אור ברסלב

הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג

מצורע

תזריע

פסקה א

וידבר ה׳ אל משה וגו׳: ר׳ אבא פתח, גורו לכם מפני חרב כי חמה עונות חרב למען תדעון שדון. שדון קרי. שדין כתיב. כמה יש להם לבני אדם לשמור דרכם ולירא מפני הקב"ה, שלא יסורו מדרך הישר, ולא יעברו על דברי תורה, ולא ימישו ממנה.

פסקה ב

דכל מאן דלא וכו׳: כי כל מי שאינו עוסק בתורה, ואינו משתדל בה, נזוף, הוא מהקב״ה, רחוק הוא ממנו, השכינה אינה שורה עליו. ואלו מלאכים השומרים, ההולכים עמו לשמרו, מסתלקים ממנו, ולא עוד אלא שמכריזים לפניו ואומרים, הסתלקו מסביב פלוני, שאינו דואג לכבוד אדונו, אוי לו, שעזבוהו העליונים והתחתונים. אין לו חלק בדרך החיים.

פסקה ג

וכד איהו אשתדל וכו׳: וכשהוא משתדל בעבודת אדונו, ועוסק בתורה, כמה שומרים מוכנים כנגדו לשמרו, והשכינה שורית עליו, וכולם מכריזים לפניו ואומרים, תנו כבוד לצורת המלך, תנו כבוד לבן מלך, שמור הוא בעולם הזה ובעולם הבא, אשרי חלקו.

פסקה ד

ת״ח בלישנא בישא וכו׳: בוא וראה, בלשון הרע שאמר הנחש אל האשה, גרם אל האשה ולאדם שנגזר עליהם מיתה ועל כל העולם. בלשון הרע כתוב, ולשונם חרב חדה. משום זה, גורו לכם מפני חרב דהיינו מפני לשון הרע. כי חמה עונות חרב. מהו כי חמה עונות חרב. זו היא, חרב לה׳, שלמדנו, חרב יש להקב״ה, שבו הוא דן את הרשעים. ז״ש חרב לה׳ מלאה דם. וחרבי תאכל בשר. שהיא המלכות מצד הדין שבה. ומשום זה גורו לכם מפני חרב כי חמה עונות חרב למען תדעון שדון, שדין כתוב, שפירושו למען תדעו שכך נדון, שכל מי שיש לו חרב בלשונו, שמדבר לשון הרע, מוכנה לו החרב המכלה את הכל, שהיא המלכות מבחינת הדין שבה. ז״ש זאת תהיה תורת המצורע. דהיינו המלכות הנקראת זאת, דנה את המצורע. מחמת שדבר לשון הרע. כי על עון לשון הרע באים נגעים.

פסקה ה

ר׳ אלעזר פתח וכו׳: רא״פ, וכצפרים האחוזות בפח כהם יוקשים בני האדם. מקרא זה הרי למדנו. אבל בוא וראה. בני אדם אינם יודעים, ואינם שומעים, ואינם מסתכלים ברצון אדונם, והכרוז קורא לפניהם בכל יום, ואין מי שיקשיב לו, ואין מי שיעורר רוחו לעבודת אדונו.

פסקה ו

בשעתא דרמש ליליא וכו׳: בשעה שהחשיך הלילה, והשערים נסתמים, מתעורר הנוקבא של תהום הגדול, וכמה גדודי מזיקים נמצאים בעולם. אז מפיל הקב״ה שינה על כל בני העולם, ומפיל שינה אפילו על כל אלו שיש בהם התעוררות חיים, דהיינו הצדיקים. והרוחות משוטטים בעולם, ומודיעים לבני אדם בחלומם, דברים, מהם שקרים ומהם דברי אמת. ובני אדם נקשרים בשנתם.

פסקה ז

כד אתער רוחא וכו׳: כשהתעורר רוח צפון, ונחלק הלילה, שלהבת יוצאת ומכה תחת כנפיו של התרנגול, והוא קורא. והקב״ה נכנס בגן עדן להשתעשע עם הצדיקים. ואז כרוז יוצא וקורא, וכל בני העולם מתעוררים במטתם, אלו שיש בהם התעוררות חיים, עומדים ממטתם לעבודת רבונם, ועוסקים בתורה ובתשבחות של הקב״ה עד שבא הבקר.

פסקה ח

כד אתי צפרא וכו׳: כשבא הבוקר, כל הצבאות והמחנות של מעלה משבחים להקב״ה. ז״ש ברן יחד ככבי בקר. אז כמה שערים נפתחים לכל הצדדים. והשער של אברהם, שה״ס החסד, נפתח בה בכנסת ישראל, שהיא המלכות, לזמן לכל בני העולם, להנות מהחסדים. ז״ש ויטע אשל בבאר שבע. כי המלכות נקראת, באר שבע, ואברהם נטע בה אילן החסד.

פסקה ט

ומאן דלא יתער וכו׳: ומי שלא יעורר רוחו לעבודת רבונו, באיזה פנים יקום לפני המלך, כשיעוררו עליו בדין, ויתפשו אותו בשלשלת, דהיינו שיאסרו אותו להביאו לדין, ולא תמצא לו זכות להנצל אז כתוב, וכצפרים האחוזות בפח כהם יוקשים בני אדם. ומטרם שיוצא האדם מעולם הזה, בכמה דינים נדונים הנפש עם הגוף, מטרם שנפרדו זה מן זה. ואין מי שישגיח על זה.

פסקה י

בההוא זמנא דמטא וכו׳: בזמן ההוא כשמגיעה השעה שתהיה נפרדת הנפש מן הגוף, אין הנפש יוצאת מן הגוף, עד שתתגלה עליו השכינה, והנפש, מתוך שמחה וחביבות השכינה, יוצאת כנגדה מן הגוף. אם צדיק הוא, הוא נקשר בה ומתדבק בה. ואם לא, השכינה הולכת ממנו, והנפש נשארת, והולכת ומתאבלת על פרידת הגוף. משל אומרים. החתול שאינו נפרד מן האש, חדד הסכין, וילך אחריך, כי ידמה לו שאתה הולך לחתוך בשר, וכך יפרד מן האש. אף כאן, כשהנפש אינה רוצה לצאת מן הגוף, נראית לה השכינה והיא יוצאת כנגדה, ונפרדת מן הגוף.

פסקה יא

לבתר אתדנו תרוייהו וכו׳: אח״כ נדונו שניהם על ידי המלאך דומה. הגוף נדון בקבר עד שחוזר לעפר, והנפש נדונית באש הגיהנם בכמה דינים, עד הזמן שנגזר עליה לקבל עונש, אחר שקבלה עונשה, והגיע הזמן שתטהר, אז היא עולה מגיהנם, והיא מתלבנת מחטאיה כברזל המתלבן באש, ומלאכים עולים עמה, עד שנכנסת לגן עדן התחתון, ומתרחצת שם במים, ומתרחצת בבשמים אשר שם. כש״א, מקטרת מר ולבונה. ועומדת שם עד הזמן שנגזר עליה להתרחק ממקום שיושבים שם הצדיקים, בג״ע העליון.

פסקה יב

וכד מטא זמנא וכו׳: וכשהגיע הזמן שתעלה לג״ע העליון, אז עולה עמה, מדרגה אחר מדרגה, עד שמתקרבת כקרבן על המזבח. דהיינו שעולית למ״נ להמלכות הנקראת מזבח. ז״ש, זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן, דהיינו כהן העליון למעלה, שהוא מלאך מיכאל (כנ״ל צו אות קל״ו). זו היא נפש שלא נטמאה כל כך, בעולם הזה, זו יש לה תקנה, כעין זה שאמרנו, ואם לא, הרי זה מעוות לא יוכל לתקון וגו׳.

פסקה יג

זאת תהיה תורת המצורע: ר׳ יצחק פתח, וזרח השמש ובא השמש וגו׳. מקרא זה למדנו, והעמדנו אותו בנשמת האדם, שבשעה שנמצאת עם האדם בעולם הזה, אז, וזרח השמש. ובא השמש, הוא בזמן שאדם יוצא מעולם הזה. ואם נמצא בתשובה, אז, אל מקומו שואף זורח הוא שם, אם צדיק הוא, הוא כש״א, ובא השמש וטהר, דהיינו בעת שבא השמש ונפטר מן העולם, הוא טהור, ואחר יאכל מן הקדשים.

פסקה יד

ת״ח כל חובי וכו׳: בוא וראה, כל עונות העולם, הקב״ה מכפר אותם ע״י תשובה, חוץ מלשון הרע, שהוציא שם רע על חבירו. והרי העמידוהו, שכתוב, זאת תהיה תורת המצורע, היינו זאת היא תורתו של מוציא שם רע. כי מצורע הוא אותיות מוציא רע. ר׳ חייא אמר, כל מי שמוציא שם רע, נטמאים כל אבריו, וראוי להסגר, משום שאותו דבור רע עולה ומעורר עליו את רוח הטומאה והוא נטמא. הבא לטמא מטמאים אותו, בדבר שלמטה נתעורר דבר אחר.

פסקה טו

פתח ואמר איכה וכו': פו״א, איכה היתה לזונה קריה נאמנה וגו׳. היינו, איך, מי שהיתה נאמנת לבעלה, חזרה ונעשית זונה. מלאתי משפט, משפט, הוא ודאי הקב״ה, צדק, זו היא כנסת ישראל, דהיינו המלכות, ומשום שנתעורר דבר אחר, שהס״א נתעורר בחטאם של ישראל, נסתלק הקב״ה שנק' משפט, ממנה, מהמלכות שנקראת צדק, ושורה בה רוח של מרצחים. ז״ש ועתה מרצחים. ומה ירושלים עיר הקודש כך, שאר בני אדם על אחת כמה וכמה. ז״ש, זאת תהיה תורת המצורע.

פסקה טז

ר' יהודה אמר וכו׳: רי״א, זאת שהיא המלכות תהיה ודאי כנגדו להפרע ממנו, מאותו מוציא שם רע, כי מצורע, הוא אותיות מוציא רע. ביום טהרתו והובא אל הכהן, מה מלמדנו. הוא, שמי שיש בו לשון הרע אין תפלתו נכנסת לפני הקב״ה, כי מתעורר עליו רוח הטומאה. כיון שחזר בתשובה וקבל עליו תשובה, מה כתוב, ביום טהרתו והובא אל הכהן וגו׳ וראה הכהן וגו׳.

פסקה יז

וצוה הכהן ולקח למטהר וגו׳: ר׳ יצחק ור׳ יוסי היו מצוים לפני ר׳ שמעון. יום אחד אמר להם, עץ ארז הרי ידוע, שהוא ת״ת, שכתוב, מן הארז אשר בלבנון, כי עץ ארז ההוא, שהוא ת״ת, אין נטיעותיו משתרשות אלא בלבנון, שהוא בינה. וכבר למדנו זה. אבל אזוב, למה. ומה הוא.

פסקה יח

פתח ואמר ולקח וגו׳: פתח ואמר, ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב. בוא וראה, אדם העוסק בעבודת רבונו, ועוסק בתורה, הקב״ה שורה עליו והשכינה מתחברת עמו. כיון שהאדם בא להטמא, השכינה מסתלקת ממנו, הקב״ה מתרחק ממנו, וכל צד הקדושה של רבונו מתרחקים ממנו, ורוח הטומאה שורה עליו וכל צד הטומאה. בא לטהר עוזרים אותו ואחר שנטהר וחזר בתשובה, חוזר אליו מה שנסתלק ממנו, דהיינו הקב״ה ושכינתו, ושורים עליו.

פסקה יט

ת״ח כתיב ולקח וגו׳: בוא וראה, כתוב ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות. שואל, כיון שאמר, שתי צפרים, איני יודע שהן חיות, ולמה כתוב, חיות. ומשיב, אלא, כבר העמידוהו, אמנם חיות, פירושו חיות ממש. כש״א וארא החיות, שהם כנגד המקום שיונקים משם נביאים הנאמנים, דהיינו נצח והוד, שנקראים חיות תחתונים. ועץ ארז כבר למדנו, שהוא ת״ת, ושני תולעת. הוא צד האדום דגבורה שבשכינה שנשתתפה עמו בתחילה (כנ״ל אות י״ח), ו אזוב זו היא ו׳ קטנה, שהוא יסוד, שמניק את כנסת ישראל, שהיא השכינה, ומשום זה, עץ ארץ ואזוב, שהם ת״ת ויסוד, הולכים יחד, כלומר שנחשבים כאחד. וע״כ ו׳ ו׳ נמצאים כאחד בשם הויה, כי ו׳ במבטא היא ו״ו, אחת היא עליונה, דהיינו ת״ת, ואחת היא קטנה דהיינו יסוד, וקוראים אותה, ו׳ עליונה, ו' תחתונה. וכולם, הקב״ה, שהוא ת״ת ויסוד, והשכינה, חוזרים לשרות עליו כבתחילה (כנ״ל אות י״ח) משום שנטהר, וכנגד אלו, שחוזרים אליו, שהם ת״ת ויסוד והשכינה הם למטה, עץ ארז ואזוב ושני תולעת הנמצאים בטהרה הזו, שתלוים מאלו ספירות העליונות.

פסקה כ

ר׳ יהודה ור׳ יצחק וכו׳: ר״י ור"י היו הולכים בדרך. ישבו בשדה והתפללו. אחר שגמרו תפלתם קמו והלכו. פתח ר׳ יהודה בדברי תורה. ואמר, עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. עץ חיים, זו היא התורה, שהיא אילן עליון גדול וחזק. תורה למה נקראת תורה. הוא משום שהיא מורה ומגלה מה שהיה סתום ולא נודע. חיים, היא נקראת, משום שכל חיים העליונים נכללים בה, וממנה יוצאים. למחזיקים בה, לאלו שהם אחוזים בה, שמי שאחוז בתורה אחוז בכל, אחוז למעלה ולמטה. ותומכיה מאושר, מי הם תומכיה. הם אלו המטילים מלאי, דהיינו שנותנים כסף לסחורה, לכיסם של תלמידי חכמים, שיסחרו עם הכסף, ויהיו שותפים בריוח. כמו שהעמידוהו.

פסקה כא

ותומכיה. זכי לנביאי וכו׳: ותומכיה, היינו שזוכים שיצאו מהם בנים הראוים להיות נביאים נאמנים. כי תורה רומזת לת״ת, שהוא גוף ז״א, ונצח והוד, שה״ס הנביאים, הם בחינת רגלין התומכים את הת״ת, שהיא התורה, כמו רגלים לגוף. וע״כ התומכים בתורה זוכים לבנים נביאים. מאושר, אל תקרא מאושר, אלא מראשו, שהוא אותיות מאושר, שנצח והוד תומכים בתורה, שהיא ז״א, מראשו עד סופו. כמו רגלין התומכים הגוף מראש עד סוף. מראשו, זה הוא ראש הכל שנקרא ראש, שכתוב, מעולם נסכתי מראש. ראש זה הוא חכמה, שהוא ראש לכל הגוף, שהוא ת״ת, והגוף מתפשט בו עד סיום ששת הקצוות, שהם חג״ת נה"י. ותומכיה, הוא כש״א, שוקיו עמודי שש, שהם נצח והוד, כי אלו המטילים מלאי לכיסם של תלמידי חכמים הם תומכים בתורה מראש עד סיום הגוף, שהוא יסוד, וכל האמונה, שהיא המלכות, תלויה בו, בגוף, שהוא התורה, ונתמך, וזוכה לבנים שיהיו ראוים להיות נביאים נאמנים.

פסקה כב

רבי יצחק פתח וכו׳: רי"פ, ויקרא אל משה וידבר ה׳ אליו מאהל מועד לאמר. שואל, כתוב, ויקרא עם אלף קטנה, למה. ומשיב, אלא הוא כדי להראות מי הוא שקרא אל משה, שהוא אותו השורה במקדש, שהיא המלכות. ואז הזמינה את משה אליה, כמי שמזמין אליו אורח. כתוב כאן א' קטנה, ושם כתוב א גדולה, דהיינו א דם שת אנוש. כי א׳ גדולה היא בינה שהיא שלמות הכל. אותיות קטנות הן במלכות אותיות גדולות הן בבינה.

פסקה כג

ת״ח מה בין וכו׳: בוא וראה, מה בין משה לאהרן, איזה מהם הוא עליון. ומשיב, אלא משה הוא עליון, כי משה הוא שושבינו של המלך, אהרן הוא שושבינה של המלכה. משל למלך שהיתה לו מטרוניתא עליונה. מה עשה. נתן לה שושבין שיתקן אותה יישגיח בדברי הבית. וע״כ, כשנכנס השושבין אל המלך לא נכנס אלא עם המטרוניתא, ז״ש, ב זאת יבא אהרן. דהיינו עם המלכות הנקראת זאת, להיותו שושבין שלה. שושבין פירושו ריע, כי ולאמנון ריע מתרגם שושבינא. ועל פי רוב משתמשים בתואר זה אצל חתן וכלה. דהיינו שושביני החתן שושביני הכלה.

פסקה כד

משה שושבינא למלכא וכו׳: משה היה שושבין אל המלך, ומשום זה נזדמן אל המלכות כמו אורח, שז״ס ויקרא עם אלף קטנה (כנ״ל אות כ״ב) ואח״כ, וידבר ה׳ אליו. אהרן הוא שושבין של המטרוניתא, דהיינו להמלכות, וכל דבריו היו, לרצות את המלך על המלכה, ויתרצה המלך עמה. וע״כ בשביל שהוא, אהרן, הוא שושבינה של המלכה שם דירתו עמה, לתקן הבית ולהשגיח תמיד בדברי הבית. וע״כ נתתקן כעין של מעלה, כמו חסד דז״א, ונקרא כהן גדול מאין לנו. כי כתוב אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק. שפירושו, שהחסד, הוא כהן לעולם, כדי לתקן המלכות, שנקראת מלכי צדק.

פסקה כה

ובג״כ כל מה וכו׳: ומשום זה כל מה שהיה צריך מבית המלך, לקח, ואין מי שיעכב בידו. וע״כ הוא עומד לטהר כל אלו הנכנסים לבית המלכה, כדי שלא ימצא טמא באלו בני ההיכל. ומשום זה כתוב ולקח למטהר שתי צפרים וגו׳.

פסקה כו

רבי יהודה פתח וכו׳: רי״פ ואמר, ישב בשמים ישחק ה׳ ילעג למו. יושב בשמים ישחק, זה יצחק, הבא מצד יין, המאיר וצוחק תחילה, ואח"כ זועם ומבלבל. ז״ש יושב בשמים ישחק ולא כתוב יושב שמים. כי שמים הוא ז״א הכולל חג״ת נה״י, ואלו היה כתוב יושב שמים הייתי אומר שזה ז״א, אבל כתוב יושב בשמים, דהיינו קצה אחד מן השמים, שהוא גבורה, ומדת יצחק. ישחק, היינו שמאיר וצוחק. וע״כ הדין מאיר וצוחק, להם, לרשעים. תריך, הוא כמו טריך שפירושו מבלבל, כי על, מרדף אמרים, מתרגם, דטרך במלוי. וכן על יעשה מדחה, מתרגם יעבד טרכנותא. שפירושו בלבול.

פסקה כז

ולבתר מה כתיב וכו׳: ואח״כ מה כתוב, אז ידבר אלימו באפו ובחרונו יבהלמו. שכך דרכיהם של הרשעים, שהקב״ה מאיר להם בעולם הזה, ומאיר להם פנים כמו היין, שמאיר בתחילה, ואח״כ זועם והורג. והקב״ה מושך אליו את הרשעים, שיחזרו בתשובה, אם חוזרים אליו, טוב, ואם לא, הוא מכלה אותם מעולם הבא, ואין להם חלק בו, ויכלו מכל. אם באים לטהר, עוזרים אותם. והקב״ה מטהר אותם ומקרבם אליו, וקורא עליהם שלום. ז״ש שלום שלום לרחוק ולקרוב וגו׳.

פסקה כח

ואשה כי יזוב זוב וגו׳: רבי חייא פתח ואמר, הנה יום בא לה׳ וחלק שללך בקרבך. מקרא זה כך היה צריך לומר, הנה יום יבא, מהו, הנה יום בא. ומשיב. אלא הוא כבר בא, מטרם שנברא העולם, דהיינו המלכות, שממנה כל הדינים, והוא יום שבו יעשה דין לרשעים. והוא יום שבו הקב״ה יהיה נפרע מאותם שהצירו לישראל. יום הזה בא ועומד לפני הקב״ה, ונושה ממנו לעשות דין ולכלות העכו״ם, וניתנה לו רשות, כש״א ואספתי את כל הגוים אל ירושלים למלחמה וגו׳.

פסקה כט

ר׳ יצחק אמר וכו׳: רי״א, ב׳ ימים הם להקב״ה, אחד הוא השורה עמו, דהיינו גבורה, ואחד הוא שבא לפניו, דהיינו מלכות, ובאלו השנים עושה הקב״ה מלחמות בכל. וכשיום זה, מלכות, בא לעשות מלחמה, מתחבר ביום האחר, שהוא גבורה דז״א, ולוקח נשק של גבורה דז״א על הנשק של עצמו, כי יום לה׳ צבאות, על כל גאה ורם ועל כל נשא ושפל.

פסקה ל

רבי שמעון אמר וכו׳: רש״א, ואשה כי יזוב זוב דמה וגו׳. היינו שכתוב, חרב לה׳ מלאה דם. שהיא המלכות הנקראת חרב, ונקראת אשה. מלאה דם ודאי, דהיינו דינים, שכתוב, כי יזוב זוב דמה ימים רבים. בלא עת נדתה. היינו שכתוב, וישקוד ה׳ על הרעה ויביאה עלינו. שלמדנו, שהקב״ה מקדים העונשים לעולם, לפני זמנם, שהרשעים גורמים בעונותיהם שיקדימו העונשים לבוא לעולם. שז״ס בלא עת נדתה, או כי תזוב על נדתה. היינו ויספתי ליסרה אתכם. מהו ויספתי ליסרה. היינו אוסיף דין על דין, ואתן דם על דם, יותר ממה שיש, בחרב לה׳ מלאה דם. דהיינו יותר דינים ממה שיש במלכות עצמה, שז״ס כי תזוב על נדתה, שיזובו דינים יותר ממה שיש בנדתה, שהם דיניה עצמה.

פסקה לא

כתיב לא אוסיף וגו׳: כתוב, לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם. מהו, לא אוסיף. אלא, פירושו, לא אתן עוד תוספת דינים לחרב הזו, שהיא המלכות, אלא באפן שיוכל העולם לסבול. שואל, והרי כתוב ויספתי, הרי שנותן תוספות דינים למלכות. ומשיב, אלא, ויספתי ליסרה כתוב, ולא לכלות. דהיינו שמוסיף רק בשיעור שיוכל העולם לסבול. ז״ש, או כי תזוב על נדתה. שתזוב דינים יותר ממה שיש בה עצמה.

פסקה לב

כל ימי זוב טומאתה: מהו, כל ימי זוב טומאתה. ומשיב, אלא הרשעים מטמאים את עצמם בעונותיהם, ומטמאים גם למקום אחר, כש״א, את מקדש ה׳ טמא. ונתעורר עליהם רוח הטומאה. ולעתיד לבא, עתיד הקב״ה לטהר את ישראל ולהעביר את רוח הטומאה ההוא מן העולם. שכתוב, לא יוסיף יבא בך עוד ערל וטמא. וכתוב, ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. מן הארץ ודאי.

פסקה לג

ר׳ חזקיה הוה וכו׳: ר״ח היה יושב לפני ר׳ אלעזר. לילה אחד קמו בחצות לילה לעסוק בתורה. פתח רבי אלעזר ואמר, ביום טובה היה בטוב וגו׳ גם את זה לעומת זה עשה האלקים וגו׳. ביום טובה היה בטוב, היינו בזמן שהקב״ה מרבה חסד בעולם, צריך האדם ללכת בשוק ולהראות לפני כל. כי כשטובו של הקב״ה שורה בעולם, שורה בכל, ועם הכל עושה חסד ומרבה אותו בעולם. ומשום זה, יתראה האדם בשוק בגלוי, ויעשה חסד כדי שישרה עליו חסד אחר שלמעלה. ז״ש ביום טובה היה בטוב. היה בטוב ודאי.

פסקה לד

וביום רעה ראה: לא כתוב, וביום רעה היה ברע, ע״ד שכתוב ביום טובה היה בטוב. אלא, ביום רעה ראה. היינו, כי בשעה שהדין תולה על העולם, אין אדם צריך להתראות בשוק וללכת יחידי בעולם. כי כשהדין שורה בעולם, שורה על הכל. ומי שפוגע בו, במלאך המשחית, ונפגש לפניו, נדון באותו הדין. ואז כתוב, ויש נספה בלא משפט. כי משפט שהוא ז״א נסתלק מצדק שהוא המלכות ואינם שורים זה בזה להשפיע לעולם. וע״כ נאמר ראה, היינו ראה והיה שמור, היה משגיח ומעיין לכל צד. והוי יודע, שבכולם שורה הדין, ואל תצא לחוץ, ולא תתראה בשוק, כדי שהדין לא ישרה עליך. מהו הטעם. הוא משום דגם את זה לעומת זה עשה האלקים. שכמו כששורה טוב על העולם שורה על הכל, כך, כששורה דין בעולם שורה על הכל, ומי שיפגוש בו יהיה נתפש.

פסקה לה

ת״ח כד דינא וכו׳: בוא וראה, כשהדין שורה בעולם, כמה חרבות תלויות דהיינו בעלי הדין, היוצאות מחרב ההיא העליונה, ונושאות ראשן ורואות כי חרב העליונה האדומה, שהוא צד הדין של המלכות, מלאה דם מכל הצדדים, דהיינו דינים, אז הן גוזרות גזרות. וכמה מיני חרבות מתעוררות, ז״ש, איש חרבו על ירכו. וכתוב, וחרבו שלופה בידו. וכולן נמצאות לעשות דין. ומי שיפגוש אותם ינזק. כתוב, הנה נא מצא עבדך חן בעיניך ותגדל חסדך וגו' לא אוכל להמלט ההרה וגו'. מהו הטעם שהיה מפחד להמלט ההרה. הוא משום שבכל מקום ששורה הדין, הוא שורה בכל, בין בעיר בין במדבר ומסביב לעיר.

פסקה לו

תו פתח ואמר וכו׳: עוד פתח ואמר, שימני כחותם על לבך כחותם וגו'. שימני כחותם, כנסת ישראל, שהיא המלכות, אמרה את זה להקב״ה. שימני כחותם, מה הוא חותם. זה הוא חותם הטבעת של אמת. כחותם על לבך, זה הוא חותם של תפלין, שהאדם מניח על לבו. כחותם על זרועך, היא יד כהה, דהיינו מלכות, שמניח על הזרוע ההיא. ומי היא, היא יצחק. קו שמאל דז״א. וכנסת ישראל אומרת שימני כחותם, חותם היתה צריכה לומר, מהו כחותם. ומשיב, שהפירוש הוא, כאלו התפלין של ראש, שנקראים חותם, שמהן בא שבח, דהיינו מוחין, לכל הגוף. וע״כ התפלין הן בזרוע, ועל הלב, ובזה נמצא האדם שלם כעין של מעלה.

ביאור הדברים. המוחין דאו״א נקראים עזקא דכיא, דהיינו טבעת טהורה. שהוא על שם שהאורות שבהם נקראים אוירא דכיא. והמוחין דישסו״ת נקראים עזקא סתם. ובעת שמאירה בהם הארה החכמה, הם נקראים גושפנקא דקשוט, דהיינו טבעת של אמת. כי הארת החכמה שבטבעת, מעבירה כל הקליפות המשקרות בשמא דמלכא, והאמת נגלית. וזסו״ה תתן אמת ליעקב, שאין מוחין אלו מתגלים אלא ע"י קו האמצעי, שנקרא יעקב. ומבחינת המלכות. נקראים המוחין ההם חותם, מב׳ טעמים, א) שהיא אחרית הספירות ודומה לחותם הבא בשולי המכתב. ב) מפני שמוחין אלו אינם מגולים אלא בה, ומאירים רק ממנה ולמעלה. ומבחינה זו היא חותם המלך. בדומה למלך היושב בהיכלו, ובני המדינה מכירים בחותם שלו. וכשרואים חותם שלו על פקודותיו, דומה עליהם, כמו שרואים את המלך עצמו. ולפיכך נקראים המוחין ההם בדרך כלל חותם דגושפנקא דקשוט. הכוללים ישסו״ת וז"א ומלכות. שישסו״ת ה״ס גושפנקא, וז״א ה״ס קשוט, ומלכות ה״ס חותם. וז״ש, מאן הוא חותם. דא חותם דגושפנקא דקשוט. דהיינו המוחין דהארת החכמה, הכוללים ישסו״ת וז״א ומלכות, כמבואר.

וכשהמלכות מקבלת המוחין האלו, היא מקבלתם מב׳ בחינות שבז״א. א׳ מקו האמצעי, ב׳ מקו שמאל. וז״ש, דא חותם של תפלין, דאנח בר נש על לביה, שהוא כנגד המלכות המקבלת אלו המוחין מבחינת הלב דז״א, שהוא קו האמצעי. כחותם על זרועך דא יד כהה, שהיא מלכות, דמנח בההוא זרוע, ומנו יצחק, שהוא קו שמאל דז״א שהמלכות מקבלת ממנו. בסו״ה שמאלו תחת לראשי. וז״ש כחותם, כאינון תפלין דרישא. שהם המוחין דג״ר דז״א הנקראים תפלין של ראש, שהם המקבלים ראשונים המוחין האלו. דאתי שבחא לכל גופא, שהם מאירים לכל הגוף דז״א, דהיינו הן לימין והן לשמאל. וע״ד תפלין בזרוע, על הלב. כי מקבלת מב׳ בחינות דגוף דז״א, מלב שהוא קו האמצעי, ומזרוע, שהוא קו שמאל.

פסקה לז

כי עזה כמות אהבה: שואל, מה כי עזה כמות. ומשיב, אלא שאין עוד דבר קשה כזה בעולם, כפרידת הנפש מן הגוף, בשעת מיתה, כשצריכים להפרד. כך היא אהבת כנסת ישראל להקב״ה, שאינם נפרדים לעולם. ומשום זה תפלה של יד, שהיא המלכות, מתקשרת בזרוע, שהיא קו שמאל דז״א, לקיים מה שכתוב, שמאלו תחת לראשי.

פסקה לח

קשה כשאול קנאה: בכל מדרגות הגיהנם, אין מקום קשה כשאול, שהוא יורד למטה מכל המדרגות, חוץ ממדרגה שנקראת אבדון, שהיא למטה משאול, וזו וזו מתחברות יחד. והם קשים לרשעים יותר מכולן. כך, קשה כשאול קנאה, שאין קנאה אלא מתוך אהבה, ומתוך האהבה באה קנאה, שמקנא על מיעוט האהבה. כמו וקנא את אשתו. ומי שמקנא לאותו שאוהב ביותר, קשה לו, יותר מהמדרגה שנקראת שאול, שהיא קשה מכל המדרגות שבגיהנם, להפרד ממנו.

פסקה לט

רשפיה רשפי אש שלהבת יה: שואל, ומה היא שלהבת יה. ומשיב, זו היא אש היוצאת מתוך השופר, שכלול מרוח ומים. היינו הארת חכמה היוצאת מקו שמאל שה״ס אש, שבבינה הנקראת שופר, שהאש הזה שהוא קו שמאל, כלול ג״כ מב' קוין שלה, מקו האמצעי שנקרא רוח, ומקו ימין שנקרא מים. ומתוך שלהבת ההיא המתלהט בכנסת ישראל, שהיא המלכות, שורפת העולם בשלהבת הקנאה להקב״ה, ובשעה שהיא מקנאת לו, אוי לו למי שיפגוש בשלהבת הזו, כי שורפת אותם.

פירוש. הארת החכמה מקובלת בעיקר מקו שמאל, ואע״פ שכבר כלול מכל הקוין, מכל מקום בעת שתופיע הארת החכמה, אינה מתגלית רק על דינים (כנ״ל פקודי אות שע״ו) שה״ס שלהבת יה. ובעת גילוי הדינים יש מיעוט אהבה, ואז אומרת המלכות קשה משאול קנאה וגו׳.

פסקה מ

תו פתח ואמר וכו׳: עוד פתח ואמר. מים רבים לא יוכלו לכבות וגו' מים רבים אלו הם זרוע הימין, שהוא חסד, שעמו צריכים לקשר קשר התפילין על זרוע השמאל, לקיים וימינו תחבקני. כי אין הארת חכמה שבשמאל מאירה אלא אם כן תתלבש בחסדים שבימין. (כנ״ל ב״א דף מ״ז אות ל"ד ד״ה נפק) פירוש אחר. מים רבים, זה הוא נהר העליון, שהוא בינה, שממנו יוצאים אורות לכל צד, לימין ולשמאל, וכולם נוזלים ונמשכים ממנו. כש"א, מקולות מים רבים. דהיינו מאלו הקולות של מים רבים, שהם ספירות דז״א, ז׳ קולות, היוצאים ונמשכים ממנו, מן נהר העליון, שהוא בינה, ונהרות, הוא כש״א, נשאו נהרות וגו׳. דהיינו ספירות דז״א.

פירוש. כי נתבאר לעיל (ב״א דף נ״ז ד"ה וזה) שהימין והשמאל הם במחלוקת ורוצים לבטל זה את זה, ע״ש. וז"ש בפירוש הראשון, מים רבים. דא דרועא ימינא, דהיינו החסדים שבקו ימין המתגברים בחסדים מרובים ועכ״ז אינם יכולים לכבות את האהבה, דהיינו אהבת דודים שבשמאל. ובפירוש האחר אומר, מים רבים דא הוא נהר עלאה, דמניה נפקין נהרין לכל עבר, שמאירים לכל צד לימין ולשמאל, אלא בשליטת הימין, שה״ס חסדים מכוסים, ואע״פ שהם בכל השלמות, לא יוכלו לכבות את האהבה, שבשמאל, דהיינו שלא יוכלו לעכב שלא תגלה בחינת חכמה תתאה במלכות, הנמשכת משמאל בהתלבשות הימין. וכן נהרות, שהם האורות דז״א שהם ג״כ חסדים מכוסים, לא ישטפוה.

פסקה מא

אם יתן איש וגו׳: אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, שאוהבת כנסת ישראל את הקב״ה, יבוזו לו. שואל, כתוב, בו יבוזו לו, יבוז לו היה צריך לומר, מהו יבוזו לו. ומשיב, אלא, אם יתן איש, זהו הקב״ה. את כל הון ביתו, היינו כל הארות המוחין שיש לו. כש״א כל הון יקר ונעים. באהבה, היינו באהבה של כנסת ישראל אליו, שהיא אהבת ימין, דהיינו חסדים מכוסים, ולא לאתקשרא בהדה, ולא להתחבר עמה, דהיינו עם בחינת חכמה תתאה שבה, כי לא ישפיע לה הארת חכמה, אלא חסדים מכוסים שהם כל הון ביתו. אז בוז יבוזו לו, כל אלו הגדודים וכל אלו המחנות של מעלה, יבוזו להון היקר ההוא, שהם החסדים. כי אין חפץ לכולם אלא בשעה שכנסת ישראל מתחברת עם הקב״ה, ומתעטרת עמו, שמשפיע לה חכמה דהיינו שהחכמה שבה מתלבשת בחסדים שלו. אז כל אלו הגדודים וכל אלו המחנות וכל העולמות כולם הם בשמחה, באור, ובברכות, ועל זה אומר, שמאלו תחת לראשי, שה״ס הארת החכמה, וימינו תחבקני שה״ס התלבשות החכמה בחסדים.

פסקה מב

[א] מאן דאנח תפלין וכו׳: מי שמניח תפלין, כשמניח תפלה של יד, צריך להושיט זרוע שמאל שלו, שבו השפעת החכמה הנ״ל, לקבל את כנסת ישראל, שהיא המלכות, ולקשור קשר עם יד ימינו, כדי לחבק אותה עם חסדים שבימין, ותתלבש החכמה בחסדים, לקיים מה שכתוב, שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. שיתראה האדם כעין שלמעלה, ולהתעטר בכל, בין בחכמה בין בחסדים, ואז האדם שלם בכל, בקדושה העליונה. והקב״ה קורא עליו, ישראל אשר בך אתפאר.

[ב] בוז יבוזו לו: מהו בוז. היינו הראשי תיבות של בוז שהם, יום ב' ויום ו' ויום ז' של סוכות, שבהם היו מנסכים מים ויין. שמים ה"ס חסדים, ויין ה"ס חכמה. ושיעור הכתוב, אם יתן איש כל הון ביתו באהבה, שהן כל מדרגות ז"א שהן חסדים מכוסים, עודנו צריך, לבוז יבוזו לו, להארת חכמה וחסדים המתגלים ביום ב' ו' ז' של סוכות. שהם משלימים הארתו. כי שבע ימים של סוכות, היו ישראל מקריבים בהם, ע' פרים, לכפר על שבעים שרים הממונים על ע' אומות. שה"ס הארת השמאל, שהאומות אין להם הארה אחרת משמאל, אות קי"ז בהסולם ע"ש) ועשו זה, כדי שלא ישאר העולם נחרב מהם. ז"ש ובחמשה עשר יום וגו'. והקרבתם עולה אשה וגו'.

פסקה מג

רבי חזקיה פתח וכו': רח"פ ואמר, שמעה ה' צדק וגו'. כמה חביבה כנסת ישראל לפני הקב"ה, שכל זמן שכנסת ישראל, שהיא המלכות, באה לפני הקב"ה, הקב"ה מוכן כנגדה. ז"ש שמעה ה' צדק הקשיבה רנתי האזינה תפלתי. אמר דוד, אני נתקשרתי בכנסת ישראל: כמו שהיא נמצאת לפניך, גם אני נמצא כן. ומשום זה שמעה ה' צדק, בתחילה, שהיא המלכות הנקראת צדק. ואח"כ, הקשיבה רנתי האזינה תפלתי.

פסקה מד

בלא שפמי מרמה: שואל מהו, בלא שפתי מרמה. ומשיב, אלא כך למדנו. כל דבור ודבור שבתפלה, שהאדם מוציא מפיו, עולה למעלה ובוקע רקיעים, ונכנס למקום שנכנס, ושם נבחן אותו הדבור, אם הוא דבור ישר או לא. אם הוא דבור ישר מכניסים אותו לפני המלך הקדוש לעשות רצונו. ואם לא, מסירים אותו לחוץ, ומתעורר בדבור ההוא רוח אחר מס"א.

פסקה מה

ות״ח כתיב ביה וכו׳: ובוא וראה, כתוב בו ביוסף, ענו בכבל רגלו וגו׳. עד מתי ענו בכבל רגלו. עד עת בא דברו אמרת ה׳ צרפתהו. שואל, עד עת בא דברו של מי. ומשיב, אלא עד עת בא דברו, היינו דבור התפלה של יוסף ונבחן דבור ההוא אם הוא ישר, ז"ש, אמרת ה׳ צרפתהו. דהיינו שהדבור נבחן ונצרף ואז, שלח מלך ויתירהו מושל עמים ויפתחהו. בתוך כך בא הבקר.

פסקה מו

א״ר אלעזר כתיב וכו׳: אר״א, כתוב, והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים. נפש אדני, סתם. הוא כש״א, אשר לא נשא לשוא נפשי. דהיינו המלכות שנקראת נפש, שעתה בבוקר הוא הזמן שתתקשר כנסת ישראל והתחבר בבעלה, ז״א, אשרי הם הצדיקים העוסקים בתורה בלילה, ובאים, בבקר, להתקשר בהקב״ה ובכנסת ישראל. עליהם כתוב, ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך.

פסקה מז

אמר רבי אלעזר וכו׳: אר״א כתיב, והזרתם את בני ישראל מטומאתם וגו' בטמאם את משכני אשר בתוכם. והזרתם, פירושו כמו זר הזה, שהוא זר מכולם, ואינו מתחבר במה שאינו שלו.

פסקה מח

ות״ח בשעתא דמסתאבין וכו׳: ומפרש דבריו. ובוא וראה, בשעה שבני אדם נטמאים למטה, מטמאים אותם בכל, וכבר למדנו זה. אבל, בשעה שרוח הטומאה נתעורר למטה שהיא ע״י המשכת הארת השמאל ממעלה למטה, מתעורר רוח זר, כי רוח הטומאה שלמטה מעורר רוח הטומאה האחר, שהוא הדינין דמסך דקטנות, הנקרא נגע, ונקרא זר. וניתנה לו רשות לרדת בעולם. שואל, מה הרשות שנתנה לו. ומשיב, אותה רשות של הקדושה שהיתה. יורדת תמיד ומעכבת אותו רוח זר מלשלוט, אינה נמצאת, מחמת רוח הטומאה, והיא מסתלקת ואו מתגלה הדין, שהוא רוח הזר, כנגד הרשעים, ומוסיף דין על דין, כי נמצא אז, שב' רוחות נמצאים בעולם אחד, רוח הדין, דהיינו רוח זר, ואחד, רוח הטומאה.

פסקה מט

א״ר אלעזר וכו': אר״א, כאן אני צריך לומר דבר שלמדתי מאבי. בוא וראה, אנחנו למדים כאן מנגע הבית. כי כשרוח הטומאה שורה בבית והקב״ה רוצה לטהר את הבית, שולח נגע צרעת בבית, שיקטרגו זה בזה, שהרוח של הנגע יקטרג וילחם ברוח הטומאה (כנ״ל תזריע אות קנ״ג בהסולם ע״ש) ונגע ההוא אינו סר מהבית, אחר שנתגבר על רוח הטומאה ואע״פ שרוח הטומאה נסתלק מן הבית, עד שיתצו את הבית, העצים והאבנים והכל, אז נטהר המקום.

פסקה נ

כהאי גוונא מאן וכו׳: כעין זה, מי שנטמא ועורר את רוח הטומאה ושורה עליו, כשרוצה הקב״ה לטהר העולם מעורר כנגדו רוח דין חזק, שהוא נמצא בעולם ושורה על רוח הטומאה ההוא, ונלחמים זה בזה (כמ״ש בנגעי הבתים תזריע אות קנ״ג ע"ש) עד שמעביר את רוח הטומאה מן העולם, ואותו רוח דין החזק של הנגע שהעבירו מן העולם, אינו מסתלק ממקומו עד שיתוץ המקום, דהיינו הגוף, האברים והעצמות והכל, אז נטהר העולם ורוחות הטומאה נעברים, והעולם נמצא בטהרה. פירוש, שאותם ב׳ רוחות השורים בעולם מחמת שבני אדם נטמאים למטה (כנ"ל אות מ״ח) הם אותם ב׳ רוחות הנאמרים בנגעי הבתים (לעיל תזריע אות קנ״ג) וכל מה שאמור שם נוהג כאן.

פסקה נא

ועל דא תנינן וכו׳: ועל כן למדנו, הבא לטמא מטמאים אותו ודאי. כי רוח הטומאה הב' מעביר רוח הטומאה הא' כנ״ל, אוי לו לאדם ששורה עליו רוח הטומאה, ונמצא עמו בעולם, כי ידוע ודאי, שהקב״ה רוצה לבערו מן העולם, וע״כ יוסיף לו טומאה. כנ״ל. אשרי הם הצדיקים שכולם קדושים, ונמצאים בקדושה לפני המלך הקדוש, ושורה עליהם רוח הקדוש, בעולם הזה ובעולם הבא. כיון שהאיר הבוקר, קמו והלכו.

פסקה נב

עד דהוו אזלי וכו׳: בעוד שהיו הולכים, פתח ר׳ אלעזר ואמר, ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים. ויעקב הלך לדרכו, היינו שהיה הולך לקראת אביו. בוא וראה, כל זמן, שיעקב נמצא אצל לבן לא דבר עמו הקב״ה. ואם תאמר, והרי כתוב, ויאמר ה׳ אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך וגו׳. הנה זה היה בסוף, בשעה שרצה להפרד מלבן. וכשנפרד ממנו, באו כנגדו אלו המלאכים וליווהו בדרך.

פסקה נג

ת״ח כתיב ויפגעו וגו׳: בוא וראה, כתוב, ויפגעו בו, היה צריך לומר ויפגע במלאכי אלקים. שיעקב פגע בהם, מהו בו. ומשיב, אלא הם באו להכלל בו. שואל, מהו להכלל בו. ומשיב, אלא הם באו מצד הגבורה, שכתוב מלאכי אלקים, והגבורה נקראת אלקים, וראה יעקב מצד אחר מלאכים של רחמים, ונכללו בו מלאכי רחמים ומלאכי דין. כי יעקב הוא בחינת קו האמצעי הכולל ימין ושמאל, שהם רחמים ודין.

פסקה נד

תא חזי בקדמיתא וכו׳: בוא וראה, בתחילה כתוב, מחנה אלקים, שהוא אחד, ואח״כ כתוב, ויקרא שם המקום ההוא מחנים, שהם שתי מחנות. אלא כנ״ל בסמוך, שמחנה אחת היתה מצד הדין ואחת מצד הרחמים, מלאכים מצד זה, מצד ימין, ומלאכים מצד זה, מצד שמאל, ויעקב שהוא קו אמצעי כולל שני הצדדים. וע״כ כתוב, ויפגעו בו, בו, הוא בדיוק. להיותו קו אמצעי. ויאמר יעקב כאשר ראם. שואל, כאשר ראה אותם היה צריך לומר, מהו ראם. אלא שראה אותם כלולים יחד, מלאכי הרחמים והדין, מתדבקים זה בזה ומתחברים זה בזה, וע״כ כתוב ראם, שיורה על התכללותם יחד. וכולם באו ללותו ולהצילו מיד עשו.

פסקה נה

כתיב ביה בעשו וגו׳: כתוב בו בעשו, ויצא הראשון אדמוני. ויצא הראשון, שנקרא ראשון, אם תאמר, שיעקב היה טפה ראשונה לזריעה, ועשו היה הראשון ליציאה לאויר העולם. אינו כן, שהרי כתוב, ויצא הראשון, שמשמע הראשון שמקודם לכן, דהיינו בזמן הזריעה, ולא כתוב, ויצא ראשון בלא ה׳ הידיעה, שאז היה אפשר לומר שהוא רק ראשון ליציאה, ולא לזריעה. ומשום שיצחק בא מצד הדין הקשה, להיותו בחינת שמאל דז"א, יצא עשו אדמוני, דהיינו בצבע אדום מצד הגבורה. ואם יעקב היה הבכור לזריעה, דהיינו טפת זרע ראשונה היתה יעקב, הרי טפה הראשונה יוצאת כך במראה אדום. ויעקב לא היה אדום. אבל טפה שניה היה יעקב, ומשום זה לא יצא כך, אדום, כי מצד הרחמים היתה טפת זרע זו, הכלולה מצד זה ומצד זה, דהיינו מימין ומשמאל.

פסקה נו

וטפה דעשו לא וכו׳: וטפת הזרע של עשו לא היתה, כטפת הזרע של יעקב, כי זה שלם וזה אינו שלם. ובשעה ההיא שנזרע עשי, היה יצחק מכוון בסיום דין הקשה, דהיינו בסוף קו השמאל, ששם מתחיל פסולת הזהב, שהם קליפות, שהוציא מצד שלו, השמאל, אורות חקוקות באבריו. של עשו, ומשום זה היה עשו זוהמא, דהיינו פסולת שהותך מזהב. (כמ״ש בפקודי אות ע״ד).

פסקה נז

ועל דא תנינן וכו׳: וע״כ למדנו, שאדם צריך לכוון בשעה ההיא, של הזווג, ברצון רבונו, כדי שיצאו ממנו לעולם בנים קדושים. ואם תאמר, יצחק לא נתכוון בקדושה. אינו כן, אלא שנתכוון בקדושה, ונתכוון בסיום מקום ההוא, דקו שמאל, ושם מתחילים הקליפה, אבל הוא קדושה, ונמצא כשיצאה הטפה ההיא הראשונה, היתה במקום זה ממש, וע״כ כתוב, כלו כאדרת שער, דהיינו דינים הנקראים שער.

פסקה נח

ת״ח דוד בשפירו וכו׳: בוא וראה, דוד, שכתוב בו אדמוני, יצא מיופיו של צבע. אדום, שהוא קו שמאל דבינה, המאיר במלכות, ונתאחד בקדושת אדונו. וע״כ כתוב, והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי. משא״כ עשו היה מזוהמא דזהב המתחיל בסיום השמאל כנ״ל. אמנם יעקב היה בכור וראשון מעשו, לא מטפת הזרע, אלא שהכוונה של הרצון. בעת הזווג, היתה באילן הגדול והחזק, דהיינו בז״א, שהוא קו האמצעי, ועשו היה מכוונת הרצון במקום ההוא שהוא סיום הכל, דהיינו מקום הגמר של הקדושה, שמשם מתחילים הקליפות. ומבחינה זו נמצא יעקב הבכור והראשון, ועשו קטן ממנו. ומשום זה כתוב, הנה קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד.

פסקה נט

ר׳ יהודה הוה וכו׳: ר״י היה לומד כך. עשו נקרא ראשון, שכתוב, ויצא הראשון אדמוני כלו. והקב״ה נקרא ראשון, שכתוב אני ראשון וגו׳. ועתיד להפרע ראשון מראשון, שהקב״ה יפרע מן עשו, ויבנה בית המקדש, שנקרא ראשון, שכתוב, כסא כבוד מרום מראשון. ולעתיד לבא כתוב, ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן.

פסקה ס

תאנא זמינא ירושלים וכו׳: למדנו, עתידה ירושלים שחומותיה יגיעו למעלה ויתקרבו עד כסא הכבוד של המלך. ז״ש בעת ההוא יקראו לירושלים כסא ה׳. אז כתוב, והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים. שאור המלכות הנקראת לבנה, יהיה גדול כאור ז״א שנקרא חמה, ואור החמה שהוא ז״א, יהיה גדול פי שבעה ממה שהוא עתה. אז ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד. ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן. ימלוך ה׳ לעולם אמן ואמן.

פסקה סא

רבי אלעזר ורבי יוסי וכו׳: ר״א, ור״י חמיו, היו הולכים מאושא ללוד. א״ר יוסי לר׳ אלעזר, אולי שמעת מאביך מה שכתוב, ויעקב הלך לדרכו וגו׳. אמר לו איני יודע. בעוד שהיו הולכים הגיעו למערה של לוד. שמעו קול ההוא שאומר, שני עופרי אילה עשו לפני הרצון שהיה נוח לי. ואלו היו מחנה הקדושה שפגע יעקב לפניו. התרגש ר׳ אלעזר, והסתער בנפשו, ואמר, רבון העולם כך דרכיו, טוב לנו שלא נשמע, אני שומע ואיני יודע.

ביאור הדברים. צריכים לדעת כי בכל מקום שכתוב בזהר ענין של הליכה בדרך, או סתם הליכה, פירושו הליכה במדרגות עליונות ממדרגה למדרגה. וכאן התוספתא מתארת לנו את הליכת ר׳ אלעזר ממדרגת ג"ר דרוח למדרגת מוחין דגדלות. וז"ש, הוו אזלי מאושא ללוד, כי אושא רומזת על מדרגת ג״ר דרוח, שהוא הארת ג״ר דחכמה בקו שמאל מטרם שנתחבר עם הימין. ועל שם הדינים שבהארת השמאל נקרא אושא, מלשון אש. והמוחין דגדלות מרומזים בהשם לוד, מלשון הולדה, כי מוחין דגדלות הם מוחין דהולדה. ור׳ יוסי חמיו היה עוזרו בדרך. וע״כ שאל אותו על הכתוב, ויעקב הלך לדרכו, ששם מבואר סדר היחוד דימין ושמאל זה בזה שהם מוחין דגדלות. כי יעקב, ה״ס ז״א, שהוא קו האמצעי, הלך לדרכו, היינו ליחד קו ימין וקו שמאל זה בזה, שזהו דרך קו האמצעי, ויפגעו בו מלאכי אלקים, ה״ס קו שמאל, שה״ס השם אלקים המורה על דין. ויקרא שם המקום ההוא מחנים, היינו שהמשיך מלאכי רחמים, שה״ס קו ימין, וכללם זה בזה. והיינו מחנים ב׳ מחנות יחד. (כמ"ש לעיל בזהר אות נ״ג) וז"ש, אמר לו לא ידענא, שעוד לא השיג מדרגת הכתוב הזה.

וכבר ידעת שלוד רומזת על מוחין דגדלות. והקטנות הקודמת להשגת מוחין דגדלות מכונה, בשם, מערתא דלוד. וז״ש, מטו למערתא דלוד. היינו שהגיעו לקבלת הקטנות הקודמת לגדלות. שמעו ההוא קלא דאמר תרי עוזלין דאיילתא וכו', כי ב׳ עופרים דאילה רומזים על ב׳ מיני דינים, הסותרים זה את זה, שהם דינין דדכורא הנמשכים מהארת ג"ר דחכמה שבקו שמאל, ודינים דנוקבא הנמשכים ממסך דקטנות, דהיינו מהתכללות המלכות בבינה, שדינים הללו סותרים ומבטלים הג״ר דשמאל, ועם זה אמר הקול, שב׳ עופרים אלו, עבדו קמאי רעותא דניחא לי, כלומר שהקב״ה אומר, שכך הדרך שלי והרצון שלי, שב׳ עופרים הללו יסתרו זה את זה, וע״כ, הם צריכים להיות מקובלים לך, ואינון הוו משריתא קדישא דערע יעקב קמיה, שעל אלו ב׳ עפרים נאמר ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים. וז״ש, אתרגיש רבי אלעזר ואפתער כנפשוי, שמחמת דינין דדכורא שקבל, אתרגיש. ומחמת דינין דנוקבא שקבל, אסתער בנפשוי. ואמר מאריה דעלמא כך ארחוי, כי יעקב ה״ס ז״א שנקרא מאריה דעלמא, ור״א תמה וכי על אלו עופרים נאמר ויעקב הלך לדרכו. טב לן דלא נשמע, הלא טוב היה אילולא קבלנו הדינים האלו, שמענא ולא ידענא, כי הם סותרים זה את זה.

פסקה סב

אתרחיש ליה ניסא וכו׳: קרה לו נס, ושמע קול ההוא שאמר, אברהם ויצחק היו, נפל על פניו וראה צורת אביו, אמר לו אבי, שאלתי על ב׳ העופרים, והשיב לי, שאברהם ויצחק היו, שפגעו ביעקב כשניצל מלבן. אמר לו בני, הוצא את הכריתה שלך, וקח את הפניה החדשה שלך, פה מדבר גדולות היה. ולא זה הוא בלבד, אלא לכל הצדיקים נפגשים אליהם נשמות הצדיקים להצילם. והם מלאכים קדושים עליונים. פסקך, הוא כריתה שלך. כי תרגום כרת הוא פסיק (שמואל א׳ ב׳ ל״ג) סבתך, הוא מלשון סבה, שפירושו פניה, מלשון כי היתה סבה מעם ה׳ (מלכים א׳ י״ב).

פירוש. אתרחיש ליה ניסא, היינו שקרה לו נס, ונגלה לו התקון דקו האמצעי וז״ש, ושמע ההוא קלא דאמר אברהם ויצחק הוו, כי בפעולת קו האמצעי, נמצא העופר דדינים דנוקבא, הגביר קו ימין שלו, שה״ס אברהם, על השמאל, והסיר הארתו וביטל את דיניו. ואח״כ ירדה המלכות ממסך דבינה וחזרה ונתגלתה הארת החכמה בשמאל, אלא בהתכללות הימין, המאירה רק ו״ק דחכמה, דהיינו ממטה למעלה (כנ״ל ב״א דף ס׳ ד"ה מחלוקת) שה״ס יצחק ביחוד עם אברהם. ומיחוד ימין ושמאל הזה נמשכים המוחין דגדלות, כנודע. וז״ש, נפל על אנפוי, כי מחמת יחוד אברהם ויצחק, נעלמו הג״ר דחכמה, שיצחק אינו מאיר עוד רק בו"ק כנ״ל, והג"ר מכונים פנים, ומסבת העלמה זו נמצא, שנפל על פניו. וחמא דיוקנא וכו' א״ל ברי פוק פסקך, שאמר לו שיוציא הארת ג״ר דשמאל מרצונו הטוב, כי הם היו פסקך, דהיינו הכריתה שלך שכרתו אותה מהארת החסדים שבימין, וסב סבתך, שאמר לו שיקח מרצונו הטוב את הפניה החדשה של המוחין הבאים מימין ושמאל, ואע״פ שהם חסרים ג״ר דחכמה, כי פום ממלל רברבן הוה, שהקול הזה שמסר לך היחוד, יצא מפה מדבר גדולות, כלומר מפה המשפיע מוחין דגדלות, החשובים יותר מג"ר דחכמה האלו. ואמר לו ולא דא היא בלחודוי ולא לך בלבד באו ב׳ הקולות ששמעת לעזור לך, אלא לכל צדיקיא נשמתהון דצדיקיא מערעין קדמוהי לשיזבותיה. שלכל הצדיקים נפגשים נשמות הצדיקים העוזרים להם. ואינון, מלאכיא קדישי עלאי, ואלו הקולות ששמעת, הם מלאכים קדושים עליונים.

פסקה סג

ות״ח יצחק קיים וכו׳: ובוא וראה, יצחק היה חי באותה שעה, אבל נשמתו הקדושה נלקחה לכסא הכבוד של רבונו. בשעה שנעקד על המזבח. ומאז כהו עיניו מראות. היינו שכתוב, לולא וגו׳ ופחד יצחק היה לי.

פירוש. כי סוד עקדת יצחק נתבאר לעיל (ויקרא אות ש״ד) שה״ס התגברות הימין, על השמאל שנקרא יצחק, בכח המסך דחירק, שעי״ז עקד אותו מלהאיר וכו׳ עד שהקריב איל תחתיו, שנתתקן בו״ק דחכמה. ע״ש, הרי שע״י העקדה אבד את הג״ר דחכמה. וז״ש, נשמתיה קדישא אתנסיבת וכו׳ כד אתעקד על גבי מדבחא ומכדין אסתמו עינוי מחיזו, עינים ה״ס חכמה, ואז הוכהו עיניו, שנעלמו ממנו הג״ר דעינים, שהם ג״ר דחכמה, שה״ס הנשמה דקו שמאל. וזסו״ה ופחד יצחק היה לי, אשר פחד יצחק מן העקדה, שנעלמו ממנו אז הג״ר, ונשאר רק בו״ק, היה לי גם אני זכיתי בו, אבל לא בג״ר שלו הנעלמות.

וצריך שתדע, שכל מה שיש בקדושה יש ג״כ בס״א, בסו״ה זה לעומת זה עשה האלקים. וההפרש בין מדרגות דקדושה לאותן שבס״א, הוא כי בקדושה מדרגה אחת מביאה למדרגה אחרת בסוד מעלים בקדש, בלי הפסק, והולכים מחיל אל חיל. והפוכה היא הס״א, כי זה כל כח הס״א, שהיא נאחזת בחסרונות שיש בכל מדרגה דקדושה, והאדם הנופל בחלקם, הם מעכבים אותו, ומטביעים אותו חסרון שנמצא במדרגה, ולא יוכל לזוז ממנה להלאה.

ובזה תבין, כי הנך מוצא לעיל (אות מ״ח) שמביא כמעט כל הענין הנ״ל בס״א, שאומר, בשעתא דרוח מסאבא אתער, שהוא ע״י המלכות הארת החכמה שבשמאל ממעלה למטה, שהוא כדמיון המדרגה דג״ר דדוח, אתער רוח זר וכו׳ שהוא הדינים דמסך דקטנות, ע״ש כל ההמשך. הרי שקורא את שניהם רוחות הטומאה. אלא הוא אשר אמרנו, שכל המדרגות שיש בקדושה ישנם גם בטומאה, בסו״ה, זה לעומת זה עשה האלקים. אלא בקדושה הולך ממדרגה למדרגה בלי הפסק. מה שאין כן הסטרא אחרא הם מדביקים האדם בדינים וחסרונות שבכל מדרגה, ואין מניחים אותו להחלץ ממנו, זולת ע״י תשובה.(ע״כ תוספתא)

תוכן העניינים

הסולם על ספר הזהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה