הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג
נשא
פסקה א
וידבר וגו׳ נשא את ראש וגו׳: ר׳ אבא פתח. אשרי אדם לא יחשוב ה׳ לו עון ואין ברוחו רמיה. מקרא זה אין ראשו סופו ואין סופו ראשו. כי תחילה אומר לא יחשוב וגו׳ משמע שיש בו עון, אלא לא יחשוב לו. ולבסוף אמר, ואין ברוחו רמיה. ויש להסתכל בו. וכבר העמידוהו.
פסקה ב
ת״ח בשעתא דצלותא וכו׳: בוא וראה. בשעת תפלת המנחה הדין שורה בעולם, ויצחק, שהוא גבורה עליונה וקו שמאל דז״א. תקן תפלת המנחה שאז נעשה הזווג בסוד שמאלו תחת לראשי, וע״כ גבורה עליונה שולטת בעולם עד שבא ונכנס הלילה, משום שהגבורה מקבלת את הלילה. כלומר שלילה שהיא מלכות נמשכת מגבורה, שהיא תפלת המנחה. ומזמן שמתחיל תפלת המנחה, נפרש השמאל לקבל את המלכות, ונתעורר הלילה. שהוא מלכות.
פסקה ג
כתר דאתער כל וכו׳: אחר שנתעורר הלילה, כל אלו שומרי פתחים החצונים כולם מתעוררים בעולם ומתפשטים. וכל בני העולם טועמים טעם המות.
פסקה ד
והא אתמר וכו׳: והרי למדנו, בחצות לילה ממש, נתעורר השמאל כמקודם, כבעת תפלת המנחה, והשושנה הקדושה, שהיא מלכות, מעלה ריחות שה״ס הארת החכמה משמאל, והיא משבחת ומרימה קול, אז עולה ושורה הראש שלה למעלה בשמאל, בסו״ה שמאלו תחת לראשי, והשמאל מקבל אותה. (וענין חצות עי׳ לעיל ויגש דף י״א י״ה ביאור. ולך דף נ״ג ד״ה פירוש. וישלח קל״ח ד״ה וג׳).
פסקה ה
כדין כרוזא קארי וכו׳: אז כרוז קורא בעולם: הגיע הזמן לקום משינה, ולשבח את המלך. ואז מתעוררים תשבחות, ונמצאת התבשמות הכל. אשרי חלקו מי שמעורר לזווג זווג הזה. כשבא הבקר, והימין, שהוא חסד, מתעורר ומחבק אותה, אז נמצא זווג הכל כאחד בין לחכמה ובין לחסדים. משא״כ בלילה אין שם חסדים.
פסקה ו
ת״ח בשעתא דבני וכו׳: בוא וראה בשעה שבני אדם ישנים וטועמים טעם המיתה, והנשמה עולה למעלה, היא עומדת במקום שעומדת ונבחנת על מעשיה שעשתה כל היום, וכותבים אותם בספר. מהו הטעם. משום שהנשמה עולה למעלה ומעידה על מעשיו של האדם, ועל כל מלה ומלה שהוציא מפיו.
פסקה ז
וכד ההיא מלה וכו׳: וכשהמלה ההיא שהאדם הוציא מפיו היא כראוי, שהיא מלה קדושה של תורה ותפלה, אז מלה ההיא עולה ובוקעת רקיעים, ועומדת במקום שעומדת, עד שמגיע הלילה, והנשמה עולה, ואוחזת למלה ההיא, ומכניסה אותה לפני המלך.
פסקה ח
וכד ההיא מלה לאו וכו׳: וכשהמלה ההיא אינה כראוי, והיא מלה מהמלים הרעות, מלשון הרע, המלה ההיא עולה למקום שעולה, ואז נרשמת המלה ההיא ואותו העון על האדם. ז״ש, משוכבת חיקך שמור פתחי פיך, דהיינו מהנשמה המעידה על מעשיו. ומשום זה כתוב, אשרי אדם לא יחשוב ה׳ לו עון. דהיינו כשאין הנשמה מעידה עליו, שירשם לו איזה עון. ומתי הוא, כשאין ברוחו רמיה. דהיינו כשאינו חוטא.
פסקה ט
מבן שלשים שנה ומעלה וגו׳: מצוה זו היא, להיות הלוים משוררים במקדש. ואע״פ שכבר העמדנו למעלה, כאן צריך לחדש דברים. כי הכהן הוא המקריב קרבן, והוא המלאך מיכאל, שהוא חסד, והחסד הוא כהן. לוי הוא גבריאל, שהוא גבורה, וגבורה נקראת לוי, והוא צריך לנגן.
פסקה י
ורזא דמלה יומם וכו׳: וסוד הדבר, יומם יצוה ה׳ חסדו זה הוא חסד דז״א שהוא כהן גדול. כי מיכאל הוא כהן הדיוט כלפי אדונו, שהוא חסד דז״א, ועם כל זה אע״פ שהוא כהן הדיוט כלפי אדונו, הוא מלך על חיות הקודש שביצירה. ועליו אמרו, אל תהיה ברכת הדיוט קלה בעיניך. וזה הוא יומם יצוה ה׳ חסדו.
פסקה יא
ובלילה שירה עמי: זהו גבורה דז״א, כי שירה היא כמו בכור שורו הדר לו. ופני שור מהשמאל. ושירה ושור שוים זה לזה. וגבריאל הוא שליחו של הגבורה, וצריך לשורר לנגן בשמחה ביינה של תורה, לעסוק בתורה, ולקיים, קומי רוני בלילה לראש אשמורות.
פסקה יב
ויימא באשמורות כמה וכו׳: ויאמר באשמורות כמה סליחות ותחנונים ובקשות, בכל מיני רנה בגרונו, שהוא כנור להוציא בו קול בשש כנפי ריאה, דהיינו חמשה אונות הריאה עם וורדא, שהיא אונה קטנה התלויה בריאה. ובשש טבעות הקנה, וזה רומז על ו׳, כנגד ז״א, שהוא יוצא מן הלב, ששם הוא בינה. כמו שהעמידו בעלי המשנה, הלב מבין. ויצא בן, שהוא ז״א, מבינה, מבן י״ה, כי בינה היא אותיות, בן י״ה, שהוא ו׳, שהוא אפרוח בשש כנפים, דהיינו ז״א שיש לו שש ספירות חג״ת נה״י. ויעלה אותן בשש טבעות הקנה, שהם שש מעלות לכסא, כי חג״ת נה״י דז״א הם שש מעלות אל הבינה הנקראת כסא אל החכמה.
פסקה יג
וב׳ כרסיין אינון וכו׳: ושני כסאות הם, שכתוב, כסא כבוד מרום מראשון, שפירושו שהוא מרומם מכסא הראשון, הרי שיש ב׳ כסאות. והם לב, שהוא בינה, ופה, שהוא מלכות. לב, היינו שכתוב, ויאמר כי יד על כס יה, שהוא בינה, שהיא כס אל י״ה שהוא חכמה. והלב ה״ס מלחמה לה׳ בעמלק, שהוא סוד כבד, דהיינו סמאל. הפה ה״ס כסה דהיינו כס ה׳. ז״ש תקעו בחדש שופר בכס ה וגו׳. שהוא הפה, דהיינו המלכות, שהוא כסא של ה׳ אחרונה דהויה. ויש בה ה׳ תקונים של הפה כמ״ש לפנינו.
פסקה יד
מאי שופר קנה וכו׳: ומפרש מהו שופר, שאומר תקעו בחדש שופר, הוא קנה, שהוא ו׳ שה״ס ז״א שנק׳ ו׳ ונקרא קול, והוא קול העולה מן הקנה, אל הפה, שהוא מלכות ששם ה׳ והיינו שכתוב, בכסה ליום חגנו, בכס ה׳, דהיינו ב ה׳ תקונים של הדבור, שהם שפתים ושינים וחיך. שפתים הן שתים, שינים יש בהם שינים וטוחנות שהן ב׳ מינים, הן ארבע. וחיך, הרי חמשה, שהם ה׳ תקונים של הדבור. שהם טוחנים כנהר שהוא קול, כמו שטוחנים ריחים, להוציא קול ודבור היוצא מבינה שהוא הלב. ובמחשבה, שה״ס חכמה.
פסקה טו
דאיהו שמא מפרש וכו׳: שהוא שם המפורש בעשרה מיני תהלים. שהם כנגד עשר ספירות, אף כאן המחשבה היא חכמה, הלב הוא בינה, הקנה ה״ס ז״א, שבו חג״ת נה״י שש טבעות הקנה. הפה הוא מלכות. ועם השורש שהוא כתר הם ע״ס. וע״כ ובשופר אין פוחתים מעשרה שופרות, שהם כנגד ע״ס. והתורה, הקול שלה הדבור שלה, בינה שלה שהעמדנו איזה חכם המבין דבר מתוך דבר, והמחשבה שלה, שהיא חכמה, הם עשר ספירות, כי קול הוא ז״א שבו חג״ת נה״י, דבור הוא מלכות, ובינה וחכמה שלה עם השורש שהוא כתר הן ע״ס. וע״כ התורה חשובה לפני הקב״ה מכל הקרבנות והעולות. ז״ש זאת התורה לעולה ולמנחה. (ע״כ רעיא מהימנא)
פסקה טז
איש או אשה וגו׳: בוא וראה, כתוב, וחבר הקיני נפרד מקין מבני חובב חותן משה. וחבר הקיני היה מבני בניו של יתרו. כש״א ויאמר שאול אל הקיני וגו׳. למה נקרא קיני. וכבר העמדנו. וכתוב ואת הקיני ואת הקניזי. ולמדנו, שעשה קן במדבר לעסוק בתורה כמו עוף הזה, ונפרש מן העיר, ונפרד מקין, ונפרד מעם ההוא, דהיינו מדינים, שהיה בהם תחילה, ונתדבק בהקב״ה. וע״כ נפרד מקין.
פסקה יז
זכאה בר נש וכו׳: אשרי האדם שזכה בתורה, ללכת ולהתדבק בדרכיו. כי כשהאדם הולך בדרכי התורה, מושך עליו רוח קדוש עליון, כש״א עד יערה עלינו רוח ממרום. וכשהאדם מטה דרכיו מן התורה, מושך עליו רוח אחר מצד האחר, שהוא צד הטומאה, וצד הטומאה מתעורר מצד הנקב של תהום הגדול ששם משכנות הרוחות הרעים המזיקים לבני האדם והנקראים מזיקי העולם. שהם נמצאים מצד קין הראשון.
פסקה יח
ויתרו בקדמיתא כומרא וכו׳: ויתרו היה מתחילה כומר לעבודה זרה, ולצד ההוא היה עובד, ומשך עליו רוח מאותו הצד, וע״כ נקרא אח״כ קיני, כי נפרד מקין ונתדבק בהקב״ה, שכל מי שמתדבק בהקב״ה ועושה מצות התורה, כביכול הוא מקיים העולמות, עולם שלמעלה ועולם שלמטה. וכבר העמידוהו, ועשיתם אותם, כתוב (כנ״ל בחוקותי אות י״ח).
פסקה יט
וכל מאן דעבר וכו׳: וכל מי שעבר על מצות התורה, כביכול, פוגם למעלה, פוגם למטה, פוגם את עצמו, פוגם לכל העולמות. משל לאלו יורדי הים השטים באניה, קם שוטה אחד ביניהם ורצה לנקוב את הספינה, אמר לו חבירו למה אתה קודח. אמר לו מה איכפת לך, הלא תחתי אני קודח. אמר לו, הרי שנינו נטבעים בספינה ביחד. (ויק״ר פ״ד ו׳)
פסקה כ
וע״ד איש או וכו׳: וע״כ איש או אשה כי יעשו וגו׳ האדם וגו׳, שרומז על אדם הראשון, שכתוב, והמה כאדם עברו ברית. אדם עבר על מצוה אחת שבתורה, גרם לעצמו מיתה וגרם לכל העולם פגם למעלה ופגם למטה, ואותו עון תלוי, עד שיקיים הקב״ה העולם כבתחילה, ויהיה נעבר הפגם ההוא מן העולם. ז״ש בלע המות לנצח ומחה ה׳ אלקים דמעה מעל כל פנים וגו׳. ומשום זה כתוב כאן כי יעשו מכל חטאת האדם. האדם, שרומז על אדם הראשון.
פסקה כא
למעול מעל בה׳: כי מי שיוצא מרחמים ויונק מן הדין הוא גורם פגם וכו׳ וע״כ הרחמן יצילנו מרשעי העולם הזה ומן הפגם שלהם. כי כמה צדיקים מסתלקים בשבילם, חוץ מכל מה שגורמים למעלה ולמטה.
פסקה כב
ר׳ יצחק ור׳ יהודה וכו׳: ר״י ור״י היו הולכים מאושא ללוד. אר״י, נאמר דברי תורה ונלך. פתח ר׳ יהודה ואמר, כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור וגו׳, מה כתוב אחריו בעל הבור ישלם וגו׳, ומה על זה כך, מי שגרם להרע לעולם בחטאיו על אחת כמה וכמה. אלא תמה אני, כיון שהרע לעולם, למה מועיל לו התשובה כמו שכתוב, איש או אשה וגו׳ והתודו על חטאתם והשיב.
פסקה כג
אלא ודאי דא וכו׳: ומשיב, אלא ודאי זה מועיל להם משום כיון שעושה תשובה כביכול הוא עושה אותו ממש. כי תשובה משיבה ה׳ אל ה ו׳, כי מה שפגם למעלה תקן אותו, ובמה בתשובה. שכתוב, איש או אשה כי יעשו וגו׳ והתודו את חטאתם והשיב וגו׳. ותשובה מתקנת הכל, מתקנת למעלה ומתקנת למטה מתקנת את עצמו, ומתקנת לכל העולם.
פסקה כד
פתח ר' יצחק וכו': פר"י אחריו, ואמר, בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה וגו', בצר לך מכאן שתשובה טובה מכל, בטרם שישרה הדין בעולם. כי אחר שכבר שרה הדין, נתחזק כחו, מי יעבירו מן העולם ויסלקו. כי כיון שכבר שרה הדין אינו מסתלק עד שיושלם. אחר שנשלם הדין, ועשה תשובה, מתקן כל העולמות. זה משמע, משכתוב, ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים, וכתוב, ושבת עד ה' אלקיך וגו', כי אל רחום ה' אלקיך.
פסקה כה
באחרית הימים מה וכו׳: שואל, באחרית הימים, מה ענין לכאן. ומשיב, שהוא לכלול כנסת ישראל הנקראת אחרית הימים, שהיא בגלות, ונמצאת עמהם בצרה, ואינה עוזבתם לעולם. ומשום זה הקב״ה אע״פ שהשרה דין בעולם, רוצה שישראל יחזרו בתשובה להטיב להם בעולם הזה ובעולם הבא. ואין לך דבר העומד בפני תשובה.
פסקה כו
ת״ח אפילו כנסת ישראל וכו׳: בוא וראה, אפילו כנסת ישראל שהוא מלכות, נקראת תשובה. ואם תאמר, תשובה עליונה, שהיא בינה. היא אינה מצויה בכל מקום. אלא זו, המלכות, נקראת תשובה, כשחזרו הרחמים, שהוא ז״א, כנגדה, והיא שבה להניק כל אלו ההמונים שלה. ותשובה הכי טובה היא, כשהחוטא מוסר נפשו אליה, והיא לוקחת אותה בזמן שהוא בתשובה, אז מתתקן הכל למעלה ולמטה, והוא נתתקן וכל העולם.
פסקה כז
חייבא חד בעלמא וכו׳: רשע אחד בעולם, כמה אחרים נזוקים בשבילו. אוי לרשע אוי לשכנו. בוא וראה, יונה, משום שלא רצה ללכת בשליחות אדונו, כמה בני אדם היו נאבדים בשבילו בים עד שכולם חזרו עליו ודנו אותו בדין להשליכו לים. ואז ניצולו כולם, והקב״ה חס עליו אח״כ, והציל כמה המונים בעולם, דהיינו אנשי נינוה, מתי היה זה. הוא כשחזר בתשובה לאדונו מתוך צרתו. זה שכתוב, קראתי מצרה לי אל ה׳ ויענני. וכתוב, מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה, וגו׳.
פסקה כח
פקודא דא היא וכו׳: מצוה זו היא מצות תשובה. וזה הוא בינה. ובעונותינו כשחרב בית המקדש לא נשאר לנו אלא ודוי דברים בלבד, שזה הוא מלכות, שנקראת ודוי דברים. ומה היא בינה. היא אותיות בן י״ה, ובן הזה הוא ו׳ ודאי, שרומז, על ז״א הנקרא בן, הדבוק בה, ומקבל ממנה מוחין די״ה, וכל מי שחוזר בתשובה הוא כאלו השיב אות ה׳ שהיא המלכות, אל אות ו׳ שהוא ז״א, שהוא בן י״ה, ונשלם בו הויה, כי בן ה״ס ו׳ ועם י״ה הוא יה״ו, ועם המלכות, שהוא ה׳ שחזרה אליו נשלם כל השם. וזו היא תשובה, ודאי, שהיא אותיות, תשוב ה׳ אל ה ו׳.
פסקה כט
דאת ה׳ ודאי וכו׳: כי אות ה׳ ודאי היא, ודוי דברים, וסוד הדבר, קחו עמכם דברים ושובו אל ה׳ אמרו אליו וגו׳ ונשלמה פרים שפתינו. כי ודאי כשאדם חוטא, גורם שתתרחק ה ה׳ מאת ה ו׳, כי בן י״ה, שהוא ו׳ שזה כולל יה״ו נסתלק מן אות ה׳. ומשום זה נחרב בית המקדש ונתרחקו ישראל משם, וגלו בין העמים. ומשום זה, כל מי שעושה תשובה, גורם להשיב את ה ה׳ לאות ה ו׳. והגאולה תלויה בזה. ומשום זה הכל תלוי בתשובה. שכך אמרו הראשונים, כל הקצים כלו ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, שהיא שלמות שמו. כי ה״ס ה׳ המשלמת ליה״ו, כנ״ל בדבור הסמוך.
פסקה ל
וע״ד ואעשה למען וגו׳: וע״כ, ואעשה למען שמי, דהיינו להשלים שם הוי״ה כנ״ל. ועוד, למעני למעני אעשה. ואם אינם חוזרים בתשובה, אני אעמיד להם מלך שקשים גזרותיו יותר משל פרעה, ויחזרו בתשובה בעל כרחם. ז״ש ושבת עד הויה אלקיך, עד הויה ודאי, דהיינו להשלים שם הויה כנ״ל.
פסקה לא
ותשובה דא אתקריאת וכו׳: ותשובה זו, שהיא מלכות וה׳ דהויה, נקראת חיים, שכתוב, כי ממנו תוצאות חיים, שהן נשמות ישראל שהן תוצאות של המלכות, הנקראת חיים, והיא, המלכות, היא הבל היוצא ונכנס בפיו של האדם בלא עמל ובלא יגיעה, שה״ס ה׳ דהבראם, כי אות ה׳ מתבטאת מן הפה, בקלות, יותר מכל האותיות, ועליה נאמר, כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם. כי המלכות, נקראת מוצא פי ה׳. והיא על ראשו של האדם. דהיינו, ועל ראשי שכינת אל. ועליה נאמר ותמונת ה׳ יביט. כי המלכות נקראת תמונת ה׳. וכן אך בצלם יתהלך איש.
פסקה לב
ובגין דאיהי על וכו׳: ומשום שהיא על ראשו של האדם, אסור לו לאדם ללכת ד׳ אמות בגילוי ראש. כי אם היא מסתלקת מעל ראשו של אדם, מיד מסתלקים החיים ממנו.
פסקה לג
ואי תימא דכך וכו׳: ואם תאמר שכך שורה המלכות גם על אומות העולם, אע״פ שלא נבראו בהם שמים וארץ וכל התולדות שבהם. כי בהבראם הוא אותיות באברהם, שבו נבראו שמים וארץ ותולדותיהם, וכן זרעו של אברהם ולא אומות העולם. ומשיב, אינה שורה עליהם ודאי, כי משה בקש מהקב״ה שלא תשרה השכינה על אומות העולם, ונתן לו. (ברכות ז.) וא״כ ההבל הנמצא על אומות העולם מאיזה מקום יוצא, או הנמצא על הרשעים שהם ערב רב המעורבים בישראל. מאין הוא. ומשיב, אלא ודאי אין כל פנים שוים. ואפילו בישראל אין כל אחד שוה, כל שכן אחרים. כמ״ש לפנינו (באות מ״א ומ״ב).
פסקה לד
אלא ודאי על וכו׳: אלא ודאי, על צורה זו של אות ה׳, העמידו, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה. כי שבת היא המלכות. בשעה שהיא עולה לבינה, וכשזו המלכות שה״ס שבת, שורה על ישראל, אין להם יגיעה ולא שעבוד. ובה, נפש העמלה והיגיעה שבת וינפש.
פסקה לה
דנפש אחרא אית וכו׳: כי נפש אחרת ישנה על ראשו של אדם, שאינה ממלכות, שנקראת עבד, כי נמשכת ממטטרו״ן, שנקרא עבד, והיא הצורה שעל האדם במקום המלכות, והיא, עבד מלך המנענע כל אבריו של אדם ללכת בדרכים טובים ולקיים בהם רמ״ח מצות, שתשרה עליהם ה׳ דבהבראם, שה״ס המלכות, כי כך עולה הבראם במספר רמ״ח.
פסקה לו
ודיוקנא אחרא על רישיה וכו׳: אחר שביאר בחינת נפש האדם הוא מפרש בחינת נרנח״י דרוח הנמשכת לאדם הזוכה, מבחינת ד׳ אותיות הויה דז״א, ששורים על ראשו. ואומר, וצורה אחרת יש על ראשו שנקראת יראה, וזו היא י׳ דהויה, שה״ס כתר וחכמה, דהיינו האורות של יחידה חיה, דרוח. וכיון שה״ס כתר היא בחינת יראה. כי היראה נמשכת מכתר. ועליהם נאמר, ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים, דהיינו ב״פ בצלם, שהם ב׳ צורות טובות שהם זכר ונקבה, הזכר מצד אות י׳, דהויה, שה״ס יחידה חיה, והנקבה מצד אות ה׳ דהויה, שה״ס נשמה.
פסקה לז
ותרין אתוון אתערין וכו׳: וב׳ אותיות י״ה מעוררות את האדם לתורה ולמצוה, שהתורה ה״ס ו׳, והמצוה ה״ס ה׳. ה י׳ היא יראה, שזו היא על ראשו של האדם, וממנה נמשכת היראה אל הלב של האדם לירא מהקב״ה, ולשמור עצמו שלא יעבור על מצות לא תעשה. ה׳ היא אהבה שעל ראשו של אדם וממנה נמשכת אהבת הקב״ה על רמ״ח אברים שלו לקיים בהם רמ״ח מצות עשה. ו׳ דהויה, שמצדה שורה אור הרוח דרוח על האדם, היא על ראשו של האדם וממנה נכנסים דבורים בפה של האדם ללמוד בתורה. דהיינו המלכות שה״ס הנפש דרוח, שנקראת דברים, שה״ס ה׳, ונשלם הויה.
פסקה לח
ובהאי קחו עמכם וגו׳: ובזה, בדבורים שנמשכים לפיו ללמוד בתורה. נאמר קחו עמכם דברים ושובו אל הויה. כי הדיבורים משלימים יה״ו, עם ה׳ אחרונה, שנקראת דברים. ובזה, שיהיה בכם היראה והאהבה והתורה, שה״ס י״ה ו״ה, כי יראה ואהבה ה״ס י״ה והתורה ה״ס ו׳ והדבורים שבפה, ה״ס ה׳ ישוב הויה שהוא ז״א, להיות בינה, שהיא תשובה, שפירושה, תשוב ו׳ שהוא ז״א ל ה׳ ראשונה, שהיא מעשה בראשית והיא ל״ב פעם אלקים שבמעשה בראשית. דהיינו בינה. דהיינו שז״א ומלכות עולים ומלבישים את הג״ר דבינה, שה״ס או״א עלאין. ויושלם הוי״ה, ובה במלכות שעלתה לבינה, יהיה לכם מנוחה מכל, ובה שבת וינפש. כלומר שהמלכות העולה לבינה נקראת שבת, והיא בסוד המנוחה והנפישה. וכל עוד שאינה עולה לבינה, אין המלכות נקראת שבת.
פסקה לט
ובה יתכליל יה״ו וכו׳: ובה, במלכות שעלתה לבינה, שהיא ה׳ אחרונה, יוכלל יה״ו, ויושלם השם. ומשום זה, ויכולו השמים והארץ, שהוא בשבת, היא שלמות הכל. בה, נברא כל העולם, ועליה עומדים שמים וארץ והים וכל הבריות שנבראו, שכתוב, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם שהוא אותיות ב ה׳ בראם, שהיא מלכות ואם היתה מתרחקת מן העולם אפילו רגע אחד, היה הכל נחרב ומתבטל, ולא היה קיום לעולם.
פסקה מ
האי ה׳ לא וכו׳: ה׳ זו לא תלך מן הגוף של האדם ובו היא עומדת, וכשהיא הולכת ממנו, יבא סם המות וישרה עליו, שהוא נקראת, טומאה, נבלה, פסולה, מלאך המות, חשך, אפלה, ושורה על גוף האדם. ובעת ההוא, נקרא האדם מת. וסוד הדבר, כי לא אחפוץ במות המת נאם ה׳ אלקים והשיבו וחיו. שהיה לו לומר, במות החי. אלא שהרשע הוא כבר מת, וע״כ כתוב במות המת.
פסקה מא
כל פקודין דעשה וכו׳: כל מצות עשה, שהיו עתידים לשרות ברמ״ח אברים שלו, כולם מתאבלים עליו. וסוד הדבר דרכיו ראיתי וארפאהו וגו׳ ולאבליו. מהו ולאבליו, אלו הם רמ״ח אברים שמתאבלים עליו, שהם צורה עליונה, השורה על ראשו שבה שורה יה״ו ה׳ (כנ״ל אות ל״ז) וכמו שישנה צורה טובה על צדיק המנהיגו לעשות כל המעשים הטובים לזכותו לעולם הבא, כך ישנה צורה רעה על ראש הרשעים להנהיגם במעשים רעים שירשו גיהנם. ומשום זה יש הבל ויש הבל. יש הבל טוב שנאמר בו, כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם. ויש הבל רע, שנאמר בו, גם זה הבל ורעות רוח.
פסקה מב
ות״ח בעובדין דב״נ וכו׳: ובוא וראה במעשים של האדם, ניכר הפרצוף השורה עליו, ופרצוף הפנים. ז״ש הכרת פניהם ענתה בם. בצורה השורה עליו, ניכר פרצוף החיה השורה עליו, אם הוא אריה או שור או נשר או אדם ואם מן המרכבה של הקב״ה ושכינתו או מהמרכבה של המלאך שר הפנים. או מהמרכבה הרעה של סמאל, או מהמרכבה של ד׳ יסודות העולם, שאין בהם לא יצר הטוב ולא יצר הרע, אלא כבהמות העולם. ומשום זה כמה הבלים יש באדם כל אחד למינו. וסוד הדבר, תוצא הארץ נפש חיה למינה. ומשום זה במדה שאדם מודד מודדים לו. ובכל פרצוף יש ממונה עליו.
פסקה מג
ת״ח לשית יומי וכו׳: בוא וראה, לששת ימי בראשית, לכל אחד יש לו פרצוף של אותה המדרגה המנהיגה אותו. ולא תמצא יום שאין בו טוב, דהיינו שנאמר בהם וירא אלקים כי טוב. ואע״פ שביום שני לא נאמר בו כי טוב, תמצא אותו ביום השלישי, שמשום זה נאמר בו שתי פעמים טוב.
פסקה מד
וכל יומא אית וכו׳: וכל יום יש לו גדר מבחוץ, שלא כל אדם יוכל לכנוס לטוב ההוא שבו, דהיינו שיש חשך המכסה את האור. כמו שתמצא ביום הראשון אור, ותמצא בו חשך. וכן בכל יום תמצא שמירה, ואלו הם שמירה, כמו קוצים השומרים הכרם, שלא יכנוס זר אליו. ויש שומרים אחרים כמו נחשים ועקרבים ושרפים ששומרים הטוב ההוא, שלא יכנוס שם מי שאינו ראוי להכנס. ואם לא היתה שמירה, היו כל הרשעים יכולים לכנוס בסודות התורה.
פסקה מה
ובג״ד מאן דאיהו וכו׳: ומשום זה, מי שהוא רשע, ויכנוס לדעת סודות התורה, כמה מלאכי חבלה הנקראים חשך ואפלה, נחשים ועקרבים, שנקראים חיות השדה, מבלבלים מחשבתו שלא יכנוס למקום שאינו שלו.
פסקה מו
אבל מאן דאיהו וכו׳: אבל מי שהוא טוב, כל אלו השומרים הם לפקודתו לעזרו, וקטגור נעשה סנגור. ומביאים אותו לטוב הגנוז, ויאמרו, אל הטוב הגנוז, אדוננו, הרי איש טוב וצדיק ירא שמים רוצה לכנוס לפניך, ואמר לנו, פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה. אז, אותו טוב הגנוז, יאמר להם, פתחו לו באותו שער שנקרא אהבה, או באותו שער שנקרא תשובה. וכל צדיק יכנוס כפי המדרגה שלו. וסוד הדבר, פתחו שערים ויבוא גוי צדיק וגו׳.
פסקה מז
כען צריך לאהדרא וכו׳: עתה צריכים לחזור, על פתח התשובה. כי מכמה מינים היא התשובה שעושים בני אדם, וכולם טובים, אבל לא כל הפנים שוים. יש בן אדם שהוא רשע גמור כל ימיו, והוא עבר על כמה מצות לא תעשה, והוא מתחרט ומתודה עליהם. ואח״כ אינו עושה לא טוב ולא רע, לזה, ודאי שהקב״ה ימחול לו. אבל לא שיזכה לתשובה עליונה, ויש בן אדם, שאחר ששב מחטאיו ונתכפר לו, הוא הולך בדרך מצוה, ועוסק בכל כחו בהם, ביראה ובאהבה להקב״ה, זה זוכה לתשובה תחתונה שנקראת ה׳ דהיינו מלכות, שזו היא תשובה תחתונה.
פסקה מח
ואית ב״נ לבתר וכו׳: ויש אדם, שאחר שמתחרט על עונותיו ועושה תשובה, הוא עוסק בתורה ביראה ואהבה להקב״ה, ולא על מנת לקבל פרס. זה זוכה לאות ו׳ דהויה, שהוא ז״א, והיא בן י״ה, ועל שמו נקרא בינה, וזה גורם שתשוב ו׳, שהוא ז״א, אל ה ה׳ שהיא מלכות. והמלה תשובה היא אותיות תשוב ו׳ ל ה׳.
פסקה מט
ולעולם לא שריא וכו׳: ולעולם אינה שורה באדם לא ה׳ ולא ו׳, בלי יראה ובלי אהבה, שהם י״ה, יראה ואהבה אנו קוראים אותם ודאי, ומשם ניתנה התורה והמצוה, שהם בן ובת, דהיינו ו״ה, ז״א ומלכות. (כנ״ל אות ל״ז) ומשום שישראל מקיימים התורה והמצוה, הם נקראים בנים להקב״ה ז״ש בנים אתם לה׳ אלקיכם.
פסקה נ
הנסתרות יראה ואהבה וכו׳: הנסתרות לה׳ אלקינו, הם יראה ואהבה, שהם במוח ולב. הנמצאים בחלל הגוף ובפנימיות הראש. שהם סוד י״ה כנ״ל. והנגלות לנו ולבנינו, היינו התורה והמצוה שהם בחיצוניות הגוף והראש, שה״ס ו״ה. וסוד הדבר כך הוא ודאי, כי אם אדם מתירא מהקב״ה או אוהב אותו, זאת אין אדם אחר יודע, משום שהוא דבר שאינו מתגלה אלא בינו ובין קונו.
פסקה נא
אבל ב״נ דמתעסק וכו׳: אבל אדם העוסק בתורה והולך במצות עשה, זה מתגלה לכל אדם, משום שהקב״ה עשה לו פה בגלוי לעסוק בתורה, ועינים להסתכל בה, ואזנים לשמוע בה. ועשה הקב״ה באדם, ידים ורגלים וגוף, לעשות בהם מצות עשה.
פסקה נב
א״כ חוטמא למאי וכו׳: שואל, א״כ החוטם של האדם למה עשאו הקב״ה. ומשיב, ויפח באפיו נשמת חיים, זו היא צורה שעל האדם, שנאמר בו, ויחלום והנה סולם, סולם, ודאי הוא נשמת חיים, שהיא מלכות, שהוא כסא לשם הויה, שהוא יראה ואהבה ותורה ומצוה, שיראה ואהבה הם י״ה, ותורה ומצוה הם ו״ה, כנ״ל. ובה, בנשמת חיים, שורה השם הויה. וזה הכסא, שהוא הסולם, ממנו נחתכות כל נשמות ישראל, והוא צורה על ראשו של האדם.
פסקה נג
והנה מלאכי וגו׳: והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, אלו הם ההבלים העולים ויוצאים בגוף, בסולם הזה. הוא, הסולם, אחד, השביעי מכולם. והוא מוצב ארצה, הוא עוד אחד, והם שנים. וראשו מגיע השמימה, הוא עוד א׳, והם שלשה. והנה מלאכי אלקים עולים, הם עוד שנים והם חמשה. ויורדים, הם עוד שנים והם שבעה. והם כנגד ד׳ רוחות העולם והשמים והארץ, שמאירים בסולם ההוא. וסוד הדבר, הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל. שהם שבעה הבלים כנגד הכסא, כי הבל הבלים הם ג׳. ופעם ב׳ הבל הבלים הם ששה, ועם הבל האחרון הם שבעה. שהם הסולם והשמים והים והארץ וד׳ יסודות העולם. שהם שבעה. וכנגד שבעת ימי בראשית, שהם חג״ת נהי״מ. וכנגדם יש כל בריות השמים והארץ, דהיינו חיות ועופות בהמות דגים וכמה תולדות התלויות מהם.
פסקה נד
ובגין דכלא אתברי וכו׳: ומשום שהכל נברא בצלם ההוא שעל כל ישראל, שהוא צדיק, דהיינו יסוד, נאמר בהם, ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים וגו׳. וכתוב הזה, מדבר על בני אדם שהם משולים לחיות השדה ולבהמות ולעופות ולדגת הים. שיש אדם שמזלו שור, ויש שמזלו אריה, ויש שמזלו נשר, ויש שמזלו אדם.
פסקה נה
וכל אלין למה וכו׳: וכל אלו למה מפחדים מצורה זו, שעל האדם, שהם נבראו משם. אלא הוא משום ששם הויה שורה עליו. וסוד הדבר, וראו כל עמי הארץ כי שם הויה נקרא עליך ויראו ממך. וכל מי שפוגם מעשיו נפגמת צורתו, ושם הויה איני שורה במקום פגום. שבפגם ההוא שורה חשך, משום שבפגם הלבנה שהיא המלכות, שורה החשך, והאדם הזה כמו שפגם צורתו, כך הוא נפגם למטה, או שנעשה אלם או חרש או עור או פסח, כדי שיהיה רשום למעלה ולמטה.
פסקה נו
וההוא חשך שריא וכו׳: והחשך ההוא שורה בפגם שלו, ומיד מכירים אותו המדרגות הקדושות, שהן צבאות הקב״ה, ומתרחקים ממנו, שכבר יודעים שבפגם ההוא אין המלך שורה. ומשום זה צבאות המלך מתרחקים ממנו, שחיילות המלך אינם שורים ואינם מתקרבים אלא למקום שהמלך שורה. שכך הם מונהגים אחריו כאברים אחר הגוף.
פסקה נז
ובההוא אתר דשרי וכו׳: ובמקום ההוא ששורה החשך ההוא, כמה מלאכי חבלה, הנקראים נחשים ועקרבים, מתקרבים אליו, ונותנים לו כמה נשיכות ואלו הם יסורים. ואם יש לו כסף, דהיינו רכוש ממעשים טובים שעשה, כלומר, אם הרכוש שלו הוא מעשים טובים הם מתמעטים ממנו. ואיך הם מתמעטים ממנו. הוא, שכל זכות דהיינו כל הארה, היורדת אליו מלמעלה בעד המעשים הטובים, נותנים אותו לאלו מלאכי חבלה, ובעד זה מבטלים ממנו היסורים. ואם אין לו לא זכות ולא חוב למעלה, אלא כל רכוש שלו הוא למטה, ובכל זכות שעושה יורד לו כסף גשמי. אז אומות העולם מתקרבים אליו, במקום מלאכי חבלה, ונותן להם כספו, וניצל מהם.
פסקה נח
ובג״ד הוו ישראל וכו׳: ומשום זה, היו ישראל מקריבים לעזאזל, אל אותו החשך. וע׳ פרים כנגד ע׳ אומות, שהקריבו בסוכות, לקיים הכתוב, אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים. ומיד שחוזרים בתשובה נעבר אותו חשך מפגם ההוא ונשלמים. וסוד הדבר, גם ה׳ העביר חטאתך לא תמות. ומיד חוזר עליו שם הויה, וירפא אותו מאלו הנשיכות של היסורים. ז״ש, ושב ורפא לו. ומאין לנו שהקב״ה חוזר אליו מיד אחר שחזר בתשובה, ונשלם אותו הפגם. זהו שכתוב, שובו אלי ואשובה אליכם.
פסקה נט
ודא איהו בתשובה וכו׳: וכל זה הוא בתשובה גמורה שגורם להחזיר הבינה, שהוא יה״ו אל הה׳ שהיא המלכות, שהלכה נודדת מן קנה, שהיא אותה הצורה שעל ראש האדם, שמתקשרות בה כל המצות (כנ״ל אות נ״ב) ובה מתקשרות עשר ספירות. כשאדם עושה מצוה אחת ולא יותר, אלא שעושה אותה ביראה ואהבה להקב״ה, שורות עליו בשבילה עשר ספירות. וכל מי שמקיים מצוה אחת כראוי, הוא כאלו מקיים רמ״ח מצות עשה. כי אין מצוה שאינה כלולה מכל רמ״ח מצות עשה. (ע״כ רעיא מהימנא).
פסקה ס
איש איש כי תשטה אשתו וגו׳: שואל, מה זה אצל זה. כלומר למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת מעילה. ומשיב, אלא כמו שכתוב, שם למעול מעל בה׳ כתוב גם כאן בסוטה, ומעלה בו מעל. והם ענין אחד, וע״כ נסמכו זה לזה. ר׳ אלעזר אמר, איש איש, מהו איש איש ב׳ פעמים, הרי באחת היה די. ומשיב, אלא כבר העמידוהו, אבל איש איש פירושו, איש שהוא איש, דהיינו שקיים הכתוב, שתה מים מבורך, ולא נתן עיניו באשה אחרת, אז הוא איש בעולם, איש אל אשתו. ומעלה בו מעל, שואל, הרי במעל אחד היה די למה ב״פ מעל. ומשיב, אלא מעל אחד למעלה ואחד למטה, דהיינו אחד לכנסת ישראל, שהיא מלכות, ואחד לבעלה, שהוא ז״א משום זה והביא האיש את אשתו אל הכהן.
פסקה סא
אמאי אל הכהן וכו׳: שואל, למה יביא אשתו אל הכהן. ולא לשופט. ומשיב, סוד הדבר הוא, משום שהכהן הוא שושבינה של המטרוניתא, דהיינו המתקן את המלכות לזווג עם ז״א. וע״כ שייך לו תקון הפגם של הסוטה המגיע עד המלכות. כנ״ל. כאן יש להסתכל, הרי כתוב ושחט את בן הבקר, אשר שחט פירושו, אחר ולא הכהן. משום שהכהן אסור לו לפעול בדין, כדי שלא יפגום אותו מקום שהכהן אחוז בו, דהיינו חסד. ואתה אומר, והביא איש את אשתו אל הכהן לדון הדין שלה. אלא ודאי רק הכהן ראוי לזה, משום שהוא שושבינה של המטרוניתא, וכל נשי העולם מתברכים מכנסת ישראל. וע״כ האשה שלמטה, מתברכת, בשעת נשואין, בשבע ברכות, משום שהיא אחוזה בכנסת ישראל, שיש בה ז׳ ספירות חג״ת נהי״מ. והכהן עומד לתקן דברי המטרוניתא, שהיא המלכות, ולעיין בכל מה שהיא צריכה. משום זה רק הכהן ראוי לזה ולא אחר.
פסקה סב
ואי תימא דאיהו וכו׳: ואם תאמר שהכהן עושה דין, שהוא סותר למדרגתו שהיא חסד. ומשיב, אינו כן, אלא כדי להרבות שלום בעולם הוא משתדל בזה, ולהגדיל החסד. כי אם האשה ההיא נמצאת נקיה, הכהן מרבה שלום בהם, באשה ובבעלה, ולא עוד אלא שמתעברת בבן זכר. ונעשה שלום על ידו. ואם אינה נמצאת נקיה, אין הכהן עושה דין, אלא שם הקדוש ההוא שהיא שקרה בו, הוא עושה דין, והוא בודק אותה.
פסקה סג
תא חזי כהנא וכו׳: בוא וראה, הכהן לא הכניס עצמו לזה, אלא כשהיא נותנת עצמה לפניו להשקותה, כדי שתזכה. פעם ושתים שואל אותה, וכיון שהיא רוצה להמצא נקיה, אז עושה הכהן מעשה, כדי להרבות השלום. בינה לבעלה.
פסקה סד
כהנא כתיב שמא וכו׳: הכהן כותב את השם הקדוש, פעם אחת בדרך ישר, דהיינו י״ה ו״ה. ולאחר כך כותב אותו למפרע, דהיינו ה״ו ה״י. והאותיות, שנמחו לתוך המים, היו נשרטים באורות עליונים ד׳ בחינות, שהם, דין בדין, רחמים ברחמים, רחמים בדין דין ברחמים. אם נמצאת נקיה, האותיות של רחמים נמצאו ואותיות הדין עלו. ואם לא נמצאת כראוי, אותיות הרחמים עלו, ואותיות הדין נשארו. ואז נעשה הדין.
ביאור הדברים. כבר נתבאר לעיל (אמור אות קנ״ג) ענין הסוטה. עש״ה. כי אשת חיל שה״ס המלכות הקדושה, מעולם לא סוטה תחת בעלה, שפירושו שאינה ממשכת החכמה ממעלה למטה הנבחן לדבקות באל אחר. אלא היא דבוקה בבעלה ז״א שה״ס קו האמצעי המתקן הארת החכמה שתאיר רק ממטה למעלה. והסוטה שסטתה מתחת בעלה, היא מתדבקת באשת זנונים, הדבוקה באל אחר, הממשיך החכמה ממעלה למטה.
ונודע שהמלכות נקראת עץ הדעת טוב ורע, משום שיש בה ב׳ נקודות, נקודה דמדת הדין, שה״ס מלכות דצמצום א׳ שמחמתה אינה ראויה לקבל אור. ונקודה הממותקת במדת הרחמים, שעל ידיה מקבלת כל האורות. ואם האדם זוכה, נעשה תקון במלכות לגנוז הנקודה דמדת הדין, ורק נקודה הממותקת במדת הרחמים היא בגלוי. ואז היא טובה. שהאדם מקבל כל האורות על ידה. ואם האדם אינו זוכה אז מתגלה נקודה דמדת הדין שבמלכות ואז כל האורות מסתלקים. והרי רע. כמ״ש כל זה לעיל (הקדמת ספר הזהר אות קכ״ג, ויצא י״ג ד״ה סתרא) ולפיכך, כדי לברר אם הסוטה זנתה תחת בעלה נעשית בדיקה זו ע״י הכהן ע״ד הזה.
וז״ש, כהנא כתיב שמא קדישא חד זמנא בארח מישר, שהויה ביושר, י״ה ו״ה מורה על התפשטות הבינה שהיא מדת הרחמים. לבתר כתב ליה למפרע, שהויה למפרע שהוא ה״ו ה״י, מורה על התפשטות מדת הדין שבמלכות, כי ההין שהם נוקבין שולטים על י״ו שהם דכורין, וה׳ תתאה שהיא מלכות שולטת על אותיות ו׳ ה׳ י׳, שכל אות העומדת בראשונה היא השולטת. ולפיכך הויה למפרע מורה על מלכות של מדת הדין. וכשמחה לתוך המים, נתערבו האותיות דרחמים, שהם מבינה, והאותיות דדין, שהם ממלכות דמדת הדין, אלו באלו, ונעשו מהם ד׳ בחינות א׳ דינא בדינא, שהם מאותיות של בחינת המלכות בלבדה, ורחמי ברחמי, שהם מבחינת הבינה בלבדה, ורחמי בדינא, שהם מבינה המעורבת במלכות, ודינא ברחמי, שהם ממלכות המעורבת בבינה. ואם אשתכחת זכאה, דהיינו שלא זנתה תחת בעלה, הרי היא דבוקה באשת חיל, במלכות העליונה, ואז שורה עליה התקון שבה, דהיינו שנקודה דמדת הדין שהיא מנעולא, היא בגניזו, ונקודה דמדת הרחמים שולטת בה בגלוי. וע״כ, אתוון רחמי אשתכחו, שהמה שולטים, ודינין סלקין, דהיינו שמסתלקים ונגנזים. כתקון המלכות ואז כששותה המים האלו, היא מתברכת ממדת הרחמים ונקתה ונזרעה זרע, ואם לא אשתכחת כדקא יאות, אלא שסטתה תחת בעלה, שאז היא דבוקה באשת זנונים, שהיא המלכות דקליפה, שבה אין שום תקון הגניזה. אז רחמי סלקין ודינין אשתארו, שמחמת גילוי הדינים דמנעולא, מסתלקים כל האורות דבינה, והדינים נשארים, ואז כששותה את המים והיו בה מים המאררים למרים וצבתה בטנה ונפלה ירכה וגו׳.
פסקה סה
ר׳ אלעזר פתח וכו׳: רא״פ ואמר, ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם. הרי העמידוהו. אמר, תמה אני איך בני העולם אינם מסתכלים ואינם עוסקים בדברי תורה. הרי כאן יש להסתכל, למה כתוב כאן, שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו.
פסקה סו
אבל ודאי רזא וכו׳: ומשיב, אבל ודאי סוד הדבר, שכאן היה הנס על המים. כי המצריים היו אומרים, שמהם הם בניהם של ישראל. והיו כמה אנשים בישראל שהיו חושדים נשיהם בזה. עד שהקב״ה הביאם למקום הזה, מרה, ורצה לבדוק אותם. מה כתוב, ויבאו מרתה וגו׳. ויצעק אל ה׳ וגו׳.
פסקה סז
אמר קב״ה למשה וכו׳: אמר הקב״ה למשה, משה, מה אתה רוצה, הרי כמה גדודים מקטרגים, עומדים עליכם כאן, ואני רוצה לבדוק כאן נשיהם של ישראל, כתוב שם הקדוש והשלך אל המים ויבדקו כל ישראל, נשים וגברים, ולא ישאר לעז על בני, וכל עוד שלא יבדקו כולם כאן, לא אשרה שמי עליהם. מיד, ויורהו ה׳ עץ וישלך אל המים. עץ הוא שם הקדוש ההוא שהיה כותב הכהן לבדוק נשיהם של ישראל. אז, שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו.
פסקה סח
ואי תימא נשיהון וכו׳: ואם תאמר, נשיהם של ישראל שנבדקו יפה היא, שהוא מטעם החשד של המצריים, אבל הם הגברים למה נבדקו. ומשיב, אלא אף הם, הגברים, היו צריכים להבדק, אם לא נטמאו בנשיהם של המצריים, ונשיהם של ישראל לא נטמאו במצרים כל אלו השנים שהיו ביניהם, וכולם, גברים ונקבות יצאו זכאים, ונמצא זרע ישראל קדושים, זכאים. אז השרה הקב״ה שמו ביניהם. ועל כן על מים ודאי, שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. אף כאן במים בדק הכהן את האשה, ובשם הקדוש.
פסקה סט
ומן העפר אשר וכו׳: ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן. שואל מהו העפר. ומשיב, הרי למדנו, כתוב, הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר. הכל היה מן העפר אפילו גלגל החמה. כל שכן אדם שנמצא ממנו. (כמ״ש לעיל צו קע״ג).
פסקה ע
א״ר יוסי וכו׳: אר״י, אלו היה כתוב ומן העפר, ולא יותר, הייתי אומר כך, שהפירוש והוא מן העפר, שהוא מלכות. אבל כיון שכתוב, ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן, משמע שהוא עפר אחר. אלא כתוב, יתן כעפר חרבו, אלו בעלי כלי זיין, ובעלי אבני הקלע, בעלי דין הקשה. זה משמע משכתוב בקרקע המשכן, שפירושו סיום המלכות הנקראת משכן, והיינו בעלי הדין הנאחזים למטה בסופה, במלכות דמלכות, בסו״ה לפתח חטאת רובץ, וע״כ, יקח הכהן ונתן אל המים. כי מבחינת עפר הזה יטיל לתוך המים. קיסטין הוא כלי זיין, מלשון לבוש בכלי זיין קסטיא (ילמדנו שופטים) ובליסטראין, הוא כמ״ש, וכי משה רבינו ע״ה קניגי ובליסטרי היה (חולין ס:).
פסקה עא
מי המרים המאררים וכו׳: אלו הם מי הים שהם מרים. מה הם מי הים. הם השם הקדוש, דהיינו מלכות הנקראת ים, בעת שנמצאת בדין, ואז נקראים מי המרים המאררים. ומשום זה מי הים התחתון, שהוא ענף אל המלכות, כולם מרים.
פסקה עב
ת״ח האי ימא וכו׳: בוא וראה, הים הקדוש הזה, שהוא מלכות, כמה נהרות מתוקים, שהם ספירות דז״א, נכנסים בתוכה, ומשום שהיא דין של העולם, מימיה מרים, משום שאחוז בה המות של כל בני העולם. בסו״ה ורגליה יורדות מות. ואע״פ שהם מרים, כשמתפשטים הם מתוקים. לפעמים מי הים מרים, היינו מצד שהמות נאחז במלכות. לפעמים מי הים בולעים כל שאר מימות. כמ״ש לעיל (ב״א אות צ״ו) ונקראת ימא דקפא (כמ״ש ב״א דף רמ״ז ד״ה ימא דקאפו) ובלע לכל אלו מימות האחרים ושואב אותם בתוכו ואינם נגרים לחוץ. ולפעמים נפתחים המים ונמשך מהים ההוא כל מה שנמשך לתחתונים. ובכמה אפנים עומד הים ההוא. המים המאררים, הם נקראים, בשעה שבא נחש והטיל זוהמא, אז המים המאררים, וע״כ הכהן עשה מעשה למטה, והשביע השבועה, ונעשה הדין.
פסקה עג
ת״ח אי אתתא וכו׳: בוא וראה, אם האשה נמצאת נקיה, אלו המים נכנסים בתוכה ומתהפכים להיות מתוקים, ומנקים אותה ועומדים בתוכה, עד שמתעברת. כיון שנתעברה, היו המים מייפים ביופי את העובר שבמעיה, ויצא בן יפה ונקי מכל בלי שום מום שבעולם. ואם לא היתה נקיה, אז נכנסים בתוכה אלו המים, והיא מריחה ריח של הזוהמא, של הנחש, כנ״ל, והמים האלו מתהפכים לנחש במעיה. ובמה שקלקלה נתפסת, דהיינו וצבתה בטנה ונפלה ירכה, ונראה חרפתה לכל. וכבר העמידו החברים.
פסקה עד
ת״ח כל אינון וכו׳: בוא וראה, כל נשי העולם עומדות ונדונות במקומן, מאלו המים ששתתה הסוטה, וע״כ אותו מקום ממש שהם נמצאים ממנו, שהוא המלכות, שהנשים הן ענפיה, בה נדונו. כי המלכות דנה אותן (כנ״ל אמור קנ״ג). אשרי חלקם של ישראל, שהקב״ה רצה בהם, ורצה לטהר אותם.
פסקה עה
ר׳ חזקיה פתח וכו׳: רח״פ, אשתך כגפן פוריה וגו׳. מה גפן אינה מקבלת עליה ממין אחר אלא ממין שלה. כך אשה בישראל עומדת באותו אפן, שאינה מקבלה עליה אלא בן זוגה. כיונה זו שאינה מקבלת אלא בן זוגה. וע״כ, כגפן פוריה בירכתי ביתך. מהו פוריה. הוא כמש״א פורה ראש. פוריה, היינו שפורחת ומוציאה ענפים לכל צד. ואיפה הוא בירכתי ביתך, ולא לחוץ מן השוק, כי לא תבוא לשקר בברית עליון.
פסקה עו
ושלמה אמר וכו׳: ושלמה אמר העוזבת אלוף נעוריה ואת ברית אלקיה שכחה. מהו ברית אלקיה. היינו מקום ההוא שנקרא ברית, שהוא יסוד, והיא נתקשרה בו, משום זה כתוב, בירכתי ביתך.
פסקה עז
א״ר חזקיה תונבא וכו׳: א״ר חזקיה, חלחלה תבוא על אותו אדם, העוזב את אשתו שתראה משערות ראשה לחוץ, וזה הוא אחד מאלו צניעות שבבית. ואשה המוציאה שערות ראשה לחוץ להתיפות בו, גורמת עניות לבית. וגורמת, שבניה לא יהיו חשובים בדור. וגורמת דבר אחר שישרה בבית. דהיינו צרעת. מי גרם לכל זה, היינו שער ההוא הנראה מראשה לחוץ. ומה בבית כך, כל שכן בשוק, וכל שכן חציפות אחר אם תראה ממנה. ומשום זה כתוב,,אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך תונבא, פירושו תמהון וחלחלה (יומא פ"ג).
פסקה עח
אמר ר׳ יהודה וכו׳: אר״י, שערות ראשה של האשה שנגלו גורמים לשער אחר להתגלות, דהיינו כחות הסטרא אחרא הנאחזים בשערות, ולפגום אותה, משום זה צריכה האשה שאפילו קורות ביתה לא יראו שער אחד מראשה, כל שכן לחוץ. טסירי פירושו קורות. לפי הענין.