הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג
בלק
פסקה א
וירא בלק בן צפור וגו': ר' שמעון אמר, וירא, מה היא הראיה שראה. ומשיב, ראיה ממש ודאי, ראה בהסתכלות החכמה, וראה בעיניו, דהיינו בעיני החכמה. ראה בהסתכלות החכמה, כמו שכתוב, וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון. מהו בעד החלון. הוא כש"א בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא. אלא ודאי חלון החכמה דקצה שולי הככבים, הוא החלון דאם סיסרא ואבימלך, והם חלונות החכמה. כלומר שיש הרבה חלונות, וחלון אחד יש שכל החכמה שורה בו, ובו רואה, מי שרואה בשורש החכמה. אף כאן, וירא בלק, בחכמה שלו, דהיינו חלון הפרטי.
פירוש. הלבנה ה"ס המלכות הנקראת חכמה תתאה. וממנה עיקר החכמה. ויש ככבים המאירים ומתנוצצים מהם חכמה, שהם חלקי המלכות וצבאותיה, ובקצה הסיום של הארתם, שם הוא בחינות החלונות, שהחיצונים מקבלים מהם חכמה, שהיא הארה דקיק, ולא יותר.
וז"ש, וירא וכו' חמא במשקופא דחכמתא כמה דכתיב וישקף אבימלך וכו'. שוירא בלק, פירושו שראה בהסתכלות החכמה כמו אבימלך ואם סיסרא, ודאי חלון דחכמתא, דזנבי שוליהון דככביא שקצוות שוליהם של הכבבים נתקנו לחלונות בשביל החיצונים כנ"ל. וחד חלון אית וכו' בעקרא דחכמתא, והיינו חלון המלכות. ושם כל זר לא יבא.
פסקה ב
בן צפור. כמה וכו': בן צפור. הוא כמו שאמרו, שהוא מבני בניו של יתרו שנק' צפור, (לקמן אות רכ"ג) אבל בן צפור, ממש, שפירושו שכל עסקיו היה עם צפור. כי כשפיו היו בכמה מינים של אותה צפור. לקח צפור, ודפק עם עשב, ומפריח באויר. עשה מעשים ולחש לחשים, ואותו צפור היה בא, ובפיו אותו העשב, ומצפצפה לפניו. והכניסה בכלוב אחד, הקטיר לפניה קטרת, והיא מודיעה לו כמה דברים. עשה כשפים, והעוף, דהיינו הצפור, מצפצפת ופורחת ומשוטטת אל גלוי עינים, ומודיע לה, והיא באה. וכל דבריו היו בצפור ההוא.
פירוש הצפור הוא עבודה זרה והיא בבחינת ג"ר דקליפה. והמכשפים הרוצים לקבל ממנה הכמה וידיעות, הם צריכים להמשיך לה ב' מוחין חכמה ובינה, שה"ס ימין ושמאל. ואז הצפור מודיע להם כל מה שרוצים. אמנם החצונים אין להם אחיזה אלא במנעולא שהיא מסך דמלכות דמדת הדין. ואיך יוכלו להמשיך מוח הימין אל הצפור, שהיא בחינת ו"ק דבינה הנקרא חכמה. ולפיכך תחילה מעוררים הדינים דמנעולא, הנותן להם כח להאחז במלכות לבדה. ואח"כ מפריחים המנעולא באויר הבינה כדוגמת הקדושה, ונאחזים הדינים בבינה והדינים ממעטים הבינה לו"ק, חסר ראש, ואז יוכלו גם הם להאחז ולהמשיך אורות מו"ק דבינה, שהם נעשו. למוח הימין דצפור. והוא חכמה דקליפה ההיא. ואח"ז ממשיכים מוח השמאל אל הצפור, שע"י כשפים ולחשים, הם מדבקים את הצפור ב עזאל, שנק' גלוי עינים, שהוא הארת הג"ר דחכמה דשמאל שנפל להרי חשך, (כמ"ש להלן אות תכ"ד) ומשם נמשך אל הצפור מוח השמאל. שהם משמשים עמו ממעלה למטה כדרך החצונים. ואחר שהמשיכו אל הצפור ב' מוחות אלו, אז הצפור מגלה להם כל מה שרוצים.
וז"ש בן צפור ממש, דהא חרשוי הוו בכמה זינין דההוא צפור, דהיינו הן בזינין דמוח הימין והן בזינין דמוח השמאל. ומפרש, נטיל צפור, מכשכש בעשבא, עשבא, פירושו דינין דמנעולא שהם נותנים להם אחיזה בבחינת מלכות בלבד. והיה מקשקש ומכה בעשבא הזה לעורר הדין במלכות. ואח"כ מפרח באוירא, שהיה מפריח העשבא אל אויר הבינה, כדי לפגום הבינה ע"י העשבא, ובכדי שמעשיו יצליחו, עביד עובדין ולחיש לחישי, כי אפילו בכשפים, בלי אתערותא דלתתא אין הוא יכול לפעול כלל למעלה, ע"ד שהוא בקדושה (כנ"ל חקת אות ע"ט) ואתערותא דלתתא צריך להיות ע"י מעשה ודבור. וז"ש עביד עובדין ולחיש לחישי, שעי"ז השיג הצפור את העשבא מאוירא דבינה ואז נאחז בו"ק דבינה, וז"ש, וההוא צפור הוה אתי וההוא עשבא בפומיה, כלומר שהשיג את העשבא מאויר הבינה, ועי"ז ינק בפיו ונאחז בו"ק דבינה. וז"ש, מצפצפא קמיה, ששמחה על קבלתה. אמנם מחמת חסרון הג"ר שגרם לה, נבחן, ואעיל ליה בכלוב חד, שהכניסה ע"י מעשיו בגבול, כמו בכלוב, שאינה יכולה להתפשט כחפצה. מקטר קטרתין קמיה, ואיהו אודע ליה כמה מלין, שהקטרת עושה לה נחת רוח, והצפור מגלה לו כמה דברים שהם מבחינת מוחין אלו דו"ק.
ובכדי להשלימה בג"ר צריך להמשיך לה מוח השמאל. ומתוך שהשמאל דקדושה אינו מאיר ממעלה למטה. וכל תאות החיצונים הוא רק להמשיך השמאל ממעלה למטה. לפיכך שולח את הצפור לעזאל, שבהרי חשך. שהחכמה שבו היא ממעלה למטה, (כמ"ש להלן אות תכ"ב) וז"ש עביד חרשוי שעושה כשפיו, דהיינו האתערותא דלתתא, ואז, ומצפצפא עופא ופרח וטס לגכי גלוי עינים, שהוא עזאל שבהרי חשך, ואודע ליה, שהוא משפיע לה מהארת השמאל שלו. ואיהו אתי והצפור, אחר שקבל מוח השמאל מעזאל חזר ובא אל בלק, והוא משתמש עמו, ומקבל ממנו כל מה שרוצה. וז"ש, וכל מלוי בההוא צפור הוו. שהיה משתמש עמו תמיד.
פסקה ג
יומא חד עבד וכו': יום אחד, עשה מעשיו ולקח צפור ההיא, ופרחה והלכה, ונתעכבה, ולא באה אליו. היה בלק מצטער בעצמו ומטרם שבאה, ראה שלהבת אש אחת, שפרחה אחריה, אחרי הצפור, ושרף כנפיו. אז ראה מה שראה, ופחד מפני ישראל. מה שמו של אותה הצפור. הוא ידוע. וכל אלו המשתמשים ויודעים להשתמש בצפור ההוא, לא ידעו כשפיו, כמו שהיה יודע בלק.
פירוש. כבר ידעת, שעם הארת החכמה שבשמאל, נמשכים דינים קשים על ראש הרשעים והחיצונים, הרוצים להמשיך הארת החכמה ממעלה למטה (כנ"ל פקודי אות שע"ו ו באדרא רבא אות רי"ט ע"ש) ויש בהם ב' בחינות דינין, א) דינים דדכורא, שהם באים מהארת החכמה עצמו. ב) דינים דנוקבא, דהיינו מכחות המסך, שהם מתגלים בסוף דינים דדכורא, בסו"ה לפתח חטאת רובץ.
ותדע שבב' מיני דינים האלו השמיד משה ב' מלכי האמורי. כי אז המשיך משה הארת החכמה שבקו שמאל, ונתגלו עמו ב' מיני דינים הנ"ל. ואלו ב' מלכים בהיותם ממשיכים החכמה ממעלה למטה, כדרך מלכי האמורי, נהרגו ונשמדו ע"י דינים אלו, אשר סיחון מלך חשבון נשמד ע"י דינין דדכורא, ועוג מלך הבשן נשמד ע"י דינין דנוקבא.
ובאותה שעה עסק גם בלק עם הצפור שלו, להמשיך החכמה ממעלה למטה, וע"כ נפגעו גם הוא והצפור שלו, מב' מיני דינים אלו. וז"ש, יומא חד עבד עובדוי ונטיל ההוא צפור, וזה היה באותו זמן שהרג משה לסיחון מלך חשבון ועמו. ע"י המשכת החכמה בקו שמאל דקדושה המשמיד כל אלו הממשיכים החכמה ממעלה למטה, שעי"ז השמיד את סיחון מלך חשבון, ומחמת זה, פרח ואזל ואתעכב ולא אתא, שנפלה אימה ויראה על הצפור ופרחה והלכה לה, ולא באה אליו כדרכה. וע"כ הוה מצטער בנפשיה, שהיה מצטער מאותה המקרה. עד דאתא חמא חד שלהובא דאשא דטס אבתריה ואוקיד גדפוי. וזה היה בזמן שהשמיד משה את עוג מלך הבשן ע"י דינין דנוקבא שה"ס שלהבת אש. וע"כ אותה שלהבת אש רדפה ג"כ אחר הצפור, שבו כח המשכת חכמה ממעלה למטה, ושרפה את כנפיו. ולא הרגה אותה לגמרי מחמת שנסתתרה ונעלמה מבלק, ולא שימש בו אז ממעלה למטה. אמנם סוד שריפת כנפים היא שריפת הג"ר שלו, שאינו יכול עוד לפרוח באויר ולהמשיך חכמה. וז"ש, כדין חמא מה דחמא, דהיינו מ"ש, וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמרי, כי ראה כל זאת בצפור שלו, שגם הוא ניזק מאותם ב' מיני דינים שבהם השמידו ישראל למלכי האמורי, וע"כ ודחיל מקמייהו דישראל. דהיינו כמ"ש ויגר מואב וגו'. מה שמיה דההוא צפור, ידוע. והוא מטעם שכל החכמה שבה קבלה ממלאך עזאל שנפל משמים לארץ, להרי חשך, ואחר שנפל להרי חשך, אינו יכול עוד להמשיך חכמה במשהו, וכל החכמה שבו הוא מה שנקלט בו מכבר בעודו בשמים. וע"כ הצפור המקבלת ממנו נקראת ידוע, שהוא לשון עבר, דהיינו מעודו בשמים, ולא דעת, שהוא לשון הוה. כי עתה הוא בהרי חשך קשור בשלשלאות של ברזל (כמ"ש להלן אות תכ"ב).
פסקה ד
וכל חכמתא דהוה וכו': וכל החכמה שהיה יודע, היה יודע בצפור ההיא. וכך היה עושה, כפף עצמו לפני הצפור, והקטיר קטרת, כסה ראשו, וכפף עצמו ואמר. הוא אמר העם, והצפור השיבה לו ישראל. הוא אמר, מאד, והצפור השיבה, רב. על שם רב עליון שהלך ביניהם. ע' פעמים צפצפו זה וזה, בלק והצפור. הוא אמר דל והצפור אמר רב. אז פחד, שכתוב, ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא, רב הוא, ודאי.
פירוש, כי ד' שינוים נמצאים בפרשה ביראת בלק ומואב. א) ויגר מואב מפני העם, שהעם יורה דלת העם. שמשמע שמפני פשוטי העם היה עיקר יראתו. ב) כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל. שישראל, יורה על גדולי העם, כי ישראל, הוא אותיות לי ראש. וכן, כי רב הוא, משמע שהיה ירא בעיקר מפני הגדולים שבעם, ולא מפני פשוטי העם. ג) מה ששלח לזקני מדין, עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחך העול את ירק השדה, שאינו נזכר כאן, לא עם ולא ישראל, אלא הקהל. וכן הדמיון, כלחך השור וגו'. ד) מה ששלח אל בלעם, עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ. שזה ענין חדש, שלא הזכיר עד הנה. ואלו השנוים הרגיש הזהר. ומשיב עליהם, שב' גופים דברו כאן, שהם בלק והצפור, ובב' זמנים, דהיינו, בזמן שהיו בו"ק, ובזמן שהיו בג"ר. והיה אחר המקרה, ששלהבת אש שרפה כנפי הצפור, שפירושו שנשרפו בחינת ג"ר של הצפור, אז נשארו שניהם, בלק והצפור, בבחינת ו"ק חסר ראש. כי כל חכמתו של בלק לא היה אלא מה שקבל מן הצפור, וכיון שנסתלקו הג"ר מן הצפור גם מבלק נסתלקו. וז"ש, וכל חכמתא דהוה ידע, בההוא צפור הוה ידע, וע"כ כיון שהצפור נפל לבחינת ו"ק נפל גם בלק לבחינת ו"ק. וז"ש, והכי הוה עביד, גחין קמיה, וקטיר קטרתא, חפי רישיה, שעבד לפני הצפור עתה בכפיפת הגוף וכיסוי הראש, שזה יודה על נפילתו ממדרגת ג"ר, שהן נקראות ראש, וכן הן קומה זקופה, ולא כפופה. גם הדבור אליה היה בקומה כפופה, וז"ש, וגחין ואמר.
והנה הנושאים של דינין דנוקבא, נקראים העם, שהם בחינת ו"ק בלי ראש. והנושאים של דינין דדכורא, נקראים ישראל, שהוא אותיות לי ראש. כי אין בהם דינין דנוקבא הגורמים להסתלקות הג"ר, אלא דינין דדכורא הנמשכים מחכמה בלי חסדים. הנוהגים גם בזמן הג"ר. וז"ש, איהו אמר העם. דהיינו ויגר מואב מפני העם, כי אחר שנפל מחמת כחן של ישראל לו"ק, היה חושב שעיקר היראה היא מפני דינין דנוקבא, שהנושאים שלהם הם העם. אבל וצפרא אתיב ישראל, הצפור הודיעו שעיקר היראה היא מפני דינין דדכורא, כי הם המשכה ישרה מקו שמאל של הקדושה, הנופל על החיצונים, אבל דינין דנוקבא באים אחריהם בדרך אגב בסוד לפתח חטאת רובץ. וכן דינים דדכורא אינם בטלים לעולם, אבל דינים דנוקבא בטלים והולכים עד שבטלים לגמרי, בסוד בלע המות לנצח. וכן, איהו אמר מאד, שמאד, פירושו דינין דנוקבא, ע"ד שאמרו ז"ל, מאד זה מלאך המות (ב"ר פ"ט ה'). וצפרא אתיב כי רב הוא, דהיינו כל הפסוק, כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל הצפור אמרה אותו. כי הקו שמאל נקרא רב, בסו"ה יש לי רב, שהתפאר עשו הרשע. וז"ש, על שום רב עלאה דאזיל בהו, דהיינו על שם הארת החכמה שבשמאל שהיה לפנים בהם, שנקרא רב. עליה רמזה הצפור בהמלות, כי רב הוא, דהיינו, שיש לפחוד מפני הארת השמאל שבישראל. אמנם אח"כ התגבר בלק בכשפיו, וחזר והמשיך השמאל אל הצפור, מגלוי עינים שבהרי חשך, וזה הרמז, ע' זמנין צפצפו דא ודא, ע' רומז על חכמה הנקרא עינים. אמנם הדינין דדכורא עוד רבצו על הארת השמאל, והרגיש עניות ודלות עם חכמה זו שבשמאל, כי הדלות נמשך מדינין דשמאל. ואז, איהו אמר דל, שרמז אל הצפור על הדינין דדכורא השולטים בו הנקראים דל. וז"ש בלק אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו. דהיינו הקו שמאל של ישראל, יעשו אותו דלים ורקים. וזהו הדמיון, כלחך השור את ירק השדה. כי שור נק' קו השמאל דקדושה, כנודע. אבל וצפרא אתיב רב, שהצפור שהקו שמאל דישראל הוא רב וגדול ואין עצה כנגדו. וזהו ששלח בלק לבלעם, הנה עם יצא ממצרים וכסה את עין הארץ. כי הארת החכמה נקרא עין הארץ. וע"י תקון הארת שמאל דישראל עם הדינין דדכורא כיסו והעלימו את עין הארץ, שפירושו שאי אפשר עוד להמשיך החכמה שנקראת עין אל הארץ, דהיינו ממעלה למטה מחמת שליטת ישראל. ובזה נתבארו ארבע הנוסחות שבדברי בלק, כי נאמרו בב' גופים ובב' זמנים. א) ויגר מואב מפני העם, אמרו בלק. ב) כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל, אמרה הצפור. ג) עתה ילחכו הקהל וגו' כלחך השור וגו' אמרו בלק, בזמן שחזר והמשיך השמאל. ד) עם יצא ממצרים וכסה את עין הארץ, אמרה הצפור. או בלק מפיה של הצפור.
פסקה ה
ובזיני חרשין דקסדיאל וכו': ובמיני הכשוף של קסדיאל הראשון, מצאנו, שצפור הזה, היו עושים אותו בזמנים ידועים מכסף מעורב בזהב, כסף ה"ס קו ימין חסדים, זהב הוא קו שמאל חכמה, והיו ושים ומרכיבים את הצפור, להדמות לקדושה כקוף בבני אדם. וכמו שבקדושה החכמה דשמאל מעורבת בחסדים דימין, היו רוצים להמשיך כן, אמנם כיון שאין להם כח היחוד דקו אמצעי נמצא בהם הכל בבחינת פסולת. הראש, הג"ר של הצפור מזהב, דהיינו פסולת הזהב. פיה מכסף, דהיינו פסולת הכסף. כנפיו חו"ג, מנחשת קלל, שהוא שמאל, מעורב בכסף, שהוא ימין, כי כל אחת היא הכלולה מימין ומשמאל. הגוף, של זהב, נקודות הכסף בנוצה שלה. רגליה נה"י מזהב. ושמים בפיה, לשון, של הצפור ההוא הנקרא ידוע. כי הלשון הוא דעת, ומתוך שהקליפות אין להם דעת יש להם במקומו ידוע, (כמו שנתבאר לעיל אות ג' בהסולם בסופה ע"ש).
פסקה ו
ושוין לההוא צפרא וכו': והם שמים את צפור ההוא בחלון אחד, מהנזכרות לעיל (באות א'). וביום, פותחין החלון נגד השמש, שהוא ממשלת היום. ובלילה, פותחים החלון נגד הלבנה, שהיא ממשלת הלילה. ומקטירים קטרת ועושים כשפים. וביום, משביעים את השמש שתשפיע שפעה. ובלילה, משביעים ללבנה. וכך עושים ז' ימים. מכאן ולהלאה, כבר לשון ההוא מקשקש בפי הצפור. אבל לא תוכל לדבר. אח"ז, נוקבין אותו הלשון, במחט של זהב, והיא מדברת גדולות מאליה. והכל ידע בלק ע"י צפור הזו. ע"כ נקרא בן צפור. ומשום זה ראה, מה שאדם אחר לא יכול לדעת, ולא יכול לראות.
פירוש. תחילה ממשיכים לה ו"ק, ע"י השבעות בשמש ולבנה שהם תו"מ, בכל ז' ימים. ועוד לא תוכל לדבר כי הדבור הוא מחכמה. וע"כ כדי שתקבל חכמה נוקבין הלשון לעשותה בית קבול לחכמה, במחט של זהב, דהיינו ע"י כח השמאל מן הבינה שלהם, שנקראת מחט זהב. ואז מקבלת חכמה, ונעשית לשון מדברת גדולות, שהוא חכמה.
פסקה ז
כתיב אמר ה' וגו': כתוב אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים. יש לנו להשים הלב לאמונת הקב"ה, שכל דבריו דברי אמת ואמונה רבה, וכיון שאמר דבר, נעשה כולו. וזה האדם צר הלב, אם אמר שלכמה שנים. ולכמה זמן יושלם זה. היא כך, הקב"ה, לפי ממשלתו, שכל העולמות מלאים כבודו כל שכן שהוא כך. דבריו של אדם קטנים הם, וכל דבריו הם לפי שעה, וכך הוא עצמו הוא לפי שעה, דהיינו כצל עובר, אבל בתשובה ותפלה ומעשים טובים ובדמעות רבות, הוא קדוש, כי הרב והעליון על כל העולם, מאיר אורו ומצמצם קדושתו אל האדם לעשות רצונו.
פסקה ח
אמר ה' לזמנא וכו': עתה מבאר הכתוב, אמר ה'. היינו לעתיד לבא עתיד הקב"ה לעורר ולהשיב מבשן את כל אלו שהרגו אותם חיות השדה, ואכלו אותם. כי מבשן, הוא אותיות מבין שיני החיות (עיין גיטין נז:) משום שיש בעולם מקום מושב, שכל חיות הגדולות והרים הרמים והרבים שם, ומסתתרים אלו באלו, שהחיות מסתתרים בהרים, שמקום הזה נקרא בשן, ושם ערוד המדבר החזק, שהוא עוג, שבין ערודי המדבר היה, ושם נמצא תקפו, משום שהיה מלך הבשן, דהיינו המלך של המקום ההוא. וכל מלכי העולם לא יכלו להלחם עמו מחמת תקפו של הבשן, ובא משה ועשה עמו מלחמה. ערוד הוא חיה הדומה לחמור.
פסקה ט
סיחון סייחא דמדברא וכו': סיחון, סייח המדבר היה סיחון, ובטחונה של מואב היה עליו, כי ארנון גבול מואב, בין מואב ובין האמורי. דהיינו שהיה שכנו, ושומר על גבולו. בוא וראה, בשעה שהחריבו ישראל עיר סיחון. עבר הכרוז במלוכת השמים, דהיינו בין ע' שרים של ע' האומות, התאספו גבורים המושלים על שאר העמים, ותראו מלכות האמורי, איך נחרב מלכותו.
פסקה י
בההיא שעתא כל וכו': בשעה ההיא, כל אלו השליטים שהיו ממונים על ז' אומות נאספו ורצו להחזיר המלוכה של סיחון לקדמותה. כיון שראו גבורתו של משה חזרו לאחור. ז"ש, על כן יאמרו המושלים באו חשבון. שהם השליטים הממונים על האומות, שנתאספו והיו אומרים באו חשבון, מי היא זה שהחריבה. תבנה ותכונן כבתחילה ותחזור המלוכה לקדמותה.
פסקה יא
כד חמו גבורתא וכו': כשראו גבורתו של משה, והשלהבת של המלכות שלו. אמרו, כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון. שואל, כיון שכתוב מחשבון, למה עוד, מקרית סיחון, הרי קרית סיחון היה חשבון, שכתיב, כי החשבון עיר סיחון מלך האמורי.
פסקה יב
אלא שלהובא דמלכא וכו': ומשיב, אלא שלהבת של מלך השמים יצא והחריב הכל. ובשעה שהיו אומרים, תבנה ותכונן עיר סיחון, סתם, ולא אמרו חשבון, משום שחשבו שבשביל זה תבנה למושב של האמורי, אז השיבו ואמרו, אין אנו יכולים. מהו הטעם. הוא משום שכל הדרכים והשבילים נסתמו בגבורתו של רב העליון שלהם. ואם נחזור ונאמר ונזכיר חשבון שתבנה, הרי אש יצאה מחשבון. ואם נחזור ונאמר קרית סיחון, הרי ודאי להבה יצאה מקרית סיחון. כיון ששלהבת אש הזו שורה שם עליה, אין מי שיכול להחזירה לקדמותה. כי מכל הצדדים אין לנו רשות.
פירוש. כי נתבאר לעיל (אות ג') שמשה הרג למלכי האמורי, ע"י התעוררות החכמה דקו שמאל דקדושה, שעמה נמשכים ב' דינים על ראש הרשעים והחיצונים הממשיכים החכמה ממעלה למטה. א) הם דינין דדכורא, ב) הם דינין דנוקבא. ע"ש. וכבר ידעת, שהמשכת החכמה נקראת חשבון (כנ"ל פקודי אות כ"ח) וז"ס, שליטת סיחון ב חשבון, דהיינו שהיה ממשיך החכמה שנקראת חשבון, ממעלה למטה, ולפיכך יצאו הדינים מקו השמאל דקדושה והחריבו את ממלכת חשבון של הקליפה. וכיון שראו זאת מלכי שאר האומות, חשבו שעיר חשבון עצמה אי אפשר להציל מדינין דשמאל דקדושה, אבל אפשר שתחזור ותבנה בבחינת עיר מושב סתם לאמורי, דהיינו שלא ימשיכו עוד חכמה שה"ס חשבון, אלא יסתפקו באותה החכמה שנקלט בהם מכבר. וחשבו שעיר מושב כזו אפשר לבנות. וז"ש, בשעתא דאינון אמרין, תבנה ותכונן עיר סיחון, סתם, ולא אמרו חשבון, אמרו כך, משום דחשיבו דבגין כך יתבני למותבא דאמוראה. דהיינו מושב לאמורי ולא חשבון, דהיינו שלא ימשיכו יותר החכמה ממעלה למטה. וחשבו שאז לא ישלוט עליהם הדינים דשמאל. אמנם, כדין אתיבו ואמרו לא יכילנא, דהיינו שהסתכלו בדבר, ואמרו, שאפילו עיר מושב אינם יכולים לבנותו. מ"ט, בגין דכל ארחין ושבילין אסתתמו בתקפא דרב עלאה דלהון, רב, פירושו הארת החכמה שבשמאל, בסו"ה יש לי רב. (כנ"ל אות ד') ונודע שע"י הארת השמאל בלי ימין שלמעלה, נסתמים כל האורות ונקפאים, וכיון שנסתמו האורות ונקפאו (כנ"ל ב"א דף רצ' אות שס"ז ד"ה כתיב) לא יכלו עוד לבנותה אפילו לעיר מושב סתם, וז"ש, דכל אורחין ושבילין אסתתמו, כי נקפאו ונסתמו כל הדרכים והשבילים עד שאין לעשות כלום. בתקפא דרב עלאה דלהון, מחמת תוקף הדינים של שמאל העליון שלהם, דהיינו של שמאל בלי ימין שמשם ממשיכים החצונים. ואחר שראו קפאון הזה, אמרו אי נהדר ונימא ונדכר חשבון דתבנה, הא, אש יצאה מחשבון, ששם עיקר האש הדומם, כנ"ל. אי נהדר ונימא קרית סיחון, דהיינו למושב סתם בלא חשבון, הא להבה יצאה מקרית סיחון, כי גם במושב סתם שורים הדינים והחורבן. וז"ש כיון דההוא וכו' מכל סטרין לית לן רשו. הן עיר חשבון הן עיר סיחון סתם.
פסקה יג
מכאן ולהלאה אוי וכו': מכאן ולהלאה, אוי לך מואב, כי אותו שהיה מגין עליך, נשבר. משום זה, כיון שראה מואב שהמגן שלהם נשבר, אז ויגר מואב מפני העם מאד. מהו מאד, היינו יותר ממות. כי מאד, רומז על מלאך המות. (כנ"ל אות ד').
פסקה יד
כי רב הוא: כי מלפנים, הוא, עשו, היה רב, ורב הוא קטן, שכתוב עליו, הנה קטן נתתיך בגוים. וישראל נעשו רב במקום עשו, שכתוב בו ורב, דהיינו ורב יעבד צעיר. מה הטעם שחשבו את ישראל לרב. הוא, משום שראו ששלטו ישראל למעלה ולמטה כי כתוב, את כל אשר עשה ישראל לאמורי. שהיה צריך לומר, אשר עשה ישראל, מהו את כל, אלא הוא לרבות למעלה ולמטה. למעלה, היינו שהפילו משליטתם את השרים והשליטים שלהם שלמעלה וכן, הפילו משליטתם השרים והשליטים שלמטה בעולם הזה. וע"כ כתוב את כל אשר עשה. וע"כ אמרו כי רב הוא, במקום ה רב, דהיינו בכור קדוש. במקום בכורתו של עשו. שכתוב, בני בכורי ישראל.
פסקה טו
ואי תימא דקב"ה וכו': ואם תאמר, שהקב"ה רצה כך, לתת הבכורה לישראל, ואינו מן הדין. בוא וראה, עשו היה קליפה וסטרא אחרא היה. ונודע שהקליפה קדמה למוח, וע"כ יצא ראשון. כיון שיצאה הקליפה, ונעברה, הנה נמצא המוח. ערלה הראשונה, שהוא עשו, נמצא בחוץ. וע"כ יצא ראשון. הברית שהוא היקר מכל, דהיינו יעקב, הוא נגלה אח"כ. וע"כ אין קדימת עשו נחשב לבכורה, כי קליפה וערלה הוא שאין לו שום ערך והשואה עם המוח והברית. אלא שגם הקדים לצאת מאותו הטעם. כי קליפה קדמה לפרי.
פסקה טז
ויאמר מואב וגו' עתה ילחכו וגו': ר' חייא פתח ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך ה'. כמה יש לבן אדם לשמור דרכיו בעולם הזה, וללכת בדרך אמת. משום שכל מעשיו של אדם כתובים לפני המלך ורשומים לפניו, וכולם במנין. ושומרי שערים עומדים ומעידים, עומדים ומבקשים דינים ישרים. והדיין עומד לקבל העדות. ואלו הטוענים טענות לזכות את עצמם, דובבים, ואינם יודעים אם ילכו מימין, אם ישמאילו בשמאל.
פסקה יז
דהא כד רוחי וכו': כי כשרוחות בנ"א יוצאים מעולם הזה, כמה מקטרגים הם העומדים עליהם, והכרוזים יוצאים הן לטוב והן לרע, כפי מה שיצא מן הדין. שלמדנו בכמה דינים נדון האדם בעוה"ז, בין בחייו ובין לאח"כ, כי כל דבריו הם בדין. והקב"ה הוא תמיד ברחמים, ורחמיו על כל, ואינו רוצה לדון בני אדם לפי מעשיהם. כי כך אמר דוד, אם עונות תשמר יה אדני מי יעמוד. כאן יש להסתכל כיון שאמר אם עונות תשמר יה, למה אמר עוד אדני. שהיה די שיאמר אם עונות תשמר יה מי יעמוד.
פסקה יח
אלא תלת דרגין וכו': ומשיב, אלא ג' מדרגות של רחמים הזכיר דוד כאן, שהם, יה אדני מי. אם עונות תשמר יה שהוא או"א הנקראים י"ה. שפירושו, אם העונות רבים כל כך עד שעלו למעלה אל או"א, הרי אדני שהוא רחמים. ואם השם הזה אדני אע"פ שהוא רחמים יתעורר בדין, וכל המדרגות תסתומנה בדין. מדרגה אחת יש שנחזור אליה, שכל הרפואות יוצאות ממנה, הוא ירחם עלינו. ומי הוא. הוא מ"י, שהוא בינה, מי יעמוד לנו, ודאי. כמ"ש מ"י ירפא לך. וע"כ יה אדני, אם אלו ב' שמות יהיו נסתמים ממנו, מ"י יעמוד, שכל הדרכים של תשובה פתוחים ממנו.
פירוש. או"א עלאין שהם י"ה, הם רחמים גמורים, והחסדים הנמשכים מהם הם יותר חשובים מחכמה, שה"ס אוירא דכיא. וזה דוקא להם עצמם שהם בסוד כי חפץ חסד הוא, ואין צריכים חכמה, אבל התחתונים הצריכים חכמה, אם אינם נשלמים מקודם בחכמה, נעשו בהם החסדים שמקבלים מאו"א, לבחינת ו"ק בלי ראש. וע"כ אם התחתונים פוגמים במעשיהם המגיעים עד זו"ן, פוגמים המוחין דהארת החכמה, אז אפילו החסדים דאו"א שמקבלים נעשים סתומים בבחינת ו"ק בלי ראש. וז"ש אם חובין סגיאו עד דסלקין לעילא לגבי או"א, דהיינו שפוגמים בחסדים שמקבלים מאו"א הנקראים י"ה, לעשותם ו"ק בלי ראש, אבל באו"א עצמם אין פגם התחתונים מגיע להם כלל ואע"פ שחוטאים, נמשכים להם תמיד החסדים דאו"א שהם רחמים גמורים. והעצה לזה הוא לשוב בתשובה, ולעורר השם אדנ"י, שה"ס חכמה תתאה, ויחזרו וימשיכו הארת חכמה מהשם אדני. וז"ש, הא אדני, דאיהו רחמי, שאם ימשיכו הארת החכמה מאדני, אז חוזרים החסדים דאו"א לבחינת ג"ר. אמנם אם פגמם גדול כך שלא יוכלו לעורר עוד השם אדני, כי חטאם גרם לגילוי מנעולא, שה"ס מלכות דמדת הדין, שאז אינה יכולה לקבל שום אור, בסוד לא זכי הא רע (כנ"ל ויצא י"ג ד"ה סתרא ע"ש) וז"ש, ואי שמא דא אע"ג דאיהו רחמי, דהיינו כל זמן שאינם פוגמים בה, שאז נגנז מדת הדין שבה וגלוי רק מדת הרחמים שבה, בסוד זכי הא טוב (כנ"ל בהקדמת ספר הזהר דף קכ"ד אות קכ"ג ע"ש) אבל אם פגמו בה, יתער בדינא, דהיינו שתתגלה בה המלכות דמדת הדין, שאז וכל דרגין אסתימו בדינא, כי בגילוי הנקודה דמדת הדין, נסתמים בה כל המדרגות ואינן ראויות לקבל שום אור. (כמ"ש שם). העצה לזה הוא. לחזור בתשובה ולעורר מ"ן עד שתעלה המלכות דמדת הדין ותתמתק בבינה, ותחזור שם למדת הרחמים. וז"ש דרגא חדא אית וכו' דכל אסוותין מניה נפקין, וכו' מ"י, ירפא לך. כי ע"י העלאת המלכות לבינה שוב מתתקנת המלכות במדת הרחמים ומדת הדין נגנזת, שזה נבחן כמו רפואה, שנתרפאה מגילוי הנקודה דמדת הדין, וחזרה למדת הרחמים ונעשית שוב ראויה לקבל כל האורות. וכ"ז ע"י הבינה שנקראת מ"י, שז"ס מ"י ירפא לך. ואז תשפיע לו המלכות שוב המוחין דהארת החכמה, ואז יתתקנו שוב החסדים הגדולים דאו"א להיות בו בבחינת ג"ר, וזה שיעור הכתוב, אם עונות תשמר י"ה, שהעונות עלו אל השם י"ה, שפירושו, שהחסדים שמקבלים מ י"ה נעשים לו"ק בלי ראש. אז מעוררים השם אדני שישלים אותו עם מוחין דהארת חכמה. ואם הפך בעוונתיו, את השם אדני למדת הדין, דהיינו שע"י עונותיו נגלה המלכות דמדת הדין, אז מ"י יעמוד, דהיינו שיעלה מ"ן ויעלה המלכות אל הבינה ותחזור שם למדת הרחמים, ותשפיע לו המוחין דהארת החכמה, וישלימו החסדים דאו"א לג"ר.
פסקה יט
ת"ח יהושע בן יהוצדק וכו': בוא וראה יהושע בן יהוצדק צדיק גמור היה. איש שהיה נכנס לפני ולפנים, והעלוהו לישיבה של הרקיע. ונתאספו כל בני הישיבה שם לעיין בדינו. וכך דרכיו של אותו מתיבתא דרקיע, כשמכניסים רוחו של אדם לדין, יוצא כרוז ומכריז, הכנסו כל בני הישיבה לחדר נסתר. והבית דין מתאסף.
פסקה כ
וההוא רוחא דב"נ וכו': ואותו הרוח של האדם עולה על ידי ב' ממונים. כיון שנכנס הוא קרב לעמוד אחד של שלהבת לוהטת העומד שם, ומתלבש ברוח האויר הנושב בעמוד ההוא. וכמה הם העולים שם, (יש כאן חסר) כי כל אלו העוסקים בתורה ומחדשים בה חדושים, מיד נכתב לבני הישיבה אלו הדברים. אז כל בני הישיבה באים לראותו. ואלו ב' ממונים הנ"ל, יוצאים ומעלים אותו למתיבתא דרקיע ההוא, והוא קרב מיד אל אותו העמוד הנ"ל, שמתלבש שם בלבוש הנ"ל.
פסקה כא
עאל למתיבתא וחמאן וכו': אחר שנתלבש, הוא נכנס אל הישיבה, ובני הישיבה רואים אותו. אם הדברים שחידש הם כראוי, אשרי הוא. כי כמה עטרות נוצצות מעטרים אותו כל בני הישיבה. ואם דבר אחר הוא, כלומר שאינו לפי דרכי הקדושה, אוי לו לאותה בושה, דוחים אותו לחוץ, ועומד אצל העמוד הנ"ל עד שמכניסים אותו לדין. הרחמן יצילנו.
פסקה כב
ואית אחרנין דסלקין וכו': ויש אחרים, שמעלים אותם שם בשעה שהקב"ה הוא במחלוקת עם בני הישיבה, אם הדבר מותר, או אסור. ואומרים, מי יוכיח ההלכה, הרי פלוני החכם שבעולם הזה, יבוא ויוכיח הדבר, כיצד היא ההלכה. אז מעלים אותו החכם שמה, והוא מוכיח אותה ההלכה בין הקב"ה ובין בני הישיבה. (עיין בבא מציעא פו.) ויש אחרים שמעלים אותם שמה לדין, ודנים אותם שם לבררם וללבנם.
פסקה כג
א"ל ר' יוסי וכו': אמר לו ר"י, אם כן נמצא שהאדם נפטר ומסתלק מן העולם בלא דין. ואם הוא מסתלק בדין, שכבר דנו אותו למעלה, למה הוא נדון פעם שניה, במתיבתא דרקיע. א"ל. כך למדתי וכך שמעתי. כי ודאי שהאדם מסתלק בדין מהעולם הזה, אבל מטרם שיכנס למחיצתם של הצדיקים, מעלים אותו לדין פעם שניה, ונידון שם באותו מתיבתא דרקיע.
פסקה כד
ותמן קיימא ההוא וכו': ושם, במתיבתא דרקיע, עומד אותו הממונה של הגיהנם להסטין. אשרי הוא מי שזכה בדין, ואם לא, אותו הממונה של הגיהנם לוקח אותו, בשעה שמוסרים אותו לידו, וקולע אותו משם למטה כמי שקולע אבן בקלע. שכתוב, ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע וגו'. ומשליכו לגיהנם, ומקבל ענשו כפי מה שנדון.
פסקה כה
ת"ח ויראני את וגו': בוא וראה, ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך וגו'. היינו שהעלו אותו לדין, תוך אותו מתיבתא דרקיע, בעת שנפטר מן העולם. עומד לפני מלאך ה', זה הוא אותו נער, דהיינו המלאך מטטרון שנקרא נער, שהוא ראש הישיבה במתיבתא דרקיע, והוא חותך הדין על הכל.
פסקה כו
והשטן מאי והשטן וכו': שואל אומר, והשטן עומד על ימינו לשטנו, מהו והשטן. ומשיב, אותו הממונה על הנפשות בגיהנם, שתשוקתו לקחת אותו לגיהנם, ועומד תמיד ואומר תן תן, תנו רשעים לגיהנם. לשטנו, היינו להזכיר עונותיו. אז, ויאמר ה' אל השטן יגער ה' בך השטן ויגער ה' בך. שואל, שתי גערות למה. ומשיב, אחת למלאך דומה, שהוא השר של גיהנם. ואחת לאותו היוצא מגיהנם העומד תמיד להשטין. דהיינו השטן.
פסקה כז
ת"ח ההוא שטן וכו': בוא וראה שטן ההוא העליון יורד, כמו שהעמדנו, שנתלבש בצורת שור, וכל אלו רוחות רעים שנדונו להכניסם בגיהנם, לוחך אותם ברגע אחד, וחוטף אותם, ויורד ונותנם לדומה, אחר שבלעם, וז"ש ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחך השור, דהיינו השור הנודע, שהוא השטן, העומד לרע על כל בני העולם. את ירק השדה, אלו הם רוחות בני האדם, שהם ירק השדה. השדה, היינו שדה ההוא הנודע, שהוא המלכות.
פסקה כח
א"ר יוסי אי וכו': אר"י, אם כן, חכם היה בלק. שהיה יודע שהשטן מתלבש בשור וכו'. א"ל, ודאי חכם היה. וכך צריך לו לדעת כל דרכיו של אותו השור, ואם לא היה יודע אותם לא היה יכול לעשות כשפיו וקסמיו. א"ר יוסי ודאי כך הוא, ויפה אמרת. וגבורתו של אותו השור, הוא כשמכריזים על התבואה (כאן יש חסר) כל אלו הימים שמכריזים, וכל אלו הימים שמכריזים על רוחותיהם של בני אדם, והם ימי ניסן וימי תשרי, וכבר למדנו.
פסקה כט
רבי יצחק ור' יהודה וכו': ר"י ור"י היו הולכים בדרך, הגיעו לאותו מקום של כפר סכנין, שהיה שם רב המנונא סבא, ונתארחו אצל אשתו, שהיה לה בן אחד קטן. וכל יום היה בבית הספר, באותו יום עלה מבית הספר ובא לביתו. ראה אלו החכמים. אמרה לו אמו קרב לאלו אנשים עליונים, ותקבל מהם ברכות. קרב אליהם. בעוד שהיה קרב אליהם. חזר לאחוריו. אמר לאמו, איני רוצה לקרב אליהם, כי יום זה לא קרו קריאת שמע, וכך למדו לי, שכל מי שאינו קורא קריאת שמע בזמנו, הוא בנדוי כל אותו היום.
פסקה ל
שמעו אינון ותווהו וכו': הם שמעו ותמהו. הרימו ידיהם וברכו אותו. אמרו, ודאי כך הוא, שלא קראנו ק"ש, שיום הזה עסקנו בחתן וכלה שלא היה להם די צרכם, והיו מתאחרים להתחבר, ולא היה איש שישתדל בשבילם, ואנו השתדלנו בשבילם, וע"כ לא קראנו קריאת שמע בזמנו. ומי שעוסק במצוה פטור מן המצוה. אמרו לו, בני, במה ידעת. אמר להם בריח מלבושיכם הכרתי, כשקרבתי אליכם. תמהו. ישבו. נטלו ידיהם ואכלו לחם.
פסקה לא
ר' יהודה הוו וכו': ר' יהודה היו ידיו מלוכלכות, ונטל ידיו וברך, מטרם שנטל ידיו. אמר להם הילד, אם תלמידי דרב שמעיה החסיד אתם, לא היה לכם לברך בידים מזוהמות, ומי שמברך בידים מזוהמות חייב מיתה.
פסקה לב
פתח ההוא ינוקא וכו': פתח אותו הילד ואמר, בבאם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו וגו'. למדנו ממקרא הזה, שמי שאינו דואג לזה, ונראה בפני המלך בידים מלוכלכות, חייב מיתה. מהו הטעם. הוא משום שידיו של אדם, יושבות ברומו של עולם, אצבע אחת יש בידו של אדם, והיא האצבע שהרימה משה. דהיינו אצבע האמצעית, שהיא כנגד משה, שהוא קו האמצעי כמ"ש לפנינו.
פסקה לג
כתיב ועשית בריחים וגו': כתוב, ועשית בריחים עצי שטים חמשה לקרשי צלע המשכן האחד וחמשה לקרשי צלע המשכן השנית. וכתוב, והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה. ואם תאמר, שבריח התיכון ההוא, הוא אחר, ואינו בכלל של אלו החמשה בריחים. אינו כן. אלא בריח התיכון ההוא היה מחמשה בריחים, שני בריחים היו מכאן, ושנים מכאן, ואחד באמצע, הוא היה בריח התיכון, העמוד של יעקב, סוד משה, דהיינו ת"ת, ששני בריחים לפניו שהם חו"ג, ושני בריחים לאחריו שהם נו"ה. כנגד זה יש חמש אצבעות בידו של אדם, והבריח התיכון, דהיינו האצבע התיכונה שנקראת אמה, היא באמצע, גדולה ועליונה מכולן, בו עומדים אצבעות האחרות. כי ת"ת כולל כל ו"ק.
פסקה לד
ואינון חמש בריחין וכו': ואלו חמשה בריחים, נקראים חמש מאות שנים, דהיינו חג"ת נ"ה דז"א, שה"ס ת"ק שנים, שעץ החיים, שהוא ז"א, הולך בהם. וברית קדש נתעורר בחמש אצבעות של היד. כי היסוד כולל בתוכו חג"ת נ"ה. והוא דבר סתום על מה שאמרתי. וע"כ כל הברכות של הכהן תלויות באצבעות. ופרישת ידים של משה, דהיינו מ"ש ויפרוש כפיו אל ה' וגו', על זה היתה.
פסקה לה
אי כל דא אית וכו': אם כל זה יש באצבעות, אין צריך לומר, שצריכות להיות בנקיון כשמברכים בהן להקב"ה, משום שבהם, ובדוגמא שלהם, דהיינו חג"ת נ"ה העליונים הרמוזים בהן, מתברך השם הקדוש. וע"כ אתם שנתחכמתם הרבה, איך לא השגחתם על זה. ולא שמשתם לר' שמעיה החסיד, שהוא אמר כל טנוף וכל לכלוך עולה לסטרא אחרא, כי הסטרא אחרא נזון מאותו הטנוף והלכלוך, וע"כ מים אחרונים חובה וחובה הם.
פסקה לו
תווהו ולא יכילו וכו': תמהו ולא יכלו לדבר. א"ר יהודה. בני, שם אביך מה הוא. שתק הילד רגע אחד. קם והלך אל אמו ונשק אותה. אמר לה, אמי, על אבי שאלו אותי אלו החכמים, אם אומר להם. אמרה לו אמו, בני, בדקת אותם, אם כשרים הם. אמר, הרי בדקתי אותם ולא מצאתי אותם כראוי. לחשה לו אמו. וחזר אליהם. אמר להם אתם שאלתם על אבי, וכבר נסתלק מן העולם, ובכל יום שחסידים קדושים הולכים בדרך, הוא מחמר אחריהם. ואם אתם קדושים עליונים, איך לא מצאתם אותו הולך ומחמר אחריכם.
פסקה לז
אבל בקדמיתא חמינא וכו': אבל בתחילה ראיתי בכם, שלא קראתם ק"ש, ועתה אני רואה בכם, שאינכם קדושים עליונים, כי אבי לא ראה קדוש רוכב על חמור, שלא יוליך אחריו חמור, כדי לסבול עול תורה. וכיון שלא זכיתם שאבי יחמר אחריכם איני אומר לכם מי הוא אבי. א"ר יהודה לר' יצחק דומה לנו שילד הזה אינו בן אדם. אכלו. ואותו ילד היה אומר דברי תורה וחדושי תורה. אמרו, תנו ונברך. אמר להם יפה אמרתם, משום שהשם הקדוש אינו מתברך בברכה זו, אלא בהזמנה.
פסקה לח
פתח ואמר אברכה וגו': פו"א, אברכה את ה' בכל עת וגו'. שואל וכי מה ראה דוד לומר אברכה את ה'. ומשיב, אלא ראה דוד שצריכים הזמנה, ואמר אברכה. משום שבשעה שאדם יושב על שולחנו, השכינה עומדת שם, והסטרא אחרא עומדת שם. כשאדם מזמין לברך את הקב"ה, השכינה מתתקנת כלפי מעלה, לז"א, לקבל ברכות, והסטרא אחרא נכנעת. ואם האדם אינו מזמין לברך להקב"ה, הסטרא אחרא שומע, ושמח, שיהיה לו חלק בברכה זו. מכשכשא פירושו מנדנד את עצמו מחמת שמחה. כמו כשכשה באזניה (חולין לז.).
פסקה לט
ואי תימא בשאר וכו': ואם תאמר, בשאר ברכות למה אין הזמנה. ומשיב, אלא דבר הזה של הברכה שמברכים עליו הוא ההזמנה. ובוא וראה שכך הוא, שהמברך על פרי, פרי ההוא הוא הזמנה, ומברכים עליו. ואין בו חלק לסטרא אחרא. אבל מקודם לכן, שפרי ההוא היה ברשות הסטרא אחרא אין מברכין עליו, שכתוב, ערלים לא יאכל, שהוא ברשות הסטרא אחרא, משום שאין מברכים על פרי ההוא, כדי שלא יתברך הסטרא אחרא, כיון שיצא מרשותו, דס"א, אחר שני ערלה, יאכל ומברכים עליו. והפרי הוא הזמנה לברכה. וכן כל הדברים שבעולם שמברכים עליהם כולם הם הזמנה לברכה, ואין בהם חלק לסטרא אחרא.
פסקה מ
ואי תימא אוף וכו': ואם תאמר, אף בברכת המזון הוא כך, שהכוס של ברכה, נחשבת להזמנה, ולמה אומרים, תן ואברך, משום הזמנה. ומשיב, אלא משום שבתחילה כששתה, אמר, בורא פרי הגפן, הרי היין כבר שמש להזמנה, ועתה בברכת המזון צריכים שינוי להזמנה אחרת, כי כוס זו היא להקב"ה, ולא בשביל המזון, וע"כ צריכים הזמנה בפה.
פסקה מא
ואי תימא נברך וכו': ואם תאמר, נברך שאכלנו משלו זו היא הזמנה, ברוך שאכלנו הוא הברכה. וא"כ למה צריך לומר לפניהם, תן ונברך. ומשיב, כך הוא ודאי, אבל נברך שאכלנו משלו, הוא הזמנה אחרת, היא הזמנה לבורא פרי הגפן. כי בתחילה, שאמר תן נברך, הוא הזמנה לכוס של ברכה סתם, שה"ס המלכות, וכוס זו, כיון שלקחוה, יש הזמנה אחרת בהמלה נברך, שהוא לעולם העליון, שהוא ז"א, שכל המזון והברכות יוצאות משם, ומשום זה הוא בדרך סתום, שאינו מזכיר בו השם, אלא נברך שאכלנו משלו, כי עולם העליון הוא סתום ואין בו לזמנה בגלוי, אלא רק במדרגה זו דכוס של ברכה. יש הזמנה בגלוי. א"ר יהודה אשרי חלקנו שמיום שאני בעולם עד עתה לא שמעתי דברים אלו. ודאי הוא כמו שאמרתי שזה אינו בן אדם.
פסקה מב
א"ל ברא מלאכא וכו': אמר לו: בן, מלאך ה', אהוב שלו, זה שאמרת, ועשית בריחים עצי שטים חמשה לקרשי צלע המשכן וגו' וחמשה בריחים וגו' וחמשה בריחים לירכתים ימה. הרי יש כאן בריחים הרבה, והידים אינן אלא שתים. שיש בהן רק ב"פ חמש אצבעות. אמר לו הילד. זהו שאומרים שמפיו של האדם ניכר מי הוא. אבל כיון שלא הסתכלתם להבין, אני אומר.
פסקה מג
פתח ואמר החכם וגו': פו"א, החכם עיניו בראשו וגו'. שואל, אומר, אלא בראשו, וכי באיזה מקום הן עיניו של אדם, אולי הן בגופו או בזרועו, שהשמיענו החכם יותר מכל העולם. אלא המקרא כך הוא ודאי. שלמדנו, לא ילך אדם ד' אמות בגילוי ראש. מהו הטעם. הוא משום שהשכינה שורה על ראשו. וכל חכם עיניו ודבריו הם בראשו, דהיינו באותה השורה ועומדת על ראשו, שהיא השכינה.
פסקה מד
וכד עינוי תמן וכו': וכשעיניו שם, בראשו, שהיא השכינה, ידע שאותו האור הדולק על ראשו, צריך לשמן, משום שגופו של אדם הוא פתילה והאור דולק למעלה, בפתילה, ושלמה המלך צווח ואמר, ושמן על ראשך לא יחסר. כי האור שבראשו צריך לשמן, והוא המעשים טובים. ועל זה, אומר, החכם עיניו בראשו. ולא במקום אחר.
פסקה מה
אתון חכימין ודאי וכו': אתם ודאי חכמים, והשכינה שורה על ראשכם, איך לא הסתכלתם לזה שכתוב, ועשית בריחים וגו' לקרשי המשכן האחד, וחמשה בריחים לקרשי צלע המשכן השנית. האחד והשנית אמר הכתוב, שלישית ורביעית לא אמר הכתוב, כי אחד ושנית, הם חשבון של ב' הצדדים, ימין ושמאל, שהם חו"ג הנקראים ב' ידים והשלישית שהיא במערב, אינו חושב, להיותה רק המקבלת מאלו ב' צדדים. ועל כן עשה חשבון רק בשנים אלו. שה"ס שתי ידים.
פסקה מו
אתו אינון ונשקוהו וכו': הם באו ונשקוהו. בכה ר' יהודה ואמר. ר' שמעון, אשרי חלקך, אשרי הדור שלך, כי בזכותך אפילו הילדים שבבית הספר, הם הרים רמים חזקים. באה אמו, אמרה להם, רבותי, בבקשה מכם אל תביטו על בני אלא בעין טובה. אמרו לה, אשרי חלקך, אשה כשרה, אשה, נבחרת מכל שאר הנשים, כי הקב"ה בחר חלקך, והרים דגלך על כל שאר הנשים שבעולם.
פסקה מז
אמר ינוקא אנא וכו': אמר הילד, אני איני מפחר מעין הרע, כי בן דג גדול ויקר אני, ודג אינו מפחד מפני עין הרע, שכתוב, וידגו לרוב בקרב הארץ. מהו לרוב. הוא לרבות על העין, כלומר שלא ישלוט בהם עין הרע. ולמדנו, מה דגים שבים, המים מכסים עליהם ואין עין הרע שולט בהם, אף אלו אין עין הרע ישלוט בהם (ברעות כ.) וע"כ לרוב ודאי. בקרב הארץ היינו בתוך בני אדם שעל הארץ. כלומר שלא ישלוט בהם עין הרע אע"פ שאינם מכוסים כמו הדגים. אמרו לו. בן מלאך ה', אין בנו עין הרע, ולא מצד עין הרע באנו, והקב"ה מכסה עליך בכנפיו.
פסקה מח
פתח ואמר המלאך וכו': פו"א, המלאך הגואל אותי מכל רע יברך וגו'. מקרא זה אמר יעקב ברוח הקודש. ואם ברוח הקודש אמר לו, יש בו סוד החכמה. המלאך, שואל, קורא את המלכות מלאך, וקורא אותה בשמות אחרים וכאן למה נקראת המלכות מלאך. ומשיב, אלא כשהמלכות היא שליח מלמעלה ומקבלת זוהר מן האספקלריא של מעלה, שאז מברכים אבא ואמא אותה. ואומרים לה, בתי, לכי שמרי ביתך, דהיינו העולם, פקדי את ביתך, כך עשי לביתך לכי וזוני אותם. לכי, כי עולם ההוא שלמטה מחכה לך, בני ביתך מחכים למזונות ממך הא לכי כל מה שאת צריכה לתת להם. אז נקראת המלכות, מלאך.
פסקה מט
ואי תימא והא וכו': ואם תאמר, הרי בכמה מקומות נקראת המלכות מלאך, ולא באה לזון את העולמות. ועוד שבשם זה, מלאך, אינה זנה את העולמות אלא בשם הויה. ומשיב, כך הוא ודאי, כשהיא שליח מן אבא ואמא נקראת מלאך. וכיון ששורה על מקומה, על ב' כרובים, אדני שמו.
פירוש. יש ב' זווגים באו"א עלאין, א' הוא זווג להחיות העולמות, והוא זווג דלא פסיק, ואפילו כשבני העולם חוטאים ופוגמים בזווג זו"ן, עכ"ז זווג דאו"א אינו נפסק. כי אם היה נפסק ח"ו, היה חורבן העולמות. אמנם מזווג זה לוקחים העולם כדי צרכם ולא בהרוחה. ויש זווג ב' באו"א עלאין, שהוא לתת מוחין לזווג זו"ן, ואז יש זווג זו"ן, ומזווג זה לוקחים העולם כדי צרכו וקיומו שלא יחרב העולם. נפסק באו"א, אם בני העולם אינם כדאי. והן מזווג כדי להחיות העולמות, והן מזווג זו"ן לתוספת שפע וברכה אין העולם מקבל אלא ממלכות. ולפיכך כשהמלכות משפעת לעולם מבחינת זווג דאו"א כדי להחיות העולמות, אז היא נקראת מלאך, דהיינו שליח מאו"א לפרנס העולם כדי צרכו וקיומו שלא יחרב העולם. אבל מבחינתה עצמה אינה משפעת להם כלום, כי אז אין זווג ז"א ומלכות, וע"כ היא אינה עולה בשם כלל. משא"כ בזווג הב' דאו"א שז"א ומלכות מקבלים מוחין לזווג, והם מזדווגים להשפיע תוספת שפע וברכה. אז המלכות משפעת לעולם מבחינתה עצמה, מזווגה עם ז"א, ואז היא נקראת בשם בפני עצמה, דהיינו אדני.
וז"ש (באות מ"ח) כד איהו שליחא וכו' הא לך כל מה דתצטרכי למיהב לון, דהיינו בחינת זווג א' דאו"א, שהוא רק לפי מדת הצורך של העולמות שלא יחרבו. וז"ש, כד שליח מגו או"א, דהיינו מבחינת הזווג כדי להחיות העולמות, שאז בז"א ומלכות אין זווג, אקרי מלאך, כי אינה עולה אז בשם לפי עצמה, כי אינה נותנת מבחינתה עצמה כלום. וכיון דשארי על דוכתין על תרין כרובין, דהיינו שיש זווג ז"א ומלכות במקומם עצמם, כי מקבלים מזווג הב' דאו"א, אדנ"י שמיה, היא נקראת בשמה עצמה, אדנ"י, כי אז משפעת להם מבחינתה עצמה.
פסקה נ
למשה כד אתחזי וכו': כשהשכינה נראית למשה בתחילה, היא נקראת מלאך. שנאמר וירא מלאך ה' אליו בלבת אש. ליעקב לא נראית כך אלא בדוגמא, דהיינו ברחל שלמטה שהיא דוגמא לרחל עליונה שהיא מלכות. שכתוב, ורחל באה, זו היא צורה של רחל אחרת, שלמעלה שהיא מלכות, שכתוב, כה אמר ה' קול ברמה נשמע וגו' רחל מבכה על בניה, שרחל זו ה"ס המלכות. גם כאן, ורחל באה, סתם. שרומז על המלכות. עם הצאן, היינו המדרגות של המלכות. אשר לאביה, ודאי. כי אבא, שהוא חכמה יסד ברתא, שהיא מלכות. וכולם, דהיינו כל העולמות, נתמנו ונפקדו בידיה. כי רועה היא, היא מנהיגה אותם ונפקדה עליהם.
פסקה נא
והכי במשה כתיב וכו': וכך כתוב במשה, וירא מלאך ה' אליו בלבת אש. כי בפעם הראשונה נראתה לו המלכות בבחינת מלאך. כנ"ל, וזה יותר חשוב ממראה של יעקב, שהיתה רק דוגמא. ואם תאמר, ששבחו של אברהם הוא יותר ממנו, שלא כתוב בו מלאך, אלא וירא אליו ה' באלוני ממרא וגו'. ומשיב, שם באברהם נראה לו השם אדנ"י דהיינו באלף דלת נון יוד שכתוב אדנ"י אל נא תעבור מעל עבדך, משום שבזמן ההוא קבל ברית, ומה שהיה נעלם ממנו עד עתה, נראה לו עתה רבון ושליט, דהיינו אדנ"י, וכך היה ראוי לו, כי אז נתקשר במדרגה ההיא, מלכות, ולא יותר. ומשום זה נתגלה עליו ה' בשם של אדון ורבון עליו. דהיינו בשם אדני. פירוש. ומה שכתוב וירא אליו הויה וגו'. הוא כי השם הויה היה מתלבש אליו בשם אדני. שהרי כתוב, ושמי הויה לא נודעתי להם.
פסקה נב
אבל משה דלא וכו': אבל משה שלא היה, בו פרוד שכתוב, משה משה, בלי טעם מפסיק ביניהם, כמו שכתוב, אברהם אברהם, שטעם מפסיק ביניהם, (כנ"ל אדרא אות רל"א) כי הפסק הטעם יורה שאברהם הב', עתה הוא שלם, מה שלא היה כן באברהם הא' מקודם לכן, ויש הפרש בין אברהם של עתה לאברהם שמקודם לכן. אבל משה, מיד שנולד, היה עמו אספקלריאה דנהרא, שהוא אור ז"א, שכתוב, ותרא אותו כי טוב הוא, וכתוב וירא אלקים את האור כי טוב, שסובב על ז"א, אף כי טוב שבכאן, סובב על ז"א. כי משה נתקשר מיד במדרגה שלו, שהיא ז"א, וע"כ משה משה, בלי טעם מפסיק, בין משה למשה.
פסקה נג
וע"ד לגבי דמשה וכו': וע"כ אל משה, שהיה תמיד במדרגת ז"א, הקטינה עצמה המלכות, שכתוב מלאך ה'. ולא בשמה עצמה, כי המלכות היא מקבלת מז"א, יעקב קרא את המלכות בשעה שהיה נפטר מן העולם, בשם מלאך, כמו משה. מהו הטעם. משום שבאותה שעה היה יורש אותה לשליטה, כמו משה, כי משה נתחבר עם המלכות בחייו, יעקב לא נתחבר עמה אלא אחר שנפטר מן העולם. משה היה עם המלכות בעודו בגוף. יעקב רק ברוח אחר שיצא מן הגוף. (כמ"ש לעיל בראשית א' אות קנ"ג) אשרי חלקו של משה.
פסקה נד
הגואל אותי מכל רע: היינו שלא קרב מעולם לצד הרע, והרע לא יכול לשלוט בו. יברך את הנערים, אז, לפני פטירתו, היה יעקב מתקן את ביתו, דהיינו את המלכות, כאדם ההולך לבית חדש, ומתקן אותו בתקוניו ומקשטו בקשוטיו. יברך את הנערים, היינו הנערים הנודעים, אלו שנתמנו על העולם למשוך מהם ברכות, שהם ב' כרובים, מטטרון וסנדלפון (כנ"ל שלח אות צ"ז), ויקרא בהם שמי, דהיינו ת"ת מדתו של יעקב, עתה התקין ביתו, שהיא המלכות, והוא עלה במדרגתו, בת"ת, משום שהחבור של המלכות הוא ביעקב, שהוא ת"ת, הגוף, שהוא ת"ת, מתדבק במקום שצריך, דהיינו במלכות. וב' זרועות עמו, דהיינו ושם אבותי, שהם חסד, וגבורה.
פסקה נה
לבתר דאינון נערים וכו': אחר שנערים אלו, מטטרון וסנדלפון, מתברכים כראוי, אז, וידגו לרוב בקרב הארץ, כי מדרך הדגים הוא להרבות ולהפרות תוך המים, ואם יוצאים מן המים ליבשה מיד מתים, אלו אינם כן, אלא הם מן ים הגדול, דהיינו מן המלכות, והריבוי שלהם להפרות ולהרבות הוא בקרב הארץ, דהיינו בעולמות התחתונים הנמשכים למטה מן המלכות. מה שאין כן לכל הדגים שבעולם.
פסקה נו
מה כתיב לעילא וכו': מה כתוב למעלה, ויברך את יוסף ויאמר, ולא מצאנו לו כאן ברכות, כי אח"כ ברך אותו, שכתוב בן פורת יוסף. ומשיב, אלא כיון שברך לאלו הנערים ברך את יוסף, כי אין הם יכולים להתברך אלא מתוך יוסף. כי המלכות אין לה מעצמה כלום אלא מה שיוסף, שהוא יסוד דז"א נותן לה. וע"כ ברך את יוסף, והוא השפיע אל המלכות, והמלכות אל הנערים שהם מטטרון וסנדלפון. ומשום שיסוד הוא בסתר, ואינו ראוי לגלותו, מפחד שלא יתקרב הערלה לינק ממנו. ע"כ הוא כתוב בסתר, כי ויקרא בהם שמי ושם אבותי, הוא, כי מן האבות שהם חג"ת מתברכים ולא ממקום אחר. בקרב הארץ, זה הוא הכיסוי, לכסות מה שצריך. דהיינו היסוד, שהמלכות הנקראת ארץ מכסה אותו. וע"כ מרומז גם יוסף בכתוב, אלא בהסתר. והוא פירוש משונה מן הנ"ל בדבור הסמוך.
פסקה נז
אתו ונשקוה וכו': באו ונשקוהו כמקודם. אמרו, תנו ונברך. אמר הוא, הילד, אני אברך, כי כל מה ששמעתם עד עתה ממני שמעתם, ואקיים בי טוב עין הוא יבורך. קרא בו יברך. מהו הטעם. משום שנתן מלחמו לדל. ומלחם ומאכל התורה שלי אכלתם. א"ר יהודה בן אהוב של הקב"ה, הרי למדנו, בעל הבית בוצע ואורח מברך. אמר להם, אין אני בעל הבית, ואין אתם אורחים. אבל מקרא מצאתי ואקיים אותו, כי אני טוב עין ודאי, כי בלי שאלתכם, אמרתי חידושי תורה עד עתה, ולחם ומאכל שלי אכלתם.
פסקה נח
נטל כסא דברכתא וכו': לקח כוס של ברכה וברך. וידיו לא יכלו לסבול את הכוס והיו ידיו מרתתים. כשהגיע לעל הארץ ועל המזון, אמר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. העמיד הכוס על תקונו, ונתיישב בימינו, וברך. לסוף אמר, יהי רצון, שלאחד מאלו, היינו ר' יצחק, ימשכו לו חיים מן עץ החיים, שכל החיים תלוים בו, והקב"ה יהיה ערב בעדו, וימצא ערב למטה, היינו ר' שמעון, שיסכים להיות ערב עם המלך הקדוש. כמ"ש (נפרשת ויחי אות קנ"א) שר' יצחק נטה למות ור"ש אחז בו וערב בעדו ונשאר בחיים. ועיין (ויחי אות קנ"ט).
פסקה נט
כיון דבריך אסתים וכו': כיון שברך סגר עיניו רגע אחד, ואח"כ פתח אותן. אמר, חברים, שלום לכם מרבון הטוב, שכל העולם שלו הוא. תמהו ובכו, וברכו אותו. לנו לילה ההוא. בבוקר הקדימו והלכו. כשהגיעו לרבי שמעון ספרו לו המעשה. תמה ר"ש, אמר, בן סלע חזק הוא, וראוי הוא לזה, ועוד יותר ממה שאדם יוכל לחשוב, בנו של רב המנונא סבא הוא. נזדעזע ר' אלעזר. אמר, עלי ללכת לראות לאותו הנר שדולק. א"ר שמעון זה לא יעלה בשם בעולם. כלומר לא יאריך ימים. כי דבר עליון יש בו, והארת השמן של אביו מאירה עליו. וסוד זה אינו מתפשט בין החברים.
פסקה ס
יומא חדא הוו וכו': יום אחד היו החברים יושבים ומתנגחים אלו באלו, כלומר מתוכחים זע"ז, והיה שם ר' אלעזר ור' אבא ור' חייא ור' יוסי ושאר החברים. אמרו, הרי כתוב, אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וגו'. שהוא בשביל רות ונעמה העתידות לצאת מהם. ואם כן, צפורה אשת משה, שהיתה ממדין, ויתרו ובניו שיצאו ממדין, שהיו כולם צדיקי אמת על אחת כמה וכמה שהיה להם להגין על מדין. ועוד, משה שגידלו אותו במדין, ואמר לו הקב"ה נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים. וזכות משה לא הגנה עליהם. וא"כ משא פנים יש בדבר, שהרי בני מדין היו יותר ראוים להנצל ממואב.
פסקה סא
א"ר שמעון לא וכו': אר"ש, אינו דומה מי שעתיד ללקוט תאנים למי שכבר לקט אותם. כי רות ונעמי עוד לא יצאו מעמון ומואב. משא"כ צפורה כבר יצאה ממדין. א"ל ר' אלעזר, הרי אע"פ שכבר לקט התאנים הוא שבח, והיה להם להנצל בזכותם. אמר לו, מי שעוד לא לקט התאנים שומר את אילן התאנה תמיד שלא יהיה בו פגם, שהוא בשביל התאנים שהאילן עתיד להביא. ואחר שכבר לקט התאנים, עוזב את האילן, ואינו שומר אותו.
פסקה סב
כך מואב דזמינא וכו': כך מואב, שהיה עתיד להביא אלו התאנים, רות ותולדותיה, שמר אותו הקב"ה, שכתוב אל תצר את מואב. מדין שכבר נתנו התאנים, ולקטו אותן, כתוב, צרור את המדינים. כי מכאן ולהלאה, אילן התאנים זה אינו עתיד להביא פירות, ובשביל זה הוא ראוי לשריפת אש. פתח ואמר, ויאמר מואב אל זקני מדין וגו'. מואב הם שהתחילו לצרור את ישראל, ומשום אלו התאנים דהיינו רות ותולדותיה, שעתיד מואב להוציא לעולם, נצלו מעונש.
פסקה סג
ר' אלעזר בעא למחמי וכו': ר"א רצה לראות את ר' יוסי בר"ש בן לקוניא, חמיו, והיו ר' אבא ור' יוסי הולכים עמו. הלכו בדרך והיו אומרים דברי תורה כל אותו הדרך.
פסקה סד
א"ר אבא מאי וכו': אר"א מה שכתוב, ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וגו', וכתוב, וקרבת מול בני עמון אל תצרם ואל תתגר בם וגו'. דבר זה, שבבני עמון, הוא כדבר זה, של מואב, מה ההפרש בין אלו לאלו, הרי נראה ששקולים הם, ולמדנו כשישראל היו קרבים לבני מואב, היו ישראל מראים עצמם אליהם בכל כלי מלחמה, כמו שהיו רוצים להתגרות בהם. ואצל בני עמון, היו ישראל מתעטפים בעטופיהם, ולא נראו כלי מלחמה כלל. והכתובים מראים שהם שוים זה לזה.
פסקה סה
אמר רבי אלעזר וכו': אר"א, ודאי כך הוא. ולמדנו, שזו שהיתה חצופה, ואמרה מואב, שכתוב, ותקרא את שמו מואב, נראו ישראל בחוצפה אליהם כמו שהיא היתה חצופה שאמרה, מואב, דהיינו שמאב היה בן הזה. אבל הצעירה, שאמרה בן עמי, והסתירה דרכיה, גם ישראל היו מסתירים דרכיהם אליהם, שהיו מעטפים עטיפה בטלית, ונראים לפניהם כאחים ממש. וכבר למדנו.
פסקה סו
עד דהוו אזלי וכו': בעוד שהיו הולכים נזכר ר' אלעזר מאותו הילד, נטו מן הדרך ג' פרסאות, והגיעו שמה. נתארחו בבית ההוא, נכנסו ומצאו אותו הילד, שהיה יושב, ועורכים השלחן לפניו. כיון שראה אותם קרב אליהם, א"ל הכנסו חסידים קדושים. הכנסו שתילי העולם, אלו שלמעלה ומטה משבחים אותם, אלו שאפילו דגי ים הגדול יוצאים ליבשה אליהם. שהכיר בהם שר' המנונא אביו נגלה להם כמ"ש בהקסה"ז (אות קי"ט ע"ש). בא ר' אלעזר ונשקו בראשו, חזר עוד הפעם כבתחילה ונשקו בפיו. א"ר אלעזר, נשיקה הראשונה היתה על הדגים שעזבו המים והלכו ביבשה. דהיינו על מה שרב המנונא אביו נגלה להם. ונשיקה שניה היא, על ביצים של הדג שעשו פירות טובים בעולם. דהיינו בשביל הילד עצמו, שהוא בנו של רב המנונא.
פסקה סז
אמר ההוא ינוקא וכו': אמר אותו הילד, בריח של הלבושים שלכם, אני רואה שעמון ומואב היו מתגרים בכם. איך נצלתם מהם. כלי מלחמה לא היו בידיכם. ואם לא, איך הלכתם לבטח בלא יראה. תמהו ר' אלעזר ור' אבא והחברים. א"ר אבא אשרי הדרך הזה, ואשרי חלקנו שזכינו לראות זה. ערכו השלחן כמקודם.
פסקה סח
אמר, חכימין קדישין וכו': אמר הילד, חכמים קדושים האתם רוצים לחם מעדנים בלא מלחמה, ושלחן של כלי מלחמה, או גם לחם מלחמה. או תרצו לברך את המלך בכל כלי מלחמה, כי השלחן אינו עולה בלא מלחמה. א"ר אלעזר, בן אהוב וחביב וקדוש, כך אנו רוצים, בכל אלו כלי מלחמה השתדלנו, ואנו יודעים לערוך מלחמה בחרב, בקשת, ברומח, ובאבני קלע. ואתה ילד, עוד לא ראית, איך הגבורים תקיפי העולם עושים מלחמה.
פירוש. כמו שצריכים כלי מלחמה בעוה"ז לגרש ולהכניע את האויבים שלא יחריבו את הארץ. כן הוא ממש בעולמות העליונים, שצריכים כמה מיני דינים המכונים כלי מלחמה, כדי לגרש החיצונים שלא יטו שפע הקדושה לצדם ויחריבו מקורות השפע. ומקורם של אלו כלי מלחמה יוצאים במדרגות הקדושה עצמן, ומשם נמשכים למטה להכניע ולהרחיק החצונים והקליפות מן שפע הקדושה. אמנם יש המשכת שפע, שאין צריכים אליה שום מלחמות, והוא משום שאין לחיצונים שום אחיזה בהם, והוא השפע מזווג או"א עלאין, שהוא להחיות העולמות, (כנ"ל אות מ"ט ע"ש) וז"ש, תבעו נהמא דתפנוקי בלא קרבא, דהיינו השפע דאו"א שנמשכת בלא מלחמה, כי אין בה אחיזה כלל לחיצונים. וצריך שתדע שעם חידושי התורה שהיו אומרים, היו ממשיכים שפע מאותה המדרגה שהיו מחדשים בה חידושי התורה. וע"כ שאל אותם מאיזה מדרגה הם רוצים לשמוע חידושי תורה. אמנם כל הנמשך מבחינת המלכות, צריכים מלחמה להרחיק ולהכניע החצונים שלא יתאחזו בשפע שלה. וז"ש ופתורא דמאני קרבא, כי השלחן שהוא מלכות צריכים בהכרח כלי מלחמה להלחם עם החיצונים לגרשם. ואם רוצים שפע מזווג זו"ן, שיש בהם אחיזה לחיצונים, צריכים להלחם ולגרשם. וז"ש, או נהמא דקרבא, דהיינו שפע מזו"ן. וכן שאל אותם אם הם רוצים שיאמר חידושי תורה ולהמשיך שפע מכל המדרגות שצריכים כלי מלחמה, וז"ש, או תבעון לברכא למלכא בכל מאני קרבא. שלא יחסר מהם כלום. דהא פתורא לא אסתליק בלא קרבא, כי המלכות הנקראת שלחן המלך, אינה מתעלה להשפיע משהו בלי מלחמה. כנ"ל.
והשיב לו ר' אלעזר, שהוא רוצה חידושי תורה שהם בבחינת מלחמה, וחושב לו ד' מינים כלי מלחמה. חרב, קשת, רומח, ואבנין דקירטא. שבהם צריכים להלחם עד להיות בטוחים, שכל זר לא יגע בקדש. חרב, ה"ס הדינין שבמסך דחירק, שקו האמצעי משמש בו למעט ג"ר דשמאל, כדי ליחדו עם הימין (כנ"ל לך י"ג אות כ"ב ד"ה ונתבאר ע"ש) וז"ש שאמרו להלן (שופטים אות ג') חרב דקב"ה, י' רישא דחרבא. שה"ס השביל דאו"א עלאין שה"ס י' דהויה. ששם שורש הכל. ו' גופא דחרבא, דהיינו קו האמצעי שהוא הנושא של מסך דחירק שפועל בו היחוד דב' קוין ימין ושמאל. ה' ה' תרין פיפיות דילה, כי המסך דחירק כולל בתוכו מלכות ובינה, בסוד מפתחא ומנעולא (כנ"ל לך י"ג ד"ה ונתבאר) שהם ב' כוחות לפעולת היחוד הזה (כמ"ש שם).
קשת, ה"ס התעוררות הדינין דנוקבא הקשים, בסוד את קשתי נתתי בענן. והוא מלכות, שבתוכה ג' גווני הקשת. שה"ס ג' קוין.
רומח, הוא דומה לחרב, שהוא בחינת קו האמצעי, עם מסך דחירק. אלא ההפרש הוא שבחרב יש תרין פיפיות כנ"ל, וברומח אין שם אלא פה אחד, דהיינו דמפתחא. אבנין דקירטא, הם סוד מלכות דמדת הדין, שזורקים אותה למעלה לבינה, וממעטים הבינה מג"ר לו"ק, כדי להפיל בזה כל החצונים הנאחזים בהתפשטות הארת החכמה שבקו שמאל דבינה. ויש בזה כמה בחינות קלע.
פסקה סט
חדי ההוא ינוקא וכו': שמח אותו הילד. אמר ודאי לא ראיתי איך גבורי עולם עושים מלחמה. אבל כתוב, אל יתהלל חוגר כמפתח. תחילה תשמעו דבר, ואח"כ תהללו את עצמכם. ערכו השלחן בלחם ובכל מה שצריך. א"ר אלעזר כמה שמחה יש בלבי בילד הזה. וכמה חדושים יתחדשו על שלחן הזה, וע"כ אמרתי שאני יודע, שזגים עם פעמונים של רוח הקודש הולכים בו. בהילד.
פסקה ע
אמר ההוא ינוקא וכו': אמר אותו הילד, מי שרוצה לחם, יאכלו על פי החרב. שמח ר' אלעזר, חזר וקירב הילד אליו. אמר לו משום ששבחת את עצמך, יש לך לערוך מלחמה בתחילה. ומתחילה אמרתי שהמלחמה תהיה אחר האכילה, אבל עתה, מי שרוצה סולת, נקיה מסובין, שהם הקליפות, יביא כלי מלחמה בידיו. אמר ר' אלעזר, לך נאה להראות מאלו כלי מלחמה שבידך.