אור ברסלב

הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג

בחקותי

בהר

פסקה א

אם בחקותי תלכו וגו׳: ר׳ חייא פתח, עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור וגו׳. עמי זכר נא, אשרי חלקם של עם הזה, שאדונם מוכיח להם כך. עמי זכר נא, אע״פ שאתם, סרתם מן הדרך, עמי אתם, שאיני רוצה לגמול לכם כמעשיכם.

פסקה ב

ר׳ יצחק אמר וכו׳: רי״א, אשרי חלקו של עם, שאדונם אמר להם, עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי. מה יעץ בלק מלך מואב. היינו, בכמה דברים ומעשים חשב לכלות אתכם מן העולם, וכמה כשפים עורר לנגדכם.

פסקה ג

א״ר יוסי וכו׳: אר״י, אמר להם, הקב"ה לישראל, זכר נא. אוי שאנו צועקים בכל יום ואנו גועים ובוכים, זכור ה׳ מה היה לנו. זכור ה׳ לבני אדום. ואינו רוצה להשגיח עלינו. והוא משום, שהוא אמר לנו בבקשה, זכר נא. כי אין, נא, אלא לשון בקשה, ואנו אין משגיחים עליו, על כן, אנו צועקים כעין זה, זכור ה׳ מה היה לנו. זכור ה׳ לבני אדום. זכור עדתך קנית קדם. זכרני ה׳ ברצון עמך. והוא אינו רוצה להשגיח עלינו.

פסקה ד

ר׳ יהודה אמר וכו׳: רי״א, ודאי, הקב״ה משגיח עלינו תמיד וזוכר אותנו. ואם הוא לא היה משגיח בישראל, וזוכר אותנו, לא עמדו אפילו יום אחד בגלות. ז״ש, ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו'. כי הקב״ה אינו עושה עמנו כמעשינו.

פסקה ה

ת״ח בלק חכים וכו׳: בוא וראה, בלק חכם היה, וגדול המכשפים היה במעשי ידיו, יותר מן בלעם. וכך למדתי, כל מה שרוצה האדם בעולם הזה בעבודת הקב״ה, צריך לעורר במעשה שלמטה. כי במעשה שלמטה מתעורר המעשה למעלה. ומעשה זה, שלמטה, צריך להיות בקדושה. וכבר העמידוהו. ובמקום שאין מעשה יש דבור, ובדבור הפה תלוי, לעורר המעשה למעלה. וכמו שצריכים לעורר קדושה עליונה במעשה ובדבור, כך אלו הבאים מצד הטומאה, צריכים לעורר הצד שלהם, במעשה ובדבור פה.

פסקה ו

ואע״ג דבלעם חרשא וכו׳: ואע״פ שבלעם היה מכשף הגדול מכל מכשפי העולם, היה בלק מכשף גדול ממנו. כי בקסם היה בלק גדול מן החכמים. ובלעם היה גדול בנחש. קסם ונחש הם ב׳ מדרגות. קסם, תלוי במעשה. נחש, אינו תלוי במעשה, אלא בהסתכלות. ובדבור הפה, ואז מתעורר עליהם רוח הטומאה להתלבש בהם, ועושה מה שעושה.

פסקה ז

וישראל קדישין לאו וכו׳: וישראל הקדושים אינם כן, אלא כולם קדושים, וכל מעשיהם הם לעורר עליהם רוח קדוש. כש״א עד יערה עלינו רוח ממרום. וע״כ כתוב, כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. כי ישראל הם אחוזים בצד הקדושה העליונה, ומעשיהם באים בקדושה, וקדושה מתעוררת עליהם, ומתלבשים בה.

פסקה ח

ות״ח בקסם הוה וכו׳: ובוא וראה, בקסם, היה בלק גדול מכל החכמים, ובלעם בנחש. וע״כ בשעה שרצה בלק להתחבר עמו, מה כתוב, וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם. בוא וראה, בדבור שבפה היה בלעם גדול מכל המכשפים שבעולם, ובהסתכלות של נחש ההוא היה יודע לכוון את השעה לקלל, וע"כ קללותיו נתקיימו. וע״כ רצה בלק להשלים הדבר בקסם ונחש. שע״כ נתחבר עמו.

פסקה ט

אמר ליה קב״ה וכו׳: אמר לו הקב״ה, רשע, הרי קדמוך בני. מעשה יש ביניהם, שכל הצדדים הרעים ומינים הרעים וכל הכשפים שבעולם, אינם יכולים לקרב אליהם, שכולם בורחים מפניו. ומה הוא. הוא אהל מועד וכלי קדש ותשמישי המקדש, וקטרת הסמים המבטל כל כעס ורוגז שבעולם מלמעלה ומלמטה, ועולות וקרבנות בכל יום, ושני מזבחות לעשות עבודת המזבחות, ושלחן, ולחם הפנים, ואת הכיור ואת כנו. וכמה תשמישים למעשה, מבחינת דבור הפה, שהם הארון, ושני לוחות התורה, ואהרן המכפר על העם בכל יום בתפלה. כיון שהסתכל אותו רשע בזה, אמר, כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. מהו הטעם. הוא משום, ה׳ אלקיו עמו ותרועת מלך בו.

פסקה י

וע״ד עמי זכר נא וכו׳: וע״כ אמר הקב״ה, עמי זכר נא, בבקשה מכם היו זוכרים זמן ההוא שנתחברו בלק ובלעם לכלותכם, ולא יכלו, כי אני אחזתי בכם כאב האוחז בבנו, ואינו עוזב אותו בידי אחר. מן השטים ועד הגלגל, מהו היחס מזה אל זה. ומשיב, אלא אמר הקב״ה לישראל, בבקשה מכם היו זוכרים, כל זמן שהייתם אחוזים בי, לא יכול אותו רשע בכשפיו וקסמיו לשלוט עליכם. כיון שעזבתם ידיכם מלאחוז בי, והייתם בשטים, מה כתוב, ויאכלו העם וישתחוו לאלהיהם. ובגלגל, כש״א בגלגל שורים זבחו. ואז שלטו בכם שונאיכם. וכל זה למה, למען דעת צדקות ה׳, דהיינו כל אלו צדקות שעשיתי לכם בזמן שהייתם אחוזים בי ולא עזבתי שום דבר בעולם שישלוט עליכם, והרוגז שלמעלה ושלמטה, ומינים הרעים לא יכלו לקרב אליכם.

פסקה יא

ויאמר אליהם לינו פה הלילה וגו׳: בוא וראה, בשעה שבא השמש, וכל השערים נסתמים, והלילה בא ונחשך. כמה גדודים נפתחים משלשלותיהם, והולכים ומשוטטים בעולם, וכמה ממונים עליהם שמנהיגים אותם. ויש ממונה גדול על כולם מצד השמאל, ואותו רשע, בלעם, היה מצוי אצל ממונה הזה העליון מכולם בכשפיו. והוא היה אמר בכשפיו בלילה, בזמן שהוא שולט עם כל החברה שלו, והוא, הממונה, היה בא להמצא אצלו, ומודיעו מה שהוא רוצה.

פסקה יב

כגווגא דא ויבא וגו׳: כעין זה, ויבא אלהים אל לבן הארמי, שהוא אותו המצוי אצלו. דהיינו הממונה הנ״ל, וכן, ויבא אלהים אל אבימלך. כולם כמו זה. בכל מקום קוראים אותו באלו הכשפים. וע״כ היה שכיח בלילה יותר מביום. משום שבלילה זמן שליטתו. כנ״ל בדבור הסמוך. וכבר העמידוהו. וכל אלו מכשפים וחכמים היו לאבימלך, שכתוב, וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון. כתוב כאן בעד החלון. וכתוב שם בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא. מה שם היה בכשפים, אף כאן באבימלך בכשפים. ולפיכך גם ויבא אלהים אל אבימלך, היינו הממונה הנ״ל שממשיכים בכשפים. לבן כבר העמידוהו, שהיה מכשף, וגם בלעם כמוהו. וע״כ אלהים שכתוב בהם היינו הממונה.

פסקה יג

וע״ד בכלהו כתיב וכו׳: וע״כ בכולם כתוב אלהים, ולא הויה, שכתוב, ויבא אלהים אל בלעם. ויבא אלהים אל לבן. ויבא אלהים אל אבימלך. שאלהים פירושו הממונה הנ״ל, הוא בא אליהם ולא הם אליו. כי אין לממונים האלו מקום מוכן. ואם תאמר, הרי כתוב אלהים. ואיך נאמר, שהוא סטרא אחרא. ומשיב, אלא שם הזה אלהים הוא משותף לכל, ואפילו עבודה זרה נקרא גם כן אלהים, דהיינו אלהים אחרים. ובכלל אלהים אחרים הם ממונים האלו, וכיון שהם בכלל זה, על כן נקראים כך, בשם אלהים. ואותו רשע היה אמר בכשפים וקרא אותו ובא אליו. ומשום כך כתוב, לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר הוי״ה אלי. ולא כתוב אלהים. כי אותו רשע היה משבח עצמו, ואמר הוי״ה, שהרי לא כתוב בו, אלא, ויבא אלהים.

פסקה יד

ד״א כאשר ידבר וגו׳: פירוש אחר. כאשר ידבר הויה אלי, פירושו, על ידי שליח ההוא של סטרא אחרא. דהיינו הממונה. ואם תאמר הרי גם ביום היה נמצא אצלו. שכתוב ויקר אלהים אל בלעם וגו׳, שזה היה ביום. ומשיב אלא ודאי, הסתכלות בנחש היתה בו, וזה נקרא ג״כ אלהים, ובאותו זמן היה מסתכל לכוון השעה (כנ״ל אות ח') ז״ש, ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים. וירא בלעם כי טוב בעיני ה׳ לברך את ישראל. ואיך ראה. אלא ביום ההוא הסתכל לכוון השעה, לקלל את ישראל, ולא מצא כמו בשאר הימים, ואז ראה שלא נמצא רוגז גדול בעולם, ואז ידע כי טוב בעיני ה׳ לברך את ישראל. באותו שעה הסיר את עצמו מכל הנחשים שבעולם ולא הסתכל בהם. ז״ש, ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים.

פסקה טו

ת״ח בההיא שעתא וכו׳: בוא וראה בשעה ההיא שנמצא רוגז, אז השמאל שלמעלה מתעורר. ואותו רשע היה יודע מקום איך להתאחז בצד שמאל, לקלל. ובאותה שעה הנ״ל, הסתכל ולא מצא. אז מה כתוב, מה אקוב לא קבה אל ומה אזעום לא זעם ה'. ומשום זה. כתוב, עמי זכר נא מה יעץ בלק וגו' ומה ענה אותו בלעם בן בעור. אשרי הם ישראל. אשרי חלקם בעולם הזה ובעולם הבא.

פסקה טז

אם בחקותי תלכו: אם בחקותי, זהו מקום שגזירות התורה תלויות באותו מקום, דהיינו מלכות. כש״א את חקותי תשמורו. חוק, הוא שהמלכות נקרא כך, וגזירות התורה נכללות בה, ואת משפטי תשמורו. משפט, זה הוא מקום אחר עליון, שהוא ז״א, שאותה החוקה שהיא מלכות נאחזת בו, ומתחברים זה בזה, העליונים והתחתונים. דהיינו החוקות שבמלכות במשפטים שבז״א. וכל המצוות שבתורה וכל הגזירות שבתורה וכל הקדושות שבתורה, אחוזים באלו, בז״א ובמלכות, משום שזהו תורה שבכתב, ז״א. וזהו תורה שבעל פה, מלכות.

פסקה יז

ועל דא אם בחקותי וכו׳: וע״כ, אם בחקותי, הם כל אלו הגזרות והדינים והעונשים והמצות, שהם במקום ההוא, שנקרא, תורה שבעל פה, דהיינו המלכות שנקראת חקה. ואת משפטי תשמורו, היינו במקום ההוא שנקרא, תורה שבכתב, שהוא ז״א, כש״א משפט לאלקי יעקב, שהוא ז״א הנקרא יעקב. וזה אחוז בזה וזה בזה, והכל אחד, וזה הוא הכלל של שם הקדוש. דהיינו היחוד של ז״א ומלכות. ומי שעובר על דברי תורה, כאלו פוגם השם הקדוש, משום שחוק ומשפט הוא השם של הקב״ה. וע״כ, אם בחקותי תלכו, זהו תורה שבעל פה. ואת משפטי תשמרו, זהו תורה שבכתב. וזהו הכלל של שם הקדוש.

פסקה יח

ועשיתם אותם: שואל, מהו ועשיתם אותם, כיון שכבר אמר תלכו, ותשמרו, למה עוד ועשיתם. ומשיב. אלא מי שעושה מצות התורה והולך בדרכיו, הוא כאלו עשהו למעלה. אמר הקב״ה כאלו עשאני. והעמידוהו. וע״כ ועשיתם אותם, לחוק ומשפט, שהם ז״א ומלכות. ועשיתם אותם כתוב ודאי. כי מתוך שמתעוררים על ידכם להתחבר זה בזה, שימצא השם הקדוש כראוי, ודאי, ועשיתם אתם.

פסקה יט

כגוונא דא אר״ש וכו׳: כעין זה אמר ר׳ שמעון, ויעש דוד שם. וכי דוד עשה לו. ומשיב, אלא משום שדוד הלך בדרכי התורה ועשה מצות התורה, והנהיג המלכות כראוי, כביכול, עשה השם למעלה. ולא היה מלך בעולם שזכה לזה כדוד, שהיה קם בחצות לילה, והיה משבח להקב״ה עד שעלה השם הקדוש, שהוא מלכות, בכסאו, בעת שעלה אור היום. ע״כ, כביכול הוא עבד שם ממש. דהיינו שהעלה אותה לזווג עם ז״א. כש״א בצד האחר, ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל. ומשום זה, ויעש דוד שם. וע״כ נאמר, ועשיתם אותם. דהיינו, אם אתם תשתדלו לעשות אותם, ולתקן השם הקדוש כראוי, כל אלו הברכות שלמעלה תמצאנה אצלכם בתקון שלהן כראוי.

פסקה כ

ונתתי גשמיכם בעתם וגו': היינו שכל אחד ואחד יתן הכח שלו עליכם. מי הם. היינו אותו התקון שעשיתם של יחוד שם הקדוש ההוא. דהיינו היחוד דחק ומשפט, שהם ז״א ומלכות. שהם ישפיעו לכם. כעין זה כתוב, ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט. וכי כיון שכתוב, ושמרו דרך ה׳, למה צריך לכתוב, לעשות צדקה ומשפט. ומשיב, אלא מי ששומר דרכי התורה, כביכול הוא עושה צדקה ומשפט. ומהו צדקה ומשפט, זהו הקב״ה. בכה ר׳ שמעון, ואמר, אוי להם לבני אדם שאינם יודעים ואינם משגיחים בכבוד אדונם. כי מי עושה השם הקדוש בכל יום. הוי אומר, מי שנותן צדקה לעניים.

פסקה כא

ת״ח, הא אוקמוה וכו׳: בוא וראה, הרי העמידוהו שכך הוא. כי העני אחוז בדין, וכל מאכלו הוא בדין, הוא המקום שנקרא צדק שהיא מלכות. כש״א תפלה לעני כי יעטוף. תפלה זו היא תפלה של יד, דהיינו המלכות, והעמידוהו. שבעת שאינה בזווג עם ז״א, היא עניה ונקראת צדק. ומי שנותן צדקה לעני, הוא עושה למעלה את השם הקדוש שלם כראוי, דהיינו שמחברה עם ז״א המשפיע לה הכל, משום שצדקה היא עץ החיים, שהוא ז״א, וצדקה נותנת ומשפעת לצדק שהיא מלכות. וכשנותנת לצדק, אז מתחבר זה בזה, ז״א במלכות, והשם הקדוש נמצא שלם. מי שעושה התעוררות שלמטה זו, דהיינו שנותן צדקה, הוא ודאי כאלו עשה את השם הקדוש בשלמות. כעין שהוא עושה למטה כך מתעורר למעלה. וע״כ כתוב, אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת. עושה צדקה, זהו הקב״ה, כביכול הוא עשה אותו.

פסקה כב

ת"ח מסכנא הא וכו׳: בוא וראה, עני הרי למדנו מי הוא מקומו, דהיינו מלכות בעת שאיננה בזווג עם ז״א כנ״ל, מהו הטעם. משום שהעני אין לו משלו כלום, אלא מה שנותנים לו, וכן הלבנה, שהיא המלכות, אין לה אור משלה, אלא מה שנותן לה השמש, שהוא ז״א.

פסקה כג

ת״ח אמאי עני וכו׳: בוא וראה, למה עני חשוב כמת. מהו הטעם. הוא משום שאותו מקום גרם לו, כי במקום מיתה הוא מצוי. כי המלכות ה״ס עץ הדעת טוב ורע, שאם זוכה הרי טוב וחיים ואם אינו זוכה הרי רע ומות (כנ״ל, ויצא י״ג ד״ה סתרא) ומשום זה הוא נקרא מת. ואותו שמרחם עליו, הוא נותן לו צדקה, וגורם שעץ החיים שנקרא צדקה, שורה על עץ הדעת שהוא אילנא דמותא, כמש״א וצדקה תציל ממות. ונמצא כמו שהאדם עושה למטה, שמחיה את העני שנקרא מת, כן הוא עושה למעלה ממש, שמשרה אילנא דחיי על אילנא דמותא. אשרי חלקו שזכה לעשות שם הקדוש למעלה. דהיינו ליחדה עם ז״א. משום זה עולה צדקה על הכל.

פסקה כד

והני מילי צדקה לשמה וכו': והדברים האלו אמורים בצדקה לשמה, כי בזה מעורר צדקה את הצדק דהיינו ז״א למלכות, לחברם יחד, ויהיה הכל שם קדוש כראוי. כי צדק אינו מתתקן ואינו נשלם אלא בצדקה. שכתוב בצדקה תכונני. שזה נאמר לכנסת ישראל, שהיא המלכות, שרק בצדקה היא נשלמת. משום זה כתוב, ועשיתם אותם וגו'. שזה נעשה ע״י אתערותא דלתתא כנ״ל.

פסקה כה

ונתתי שלום בארץ ושכבתם וגו׳: רבי יוסי פתח, רגזו ואל תחטאו וגו'. רגזו ואל תחטאו מקרא זה העמידוהו. שאדם צריך להרגיז יצר הטוב על יצר הרע, ויפה הוא. אבל בשעה שהחשיך הלילה, ואדם שוכב על מטתו, כמה חוקרי דין, דהיינו מלאכי חבלה, מתעוררים בעולם והולכים ומשוטטים, ובני אדם צריכים להתרגז מלפני הקב״ה ולירא ממנו, כדי שלא תמצא נפשו ביניהם, וינצל מהם. ואדם צריך, שלא יוציא מלה בפיו מהם, כלומר, שלא ידבר ממציאותם כלל, כדי שלא יעורר אותם אליו, ולא ימצאו עמו. ז״ש, אמרו בלבבכם על משכבכם ודמו סלה, דהיינו, שלא יוציא מלה בפיו מהם.

פסקה כו

ת״ח בשעתא דאשתכחון וכו׳: בוא וראה בשעה שישראל נמצאים זכאים לפני הקב״ה. מה כתוב, ונתתי שלום בארץ. זה הוא למעלה, שהקב״ה בא להתחבר עם כנסת ישראל. כי שלום פירושו יסוד, בארץ פירושו מלכות. אז, ושכבתם ואין מחריד. מהו הטעם. הוא משום, והשבתי חיה רעה מן הארץ, זו היא חיה של מין דע שלמטה, ומי היא. היא אגרת בת מחלת, שהיא קליפה רעה, וכל החברה שלה. זהו בלילה. ביום, פירושו של והשבתי חיה רעה. הם בני אדם הבאים מן הצד שלה, שהם מזיקי עולם. זהו שכתוב, וחרב לא תעבור בארצכם.

פסקה כז

רבי אבא אמר וכו׳: רא״א, הרי העמידוהו, שאפילו חרב של שלום, לא תעבור בארצכם כגון פרעה נכה, שרצה לעבור דרך ארץ ישראל ולא עזבו יאשיהו המלך (ד״ה ב׳ ל״ה). אבל הפירוש הוא, וחרב לא תעבור, היינו החברה שלה, הבאים מצד הקליפה הנ״ל, והשבתי חיה רעה, היינו הקליפה בעצמה לא תשלוט בארץ, ואפילו העברה בעלמא לא תעבור עליכם, ואפילו חרב של שאר העמים, ואפילו אדם אחד מזוין, לא יעבור עליכם.

פסקה כח

ודא דריש יאשיהו וכו׳: וזה דרש יאשיהו המלך, שלא הניח לעבור חייליו של פרעה נכה בארץ, והעמידוהו, שהוא נתפס בעונותיהם של ישראל, (תענית כב:) וע״כ נהרג אז, כמ״ש, רוח אפינו משיח ה׳ נלכד בשחיתותם וגו'. כאן יש להסתכל, כי למדנו, אם ראש העם הוא טוב כל העולם ניצולים בזכותו. ואם ראש העם אינו ישר, כל העם נתפסים בעונו. והרי יאשיהו שהיה ראש כשר, ומעשיו ישרים למה נתפס בעונותיהם של ישראל.

פסקה כט

אלא על דלא הימין וכו׳: ומשיב, הוא משום שלא האמין בירמיהו (מגילה יד:) ולא ייסר את ישראל שיחזרו בתשובה, כי חשב שכולם צדיקים כמותו. וירמיה אמר לו זה ולא האמינו, ומשום זה נתפס בעונותיהם. ועוד שהלבנה שהיא המלכות, היתה בשפל האור, והיתה הולכת להסתם לגמרי. כי כבר היה קרוב לחורבן בית המקדש.

פסקה ל

ונתתי משכני בתוככם וגו׳: ונתתי משכני, זו היא השכינה. משכני פירושו המשכון שלי, כי היא, השכינה, נתמשכנה בעונותיהם של ישראל. כי הולכת עמהם בגלות. ונתתי משכני, משכוני ודאי. משל לאדם שהיה אוהב את חברו. אמר לו, ודאי באהבה עליונה שיש לי אליך אני רוצה לדור עמך, אמר חבירו, איך אדע שתדור אצלי. הלך ולקח כל חמדת ביתו והביא אצלו, אמר הרי משכוני אצלך, שלא אפרד ממך לעולם.

פסקה לא

כך קב״ה בעא וכו׳: כך הקב״ה רצה לדור בישראל. מה עשה לקח החמדה שלו, שהיא השכינה, והורידה לישראל. אמר להם, ישראל, והרי המשכון שלי אצלכם, כדי שלא אפרד מכם לעולם. ואע״פ שהקב״ה התרחק ממנו, המשכון עזב בידינו, כי השכינה עמנו בגלות, ואנו שומרים את החמדה ההיא שלו, וכשהוא יבקש את המשכון שלו, יבא לדור אצלנו. משום זה כתוב, ונתתי משכני בתוככם. שפירושו, משכון אתן בידכם כדי שאדור עמכם. ואע״פ שישראל עתה בגלות, המשכון של הקב״ה אצלם, ולא עזבו אותו לעולם.

פסקה לב

ולא תגעל נפשי אתכם: בדומה לאדם האוהב את חבירו, ורוצה לדור עמו. מה עשה, נטל מטתו והביאה לביתו. אמר, הרי מטתי בביתך, כדי שלא אתרחק ממך, ממטתך, ומכליך. כך אמר הקב״ה, ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם, הרי מטתי, שהיא השכינה, בביתכם וכיון שמטתי עמכם, תדעו שלא אפרד מכם. ומשום זה, ולא תגעל נפשי אתכם. דהיינו שלא אתרחק מכם.

פסקה לג

והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים: כיון שהמשכון שלי אצלכם, כנ״ל, תדעו בודאי שאני הולך עמכם, כמש״א, כי ה׳ אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש.

פסקה לד

ר׳ יצחק ור׳ יהודה וכו׳: ר״י ור״י היו נמצאים לילה אחד בכפר סמוך לימה של טבריא. קמו בחצות לילה. א״ר יצחק לר׳ יהודה, נאמר דברי תורה, כי אע״פ שאנו במקום זה אין אנו צריכים להפרד מעץ החיים.

פסקה לה

פתח ר׳ יהודה וכו׳: פר״י ואמר, ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה וגו'. שואל, ומשה יקח את האהל, למה עשה כך. ומשיב, אלא אמר משה, כיון שישראל משקרים בהקב״ה, והחליפו הכבוד שלו, בעגל, הרי המשכון שלו, שהוא השכינה, הנקראת אהל מועד, יהיה בידי נאמן, עד שנראה אצל מי ישאר המשכון.

פסקה לו

א״ל ליהושע אנת וכו׳: אמר לו ליהושע, אתה תהיה הנאמן בין הקב״ה ובין ישראל, וישאר המשכון בידך באמונה. ונראה אצל מי ישאר. מה כתוב, ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימוש מתוך האהל. מהו הטעם, שנתנו ליהושע. הוא משום שהוא כלפי משה, כלבנה אל השמש, שהלבנה ה"ס המלכות, הנקראת אהל מועד, ע״כ הוא היה ראוי לשמור את המשכון, שהוא בחינתו. וע״כ, לא ימוש מתוך האהל.

פסקה לז

א״ל קב״ה למשה וכו׳: אמר הקב״ה למשה, משה, אינו ראוי לעשות כך. כי המשכון שלי נתתי בידיהם של ישראל, ואע״פ שהם חטאו לי, יהיה המשכון אצלם, שלא יפרדו ממנו, הכי תרצה שאפרד מישראל ולא אשוב להם לעולם. כי השכינה היא משכון בידי ישראל שלא יעזוב אותם (כנ״ל אות ל״א). אלא השב המשכון שלי אליהם, ובשבילו לא אעזבם בכל מקום שיהיו.

פסקה לח

אע״ג דישראל חבו וכו׳: אע״פ שישראל חטאו להקב״ה, משכון הזה שלו לא עזבו, והקב״ה אינו לוקח אותו מביניהם. וע״כ בכל מקום שגלו ישראל, שכינה עמהם. וע״כ כתוב ונתתי משכני בתוככם. וכבר העמידוהו.

פסקה לט

פתח ר׳ יצחק וכו׳: פר״י ואמר, דומה דודי לצבי או לעופר האילים הנה זה וגו'. אשרי הם ישראל שזכו שהמשכון הזה ממלך העליון יהיה אצלם, ואע״פ שהם בגלות, בא הקב״ה בכל ראש חדש ושבת ויום טוב, להשגיח עליהם ולהסתכל במשכון הזה שיש אצלם שהוא חמודו.

פסקה מ

למלכא דסרחא מטרוניתא וכו׳: בדומה למלך, שמרדה בו המטרוניתא. הוציאה מהיכלו. מה עשתה. לקחה עמה בנה שלה שהוא חמדת המלך ואהוב שלו. ומשום שדעתו של המלך עליה, עזבו בידיה. בשעה שעלה רצונו של המלך על המטרוניתא ועל בנה, היה עולה בעליות, ויורד במדרגות, ועולה על כתלים, להסתכל ולהביט עליהם מבין חרכי הכותל. כיון שראה אותם, התחיל לבכות מאחורי חרכי הכותל, ואח״כ הלך לו קוסטי, פירושו חרכים לפי הענין.

פסקה מא

כך ישראל אע״ג וכו׳: כך ישראל, אע״פ שהם יצאו מהיכל המלך, ובאו בגלות, משכון ההוא לא עזבו. ומשום שרצון המלך עליהם עזבו עמהם. בשעה שעלה רצון המלך הקדוש על המטרוניתא ועל ישראל, עלה בעליות וירד במדרגות ועלה על כתלים, להסתכל ולהביט עליהם מבין חרכי הכותל. כיון שראה אותם התחיל לבכות. ז״ש דומה דודי לצבי או לעופר האילים, לקפוץ מן הכותל אל העליה, ומן העליה אל הכותל. הנה זה עומד אחר כתלנו, היינו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, משגיח מן החלונות, כי ודאי שבית הכנסת צריך חלונות. מציץ מן החרכים להסתכל ולהביט עליהם. ומשום זה צריכים ישראל לשמוח ביום ההוא שהם יודעים זה, ואומרים, זה היום עשה ה׳ נגילה ונשמחה בו.

פסקה מב

ואם בחקותי תמאסו וגו׳: רבי יוסי פתח, מוסר ה׳ בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו. כמה אהובים הם ישראל לפני הקב״ה, שהקב״ה רצה להוכיחם ולהנהיגם בדרך הישר כרחם אב על בנו. ומתוך אהבתו אליו, נמצא השרביט שלו תמיד בידו, להנהיגו בדרך הישר, שלא יסור ימין ושמאל. ז״ש, כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח וכאב את בן ירצה. ומי שהקב״ה אינו אוהב אותו, ושונא אותו, מעביר ממנו תוכחה, מעביר ממנו השרביט.

פסקה מג

כתיב אהבתי אתכם וגו׳: כתוב, אהבתי אתכם אמר ה', ומתוך אהבתו נמצא השרביט תמיד בידו להנהיג לנו. ואת עשו שנאתי, ומשום זה, העברתי ממנו השרביט, העברתי ממנו התוכחה, כדי שלא אתן לו חלק בי, נפשי קצה בו. אבל אתם, אהבתי אתכם, ודאי, ומשום זה מוסר ה׳ בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו. מהו ואל תקוץ. היינו אל תקוצו בו, כמי שבורח מפני הקוצים, כי אלו המלכים המשעבדים את ישראל הם כקוצים בגופו. גובין פירושו קוצים לפי הענין.

פסקה מד

תא חזי בשעתא וכו׳: בוא וראה, בשעה שצדק, שהיא מלכות מצד הדין שבה, מתעורר בדיניו, כמה בחינות רוחות מתעוררים מימין ומשמאל, כמה שרביטים יוצאים, מהם שרביטי אש, שרביטי גחלים, שרביטי שלהבת, כולם יוצאים ומתעוררים בעולם, ומכים בני אדם. תחתיהם יש ממונים אחרים בעלי חבלה, ממונים של ארבעים חסר אחת. הם משוטטים ויורדים ומכים ועולים ולוקחים רשות ונכנסים לנקב תהום הגדול, ומצבעים ומטפסים, ואש שורף מתחברת בהם, ויוצאים, גחלות בוערות ומשוטטים ויורדים ונמצאים כנגד בני אדם. והיינו שכתוב, ויספתי ליסרה אתכם. אתן לבעלי הדין תוספת על הדין שלהם. טפסי פירושו, מטפסים ומקפצים. מלשון טפז, כי על ויתר ממקומו מתרגם ויטפז (איוב ל״ז א׳).

פירוש. כבר ידעת שיש במלכות ב׳ בחינות דינים, מב׳ הנקודות מנעולא ומפתחא (כמ״ש לעיל בהקסה״ז דף מ״ה ד״ה ההיא, ודף מ״ז ד״ה גו ע״ש) ותחילה מתעוררים במלכות דינים דמנעולא, שה״ס מלכות דצמצום א׳ הבלתי ממותקת דבינה. וז"ש, בשעתא דאתער צדק בדינוי, כמה סטרי טהירין מתערין וכו'. שהם כולם דינים קשים. ואח״כ מתעוררים הדינים דנקודת המפתחא, ע״י עלית המלכות לבינה, כמ״ש שם. ואז הקליפות הנמשכים מדינים שבמלכות עולים אחרי המלכות ונאחזים בבחינות הבינה, שמכאן היא הבינה דקליפה, הנקראת נוקבא דתהומא רבא. וז״ש, תחותייהו ממנן אחרנין, שהם נמשכים מראשונים, אבל הם, מארי טפסין, בעלי חבלה, כי הם מקפצים ממקום המלכות ומחבלים בבינה. והם סוד, ממנן דארבעין חסר חד, שמחמת קפיצתם לאחוז בבינה נאבד מהם המלכות דמלכות, שהיא בחינת המנעולא, ויש בהם ד׳ ספירות דקליפות חו״ב תו"מ שבכל אחת עשר, אלא חסדים מלכות דמלכות (כנ״ל ויצא דף ט״ז ד״ה תיקון ח׳) והזהר מפרש הדברים, ואומר שאטין ונחתין לקאן, שתחילה הם משוטטים ויורדים ולוקים מבחינת הדינים שלמטה דהיינו מנעולא, כמו הקליפות הראשונים. ואח״כ וסלקין ונטלין רשותא שעולים, להתאחז בבינה, ולוקחים רשות, כלומר שלוקחים כח לזה, מן המלכות עצמה שעלתה לבינה, ועיילי בנוקבא דתהומא רבא, שהיא מדור אותם הקליפות הנאחזות בבינה, כי מקום הקליפות הנאחזות במנעולא, נקראים, נוקבא דתהומא זוטא. ושם, מצבעין, טפסי, שמצבעים עצמם, בצבע אדום, כמו הדינים דבינה. ומטפסים ועולים להאחז בבינה. ונורא דדליק אתחבר בהו, דהיינו שנתוסף עליהם אש שורף מבחינת הבינה, ואז נפקי גומרין, שיוצאים מנוקבא דתהומא רבא בבחינת גחלים שורפות מדינים דבינה, ושאטין ונחתין ואשתכחו לקבליהון דבני נשא, דהיינו שיורדים ודנים בני אדם מתוספות דינים ההם שקבלו ממלכות שבמקום בינה. והיינו דכתיב, ויספתי ליסרה אתכם, אתן למאריהון דדינא תוספת על דינא דלהון. דהיינו שמלבד שנאחזים במלכות דמדת הדין שה״ס מנעולא, אתן להם תוספת אחיזה גם בבינה. שז״ס ויספתי ליסרה אתכם.

פסקה מה

כד״א לא אוסיף וכו׳: כש״א, לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם. מהו, לא אוסיף. היינו, לא אתן תוספת לבעלי הדין לכלות העולם, אלא תוספת כפי שיוכל העולם לסבול. וע״כ כתוב ויספתי, שאתן תוספת ודאי. שיוכל העולם לסבול.

פסקה מו

תוספת אמאי, בגין וכו׳: התוספת למה. הוא כדי ליסר אתכם שבע על חטאתיכם. שואל, שבע, הרי אנו הקב״ה היה גובה את המגיע לו, כלומר אם היה מעניש במשקל כפי החטא, לא היה העולם יכול לסבול אפילו רגע אחד. ז״ש, אם עונות תשמר יה ה׳ מי יעמוד, ואתה אומר שבע על חטאתיכם.

פסקה מז

אלא מה תלמוד לומר וכו׳: ומשיב, אלא מה מלמדנו הכתוב שאומר, שבע, היינו, הרי שבע לנגדכם. ומי היא. היא שמטה, דהיינו מלכות הממותקת בבינה, שהיא שבע. כי נקראת שבע כמו שאתה אומר, מקץ שבע שנים תעשה שמטה. וע״כ אומר הכתוב, שבע על חטאתיכם. ונקראת המלכות, שבע, ונקראת גם בת שבע. מה בין זה לזה. אלא כשאומר שבע בלבד, הוא לעשות שמטה, ולעשות דינים להוציא בה חירות הכל. כלומר שבע לבד, יורה על המלכות בעת שהיא בבחינת הדינים דבינה, שדינים אלו הם הכנה שתוכל לקבל המוחין דהארת חכמה מן הבינה. (כנ״ל ב״א דף ז׳ ד״ה וכבר) שאלו המוחין ה״ס חירות הכל. אבל עודנה היא בהכנה, ובדינים ולא במוחין. בת שבע נקראת, שנתחברה באחר בז״א, יחד להאיר ולשלוט במלכותה, להודיע המלכות בארץ ובכל. דהיינו שכבר יצאו בה המוחין. ואז נקראת בת שבע. שכתוב, ע״כ שם העיר באר שבע עד היום הזה. באר שבע, הוא בארו של יצחק. שה״ס המוחין דהארת חכמה. והכל דבר אחד הוא. כלומר שבע ובת שבע הם דבר אחד, ששניהם מורים על דבקותה בבינה שנקראת שבע. אלא שבע הוא בקטנות בעת הדינים. ובת שבע הוא בגדלות.

פסקה מח

ר׳ אבא אמר וכו׳: רא״א ויסרתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם. ויסרתי אתכם, על ידי ממונים אחרים, כמו שהעמידוהו (לעיל אות מ״ב) אף אני, הרי אני ז״א, מתעורר אליכם להצילכם, הרי שבע שהיא מלכות, להתעורר עליכם להצילכם. דהיינו שז״א ומלכות יכללו עמהם בגלות וע״כ יוציאו אותם מהגלות, כמו שמפרש לפנינו.

פסקה מט

ת״ח רחימותא עלאה וכו׳: בוא וראה, אהבה עליונה של הקב״ה לישראל, בדומה למלך, שהיה לו בן יחיד, והיה חוטא לפני המלך. יום אחד חטא לפני המלך. אמר המלך כל אלו הימים הכיתי אותך, ולא קבלת, מכאן ואילך, ראה מה שאעשה לך. אם אגרש אותך מן הארץ, ואוציאך מן המלכות, אולי יקומו עליך דובים שבשדה, או זאבי השדה, או רוצחים, ויעברו אותך מן העולם. מה אעשה. אלא אני ואתה נצא מן הארץ.

פסקה נ

כך אף אני וכו׳: כך, אף אני שכתוב, פירושו, אני ואתם נצא מן הארץ. דהיינו שנלך בגלות. כך אמר הקב״ה לישראל, מה אעשה לכם, הרי הכיתי אתכם ולא הטיתם אזנכם הרי הבאתי עליכם בעלי מלחמה ומלאכי חבלה, להכותכם ולא שמעתם. אם אוציאכם מן הארץ בלבדכם, אני מפחד עליכם מכמה דובים ומכמה זאבים שיקומו עליכם ויעברו אתכם מן העולם. אבל מה אעשה לכם, אלא אני ואתם נצא מן הארץ ונלך בגלות. ז״ש, ויסרתי אתכם, ללכת בגלות. ואם תאמרו שאעזוב אתכם, אף אני, עמכם. שבע על חטאתיכם, היינו שבע, שהיא מלכות, שתתגרש עמכם, ולמה. על חטאתיכם. בעלי תריסין פירושו בעלי מגן. ומלחמה כי על צנה מתרגם תריסא (תהלים צ״א ד׳) בעלי טפסין, פירושו מלאכי חבלה, לפי הענין.

פסקה נא

הה״ד ובפשעכם וגו׳: ז״ש, ובפשעכם שלחה אמכם. אמר הקב״ה, אתם גרמתם שאני ואתם לא נדור בארץ, הרי המטרוניתא יוצאת מן ההיכל עמכם, הרי נחרב הכל, ההיכל שלי ושלכם נחרב. כי היכל אינו ראוי למלך אלא כשהוא נכנס בו עם המטרוניתא, שהיא המלכות, ושמחת המלך אינה נמצאת, אלא בשעה שנכנס בהיכלה של המטרוניתא, ובניה נמצאים עמה בהיכל, שמחים כולם יחד. עתה שהבן והמטרוניתא אינם נמצאים, הרי ההיכל שלי חרוב מכל. אלא מה אעשה, אני. אף אני עמכם. ועתה, אע״פ שישראל בגלות, הקב״ה נמצא עמהם, ואינו עוזב אותם. וכשיצאו ישראל מן הגלות, הקב״ה ישוב עמהם. שכתוב ושב ה׳ אלקיך. ושב ה׳ אלקיך ודאי. דהיינו שהקב״ה ישוב. וכבר למדנו.

פסקה נב

רבי חייא ור׳ יוסי וכו׳: ר״ח ור״י היו הולכים בדרך. פגשו במערה ההיא בשדה. א״ר חייא לר׳ יוסי, זה שכתוב, אלה דברי הברית וגו׳ מלבד הבריות. מהו דברי הברית, דברי הגבורה היה צריך לומר. אמר לו הרי העמידוהו, הללו, הקללות שבתורת כהנים נאמרו מפי הגבורה, והללו, שבמשנה תורה מפי עצמו של משה, וכבר למדנו. (לעיל ויקרא אות צ׳).

פסקה נג

ת״ח אלין ואלין וכו׳: בוא וראה אלו ואלו הם דברי הברית, כי אע״פ שמפי הגבורה היו הדברים, דברי ברית הם, מפני שתלוים בו טוב ורע. טוב, בא מצדיק, שהוא יסוד. רע, בא מן דין, ממקום הדין, שהוא צדק, דהיינו מלכות. וצדיק וצדק, שהם יסוד ומלכות, הם ברית, ונקראים ברית. וע״כ דברים אלו דברי הברית הם. וברית, שהוא יסוד ומלכות, קשור יחד, ומשום זה זכור ושמור, שהם ת״ת ומלכות, קשורים יחד, זכור ביום, שמור, בלילה, והם יחד, בסו״ה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. הרי שברית הוא יסוד ומלכות ביחד, שאין ז״א מחובר במלכות אלא ע״י יסוד. ומשום זה, כתוב ברית, כי ודאי דברי הברית הם. התוכחה שבתורת כהנים ושבמשנה תורה. ובכל מקום שנזכר ברית הוא במקום הזה.

פסקה נד

אמר ר׳ חייא וכו׳: אר״ח, ודאי כך הוא, ומשום זה שבת, שהוא זכור ושמור, שהם יסוד ומלכות, נקראת ברית, שכתוב, ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם ברית עולם. והבל דבר אחד. ומקום זה, יסוד ומלכות ביחד, נקרא ברית בכל המקומות.

פסקה נה

ת״ח כתיב ונתתי וגו׳: בוא וראה, כתוב, ונתתי שלום בארץ. שלום הוא יסוד, שהוא שלום הארץ, שלום בית, שלום העולם. כי המלכות נקראת ארץ ונקראת בית ונקראת עולם. ויסרתי אתכם אף אני שבע. מהו שבע. זה הוא, צדק, שהוא מלכות מצד הדין. וזה ודאי ברית, ומשום זה דברי הברית הם. פירוש, כי בחינת השלום הוא מיסוד, והיסורים ממלכות, וזה וזה מופיעים מיסוד ומלכות כשהם בזווג יחד. שה״ס ברית.

פסקה נו

א״ר יוסי כתיב וכו׳: אר״י כתוב, ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו'. ואף גם זאת. הנה, ואף, הוא כמו שאתה אומר, אף אני, שפירושו ז״א (כנ״ל אות מ״ח). גם, הוא לרבות כנסת ישראל שנקראת זאת, שהיא המלכות, שאינה עוזבת אותם לעולם. בהיותם בארץ אויביהם, היינו בהיותם הכל יחד. לא מאסתים ולא געלתים, אע״פ שאיני מתחבר בהם. להפר בריתי אתם, בי אם איני גואל אותם הרי בריתי נחלק, כלומר שמתבטל הזווג של יסוד ומלכות. ומשום זה אוה"כ, להפר בריתי אתם.

פסקה נז

אמר ר׳ חייא וכו׳: אר״ח, אני שמעתי דבר חדש. שאמר ר׳ אלעזר, לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, לא הכיתים ולא הרגתים לכלותם, היה צריך לומר. ומשיב, אלא, לא מאסתים ולא געלתים, פירושו, כי מי ששונא לאחר, הוא מאוס לפניו, ומגועל הוא בגיעול לפניו, אבל כאן, לא מאסתים ולא געלתים, מהו הטעם. הוא משום שאהובת נפשי ביניהם, דהיינו השכינה, שבשבילה כולם אהובים אצלי. ז״ש לכלתם. לכלתם כתוב חסר ו', לרמז על השכינה שנקראת כלה, ולכלותם, כמו בשביל הכלה, שבשביל הכלה, לא מאסתים ולא געלתים, משום שהיא אהובת נפשי, ואהובה שלי אצלם.

פסקה נח

לבר נש דרחים וכו׳: בדומה לאדם שאוהב אשה, והיתה דרה בשוק של בורסקי. דהיינו של מעבדי עורות, שריחם רע. אם היא לא היתה שם, לא היה נכנס שם לעולם, כיון שהיא שם, השוק של בורסקי דומה בעיניו כשוק של מוכרי בשמים, שכל הריחות הטובים שבעולם נמצאים שמה.

פסקה נט

אוף הכא ואף וגו׳: אף כאן, ואף גם זאת בהיותם בארץ אוביהם, שהוא שוק של בורסקי שריחו רע, לא מאסתים ולא געלתים. ולמה. לכלותם, היינו בשביל הכלה שלהם, שהיא השכינה, שאני אוהב אותה והיא אהובת נפשי, השורה שם, וע״כ דומה עלי ככל ריחות הטובים שבעולם, בשביל כלה ההיא השורה בתוכם. א״ר יוסי אלו לא באתי כאן אלא לשמוע דבר הזה, די.

פסקה ס

פתח ואמר, בן וגו׳: פו״א, בן יכבד אב ועבד אדוניו. בן יכבד אב, היינו כמו שאתה אומר, כבד את אביך ואת אמך, והעמידוהו, שיכבד פירושו, במאכל ובמשתה ובכל. זהו שמחויב בחייו. אחר שמת, אם תאמר שפטור מכבוד, אינו כן, כי אע״פ שמת הוא עוד מחויב בכבודו יותר, שכתוב, כבד את אביך, גם לאחר מותו. ואם אותו הבן הולך בדרך מעקשים, ודאי שמבזה את אביו, ודאי שעושה לו בזיון. ואם אותו הבן הולך בדרך הישר ומתקן מעשיו, ודאי שזה מכבד את אביו, מכבד אותו בעולם הזה בין אנשים, ומכבדו בעולם הבא אצל הקב״ה. והקב״ה מרחם עליו ומושיבו בכסא כבודו. ודאי בן יכבד אב.

פסקה סא

כגון ר׳ אלעזר וכו׳: כמו ר׳ אלעזר, שהוא כיבד את אביו בעולם הזה, ובעולם ההוא עתה הגדיל שבחו של ר״ש בשני עולמות, בעולם הזה, ובעולם הבא עוד יותר מבחייו. שזכה לבנים קדושים ולגזעים קדושים. אשרי הם הצדיקים הזוכים לבנים קדושים לגזעים קדושים, עליהם נקרא, כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'. אמן.

תוכן העניינים

הסולם על ספר הזהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה