אור ברסלב

הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג

במדבר

בחקותי

פסקה א

וידבר ה' אל וגו': וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד וגו'. ר' אבא פתח, ויברא אלקים את האדם בצלמו וגו'. מקרא זה למדנו. בוא וראה, בשעה שהקב"ה ברא את האדם עשה אותו בצורת העליונים והתחתונים, והיה כלול מכולם, והיה אורו מאיר מסוף העולם עד סוף העולם, והכל היו יראים מפניו.

פסקה ב

ואע"ג דהא אוקמוה וכו': ואע"פ שהעמידוהו, יש להסתכל בו במקרא הזה, ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו. כיון שאמר בצלמו, מהו עוד בצלם אלקים ברא אותו. ומשיב, אלא ודאי שתי מדרגות והיו באדם שהיה כלול מזכר ונקבה לכן, אחד לזכר, דהיינו ויברא וגו'. ואחד לנקבה, דהיינו בצלם וגו'.

פסקה ג

ובגין כך דו פרצופין וכו': ומשום זה ב' פרצופין היו ודאי, זכר ונקבה, וסוף המקרא מוכח, שכתוב, זכר ונקבה ברא אותם. וכלול היה מב' צדדים. ואע"פ שהנקבה היתה נאחזת בצדו, הרי היא בפני עצמה היתה כלולה ג"כ מב' צדדים, שהם חסד ודין, להיות שלם בכל.

פסקה ד

והוה מסתכל בחכמתא וכו': והיה מסתכל בחכמה למעלה ולמטה. כיון שחטא, נתמעטו הפרצופין, והחכמה נסתלקה ממנו,ולא היה מסתכל אלא בדברי הגוף שלו. ואח"כ הוליד בנים מעליונים ותחתונים, דהיינו הבל מעליונים, וקין מתחתונים, ולא נתיישבו זה וזה בעולם, שלא נשאר מהם זרע בעולם, עד שהוליד בן, דהיינו שת, וממנו נשתל העולם. והעמידוהו.

פסקה ה

ועכ"ד עלמא תתאה וכו': ועכ"ז עולם התחתון לא נשלם ולא היה שלם, ולא נמצא בקיומו, עד שבא אברהם ונתקיים העולם אבל לא נשלם. עד שאברהם נמצא בעולם ואחז בו, בעולם, בימין שהוא חסד, כמי שאוחז בימינו של מי שנפל. בא יצחק, ואחז בידו של העולם בשמאל, דהיינו בגבורה, ונתקיים העולם יותר. כיון שבא יעקב אחז באמצע, בגוף, שהוא קו האמצעי ונכלל בב' הצדדים, בימין ובשמאל. ונתקיים העולם ולא היה מתמוטט.

פסקה ו

ועם כל דא לא וכו': ועכ"ז, לא נשתל העולם בשרשיו, עד שיעקב הוליד י"ב שבטים וע' נפש, ונשתל העולם. ועכ"ז לא נשלם עד שקבלו ישראל התורה והוקם המשכן. אז נתקיימו העולמות ונשלמו, ונתבשמו העליונים והתחתונים.

פסקה ז

כיון דאורייתא ומשכנא וכו': כיון שהוקמו התורה והמשכן, שהם ז"א ומלכות, רצה הקב"ה לספור חיילות התורה, כמה צבאות הם בתורה, בז"א, כמה צבאות הם במשכן, שהוא מלכות, דהיינו שרצה לספור את ישראל, שהם צבאות ז"א ומלכות. בוא וראה כל דבר שצריך להתישב במקומו, דהיינו לקשר הענף שלמטה בשרשו למעלה, אינו מתישב עד שנזכר בפה ונתמנה עליו. אף כאן רצה הקב"ה לספור החיילות של התורה והחיילות של המשכן, כדי לקשר את ישראל בשורשם למעלה, שהם ז"א ומלכות הנקראים תורה ומשכן. וכולם הם כאחד ואינם נפרדים זה מזה, הכל כעין של מעלה שהרי שורשיהם, תורה ומשכן, הם בזווג, ואינם נפרדים זה מזה, והולכים יחד.

פסקה ח

ובגין כך חייליהון וכו': ומשום זה ישראל, שהם צבאותיהם של ז"א ומלכות, עולים בחשבון, שיהיו נודעים אצלם, חוץ מאלו האחרים שאין להם חשבון, דהיינו נשים ושאינם בני עשרים שנה. ומשום זה כתוב, וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד. אם באהל מועד למה צריך לומר במדבר סיני. כי ידוע שאהל מועד לא היה אלא במדבר סיני. ומשיב, אלא אחד הוא לתורה, שהיא ז"א, ואחד למשכן. שהוא המלכות.

פסקה ט

והאי והאי באחד וכו': וזה וזה, תורה ומשכן, היו באחד לחדש השני בשנה השנית. שה"ס גבורה והארת החכמה שבשמאל. כי ניסן הוא קו ימין וחסד, ואייר הוא קו שמאל וגבורה. והכל אחד. כלומר שהיו ימין ושמאל ביחוד אחד. וחדש זה נקרא חדש זיו. רמז לחדש ההוא, והשנה, המאיר אל הלבנה, שהיא המלכות, כי עיקר שלמות המלכות הוא מקו שמאל, שה"ס חדש שני, ושנה שנית. כי אז נמצאים כל העולמות בשלמות, כמו המלכות שהיא שורשם. לצאתם מארץ מצרים. הכתוב מודיענו בזה, אשר, כשיצאו ישראל ממצרים, בחדש הראשון היה. כלומר שיצאו מבחינת חדש הראשון שהוא חסד וקו ימין. ועתה נשלמו גם מבחינת חדש השני, שהוא גבורה וקו שמאל.

פסקה י

ר' יצחק פתח וכו': רי"פ, ה' זכרנו יברך יברך את בית וגו'. ה' זכרנו יברך, אלו הגברים שהיו עולים בחשבון במדבר, שהקב"ה מברך אותם ומוסיף עליהם בכל פעם.

פסקה יא

ת"ח האי מאן וכו': בוא וראה, מי שאומר שבחו של חברו, מבניו או מכספו, צריך לברכו, ולהודות על הברכות. מאין לנו. ממשה, שכתוב, והנכם היום כככבי השמים לרוב, לאח"כ מה כתוב, ה' אלקי אבותיכם יוסיף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם. ב' ברכות היו, אחת, ה' אלקי אבותיכם וגו'. הרי אחת, לאחר כך, ויברך אתכם כאשר דבר לכם. להודות עליהן, וברכות על ברכות.

פסקה יב

ואי איהו מני וכו': ואם הוא מונה שבחו של חברו, ואינו מודה על הברכות, הוא נתפס תחלה מלמעלה, דהיינו שניזק מחמתו. ואם הוא מברך אותו, הוא עצמו מתברך מלמעלה. וצריך לברכו בעין טובה ולא בעין רעה. ובכל דבר רוצה הקב"ה אהבת הלב בשעה שמברך. ומה, מי שמברך את חברו, רוצה הקב"ה שיברכו בעין טובה ובלב טוב, מי שמברך את הקב"ה על אחת כמה וכמה שצריך עין טובה ולב טוב ואהבת הלב. משום זה, כתוב ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך וגו'.

פסקה יג

ת"ח הא אוקמוה וכו': בוא וראה, הרי העמידוהו שאין הברכה שלמעלה שורה על דבר שנמנה. ואם תאמר, ישראל איך נמנו. אלא כופר לקחו מהם, וכבר העמידוהו, והחשבון לא היה עד שנאסף כל אותו הכופר, ועלה לחשבון. ובתחילה היו מברכים את ישראל, ואח"כ מנו אותו הכופר, ואח"כ חזרו וברכו את ישראל. נמצא שישראל נתברכו בתחילה ובסוף, ולא היה בהם מות.

פסקה יד

מותנא אמאי סליק וכו': שואל, למה עולה המות ע"י המנין. ומשיב, אלא משום שברכה אינה שורה במנין, כיון שמסתלקת הברכה, שורה עליו הסטרא אחרא ויכול להנזק. משום זה במנין לוקחים כופר ופדיון להעביר מעליו המות.

פירוש. המנין נמשך מבחי' שמאל בלי ימין, שה"ס חכמה בלי חסדים שמשם נמשכים המחלוקת, החשך והמות (כנ"ל ב"א אות מ"ד ד"ה וזה, ו אות ל"ד ד"ה נפק). ואין לו תקנה אלא ע"י קו האמצעי, שע"י המסך שלו, ממעט הג"ר דשמאל ומיחדו עם הימין, שאז מתמעטים אורות השמאל לממטה למעלה (כנ"ל ב"א אות נ' ד"ה מחלוקת) שה"ס ו"ק בלי ג"ר, דהיינו מחצית המדרגה. וז"ס מחצית השקל, אבל הארתו בשלמות, להיותו כלול בחסדים מב' הקוין. וז"ש מותנא אמאי סליק במנינא. ומשיב אלא בגין דברכתא לא שריא במנינא, משום שאין שם ברכה, שהוא חסדים, להיות אז השמאל בפרוד מימין שהוא ברכה וחסדים, כנ"ל. וז"ש, (באות י"ג) אלא כופרא נטלי מנייהו, וכו' והכופר, שה"ס מחצית השקל, דהיינו הנמשך ממחצית מדרגת השמאל, להיותו כבר מיוחד עם הימין וקו האמצעי, כנ"ל. וסליק לחושבנא, כי בדרך זה אין מות בחשבון, אלא אדרבא שכל השלמות בו. וז"ש, ובקדמיתא מברכן להו לישראל, דהיינו שתחילה ממשיכים החסדים קו ימין, ולבתר מנאן ההוא כופרא, דהיינו שממשיכים מחצית השקל מקו השמאל, שה"ס ו"ק דחכמה, ולבתר מהדרין ומברכין לון לישראל. דהיינו שממשיכים חסדים מקו האמצעי, ונמצאים חסדים מקו ימין מצד זה וחסדים מקו אמצעי מצד זה, ולא סליק בהו מותנא. ואז אין שום דינים עוד בקו שמאל. וזה דומה למ"ש לעיל (אמור אות קצ"ז) כדין אחידן תרווייהו ביה ביצחק דא מהאי סטרא ודא מהאי סטרא ולא יכלין תוקפוי לנפקא לבר. ע"ש.

פסקה טו

יברך את בית ישראל: אלה הן הנקבות הנקראות בית, שלא עלו בחשבון. כי הנקבות לא נמנו במדבר. יברך את בית אהרן, משום שהם הכהנים, ומברכים את העם בעין טובה, ובלב טוב, ובאהבת הלב. את בית אהרן, למה אומר בית. הוא מרמז ג"כ לנשים, שמתברכין בברכתו של אהרן.

פסקה טז

יברך יראי ה' וכו': אלו הם הלוים, שכולם מתברכים משום שיראים מה'. הקטנים עם הגדולים, אע"פ שהקטנים לא נכנסו בחשבון, כי לא נמנו אלא מעשרים ולמעלה, יתברכו יחד עם הגדולים.

פסקה יז

ת"ח לא אשתכח וכו': בוא וראה לא נמצא מנין בישראל שיתברכו ממנו, כמנין הזה, שנמנו במחצית השקל, כי מנין הזה להתברך היה, ולהשלים שלמות העולמות היה, שה"ס השלמות הגדולה של יחוד החכמה בחסדים (כנ"ל באות י"ד) ובמקום שהברכות יוצאות נמנו, שכתוב באחד לחדש השני, שהוא זיו, דהיינו הארת חכמה שבשמאל, של ברכות העולם, שהם חסדים, שממנו יוצא הזיו לעולם. ועל כן נקרא החדש השני, שהוא קו שמאל (כנ"ל באות ט') בשם, זיו, כי זיו הכל יוצא ממנו, שהוא הארת החכמה כלול בחסדים. שבהיותו מאיר רק ממטה למעלה אינו נקרא אור אלא זיו. וע"כ כתוב, יברכך ה' מציון, שה"ס המלכות שבה מקום גילוי הארת החכמה (כנ"ל ב"א דף רע"ו אות ש"מ ד"ה ועוד כמה) והכל דבר אחד הוא. כי המלכות נבנית מהחדש השני שה"ס קו שמאל. וכתוב, כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם. אשר הברכה ה"ס חסדים, וחיים ה"ס חכמה. בסו"ה החכמה תחיה את בעליה.

פסקה יח

רבי יהודה הוה וכו': ר"י היה מצוי לפני ר' שמעון. אמר לו, ישראל מאיזה מקום הם מתברכים. אמר לו, אוי לעולם שאינם משגיחים, ובני אדם אינם מסתכלים בכבוד מלך העליון. בוא וראה, בשעה שישראל נמצאים זכאים לפני הקב"ה, היו העולמות נמצאים באילן אחד עליון קדוש, שהוא ז"א, שבו מזון הכל. והוא היה מתברך ממקום שכל הברכות מקובצים שם, שהוא הבינה, ובו הוא נטוע והושתלו שרשיו. כי מוחין דז"א הושתלו בבינה, בסוד תלת מחד נפקי חד בתלת קיימא (כנ"ל ב"א דף רפ"ז אות שס"ג ד"ה תלת).

פסקה יט

וישראל לתתא הוו וכו': וישראל למטה היו מתברכים ממקום שכל אלו הברכות יוצאות בו ואינן מתעכבות לצאת, שהיא מלכות, ז"ש, יברכך ה' מציון. וכתוב כטל חרמון שיורד על הררי ציון, שהיא מלכות, וכתוב, כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם (עי' לעיל בדבור הסמוך). וזה הוא האור של העולם. שכתוב מציון מכלל יופי אלקים הופיע. הופיע, פירושו מאיר. כש"א, הופיע מהר פארן. וכשמאיר הוא מאיר לכל העולמות.

פסקה כ

וכד האי נהירו וכו': וכשהאור הזה, דהיינו הברכה וחיים הנ"ל, מתעורר, הכל הוא בחבור, דהיינו בסוד הזווג, הכל הוא באהבה, הכל הוא בשלמות, אז הוא שלום הכל, שלום שלמעלה ושלמטה. ז"ש, יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך.

פסקה כא

איש על דגלו באותות וגו': רבי אלעזר פתח. שמחו את ירושלים וגילו בה כל אהביה וגו'. כמה חביבה התורה לפני הקב"ה כי בכל מקום שדברי תורה נשמעים, הקב"ה וכל צבאותיו כולם מקשיבים לדבריו. והקב"ה בא לדור עמו. ז"ש בכל מקום אשר אזכיר את שמי וגו'. ולא עוד אלא ששונאיו נופלים לפניו. וכבר העמידוהו.

פסקה כב

ת"ח פקודי אורייתא וכו': בוא וראה, מצוות התורה עליונות הן למעלה. בא אדם ועשה מצוה אחת, המצוה ההיא עומדת לפני הקב"ה ומתעטרת לפניו, ואומרת פלוני עשה אותי, ומן פלוני אני, משום שהוא עורר אותה למעלה. כי כמו שהוא עורר את המצוה למטה כן היא מתעוררת למעלה, ועושה שלום למעלה ולמטה, דהיינו שגורם זווג לז"א ומלכות, המכונים מעלה ומטה. כמש"א, או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי. יעשה שלום לי, הוא למעלה, בז"א, שלום יעשה לי, הוא למטה במלכות. אשרי חלקו של אותו האדם העושה מצות התורה.

פסקה כג

שמחו את ירושלים וגו': הוא, משום ששמחה אינה נמצאת אלא בזמן שישראל נמצאים בארץ הקדושה, ששם מתחברת אשה בבעלה. דהיינו ז"א ומלכות, ואז הוא שמחת, שמחה של מעלה ושל מטה. ובזמן שישראל אינם נמצאים בארץ הקדושה, אסור לאדם לשמוח ולהראות שמחה. שכתוב, שמחו את ירושלים וגילו בה וגו'. וגילו בה, הוא בדיוק, דהיינו בזמן שישראל נמצאים בה.

פסקה כד

רבי אבא חמא וכו': ר"א ראה אדם אחד, שהיה שמח בבי טרוניא שבבבל, בעט בו. אמר, כתוב. בזמן שירושלים בשמחה צריך האדם לשמוח. ולא בזמן הגלות. ר' אלעזר הולך לטעמו, שאמר, שמחו את ירושלים היינו שכתוב, עבדו את ה' בשמחה. דהיינו שירושלים היא השכינה, וצריכים לעבוד ולשמח אותה.

פסקה כה

כתוב אחד אומר וכו': כתוב אחד אומר, עבדו את ה' בשמחה. וכתוב אחד אומר עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה. מה בין זה לזה. ומשיב. כאן בזמן שישראל שורים בארץ הקדושה, שאז עובדים לפני ה' בשמחה. וכאן בזמן שישראל שורים בארץ אחרת. אז צריכים לעבוד ביראה ולשמוח ברעדה. עבדו את ה' ביראה. זו כנסת ישראל, דהיינו המלכות, בזמן שהיא בגלות בין העמים.

פסקה כו

א"ר יהודה והא וכו': אר"י, והרי כתוב, כי בשמחה תצאו, שזו היא כנסת ישראל, וכיון שאמר תצאו, הרי מן גלות היא, ונקראת שמחה, הרי שגם בגלות היא נקראת שמחה. אמר לו, ודאי כך הוא. שבכל זמן שהיא בגלות ושוכבת לעפר, אינה נקראת שמחה, עד שהקב"ה יבא אליה ויקים אותה מן העפר, ויאמר, התנערי מעפר וגו'. קומי אורי וגו' ויתחברו יחד, אז היא נקראת שמחה. שהיא שמחת הכל, ואז בשמחה תצאו ודאי. אז כמה צבאות יצאו לקבל את המטרוניתא לשמחה של סעודת המלך, כש"א ההרים והגבעות יפצחו וגו'. וכתוב, כי הלך לפניכם ה' ומאספכם וגו'.

פסקה כז

איש על דגלו באותות: אלו הם ארבע מחנות של כנסת ישראל, שה"ס חו"ג תו"מ, והם מיכאל גבריאל אוריאל רפאל, שהם י"ב שבטים וי"ב גבולים סביב סביב לה. כי בכל אחד מחו"ג תו"מ יש ג' קוין, והם י"ב. הכל הוא כעין שלמעלה כמו י"ב גבולים דז"א. כתוב, ששם עלו שבטים שבטי יה וגו'. ששם עלו שבטים, אלו הם י"ב שבטים, שהם י"ב גבולים שלמטה במלכות. שעלו לי"ב גבולים דז"א. (כמ"ש לעיל פקודי אות קע"ד).

פסקה כח

שבטי יה: העמידוהו, בשביל ש י"ה שה"ס חו"ב, עדות לישראל ודאי (כנ"ל פקודי אות כ"א). ומשום זה כתוב ה ראובני ה שמעוני שיש י"ה בכל אחד ואחד. ה' מתחלה ו י' בסוף. אבל ודאי כך הוא, כי אילן העליון הקדוש, שהוא שם הויה, חתם אותם בחותם שלו, והעמידוהו שכתוב, ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין וגו'. אשר דמות אדם, שהיא מלכות, כלולה בכולם וד' פנים היו לד' רוחות העולם, ונבדלים בצורתם, דהיינו אריה שור נשר, וכולן היו כלולות באדם. שה"ס מלכות. כי אריה שור נשר הם חג"ת, ופני אדם הם מלכות, המקבלת מכולם וכולם כלולים בה.

פסקה כט

מיכאל מימינא גבריאל וכו': מיכאל לימין שהוא דרום, גבריאל משמאל, לצפון, אוריאל לפניהם, שהוא מזרח, רפאל לאחוריהם, שהוא מערב, השכינה עליהם. שנים מכאן, מדרום וצפון, ושנים מכאן, ממזרח וממערב, והיא המלכות, באמצע. כעין זה בארץ שלמטה, בדגלים, שנים מכאן שהם דגל מחנה יהודה ודגל מחנה ראובן. ושנים מכאן, שהם דגל מחנה אפרים ודגל מחנה דן. וי"ה באמצע, שה"ס ב' לוחות העדות שבארון, שהלך באמצעם. והשינוי שיש כאן בדגלים, שמזרח הולך תחילה, שהוא ת"ת, יתבאר להלאה (באות ל"ה).

פסקה ל

כיון דנטלין תרין וכו': כיון שנסעו ב' דגלים, של יהודה ושל ראובן, מה כתוב, ונסע אהל מועד מחנה הלוים וגו'. ולאחר כך אלו שני דגלים אחרים, של אפרים ושל דן, שהם ד' מחנות לד' רוחות העולם, מזרח דרום מערב צפון. ונמצאים י"ג. כי כל דגל כולל ג' שבטים, כי למטה הוא גם כן כמו למעלה. במלכות (כמ"ש באות כ"ז).

פסקה לא

ונסע בראשונה וכו': ובתחילה נסע דגל מחנה יהודה, שהוא כנגד המחנה של אוריאל. ואח"כ דגל מחנה ראובן כנגד המחנה של מיכאל. זה ראובן לדרום, שהוא חסד, וזה, יהודה, למזרח, שהוא ת"ת. וההזאה שעל המזבח היתה ג"כ תחילה בקרן דרומית מזרחית. שהם חסד ות"ת. ומחנה דן לצפון, ומחנה אפרים ימה. מחנה דן לצפון, הוא כנגד המחנה של גבריאל. ומחנה אפרים למערב, הוא כנגד המחנה של רפאל. וההזאה שעל המזבח היתה ג"כ צפונית מערבית. שה"ס גבורה ומלכות. הכל אחוז זה בזה עד שהכל עולה ומתאחד בשם הקדוש הויה, שהוא תחלת הכל, דהיינו י' דהויה שהוא חכמה עליון על הכל ה' ראשונה, שהיא בינה. קדושת הכל ו' שהוא ת"ת. הכל נכלל בו, היא ה' אחרונה שהיא מלכות.

פירוש, ארבע הדגלים שבארבע רוחות הם כנגד ארבעה מחנות שכינה, אוריאל, מיכאל, רפאל, גבריאל, שדגל מחנה יהודה הוא במזרח שהוא ת"ת, וקו האמצעי. ואחריו ראובן בדרום שהוא חסד וקו ימין. ואחריו אפרים במערב, שהוא מלכות. ואחריו דן בצפון, שהוא גבורה וקו שמאל. וכל דגל כולל ג' שבטים, הרי הם י"ב. כנגד י"ב גבולים שבמלכות, הנחתמים מי"ב גבולים שבהויה. וז"ש עד דסלקא כלא ואתאחד בשמא קדישא, דהיינו הוי"ה.

פסקה לב

י' מזרח הוא וכו': ה י' דהויה דז"א, היא מזרח, והיא התחלת האור. הולך ומשוטט ומוציא הדרום, שהוא חסד. ודרום יוצא ותלוי בתחילת המזרח, שהוא י' דהויה, שהוא חכמה. ה' דהויה דז"א היא דרום. כלומר, שממנה יוצא הדרום בעולם. כי ה' היא בינה ומבינה נמשך החסד, שהוא דרום. אלא ה י', שהיא חכמה, נכנסת בתחילת המזרח, ומוציאה את החסד, והוא משתלשל ויוצא דרך הבינה לז"א.

פסקה לג

ומן ה' תלייא וכו': ומן ה' תלויה דרום וצפון ואותו שביניהם, שהוא קו האמצעי המיחדם. י' מזרח. י"ה, דרום וצפון תלוים בהם, דרום מן י', וצפון מן ה', ו' באמצע, המיחדם. וזה הוא בן זכר, דהיינו ת"ת שהוא בן י"ה, משום זה הוא בין צפון לדרום. וע"כ למדנו, מי שנותן מטתו בין צפון לדרום יהיו לו בנים זכרים. כי בן זכר הזה שהוא ת"ת, הוא בין צפון לדרום, כי ה' עלאה, בינה, בה תלוים צפון ודרום, שהם ב' הקוין שבה, ובן הזכר שהוא ת"ת הוא ביניהם, המיחדם, בסוד יו"ה. אשר י' היא קו ימין, בדרום. ו' היא קו האמצעי, שימינו לדרום, ושמאלו לצפון. ה' היא קו שמאל, בצפון. ה' אחרונה דהויה, היא מערב. דהיינו מלכות.

פסקה לד

וע"ד דרום אחיד וכו': וע"כ דרום נאחז במזרח, שהיא התחלת השמש, ותלוי בו. וע"כ למדנו, מצד אבא, שהוא י', נאחז ותלוי חסד עליון. מצד אמא שהיא ה', תלויה גבורה. כעין זה נאחז הכל זה בזה.

פסקה לה

זוויין דמדבחא ה"נ וכו': הקרנות של המזבח מסובבים גם כן כך, ובא לו לקרן דרומית מזרחית, כי הדרום חיזוקו היא במזרח, בקו האמצעי שהוא תחלת השמש, וכחו של השמש אינו שורה אלא בתחילתו. ואח"כ הוא בא לקרן מזרחית צפונית. כי אחר שהדרום, שהוא חסד, קבל חזקתו של המזרח, דהיינו אחר שקו אמצעי יחד דרום וצפון, האיר המזרח לצפון, והצפון נכלל בדרום כי השמאל נכלל בימין, על ידי קו האמצעי.

פסקה לו

צפונית מערבית וכו': ואח"כ בא לו לקרן צפונית מערבית, כי המערב שהוא בה' אחרונה, דהיינו מלכות, נוטל מצפון. וע"כ הצפון הולך למערב, כי המלכות נבנית מקו שמאל. ואח"כ בא לו לקרן מערבית דרומית, שהמלכות הולכת להתחבר בדרום, דהיינו להלביש החכמה בחסדים, כמו שהדרום תלוי במזרח, בקו האמצעי, וע"כ החיזוק שלו, שהוא מזרח, הולך תחלה, אף המערב כך הוא הולך להתאחז בדרום, והדרום שהוא החיזוק שלו, הולך תחלה. ז"ש וימינו תחבקני, ימין זה הוא דרום. משום זה היא יונקת מב' הצדדים מצפון ומדרום. משמאל ומימין. ז"ש שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני שמאלו זהו צפון וימינו זהו דרום.

ביאור המאמר. כי הוקשה לו להזהר למה נשתנה כאן בדגלים, סדר המדרגות מבכל המקומות, אשר יהודה שבמזרח שהוא ת"ת הלך בראש כולם, ואחריו ראובן שבדרום שהוא חסד, ואחריו אפרים שבמערב שהוא מלכות, ואחריו דן שבצפון שהוא גבורה. ולמה לא הלכו לפי סדר המדרגה, תחילה ראובן שהוא חסד, ואחריו דן שבצפון, שהוא גבורה, ואחריו יהודה שבמזרח שהוא ת"ת, ואחריו אפרים שבמערב, שהוא מלכות. וכדי לתרץ את זה, מביא כל המאמר שלפנינו.

והענין הוא. כי סוד הנסיעות שבמדבר היו לגלות הארת החכמה, כי אין הארת החכמה מתגלה אלא בזמן הנסיעה בלבד, שה"ס גילוי הקוין בזה אחר זה, וכשגמרו נסיעתם, או הם נחים, והארת החכמה אינה מתגלה יותר. (כנ"ל בשלח דף ל"ט ד"ה וג'). שזסו"ה, ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וגו'. כי גילוי הארת חכמה ה"ס קימה, ועם גילויה נפוצים כל הקליפות, כי הארת החכמה מבריחה אותם. אבל כשנגמרה הנסיעה, נאמר, ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל. שה"ס הארת החסדים המכונים רבבות, אלא מתוך שנקלטה בהם הארת החכמה מזמן הנסיעה, הם מכונים רבבות אלפי, כי אלפים רומזים על הארת חכמה, בסו"ה ואאלפך חכמה. ולפי שהנסיעות האלו היו במדבר שהוא מקום החצונים, היו צריכים לשמירה יתרה, שלא יינקו מהם החצונים. ונודע שכל זמן שלא נגלה קו האמצעי יש יניקה לדינים וחצונים הן בקו ימין והן בקו שמאל, כי אז יש מחלוקת ביניהם, והימין הוא בבחינת ו"ק בחסרון ג"ר, והשמאל הוא בחכמה בלי חסדים שהוא חשך וכל החצונים והדינים נמשכים ממנו. וע"כ לא נגלו מקודם הימין והשמאל, שהם דרום צפון, אלא האמצעי נגלה תחילה, בבחינת מה שהוא מיחד הדרום והצפון זה בזה ומשלים את שניהם, שקו הימין שהוא חסדים קונה ג"ר מהתכללות השמאל, וקו השמאל שהוא חכמה קונה חסדים מהתכללות הימין, ואז יכול להאיר, ומבריח כל החצונים. אמנם הכרעה זו של קו האמצעי נעשתה בין ב' קוין ימין שמאל של הבינה, שת"ת עלה אל הבינה, ויחד אותם בסוד הדעת, ואז יצאו ג' קוין, ימין שמאל ואמצע בבינה, שהם נקראים שם חכמה בינה דעת. וכיון דתלת מחד נפקי, שיצאו ג' קוין חב"ד בבינה מן אחד שהוא ת"ת, ע"כ חד בתלת קיימא, זכה הת"ת ג"כ בג' קוין אלו (כנ"ל ב"א דף רפ"ז ד"ה תלת ע"ש) ומטעם הזה הלך תחילה דגל מחנה יהודה, במזרח, שה"ס קו האמצעי, שהתחלתו היא בדעת הנעלם. ביחוד ימין ושמאל דאו"א. ואח"כ ביחוד ימין ושמאל דישסו"ת שה"ס דעת המגולה המיחד ימין ושמאל, שלא תהיה בהם אחיזה לדינים וחצונים. ואחריו יצא החסד. שהוא עיקר פעולת קו האמצעי, להכריע את הימין ולהמשיך החסדים, להלביש החכמה שבשמאל, שהיתה חשך מחסרון חסדים. וכיון שגילה החסדים שה"ס נסיעת דגל מחנה ראובן יצאה אחריהם המלכות להכלל בימין, כי המלכות נבנית תחילה מחכמה בלי חסדים והיתה חשך, ע"כ אחר שנגלו החסדים עם נסיעת מחנה ראובן בדרום, יצאה אחריו המלכות, שהיא דגל מחנה אפרים, להתלבש בחסדים. וכיון שעיקר בנינה של המלכות הוא משמאל, ע"כ הלך אחריה דגל מחנה דן שהוא משמאל. ולפיכך הקדים המזרח לדרום, משום שהמזרח מחזק את הדרום ומיחדו עם הצפון, וכיון שהוא המשלים את הדרום הלך תחילה. ולפיכך הקדים המערב את הצפון, כדי שיהיו החסדים של דרום לפניו, והחכמה של צפון לאחריו. כי כן היא המלכות בבחינת גדלותה, שחסדים הם בחינת פנים שלה, וחכמה בבחינת אחורים שלה. ולפיכך הלך דרום לפניה, והצפון לאחריה.

ובדברים אלו מתבארים כל דברי המאמר. כי תחלה מבאר בדרך כלל, שי"ב גבולים שבמלכות נחתמים מי"ב גבולים דהויה דז"א, וז"ש (באות כ"ז) אלין ארבע משריין וכו' כלא כגוונא דלעילא וכו' שי"ב גבולים שבמלכות הם כעין שלמעלה בז"א. דהיינו שהם חו"ג תו"מ שבכל אחת ג' קוין וכו'. ואח"כ (באות כ"ט) מבאר בפרטות שה"ס ד' החיות וד' המלאכים שהם מרכבה להשכינה, דהיינו שעליהם מתגלה הארת החכמה שבמלכות. ואח"כ (באות ל') מבאר היחס מד' דגלים שלמטה, להמרכבה של המלכות שלמעלה, ואח"כ (באות ל"א) מבאר סדר הלוכם של הדגלים ביחס המרכבה של המלכות, שמזרח ודרום הולכים תחלה ואח"כ מערב וצפון. ואח"כ (מאות ל"ב והלאה) מתרץ את השינוי הזה שנעשה בדגלים, שהסדר היה, מזרח דרום מערב צפון, ולא כדרכו תמיד, דרום צפון מזרח מערב. ואומר, שדבר זה נמשך משורש י"ב גבולים שבז"א שה"ס הוי"ה, ששורשו הוא ת"ת שעלה והכריע בין ב' קוי הבינה ונעשה שם דעת, כנ"ל בסוד תלת מחד נפקי. ות"ת הזה שנעשה לדעת נקרא ג"כ מזרח, להיותו מעיקרו ת"ת.

וכבר ידעת ההפרש בין חכמה דימין לחכמה שבשמאל, שהחכמה דימין היא עצם החכמה הנמשכת מחכמה סתימאה, שהיא בחינת חכמה דע"ס דאור ישר. אבל חכמה זו נסתמה ואינה מגיעה לעולמות כלל. ודכר ונוקבא שבחכמה זו נקראים או"א עלאין. וה"ס י' דהויה. וכל הארת החכמה המתפשטת בעולמות היא רק מבינה דע"ס דאור ישר השבה להיות חכמה, שדכר ונוקבא שלה נקראים ישסו"ת, וה"ס ה' דהויה (עי' לעיל ב"א דף רנ"א ד"ה נחית). ובדרך כלל נבחנים י"ה דהויה לימין ושמאל, והו' שה"ס קו אמצעי מכריע ומיחד אותם, אמנם בדרך פרט, כשעולה הת"ת להכריע בין י"ה, עולה תחילה ליחד ימין ושמאל שבי' דהויה, שה"ס או"א עלאין. ומיחודם זה אין החכמה נמשכת כנ"ל, אלא חסד לבד. ולפיכך מכונה דעת זו המיחדת או"א עלאין בשם דעת הנעלם. ואח"כ בא ומיחד ימין ושמאל שב ה' דהויה, שה"ס ישסו"ת, שה"ס בינה השבה לחכמה, וע"י הדעת המיחדת אותם נמשכים חסדים וחכמה ביחד, כי בהם מתגלה החכמה, ולפיכך נקראת דעת זו דעת המגולה.

וזה אמרו (באות ל"ב) י' מזרח, שהי' דהויה שה"ס או"א עלאין, מאירים על ידי המזרח, שה"ס דעת הנעלם המיחדם, הוא שירותא דנהורא, כי תחילת האור היוצא על ידי יחוד הדעת הוא בי' דהויה כנ"ל. אזיל ושאט ואפיק לדרום, שמזווגם זה יוצא הדרום שה"ס החסד, משא"כ הצפון, שה"ס חכמה, נעלם כאן. כנ"ל. וז"ש ודרום נפיק ותלייא בשירותא דמזרח, שירותא דמזרח הוא דעת הנעלם. המתחיל מאו"א עלאין, וע"י זווגו יוצא החסד לבד. אמנם החסד אינו יוצא ישר מאו"א עלאין לז"א, אלא ה' דרום, כלומר, מניה נפיק דרום בעלמא, כי החסד יוצא מבינה לז"א, אלא ועייל י' בשירותא דמזרח, שאו"א שה"ס י' נכנסים ומזדווגים על ידי דעת הנעלם, הנקרא שירותא דמזרח, ואפיק ליה, ומוציא החסד לז"א, דרך ה' דהויה, שהיא בינה. כי כל מדרגה לא תוכל לקבל משהו אלא ממדרגה הסמוכה לה, ולא מעלי עליונה. ונתבאר, שהחסד. שה"ס דרום וקו ימין מתגלה ע"י שירותא דמזרח. שהוא דעת הנעלם שב י' דהויה. ונמצא שהיחוד דג' קוין לגלות חכמה וחסדים, אינו נוהג באו"א עלאין, שהוא י' דהויה, שהרי אינו מגלה שם רק קו ימין בלבד. אלא בישסו"ת מתגלה היחוד דג' קוין כנ"ל. וז"ש (באות ל"ג), ומן ה' תלייא דרום וצפון וההוא דבינייהו, שמן ה' דהויה, שה"ס בינה וישסו"ת מתגלים ג' קוין שהם דרום צפון ואמצעי, שקו אמצעי כאן הוא דעת המגולה, וממשיך חכמה וחסדים יחדיו, ע"י יחוד צפון ודרום זה בזה.

ונתבאר שהיחוד ע"י שירותא דמזרח, המתגלה ב י' דהויה, אינה מגלה רק קו ימין בלבד, שהוא חסד, דרום. והיחוד הנעשה ב ה' דהויה ע"י דעת המגולה מגלה גם הצפון שה"ס קו השמאל, שה"ס חכמה. וז"ש, י' מזרח, ה י' מגלה החסד בכח מזרח, שהוא דעת הנעלם. ונמצא י"ה, דרום וצפון. תלייאן ביה. שמזווג ה י' תלוי החסד, שהוא קו ימין, והוא מקור החסדים, אבל קו שמאל נעלם בו. ומזווג ה ה' מתגלה קו השמאל שה"ס צפון. כי בו יש גילוי חכמה דשמאל, ונמצא שהצפון תלוי ב ה', ומבחינה זו נבחנים או"א שהם קו ימין, וישסו"ת שהם קו שמאל, שה"ס י"ה, וה ו' באמצעיתא, שה ו' דהויה מזווגת אותם זה בזה. וז"ש (באות ל"ד) וע"ד, דרום אחיד מזרח, דאיהו שירותא דשמשא, שדרום שה"ס חסד, אחוז במזרח ותלוי בו כמו ענף בשורשו. כי דעת הנעלם, שהוא שירותא דשמשא, שעקרו הוא ת"ת הנקרא שמש ומזרח, אלא בסוד עליתו לי"ה נעשה דעת. ובסוד התחלת הדעת שהוא באו"א עלאין נעשה שורש לגילוי החסד, שעל ידו מזדווגים או"א עלאין ומוציאים החסד כנ"ל. ובזה מובן למה הלך דגל מחנה יהודה שבמזרח, שה"ס ת"ת, קודם דגל מחנה ראובן שבדרום, שה"ס החסד. והיינו כאמור, משום שהמזרח הזה, ה"ס שירותא דמזרח, שהוא דעת הנעלם, שהוא השורש של גילוי החסד, והחסד שה"ס דרום הוא ענף שלו. וע"כ הלך השורש תחלה ואח"כ הענף, וז"ש, וע"ד תנינן מסטרא דאבא, שה"ס י' דהויה, אחיד ותליא חסד עלאה, כי מזווגם יוצא החסד. שה"ס קו ימין, ומסטרא דאמא תליא גבורה, שמזווגם מתתקן ומתגלה קו שמאל, שהוא גבורה.

ומביא דוגמא מהזאות שעל המזבח. וז"ש, (באות ל"ה) שבתחילה מקדים הקרן של דרומית מזרחית. משום דדרום תוקפיה במזרח שהחיזוק של דרום, שהוא חסד, הוא במזרח, שהוא ת"ת. דאיהו שירותא דשמשא, שהוא התחלת השמש, דהיינו דעת הנעלם שע"י זווגו מתגלה אור החסד, ותוקפא דשמשא לא שריא אלא בשרותא, שעיקר כח קו האמצעי, שנקרא שמש, נמצא בהתחלתו, כשהוא בסוד הדעת המיחד או"א עלאין, להמשיך אור החסד. ואח"כ, מזרחית צפונית, כיון דדרום נטיל תוקפיה דמזרח, אחר שהדרום לקח חיזוקו מן המזרח, דהיינו שנתגלה על ידו בסוד היחוד דדעת הנעלם ב י' דהויה, אנהיר לצפון, מאיר המזרח, לגלות הצפון שה"ס השמאל, דהיינו שהדעת שה"ס המזרח, בא ומיחד ימין ושמאל שבה' דהויה שה"ס ישסו"ת, שמיחוד הזה מתגלה ומאיר הצפון. כנ"ל. בסוד דעת הנגלה. וצפון אתכליל בדרום. שע"י המזרח שה"ס דעת הנגלה נכללים ב' הקוין זה בזה, וחכמה דשמאל מתלבשת בחסדים דימין. ואח"כ צפונית מערבית, דהא מערב דאיהו, בה' בתראה נטלא מצפון. שהמלכות שהיא מערב נבנית בעיקר מקו שמאל. ואח"כ, מערבית דרומית היא אזלא לאתחברא בדרום, כי החכמה שבה צריכה להתלבש בחסדים, שהוא דרום. וע"כ המערב מקבל מן הדרום. ונמצא עכשיו שהמערב, שה"ס המלכות פניה אל הדרום, בסוד הזאה אחרונה דמערבית דרומית, כדי שמלכות תקבל חסד מן הדרום. ואחוריה אל הצפון, כדי שתקבל הארת החכמה שהוא בצפון. והרי זה דומה לנסיעת הדגלים, שדגל מחנה אפרים שבמערב, שהיא מלכות, פניה לדרום, כי נוסע אחר דגל מחנה ראובן שבדרום, כדי לקבל ממנו חסד, ולאחורי הדגל של המלכות נוסע דגל מחנה דן שבצפון, שהוא גבורה וקו שמאל, שהמלכות מקבלת ממנו חכמה. ונמצא דגל מחנה אפרים שבמערב, פניו לדרום ואחוריו לצפון, כנ"ל בהזאות המזבח. והטעם הוא כי אין המלכות מקבלת מצפון שהוא קו שמאל אלא בכלים דאחורים שלה. ובכלים דפנים הוא מקבלת חסדים מקו ימין (כמ"ש לעיל ויקהל דף ל' ד"ה פירוש).

והנה נתבאר היטב טעם הליכת הדגלים שהיו מזרח תחילה, שה"ס דעת הנעלם שה"ס שירותא דנהורא, שהוא שורש לאור החסד הנגלה מאו"א, וע"כ הולך אחריו הדרום שהוא ענף שלו, ואחריו המערב, שהוא המלכות שפניה צריכים להיות לדרום, ואחריו הצפון, שאחוריה של המלכות צריכים להיות לצפון. בסו"ה שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, ותחת בכל מקום, פירושו אחורים.

פסקה לז

ורזא דא אוליפנא וכו': וסוד זה למדתי, שהקב"ה נותן מטתו בין צפון לדרום, שמטתו, ה"ס המלכות. ונאחזת בבן הזה ודאי, שהוא ז"א, שהוא שם בין דרום לצפון. וע"כ יש לבני אדם לתת מטתם בין צפון לדרום, שימין המטה יהיה לדרום, ושמאל המטה לצפון. כמו עמידת ז"א בין דרום לצפון (כנ"ל באות ל"ג) וכך לימד אותי אבי, שנותנים להם בנים זכרים, משום שהוא נתכוון כלפי אמונה השלמה העליונה בשלמות הכל, דהיינו אל הקב"ה שהוא בין צפון לדרום, ואל כנסת ישראל, שהיא המלכות, שנקראת מטה, שהיא בין צפון לדרום, ודאי יהיו לו בנים זכרים.

פסקה לח

ובכלא בעי לאחזאה וכו': ובכל דבר צריכים להראות מעשה שיהיה כעין של מעלה, וכמו שמראה המעשה למטה, כך מתעורר עליו למעלה. והעמידוהו. שמע ר' פנחס ונשק לר' אלעזר, ובכה וצחק. אמר אשרי חלקי בעולם הזה ובעולם הבא.

פסקה לט

פתח ואמר ה' וגו': פו"א ר' פנחס, ה' אורי וישעי ממי אירא וגו'. ה' אורי וישעי, היינו, כיון שאדם הסתכל באור העליון, והקב"ה האיר עליו, אינו מתירא מעליונים ותחתונים. כש"א, ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה. ה' מעוז חיי, היינו כיון שהקב"ה אוחז בו באדם, אינו מתירא בעולם ההוא מכל בעלי דינים. ואף אני כמו זה, כיון שאני נאחז באביך ובך, איני מתירא בעולם הזה ובעולם האחר.

פסקה מ

ועלך כתיב, ישמח וגו': ועליך כתוב, ישמח אביך וגו'. שואל, כיון שכתוב ישמח אביך ואמך, מהו, ותגל יולדתך, הרי די במה שאמר ואמך. ומשיב, אלא ישמח אביך, זהו הקב"ה, ואמך זוהי כנסת ישראל, שהיא מלכות. ותגל יולדתך, היינו יולדתך שלמטה דהיינו אמך, בעולם הזה. וא"כ, ר' שמעון אביך איפה הוא שמחה שלו שאינו מרומז בכתוב הזה. ומשיב, אלא יש לו מקרא בפני עצמו, שכתוב, גיל יגיל אבי צדיק, זהו הקב"ה. ויולד חכם ישמח בו, זהו אביך של מטה. דהיינו ר' שמעון. פירוש אחר. גיל יגיל אבי צדיק, זהו אביך שלמטה. ויולד חכם ישמח בו, כתוב בתוספת ו', שהיה די שיאמר יולד חכם. הוא על הקב"ה למעלה. שנקרא ו'.

פסקה מא

א"ר אלעזר וכו': אר"א כתוב, בידך אפקיד רוחי פדיתה אותי ה' אל אמת. מקרא זה יש להסתכל בו, הראיתם מי שיפקיד משהו בידי המלך שהוא הקב"ה. ומשיב, אלא ודאי, אשרי הוא האדם ההולך בדרכיו של המלך הקדוש, ואינו חוטא לפניו. בוא וראה כיון שנכנס הלילה אילן המות שולט בעולם, ועץ החיים מסתלק למעלה למעלה, וכיון שאילן המות שולט בעולם לבדו, וכל בני העולם טועמים טעם מות. כי השינה היא אחד מששים במיתה. מהו הטעם. הוא משום שהאילן הזה גורם. שהיא מלכות השולטת לבדה בלי ז"א גורמת את זה. כי המלכות נקראת לילה.

פסקה מב

ובר נש בעי וכו': ואדם צריך להקדים עצמו ולהפקיד בידו הנפש שלו, בפקדון. כפקדון של אדם הנותן פקדון לאחר, דהיינו משכון, שאע"פ שהוא מחויב לו יותר ממחירו של הפקדון ההוא, אינו חשוב לו להתאחז בריב עמו, כיון שמסר לו פקדון. ואם ממאן לתת לו פקדון, ודאי נבדוק אחריו, כי אינו מזרע קדוש, ואינו מבני אמונה.

פסקה מג

כך ההוא אילנא וכו': כך הוא אילן הזה, שהוא מלכות, שבני אדם מקדימים ונותנים לו נפשם בפקדון, וכל נשמות של בני העולם לוקח. וכולם טועמים טעם מיתה. משום שאילן זה הוא של מות. שבשעה שהמלכות היא בפירוד מז"א שהוא עץ החיים, הוא אילן המות. ומשום שכל אלו הנפשות, אע"פ שכולן מתחייבות אליו, ואין ראוי להשיב הפקדון אל האדם, עם כל זה, כיון שכולן נמסרו לו בפקדון, הוא משיב כל הפקדונות לבעליהם.

פסקה מד

ת"ח לאו כדאי וכו': בוא וראה, אילן המות הזה אינו ראוי להשיב הפקדון לאדם בבוקר: אלא בשעה שעץ החיים מתעורר בעולם, ומתי מתעורר עץ החיים ההוא. בשעה שבא הבוקר, ואז כיון שעץ החיים הזה מתעורר בעולם, ויוצאים כל בני העולם חיים, ואותו אילן המות עוזב ומחזיר כל הפקדונות שנפקדו אצלו, והולך לו. מהו הטעם הם חיים. הוא משום שאותו עץ החיים גורם, שהוא ז"א השולט ביום.

פסקה מה

ואי תימא הא וכו': ואם תאמר, הרי בגי אדם רבים הם שמקיצים משנתם בלילה, והוחזרו להם החיים, בעוד שאילן המות שולט. ומשיב, אלא ודאי אותו עץ החיים עושה זאת. מהו הטעם, משום שכתוב, לראות היש משכיל דורש את אלקים. ולא יהיה לאדם פתחון פה, שיאמר, אם הייתי שולט בנפשי בלילה, הייתי קם ועוסק בתורה, א"ר יהודה. זהו ודאי נכון בישראל, וכך הוא. אבל באומות העולם, שאנו רואים גס כן כמו זה, שמקיצים משנתם בלילה, מהו הטעם. אמר לו, ודאי יפה הוא מה שאמרת.

פסקה מו

פתח ואמר מה וגו': פו"א, מה אקוב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה'. בוא וראה, כמו שיש למעלה כן יש למטה, למעלה במלכות, יש ימין, ויש שמאל אף למטה, יש ישראל ועמים. ישראל נאחזים בימין, בקדושת המלך הקדוש, עמים עכו"ם נאחזים בשמאל, והיינו רק בצד רוח הטומאה, שהוא למטה מכל המדרגות דשמאל. וכל המדרגות אחוזות זו בזו, מלמטה, עד שתלויות בראש, דהיינו בצד שמאל שלמעלה במלכות, ובאותו אפן שהראש נוסע למעלה, כמו זה נוסע גם כן הזנב, שהוא המדרגה האחרונה למטה, שהוא רוח הטומאה, מהו הטעם. הוא משום שאחוז בו, כי הם אחוזים זה בזה ממטה עד למעלה כמו שלשלת, ומשום זה, עמים עכו"ם, באותו אפן שהוא צד הטומאה שלהם, כך הם מונהגים.

פסקה מז

בלעם הוא אשתמש וכו': בלעם השתמש בכל המדרגות התחתונות היורדות מצד שמאל של המלכות, והוא היה מסתכל באותה המדרגה התחתונה שהיא זנב, והיה יודע מה שלמעלה, כי התחתונה אינה יכולה להתנהג אלא על ידי הראש. משום זה אמר מה אקוב לא קבה אל, שראה למטה, וידע שאותו ראש העליון, שהוא השמאל שבמלכות, אינו נמצא בדין באלו הימים.

פסקה מח

ואע"ג דהאי אל וכו': ואע"פ ששם הזה, אל, העמדנו (לעיל צו אות צ"א) שהוא חסד עליון, הרי מלכות הקדושה לוקחת שם הזה כעין שלמעלה, והיא טוב וחסד בעולם הזה, ומשום זה היא נקראת בשם, אל. אלא שהוא זועם בכל יום, בסו"ה, ואל זועם בכל יום, משום שנמצא בו דין. ובאותם הימים לא היה בו דין, ע"כ אמר בלעם מה אקוב לא קבה אל.

פסקה מט

ות"ח אל שדי וכו': ובוא וראה, אל שדי, הרי העמדנו, שבו ספוק העולם והוא אמר לעולם די, שהוא יסוד, המשפיע די למלכות הנקראת עולם. כי אל הזה, שהוא מלכות, מזדווגת עמו, ומשום זה נקרא, אל שדי דהיינו אל דשדי. כי אל, שהוא מלכות מזדווגת עם שדי, שהוא יסוד. וע"כ אמר, מה אקוב לא קבה אל, על המלכות הנקראת אל, וידע זה, משום שכמו שמתעורר הראש, שהוא מלכות, כך מתעורר התחתון שהוא הזנב, דהיינו רוח הטומאה. ובלעם הסתכל בזנב, וידע מה בראש.

פסקה נ

בכה ר' אלעזר וכו': בכה ר"א, פתח ואמר, קולה כנחש ילך וגו'. כי עתה שישראל הם בגלות, ודאי שהמלכות הולכת כנחש, כי דרך הנחש הוא, כשהוא כופף ראשו לעפר, הוא מעלה זנבו, והזנב שולט ומכה כל אלו הנמצאים לפניו. אף כך עתה כשישראל הם בגלות, עושה המלכות ג"כ. כאפן הזה של הנחש, שהראש כפוף לעפר, והזנב, דהיינו המדרגה התחתונה הנ"ל, שולט. מי עשה שהזנב יתעלה למעלה וישלוט ויכה, הוא הראש שנתכופף למטה. ועם כל זה, מי מנהיג את הזנב, ומי מסיע את הזנב לנסיעותיו, הוא הראש הזה, אע"פ שהוא כפוף לעפר, הוא מנהיג נסיעותיו של הזנב. משום זה אוה"כ, קולה כנחש ילך.

פסקה נא

והשתא שאר עמין וכו': ועתה שאר העמים שהם נאחזים בזנב (כנ"ל אות מ'"ו) של המלכות, עולים למעלה ושולטים ומכים, והראש כפוף לעפר. כש"א נפלה לא תוסיף קום וגו'. ועם כל זה, הראש מנהיג את הזנב, ושומר אותו, כש"א, שמוני נוטרה את הכרמים, שהם עמים העכו"ם שהם בזנב. בא ר' יהודה ונשק ידיו. אמר, אם לא הייתי שואל דבר בעולם, אלא מה ששאלתי זה, והרוחתי אותו, די לי. כי עתה ידעתי בחינת עמים העכו"ם, ואיך מתנהגת השליטה שלהם. אשרי חלקם של ישראל, שעליהם כתוב, כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו.

פסקה נב

א"ל רבי אלעזר וכו': א"ל ר"א, מהו לסגולתו. שאומר, ישראל לסגולתו. אמר לו שלשה אבות אלו נקראים סגולה, בין למעלה, שהם חג"ת, ובין למטה, שהם אברהם יצחק יעקב. וכעין זה, כהנים לוים ישראלים, שהם ג"כ כנגד חג"ת, והכל אחד. ואלו הם סגולתו של הקב"ה למעלה, וסגולתו של הקב"ה למטה. וזהו שכתוב, והייתם לי סגולה מכל העמים, דהיינו מפני שיש בהם נהנים לוים ישראלים הנקראים סגולה.

פירוש עיקר ההפרש מישראל לעמים הוא מפני שהעמים דבוקים בקו שמאל בלבד בלי ימין. וישראל דבוקים בג' קוין. שה"ס חג"ת. ומשום זה הם סגולה מכל העמים. כי יחוד ג' קוין נקראים סגולה.

פסקה נג

ונסע אהל מועד מחנה הלוים וגו': ואחר זה, מה כתוב, ונסע דגל מחנה אפרים לצבאותם ימה. היינו השכינה השרויה במערב, והעמידוהו, לעיל (באות ל"א) שאפרים שנסע במערב ה"ס המלכות, וע"כ נסע אחר דגל מחנה ראובן שהוא בדרום שהוא חסד. וכו'. ע"ש. כתוב, ויברכם ביום ההוא לאמר, בך יברך ישראל. שואל, לאמר וגו' וישם את אפרים וגו'. בך יברך ישראל, הוא ישראל סבא. שואל מה מלמדנו בזה.

פסקה נד

אלא בך יתברך וכו': ומשיב, אלא, בך יתברך לא כתוב, או בך יבורך ישראל, מהו יברך ישראל, שהוא לאחרים. אלא פירושו, ישראל הקדוש, שהוא ז"א, לא יברך לעולם אלא בך, באפרים, שאתה במערב, שהוא השכינה. וכתוב, אני אל שדי פרה ורבה. הרי שהברכה היא בשכינה שנקראת אל שדי (כנ"ל אות מ"ט) ולמדנו שראה עמו השכינה, ואז אמר, בך יברך ישראל לאמר. שפירושו בך, בהשכינה, יברך לעולם.

פסקה נה

והאיך חמא והכתיב וכו': שואל, ואיך ראה, השכינה, והרי כתוב, ועיני ישראל כבדו מזוקן וגו'. הרומז גם לעינים הרוחניות. ומשיב, אלא שכל את ידיו כתוב, מהו שכל. ומשיב, אלא יד ימין היתה זקופה כנגד אפרים, ונטתה השכינה כלפי אפרים, וישראל הריח ריח השכינה על ראשו, אז אמר בך יברך ישראל, וראה שהיא במערב. כלומר, שלא ראה בבחינת העינים, אלא שראה בבחינת הריח, שפירושו ממטה למעלה.

פסקה נו

ודאי שכינתא במערב וכו': ודאי הוא שהשכינה במערב, והעמדנו שהיא כדי שתהיה בין צפון ודרום, כי המערב הוא בין צפון לדרום, ותתחבר בהגוף, שה"ס ז"א שנקרא גוף, שפירושו ז"ס תחתונות, ולהיות עמו בזווג אחד, והצפון, שהוא קו שמאל דז"א, מקבל אותה תחת ראשה, והדרום, שהוא קו ימין דז"א, מחבק אותה. ז"ש שמאלו תחת לראשי, שמן השמאל שה"ס הארת החכמה שבו, מקבלת ג"ר שנקרא ראש. וימינו תחבקני, ומן הימין, שה"ס חסדים מקבלת הארת ז"ת שלה שנקראות גוף. והעמדנו, ודאי שמטתו שלשלמה, שה"ס המלכות הנקראת מטה (כנ"ל באות ל"ו) היא בין צפון לדרום. שהם חסד וגבורה, כדי שתתחבר בגוף, שהוא ת"ת, ואז הם כלל אחד שיתברך העולם. למדנו כל האומר תהלה לדוד ג' פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. והעמדנו, שפירושו הוא, דהיינו שמזווג תהלה זו, שהיא המלכות, שתמצא, עם ז"א, בכל יום בין צפון לדרום.

פסקה נז

אתי בר נש וכו': בא אדם בבוקר, מקבל עליו עול מלכות שמים באלו התשבחות שאומר, דהיינו, תהלה לדוד וכל אלו הללויה, שהם סדר של עשר תשבחות, של עשר ספירות הקדושות של השם הקדוש. ומשום זה יש עשר פעם הללויה. ואח"כ מסיים בעשר תשבחות, שהם, הללויה הללו אל בקדשו וגו' הללוהו וגו'. שואל, איפה הם עשרה הללויה, והרי רק חמשה הם. כי אין רק ה' מזמורים שמתחילים בהללויה. ומשיב, אלא כל תשבחה מתחילה בהללויה ומסתיימת בהללויה. והם עשרה.

פסקה נח

לבתר עלויא דסדור וכו': ואח"כ ערך סדור השבח של אז ישיר משה, שיש בו הכל. ובזה מקבל עליו עול מלכות הקדוש. אח"כ משרה אותה בחסד, עם סיום התפלה, שתתקדש בו. כי תפלת שחרית היא כנגד אברהם שהוא חסד, וקו ימין. ואח"כ בתפלת המנחה תלויה הגבורה והדין שורה. שהוא כנגד יצחק שהוא גבורה וקו שמאל. נמצא מטה זו, שהיא מלכות, נתונה בכל יום בין צפון לדרום, בין תפלת שחרית שה"ס דרום לבין תפלת מנחה שה"ס צפון. שתתחבר בזווג הזה בגוף שהוא ז"א, קו האמצעי. כראוי. ומי שמסדר ומחבר המלכות בכל יום באפן הזה, ודאי הוא בן העולם הבא. כלומר שע"ז אמרו כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא (כנ"ל אות נ"ו).

פסקה נט

בגין כך האי וכו': ומשום זה, דגל מחנה אפרים הוא ימה, במערב, והוא בין צפון לדרום, דרום הוא ראובן, הוא מצד אחד, שכתוב, דגל מחנה ראובן תימנה, צפון הוא דן מצד האחר, שכתוב, דגל מחנה דן צפונה. אפרים, בין זה לזה, כי ראובן שהוא דרום, לפניו, ודן, שהוא צפון, לאחריו, נמצא המערב שהוא אפרים, שהוא בין צפון לדרום, הכל כעין המלכות שלמעלה.

פסקה ס

רזא ליתבי דרומא וכו': סוד זה הוא לאחינו יושבי הדרום. וכך שלחו לנו אחינו, מסדרי המאורות, בסודות הקשרים, דהיינו היחודים, שאתם רוצים ליחד יחוד בסדר של קשר העליון, קבלו עליכם בכל יום עול מלכות הקדושה תחילה, ובזה תעלו עמה בקשר הקדוש של דרום, שהוא חסד, ותסבבו ד' רוחות העולם חו"ג תו"מ, עד שמתקשרים בקשר אחד, ובדרום, תקבעו המקום, ושם תשכנו. דהיינו כעין סבוב המזבח, כמ"ש לפנינו.

פסקה סא

ר' אלעזר שאיל וכו': ר"א שאל את ר"ש אביו, אמר לו, סימן לזווג היחוד, כדי שלא נטעה, מאין, אמר לו, בני, אע"פ שהעמדנו דברים לכל צד וצד, ונתפזרו הדברים, דבר כאן, ודבר כאן, סימן זה החזק בידך, וכך הוא, כעין סיבוב המזבח שלמדנו, ובא לו לקרן דרומית מזרחית, מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית. כמ"ש לפנינו. אמר לו, והרי אינו יכול לעשות כלום עד שמקבל אדם עליו עול מלכות הקדושה בתחילה, ונותן על עצמו עול הזה, ואתה אמרת, שיבא לדרום תחילה. שהוא חסד.

פסקה סב

א"ל בלא הא אמינא וכו': אמר לו, הרי אמרתי לך הכל. כי ובא לו לקרן, אמרתי בתחילה, והרי ידעת סוד הקרן, שהוא מלכות, וזה הוא עול מלכות הקדושה. ואח"כ דרומית מזרחית, שיקשר הדרום שהוא חסד, במזרח שהוא ת"ת, קו האמצעי, כי שם במזרח הוא עץ החיים, שהוא ת"ת, וזה לזווג אותו, את הדרום, במזרח, שהוא אבא עלאה, דהיינו חכמה, הנקראת או"א עלאין, כי בן, שהוא ת"ת, מצד אבא בא, ששורש ת"ת הוא בדעת הנעלם של או"א עלאין ומשום זה ייחד מדרום למזרח, כי חיזוקו של דרום במזרח הוא, דהיינו בדעת הנעלם של או"א, שהוא שירותא דמזרח וע"כ צריך שיתקשרו יחד דרום ומזרח (כמ"ש לעיל אות ל"ו בהסולם, ע"ש כל ההמשך).

פסקה סג

ומזרח דאתקשר בצפון וכו': ומזרח המתקשר בצפון, שהוא באמא, שהיא בינה הנקראת ישסו"ת שממנה נמשך צפון שהוא קו שמאל, משום שזה, דהיינו בינה, משלים וממלא הנחלים והמבועים של מזרח, שהוא דעת הנגלה והת"ת, וע"כ צריך ליחד מזרחית צפונית, דהיינו לקשר המזרח בבינה, ואלו מזרח וצפון, הם אבא ואמא שאינם מתפרשים לעולם, כי מזרח הוא דעת דאבא עלאה, שה"ס או"א עלאין. והדעת דאבא עלאה מתדבקת בדעת דאמא עלאה ובקו שמאל המתגלה בה שנקרא צפון (כמ"ש שם). וכבר העמדנו. ומה שנאמר בה, באמא עלאה, צפונית, הוא משום שהיא צפונה העליונה, ומן הצד שלה יוצא הצפון שהוא קו שמאל. כי מצד אבא הצפון נסתר ונעלם (כמ"ש שם) והדינים מתעוררים מן הצד שלה, אע"פ שהיא רחמים ושמחה. וכבר העמדנו. וכשהיא אמא, יוצאת, הצפון יוצא בה, שממנה הצפון מתגלה. כי הוא, אבא, נכלל ונקשר בדרום. והצפון נעלם בו (כמ"ש כל זה היטב בהסולם אות ל"ו).

פסקה סד

לבתר צפונית מערבית וכו': ואח"כ, יבא לקרן צפונית מערבית. כי מצד אבא יוצא הבן, שהוא ת"ת, מזרח. ומצד אמא, שהיא צפון יוצאת הבת, שהיא מלכות, מערב. ומשום זה צפונית מערבית, מצפון שהיא אמא למערב שהיא מלכות. וזו היא קרן שבתחילה, שקרן ה"ס מלכות, שצריך לקבל עליו מקודם כל (כנ"ל באות ס"ב) ועתה היא נקראת בצפון סתם, דהיינו באמא ובקו שמאל, ולאח"כ צריך לקשר אותה בדרום, שהוא חסד, וקו ימין, ששם הוא קשר הכל, והגוף, שהוא ז"א, נמצא בו, כי ז"א נמשך מאבא כנ"ל, וע"כ הוא נכלל כולו בדרום כמו אבא, והצפון נעלם בו. וע"כ מערבית דרומית.

פסקה סה

אשתכח האי קרן וכו': ונמצאת קרן זו הרומזת על מלכות, ג' פעמים, אחד הוא, שהאדם צריך לקבל עליו תחילה (כנ"ל אות ס"ב) והקרן שלאחר כך, הוא לקשר המלכות בב' זרועות, שהם דרום וצפון, ימין ושמאל, להתחבר בגוף, שהוא ת"ת קו האמצעי, ושיהיה הכל אחד. וזה הוא הסדר של יחוד השלם, וכל צד וצד ייחד בקשר ההוא הראוי לו, ולא יחליף צד בצד אחר שאינו ראוי לו, כדי שלא יענש. מי שעושה יחוד הזה כראוי כמו שאמרתי, אשרי חלקו בעולם הזה ובעולם הבא, להיותו יודע לסדר שבחו של אדונו ויחוד אדונו. ולא עוד, אלא שהקב"ה משתבח בו. עליו כתוב, ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.

פסקה סו

ר"ש פתח וכו': ר' שמעון פתח, לדוד אליך ה' נפשי אשא אלקי בך בטחתי וגו'. שואל, מה ראה דוד לסדר שבח זה כך, שכל השבחים שהם בסדר אלף בית כולם שלמים, וזה חסר, שאין בו ו'. ולמה הוא סדר זה, לנפילת אפים.

פסקה סז

אלא רזא עלאה וכו': ומשיב אלא סוד עליון הוא גנוז בין החברים. בשעה שנכנס הלילה, אילן התחתון שהמות תלוי בו, שהוא מלכות מצד הדין, פורש ענפיו ומכסה הכל. וע"כ, נעשה חשך, וכל בני העולם טועמים טעם המות. ואדם מקדים עצמו ונותן לו פקדון נפשו, ומפקידה בידו בפקדון. למשך זמן הלילה, שיחזירה לאור הבקר. ומשום שלקח הנפש בפקדון, חוזר הפקדון לבעלו בשעה שבא הבוקר. וכשבא הבוקר, והפקדון חזר אליו, צריך לברך את הקב"ה, שהוא נאמן העליון.

פסקה סח

לבתר דקם עאל וכו': אחר שקם משנתו, נכנס לבית הכנסת, מעטר עצמו בתפלין, ומתכסה בכסוי של ציצית, נכנס ומטהר עצמו תחילה בקרבנות. לאחר כך מקבל עליו עול מלכות בסדר השבחים של דוד, שהם סדר של עול מלכות, ובסדר שבחים זה, הוא משרה עליו עול ההוא. לאחר כך סדר תפלה דמיושב, שהיא כנגד המלכות. וסדר תפלה דמעומד שהוא כנגד ז"א, לקשר אותם, ז"א ומלכות, ביחד.

פסקה סט

ת"ח רזא דמלה וכו': בוא וראה, סוד הדבר, אע"פ שהתפלה תלויה בדבור, ובדבור הפה, הכל תלוי בעיקר בתחילה במעשה, ולאח"כ בדבור, ובדבור הפה. מהו המעשה. אלא מעשה ההוא שעושה אדם תחילה. הוא כעין התפלה, ולא יתפלל אדם תפלה, עד שיראה מעשה תחילה כעין התפלה.

פסקה ע

עובדא דקדמיתא בשעתא וכו': המעשה שבתחילה, הוא בשעה שאדם קם משנתו, צריך לטהר עצמו תחילה, דהיינו שיעשה צרכיו, ואח"כ יקבל עליו עול הזה, לפרוש על ראשו פרשות של מצוה. לאח"כ יקשור קשר היחוד, שהם תפלין, תפלה של ראש ותפלה של יד, ולתקן אותם בקשר אחד בשמאל, ועל הלב. כמו שהעמדנו שמאלו תחת לראשי. וכתוב, שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך. דהיינו תפלה של יד, שה"ס המלכות שניתנה על הזרוע כנגד הלב. וכבר העמדנו. וזה הוא המעשה, שצריך לעשות בתחילה.

פסקה עא

לבתר בשעתא דב"נ וכו': לאחר כך, בשעה שאדם נכנס לבית הכנסת, יטהר עצמו תחילה בקרבנות, בדבור הפה. דהיינו שיאמר פרשת הקרבנות. ואח"כ יקבל עליו עול מלכות לפרוש על ראשו, בשבחים של דוד המלך, כעין המעשה של הפורש על ראשו פרשות של מצוה. שהוא כנגד המעשה דציצית ולאח"כ תפלה דמיושב, שהוא כנגד המעשה של תפלה של יד. דהיינו המלכות. ולאח"כ תפלה דמעומד, שהיא סוד ז"א, שהוא כנגד המעשה של תפילין של ראש. וזה כנגד זה, המעשה צריך להיות כעין הדבור, כי ודאי במעשה ודבור תלויה התפלה.

פסקה עב

ואי פגים עובדא וכו': ואם פוגם המעשה, אין הדבור מוצא מקום לשרות עליו, והוא אינה תפלה, ואדם ההוא נפגם למעלה ולמטה. כי צריכים להראות מעשה ולדבר עליו דבור, וזו היא תפלה שלמה. אוי לאדם שפוגם תפלתו עבודת אדונו, עליו כתוב, כי תבואו לראות פני וגו'. גם כי תרבו תפלה אינני שומע. כי במעשה ובדבור תלוי הדבר.

פסקה עג

ת"ח כיון דבר נש וכו': בוא וראה, כיון שהאדם עשה תפלתו כאפן הזה במעשה ובדבור, וקשר קשר היחוד, נמצא שעליונים ותחתונים מתברכים על ידו. אז, אחר שגמר תפלת העמידה, צריך האדם להראות את עצמו, כאלו נפטר מן העולם. שהרי נפרד מן עץ החיים, שהוא ז"א, שה"ס תפלת העמידה, ואסף רגליו אל אותו אילן המות, שהחזיר לו פקדונו, שהחזיר לו נפשו בבקר (כנ"ל אות ס"ז) כש"א ויאסוף רגליו אל המטה. כי כבר התוודה על חטאיו והתפלל עליהם, עתה צריך להיות נאסף אל אותו אילן המות, ולפול על פניו, ויאמר אליו, אליך ה' נפשי אשא. בתחילה כשהלכתי לישון, נתתי לך הנפש בפקדון, עתה שקשרתי היחוד, ועשיתי המעשה והדבור כראוי, והתודיתי על חטאי, הרי נפשי מסורה לך ודאי. כלומר שיקבל עליו מסירות נפש.

פסקה עד

ויחזי בר נש וכו': ויראה אדם את עצמו כאלו נפטר מן העולם, כי מסר נפשו למקום ההוא של מות. משום זה אין ו' בסדר א"ב של אליך ה' נפשי אשא, כי ו' הוא עץ החיים, דהיינו ז"א שה"ס ו' דהויה, וזה, שמסר לו נפשו הוא אילן המות, דהיינו מלכות. וזה שמלמדנו, כי סוד הדבר הוא, שיש עונות שאינם מתכפרים עד שאדם נפטר מן העולם. ז"ש אם יכופר לכם העון הזה עד תמותון וע"כ נותן זה את עצמו ודאי למיתה ומוסר נפשו לאותו מקום, למלכות, לא בפקדון כמו בלילה, אלא כמי שנפטר מן העולם ודאי.

תוכן העניינים

הסולם על ספר הזהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה