ה להזהיר כאן, דהיינו שלא יפגום בעת שהיא מלכות כמו שפגמו בניו, וכבר למדנו (באות מ"א). אמר לו, וגם אני הייתי סבור כך, אלא רציתי לשמוע ממך כדי ליישב הדברים.
פסקה מה
א״ל אלעזר ברי וכו׳: אמר לו, אלעזר בני, בוא וראה, כל הקרבנות וכל העולות הם נחת של הקב״ה, אבל אין הן נחת לפניו, כמו הקטורת, כי הקטרת משובחת היא מכל. ומשום זה היו מעלים אותה לפני ולפנים, לקדש הקדשים, בלחש. ולמדנו זה. ומשום זה לא נענשו כל האנשים בשאר הקרבנות ועולות כמו בקטרת, שכל עבודת הקב״ה, נתקטר ונתקשר כאן יותר מכל. וע״כ נקרא קטרת. כי קטרת היא התקשרות בלשון ארמי. וכן נאמר, שמן וקטרת ישמח לב.
פסקה מו
פתח ר״ש ודרש וכו׳: פתת ר״ש ודרש, לריח שמניך טובים וגו'. מקרא זה הסתכלתי בו, וכך הוא. לריח, מהו ריח. הוא, כי ריח הקטרת הוא דק ומשובח ופנימי יותר מכל, וכשעולה הריח ההוא להתקשר, באותו שמן המשחה של נחלי המבוע, שהם ספירות דז״א, מעירים זה בזה ומתקשרים יחד. ואז שמנים אלו טובים להאיר. כש״א לריח שמניך טובים.
פירוש שמן ה״ס חסדים, וריח ה״ס הארת החכמה המאיר ממטה למעלה, מן המלכות. וחכמה זו אינה מאירה אלא בהתלבשות החסדים דז"א. וע״י הקטרת מעלים הריח הזה מן מלכות אל חסדים דז״א להתלבש בהם, וגם החסדים דז״א, שנקראים שמנים, מתגלים ע״י הארת החכמה. וז״ש וכד סליק ההוא ריח לאתקשרא וכו' אתערו דא בדא, וכו', והריח שה״ס הארת חכמה מתקשר בשמן, והשמן שהוא חסדים מתגלה בהארת חכמה על ידי קליטת הריח. וז"ש, וכדין אינון משחן טבאן לאנהרא, שע״י קליטת הריח הם טובים להאיר.
פסקה מז
וכדין אתרק משחא וכו׳: ואז הורק השמן ממדרגה למדרגה, באלו המדרגות הנקראים שם הקדוש, שהוא המלכות, ז״ש, שמן תורק, שמך על כן עלמות אהבוך. מהו עלמות. כמו שהעמדנו עולמות, הם עולמות ממש. כי כיון שהשמן הורק אל המלכות שנקראת שם, מקבלים ממנה כל העולמות. פירוש אחר, על כן עלמות אהבוך. הוא כש״א, על עלמות שיר. דהיינו מדרגות שהן בבחינת חסדים, הנקראות עלמות מלשון העלם (כמ״ש לעיל ויצא אות רנ״ו ע״ש) והכל אחד הוא. כי השם עולמות הוא ג״כ על שהם נעלמים.
פסקה מח
ובספרא דרב המנונא וכו׳: ובספרו של רב המנונא סבא כתוב, מהו עולמות. הוא כש״א, ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, שה״ס ז׳ היכלות דבריאה המשמשים את המלכות, ונקראות ז׳ נערות (כנ״ל ויקהל ל׳ ד"ה פירוש), נערותיה אלו, שהן עלמות, אהבוך, לברך שמך, ולזמר לפניך, ומשם נמצאות ברכות בכל התחתונים, ומתברכים העליונים והתחתונים.
פסקה מט
ד"א על כן עלמות אהבוך: פירוש אחר, ע״כ עלמות אהבוך, יפה הוא מי שפירש על מות אהבוך, כי בדבר זה, דהיינו שמן, שהוא חסדים, בעלי הדין מתבשמים, כי עלמות היא אותיות על מות. פירוש, כשהחכמה שבמלכות היא בלי חסדים, נמשכים ממנה דינים קשים כמות, (כנ״ל ב״א דף מ״ז אות ל"ד ד״ה נפק) ובשביל זה המלכות ומדרגותיה אוהבים להתדבק בז״א שהוא חסדים, ודש על מות אהבוך. כי הפירוד ממך קשה כמות. כי הקטרת הזו, שהיא הארת חכמה, מתקשרת בשמן של מעלה ביותר, שהוא חסדים, וחשובה לפני הקב״ה, מכל הקרבנות והעולות. אמרה כנסת ישראל, שהיא המלכות, אני כקטרת, כי המלכות ה״ס חכמה תתאה, ואתה, דהיינו ז״א, כשמן, שהוא חסדים, ע״כ, משכני אחריך נרוצה וגו'. נרוצה, בלשון רבים, הוא כש״א, על כן עלמות אהבוך, דהיינו אני וכל חיילותי, כי כולם נאחזים בי. וע״כ משכני, כי הם תלוים בי.
פסקה נ
הביאני המלך חדריו: אם יביא אותי המלך בחדריו, נגילה ונשמחה בך, היינו אני וכל חיילותי. למדנו. כל החיילות, בשעה שכנסת ישראל שמחה ומתברכת, כולם שמחים, והדין אינו שורה אז בעולם. וע״כ כתוב, ישמחו השמים ותגל הארץ.
פסקה נא
כי בענן אראה על הכפרת: א״ר יהודה, אשרי הם הצדיקים שהקב״ה חפץ ביקרם. ולמדנו, מלך בשר ודם, אם אדם רוכב על סוס שלו, בן מות הוא, והקב״ה הרכיב את אליהו על שלו, שכתוב, ויעל אליהו בסערה השמים וגו'. וכתוב, ויען ה׳ את איוב מן הסערה. (איוב ל״ח). כאן מה כתוב, ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת. והקב״ה הכניס את משה בענן, ז״ש, ויבא משה בתוך הענן, בתוך הענן ממש, שהוא מלכות, באותו הענן שכתוב בו, כי בענן אראה על הכפרת. ז״ש, וברא ה׳ על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן. וכתוב, כי ענן ה׳ על המשכן יומם. שכל אלו עננים רומזים על המלכות.
פסקה נב
ותאנא האי דבתיכ וכו׳: ולמדנו, זה שכתוב, וירד ה׳ בענן. בענן אראה על הכפרת, למדנו, שהוא המקום דהיינו מלכות, שהיו שורים בו אלו הכרובים, שהם מטטרון וסנדלפון, כמו שלמדנו, הכרובים היו יושבים על נס, דהיינו על המלכות הנקראת נס, ולמדנו ג' פעמים ביום שה״ס ג׳ קוין, קרה נס, דהיינו שנתגלתה השכינה בכנפיהם. בשעה שנתגלתה עליהם קדושת המלך, הם מעצמם העלו כנפיהם, ופורשים אותן, ומכסים על הכפרת. ואחר כך סוגרים כנפיהם, ונאחזים בגופם. כש״א והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה, פורשי כתוב, שהמשמעות שפעם פורשים ופעם סוגרים, ולא כתוב, פרושי. כי אם היו בלתי פועלים היה צריך לומר פרושי. וכן, סוככים, ולא סכוכים. זהו שאמרו, בנס היו עומדים, ושמחים בשכינה.
פסקה נג
א״ר אבא מה וכו׳: אר״א, מה רוצה כאן הכתוב, כי בענן אראה על הכפורת. שמשמע שהכהן רואה השכינה. וכן ב זאת יבא אהרן, שהיא השכינה הנקראת זאת. והרי הכהן לא ראה את השכינה בשעה שהיה נכנס לקדש הקדשים. ומשיב. אלא הענן שהוא השכינה, היה יורד, וכשהיה יורד ומגיע על הכפרת, מתעוררות כנפי הכרובים והיו דופקות בכנפיהם ואומרים שירה. ומכאן היה יודע הכהן, שהשכינה נראית כאן. ועל זה נאמר, כי בענן אראה על הכפרת.
פסקה נד
ומה שירתא אמרי וכו׳: שואל, איזו שירה היו אומרים, ומשיב, כי גדול ה׳ ומהלל מאד נורא הוא על כל אלקים. את זה היו אומרים כשמעלים כנפיהם. והוא בחינת קו ימין, דהיינו חסד הנקרא גדול. ובשעה שפורשים אותם היו אומרים, כי כל אלהי העמים אלילים וה' שמים עשה. והוא בחינת קו שמאל, המכניע את הס״א כולו. וכשמכסים על הכפורת, היו אומרים, לפני ה׳ כי בא לשפוט הארץ ישפוט תבל בצדק ועמים במישרים. והוא בחינת קו האמצעי, דהיינו ת״ת הנקרא משפט.
פסקה נה
וקלהון הוה שמע וכו׳: ואת קולם היה שומע הכהן בבית המקדש, אז נתן הקטרת במקומה, ונתכוון במה שנתכוון, כדי שיתברך הכל. וכנפי הכרובים היו עולות ויורדות, ומזמרות שירה ומכסות הכפורת ומעלים אותן. ו"ש, סוככים סוככים הוא בדיוק (כנ״ל אות נ"ב). ומאין לנו שקולם נשמע. היינו כש״א, ואשמע את קול כנפיהם וגו'.
פסקה נו
אמר ר׳ יוסי וכו׳: אר״י, ועמים במישרים, מהו במישרים. ומשיב, הוא כש״א מישרים אהבוך, שהשכינה כוללת בזה שני הכרובים, שהם מטטרון וסנדלפון, הנקראים ודאי מישרים. וע״כ אומר, ועמים במישרים. שלפני כן אוה״כ, ישפוט תבל בצדק. אשר ישפוט הוא ז"א, צדק הוא המלכות. ואח״כ כולל הכתוב גם את הכרובים, ואומר ועמים במישרים.
פסקה נז
וכתיב וישמע וגו׳: וכתוב, וישמע את הקול מדבר אליו מבין שני הכרובים וידבר אליו. ר׳ יצחק אמר, מכאן למדנו, שבכל מקום שלא נמצאים זכר ונקבה, אינו כדאי לראות פני השכינה. כי ע״כ שמע את הקול מדבר רק מבין שני הכרובים. ז״ש ישבו ישרים את פניך, דהיינו הכרובים שנקראים מישרים. ולמדנו, כתוב צדיק וישר הוא, שהם דכר ונוקבא, כי צדיק הוא דכר, דהיינו יסוד, וישר הוא נוקבא דהיינו מלכות. אף כאן הכרובים הם זכר ונקבה. ועליהם כתוב, אתה כוננת מישרים. וכן ועמים במישרים כנ״ל. ומשום זה, ופניהם איש אל אחיו. שה״ס זווג פנים בפנים. והרי העמדנו.
פסקה נח
תניא א״ר יוסי וכו׳: למדנו אר״י, פעם אחת היה העולם צריך לגשמים, באו לפני ר׳ שמעון, ר׳ ייסא ור' חזקיה ושאר החברים. מצאוהו שהיה הולך הוא ובנו ר״א לראות את ר׳ פנחס בן יאיר. כיון שראה אותם, פתח ואמר, שיר המעלות הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. שואל, מהו שבת אחים גם יחד.
פסקה נט
כד״א ופניהם וגו׳: ומשיב, הוא כש״א, ופניהם איש אל אחיו, אשר אחים פירושו דכר ונוקבא. כי בשעה שהיו ז״א ומלכות מסתכלים זה בזה פנים בפנים כתוב, מה טוב ומה נעים. וכשהדכר מחזיר פניו מן הנוקבא, אוי לעולם. אז כתוב, ויש נספה בלא משפט. בלא משפט ודאי, דהיינו בלא ז"א הנקרא משפט, שאינו מסתכל ומשפיע אל הנוקבא הנקראת צדק. וכתוב, צדק ומשפט מכון כסאך, שאינו הולך זה בלא זה, וכשמשפט, שהוא ז"א, מתרחק מצדק, שהוא מלכות, אוי לעולם.
פסקה ס
והשתא חמינא דאתון וכו׳: ועתה אני רואה, שאתם באתם, על מה שהדכר אינו שורה בנוקבא, שמשום זה אין גשמים בעולם. אמר, אם לזה באתם אלי, שובו. כי ביום הזה הסתכלתי שהכל יחזור לשרות פנים בפנים. ולא יחסר עוד שפע הגשמים בעולם. ואם באתם אלי ללמוד תורה, תשבו עמי. אמרו לו, לכל, באנו לאדוני, הן לגשמים והן ללמוד תורה, ילך אחד ממנו ויבשר לאחינו, ישועת הגשמים, שאר החברים, ואנו נשב לפני אדוני.
פסקה סא
עד דהוו אזלי וכו׳: בעוד שהיו הולכים, פתח ואמר, שחורה אני ונאוה בנות ירושלים וגו'. אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה, שחורה אני בגלות, ונאוה אני במצות התורה, שאע״פ שישראל בגלות אינם עוזבים את המצות. כאהלי קדר, אע״פ שאני כאלו בני קטורה, שפניהם שחורים תמיד, ועם כל זה כיריעות שלמה, היינו כמראה השמים לטוהר, שכתוב נוטה שמים כיריעה. ושלמה זה הקב״ה, מלך שהשלום שלו
פסקה סב
אל תראוני שאני שחרחרת: פירושו מהו הטעם אל תראוני, משום שאני שחרחרת. וע״כ לא תראוני. ששזפתני השמש היינו כי לא נסתכל בי השמש, שהוא ז״א, להאיר לי כראוי. וישראל מה הם אומרים. בני אמי נחרו בי. מי הם בני אמי, אלו הם השרים הממונים המגינים על שאר העמים.
פסקה סג
ד״א בני אמי ממש: פירוש אחר, שהשכינה אמרה, בני אמי ממש. שהם הספירות דז״א, שהם בני בינה, שהיא אם השכינה, כש״א, השליך משמים ארץ וגו'. וכשז״א השליך משמים ארץ שהיא השכינה, שמוני נוטרה את הכרמים. שהם אומות העולם, שצריכה להשפיע לאומות העולם בשביל שישראל יזונו מהם. מהו הטעם. משום שכרמי שלי שהיא ישראל, לא נטרתי. כי חטאו. ולמדנו בני אמי ודאי, דהיינו ספירות דז״א, הסכימו עלי, להרחיקני. כלומר, בזה שהוסרה הארץ, שהיא המלכות, משמים, שהוא ז״א, כמו שהעמדנו שכתוב, ותתצב אחותו מרחוק. שהשכינה שנקראת אחותו דז״א, נתיצבה מרחוק, שהרחיקה ז״א.
פסקה סד
והכא אתמר ודאי וכו׳: וכאן, כנגד ותתצב אחותו מרחוק, נאמר ודאי, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, שהמלכות שהיא אחותו של ז״א לא תהיה מרחוק, אלא ביחד. ובהם, בז״א ומלכות, העמדנו, גם יחד. כש״א, ואף גם זאת בהיותם אשר גם, ה״ס המלכות הנקראת זאת. וכן גם יחד, היינו המלכות. אמנם בכלל שבת אחים היא, ולא היה צריך לכתוב גם, וכיון שכתוב, גם, הוא לכלול כל אלו שלמעלה, מז״א ומלכות, שהם ישסו״ת, שכל הממשלה היא נמצא במקום ההוא. בישסו״ת.
פסקה סה
ד״א הנה מה וגו׳: פירוש אחר. הנה מה טוב ומה נעים וגו'. אלו הם החברים, בשעה שיושבים יחד, ואינם נפרדים זה מזה. מתחילה הם נראים כאנשים עושי מלחמה, שרוצים להרוג זה את זה. ולאח״כ חוזרים להיות באהבת אחוה. הקב״ה מהו אומר עליהם, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. גם בא לכלול עמהם השכינה. ולא עוד אלא הקב״ה מקשיב לדיבורם, ויש לו נתת והוא שמח בהם. ז״ש אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו ויקשב ה׳ וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו וגו'.
פסקה סו
ואתון חברייא דהכא וכו׳: ואתם החברים שבכאן, כמו שהייתם בחביבות באהבה מקודם לכן, גם מכאן ולהלאה לא תתפרדו זה מזה, עד שהקב״ה ישמח עמכם, ויקרא עליכם שלום, וימצא בזכותכם שלום בעולם. ז״ש, למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך.
פסקה סז
אזלו עד דהוו וכו׳: הלכו. בעוד שהיו הולכים, הגיעו לבית ר׳ פנחס בן יאיר. יצא ר׳ פנחס בן יאיר, ונשקו, לר״ש. אמר, זכיתי לנשק את השכינה. אשרי חלקי. התקין להם מצעות המטה יקרי ערך. א״ר שמעון, התורה אינה צריכה כך, העביר את המצעות, וישבו. א״ר פנחס, מטרם שנאכל, נשמע מבעל התורה דבר. כי ר״ש כל דבריו בגלוי הם, הוא איש שאינו מתירא ממעלה ומלמטה לומר אותם, אינו מתירא מלמעלה, משום שהקב״ה הסכים עמו, אינו ירא מלמטה, כמו אריה שאינו מפחד מבני צאן. אמר ר״ש לרבי אלעזר בנו, אלעזר עמוד על עמדך, ואמור דבר חדש לר׳ פנחס ושאר החברים. טיקלי דערסי קפטורי דקילטא, פירושו לפי הענין, מצעות המטה יקרי הערך.
פסקה סח
קם ר׳ אלעזר וכו׳: קם ר״א פתח ואמר, וידבר ה׳ אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו'. מקרא זה יש להסתכל בו, שנראה שהוא מיותר. כי כתוב אחריו, ויאמר ה׳ אל משה דבר אל אהרן אחיך, מכאן, יש לשאול, בהתחלת הפרשה, במקרא הזה שלמעלה, מה הוא שכתוב, וידבר ה׳ אל משה. מה הוא שאמר לו, והרי לאח״כ כתוב, ויאמר ה׳ אל משה.
פסקה סט
אלא בשעתא דקב״ה וכו׳: ומשיב, אלא בשעה שהקב״ה נתן את קטרת הסמים לאהרן, רצה, שלא ישתמש בו אדם אחר בחייו. מהו הטעם. הוא משום שאהרן הרבה שלום בעולם. א״ל הקב״ה, אתה רוצה להרבות שלום בעולם על ידך ירבה השלום שלמעלה, כי קטרת הסמים תהיה מסורה בידך מכאן ולהלאה, שהקטרת מרבה שלום למעלה, ובחייך לא ישתמש בו אדם אחר. נדב ואביהוא הקדימו בחיי אביהם, להקריב מה שלא נמסר להם. ודבר זה גרם להם שטעו בו. להקריב אש זרה.
פסקה ע
ותאנא משה הוה וכו׳: ולמדנו, משה היה מהרהר, מי גרם להם טעות זו להקריב אש זרה, והיה עצב. מה כתוב, וידבר ה׳ אל משה אחרי מות שני בני אהרן. ומה אמר לו, בקרבתם לפני ה׳ וימותו. בהקריבם לא כתוב, אלא בקרבתם. אמר לו הקב״ה למשה, זה גרם להם, שדחקו את השעה להקריב קטרת בחיי אביהם, וטעו בה, שהקריבו אש זרה. והיינו שכתוב, אשר לא צוה אותם, אותם לא צוה להקריב, אבל לאהרן צוה. ויהיה טעם הכתוב, ויקריבו לפני ה׳ אש זרה, שטעו בזה, משום אשר לא צוה אותם. להקריב קטורת רק לאהרן לבדו צוה. ומה שני בני אהרן על שדחקו השעה בחיי אביהם גרמו לעצמם כל כך, אני כלפי אבי ור׳ פנחס ושאר החברים, על אחת כמה וכמה שאיני רשאי לדחוק השעה לומר חידושי תורה במקומם. בא ר׳ פנחס נשקו וברכו.
פסקה עא
רבי שמעון פתח וכו׳: רש״פ ואמר, הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה וגו'. הנה מטתו שלשלמה, מהו מטתו. זו היא כסא הכבוד של המלך, דהיינו המלכות שנקראת מטה. שכתוב בה, בטח בה לב בעלה. שלשלמה, היינו המלך שכל השלום הוא שלו. שזה ז״א. ששים גבורים סביב לה, שהם נאחזים בצד שלה של המלכות מדין קשה ונקראים, שתין פולסא דנורא, דהיינו ששים שומרים מאש. פולסי, פירושו שומרים, מלשון הוא ופלסונו שנער ההוא, דהיינו מטטרון, מתלבש בהם. (ב״ר ס׳).
פסקה עב
מימיניה שננא דחרבא וכו׳: מימינו של מטטרון, להט החרב התקיפה, משמאלו גחלי אש חזקה, המתאחדת בחקיקותיו בע׳ אלף להבות אש אוכלת, והם ששים גבורים מזוינים זיון קשה מאלו הגבורות החזקות של גבורה עליונה ההיא של הקב״ה. שהוא ז״א. ז״ש מגבורי ישראל. דהיינו מגבורה דז״א הנקרא ישראל.
ביאור הדברים נודע שאין החכמה מתגלה אלא עם דינים חזקים, השומרים שהרשעים לא ימשכוה מלמעלה למטה (כנ״ל פקודי אות שע״ו, ופרשת צו אות קי״ד) ואלו דינים החזקים הם נמשכים מצד שמאל דז״א, וכלולים מחג״ת נה״י שלו שכל אחד כלול מעשרה, הם ששים. וה״ס ששים גבורים. ונודע שאין החכמה מתגלית אלא במלכות (כנ״ל ב״א דף רע״ו ד״ה ועוד כמה) וע״כ מקומם של אלו ששים גבורים הוא במלכות, לשמרה מפני החצונים, שלא ימשכו מהארת חכמה שבה מלמעלה למטה.
וזה אמרו. הנה מטתו שלשלמה, מאי מטתו דא כורסי יקרא דמלכא. דהיינו המלכות שנקראת מטת שלמה, כי שלמה הוא ז״א. ששים גבורים סביב לה דאתאחדן בסטרהא מדינא קשיא, כי מצד המלכות שבה מתגלה הארת החכמה מתאחדים אלו ששים גבורים, שהם הדינים השומרים החכמה שלא יינקו ממנה החצונים והרשעים. ואקרון שתין פולסי דנורא, דהיינו ששים שומרים מאש לשמרה מחצונים. וראש השומרים האלו, הוא מלאך מטטרון. כי הוא נקרא כן מלשון, אני הולך לפניהם מטטור (ילמדינו תשא) שפירושו שומר. וז״ש, דההוא נער אתלבש בהו, שמטטרון מתלבש בששים שומרים אלו, ושומר את המלכות, שהיא מטתו שלשלמה.
וחוץ מאלו הדינים הנמשכים משמאל דז״א, יש ג״כ בחינות דינים הנמשכים מימין דז״א, שה״ס דינין הנמשכים ממסך דז״א, וז״ש, מימיניה שננא דחרבא תקיפא, דהיינו הדינים הנמשכים מימין דז״א למטטרון. משמאליה גומרי דנורא תקיפא, דהיינו הדינים הנמשכים משמאל דז״א למטטרון, בסוד ששים גבורים. אמנם כשהם נכללים עם המלכות, הם שבעים, כי חג״ת נה״י דז״א עם המלכות, הרי הם ז', וכל אחת כשנכללה במלכות היא בבחינת חכמה הנקראת אלף, והם ע׳ אלף. וז״ש, דמתאחדא בגליפוי בע׳ אלף להטי נורא דאכלא, כי כשנכללים עם המלכות הם ע׳ אלף. וז״ש, ואינון שתין מזייני זיוני קשיין מאינון גבורן תקיפן דההיא גבורה עלאה דקב״ה, שאלו ע׳ אלף הם בחינת אותם ששים הגבורים הנמשכים מז״א, אלא מצד המלכות הם ע׳ אלף ומצד ז״א לבד הם ששים גבורים. ז״ש מגבורי ישראל. דהיינו שמיוחסים לז״א הנקרא ישראל, וע״כ הם ששים.
פסקה עג
ותאנא בהאי ערסא וכו׳: ולמדנו, במטה הזו, שהיא המלכות, מה כתוב בה, ותקם בעוד לילה, כשיונקת מצד הדין. כלומר, בעת שהמלכות קמה להשפיע הארת חכמה הוא לילה, דהיינו דין, כי אין החכמה שלה מושפעת אלא עם דינים כנ״ל. וקימה פירושו הארת חכמה. ותתן טרף לביתה, מהו טרף. הוא כש״א, וטרף ואין מציל. דהיינו הדינים שעם החכמה, שאין מציל מהם. ז״ש, כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה, המוכנים לעשות דין בכל מקום ונקראים בעלי יבבה ויללה.
פסקה עד
איש חרבו על ירכו: הוא כמו שאתה אומר, חגור חרבך על ירך גבור. וסוד החרב כבר נתבאר (באות ע״א) מפחד בלילות, הרי העמידוהו מפחד של גיהנם. אבל מפחד בלילות, כלומר, כל זה מאיזה מקום לוקחים, מפחד, ממקום הזה הנקרא פחד, כש״א ופחד יצחק היה לי, שהוא גבורה דז״א, קו השמאל הנקרא יצחק. כמ״ש וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. בלילות, פירושו, בזמנים שהם נתמנו לעשות דין. כי בלילה, הוא זמן הדין.
פסקה עה
ותאנא כתיב זממה וגו׳: ולמדנו, כתוב זממה שדה ותקחהו. ז״ש, וכל חית השדה ישחקו שם דהיינו בחינת הדין של המלכות. שה״ס לילה כנ״ל ונקרא ג״כ שדה. וכל חית, ה״ס יסוד. ישחקו ה״ס זווג, ועל זה כתוב, זה הים גדול וגו׳ שם אניות יהלכון לויתן זה יצרת לשחק בו. אשר לויתן ה״ס יסוד, לשחק הוא זווג. כמ״ש, והנה יצחק מצחק וגו'. כש״א, היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה. ממרחק ודאי. כי לחמה שה"ס הארת חכמה אינה מאירה אלא ממרחק, דהיינו עם דינים המרחיקים את החיצונים שלא יינקו מהארה הגדולה הזו. שז״ס מרחוק ה׳ נראה לי. וז״ס שהזווג הוא בבחינת לילה ובחינת שדה כנ״ל. כי הוא מביא את הארתה ממוח שבראש, דהיינו חכמה, ומלמעלה מראש, שהוא א״ס ב״ה. וע״כ צריכה שמירה מפני החיצונים, תביא לחמה: היינו על ידי הצדיק, שהוא יסוד. כשמזדווגים יחד, אז היא שמחה בכל. ז״ש, לויתן זה יצרת לשחק בו. שלויתן הוא יסוד, לשחק בו הוא זווג, כנ״ל.
פסקה עו
תאנא אלף וחמש מאה וכו׳: למדנו, אלף וחמש מאה, בעלי המגינים בעלי השלטון נאחזים בהצד, של אלו ששים גבורים. בידיו של אותו הנקרא נער, דהיינו מטטרון, יש ארבעה מפתחות גדולים. שהם ד׳ מלאכים, מיכאל גבריאל אוריאל רפאל. ונקראים מפתחות גדולים, משום שהם ממשיכים מוחין דגדלות לתחתונים. תנינים, שהם מדרגות החכמה המבוארים (לעיל בא דף י״א ד״ה פנימיות ובדף י״ג ד״ה פירוש) הולכים תחת הספינה, שהיא המלכות דהיינו בבריאה, של ים הגדול, שהוא בינה, שממנה מקבלת המלכות הארותיה, לארבע זויות. שלה, זה הולך לצד זה, דרום. וזה הולך לצד זה, צפון. וכן כולם. דהיינו גם לצד מזרח ולצד מערב, שה״ס חו״ג תו״מ. ארבע צורות הפנים נראות בהם, בתנינים, שהם אריה שור נשר אדם. שהם נמשכים מג׳ קוין, ומלכות המקבלתם, שהיא פני אדם. וכשנכללות באחת, דהיינו בהמלכות, כתוב, ודמות פניהם פני אדם, דהיינו פניהן של כולן, שג' הצורות אריה שור נשר מקבלות צורת אדם כמו המלכות, בעת שנכללות בה.
פירוש. הג״ר הכלולות מהארת חכמה, הם ג' קוין, חב״ד, ומכונים ג׳ אלפים, כי הארת חכמה ה״ס אלף. והאלף הג' שהוא קו האמצעי, דעת מתחלק לחסדים וגבורות ונודע שהארת חכמה אינה מקובלת מחכמה ממש שהיא בקו ימין אלא מבינה שחוזרת לחכמה, שה״ס קו שמאל. וע״כ נבחן שבחכמה וכן בחציה הימני של הדעת, שהם אלף וחצי אלף, הם חסדים והבינה וחציה השמאלי של הדעת, שהם אלף וחצי אלף, הם בהארת חכמה. וז״ש אלף וחמש מאה, שהם בינה וחציה השמאלי של הדעת, מארי תריסין, שהם מחציה השמאלי של הדעת, כי חציה השמאלי של הדעת, שהוא קו אמצעי, מגין על הארת החכמה שלא יתאחזו בה החצונים מארי דשולטנותא, היינו הנמשכים מבינה, שהם שולטים בהארת החכמה, אתאחדן מהאי סטרא דאינון גיברין, שהם מתאחדן בצד זה של השמאל, המכונים ששים גבורים. והשאר כבר נתבאר בפנים.