הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג
פנחס
פסקה א
וידבר ה' וגו': וידבר אל משה לאמר פנחס בן אלעזר וגו'. ר' אלעזר פתח ואמר, שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. שמע בני מוסר אביך, זהו הקב"ה. ואל תטוש תורת אמך, זו היא כנסת ישראל. מהו מוסר אביך, מוסר, זהו התורה, שיש בה כמה תוכחות כמה עונשים. כש"א מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו.
פסקה ב
ובגין דכל מאן וכו': ומשום שכל מי שעוסק בתורה בעולם הזה, זוכה שיפתחו לו כמה שערים, כמה אורות לעולם ההוא. ע"כ בשעה שנפטר מעולם הזה, התורה מקדמת לפניו והולכת לכל שומרי השערים, מכרזת ואומרת, פתחו שערים ויבא גוי צדיק, התקינו כסא לפלוני עבד המלך. כי אין שמחה להקב"ה, אלא במי שעוסק בתורה. כל שכן אדם הנעור בלילה לעסוק בתורה, כי כל הצדיקים שבגן עדן מקשיבים לקולו והקב"ה נמצא ביניהם. כמו שהעמידוהו. היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני.
פסקה ג
ר"ש אמר האי וכו': ר' שמעון אמר, מקרא הזה יש בו סוד החכמה. היושבת בגנים, זו היא כנסת ישראל. דהיינו המלכות, שהיא בגלות עם ישראל, והולכת עמהם בצרתם. חברים מקשיבים לקולך. הם מחנות מלאכים העליונים, כולם מקשיבים לקולך, לקול התשבחות שלך בגלות. השמיעיני, הוא כש"א, הראיני את מראיך השמיעיני את קולך. השמיעיני הקול של אלו החברים העוסקים בתורה, כי אין שבח לפני כאלו העוסקים בתורה.
פסקה ד
אמר ר"ש וכו': אר"ש, כביכול, כל אלו הזוכים לעסוק בתורה, ובשעה שמתחלק הלילה, וכשהאיר היום הם באים עם המלכה לקבל פני המלך הוא מתחזק ונוחל בהשכינה. ולא עוד, אלא ששורה עליו חוט של חסד כמו שהעמדנו.
פסקה ה
ת"ח כל מאן וכו': בוא וראה כל מי שזוכה להתחזק בשכינה ישמור עצמו מאלו הדברים האחוזים כנגד השכינה. דהיינו מה. היינו אל שאינם משקרים באות ברית קודש, להתחבר בבת אל נכר. וכל מי ששומר עצמו, כביכול, כנסת ישראל אחוזה בו ושומרת אותו. והיא מקדמת לו שלום. וכל שכן, אם זכה וקנה לזה, לאות ברית קודש.
פסקה ו
ואמר ר"ש וכו': ואר"ש, ראוים היו ישראל באותה שעה, שיכלו מן העולם, אלא שהקדים פנחס אותו מעשה, שהרג את זמרי וכזבי, ונשקט הכעס. ז"ש פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי וגו'. פירוש אחר. פנחס בן אלעזר בן וגו' אר"ש, בן בן ב' פעמים, באו להשלים המעשה (כלהלן אות י"א).
פסקה ז
אמר רבי שמעון וכו': אר"ש אדם זה שלוקח גלגול נשמה, דהיינו שמתגלגל פעם ב', ואינו זוכה שיתתקן בה, הוא כאלו משקר באמיתיותו של המלך, ואני קורא עליו המקרא הזה, או מצא אבדה וכחש בה ונשבע על שקר. וכחש בה, בנשמה, טוב לו שלא נברא. כי מוטב היה לו שלא היה מתגלגל לבא לעולם.
פסקה ח
תנינן צדיק גמור וכו': למדנו, צדיק גמור אינו נדחה מפני רשע ומותר לו להתגרות עמו. וצדיק שאינו גמור נדחה. ואסור לו להתגרות עם רשע. שואל, מי הוא צדיק גמור ומי הוא צדיק שאינו גמור, וכי מי שאינו שלם במעשיו נקרא צדיק. שתאמר עליו צדיק שאינו גמור. שהרי, המחסר ממעשיו כפי שצריכים להיות, הוא רשע. ומשיב, אלא צדיק גמור, ידוע, כי הוא לא לקח גלגולים עקומים, כלומר שאינו מגולגל, ובנחלתו עצמו בונה בנינים, ומתקן חומות, וחוצב בורות, ונוטע אילנות. כלומר כל מעשיו הטובים שעשה הם ברשותו עצמו, כי אינו צריך לתקן אחרים.
פסקה ט
צדיק שאינו גמור וכו': צדיק שאינו גמור, פירושו, שבנה בנינים בנחלת אחר. כלומר שנשמתו היא בגלגול פעם ב', מחמת שבפעם הראשונה היה רשע. ונמצא, שכל מעשיו הטובים צריכים לתקן הנשמה מפעם הא' שבאה לעולם, ונמצאים בניניו בנחלת אחר. חפר בה בורות, ומעדר, הוא מתקן אבני היסוד כמקודם, ועמל בה, ואינו יודע אם נשארת שלו. כי מצדו עצמו, דהיינו לפי מעשיו בגלגול הזה, הוא טוב, ונקרא צדיק. אבל מצד אותו הירושה, דהיינו מצד מעשיו בפעם הראשונה שבא לעולם, אינו כך. כלומר שעוד לא תקן העונות מה שעשה בפעם הא'.
פסקה י
לב"נ דבני בניין וכו': בדומה לאדם הבונה בנינים יפים טובים למראה. הסתכל ביסוד, וראה אותו שקוע, עקום מכל הצדדים. הנה הבנין אינו נשלם עד שסותר אותו ומתקן אותו כמקודם. דהיינו כמו שצריך להיות ונמצא שמצד הבנין שלו שהוא בנה, נמצא הכל טוב ויפה, אלא מצד היסוד של הבנין, הוא רע ועקום, ומשום זה לא נקרא מעשה שלם, ולא נקרא בנין שלם. כן אותו המגולגל, אע"פ שמצד מעשיו הוא צדק, עם כל זה כיון שעוד לא תקן העונות שעשה בפעם הא' שבא לעולם הוא נקרא משום זה, צדיק שאינו גמור, והוא נדחה מפני רשע. וע"כ אוה"כ, כבלע רשע צדיק ממנו.
פסקה יא
ת"ח מאן דמקנא וכו': בוא וראה מי שמקנא לשם הקדוש של הקב"ה, אפילו שאינו צריך לזכות לגדולה, ואינו ראוי לה, הוא מרויח אותה ולוקח אותה. פנחס לא היה ראוי לכהונה בעת ההיא, אלא משום שקנא לשם של אדונו, הרויח הכל, ועלה לכל, ונתתקן בו הכל, וזכה להשתמש בכהונה עליונה. מאותה שעה, פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שכתוב ב"פ בן, משום שהשלים לב' מדרגות, דהיינו שתקן את עצמו וגם תקן נשמתם של נדב ואביהוא שנתגלגלו בו. שהם בני אהרן, וע"כ כתוב, בן אלעזר, בן אהרן. שהוא משום שקנא לשם של אדונו, שנתתקן מה שנתעקם. כי הוא תקן את עצמו, וגם בחינות הנשמות של נדב ואביהוא שהיו מגולגלים בו.
פסקה יב
ר' יהודה פתח וכו': רי"פ ואמר, שמרה נפשי כי חסיד אני הושע עבדך וגו'. יש להסתכל בסוף הפסוק, ואח"כ לכל הפסוק, בסופו של הפסוק כתוב, הבוטח אליך. שואל, הבוטח בך היה צריך לומר, מהו הבוטח אליך. ומשיב, אלא כביכול דוד היה מבטיח שלא יעבור עליו חצות לילה בשינה. כמ"ש חצות לילה אקום להודות לך. היה צריך לומר קמתי. אלא הפירוש הוא, אקום ואתקשר בך לעולם.
פסקה יג
שמרה נפשי וגו': שואל, שמור היה צריך לומר. והרי למדנו, שאין אות בתורה שלא יהיו בה סודות עליונים ויקרים. ומשיב, שמרה, היינו שאומר אל הקב"ה. שמרה, היינו. שמור ה', שהיא אותו החלק שהנפש נאחזת בו. כי כשהנפש יוצאת מעולם הזה, היא באה לרשת עולם הבא, אם זכתה, כמה צבאות עליונים יוצאים לקבלה ולשמרה ולהכניסה אל המדור שלה במקומה. ואותה ה' שהיא המלכות, שומרת אותה, להתאחד עמה בראשי חדשים ושבתות.
פסקה יד
ואי לא זכי וכו': ואם לא זכתה, כמה מלאכי חבלה מוכנים כנגדה, שדוחים אותה לחוץ. אוי לאותה נפש המתגלגלת לריק, כאבן בכף הקלע. ז"ש ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע. ודוד בקש בקשתו לפני הקב"ה, ואמר, שמרה נפשי, שלא ידחו אותה לחוץ. וכשיגיעו כנגדה, יפתחו לה הפתחים ותקבלה לפניך. כי חסיד אני, שואל, וכי חסיד נקרא דוד, הלא הוא מלך. ומדתו היא מלכות, אמר ר' יהודה, כן, שנקרא חסיד. שכתוב, חסדי דוד הנאמנים. דהיינו, שמשום שמקבל חסדים הנאמנים נקרא חסיד. ומשום זה שמרה נפשי, שלא תעזוב אותה ללכת לחוץ.
פסקה טו
ר' יצחק אמר וכו': רי"א, כל אדם שיש לו חלק בצדיק, דהיינו ששומר בריתו, יורש ארץ זו, שהיא המלכות כ"ש, ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ. וצדיק הזה שהוא יסוד נקרא חסיד, משום שמשפיע חסדים, וע"כ, אמר דוד, מאחר שאני אחוז באותו מקום, בצדיק, ע"כ חסיד אנכי, ובשביל זה שמרה נפשי להתקשר בך.
פסקה טז
רבי חייא פתח וכו': רח"פ, עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע וגו'. הרי למדנו, שהמלאך למדהו ע' לשון, כמו שידע פרעה, ובלשון הקודש היה גדול יותר מפרעה, שפרעה לא היה יודע לשון הקדש (סוטה לו:) ז"ש, שפת לא ידעתי אשמע. שלמדהו שפות, שלא שמע אותן מקודם. אבל לפי זה, מהו עדות. ומשיב, בוא וראה, בשעה שאשת פוטיפר אחזתו לאותו הדבר, עשה עצמו יוסף כמי שאינו יודע השפה שלה, וכן בכל יום, עד שעה ההיא האחרונה, שכתוב, ותתפשהו בבגדו. מהו ותתפשהו. אלא משום שעד אז, עשה עצמו כמי שאינו יודע הלשון, ואז, הכירה בו, שהוא יודע הלשון, כלומר שמבין כונתה. וזהו ותתפשהו, שתפשה הרמאות שלו. בבגדו, הוא לשון בגידה ורמאות. ורוח הקדש, שהוא המלכות, צווח כנגדו, לשמרך מאשה זרה מנכריה אמריה החליקה. שואל, מהו משמיענו. ומשיב, שמשמיענו, אלא כל מי ששומר עצמו מזה, כמו יוסף, הוא מתקשר בהשכינה, ואחוז ב עדות הזו, שהיא המלכות. ומה היא, היא הה' שנתוספה בו, שכתוב עדות ביהוסף שמו וגו'. אף כאן י' נתוספה בפינחס על שקנא בזה. במעשה זמרי, שה י' רומזת על המלכות.
פסקה יז
רבי ייסא פתח וכו': רי"פ, על נהרות בכל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון. שואל, את ירושלים היה צריך לומר, כמ"ש אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, מהו בזכרנו את ציון. ומשיב, בדומה לאדם שהיה לו היכל יקר נאה ויפה. באו שודדים ושרפוהו. צערו של מי הוא. אם לא, של בעל ההיכל הוא. אף כאן, השכינה בגלות, צערו של מי הוא. אם לא, של הצדיק הוא שהוא יסוד. וזה הולך כמו שהעמידוהו. שכתוב הצדיק אבד, אבד ממש, כי כל פעולתו של היסוד הוא להשפיע, ואם השכינה בגלות, ואין לו למי להשפיע, הוא כמו שאינו בנמצא, והוא אבוד. אף כאן, בזכרנו את ציון, פירושו, בזכרנו את הצער של ציון, שהוא יסוד, על חוסר הזווג, כי הצער, שלו הוא.
פסקה יח
אמר רבי ייסא וכו': אר"י, מי שמכבד שם אדונו בזה, ושומר הברית, הוא זוכה, שיכבד אותו אדונו על כל. מאין לנו מיוסף, שכתוב, וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו. וכתוב, ונתן אותו על כל ארץ מצרים. ולא עוד, אלא, כשעברו ישראל את הים, ארונו של יוסף נכנס תחילה בתוכו, והמים לא יכלו לעמוד לפניו על קיומם, ז"ש, הים ראה וינוס. מהו וינוס. אלא הים ראה, אותו שכתוב בו, וינס ויצא החוצה.
פסקה יט
ת"ח זכה ליקרא וכו': בוא וראה, זכה בכבוד בחייו וזכה בכבוד במיתתו. בחייו למה. הוא משום אותו הזמן שלא רצה להתדבק באשת פוטיפר, שכתוב, וימאן ויאמר אל אשת אדוניו וגו'. וכתוב ולא שמע אליה. לשכב אצלה להיות עמה. משום זה זכה לכבוד בעולם הזה. כיון שכתוב, ותתפשהו בבגדו. וכתוב, וינס ויצא החוצה. משום זה זכה לאחר פטירתו, שנכנס לתוך הפרוכת העליונה שבהיכל קדש הקדשים, וכך ראוי לו. נמצא שלקח את שלו בעולם הזה ולקח את שלו בעולם האחר.
פסקה כ
פנחס זכה בהאי וכו': פנחס זכה בעולם הזה, וזכה בעולם הבא, וזכה ליותר קיום מכל אלו שיצאו ממצרים, וזכה לכהן עליון, הוא וכל בניו אחריו. ואם תאמר, שלא זכה לכהונה עד שעשה מעשה זה. לא. כי יש אומרים שזכה לכהונה מקודם לכן, בלי זה. וא"כ, במה נעמיד הכתוב, תחת אשר קנא לאלקיו, שמשמע, שבשביל מעשה זה הרויח הכהונה, היה שלא היה לו מקודם לכן.
פסקה כא
ת"ח כל כהן וכו': ומשיב, בוא וראה, כל כהן שהרג נפש הוא פסול לכהונה לעולם. כי היא פסל ודאי את המדרגה שלו אליו. כי הכהונה היא מדרגת חסד, והריגת נפש היא הפוכו. ופנחס. כיון שהרג את זמרי וכזבי, נפסל מן הדין להיות עוד כהן. ומשום שקנא להקב"ה, היה צריך לתת לו מחדש כהונת עולם לו ולזרעו אחריו לדורי דורות. וע"כ כתוב, תחת אשר קנא לאלהיו. א"ר יצחק, בוא וראו, רשום הוא פנחס למעלה, ורשום הוא למטה. למעלה היינו מטרם שבא לעולם. למטה, שהרי נמנה עם אלו שיצאו ממצרים.
פירוש. כי אמר לעיל (בפרשת וארא אות פ"ז) שבשעה שאמר הקב"ה ואזכור את בריתי, רצה להעביר את אהרן משליחותו למצרים מחמת שב' בניו פגמו את הברית. אלא שראה הקב"ה איך פנחס מקיים הברית במקומו, ומתקן את נדב ואביהוא, אז שלח לו. ע"ש, וז"ש כאן, רשים הוא פנחס לעילא וכו' עד לא יפוק לעלמא. כי בזכותו שלח את אהרן לשליחותו. ע"ש.
פסקה כב
ר' אלעזר ור' יוסי וכו': ר"א ור"י ור' חייא היו הולכים במדבר, אר"י, זה שכתוב בפנחס, הנני נותן לו את בריתי שלום. היינו שלום ממלאך המות, שאינו שולט עליו לעולם, ולא נדון בדיניו, ואם תאמר שלא מת. הוא מת, אבל ודאי לא מת כשאר בני העולם, והאריך ימים על כל בני דורו, משום שנאחז בברית עליון הזה. וכשנפטר מן העולם, בתשוקה עליונה ובדביקות נאה, נסתלק משאר בני העולם.
פסקה כג
ר' אלעזר פתח וכו': רא"פ ואמר, ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך ה' וגו'. בוא וראה, אוי לבני אדם שאינם מסתכלים בכבוד אדונם, וכל יום ויום קורא עליהם כרוז, ואינם משגיחים. בא אדם להסתכל במצות התורה, כמה מליצים ישרים עומדים להזכיר עליו לטוב. בא אדם ועבר על מצות התורה, אלו המעשים מקטרגים עליו לרע לפני הקב"ה. יהושע כהן גדול היה, והעמידוהו. מה כתוב בו, והשטן עומד על ימינו לשטנו. ואם בזה כך, בשאר בני העולם שאינם מסתכלים על כבוד אדונם, על אחת כמה וכמה.
פסקה כד
חמי מה כתיב וכו': ראה מה כתוב, ויהושע היה לבוש בגדים צואים. והעמידוהו. אבל בגדים צואים, הם ודאי הלבושים שהרוח נתלבש בהם בעולם ההוא. אשרי חלקו של מי שלבושיו מתוקנים ושלמים בעולם ההוא. והנה למדנו, כל מי שרוצים להכניסו בגיהנם, איך הם הלבושים שמלבישים אותו. ומשיב, כתוב כאן ויהושע היה לבוש בגדים צואים ועומד לפני המלאך. מי הוא המלאך. זה הוא המלאך הממונה על הגיהנם, והוא ממונה על כל מי שרואהו באלו הלבושים. עד שהשיב הקול, ואמר, הסירו הבגדים הצואים מעליו.
פסקה כה
מהכא אית לאסתכלא וכו': מכאן יש להסתכל שהמעשים הרעים של האדם עושים לו אלו לבושים הצואים. ויאמר אליו ראה העברתי מעליך עונך והלבש אותך מחלצות. כי הלבישוהו לבושים אחרים מתוקנים שבהם מסתכל האדם בזיו יקרו של אדונו.
פסקה כו
ת"ח כגוונה דא וכו': בוא וראה, כעין זה, פנחס. שלא נסתלק מן העולם עד שנתתקנו לפניו לבושים אחרים, שהרוח נהנה מהם לעולם הבא. בשעה אחת נתפשט מאלו ונתלבש באלו, לקיים מה שכתוב, הנני נותן לו את בריתי שלום. בעוד שהיו הולכים, היה אור השמש חזק, וישבו תחת צל של סלע אחד שבמדבר. אמר רבי אלעזר, הצל, הוא ודאי שמחת הנפש.
פסקה כז
אמר ר' חייא וכו': אר"ח לר' אלעזר, אלו הימים שמן ראש השנה עד יום האחרון של החג אני רוצה לעמוד עליהם. א"ר אלעזר הרי למדנו, והחברים העירו בהם. א"ר חייא ודאי כך הוא. אבל אני שמעתי דבר בהם, ממאור הקדוש העליון, שהוא ר' שמעון. אמר לו אמור דבר ההוא. אמר לו, עוד איני עומד בו. כלומר שהדברים אינם מובנים לו כל צרכו. א"ר אלעזר, אע"פ שהחברים העמידו דבר הזה ויפה הוא, אבל סדר אלו הימים הוא סוד החכמה בין קוצרי השדה. כלומר, בין אלו החכמים, שכבר גמרו כל בירורי המלכות, הנקראת שדה.
פסקה כח
ת"ח הא אתמר וכו': בוא וראה, הרי למדנו, סדר היחוד הכל באחד איך הוא. והנה למדנו, פתח ואמר, חשף ה' את זרוע קדשו, זו זרוע אחת, שהיא קו השמאל, שבו תלויה הישועה, בו תלויה הנקמה, בו תלויה הגאולה. ולמה, חשף ה' את זרוע קדשו זו, הוא להקים כנסת ישראל, שהיא המלכות, מן העפר, ולקבל אותה אצלו להתחבר כאחד. וכאשר זו הזרוע, נתעוררה כנגדה, כמה פחד שורה בעולם עד שיניח זרוע ההיא תחת ראשה, להתחבר. כש"א, שמאלו תחת לראשי וגו'. ואז נח הדין, ומכפר החטאים.
פסקה כט
לבתר אתי ימינא וכו': אח"כ בא קו הימין לחבקה, אז שורה שמחה בעולם, וכל הפנים מאירים. לאחר זה, היא, המלכות, מתחברת בגוף, דהיינו בקו האמצעי, ואז נקרא הכל אחד בלא פרוד. כי קו האמצעי כולל ימין ושמאל יחד. אז הוא שלמות הכל ושמחת הכל ומתאחדים ודאי ז"א ומלכות, מה שלא נמצא כך בשאר הזמנים.
פסקה ל
כגוונא דהאי סדורא וכו': כעין זה, הוא הסדר של אלו הימים, מרה"ש, עד יום האחרון של החג. בראש השנה נתעוררה זרוע השמאלית, דהיינו קו שמאל דז"א, לקבל את המלכה. ואז כל העולם בפחד בדין, וצריכים. העולם בעת ההוא, להמצא בתשובה שלמה לפני הקב"ה. אח"כ באה המלכה בתשעה לחדש (עי' אחרי אות רל"א) וצריכים בני ההיכל, דהיינו בני ישראל, לעשות שמחה ולטבול בנהר לטהר עצמם להיות ראויים אל הזווג של המלכה עם ז"א ביום האחר, דהיינו בעשרה לחדש, ביוה"כ. שהוא הזווג שלה, שז"א ישום שמאלו תחת ראשה, כמו שאתה אומר, שמאלו תחת לראשי.
פסקה לא
וכדין ישראל בתעניתא וכו': ואז ישראל הם בתענית על עונותיהם ומתכפרים להם. כי אמא עלאה, שהיא בינה, מאירה פניה אל המלכות בזווג. כי ביוה"כ עולה המלכות ומלבשת את הבינה. ומתכפר לכל בני ההיכל, שהם ישראל, משום שהשמאל דז"א מקבל אותה ביום הזה. כי הראש של המלכות שורה על שמאל. פירוש. כי אז נגלה הארת החכמה משמאל דז"א הממשיך משמאל הבינה, שהארת החכמה מכפרת העונות. כמו שנתבאר כל זה לעיל (בפרשת וירא מאות שפ"א עד אות שפ"ז ע"ש ובפרשת נח מאות שפ"א עד אות שפ"ו ע"ש [ובפרשת נח אות קי"ט]).
פסקה לב
ביומא קדמאה דחג וכו': ביום הראשון של סוכות, יתעורר קו הימין דז"א כנגד המלכות, כדי לחבק. דהיינו בסו"ה וימינו תחבקני, ואז יש לכל שמחה, וכל הפנים מאירים. ושמחת ניסוך מים הצלולים על המזבח. וצריכים בני אדם לשמוח בכל מיני שמחה, מפני שהימין גורם זה. כי בכל מקום ששורה הימין, שהוא חסדים, צריך להיות שמחה בכל, אז היא שמחה להשתעשע.
פסקה לג
לבתר ביומא תמינאה וכו': אח"כ, ביום שמיני העצרת, הוא שמחת התורה כי אז הוא זווג הגוף, דהיינו של קו האמצעי הנקרא גוף, שהוא זווג של הכל, שהוא כולל הן זווג השמאל של רה"ש ויוה"כ, והן זווג הימין של חג הסוכות, כי קו האמצעי כולל ימין ושמאל, להיות הכל אחד, וזה הוא שלמות הכל. וזה הוא ודאי היום של ישראל, וגורל שלהם לבדם, שאין בו חלק לאחר, כלומר לא כמו בחג, שמקריבים ע' פרים בשביל ע' אומות. כי בשמיני עצרת אין בו חלק להם. אשרי הם ישראל בעולם הזה ובעולם הבא, עליהם כתוב, כי עם קדוש אתה לה' אלהיך וגו' (עי' פרשת צו אות קט"ז).
פסקה לד
פנחס בן אלעזר וגו': ר' יהודה פתח, זכר נא מי הוא נקי אבד ואיפה ישרים נכחדו. שם למדנו, מי שראה קשת בצבעיה, צריך לברך ברוך זוכר הברית, משום שזהו אות ברית קדוש, ששם הקב"ה בארץ, שלא יבואו עליה מי המבול. משום כשמתרבים הרשעים בעולם, רוצה הקב"ה להאבידם, ואז זוכר להם אותה השבועה שנשבע לארץ. כי כתוב שתי פעמים, לא, לא. לא אוסיף לקלל ולא אוסיף עוד להכות. וב' פעמים לא הוא שבועה. כמ"ש אשר נשבעתי מעבור מי נח.
פסקה לה
[א] ר' יוסי אמר וכו': רי"א, קשת באה להגין על העולם. בדומה למלך, שכל פעם שבנו חטא כנגדו ובא המלך להכות אותו, מתגלה עליו המלכה בלבושי יקר של המלכות, המלך רואה אותה, ומסתלק הכעס מבנו, ושמח עמה. שכתוב, וראיתיה לזכור ברית עולם. וע"כ, לא נראית קשת בעולם אלא בלבושי יקר של המלכות. שהם ג' צבעים הרומזים על ג' קוין, שהם לבן אדום ירוק, שהמלכות מתלבשת בהם. כמ"ש לפנינו. ובשעה שיש צדיק בעולם הוא ברית, לקיים הברית, ומגין על העולם. אם אין צדיק, הרי יש קשת, להראות, שהעולם עומד להיות אבוד, אלא שמתקיים בשביל קשת הזו.
[ב] ר' אלעזר אמר וכו': רא"א, יפה לעולם לא נתלבשה קשת הזו שהיא המלכות, אלא בלבוש של האבות הראשונים, שהם חג"ת דז"א, שהם ירוק אדום ולבן. ירוק, זה הוא לבושו של אברהם, ונצטבע לבושו זה כשיצא ממנו ישמעאל. אדום, זה יצחק, הבא בצבע אדום, ונצטבע כשיצא ממנו עשו. ונמשך אדום הזה למטה עד ככב מאדים שנאחז בו עשו. לבן, זה הוא לבוש הטוב של יעקב, שלא נשתנו פניו הטוב לעולם. כי מטתו שלמה, ולא היתה בו שום פסולת.
[ג] ר' אבא אמר וכו': רא"א, יפה הוא. אבל כך אמר המאור הקדוש. דהיינו ר"ש. לבן זהו אברהם. שנתלבן בלובן של אש, ע"י נמרוד שהפילו לאור כשדים. אדום, זה ודאי יצחק. ירוק זהו יעקב, העומד בין ב' הצבעים, כי ירוק כולל לבן ואדום, וירוק הזה פירושו ירוק כחמה. וכתוב בו ביעקב, לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו. כי כל מטתו היתה שלמה. והפירוש כך הוא, לא עתה יבוש יעקב, שלא להראות בצבע אדום כיצחק, שיצא ממנו עשו. ולא עתה פניו יחורו, שלא להראות בצבע לבן כאברהם, שיצא ממנו ישמעאל. אלא לקח הצבעים לבן ואדום להתעטר בהם באבות שלו, כלומר במה שהוא כולל בעצמו ב' האבות אברהם ויצחק, שהם לבן ואדום, וע"כ צבעו ירוק, שכולל בתוכו לבן ואדום. ובאלו הלבושים, לבן אדום ירוק, מתלבשת הקשת, שהיא המלכות, בשעה ההיא נראית לפני המלך. ז"א.
פסקה לו
אמר ליה רעיא מהימנא וכו': א"ל רע"מ, יפה אמרת. אבל משום שאליהו הוא פנחס, שקנא על הברית, צריכים לחדש בו דברים גדולים, כי פרשה הזו כתובה בתורה על שמו, של אליהו שהוא פנחס, שעליו נאמר קנא קנאתי, שהם ב' קנאות, א' בשדי של מעלה שהוא יסוד דז"א, והשניה בשדי של מטה, שהוא מטטרון הנקרא שדי (כלהלן אות ל"ט) ומשום זה עשה ב' שבועות בשניהם, וכתוב ב' פעמים לא, לא.
פסקה לז
אבל ר' יהודה וכו': אבל ר"י אמר, מי שרואה קשת בצבעים מאירים, צריך לברך ברוך זוכר הברית. ובגלות שאינה מאירה בצבעיה כראוי, משום שבגלות אין המלכות מקבלת היחוד דג' קוין כראוי שה"ס ג' גווני הקשת, ולא עוד, אלא שלפעמים מאירה מעט, ולפעמים אינה מאירה כלום, פעמים נראית בשלימות ופעמים לא. (כלהלן אות מ"א) כי גווני הקשת רומזים לזכיות כהנים לוים וישראלים, כשהם יפים, כי הקשת מאירה, בצבעיה של אלו הג'. שה"ס ג' קוין.
פסקה לח
קום אנת רבי וכו': קום אתה ר' יוסי הגלילי, ואמור, כי דברים יפים אמרת בחבור הראשון, שהקשת אינה באה אלא להגין על העולם, בדומה למלך, שבכל פעם שבנו חטא, והמלך רואה המלכה, מסתלק הכעס מבנו. שכתוב, וראיתיה לזכור ברית עולם. וע"כ לא נראה הקשת אלא כדי להגין על העולם. כי הקשת ה"ס המלכות כנ"ל. ואינה מתגלה אלא בלבוש המלכות היקר. שה"ס ג' גוונין. ובשעה שיש צדיק בעולם, הוא ברית לקיים הברית. דהיינו לקיים היחוד דז"א ומלכות. ואין צריכים להתעוררות המלכות בסוד הקשת.
פסקה לט
וכי בגלותא קב"ה וכו': שואל, וכי בגלות, שהקב"ה מתרחק מן המלכה, ואיך מתלבשת המלכה בלבוש מלכות בגלות, שה"ס ג' הקוין. ומשיב, לא. שאין לה בגלות לבוש מלכות. אבל בגלות לבושה של קדרות, דהיינו שחרות. והיא אמרה, אל תראוני שאני שחרחרת. אלא ודאי אותה הקשת שמתגלה בגלות אינה אלא המלאך מטטרון, הנקרא שדי. והוא עבדו דז"א זקן ביתו, השולט בכל אשר לו, ובניו, דהיינו אותם שזכו לרוח, מבחינת ממטרון, נקראים עבדים של הקב"ה. ובניה של המלכה, דהיינו אותם שזכו לנפש ממלכות דאצילות, נקראים בנים. ומשום זה אנו מתפללים, אם כבנים אם כעבדים. קדרות פירושו שחרות מלשון, וסיהרא קדרון (תרגום יונתן, דברים כ"ח ט"ו).
פסקה מ
ובזמנא דאתחרב בי וכו': ובזמן שנחרב בית המקדש, העמידוהו, שעבדים חפו ראשם, ונתדלדלו אנשי מעשה. ודאי הם נקראים אנשי מעשה על שם המלכות, שנאמר עליה רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה. מבחינת המעשה. הרי שהמלכות נקראת מעשה. אבל אם יש צדיק שזכיותיו ומעשיו הם להאיר בהם את המלכות, ולהפשיט ממנה לבושי השחרות של פשט בלי סוד, ולקשט אותה בלבושים של צבעים המאירים של סודות התורה, מה כתוב בו, וראיתיה לזכור ברית עולם. וראיתיה, היינו בסודות המאירים של התורה, כי אור נקרא רז, כלומר, אור, בגימטריא ר"ז, וע"כ אור רומז על רזי התורה, ז"ש, כי נר מצוה ותורה אור. ובאלו רזין נאמר וראיתיה.
פסקה מא
ובההוא זמנא סליק וכו': ובזמן ההוא, שרואה הקשת, שהיא המלכות, הולך ממנו הכעס מבנו, וחמת המלך שככה. ויאמר לה המלך, בתפילת העמידה לפניו, מה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך. בזמן ההוא היא מבקשת על הגאולה שלה ושל בניה עמה. ז"ש, תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי. אבל קשת הנראה בעולם בזמן הגלות, היא של העבד, דהיינו מטטרון, כלומר שהארת הזווג של מעלה מתלבשת במטטרון, והוא הנושא של ג' גווני הקשת, שהם ג' קוין. ופעמים היא יוצאת בשלמות, כשבניו מכשירים מעשיהם. ולפעמים אינה נמצאת בשלמות, כשבניו אינם מכשירים מעשיהם.
פסקה מב
אלין דמכשרין עובריהין וכו': (חסרה ההתחלה) ואלו המישרים מעשיהם לפני המלך, ומקנאים על שמו, ומקדישים אותו ברבים, כך מקדישים אותו למעלה, בין המלאכים הממונים על שאר העמים, שכל ממונה נודע בכנוי שלו. אבל ישראל נודעים למעלה בשם הוי"ה שהוא החיים של כל הכנוים.
פסקה מג
וכל שם וכנוי וכו': וכל שם וכנוי מעיד עליו, על הקב"ה השם אל, מעיד עליו שיש לו יכולת על כל אל. ז"ש אני אדרוש אל אל. אל הוא רבון של כל אל. אלהים, מעיד עליו, שהוא אלהי האלהים. אדני, מעיד עליו שהוא אדוני האדונים. אף כך כל שם. וכל מלאך, יש לכל אחד שם ידוע להכיר כל כתה של מלאכים באותו השם של המלך שלו. אבל ישראל נודעים לו בשם הוי"ה.
פסקה מד
ורזא דמלה ב"נ וכו': וסוד הדבר, לאדם אחד יכול להיות לו כמה סוסים. אף כך כל ישראל הם בניו של אדם, שה"ס הוי"ה במילוי אלפין שהוא בגימטריא אדם. כי נשמות ישראל הם תולדות ז"א ומלכות. וכל בן צריך להיות לאביו כסוס וכחמור למשא, ולהיות כפוף תחתיו. וזה הוא סוד, אדם ובהמה תושיע ה'. שישראל הם בניו של אדם, שהוא הוי"ה דמ"ה, ועושים עצמם כבהמה תחתיו.
פסקה מה
ובגין דא איהו וכו': ומשום זה, היא מצות הקב"ה בתורה, להיות אח מיבם לאשת אחיו לעשות בן לאחיו, כדי שלא יאבד מעולם ההוא. וזה הוא כמו הסוד של כלאים בציצית. שאמרו, מה שאסרתי לך כאן, התרתי לך כאן, אסרתי לך כלאים בכל מקום, התרתי לך כלאים בציצית. אסרתי לך אשת אח, התרתי לך יבמה. כמו שמרכיבים תפוחים או דקלים מין במינו, ואסור להרכיב מין בשאינו מינו. ונאמר בו, כי האדם עץ השדה. שגם האדם אסור בשאינו מינו. שהם העריות, אבל ביבמה מרכיבים מין בשאינו מינו, כדי שלא להאביד נפש המת, ולא ימחה שמו מישראל.
פסקה מו
והאי איהו רזא וכו': וזה הוא סוד הגלגול. גלגל אין לו תנועה בלי אמת המים המגלגלתו, אף כך, אמת המים ה"ס אות ו', בה נעשה גלגול הגלגל. וסוד הדבר, מה גלגל אין לו תנועה בלא אמת המים, אף כך, הגלגל הוא אות י', ואין לו תנועה בלא אמת המים שהיא ו'. יבמה היא ה', ולזה היא אותיות בינה בן י"ה, כי הבן שהוא ז"א, יוצא מזווג י"ה שהם חו"ב, וע"כ הוא נרמז באמה בשמה, דהיינו בן י"ה, שהוא אותיות בינה באות י', שהיא חכמה, ברא עולם הבא, שהוא עולם ארוך, שהוא ו'. שהוא ז"א.
פסקה מז
בגין דא מאן וכו': משום זה, מי שאין לו בן, שהוא כנגד ז"א שה"ס ו', שהוא עולם הבא, אינו מבני עולם הבא. כי הים שהוא בינה, שה"ס עולם הבא, הוא כנגדו כנגד ה ו', כי ה ו' יוצאת מביניהם של י"ה, אשר י' ה"ס חכמה וה ה' ה"ס בינה הנקראת ים. וע"כ נקראת ה ו' ג"כ עוה"ב כמוה. ומן הים, שהוא בינה, מתחלקים כמה נחלים, שהם הספירות של ה ו' שהיא ז"א, שהם מסבבים העולם, שהוא מלכות, עד שחוזרים לים, שהוא בינה, שמשם יצאו הנחלים, שהם ז"א. ומשום זה אמר הכתוב, כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת. דהיינו עד שחוזרים כמו שיצאו, דהיינו כמו שהנחלים יצאו מן הבינה כן חוזרים אל הבינה.
פסקה מח
אוף הכי והרוח וגו': אף כך בנשמת האדם, כתוב, והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. דהיינו שתשוב אליו בשלמות כמו שנתן אותה כשהיא שלמה. אם תשוב בתשובה, שהיא בינה עליונה הנקראת תשובה, שהיא אותיות בן י"ה, אות ה' שבה נכפלת באות י' שבה, שהיא עשר פעם חמש, שהם חמשים. והרי היא בגימטריא ים שה"ס אותיות י"ה שבבינה, שהם ה' פעם י'. אותיות בן שבבינה, הוא הנחל היוצא ממנה, שהוא ז"א, ומתחלק לכמה נחלים, דהיינו לששה קצוות, כמו אילן המתפשט לכמה ענפים. ובעת שהאדם חוזר בתשובה הוא מתדבק בנחל, שהוא ז"א, ושב עם נחליו לבינה, הנקראת תשובה. ונקראת ים. שז"ס, כל הנחלים הולכים אל הים. כנ"ל.
פסקה מט
ואי לא חזר וכו': ואם אינה חוזרת נשמה שלמה, כמו שהיתה שלמה בעת נתינתה, נאמר בה שם הם שבים ללכת, היא וכל נשמות האחרות, שהן כמוה, שאינן שלמות. כלומר ששבים לעולם הזה להתגלגל. אף כך אם הוא אינו שלם בבן, או שאין לו בת, שהיא נרמזת בעולם הזה, שהיא מלכות, שיהיה נשלם על ידה, בעולם הזה, שהיא מלכות, הנבראת ב ה', ז"ש, אלה תולדות השמים והארץ ב ה בראם, שפירושו ב ה' בראם. אף הוא צריך להתגלגל פעם שנית, כי נשמתו אינה שלמה. ונאמר עליו, שם הם שבים ללכת.
פסקה נ
יה"ו, הן כל אלה וגו': יה"ו דהוי"ה, שה"ס חג"ת, הסוה"כ הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, דהיינו שהנשמות באות בגלגול בסוד ג' אותיות יה"ו, שעליהם אוה"כ, הן כל אלה וגו'. והרשעים שנאמר בהם, ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו, כלומר שאע"פ שבאו בגלגול נשארו רשעים. גרמו אלה אלהיך ישראל, דהיינו שפגמו ב אלה, שה"ס יה"ו, שנאמר עליהם על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו, שפירושו, אחר שקלקלו עצמם ג' פעמים בגלגולם, ולא זכו להתתקן ביה"ו, שנאמר בו, במקום שיפול שם יהו, כלומר שתקון העץ שהוא האדם הוא ב יהו, אז, על ארבעה לא אשיבנו, דהיינו ה' אחרונה, שהיא אות רביעית דהוי"ה, דהיינו שלא ישיבנה פעם ד' בגלגול כנגדה. אלא שנדונים בגיהנם, במשחית אף וחמה.
פסקה נא
ולבושין דתלת אתוון וכו': ולבושים של אלו ג' אותיות יה"ו, נודעים בקשת, שהם לבן אדום וירוק. מי שיבא בגלגול פעם א', הוא לבן, כנגד ה י' דהויה, שהיא חסד, ובשניה, היא אדום, כנגד ה' דהויה שהיא גבורה. ובשלישית, היא ירוק, כנגד ו' דהויה. שהיא ת"ת שנקרא יעקב, שהוא קו האמצעי הכולל שניהם, החסד והגבורה. ומשום שביעקב נכללו האותיות י"ה, שהם חסד וגבורה, ונשרש האילן ונטע ונגדל ועשה פירות טובים, ע"כ נאמר, לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו, שלא תהיה מרכבתו ביצר הרע, שהוא נחש, וכל מיני חיות רעות. ומשום זה, כתוב עליו, וישר אל מלאך ויוכל. ומשום שאדם נקרא אילן, הוא בסוד הזה דומה לאילן שנטע במקום שאינו עושה פירות. מה עושים. עוקרים אותו ונוטעים אותו במקום אחר. ומשום זה העמידו בעלי המשנה, שאין אדם מוחזק להיות עקר עד שהולך לארץ ישראל, ונטע שם באשה.
פסקה נב
אוף הכי צדיק וכו': אף כך צדיק שהוא מטולטל ממקום למקום, מבית לבית, הוא כאלו בא בגלגול פעמים הרבה. והיינו ועושה חסד לאלפים לאוהביו, עד שיזכה להיות שלם לעולם הבא. אבל לרשעים אין מביאים אותם בגלגול יותר משלש פעמים. ואם חוזר בתשובה למדנו בו, הגלות מכפרת עון, והטלטול ממקום למקום נחשב לו כגלגול, והוא נשלם כנ"ל בצדיק. ומשום זה העמידו בעלי המשנה, צדיקים שוב אינם חוזרים לעפרם. דהיינו שאינם באים בגלגול.
פסקה נג
אלא קא רמיז וכו': אלא הכתוב מרמז, על הרשע, ועפר אחר יקח וטח את הבית, דהיינו שיקח בגלגול גוף אחר הבא מן העפר, ויתקן את הנשמה. וכן, ואדם על עפר ישוב. פירושו שישוב בגלגול, וכן, וישוב העפר על הארץ כשהיה. רומז שישוב בגלגול משום שהרשע הוא מנוגע, ואין בו אלא אשה רעה. שהיא יצר הרע, שלמדנו עליה, אשה רעה צרעת לבעלה. שהיא גוף של הרשע. מהו התקון שלו, יגרשנה ויתרפא, דהיינו שיגרש גוף הזה ויתגלגל ויקח גוף אחר, ויתרפא. כי היא, האשה רעה דהיינו הגוף, גרמה, אל, ויגרש את האדם. האדם זה הנשמה, את האדם זה הגוף, שהוא בת זוגו של האדם, שהיא הנשמה, שנאמר, כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו. כלומר, שבשביל שהאיש גרם שהצפור שהיא הנשמה, נדדה בשבילו מן קנה, שנתגרשה ממקומה העליון מחמת חטאיו, לפיכך, כן איש נודד ממקומו, שישוב ויתגלגל.
פסקה נד
ובגין דא גם וגו': ומשום זה, גם צפור מצאה בית. היינו יבמה. כלומר, הצפור, שהיא נשמת הנפטר בלא בנים, מצאה בית, דהיינו שנתגלגלה ובאה בגוף היבמה, שנעשתה בית לה. ודרור קן לה, היינו הגואל, המיבם אותה. שמצא קן ביבמה. אשר שתה אפרוחיה, היינו בן ובת, שמולידים. אשרי הוא מי שעושה קן, דהיינו שמיבם אשת אחיו, וגאל את ממכר אחיו. שהיבמה מכורה לו משום שאינה שלו, אלא של אחיו, וע"כ נקראת ממכר אחיו.
פסקה נה
ובג"ד אמר משה ויתעבר ה' וגו': ומשום זה אמר משה ויתעבר ה' וגו'. כאן הוא סוד העיבור. שהמלכות נתעברה מנשמת משה. רועה הנאמן הציל ששים רבוא נשמות ישראל כמה פעמים, שבא בגלגול בכמה דורות, והצילם. ומשם זה זכות כולם תלה הקב"ה במשה. ומשום זה העמידו רבנן אשה אחת ילדה במצרים ששים רבוא בכרס אחד. שהוא משה השקול כנגד ששים רבוא נשמות ישראל. ואע"פ שהעמידו רבנן כתוב הזה בדברים אחרים. אין קושיא, כי ע' פנים לתורה.
פסקה נו
דהכי ארח דמארי וכו': כי כך הוא הדרך, שבעלי הסוד אומרים מרגלית לתלמידיהם, ואם התלמידים אינם מבינים בהרמז. מחזירים להם אותו הדבר בדרך שחוק. כעין מי שאמר, שביצה אחת הפילה ששים כרכים, כי ביצה באה, שנפלה מעוף שפרח באויר, והכתה ששים כרכים אלו. והלצים אמרו, שהוא לא אמר, אלא שאדם כתב על הנייר את המלות ששים כרכים, ובאה ביצה שיצאה מעוף, ומחקה את המלות ששים כרכים שנכתבו. וחס ושלום שבעלי התורה יאמרו דברי שחוק ודברים בטלים, בהתורה.
פסקה נז
אלא הא אוקמוה וכו': אלא הרי העמידו, אפרוחים הם בעלי משנה. או ביצים, הם בעלי מקרא כלומר אפרוחים הוא ז"א, שבו אחוזים בעלי משנה. ביצים היא המלכות, שבה אחוזים בעלי מקרא. וכמו שנפל מאותו הניפול, שהוא בר נפלי, שהוא ז"א, הנקרא ניפול, ובר נפלי, משום שממנו הנפילה, בדומה לעוף שביצה נופלת ממנו. שממנו נפילת הביצה, שהיא אתרוג, ששיעורו כביצה, כלומר שביצה ואתרוג הם מלכות. וע"כ אתרוג שיעורו כביצה. ובשבילה נאמר, ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת. כי היא שנפלה בגלות וצריכים להקימה. ונפלו עמה בגלות ששים המה מלכות, שהם חג"ת נה"י שלה, שכל אחת כוללת עשר. שהן נקראות כרכים, משום שכרוכים בה. מלשון כיצד כורוכין את שמע. שכורכין פירושו, מחברים שלא יהיה הפסק, אף כאן כרכים, פירושו ו"ק שלה המחוברות בה. והם כנגד ששים מסכתות כי תורה שבעל פה שהיא המלכות מחולקת על ששים מסכתות, שהן כנגד ששים מלכות הנ"ל. ועלמות אין מספר, הם בתולות אחריה רעותיה, דהיינו ההיכלות שבבריאה, שהם הלכות שאין להם חשבון, בהיותם בבריאה. פירוש, שז"ס, שעוף אחד, שהוא ז"א, הפיל ביצה, שהפיל המלכות לגלות, ונמחקו ששים כרכים, כי ע"י הנפילה נתבטלו חג"ת נה"י שלה, המכונים ששים כרכים.
פסקה נח
וההוא ניפול איהו וכו': וניפול ההוא הוא בן י"ה, דהיינו ז"א, שהוא בתוך חמשים שערי בינה, דהיינו י"ה שמכפילים ה י' עם ה', ה' פעמים י', שהם חמשים. ה ו' שהוא ז"א, היא נקראת ניפול, משום שנפל אחר ההוא שנאמר בו, איך נפלת משמים הלל בן שחר. שהוא המלכות הנקראת כן על שם ב' מצבים שלה, שבמצב הא' היא שחורה, ובמצב הב' היא מהוללת (כנ"ל ב"א מאות ק"י עד אות קט"ו) וז"א נפל אחריה כשהיא בגלות, כדי להקימה. וע"כ נקרא ניפול, ולא נפל, ולא נופל, משום שבו נפילה, כלומר שלא הוא הנופל, אלא ממנו נופלת המלכות, משמים לארץ. ובו י"ו, דהיינו שז"א כולל י"ו דהויה, שהם חכמה וז"א, ויורד בהם להקים את ה' ה' דהויה, שהן בינה ומלכות, שנאמר בהן, ותלכנה שתיהן. ז"ש, שלח תשלח, שלח הא' הוא מבית ראשון, שנחרב, שהוא כנגד ה' ראשונה. ושלח הב' הוא מבית שני, שנחרב, שהוא כנגד ה' אחרונה דהויה. וירדו י' ו' דהויה להקים אותן ב' ההין, ז"ש אז ישמחו השמים ותגל הארץ. שר"ת שלהם הוא י"ה ו"ה, כי י"ו נתחברו ב ה' ה'.
פסקה נט
ת"ח האי שמשא וכו': בוא וראה, שמש הזה מתגלה ביום ומתכסה בלילה, ומאיר בששים רבוא כוכבים, אף רועה הנאמן כך, אחר שנפטר מן העולם חוזר ומתגלגל ומאיר בששים רבוא נשמות ישראל, אם הדור הוא כראוי. וזהו סוד הגלגול שאמר עליו קהלת, דור הולך ודור בא. ולמדנו שאין דור פחות מששים רבוא. והארץ לעולם עומדת זו היא כנסת ישראל, שהיא המלכות, אותה שנאמר בה, והארץ הדום רגלי. והיה זרעך כעפר הארץ.
פסקה ס
ועוד רזא אחרא וכו': ועוד סוד אחר העמידו חכמים, דור הולך ודור בא, פירושו, הדור שהולך הוא הדור שבא, הלך חגר בא חגר, הלך עור, בא עור. ועוד העמידו חכמים. שעתיד היה משה לקבל התורה בדור המבול, אלא לא קבל אז משום שהיו רשעים, ז"ש, בשגם הוא בשר. בשגם, הוא אותיות משה. ולמה קרא אותו, בשגם. אלא הוא כדי לכסות הדבר. וקהלת עוד החסיר ב' מן בשגם, כדי לכסות הדבר. שאמר, אמרתי שגם זה הבל. אשר שגם הוא משר והחסיר ב', כדי להעלים הענין.
פסקה סא
ואוקמוה על יתרו וכו': והעמידו על יתרו, למה נקרא שמו קני, משום שנפרד מקין (כנ"ל נשא אות י"ח) קם המאור הקדוש, שהוא ר"ש, ואמר, על זה כתוב בקין, קניתי איש את ה'. כי ראתה את יתרו ברוח הקודש שעתידים בניו לשבת בלשכת הגזית, בסנהדרין.
פסקה סב
ואוף הכי ר' פדת וכו': ואף כך ר' פדת שהשעה היתה דחוקה לו, שלא היה לו אלא קב חרובין מערב שבת לערב שבת כמו ר' חנינא. שואל, למה זה. אחר שיצאה בת קול ואמרה, כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנינא בני.
פסקה סג
אלא איהו גרים וכו': ומשיב, אלא הוא גרם מקודם, בגלגול הראשון, שחרב קב מן י', שהוא יב"ק, אף כך לא היה לו אלא קב חרובין. ומפרש דבריו. יב"ק, הוא ר"ת י חוד ב רכה ק דושה, אשר אות י', היא יחוד, שה"ס שם אהיה, בינה, שממנו באה נביע לאות ב', שהיא ברכה, שה"ס שם הוי"ה, שהוא ז"א, שהוא קדש, וממנו נתקדש ק', שהיא קדושה שלו, דהיינו השם אדני, שהוא מלכות. ורבי פדת גרם בגלגול הא' ש קב שלו יהיו חרובים, שהם קדושה וברכה, שהיחוד לא יאיר בהם, אף כך לא היה לו אלא קב חרובין. אף כך איוב, היה בן יבמה, ומשום זה נענש על מה שקרה לו כבר, בגלגול הא'.
פסקה סד
ואינון דלא ידעי וכו': ואלו שאינם יודעים סוד הזה, אומרים בני חיי מזוני לא בזכות תלוי הדבר, אלא במזל תלוי הדבר. והרי אנו רואים, שאברהם, שראה במזלו, שאינו עתיד שיהיה לו בן, והקב"ה הוציאו לחוץ, כמ"ש, ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט וגו'. והעמידוהו שאמר לו, צא מאצטגנינות שלך, דהיינו מהסתכלות בככבים ומזלות, והעלהו למעלה מכוכבים, ואמר לו הבט נא השמימה וספור את הככבים. עד כאן דברי חכמים וצריכים לפרשם בדרך נסתר.
פסקה סה
ת"ח כל בריין וכו': בוא וראה, כל בריות העולם, קודם שניתנה התורה לישראל, היו תלוים במזל, ואפילו בנים חיים ומזון. אבל אחר שניתנה התורה לישראל, הוציאם מן החיוב של כוכבים ומזלות. זה למדנו מאברהם, משום שבניו היו עתידים לקבל ה' מאברהם, שהיא חמשה חומשי תורה דהיינו המלכות, שנאמר בה אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ב ה' בראם. אמר לאברהם משום אותה ה ה' שנתוסף בשמך, השמים תחתיך, וכל הככבים והמזלות המאירים ב ה' כי הגביה אותו למעלה מהם. ולא עוד אלא שנאמר בה הא לכם זרע וזרעתם, ב ה'. והיינו כי ביצחק יקרא לך זרע. שה"ס קו השמאל. שהמלכות שה"ס ה' נמשכת ממנו. וע"כ הזריעה היא בה.
פסקה סו
ובגין דא כל המשתדל וכו': ומשום זה כל העוסק בתורה, בטל ממנו החיוב של ככבים ומזלות. וזה הוא, אם לומר התורה כדי לקיים מצותיה. ואם לא, ואם אין כוונתו לקיים המצות, הרי הוא כמי שלא עסק בתורה, ואינו מתבטל ממנו החיוב של ככבים ומזלות. וכ"ש עמי הארץ, שהם נמשלים לבהמות, שהעמידו עליהם, ארור שוכב עם כל בהמה. ודאי שלא נתבטל מהם החיוב מככבים ומזלות.
פסקה סז
אנוש כחציר ימיו וגו': אנוש כחציר ימיו כציץ השדה כן יציץ. ונאמר בו, באדם, נער הייתי גם זקנתי. ואח"כ, כתוב, ישוב לימי עלומיו. כמו אילן שנקצצו ממנו ענפים הישנים, וחזרו וצמחו בעולם משרשיו כבתחילה כי אנשים מתים זקנים, וחוזרים ומתגלגלים לעולם הזה לילדים. וזה סוד, שהקב"ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. כי אלף מתים בכל יום, ואלף מתחדשים בכל יום, שחוזרים ומתגלגלים בעולם.
פסקה סח
ויין ישמח לבב אנוש: זה הוא יינה של תורה, כי כך עולה יין כחשבון סוד. ומה היין צריך להיות סתום וחתום, שלא יתנסך לעבודה זרה, אף סוד התורה כך, שצריך להיות סתום וחתום. וכל הסודות שלה אינם נשקים אלא ליראיו. ולא לחנם עושים כמה מצות ביין, ומברכים עליו להקב"ה. ויין יש לו ב' צבעים, לבן ואדום, שהם דין ורחמים והיינו ב' שהיא תוספת, ביין. כלומר, שבהמלה ביין, יש תוספת אות ב' על יין, שה ב' הזו רומזת על דין ורחמים. והוא כמו השושנה שיש בה לבן ואדום. לבן מצד ימין שהוא חסד ואדום מצד שמאל, שהוא גבורה.
פסקה סט
ומאי לבב אנוש וכו': שואל, ומהו לבב אנוש, לב אנוש היה צריך לומר. ומשיב, אלא יש לב מסור ללב. והם א' ל"ב אלקים דמעשה בראשית, ש לב הזה ה"ס בינה. ב', הוא ב' ד ב ראשית ו ל' מן לעיני כל ישרא ל, דהיינו ב' שבתחילת התורה עם הל' שבסוף התורה, גם הם אותיות לב. שהיא לב המלכות. וע"כ כתוב לבב אנוש. שהיין שה"ס הארת החכמה, מתגלה ומשמח את לב הבינה ולב המלכות, שמשם מקבל אנוש. לב לב זה שני פעמים, הוא בגי' ס"ד חסר שמונה לע"ב, שהוא בגימטריא ויכלו, כי השם ע"ב המרומז בויכלו, ה"ס השם של הארת החכמה, שהוא צריך להיות מרומז באלו לב לב, ומשיב, הם ז' ימי בראשית עצמן, שבהם מאירים ל"ב אלקים, מתחברים עם מספר ס"ד. שואל, השמיני מה הוא, שהרי עוד חסר א' לע"ב. ומשיב אלא, ז' ימי בראשית עם זה ספר תולדות אדם, הנחשב ג"כ לבחינת יום של מעשה בראשית, זה הוא ע"ב, כחשבון ביין, שה"ס הארת חכמה כנ"ל בדבור הסמוך.
פסקה ע
מאי להצהיל פנים וכו': שואל, מהו להצהיל פנים משמן. ומשיב, אלו הם י"ב פנים, ד' דאריה ד' דשור ד' דנשר. שהם מיכאל שה"ס חסד, הוא אריה, ד' פנים שלו, הם ד' אותיות הוי"ה, שה י' וה ו' הן בנקוד סגול. ד' פנים של השור, שהוא גבריאל, שהוא גבורה, הם ד' אותיות הויה, שה י' וה ו' שלה הן בניקוד פתח, ד' פנים של הנשר, הוא נוריאל, שהם ד' אותיות הויה, שה י' שלה היא בנקוד חירק, וה ו' שלה היא בנקוד שבא. והם ממונים תחת ג' ספירות דז"א חסד פחד אמת, שהם חג"ת. דהיינו המדרגות של ג' האבות אברהם יצחק ויעקב. והעמידו רבנן, שהאבות הן הן המרכבה. והאורות של י"ב פנים עולים כחשבון יב"ק, כי הם מלך מלך ימלוך, שה"ס הויה אהיה אדני, שג' שמות אלו הם בסך הכל יב"ק, דהיינו שהם בגימטריא קי"ב.
פירוש נודע שיחוד ברכה קדושה שה"ס יב"ק, הם ג' שמות אהיה הויה אדני, (כנ"ל אות סג), ואומר שה"ס הויה מלך הויה מלך הויה ימלוך לעולם ועד. אשר הויה מלך הא' מנוקד בב' סגולים וכן הויה שלו מנוקד בב' סגולים, א' תחת ה י' וא' תחת ה ו'. וה"ס חסד, וה"ס ד' פנים של אריה, וה"ס מלאך מיכאל הממונה תחת מדרגת אברהם שהוא חסד. וז"ש, דאינון מיכאל, אריה, ארבע אנפין דיליה י"ה ו"ה שה י' היא בניקוד סגול וכן ה ו'. דהיינו כמו הויה מלך הא'. וה"ס ברכה, וה"ס הויה שהוא ז"א. והויה מלך הב', הוא מנוקד בב' פתחין, וכן הויה שלו מנוקד עם ב' פתחין. וה"ס גבורה, וה"ס ד' פנים של שור, וה"ס מלאך גבריאל הממונה תחת מדרגת יצחק, שהוא גבורה, וז"ש, ארבע אנפין דשור ואיהו גבריאל ואינון הויה שה י' וה ו' הם בניקוד פתח. דהיינו כמו הויה מלך הב'. שניקודו בפתח. וה"ס השם אהיה, שהוא בינה, משום שקו שמאל נמשך מן גילוי השמאל שבבינה. וע"כ ה"ס יחוד. כי הבינה מיחדת ז"א שה"ס ברכה והמלכות שה"ס קדושה. (כנ"ל אות ס"ג). והויה ימלוך הג', מנוקד בחירק ושבא וחולם. אבל הויה שלו רק בניקוד חירק תחת ה י', וניקוד שבא תחת ה ו'. כי רק הזכרים מנוקדים שהם י"ו, ולא הנקבות שהם ה"ה. וה"ס ת"ת, וה"ס ד' פנים של נשר, וה"ס מלאך נוריאל הממונה תחת מדרגת יעקב. וז"ש, ד' אנפין דנשר ואיהו נוריאל ואינון הויה שניקוד הי' הוא בחירק, וניקוד הו' הוא בשבא, דהיינו כמו הויה ימלוך. וה"ס קדושה, שה"ס אדני. וז"ש, וסלקין נהורין כחשבון יבק וכו' דהיינו להיותם סוד ג' שמות אהיה הויה אדני שהם בגי' יב"ק.
פסקה עא
רבי שמעון הוה וכו': ר"ש היה יושב ועוסק בפרשה זו. בא לפניו ר' אלעזר בנו. אמר לו, נדב ואביהוא מה להם שיתגלגלו בפנחס, אם לא היה פנחס בעולם כשמתו ואח"כ בא לעולם, ונתגלגלו בו, והשלים מקומם היה יפה. אבל פנחס בעולם היה בעת שמתו נדב ואביהוא ונשמתו כבר היתה בו בקיומה. ואיך נתגלגלו בו.
פסקה עב
א"ל ברי רזא וכו': אמר לו בני סוד עליון כאן, וכך הוא, בשעה שנדב ואביהוא נסתלקו מן העולם, לא היו מתכסים תחת כנפי סלע הקדוש, שהוא המלכות, מה הטעם. הוא משום שכתוב, ובנים לא היו להם, שמיעטו דמותו של המלך, שלא קיימו מצות פריה ורביה, להעמיד בנים בצלם אלקים. שמשום זה לא היו ראוים לשמש בכהונה גדולה.
פסקה עג
בשעתא דקני פנחס וכו': בשעה שקנא פנחס על ברית הקדוש ונכנס בתוך ההמונים, והעלה את הנואפים על הרומח לעיני כל ישראל. כשראה את שבט שמעון, שבאו אליו בכמה המונים, פרחה נשמתו של פנחס מחמת פחד, ואז שתי נשמות שהיו ערומות בלי תקונם, שהם נשמות נדב ואביהוא, קרבו לנשמתו של פנחס, ונכללו עמה יחד, ואח"כ חזרה אליו, נשמתו כלולה, רוח הנכלל מב' רוחות, והחזיקו בו. אז הרויח מקומם של נדב ואביהוא להיות כהן, מה שלא היה ראוי מקודם לכן.
פסקה עד
וע"ד כתיב זכר וגו': וע"כ כתוב זכר נא מי הוא נקי אבד, שנאמר על פנחס. שלא נאבד באותה שעה ולא אבד רוחו כשפרח ממנו. ואיפה ישרים נכחדו, אלו הם בני אהרן נדב ואביהוא שחזרו לעולם ע"י שנתגלגלו בפנחס, ונתקן להם מה שאבדו בחייהם, דהיינו תקון הברית. וע"כ כתוב בו בפנחס, בן בן ב' פעמים, פנחס בן אלעזר בן. שמורה על ב' הנשמות שנתגלגלו בו, שהם בני אהרן. וע"כ אומר בן אלעזר, על פנחס, בן אהרן על נדב ואביהוא.
פסקה עה
מה כתיב לעילא וכו': מה כתוב למעלה מפרשה זו, ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש שואל, וכי על שהורגים בלילה או על שהורגים ביום המעונן, מזהיר הכתוב שיהרגם נגד השמש. מהו נגד השמש. אמר ר' יהודה נגד השמש פירושו, שתהיה מיתתם בגלוי כמו שחטאו בגלוי.
פסקה עו
א"ר שמעון לאו וכו': אר"ש לא משום זה נאמר. נגד השמש, אלא מכאן אנו למדים, שבאותה המדרגה שאדם חוטא לפני הקב"ה, לאותה המדרגה צריך לעשות התיקון בנפשו. הם חטאו בברית הקדוש, שנקרא שמש, משום זה הדין והתיקון שלהם כנגד השמש, שה"ס הברית, ולא במקום אחר. מכאן שאין אדם צריך לתקן עצמו אלא באותו מקום שחטא לו, ומה שלא יעשה ויתקן כאן במקום שחטא אין לו תקון לעולם כראוי.
פסקה עז
רבי חייא פתח וכו': רח"פ ישבעו עצי ה' ארזי הלבנון אשר נטע. מה כתוב למעלה, ויין ישמח לבב אנוש וגו'. שואל, וכי איזה ענין זה לזה. ומשיב, אלא כך למדנו. כתוב, מצמיח חציר לבהמה וגו'. שואל, וכי שבחה של בהמה שיש לה חציר, בא דוד לומר ברוח הקודש. ומשיב, אלא, מצמיח חציר, אלו הם ששים אלף רבוא מלאכים, שליחים שנבראו ביום ב' דמעשה בראשית, וכולם אש לוהט. אלו הם חציר. למה הם חציר. הוא משום שצומחים בעולם כחציר הזה, שבכל יום ויום, עתה נקצרים ולאח"כ חוזרים וצומחים כבתחילה.