הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג
חקת
פסקה א
וידבר וגו' זאת חקת התורה וגו': ר' יוסי פתח, וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. בוא וראה, דברי תורה, קדושים הם, עליונים הם, מתוקים הם, כמ"ש הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש וגו'. מי שעוסק בתורה, הוא, כאלו עומד כל יום על הר סיני ומקבל התורה. ז"ש היום הזה נהיית לעם. וכבר העמידו החברים.
פסקה ב
כתיב הכא זאת וכו': כתוב כאן זאת חקת התורה. וכתוב, וזאת התורה, ולא כתוב חקת. מה בין זה לזה. ומשיב, אלא סוד עליון הוא, וכך למדנו, וזאת התורה, הוא להראות שהכל הוא ביחוד אחד, ולכלול כנסת ישראל, שהיא המלכות, בהקב"ה, שהוא ז"א, שימצא הכל אחד, משום זה, וזאת התורה. למה יש תוספת ו' על זאת, אלא הרי למדנו, שהוא להראות, שהכל אחד בלא פרוד. וזאת, הוא כלל ופרט יחד, דהיינו דכר ונוקבא יחד, כי ו' הוא דכר, דהיינו ז"א, שהוא כלל. זאת, היא נוקבא, דהיינו המלכות שהיא פרט, ומשום זה כתוב ודאי וזאת התורה, שיורה על ז"א ונוקבא ביחוד אחד. אבל זאת בלא תוספת ו', היא חוקת התורה ודאי, שהיא המלכות הנקראת חוקה, ובאה מז"א שנקרא תורה, ולא התורה עצמה, שהוא ז"א, רק דין התורה גזרת התורה שהוא מלכות.
פסקה ג
ת"ח זאת אשר וכו': בוא וראה, כתוב, זאת אשר ללוים, ולא כתוב וזאת עם ו', משום שמצד הדין הם באים דהיינו מצד שמאל ומצד המלכות הנבנית משמאל, ולא מצד הרחמים, שהוא ז"א, ע"כ כתוב זאת בלא ו', דהיינו מלכות בלא ז"א. א"ר יהודה הרי כתוב, וזאת עשו להם וחיו, דהיינו זאת עם ו', וזה נאמר בלוים, ואתה אומר שהלוים הם בחינת זאת, ולא וזאת. א"ל ודאי כך הוא, שהם בחינת וזאת, והכתוב מוכיח, כי מי שאוחז סם המות אם לא יערב בו סם חיים, הרי ימות ודאי, וע"כ כתוב, וזאת עשו להם וחיו, דהיינו שתתחבר זאת שה"ס המלכות הנקראת אילן המות, עם ו', שהוא ז"א, שהוא עץ החיים, ולא ימותו. משום שסם חיים מעורב עמו, וע"כ, וזאת עשו וחיו ולא ימותו, כי וזאת צריך להם ולא זאת. משום זה, הכתוב, וזאת התורה, יורה, שהוא ממש ביחוד אחד, ביחוד שלם, דכד ונוקבא בכלל אחד, שה"ס ו'"ה. אבל זאת בלבדה בלא ו', הוא ה' לבדה בלי ו', דהיינו מלכות בלא ז"א, ועל זה כתוב זאת חוקת התורה.
פסקה ד
ר' שמעון ור' אבא וכו': ר"ש ור"א ור' אלעזר ור' יצחק, היו נמצאים בבית ר' פנחס בן יאיר. א"ר פנחס לר' שמעון בבקשה ממך, אתה שהקימו אותך מלמעלה, ודבריך בגלוי, מה שלא ניתנה רשות לאדם אחר, אמור דבר חדש בפרשה זו. אמר לו, ואיזו היא. א"ל, זאת חקת התורה. אמר לו, הרי שאר החברים יאמרו. אמר לר"א בנו, אלעזר, קום על מעמדך, ואמור דבר אחד בפרשה זו, והחברים יאמרו אחריך.
פסקה ה
קם ר' אלעזר וכו': קם ר"א ואמר, וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים וגו' מקרא זה יש להסתכל בו, אם הראשונים עשו הסכמה זו, לקנות כל דבר ע"י נעל, בדין התורה, ובאו האחרונים ובטלו אותו, יש לשאול, למה בטלוהו, והרי מי שמבטל דבר של התורה כאלו מחריב עולם שלם. ואם זה לא היה בדין של תורה, אלא הסכמה בלבד, יש לשאול, למה דוקא נעל כאן, ולא דבר אחר.
פסקה ו
אלא ודאי בדינא וכו': ומשיב, אלא ודאי בדין התורה היה, ובסוד עליון נעשה הדבר, ומשום שהראשונים היו חסידים צדיקים, היה דבר זה מגולה ביניהם, וכשנתרבו הרשעים בעולם נעשה דבר זה באופן אחר, כדי לכסות הדברים שהם בסוד עליון.
פסקה ז
ת"ח ויאמר אל וכו': בוא וראה, כתוב, ויאמר אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך וגו' שואל, וכי למה כאן נעל. ומשיב, אלא למדנו שצוהו, לפרוש מן אשתו, ולהתחבר באשה אחרת של אור הקדוש העליון, שהיא השכינה.
פסקה ח
וההוא נעל אוקים וכו': ונעל ההוא, מעמיד אותו במקום אחר, שמי שלוקח אותו, מעביר את הנותן אותו, מעולם זה, ומעמידו בעולם אחר. וע"כ כל מה שנותן המת בחלום לאדם, הוא טוב, אבל אם לקח כלי מן הבית הוא רע, כגון שלקח הנעל שלו. מהו הטעם. משום, שזה יורה, שהעביר רגלו שהוא קיום האדם, מעולם הזה, ואסף אותו לעולם אחר, אל המקום שהמת שורה בו. כי הנעל רומז על רגלו, שהוא קיומו, שכתוב, מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב. וסוד הדבר בין החברים.
פסקה ט
ודא כד מיתא וכו': וזה הוא, כשהמת לוקח אותו, יורה שמעבירו למקום המות, אבל בזמן שהחי שולף נעלו ונותן לאדם אחר, כדי לקיים קנין, הוא עושה בגזירה של מעלה, דהיינו שנגזר שהקנין יעבור מרשותו של זה, לרשותו של זה. נעל של חליצה, היא נעל אחר כעין של מעלה, דהיינו כמו שמפרש לפנינו, והכל סוד אחד.
פסקה י
ת"ח ההוא מיתא וכו': בוא וראה, כשהמת הזה נסתלק מעולם בלי בנים, בת נדיב הזה, שהיא המלכות, אינה אוספת אותו האדם אליה, והולך נע ונד בעולם שאינו מוצא מקום, והקב"ה מרחם עליו וצוה לאחיו, שיגאל אותו, שישיב ויתתקן בעפר אחר, דהיינו שיתגלגל כמ"ש ואדם על עפר ישוב. והעמידוהו.
פסקה יא
ואי ההוא פרוקא וכו': ואם גואל הזה אינו רוצה להחיות את אחיו בעולם הזה, דהיינו ליבם את אשתו כדי שיחזור ויתגלגל בבן הנולד צריכים לקשור לו נעל אחד ברגלו, ואשה ההיא תחלוץ אותו ותקבל אותו הנעל אצלה. ולמה נעל. אלא משום, שנעל ההוא הוא בשביל המת, כלומר שנחשב שהוא של המת, ונותן ברגל אחיו החי, והאשה היבמה, מקבלת אצלה נעל ההוא, להראות שמת ההוא חוזר בין החיים ע"י מעשה זה. פי' שהנעל רומז על היבמה, דהיינו בחינת היבום הקשורה ברגל אחיו החי, כדי להביא אחיו המת בין החיים, דהיינו שיתגלגל בבן הנולד.
פסקה יב
והוא בהפוכא מההוא וכו': והוא בהיפך מאותו הנעל שהמת נוטל מן החיים בחלום, שאמרנו לעיל שע"י לקיחת הנעל מעביר את החי מעולם הזה לעולם האחר של המת (כנ"ל באות ח') ועתה נעל הזה של חליצה, לוקח החי מן המת, וע"כ בנעל ההוא הולך המת בין החיים, משום שהאשה החיה היתה מעבירה את המת מעולם האחר אל עולם הזה בין החיים, שהיה מתגלגל בבן הנולד מן היבום, ועתה שאינו רוצה ליבם, והאשה לוקחת אותו אצלה, להראות שהאשה עטרת בעלה ההיא, שהיא השכינה, לוקחת אותו ומקבלת אותו אצלה.
פסקה יג
ובעי לבטשא ליה וכו': וצריכים להשליך נעל ההוא על הארץ, להראות שנשקט הגוף של אותו המת, והקב"ה בשעה זו, או לאחר זמן, ירחם עליו ויקבלו לעולם האחר. עוד, הכאת הנעל מיד האשה לארץ, בא להראות, שאותו המת יבנה מעפר אחר של עולם הזה, דהיינו שיתגלגל, ועתה ישוב תחילה לעפר שהיה משם, ואז, אשה ההיא מותרת לעשות זרע אחד. והעמידוהו.
פסקה יד
ת"ח ע"ד מאן וכו': בוא וראה, ע"כ מי שרוצה לקיים קנין, לוקח נעלו ונותן לחברו, לקיים עליו הקנין. ז"ש, וזאת לפנים בישראל על הגאולה. מהו וזאת היינו, וזאת, שהיא המלכות, עמדה שלמה בכל. לפנים בישראל, כשהיו צנועים וקדושים. לקיים כל דבר, היינו כל דבר ממש, שרומז על זווג העליון יסוד ומלכות, כי כל הוא יסוד, דבר הוא מלכות. כי זה הוא קיום. וזאת התעודה בישראל, ודאי. שאל תאמר שהיא הסכמה בעלמא, לעשות קנין עם נעל, ומדעתם עשו זה, אלא הוא קיום עליון, שיהיו מעשיהם למטה כעין הסוד של מעלה. כי רומז על זווג יסוד ומלכות כנ"ל. שה"ס קיום העליון.
פסקה טו
כיון דאסגיאו חייבין וכו': כיון שנתרבו הרשעים בעולם, כסו הדבר באפן אחר, דהיינו שעושים קנין, בכנף המלבוש, ומלבוש ההוא, הוא תקון עליון, שהוא ז"א, וכנף המלבוש הוא המלכות שנקרא כנף. שרומז ג"כ על זווג ז"א ומלכות, כמו הנעל. וסוד הדבר, ולא יגלה כנף אביו כתוב, הרי שהאשה נקראת כנף.
פסקה טז
זאת חקת התורה: זאת, זה אות ברית, כי אות הברית שנקרא זה, לא נפרדו זה מזה. כלומר, שבמלה זאת שהיא מלכות, נכלל המלה זה, הרומז על היסוד, שזה יורה שיסוד ומלכות אינם נפרדים זה מזה. ומן הנוקבא באים לדכר. וע"כ שמור וזכור שה"ס דכר ונוקבא, מחוברים יחד. שואל, חקת התורה, חק התורה היה צריך לומר. מהו חקת.
פסקה יז
אלא חקת ודאי וכו': ומשיב, אלא המלכות היא חקת בודאי, והעמדנו ה', ד' היתה, וכבר למדנו, פירושו של ד', אבל ת' היא ד' ו נ' מתחברים יחד. ו נ' הרי למדנו, נ' למה נקראת כך נון. דהיינו ב נ' ו' נ'. ומשיב, אלא, כמש"א, ולא תונו איש את עמיתו. כי נון, הוא מלשון אונאה. כי עתה היא בפנים מאירות, אבל, ועושית אונאה לבני אדם, כי אח"כ היא מכה כמו נחש ומכלה והורג. ואמרה לא פעלתי און. וע"כ נקראת כך ב נ' ו' ן', שהיא לשון אונאה הנאמר עליה על ה נ'. ה ת', הכל ביחד, היא ד' נ'. ד' נ' דומה ל נ' ו ר', כי ריש ודלת דבר אחד הוא, ששתיהן פירושן עניות. ובאותיות חקוקות, חקת הן אותיות חק ות'. והכל דבר אחד.
פירוש. כי שואל, כיון שזאת היא המלכות, היה די שיאמר זאת חק התורה ולמה האריך לומר חקת התורה עם ת'. ומשיב שה ת' היא נתינת טעם על מה שנקראת חק. כי ציור אות ת' הוא חיבור ב' אותיות ד' ו נ', אשר ה ד', מורה על דינים דדכורא דהיינו הנמשכים מקו השמאל, להיותו חכמה בלי חסדים. וה נ', מורה על דינין דנוקבא, דהיינו על הדינים דמסך שבה. וז"ש חקת, דהיינו חק של ד' נ', שנחקקה בב' מיני דינים אלו.
וזה אמרו. ואוקימנא ה' ד' הות, והא אתמר, כי סוד ה ד' נתבאר בהמאמר אשר ה' דשם הויה היתה מקודם ד'. שפירושו שהיתה בבחינת שמאל בלי ימין, שאז היתה דלה ועניה, ועל שם זה היא נקראת דלת. ואחר שביאר אות ד' מהו, אומר, אבל ת', הוא ד' ונ' מחבר כחדא, שבצורת ת' יש ב' אותיות אלו ד' נ'. ונ' הא אתמר וכו' מחיא כחויא ושצי וקטיל ואמרה לא פעלתי און, שהיא דינים דנוקבא, שהס"א נאחזת בהם. ובני העולם מתאנים שפני המלכות מאירים, ואינו כן, אלא מכה כנחש וכו'. ועל דא הכי אקרי בנון שפירושו אונאה, דאתמר עליה. וז"ש, ת' כלא כחדא ד' נ', שצורת ה ת' ד' נ' יש בה ביחד, דהיינו ב' מיני דינים דדוכרא ודנוקבא. ואם תאמר שצורת ת' היא ר נ', לזה אומר, ד' נ' נון ריש, ש ד' נ' דומות ל נ' ר', כי ריש ודלת חד מלה הוא ששתיהן מורות על דלות ועניות שהוא דינים דדכורא, כי ריש פירושו ג"כ עניות, מלשון, ריש ועוני, וע"כ אין נפקא מינה אם צורת ת' היא ד' נ' או ר' נ', ששתיהן משמעות אחד, ומורות על דינים דנוקבא ודינים דדכורא. וזה שאמר, ובאתוון גליפין אינון חק ות' שאותיות חקת הן אותיות חק ו ת'. שפירושו חק של דינין דדכורא ודינין דנוקבא הכלולים ב ת'. וכלא חד מלה. ש חק ו ת' הם מלה אחת, המורים על דיני המלכות.
פסקה יח
דבר וגו' ויקחו אליך פרה: פרה זו באה לטהרה. לטהר הטמאים. שהיא מלכות המקבלת מן השמאל. ומי הוא לשמאל, הוא שור, דהיינו גבורה דז"א, כש"א, ופני שור מהשמאל. אדומה, היינו אדומה כשושנה, שכתוב כשושנה בין החוחים. אדומה פירושו גזרת דין. כי הדינים דקו שמאל נקראים אדום.
פסקה יט
תמימה, מאי תמימה וכו': שואל, כתוב, תמימה, מהו תמימה. ומשיב, הוא כמו שלמדנו, שור תם שור מועד, (שלח אות קי"ח) שור תם פירושו דין רפה, שור מועד, דין קשה. אף כאן תמימה, פירושו, דין רפה, שהוא גבורה תחתונה, דהיינו מלכות, זו היא תמימה. גבורה עליונה, דהיינו גבורה דז"א, זו היא יד החזקה והקשה.
פירוש. צד השמאל נקרא שור, ונודע שהארת החכמה נמשכת משמאל, אמנם רק ממטה למעלה שהוא אור נקבה דהיינו המלכות, וזה נקרא שור תם, שהוא דין רפה, להיותו ממטה למעלה. אבל מבחינת אור זכר, המאיר ממעלה למטה, שהוא קו שמאל דז"א דהיינו גבורה דז"א, אסור להמשיך, וע"כ הוא נקרא דין קשה. ונקרא שור מועד. כמ"ש ענינם באורך לעיל (שלח אות קי"ח ע"ש).
פסקה כ
אשר אין בה מום: הוא כש"א, כלך יפה רעיתי ומום אין בך. כי להיותה מאירה בהארת החכמה, נקראת יפה. שכל המומים מתרפאים ע"י הארת החכמה. אשר לא עלה עליה עול. על כתוב, בלא ו' הוא כש"א, ונאם הגבר הוקם על. מהו הטעם. הוא, משום שהיא שלומי אמוני ישראל. והוא אינו עליה אלא עמה. אשר לא עלה עליה על, היינו שכתוב, בתולת ישראל. בתולה ואיש לא ידעה.
פירוש. כבר ידעת שיש ב' מצבים במלכות. א) כמו שהיתה ביום ד' דמעשה בראשית בסו"ה ב' מאורות הגדולים, שהיו ז"א ומלכות מלבישים ב' קוי הבינה, ז"א הלביש קו הימין דבינה, והמלכות קו שמאל דבינה. ואז היתה המלכות גדולה כמו ז"א, כי לא היתה מקבלת מז"א אלא מבינה. מאותו מקום שז"א היה מקבל. ומצד ב' לאחר מיעוט הירח, שאז נתמעטה והיתה למטה מז"א, ומקבלת ממנו (כמ"ש בארך לעיל ב"א מאות ק"י עד אות קט"ו ע"ש) ויש מעלה במצב הא' יותר ממצב הב', כי במצב א' היא בשלמות המדרגה כמו ז"א, אמנם יש חסרון גדול, כי אז היא בבחינת חכמה בלי חסדים, ואין החכמה שבה יכולה להאיר מבלי חסדים, והיא חשך וע"כ קטרגה וכו' (כמ"ש שם) ויש מעלה במצב הב', שאז יש לה חסד מז"א שהארת חכמה שבה מתלבשה בו ומאירה בשפע. אמנם יש חסרון מה שנתמעטה ונעשית מדרגה תחתונה לז"א, ואין לה מעצמה כלום אלא מה שמקבלת מז"א.
והנה, פרה אדומה ה"ס המלכות מבחינת מצב הא', וז"ש, אשר אין בה מום, כד"א כלך יפה רעיתי ומום אין בך, כי אז במצב הא' שהיא מלבישה את קו השמאל דבינה, ומקבלת ממנה חכמה, אע"פ שהחכמה אינה יכולה להאיר בה, מ"מ מבחינת עצמה היא בתכלית השלמות ואין בה מום, וכולה יפה, מהארת החכמה שיונקת מקו שמאל דבינה.
וז"ש, אשר לא עלה עליה עול, על כתיב, כד"א ונאם הגבר הוקם על, כי הוקם על פירושו חסד, הנקרא על, כמ"ש בתקוני זהר (תקון ל"ט דף ע"ט ע"א), וצונו על, מסטרא דימינא, דאתמר ביה, הוקם על, דתמן כל ברכאן לימינא, ע"ש. כי במצב הא', עוד לא קבלה המלכות עליה אור החסד מז"א, הנקרא על, אלא שהיתה אז בחכמה בלא חסד כנ"ל. וז"ש מ"ט, בגין דהיא שלומי אמוני ישראל, כלומר, מפני שהיא נמצאת במצב הא', שהמלכות שנקרא אמונה, וז"א שנקרא ישראל, הם בשלמות אחד, שזה יורה השם, שלומי, אמוני ישראל. כי במצב הא' המלכות גדולה ושלמה כמו ז"א. וע"כ אינה צריכה להזדווג עם ז"א, אלא מקבלת מבינה, וז"ס, אשר לא עלה עליה על, שהוא ז"א. וז"ש, ועליה לאו הוא, אלא עמה, כי ז"א אינו אז למעלה מן המלכות אלא במדרגה שוה עם המלכות. וז"ש אשר לא עלה עליה עול, היינו דכתיב, בתולת ישראל וכן בתולה ואיש לא ידעה. כי במצב הא' המלכות ה"ס בתולה שאינה מזדווגת עם ז"א, אלא מקבלת שפעה מן הבינה. וע"כ המלכות היא בתולה, כי לא עלה עליה עול, שהוא ז"א. וסוד שריפת הפרה עד לאפר, ה"ס שמצב הא' אינו יכול להתקיים, והיא מתמעטת עד לנקודה, וחוזרת ונבנית למצב הב', שבמצב הזה כל קיומה.
פסקה כא
ונתתם אותה אל אלעזר: הוא משום שמצותה בסגן, ולא בכהן גדול. והעמידוהו, מהו הטעם, לאלעזר ולא לאהרן. ומשיב, אלא אהרן הוא שושבין של המלכה. וע"כ אינו ראוי למעשה הפרה שהוא דין. ועוד שאהרן אינו בא מצד טהור, אלא מצד קדוש (ההפרש מטהור לקדוש נתבאר לעיל תזריע דף מ"ה ד"ה אמנם ע"ש כל ההמשך) ומשום שפרה אדומה באה לטהרה, ע"כ לא ניתנה לו.
פסקה כב
כל מלה דהאי וכו': כל דבר שבפרה הזו שהיא המלכות, היא בשבע, ז' כבוסים וכו' וכבר למדנו (לעיל פרשת אחרי אות שנ"ה) מהו הטעם. הוא משום שהמלכות היא שבע שני השמיטה, שכוללת ז' ספירות חג"ת נהי"מ, ונקראת בת שבע, וע"כ כל מעשיה בשבע. בוא וראה, כל מה שנעשה מפרה הזו הוא כדי לטהר, ולא לקדש. ואע"פ שניתנה לסגן הכהנים שהוא אלעזר, הוא אינו שוחט ואינו שורף, כדי שלא ימצא דין מצדו. וכל שכן אהרן שהוא במדרגה השלמה יותר מאלעזר, שאינו צריך להמצא שם ולהזדמן שם.
פסקה כג
האי פרה כיון וכו': פרה זו כיון שנעשית אפר, צריכים להשליך בה, עץ ארז ואזוב ושני תולעת. ואלו כבר למדנו (לעיל מצורע אות י"ט ע"ש) ואסף איש טהור. ולא קדוש. והניח מחוץ למחנה במקום טהור. כי אינו נקרא טהור אלא מצד שהיה תחילה טמא.
פסקה כד
רזא דכלא האי וכו': סוד הכל. זה שכתוב, למי נדה חטאת היא. הוא משום שכל דינים התחתונים וכל אלו הבאים מצד הטומאה, מקבלים כחם מן המלכות, בעת שיונקת מצד האחר, דהיינו מצד השמאל כמו שהיתה במצב הא' כנ"ל. ויושבת בדין. כש"א, מלאה דם הודשנה מחלב. אז כל הדינים של צד הטומאה, מתעוררים ומתעלים ושורים בעולם. כיון שעושים מעשה ההיא, של שרפת הפרה, למטה, וכל הדין הזה נעשה במקום הזה, בפרה הזו, ומשליכים עליה עץ ארז וגו', אז נחלש הכח שלהם, של צד הטומאה, ובכל מקום ששורים המה נשברים ונחלשים, ובורחים משם, כי כח הזה שלהם נראה להם נשבר ומדוכה כמו שנעשה בשרפת הפרה, ואז אינם שורים באדם, והוא נטהר.
פסקה כה
וע"ד אתקרי מי נדה וכו': וע"כ נקראים מי נדה, שפירושו, מים לטהר כשהעולם שורה בדין וצד הטומאה נתפשט בעולם, כמו בטומאת נדה. כאן נכללו כל מיני טומאה וכל מיני טהרה. ומשום זה טומאה וטהרה הן כלל עליון של התורה. והעמידוהו החברים. א"ר שמעון, אלעזר, עשית, שלא יאמרו החברים דבר אחריך. כי מרוב החכמה והשלמות שבדבריך, יתביישו לומר דבריהם.
פסקה כו
פרה אדומה תמימה וכו': אסור לחרוש בשבת חרישה של שור (כמ"ש להלן פרשת פנחס אות תקצ"ב דף רמ"ג ע"ב דפו"י) שנאמר, על גבי חרשו חורשים. ושכינה תחתונה, דהיינו מלכות, היא פרה אדומה, מצד הגבורה. והיא תמימה מצד החסד, שהוא מדרגת אברהם, שנאמר בו, התהלך לפני והיה תמים. אשר אין בה מום, היא מצד עמוד האמצעי, שהוא ז"א המיחד שמאל וימין שלה. אשר לא עלה עליה עול, היא מצד שכינה עליונה, שהיא חירות, דהיינו בינה. במקום שהיא שולטת, דהיינו המלכות הכלולה מכל הנ"ל, והזר הקרב יומת, אין רשות לסטרא אחרא לשלוט, לא שטן, ולא משחית, ולא מלאך המות, שהם מצד הגיהנם. ע"כ ר"מ (וזהו דרך אחר ממה שפירש הזהר לעיל באות י"ח י"ט כ').
פסקה כז
פתח ר"ש ואמר וכו': פר"ש ואמר, המשלח מעינים בנחלים וגו'. ישקו כל חיתו שדי וגו'. מקראות אלו אמר דוד המלך ברוח הקדש, ויש להסתכל בהם. בוא וראה, בשעה שחכמה עליונה בטש בחקיקותיו, דהיינו בעת שהחכמה ובינה עליונים נזדווגו, אע"פ שחכמה עליונה היא נסתר שבכל הנסתרות, כי בחו"ב עליונים שהם או"א עלאין, אין ה י' יוצא מאויר (כנ"ל ב"א דף רנ"א ד"ה נחית) הוא פתח ונמשך ממנו נהר אחד מלא בשערים עליונים, שהוא בינה, דהיינו ישסו"ת, שבהם יוצא ה י' מאויר ומושפע מהם חכמה וחסדים.
פסקה כח
כמבועא ומקורא דמיא וכו': והמשיל ענין זה של או"א עלאין וישסו"ת, כמו מבוע ומקור המים, הממלא אגם גדול, ומשם, מן האגם, נמשכים מבועים ונחלים ונהרות לכל צד, לימין ולשמאל, כך זה, או"א וישסו"ת, בשביל דק אחד שלא נודע, דהיינו בזווג היסודות דאו"א עלאין שהם בלתי נודעים, שבהם אין ה י' יוצא מאויר, נמשך ויוצא אותו הנהר הנמשך ויוצא מן העדן, דהיינו הבינה שיצאה מראש א"א, בעת קטנות וחזרה לראש א"א, בעת גדלות (עי' ויקהל ק"ד [ש"י] ד"ה פירוש) שע"י יציאה וביאה זו, הוא ממלא אותו הנחל העמוק, דהיינו ישסו"ת, בדומה לאגם המים הגדול המתמלא מן המבוע והמקור שהם או"א עלאין, ומשם נמשכים מבועים ונחלים לז"א ומלכות, ומתמלאים ממנו, בחכמה וחסדים. ז"ש, המשלח מעינים בנחלים. אלו הם הנהרות העליונים הקדושים של ז"א, של אפרסמון הטהור, כי ה"ס אוירא דכיא, שחג"ת של ז"א מקבלים מאו"א עלאין, שה"ס אפרסמון הטהור. והיינו, בין הרים יהלכון, שהם חג"ת דז"א הנקראים הרים. וממנו מקבלת המלכות. וכולם, ז"א ומלכות, שותים כאחד מאותו הנביע של נחל העליון הקדוש הנמשך ויוצא, שהוא ישסו"ת.
פסקה כט
לבתר ישקו כל וכו': אח"כ, אחר ששתו ז"א ומלכות, ישקו כל חיתו שדי. היינו שכתוב, ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים, אלו ד' ראשים, הם כל חיתו שדי, שהם ד' חיות אריה שור נשר אדם, שהם המרכבה של המלכות, והם כלל של כל המחנות וכל הצבאות שבבי"ע, שאחוז בהם שדי, דהיינו מטטרון שנקרא שדי, שהוא העליון על כולם, אל תקרא שדי עם שין שמאלית קמוצה, אלא שדי, עם שין ימנית פתוחה, שהוא, מטטרון, נוטל ומשלים בעצמו השם, מיסוד העולם, כי השם שדי הוא ביסוד דז"א, ומטטרון להיותו מרכבה ליסוד דז"א, נוטל שם הזה.
פסקה ל
ישברו פראים צמאם: הם אלו שכתוב בהם והאופנים ינשאו לעומתם, כי רוח ה חיה באופנים. מי הוא חיה. אלא אלו הן חיתו שדי, שהן ארבע, וכל אחת מהן לרוח אחד מד' רוחות שבעולם, וההיא, נקראת חיה, והאופנים הם ארבע, לכל אחת ואחת מן ארבע החיות, וכל אחד שבאופנים. אינו הולך אלא מרוח אותו החיה ההולכת עליו. דהיינו כל אחד מאופנים מרוח הבחינה שכנגדו בחיות. וכאשר אלו, החיות והאופנים, נשקים משקוי העליון ההוא, כל שאר צבאות אחרים נשקים ומתרוים ומשתרשים בשרשיהם. ומתאחדים אלו באלו במדרגות ידועות. ז"ש, עליהם עוף השמים ישכון וגו' משקה הרים מעליותיו וגו', אלו שאר המדרגות העליונות.
פסקה לא
לבתר כל דא וכו': לאחר כל זה, שכל העליונים ותחחונים נתמלאו שפע מאו"א, נאמר, מפרי מעשיך תשבע הארץ, שהיא ארץ עליונה הקדושה, דהיינו המלכות, וכשהיא מתברכת, כל העולמות כולם שמחים ומתברכים, וזה בשעה שהברכות נמצאות משקוי הנחל, שהוא המבוע הנ"ל, שהם או"א, העמוק מכל. פירוש, כי אין הארת החכמה שמשמאל, מתגלה במלכות, שהיא השפע המיוחד לה, אלא אחר שהעליונים וכל התחתונים מתמלאים בשפע חסדים המרובים מאו"א עלאין. וז"ש, לבתר כל דא וכו'.
פסקה לב
ובשעתא דברכאן לא וכו': ובשעה שברכות אינן נמצאות לרדת בעולם שהם החסדים והמלכות מקבלת חכמה משמאל בלא חסדים, אז העולם, שהוא המלכות, יושבת בדין, ומצד השמאל נתעורר רוח ומתפשט בעולם, וכמה גדודי מלאכי חבלה נמצאים בעולם, ושורים על בני אדם, כי בעת שהחכמה היא בלי חסדים, כל דינים הקשים נמשכים ממנה, ואותו הרוח מטמא אותם, כמו אדם שמת ורוח הטומאה שורה עליו, כך הוא שורה למי שיקרב אל אותו הרוח דשמאל.
פסקה לג
הה"ד תסתיר פניך וגו': ז"ש תסתיר פניך יבהלון. מקרא זה מה הוא אומר, אלא תסתיר פניך יבהלון, הוא מפני שלא נשקו המדרגות, שתמצאנה ברכות בעולם, כי פניך, פירושו חסדים וברכות, אז, תוסף רוחם יגועון, שנתעורר רוח אחר מצד שמאל בלי ימין, ורוח הטומאה שורה על בני אדם, על אלו שמתו, ואותם שנמצאו עמהם, ועל שאר בני אדם. כלומר שרוח הטומאה מתפשט על כל העולם, ומהו הרפואה שלהם. הוא שכתוב, ואל עפרם ישובון. שזהו שריפת החטאת, כדי להטהר בו. והיינו סוד, הכל היה מן העפר ואפילו גלגל חמה.
פירוש. בעת שעונות התחתונים גורמים שיסתלקו החסדים מן המלכות, ונעשה פרוד בין ז"א למלכות, אז נמצאת המלכות יונקת משמאל בלי ימין כמו במצב הא', ואז מאיר השמאל ממעלה למטה, שה"ס רוח הטומאה, המטמא את העולם. וכל אדם הקרב אל רוח ההוא, הוא כמו מת. ויש ג' בחינות. א', הממשיך את רוח ההוא דהיינו שממשיכו ממעלה למטה. ב' המקבלו אחר שנמשך. ג' שאינו מקבלו אלא הוא מושפע ממנו בלי כוונה. וז"ש תוסף רוחם יגועון, ואתער רוח אחרא מסטרא שמאלא שהוא מאיר ממעלה למטה, וע"כ, ורוח מסאבא שרייא על בני נשא, שיש בו ג' בחינות, א', על אינון דמיתון, דהיינו אותם שממשיכים אותו. ב', ומאן דקאים בהדייהו, דהיינו הנמצאים עם הממשיכים את הרוח, וגם הם מקבלים אותו. ג', ועל שאר בני נשא, שלא המשיכו אותו גם לא קבלו אותו אלא שמושפעים בלי כוונה לכך, מחמת שליטתו על העולם.
וז"ש, מאי אסוותא דלהון, הא דכתיב, ואל עפרם ישובון, דא עפר שריפת החטאת, פירוש. כי נתבאר סוד פרה אדומה, שהיא המשכת מצב הא' של המלכות עם כל דינים הקשים שעברו אז על המלכות, עד שנתמעטה ממצב הא', שחזרה לנקודה, שה"ס שריפת הפרה עד שנעשית לאפר, ואז קבלה מצב הב', ובאה עם ז"א פנים בפנים (כנ"ל אות כ' ע"ש). והמיעוט הזה שחזרה לנקודה, נבחנת כמו עפר, הנשאר אחר העלמת הבנין. וז"ס עפר שריפת החטאת, דהיינו מה שנשאר אחר כל הדינין שעברו על מצב הא'. ולפיכך בעת שרוח הטומאה מתפשט בעולם מחמת חטאי התחתונים, כנ"ל, שהוא בחינת שמאל בלי ימין כמו שהמלכות היתה במצב הא', הנה כשמתעוררים עפר שריפת החטאת הוא מבריח תיכף רוח הטומאה הזה ושובר אותו ושורף אותו עד שבורח מן העולם. (כנ"ל באות כ"ד) שאומר, כדין אתחלש חילא דלהון ובכל אתר דשראן אתברו ואתחלשו וערקין מניה וכו'. הרי שכל הרפואה היא ואל עפרם ישובון, דהיינו להזות עליו מעפר שרפת החטאת. ונודע שלולא נתמעטה המלכות ממצב הא' וחזרה עד לנקודה, לא היה העולם יכול להתקיים, מחמת רוב הדינים שהיה במצב הא' של המלכות. והמיעוט עד לנקודה נקרא עפר, וז"ש. והיינו רזא, הכל היה מן העפר ואפילו גלגל חמה. כי לולא מיעוט הזה, לא היה קיום לכל מעשה בראשית.
פסקה לד
לבתר דמהדרן וכו': לאחר שחוזרים לעפר הזה, כדי להטהר בו, כנ"ל בדבור הסמוך, נעבר רוח הטומאה ונתעורר רוח אחר קדוש, ושורה בעולם. ז"ש, תשלח רוחך יבראון יבראו וירפאו ברפואה עליונה של רוח אחר. ותחדש פני האדמה, כי נטהרה, וחדוש הלבנה נמצא, וכל העולמות מתברכים. שכל זה ה"ס מצב הב', כנ"ל בדבור הסמוך. אשרי חלקם של ישראל, שהקב"ה נתן להם עצה, שכולה היא רפואה כדי לזכות לחיי עולם הבא, וימצאו טהורים בעולם הזה, וקדושים לעולם הבא. עליהם כתוב, וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם.
פסקה לה
ויבאו וגו' מדבר צין וגו': ר' יהודה אמר, למה פרשת פרה סמוכה למיתת מרים, וכבר העמידוהו. ומשיב, אלא כיון שנעשה דין בפרה זו כדי לטהר הטמאים, נעשה דין במרים, כדי לטהר את העולם, כי מיתת צדיקים מכפרים על העולם, ונסתלקה מן העולם. כיון שנסתלקה מרים, נסתלקה הבאר שהיתה הולכת עם ישראל במדבר. ונסתלקה באר של הכל. שה"ס המלכות.
פסקה לו
א"ר אבא כתיב וכו': אר"א, כתוב, ואתה בן אדם שא קינה על בתולת ישראל. שהיא המלכות. שואל וכי עליה בלבד. ומשיב, לא. אלא משום שהכל נשבר בשבילה, כי בשבילה נשבר אחריה הימין של ז"א, שה"ס הסתלקות החסד מחמת פרוד המלכות, שהחסד היה מקרבה אל הגוף, שהוא ז"א. והגוף, שהוא השמש, דהיינו ז"א המשפיע למלכות, נחשך בשבילה, כי אין לו למי להשפיע. וזהו סוד שכתוב הושיעה ימינך וענני. דהיינו שיושיע את יד הימין, שנשבר מחמת פרוד המלכות, וכן הגוף, שכתוב, אלביש שמים קדרות, כי השמש שהוא ז"א, נחשך בשבילה. כעין זה ותמת שם מרים. שזה יורה הסתלקות המלכות. ונעשה ג"כ כנ"ל, שנחלש הימין ונחשך ז"א.
פסקה לז
ולא היה מים לעדה: כי נסתלק הבאר של מעלה, שהיא מלכות ושלמטה, שהיא מרים. ואח"כ נשבר הימין, שכתוב, יאסף אהרן אל עמיו, שה"ס החסד שהוא ימין. ואח"כ נחשך השמש, שכתוב ומות בהר וגו', והאסף אל עמך וגו', ומשה היה מרכבה לז"א הנקרא שמש. הרי שזרוע הימין נשבר, והגוף, שהוא השמש, נחשך.
פסקה לח
ות"ח לא אשתכח וכו': בוא וראה לא נמצא דור בעולם כמו הדור שמשה חי בעולם, ואהרן ומרים. ואם תאמר, בימי שלמה היה ג"כ כזה, לא. כי בימי שלמה היה שולט הלבנה, כי אותו הדור היה מקבל מלבנה, שהיא המלכות. והשמש היה נאסף, שלא היו מקבלים מז"א, שנקרא שמש. ובימיו של משה, היתה נאספת הלבנה, שלא היו מקבלים מן המלכות, והשמש שלט. שהיו מקבלים מז"א, שנקרא שמש.
פירוש, כמו שהשמש והלבנה אינם שולטים בזמן אחד, כי ביום לא תראה הלבנה, ובלילה לא יראה השמש. ועל כן גם בעת שז"א ומלכות שה"ס שמש ולבנה, הם מחוברים, מ"מ יש הפרש בשליטתם, וכששולט ז"א אינה ניכרת שליטת הנוקבא, וכששולטת הנוקבא אינו ניכר שליטת ז"א, וע"כ כיון שמשה היה בחינת ז"א, בני דורו היו מקבלים מז"א. ושלמה היה בחינת הלבנה שהיא המלכות, היו בני דורו מקבלים מן הלבנה. אמנם ודאי, שהן בזה והן בזה, היה זווג ז"א ומלכות, אלא המדובר היא רק בשליטה.
פסקה לט
תלת אחין הוו וכו': ג' אחים היו משה אהרן ומרים, כש"א, ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים. מרים היא הלבנה, מלכות, משה הוא שמש, ז"א, אהרן הוא זרוע הימין. חסד. חור זרוע שמאל, גבורה. ויש אומרים, נחשון בן עמינדב, היה זרוע שמאל. בתחילה מתה מרים, ונסתלקה הלבנה, ונסתלקה הבאר. אח"כ נשבר זרוע הימין המקרב תמיד את הלבנה, שהיא המלכות, באחוה בשמחה. וע"כ כתוב, ותקח מרים הנביאה אחות אהרן, אחות אהרן ודאי, שהוא הזרוע המקרבה באחדות באחוה עם הגוף, שהוא ז"א.
פסקה מ
לבתר אתכניש שמשא וכו': אח"כ נאסף השמש ונחשך, כמו שהעמדנו, שכתוב, והאסף אל עמך גם אתה וגו'. אשרי הדור שמשה אהרן ומרים נמצאו בעולם. בימיו של שלמה שלטה הלבנה שהיא המלכות, בתקוניה, במילואה, ונראית בעולם, ונתקיים שלמה בחכמה של האור שלה, כי גילוי אור החכמה הוא רק במלכות (כנ"ל ב"א דף רע"ו ד"ה ועוד כמה) ושלט בעולם. כיון שהלבנה ירדה בעונותיו, נפגמה יום אחר יום, עד שהיתה נמצאת בקרן מערבית, שהוא מקומה של המלכות עצמה, ולא יותר ואז ניתן רק שבט אחד לבנו של שלמה. והשאר לירבעם. אשרי חלקו של משה נביא הנאמן.
פסקה מא
כתיב וזרח השמש וגו': כתוב, וזרח השמש ובא השמש וגו'. מקרא זה העמדנו. אבל וזרח השמש, היינו כשיצאו ישראל ממצרים שהשמש האיר, שהוא משה, ולא הלבנה, שהיא מלכות. ואל מקומו שואף וגו'. כי כתוב, ובא השמש, כי משה נאסף במדבר, עם שאר מתי המדבר. כיון שבא השמש, לאיזה מקום נאסף. אל מקומו, דהיינו כדי להאיר אל הלבנה. ז"ש, שואף זורח הוא שם, שאע"פ שנאסף, זורח הוא שם ודאי, כי אין הלבנה מאירה אלא מאור השמש. וזהו סוד שכתוב, הנך שוכב עם אבותיך וקם. אע"פ שתאסף הנך קם להאיר אל הלבנה. שזה הוא יהושע, כי יהושע היה מרכבה אל המלכות.
פסקה מב
ועליה כתיב האי וכו': ועליו על יהושע כתוב מקרא הזה, מה יתרון לאדם בכל עמלו וגו'. מה יתרון לאדם בכל עמלו, זה יהושע, שהשתדל להנחיל את ארץ ישראל, שהיא המלכות, ולא זכה להשלים את הלבנה, שהיא המלכות, כראוי, כי הוא עמל בישראל תחת השמש, דהיינו תחת משה, שהוא סוד ז"א הנקרא שמש. בוא וראה, אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה, כיון שעבד תחת משה ולא לקח מקומו ממש שהוא שמש, אלא תחת השמש, שלא היה לו אור משלו, אלא מאורו של השמש שהאיר לו. אם כן איזה שבח היה לו, כיון שלא השלים לכאן ולכאן. לשמש ולבנה, דכיון שלא השלים עצמו במדרגת השמש, ע"כ לא היה יכול להשלים את הלבנה.
פסקה מג
ובכל אתר דאמר וכו': ובכל מקום שאמר שלמה, תחת השמש, על מדרגת עצמו אומר, שהיא מלכות, דהיינו, ראיתי תחת השמש. ועוד ראיתי תחת השמש, שבתי וראה תחת השמש. וכן כלהו. שמשום מדרגת עצמו אמר. וזה הוא סוד הדבר ודאי.
פסקה מד
רש"א ודאי מאן וכו': ר' שמעון אומר הוא חולק על הנ"ל, ודאי מי שלוקח סם המות בלבדו, דהיינו מלכות בלבד בלי ז"א, עליו כתוב, בכל עמלו שיעמול תחת השמש, ודאי. ומי הוא תחת השמש. הוי אומר, זו הלבנה, שהיא מלכות. ומי שאחוז בלבנה בלי השמש, נמצא עמלו ודאי תחת השמש. וזה הוא חטא הראשון שבעולם, דהיינו חטא עץ הדעת, שהמשיך אור החכמה שבמלכות ממעלה למטה, שבזה הפרידה מז"א בעלה, ולקח המלכות לבדה ועל זה אוה"כ, מה יתרון לאדם בכל עמלו, שהוא נאמר על אדם הראשון, וכן לכולם הבאים אחריו, החוטאים במקום הזה.
פסקה מה
הולך אל דרום וסובב אל צפון: היינו שכתוב, מימינו אש דת למו. ימינו זה דרום, חסד. אש דת, זה צפון גבורה, וזה כלול בזה. וע"כ כתוב הולך אל דרום וסובב אל צפון.
פסקה מו
סובב סובב הולך הרוח: מקרא זה קשה, סובב סובב הולך השמש היה צריך לומר, מהו הולך הרוח. ומשיב, מי הוא רוח הזה, הוא תחת השמש, הנקרא רוח הקדש, דהיינו מלכות. ורוח הזה, מלכות, הולך וסובב לאלו ב' צדדים דרום וצפון, שהם קו ימין וקו שמאל, להתחבר בגוף, שהוא ז"א, הנקרא שמש. וע"כ כתוב הרוח עם ה' הידיעה, יורה אותו הנודע. שהוא חלק ישראל, דהיינו המלכות שהיא חלקו של ז"א הנקרא ישראל. וכן ישראל של מטה מונין ללבנה, שהיא חלקם. אלא שהיא ביחד עם ז"א.
פסקה מז
ועל סביבותיו שב הרוח: שואל, מהו סביבותיו. ומשיב, אלו הם האבות, שהם המרכבה הקדושה, והם שלשה, ודוד הוא רוח, שהוא הרביעי שנתחבר בהם. הרי הם מרכבה קדושה שלמה. ועל זה על דוד שעלה ונכלל במרכבה עליונה, כתוב, אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה.
פירוש. הרוח הוא מלכות כנ"ל בדבור הסמוך, וכשהרוח הזה עולה לחג"ת דז"א ונתחבר עמהם להיות ד' רגלין למרכבה עליונה, אל הבינה, נאמר עליו ועל סביבותיו שב הרוח. וז"ש מאן סביבותיו, אלין אבהן, דאינון רתיכא קדישא, ואינון תלת, דהיינו חג"ת הנקראים אבות, והם ג' רגלי הכסא. ועליהם אוה"כ סביבותיו, שהרוח, שב, ומתחבר עמהם להיות רגל רביעי, וז"ש, ודוד דא הוא רוחא, דוד שה"ס מלכות הוא הרוח שבכתוב, רביעאה דאתחבר בהון, שהוא רגל רביעי אל המרכבה. שנתחבר בחג"ת הנקראים סביבותיו. וז"ש ועל סביבותיו שב הרוח.
פסקה מח
בגין דכל מלוי וכו': כי כל דבריו של שלמה המלך סתומים כולם בחכמה, וכולם נאמרים לפני ולפנים בהיכל הקדש. ובני אדם אינם מסתכלים בהם, ורואים דבריו כדברי אדם אחר. ואם כן מהו השבח לשלמה המלך בחכמתו יותר משאר בני אדם. אלא ודאי כל דבר ודבר של שלמה המלך סתום בחכמה.
פסקה מט
פתח ואמר טובה וגו': פו"א, טובה חכמה עם נחלה ויותר לרואי השמש. אם לא שנתגלה לי דבר זה, לא הייתי יודע מה שאומר. טובה חכמה, היינו חכמה שהוא תחת השמש שהיא כסא מתתקנת לשמש שהוא ז"א, שהיא חכמה שבמלכות, דהיינו חכמה תתאה, הנקראת תחת השמש, ונקראת כסא. טובה חכמה עם נחלה, פירושו, שנאה ויפה כשהחכמה, שהיא המלכות, שורה עם ישראל להתקשר בה. שהם נחלה וגורל של המלכות.
פסקה נ
אבל תושבחתא יתיר וכו': אבל יותר שבח הוא לרואי השמש, כי הם זכו להתחבר בשמש, שהוא ז"א, ולהתקשר בו. שהרי אחוז בעץ החיים, ומי שאחוז בעץ החיים הוא אחוז בכל, אחוז בחיי עולם הזה, שהוא מלכות, ובחיי עולם הבא, שהוא בינה, כי ז"א אחוז במלכות ובבינה. וז"ש, ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה. מהו ויתרון דעת, זהו עץ החיים, שה"ס דעת וז"א, היתרון שלו מהו. ודאי הוא החכמה, כי התורה שהוא ז"א, ודאי יצאה מחכמה עליונה. שהיא או"א.
פסקה נא
תו טובה חכמה וגו': עוד פירוש, על טובה חכמה עם נחלה. טובה חכמה שהיא חכמה תתאה, ודאי עם נחלה, שהוא צדיק העולם, דהיינו יסוד דז"א, שהוא אור השמש, שהיסוד דז"א הוא אור הז"א שנקרא שמש. כי שתי מדרגות אלו, יסוד ומלכות, יושבות ביחד, תהו היופי שלהן, אבל, ויותר לרואי השמש, דהיינו לאלו המתאחדים עם השמש עצמו, שהוא ז"א, שהוא התוקף של כולם, והשבח של כולם.
פסקה נב
ודא הוא דעת וכו': וזה, השמש, הוא דעת דז"א, שהיא עץ החיים, והרי העמידוהו, גם בלא דעת נפש לא טוב, מי הוא הנפש. זו היא נפש טוב של דוד המלך, שהוא מלכות. וזו היא החכמה שאמרנו, שבעת שהנפש שהיא המלכות מחוברת עם דעת דז"א, אז נקראת חכמה תתאה. ומשום זה, יתרון דעת החכמה, כי משם, מן הדעת, נשרש האילן, שהוא המלכות, ונטע לכל הצדדים לימין ולשמאל, וכן לכל אלו הנאחזים באילן הזה. וע"כ שלמה המלך לא נמצא אלא במדרגתו, שהיא מלכות, ומשם ידע הכל, והיה אומר, עוד ראיתי תחת השמש. שהוא מלכות הנקראת תחת השמש (כנ"ל אות מ"ג) וכן ושבתי וראיתי וגו'. וכן כולם. אשרי הם הצדיקים העוסקים בתורה ויודעים דרכיו של המלך הקדוש, וסתומים עליונים הגנוזים בתורה. שכתוב כי ישרים דרכי ה'.
פסקה נג
יאסף אהרן אל עמיו וגו': רבי חייא פתח ושבח אני את המתים שכבר מתו וגו' מקרא זה למדנו והעמידוהו. בוא וראה, כל מעשיו של הקב"ה הם בדין ובאמת, ואין מי שיקשה כנגדו קושיות, וימחה בידו, ויאמר לו מה אתה עושה. וכרצונו עשה הכל.
פסקה נד
ושבח אני את המתים: שואל, וכי שלמה המלך משבח את המתים יותר מן החיים, והרי לא נקרא חי, אלא מי שהוא בדרך אמת בעולם הזה. כש"א, ובניהו בן יהודע בן איש חי. והעמידו החברים. והרשע, שאינו הולך בדרך אמת נקרא מת. ושלמה המלך משבח את המתים מן החיים.
פסקה נה
אלא ודאי כל וכו': אלא ודאי כל דבריו של שלמה המלך נאמרו בחכמה, והרי למדנו, ושבח אני את המתים, אילו לא היה כתוב יותר, הייתי אומר כך, שמשבח את המתים יותר מן החיים, אבל כיון שכתוב, שכבר מתו, נמצא בזה דבר אחר בחכמה. שכבר מתו, פירושו, שכבר מתו בזמן אחר, שנסתלקו מן העולם ונתתקנו בעפר, דהיינו שחזרו ונתגלגלו ובאו לעולם הזה. כל שכן שקבלו עונש פעם ושתים, כי היו ב' פעמים בעולם הזה, וזה ודאי שנתתקן מקומו ביותר שבח מאלו החיים שעוד לא קבלו עונש הגלגול.
פסקה נו
וע"ד כתיב ושבח וגו': וע"כ כתוב, ושבח אני את המתים שכבר מתו, שכבר מתו הוא בדיוק, דהיינו אלו שהם חיים, ונקראים מתים. מהו הטעם שנקראים מתים. הוא משום שטעמו טעם המות, ואע"פ שנמצאים בעולם הזה, הם מתים, ומבין המתים הוחזרו. ועוד, כי הם עומדים לתקן על מעשים הראשונים שעשו קודם מיתתם, ע"כ נקראים מתים, להיותם מתקנים המעשים של מי שמת, מן החיים אשר המה חיים, כי עוד לא טעמו טעם המות, ולא קבלו עונשם, ואינם יודעים אם המה זכאים בעולם ההוא או לא.
פסקה נז
ת"ח זכאין דזכאן וכו': בוא וראה, צדיקים הזוכים להתקשר בצרור החיים, שהוא יסוד דז"א, הם זוכים לראות בכבוד המלך העליון הקדוש, כמש"א, לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו, והם, המדור שלהם הוא יותר עליון מכל המלאכים הקדושים וכל מדרגותיהם, כי מקום עליון זה אין העליונים והתחתונים זוכים לראותו. ז"ש עין לא ראתה אלקים זולתך וגו'. שה"ס עדן העליון.
פסקה נח
ואינון דלא זכאן וכו': ואלו שאינם זוכים לעלות כל כך כמו אלו, מקום יש להם למטה כפי דרכיהם, ואלו אינם זוכים למקום ההוא, ולראות כמו שרואים אלו שלמעלה, אלא אלו עומדים במקום של עדן התחתון, ולא יותר. ואם תאמר מהו עדן התחתון. אלא זה הוא עדן שנקרא חכמה התחתונה, שהיא המלכות, והיא עומדת על הגן שבארץ. וההשגחה של עדן הזה עליו, על הגן. ואלו הצדיקים, עומדים בגן עדן זה שבארץ, ונהנים מערן הזה, שהיא חכמה תתאה.
פסקה נט
מאי בין עדן וכו': מהו בין עדן התחתון לעדן העליון, הוא כיתרון האור מן החשך, עדן התחתון נקרא עדנה. שהיא נקבה, עדן העליון נקרא עדן, שהוא זכר, (כנ"ל שלח אות רמ"ה) עליו כתוב, עין לא ראתה אלקים זולתך. עדן התחתון זה נקרא גן כלפי עדן שלמעלה, וגן הזה נקרא עדן כלפי הגן שלמטה. ואלו הנמצאים בגן שלמטה, שהוא ג"ע הארץ, נהנים מאותו העדן שעליהם, שהוא חכמה תתאה, בכל שבת ושבת ובכל חדש וחדש, ז"ש, והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו וגו'.
פסקה ס
ועל אלין אמר וכו': ועל אלו אמר שלמה, מן החיים אשר המה חיים עדנה, כי אלו הם במדרגה עליונה יותר מהם, מי הם, אלו. היינו אלו שכבר מתו וקבלו עונשם שתי פעמים (כנ"ל אות נ"ה) ואלו נקראים כסף מזוקק, שנכנס לתנור פעם ושתים ויצא ממנו הזוהמא, ונתברר ונעשה נקי. וטוב משניהם את אשר עדן לא היה, היינו רוח ההוא העומד למעלה ונעכב מלרדת למטה, שזה עומד בקיומו, שעוד לא חטא, ואין לו לקבל עונש, ויש לו מזון ממזון ההוא העליון שלמעלה למעלה.
פסקה סא
טב מכלהו מאן וכו': טוב מכולם, הוא, מי שבא לעולם הזה, ולא נפרד מהקב"ה, ואינו בגלוי, וכל דבריו הם בצנעה, זה הוא זכאי חסיד ששמר מצות התורה וקיים אותם ועסק בתורה יומם ולילה, זה מתאחד ונהנה במדרגה עליונה על כל שאר בני אדם, וכלם נשרפים מהסתכלות בחופה של זה.
פסקה סב
ת"ח בשעתא וכו': בוא וראה, בשעה שאמר הקב"ה למשה, יאסף אהרן אל עמיו, נחלש כחו, וידע שנשבר זרוע הימין שלו שהוא החסד, ונזדעזע כל גופו. כיון שאמר קח את אהרן ואת אלעזר בנו. אמר לו הקב"ה, משה, הרי זרוע אחר השאלתי לך. והפשט את אהרן וגו'. ואהרן יאסף, הרי אלעזר יהיה אצלך ימין הזה, תחת אביו. ועם כל זה לא מילא מקום בזמן ההוא כאביו, שהרי ענני יקר נסתלקו, ולא הזרו אלא בזכותו של משה, ולא בזכות אלעזר.
פסקה סג
ויעש משה כאשר צוה וגו': שואל, למה לעיני כל העדה. ומשיב, משום שאהרן היה אהובו של העם יותר מהכל, ולא יאמרו שמת על ידי משה. ומשה משך את אהרן בדברים, עד שעלו אל ההר, וכל ישראל היו רואים בשעה שהפשיט משה לבושי אהרן והלבישם לאלעזר.
פסקה סד
מאי טעמא משה וכו': שואל, מהו הטעם שמשה פשט את בגדיו. ומשיב, אלא משה הלבישם את אהרן, בשעה שעלה לכהונה. ז"ש וילבש משה את אהרן את בגדיו. וכתוב, וילבש אותו את המעיל. ע"כ עתה, הסיר משה ממנו מה שנתן לו, והקב"ה הסיר ממנו מה שנתן לו, דהיינו נשמתו. ושניהם הפשיטו את אהרן מכל, ומשה הסיר מה שבחוץ, והקב"ה מה שבפנים. וכל עוד שלא הסיר משה, הקב"ה לא הסיר. אשרי חלקו של משה.
פסקה סה
זכאה חולקיהון דצדיקייא וכו': אשרי חלקם של הצדיקים, שהקב"ה רוצה בכבודם, כי התקין הקב"ה לאהרן, מטה ומנורה של זהב המאירה, ומשל עצמו לקחה, ממנורה ההיא שהיה מדליק שתי פעמים בכל יום. ואחר זה הסתים פי המערה וירדו.
פסקה סו
רבי יהודה אמר וכו': רי"א, פי המערה היה פתוח, וכל ישראל היו רואים את אהרן מת, ונר המנורה דולק לפניו, ומטתו יוצאת ונכנסת, כדי שיראו ישראל שהוא מת, וענן אחת עומד על המטה. ואז ידעו ישראל כי אהרן מת. וראו שנסתלקו ענני כבוד מישראל. ז"ש ויראו כל העדה כי גוע אהרן וגו'. וכבר העמידוהו. וע"כ בכו את אהרן כל בית ישראל גברים ונשים וטף, כי אהובם של כולם היה.
פסקה סז
רבי שמעון אמר וכו': רש"א, אלו ג' אחים עליונים, קדושים, למה לא נקברו במקום אחד, והאברים נתפזרו אחד כאן ואחד כאן ואחד במקום אחר. אלא יש שאומרים, שבמקום שהיו עתידים ישראל להסתכן שם, מתו כל אחד ואחד, כדי להגן על ישראל. ונצלו. אבל, הפירוש הוא, כי כל אחד מת כראוי לו. מרים מתה בקדש. והיתה בין צפון לדרום. כי מרים היתה מרכבה למלכות, שהיא בין ימין ושמאל דז"א המכונים דרום צפון. אהרן. שהיה מרכבה לחסד, שמת בהר ההר, היה לצד ימין. משה, שמת בהר העברים, היה באמצע כראוי לו, כי משה היה מרכבה לקו אמצעי, שהוא ת"ת. אחז הר הזה של משה, בהר של אהרן, ואסף קברה של מרים להר ההוא של משה, שהיה אחוז מב צדדים מימין ומשמאל. כי קו האמצעי כולל ימין ושמאל. וע"כ נקרא הר העברים, על שם המעבר שיש בין שני צדדי ההר, המעברים, והמעבר אחוז בצד זה ובצד זה, בימין ובשמאל.
פסקה סח
זכאה חולקהון דצדיקייא וכו': אשרי חלקם של הצדיקים בעולם הזה ובעולם הבא. ואע"פ שהם במקום אחר בעולם אחר עליון, זכותם עומדת בעולם הזה לדורי דורות. ובשעה שישראה חוזרים בתשובה לפני הקב"ה, וגזירה נגזר עליהם. אז קורא הקב"ה את הצדיקים העומדים לפניו למעלה, ומודיע להם, והם מבטלים גזרה ההיא, והקב"ה מרחם על ישראל. אשרי הם הצדיקים שעליהם כתוב, ונחך ה' תמיד וגו'.
פסקה סט
וידבר העם באלקים ובמשה וגו': פרשה זו נתבאר במקום אחר, עם אלו הכתובים של מי מריבה של משה ואהרן.
פסקה ע
[א] ר' יצחק פתח וכו': רי"פ, ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות וגו'. מגלת אסתר נאמרה ברוח הקדש, וע"כ כתובה בין הכתובים. ויהי ביום השלישי, שנחלש כח הגוף, מחמת התענית, ועמדה ברוח בלא גוף, אז ותלבש אסתר מלכות. מהו מלכות, אם תאמר בלבושי יקר וארגמן, אלו אינן נקראים כן. בשם מלכות. אלא ותלבש אסתר מלכות, פירושו, שנתלבשה במלכות העליונה הקדושה, ודאי שלבשה רוח הקודש, כי המלכות נקראת רוח הקודש.
[ב] מאי טעמא זכתה וכו': מהו הטעם שזכתה למקום זה, דהיינו למלכות, הוא משום ששמרה פיה שלא להגיד כלום. ז"ש אין אסתר מגדת מולדתה. ולמדנו כל מי ששומר פיו ולשונו, זוכה להתלבש ברוח הקודש. וכל מי שמטה פיו לדבר רע, הרי ודאי, שדבר ההוא הרע עליו. כלומר אם מדבר לשון הרע כנחש הקדמוני הרי אותו הנחש שולט עליו. וע"כ ישראל שדברו באלקים ומשה, שלח עליהם נחשים השרפים. ואם לא, הרי נגעים או צרעת שורפת כנחש, בא עליו. וכבר העמדנו.
פסקה עא
וידבר העם באלקים ובמשה: שאמרו דבר רע על הקב"ה, וכתרגומו, שעל וידבר וגו', מתרגם ואתרעם וכו' ועם משה נצו. למה העליתנו, עשו כל פנים שוים, שהשוו את אלקים ומשה, לומר להם למה העליתנו. משום זה נשלח עליהם נחשים השורפים אותם כאש, ונכנס האש למעיהם, ונפלו מתים. כש"א, וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים.
פסקה עב
ר' חייא אמר וכו': רח"א נחשים היו באים ופיותיהם היו מלחשים, ונושכים ומתים. מהו מלחשים. הוא כש"א, אם ישוך הנחש בלא לחש. אש היתה לוהטת בפיותיהם. ונשכו, ושלחו את האש בהם, ונשרפו מעיהם ומתים. והרי דברים אלו נתבארו במקום אחר.
פסקה עג
ומשם בארה הוא הבאר: שואל, מה השינוי שכאן כתוב בארה ואחר כך כתוב באר. ומשיב, אלא בארה נקראת המלכות אחר שכבר נאספו המים לתוך הים וירדו למטה, למקום המלכות. באר נקראת המלכות, בשעה שיצחק, שהוא קו השמאל דז"א, ממלא אותו. וכיון שהבאר עוד נמצאת בפעולת ז"א, ע"כ נקראת באר בלא ה'. שהוא לשון זכר. וע"כ, היא הבאר הכתיב הוא, הוא הבאר, עם ו', שהוא לשון זכר. והסוד הוא כמ"ש, ועבד הלוי הוא. שהוא רומז על צד שמאל דז"א (כנ"ל קרח אות מ').
פסקה עד
רבי אבא אמר וכו': רא"א, בכל מקום שהכתיב הוא, הוא. והקרי הוא, היא. כמו כאן בבאר, יורה על דכד ונוקבא יחד, וג' אותיות הוא, הן כלל עליון, ה' היא נוקבא, מלכות. ו' היא דכר, ז"א. א' היא בינה, שהיא כלל הכל, כי ז"א ונוקבא יוצאים ממנה. כי א', שהיא בינה, היא שלמות הכל. שכל המוחין יוצאים ממנה. אשרי הם ישראל, אע"פ שהם למטה, הם אחוזים בכלל עליון של הכל, דהיינו בג' אותיות ה' ו' א', ומשום זה כתוב, הוא עשנו ולא אנחנו, ו לא, כתוב ב א' שמורה ול א' אנחנו, שהיא כלל של ו"ה שהם זו"נ, וה א' היא כלל הכל.