הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג
בהר
פסקה א
וידבר ה׳ אל משה וגו׳: וידבר ה׳ אל משה בהר סיני לאמר דבר וגו׳ כי תבואו אל הארץ וגו'. ר׳ אלעזר פתח, זאת תורת העולה היא העולה וגו'. מקרא זה בכנסת ישראל העמדנו, שהיא עולה ומתחברת במלך הקדוש בזווג שלם.
פסקה ב
היא העולה וגו׳ כל הלילה וגו׳: בוא וראה, כיון שבא הלילה, והשערים סתומים, דינים תחתונים מתעוררים בעולם, והולכים ומשוטטים חמורים, ואתונות וכלבים. חמורים, הרי העמדנו, שמשמרה ראשונה חמור נוער (כנ"ל בא אות קצ״ח) וכלבים ואתונות, אינם משוטטים ואינם הולכים, אלא בהם עושים כשפים לבני אדם. כגון בלעם, שרכב על אתונו. והעמדנו (להלן דף ר״ו: דפוס ישן). אז ישנים כל בני העולם, ומזבח התחתון שמבחוץ, שהוא מלכות בעת שמלאה בדינים, שורף.
פסקה ג
בפלגות ליליא אתער וכו׳: בחצות לילה, מתעורר רוח צפון, וממזבח ההוא התחתון, ממלכות, יוצא שלהבת אש, והשערים נפתחים, ודינים תחתונים דהיינו דינים דנוקבא, מתקבצים בנקביהם, ואותו שלהבת הולכת ומשוטטת, ושערי גן עדן נפתחים. עד ששלהבת ההיא מגעת ומתחלק לכמה צדדי העולם, ונכנס תחת כנפי התרנגול, וקורא. (וכבר נתבאר כל זה בפרשת ויקהל אות כ״א ע״ש).
פסקה ד
כדין קב״ה אשתכח וכו׳: אז הקב״ה נמצא בין הצדיקים, וכנסת ישראל משבחת אל הקב״ה, עד שבא הבוקר. כיון שבא הבוקר, נמצאים מספרים בסוד אחד זה עם זה. שה״ס משמורה שלישית אשה מספרת עם בעלה. ויש לה מנוחה בבעלה. ז״ש על מוקדה על המזבח כל הלילה וגו'. שכל הלילה שורפת בדינים שלה, עד הבקר, כי בבוקר, הדינים והלהבות נשקטים. ואז מתעורר אברהם, שהוא חסד, בעולם. והוא נחת לכל.
פסקה ה
ת״ח כיון דעאלו ישראל וכו׳: בוא וראה כיון שנכנסו ישראל לארץ, לא נמצאו בה דינים תחתונים, דינים דנוקבא, וכנסת ישראל, שהיא המלכות, היתה בנחת על כנפי הכרובים, כמו שאמרו, שכתוב, צדק ילין בה, אז היתה לה נחת מכל. כי ישראל לא ישנו עד שהקריבו הקרבן דבין הערבים ונסתלקו הדינים. והעולה היתה נשרפת על המזבח, ואז היתה לה נחת מכל, ולא נמצא אלא אשה בבעלה. ז״ש כי תבואו וגו'. ושבתה הארץ. מנוחה ודאי. בלי דינים. ושבתה הארץ שבת לה׳. היינו שבת לה׳ ממש. בלי דינים כלל.
פסקה ו
תו פתח ר׳ אלעזר וכו׳: עוד פתח ר״א, כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד וגו'. משום שכל בן ישראל שנמול יש בו רושם קדוש, יש לו מנוחה בשמטה, כי שלו היא שמטה זו, שהיא מלכות, לנוח בה. וזה נקרא שבת הארץ, ודאי יש בה חירות. מן הקליפות, מנוחה יש בה, מן הדינים. כמו ששבת היא מנוחת כל, כך שמטה מנוחת כל, מנוחה לרוח ולגוף. ובשביל זה כתוב, שש שנים יעבד ובשביעית יצא לחפשי וגו'.
פסקה ז
ת״ח ה׳ נייחא וכו׳: בוא וראה ה' היא מנוחה של העליונים והתחתונים. משום זה יש ה׳ עליונה דהויה, שהיא בינה, ה׳ תחתונה דהויה, שהיא מלכות. ה׳ עליונה היא מנוחה דעליונים, ה׳ תחתונה היא מנוחה דתחתונים. ה׳ עליונה, הוא סוד שבע שנים שבע פעמים, דהיינו מ"ט שערי בינה, ה׳ תחתונה, ה״ס שבע שנים בלבד. זו התחתונה, נקראת שמטה, וזו, העליונה, נקראת יובל.
פירוש. המוחין דהארת חכמה מביאים מנוחה, וכן ההארה ממטה למעלה ה״ס מנוחה. ונודע שמקור גילוי החכמה, היא בה׳ העליונה דהויה, שה״ס בינה, אמנם משם לא נמשך כלום לתחתונים, אלא רק המלכות מקבלת ממנה. וז״ש, ה׳ עלאה נייחא דעלאין, שאינה נמשכת לתחתונים, ה׳ תתאה נייחא דתתאין, שמן המלכות מקבלים התחתונים.
פסקה ח
וכד מסתכלין מלי וכו׳: וכשמסתכלים בהדברים הכל אחד. כי המוחין דיובל שהיא בינה מאירים בשמטה שהיא מלכות. משום זה כתוב, ושבתה הארץ. כי במנוחת הארץ, צריכים עבדים להיות במנוחה, ומשום זה, ובשביעית יצא לחפשי חנם. חנם, מהו חנם. היינו שאינו נותן כלום לאדונו.
פסקה ט
אלא דא רזא וכו׳: אמנם זהו סוד. וכך למדנו, כתוב, זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם. היינו חנם בלי ברכה, שלא היה עלינו במצרים עול שלמעלה. בוא וראה, עבדים פטורים מעול מלכות שלמעלה, וע״כ פטורים מן המצות. מהו עול מלכות שמים. הוא כאותו השור שנותנים עליו תחילה עול כדי לעבוד עמו, ולהוציא ממנו טוב לעולם, ואם אינו מקבל עליו עול ההוא, אינו עושה כלום. כך צריך האדם לקבל עליו עול מלכות שמים בתחילה, ואח״כ יעבוד בו כל מה שצריך, ואם אינו מקבל עליו עול הזה תחילה, אינו יכול לעבוד.
פסקה י
הה״ד עבדו את וכו׳: ז״ש, עבדו את ה׳ ביראה. מהו ביראה. הוא כש״א, ראשית חכמה יראת ה', וזו היא, מלכות שמים. כי המלכות נקראת יראה. ומשום זה, הוא עול מלכות שמים. וע״כ זה הוא תחילת הכל. כי המלכות היא ספירה ראשונה ממטה למעלה. מי מוכיח זה. הוא מה שאנו מניחים תפלה של יד תחילה, שה״ס מלכות, ואח״כ תפלה של ראש, שה״ס ז״א. משום שבמלכות נכנס לשאר הקדושה. ואם זו אינה נמצאת אצלו, אינו שורה בו קדושה שלמעלה. משום זה כתוב, בזאת יבא אהרן אל הקדש.
פסקה יא
והאי עול לא וכו׳: ועול הזה אינו שורה במי שהוא קשור באחר, וע״כ עבדים פטורים מן עול מלכות שמים, משום שהם קשורים באדוניהם. ואם פטורים מעול הזה, הרי הם פטורים מכל שאר המצות, כי שאר המצות אינן שורות על האדם, עד שנמצא אצלו עול הזה. וע״כ היו ישראל במצרים אוכלים חנם. אף כאן יצא לחפשי חנם, כי עבד היה, וכל מה שעשה היה חנם בלי עול מלכות שמים. ואע״פ שמעשיו היו בחנם, יצא לחפשי, ותהיה לו מנוחה. וטעם הכתוב, כאלו נאמר, חנם יצא לחפשי.
פסקה יב
לבתר דאיהו בחירו וכו׳: ואחר שהוא בחירות, ונמצא בו מנוחה, נותנים עליו עול, ממקום ההוא שהוציא אותו לחירות, דהיינו מסוד שנה השביעית, שהיא מלכות. ואם אדם ממאן לצאת לחירות, כש״א, ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני וגו', הרי ודאי פגם אותו מקום, שהוא מלכות, כי עזב עול מלכות שלמעלה וקבל עול של אדונו. ע״כ מה כתוב, והגישו אדוניו אל האלהים והגישו אל הדלת וגו'. והגישו אדוניו אל האלהים, נאמר אל האלהים סתם, דהיינו שמגישו לאותו מקום שפגם אותו, שהוא מלכות, שהיא נקראת ג״כ אלקים.
פסקה יג
ולאן אתר יתקריב וכו׳: ולאיזה מקום יקרב אותו, הוא, אל הדלת או אל המזוזה. משום שאותו מקום, שהוא מלכות, הוא פתח שלמעלה, דהיינו פתח לזכות דרכה לז״א (כנ״ל אמור אות קכ״ט) ונקראת מזוזה. וכבר למדנו. וכיון שהוא נתכוון לפגום למקום ההוא, מלכות, נשאר פגם הזה בו בגופו. ז״ש, ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם שהעבד יהיה תחת רגליו של אדונו עד שנת היובל.
פסקה יד
את אזני, אמאי, וכו׳: שואל, את אזנו למה ירצע. ומשיב, כבר העמידוהו. אבל שמיעה תלויה במקום זה, שהוא מלכות. עשיה למעלה, בבינה. ומשום שישראל בעת שקרבו להר סיני, והיו באהבת לבם להתקרב אל הקב״ה, הקדימו עשיה לשמיעה. כי שמיעה הוא תחילה ואח״כ עשיה. כי שמיעה תלויה בשמיטה, שהיא מלכות. וע״כ, כיון שהעבד פגם לשמיעה זו, יופגם שמיעה שלו, וישאר פגם בו. ולא ישאר עבד לאדונו, אלא אם כן שיתקרב לאותו מקום שפגם ויהיה נפגם לפניה, וישאר בו פגם ההוא. ומשום זה, והגישו אדוניו אל האלהים סתם. שיורה על המלכות, כמו שהעמדנו. וע״כ ושבתה הארץ שבת לה׳. שלא יפגמו אותה בעבדות. ומשונה כאן מרוב המקומות שאומר, ששמיעה היא בינה ועשיה היא מלכות.
פסקה טו
שש שנים תזרע וגו׳: שש שנים תזרע שדך וגו׳ ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה׳. וכבר העמידוהו, שכתוב, והשביעית תשמטנה ונטשתה וגו׳, מהו הטעם. ואכלו אביוני עמך, משום שעניים תלוים באותו מקום, מלכות, שהיא שמטה, ומשום זה עזוב אותם לאכול. וע״כ מי שמרחם על העני, נותן שלום בכנסת ישראל, שהעניים תלוים בה, ומוסיף ברכה בעולם ונותן שמחה וכח אל המקום שנקרא צדקה, שהיא מלכות, שמשפיע ברכות לכנסת ישראל. והעמדנו.
פסקה טז
ובשנה השביעית שבת שבתון וגו׳: מצוה זו היא לשבות בשנה השביעית. ואחריה, לשבות בשביעי. ואחריה להשמיט כספים בשביעית. ואחריה למנות שבע שנים שבע פעמים, והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה. כאן הוא סוד של כל השביעיות, שהם מצד השכינה, דהיינו מלכות, שנקראת שבע מצד הצדיק, שהוא יסוד, שהוא שביעי לבינה, והיא, המלכות, בת שבע, מצד אמא עלאה, שהיא בינה, המאירה בה, כי הבינה היא שביעית ממטה למעלה. שנאמר בה, שבע ביום הללתיך.
פסקה יז
שבע שמהן אינון וכו׳: ז׳ שמות הם, אב״ג ית״ץ קר״ע שט״ן, נג״ד יכ״ש, בט״ר צת״ג, חק״ב טנ"ע, יג״ל פו״ק, שק״ו צי״ת, ובהם מ״ב אותיות, כלל האותיות והתיבות מ״ט, דהיינו מ"ב אותיות וז׳ תיבות. אמא עלאה, בינה, היא שנת החמשים שנה, שבה וקראתם דרור. כי בה, ע״י שתקבל מוחין שלה, תהיה שכינה התחתונה, מלכות, הנקראת ארץ, דרור, פדות, ושביתה, לישראל, שנאמר בהם, והיה זרעך כעפר הארץ. אשר הארץ היא מלכות.
פסקה יח
כל ספירה מאלין וכו׳: כל ספירה דהיינו כל שם, מאלו שבע שמות יש בה שש כנפים, כנגד חג״ת נה״י, שהם שש אותיות בכל שם, כי אב״ג ית״ץ הוא שש אותיות, וכן קרע שטן, וכן כולם. ובהם הקב״ה, בכל ספירה מאלו שבע, מאיר למלאכים שנאמר בהם, בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף. ובינה היא אחת. ושכינה התחתונה היא שבע. ולמעלה מבינה, היה סופר הכהן הגדול אחת ואחת, והיה סופר בהזאה, עשר ספירות, אחת, שהוא כתר, אחת ואחת חו״ב, אחת ושתים שהם חו"ג. אחת וג', שהם ת"ת, אחת וד' שהם נצח. אחת וה' שהם הוד. אחת ושש שהם יסוד. אחת ושבע שהם מלכות. (כנ״ל אמור אות רמ״ט ואות ר״נ ע״ש).
פסקה יט
כאן וילך הלוך וכו׳: כאן וילך הלוך וגדול, כי מעלים בקדש, שבכל פעם מוסיף אחת (כנ״ל אמור אות ר״נ ע״ש) מצד הנכרי, דהיינו הס״א, והמים היו הלוך וחסור. מתי היה זה, הוא במקום שהשכינה התחתונה, שהיא מלכות, שורה בז׳. ז״ש, ותנח התבה בחדש השביעי, שזו היא שכינה התחתונה, שמאז התחילו המים להתחסר. בשבעה עשר יום לחדש, היא המלכות, שנקראת שביעי, ונקראת עשירי. כי כשמתחילים לספור מן הכתר ולמטה נמצאת המלכות עשירית. ומחסד ולמטה היא שביעית.
פסקה כ
דסליקת בהון אהיה וכו׳: שעולה ומאיר בהם במ״ט שנים, השם אהיה, שהיא בינה, שנת היובל, היא, בינה, נקראת אהיה אשר אהיה, שהם ב׳ פעמים אהיה, שכל א׳ בגימטריא כ״א, הם בחשבון מ״ב, ועם שמונה אותיות, שבב׳ אהיה, יש בהם חמשים. שבהם המצוה לחשוב שנת היובל. ובו המצוה לחזור למדרגתו שנשמתו נאחזת משם. כמו שהעמדנו תשובו וגו'. שפירושו, כל אחד ואחד יחזור לאחזתו ביובל. שכתוב, בשנת היובל הזאת והרוח תשוב אל האלקים וגו'. דהיינו בינה הנקראת הויה בניקוד אלקים.
פסקה כא
שמיטה שכינתא תתאה וכו׳: שמיטה, היא שכינה התחתונה, שהיא משבע שנים. יובל, היא אמא עלאה, בינה, שהיא לחמשים שנה. ובה נתיחסו ישראל בצאתם ממצרים. ז״ש, ואיש אל משפחתו תשובו, דהיינו כמו ביציאת מצרים, שהם בה בעלי תורה ונאמר בהם וחמושים עלו בני ישראל. והעמדנו אחד מחמשים, שהוא בינה. אף כאן, ואיש אל משפחתו תשובו היא בינה. כלומר, למשפחתו, פירושו, כמו שהיו ביציאת מצרים. שנגאלו ע״י שער החמשים שהוא בינה.
פסקה כב
ושכינתא תתאה איהו וכו׳: ושכינה התחתונה, היא, גאולת בתי ערי חומה. ובה נאמר, ובתי ערי המצרים, כי ב׳ בתים יש בלב, שהוא כנגד המלכות, אם הם מבעלי תורה נקראים בתי ערי חומה, כעין שנאמר בצאתם ממצרים, והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. ולאחרים שאינם בעלי תורה נקראים בתי החצרים. כי פנימיות המלכות נקראת בתי ערי חומה. וחצוניות המלכות נקרא בתי חצרים.
פסקה כג
א״ר שמעון וכו׳: אר״ש, והרי מצאנו חצרים, שנאמר בו, ותעמוד בחצר בית המלך הפנימית נכח בית המלך. ובכל מקום שנאמר במגילה המלך סתם, זהו הקב״ה. ותעמוד, אין עמידה אלא תפלה. נכח בית המלך, היינו נכח בית המקדש, שכל ישראל צריכים להתפלל תפלתם שמה, שתהיה נכח בית המקדש. וכאן, מה פירושו של חצר הפנימית. וא״כ ודאי, שתים הם חצרות בית ה׳. שהם חיצונית ופנימית. ואתה אומר שבתי חצרים הם חיצונים.
פסקה כד
אמר ליה בוצינא קדישא וכו׳: א״ל המאור הקדוש. ב׳ חצרים, הן חצוניות הלב, כלומר חצוניות המלכות. והן ב׳ אזני הלב. וב׳ בתים פנימים הם ב׳ בתי הלב, שהם פנימיות המלכות. ושנים הם בתים הפנימים, ושנים הם בתים החיצונים. ובזמן שהגאולה תהיה, גאולה תהיה לכולם, שהם, לאלו הקרובים אל הלב, שהוא השכינה. ולאלו הרחוקים שנתקרבו. ז״ש שלום שלום לרחוק ולקרוב. והעמדנו, לרחוק, מתוך העבירה, ולקרוב, מתוך המצוה.
פסקה כה
בההוא זמנא פקודא וכו׳: בזמן ההוא, של הגאולה היא המצוה לתקוע שופר תרועה ביובל. ז״ש כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו. כי כמו בתקיעת שופר של יובל, יוצאים כל העבדים לחרות, כך בגאולה האחרונה, על ידי תקיעת שופר מתקבצים כל ישראל מארבע רוחות העולם, שהם עבדים עד היובל. שה״ס אור הגאולה. כי בעלי תורה יש בהם ג״כ עבדים על מנת לקבל פרס, ונקראים עבדי המלך והמלכה. אבל בניו של המלך הקדוש, כתוב, ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. דהיינו, על כנפי חיות המרכבה.
פסקה כו
פקודא בתר דא וכו׳: המצוה שלאחר זו, היא, לתת ללוים ערים לשבת. ומשום שהם לא נשתתפו בעון העגל, חלק אותם הקב״ה אליו, שיהיו מנגנים לו בכמה מיני ניגון, הכהנים בעבודתם והלוים לשירם ולזמרם, וישראל לנויהם. כהנים בעבודתם שיש שם כמה מצות וכו'. (מכאן עד אות ל״א אין צריך ביאור).
פסקה לא
מארי מתיבתאן באומאה וכו׳: ראשי הישיבות, בשבועה עליכם, שלא תסירו ממנו עד שאתקין קרבן להקב״ה, כי השכינה היא קרבן לה׳, שקרבה אליו, בכל אבר ואבר דמלכא, דהיינו בכל ספירה וספירה שלו, בחבור שלם בדכר ונוקבא, בכל האברים, שהם: מהם בראש, דהיינו עינים בעינים, שהם חכמה. אזנים לאזנים, שהם בינה. חוטם בחוטם, שהם ת״ת. פנים בפנים, שהם חו״ג. פה בפה, שהם מלכות. כגון, וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו, שבזה היה מחיה הילד. וכך הידים של המלך עם הידים של המטרוניתא, שהם חסד וגבורה שבו"ק. גופא בגופא, שהם ת״ת דו״ק. ובכל האברים שלו קרבן שלם.
פסקה לב
דב״נ בלא אתתא וכו׳: כי אדם בלי אשה, הוא חצי גוף, והשכינה אינה שורה עליו. כך הקב״ה, בעת שאינו בקרבן עם השכינה ובכל ישראל, שהם אנשי מדות, שהם האברים שלו, אז עלת העלת, שהוא כתר, אינו שורה שם, והוא כאלו אין הקב״ה אחד, מאחר שהוא אינו עם השכינה. כי אין הקב״ה נקרא אחד אלא כשהוא בזווג עם השכינה. ובחוץ לארץ, שהשכינה רחוקה מבעלה, אמרו, כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה. משום שאין שם קרבנות בחוץ לארץ שה״ס זווג הקב״ה עם השכינה. כנ״ל, ובזמן שהקב״ה מתחבר עם השכינה, מתקיים בו מקרא הזה, ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד. ועלת העלות שהוא כתר, שורה עליהם.
פסקה לג
אע״ג דתקינו אבהן וכו׳: אע״פ שתקנו האבות תפלות במקום קרבנות, זה הוא לקרב נפשות ורוחות ונשמות, שהם שכליים, להקב״ה ושכינתו, כאברים אל הגוף, כנ״ל. אבל מצד הכסא שהוא בריאה, והמלאכים שהם יצירה, שהם גופים ואברים שמחוץ למלך והמטרוניתא, אין שם קרבן. ומשום זה נאמר בהכסא, ויאמר כי יד על כס יה, אשר כס הוא חסר א׳, אבל בבית המקדש כתוב כסא עם א׳, שנאמר, כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו. וע״כ חסר א׳ מכסא, משום שהאברים שהם המלאכים והכסא שבבריאה, הם בפרוד מן הגוף, שהוא, הקב״ה, בפנים באצילות, והם בחוץ. ז״ש, הן אראלם צעקו חוצה. חוצה ודאי. דהיינו לחוץ מהקב״ה.
פסקה לד
יהא רעוא דילך וכו׳: יהי רצון שלך, להחזיר אותנו לבית המקדש לקיים התפלה שהעמידו הראשונים, יהי רצון מלפניך ה׳ אלקינו ואלקי אבותינו שתעלנו בשמחה לארצנו ותטענו בגבולנו ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידים כסדרם, כל אחד בסדר שלו, זה בשחר, וזה בין הערבים. ומוספים כהלכתם. כי עתה לחוץ מארץ ישראל אין שם קרבנות כמו הגופים דבריאה, שהם הכסא ושל היצירה, שהם המלאכים, כנ״ל בדבור הסמוך, שאין בהם קרבן ויחוד. כי הקב״ה ושכינתו מצד אצילות שלו, אין שם פרוד והפרש, שהשכינה היא יחודי ברכתו וקדושתו. ואינה נקראת גוף אלא כשהשכינה מתלבשת ומתגשמת בהכסא ובהמלאכים, דבריאה, שהיא להם כמו נשמה המתלבשת בגוף השפל התחתון. ומשום זה כשהשכינה היא לחוץ מהיכל של בית המקדש ולחוץ מכסאות שלה, דהיינו לחוץ מאצילות, דהיינו כשמתלבשת בכסא ומלאכים דבריאה, ויצירה, כביכול, כאלו לא היתה אחד עמו.
פסקה לה
מסטרא דכסא עליון וכו׳: מצד כסא העליון דבריאה, שה״ס ת״ת דבריאה, שהוא גוף ומלבוש להקב״ה, שהוא ת״ת דאצילות. והמלאכים, שביצירה, התלוים ממנו, הם אברים התלוים מן הגוף, שהוא ת״ת דבריאה, שהם זכרים. והנשמות הנגזרות ממנו, מת״ת דבריאה, הם זכרים. כסא השני, שהוא מלכות דבריאה, הוא גוף של השכינה שהיא מלכות דאצילות וכל הנשמות התלויות בה הן נקבות, והמלאכים שביצירה התלוים מכסא השני הזה, הם נקבות. והקרבה שלהם, דהיינו יחודם של אלו זכרים ונקבות, היא בהקב״ה ושכינתו. דהיינו כשהקב״ה מתיחד בשכינתו, גם הם מתיחדים.
פסקה לו
הכי יחוד קב״ה וכו׳: כך הוא יחוד הקב״ה ושכינתו, אע״פ שהם כנשמות אל הכסא והמלאכים, כך הם אליך עלת העלות, שהוא א״ס, כגוף ומלבוש. שאתה הוא המיחד אותם ומקרב אותם, ומשום זה אמונה שלך, מתקבלת לנו, בהתלבשותך בהם. ואתה אין עליך נשמה שאתה תהיה כגוף אליה, כי אתה הוא נשמה לנשמות, ואין נשמה עליך ואין אלקים עליך, אתה מחוץ לכולם ולפנים מכולם, ולכל צד, ולמעלה מכל, ולמטה מכל, ואין אלהים אחר למעלה ולמטה ומכל צד, ומלפנים דעשר ספירות, שמהם הכל, ובהם תלוי הכל. ואתה בכל ספירה בארכה וברחבה למעלה ולמטה, ובין כל ספירה וספירה, ובעובי דכל ספירה וספירה.
פסקה לז
ואנת הוא דמקרב וכו׳: ואתה הוא המקרב ומיחד, הקב״ה ושכינתו, שהם ת״ת ומלכות, בכל ספירה וספירה שבהם, ובכל ענפי האורות התלוים מהם, כמו עצמות וגידים ועור ובשר, שה״ס חו״ב תו״מ, התלוים מן הגוף, שהוא ת״ת. ואתה אין לד גוף, ולא אברים, שהם ספירות, ואין לך נוקבא. אלא אחד בלא שני. יהי רצון שלך שאתה תקרב השכינה אל הקב״ה, בכל המדרגות, שהן אצילות שלה, שהן הנשמות של בעלי מדות, דהיינו בעלי מדרגות מעשר ספירות שהם, נשיאי ישראל שהם כתר. חכמים, שהם חכמה. ונבונים, בינה. חסידים, חסד. גבורים, גבורה. אנשי אמת, ת״ת. נביאים, נצח והוד. צדיקים, יסוד. מלכים, מלכות. כולם של ע״ס דאצילות. ויש אחרים מע״ס דבריאה.
פסקה לח
דשכינתא איהי קרבן וכו׳: שהשכינה היא קרבן, וה״ס שמן המשחה. מימין, שמן למאור, כגון את המאור הגדול, שהוא חסד. שמן משחת קדש, הוא מצד שמאל, שנאמר בה, וקדשת את הלוים. שהוא גבורה. שמן כתית הוא מצד הצדיק, שהוא יסוד, קו האמצעי, שהוא כותש כתישים מאברים, שהם זיתים, להוריד שמן אל הפתילה. פתילה היא תכלת, וגבורה תחתונה, דהיינו מלכות. משם היא יראה. ולוים, שהם בחינת גבורה, שומרים המקדש.
פסקה לט
ומתמן פקודא לירא וכו׳: ומשם המצוה לירא מן המקדש. והוא מצות עבודת הלוים במקדש בכ״ד משמרות לוים, שבהם, לוים, בשירה וזמרה היו מזמרים לפניך להעלות בהם השכינה, שהיא נקראת שירה וזמרה, לה׳. כ״ד, של כ״ד משמרות, עם שירה וזמרה, הם כ״ו, כחשבון הוי״ה. והמצוה שלאחריה, היא מצות קטרת תמיד להקב״ה. וקטרת היא כקרבן.
פסקה מ
והפשיט את העולה ונתח אותה לנתחיה: וכן, אברים ופדרים שמתאכלים כל הלילה על המזבח, הם כפרה על אברי הגוף של אדם המקריב, ונפשו, שלא יהיו נשרפים בגיהנם, ולא יהיו נמסרים ביד מלאך המות. ומשום שאדם חוטא ביצר הרע, שהוא צפוני, שנאמר עליו, ואת הצפוני ארחיק מעליכם, כך שחיטתו בצפון, להצילו מאותו הצפוני.
פסקה מא
ובקרבנין טול בהו וכו׳: ובקרבנות, קח קל וחומר מנביאים, שאע״פ שהתורה הוא שם הויה, שהנבואה, נאמר בה, רוח הויה תניחנו. עם כל זה אין כל בעלי תורה שוים ואין כל הנביאים שוים. שיש נביאים שהנבואה שלהם היא בלבושי המלך, דהיינו בעולם היצירה, שנקרא לבוש. וכך הוא, בתורה שבעל פה שיש בה כמה בעלי ספקות ותרוצים שהם בלבוש המלך, שהוא יצירה.
פסקה מב
ואית אחרנין דסלקין וכו׳: ויש נביאים אחרים שעולים יותר בנבואתם, באברים דגוף המלך. דהיינו במדרגות של עולם הבריאה שנקרא גוף. שנאמר בהם ואראה, וראיתי, שהנבואה היא במראה בעינים, שהן חכמה, וכן ה׳ שמעתי שמעך יראתי, שהיא בשמיעה, דהיינו בינה. יחזקאל, הסתכלותו ונביאותו מעינים. חבקוק מאזנים בשמיעה. ומשום זה ראה יחזקאל כל אלו המראות של המרכבה, בראיה בעין השכל. חבקוק בשמיעה. שאמר, ה׳ שמעתי שמעך יראתי וגו'. ויש נבואה, שהנבואה היא בפה, שהוא במלכות. ז״ש ויגע על פי. נבואה אחרת היא מרוח של החוטם, שהוא ת״ת, ז״ש ותבא בי הרוח. ויש שנבואתו ביד, שהוא גבורה, ז״ש וביד הנביאים אדמה, וכל אלו המדרגות הן בעולם הבריאה. ויש אחרים לפנים בחיי המלך, דהיינו בעולם אצילות, ואחרים לפני ולפנים, דהיינו בבינה דאצילות.
פסקה מג
והכי באורייתא פשטים וכו׳: וכך הוא בתורה, שיש כמה מדרגות, פשטים שה״ס עשיה, ראיות, שה״ס יצירה, דרשות, שה״ס בריאה, סודות דסתרי תורה, שה״ס אצילות, ולמעלה מאצילות, סתרי סתרים לה׳. כך בקרבנות. אע״פ שכל הקרבנות לה׳, הוא מקבל הכל ומחלק קרבנות אל המחנות שלו. מהם מחלק לכלבים, שהם קרבנות הפסולים שנותן אותם לסמאל, הנקרא כלב, ולמחנות שלו. ומשום זה היתה יורדת אש על המזבח בצורת כלב (כנ״ל צו אות קל״ב:) ומהם לשדים שיש מהם כבהמות ויש מהם כמלאכי השרת, ויש מהם כבני אדם. לאלו שמעשיהם כשדים, מחלק קרבנם לשדים.
פסקה מד
אלין דעובדיהון כמלאכין וכו׳: אלו שמעשיהם כמלאכים מחלק קדבנם למלאכים. ז"ש, את קרבני לחמי לאשי. דהיינו להמלאכים הנקראים אשים, שאלו הקרבנות שלהם אינם תלוים בבהמות, כי קרבנות דבהמות הם של עמי הארץ. וקרבנות בני אדם, הם תפלות ומעשים טובים, קרבנות של תלמידי חכמים בעלי מדרגות, אלו בעלי סודות התורה, וסתרים גנוזים שבהם, יורד הקב״ה הוא בעצמו לקבל הקרבנות שלהם, שהם תורת ה׳ תמימה, שכינה הקדושה, שיש בה יוד ספירות.
פסקה מה
ותלמידי דרבנן אינון וכו׳: ותלמידי רבנן, המלים שלהם הן כאכילת שירי מנחות. ויש אחדים המתגברים עליהם, שהתורה שלהם הוא כאכילת מנחות עצמם, ולא שירי מנחות. ויש אחרים שהתורה שלהם היא אכילת קדשים, ומאכלים מכמה מינים אל המלך. וכל המנחות ומאכלות הקרבנות צוה הקב״ה להקריב כולם בבית שלו, שהוא השכינה. וזה הוא המצוה להקריב קרבנות בבית הבחירה, שהיא השכינה. לקיים כי אם בזאת יתהלל המתהלל וגו'. דהיינו בהשכינה הנקראת זאת.
פסקה מו
למלכא דהוו עבדוי וכו׳: בדומה למלך, שעבדיו ושריו ושליטי המלכות, היו שולחים לו כמה מתנות. אמר, מי שרוצה לשלוח לי מתנה, לא ישלח אלא על ידי המלכה, לקיים בה, ומלכותו בכל משלה. ומשום זה נקראת השכינה קרבן לה׳, עולה לה׳, אשם לה׳, ואפילו קרבן נדות ויולדות ומצורעים וזבים וזבות, הכל צריך להקריב לה׳ ולשכינתו, ואח״כ השכינה מחלקת לכל. ז״ש, ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, ואפילו מזונות של החיות כגון קרבן של שעורים שהוא מאכל בהמה. וכן מאכל של עבדים ושפחות של בית המלך, ואפילו של כלבים וחמורים וגמלים, שהם הקליפות, הכל היא מחלקת, לקיים בה, ומלכותו בכל משלה. ומאין לנו, שעל ידיה מתחלק הכל. שכתוב, ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה.
פסקה מז
בגין דקב״ה בן י״ח וכו׳: משום שהקב״ה, שהוא ז״א, הוא בן י״ה, שהם חו״ב, דהיינו ו׳ בן י״ה, נמצא שז״א כולל יה״ו ושלמות שלו היא ה׳, שהיא המלכות. שאז נשלם שם הוי״ה. וע״כ המלכות עולה להוי״ה, קרבן להוי״ה. שלמים להוי״ה. שהיא קרבה שלו, דהיינו קרבן, ושלמות שלו דהיינו שלמים, כי בה נשלם יה״ו, להיות י״ה ו״ה.
פסקה מח
וכלא אתהדר ביה וכו׳: והכל חוזר אליו, להויה, ומשום זה, זובח לאלהים יחרם בלתי להויה לבדו. כי אינו נותן ממשלה לסטרא אחרא, בקרבן. כי כל אלהים אחרים הם עולם הפרוד, ואין להם קרבה ויחוד, והקב״ה הפרידם משמו, דהיינו שהפריש חשך מאור, ז״ש, ויבדל אלקים בין האור ובין החשך. ומי שמקריב להקב״ה מה שהפריד, הוא כמי שמקרב טומאת נדה לבעלה, וזהו סוד, ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה.
פסקה מט
והאי לא תגלה וכו׳: וזה, לא תגלה ערותם, פירושו, קרבה. שכל העריות, שקולים לעבודה זרה של כל צדדים אחרים, עליהם נאמר, מאלה נפרדו איי הגוים בארצותם, וכתוב ללשונותם בארצותם בגויהם. וכתוב, כי שם בלל ה׳ שפת כל הארץ ומשם הפיצם ה׳, וכל מי שמקריב קרבן לצדדים אחרים, הקב״ה מפרידו משמו, ואין לו חלק בשמו. כי הקב״ה בחר את ישראל מכל שאר האומות, ז״ש ובך בחר ה'. ולקח אותם מהם לחלקו, ז״ש כי חלק ה׳ עמו.
פסקה נ
ובגין דא יהיב וכו׳: ומשום זה נתן להם התורה, משמו. שכתוב, זה שמי לעולם וזה זכרי לדר דר. והרי העמדנו, י״ה עם שמי, בגימטריא שס״ה, כנגד שס״ה לאוין שבתורה, ו"ה עם זכרי, בגימטריא רמ״ח, כנגד רמ״ח מצות עשה. ובכל מצוה ומצוה קשר את ישראל בשמו, שיהיה כל אבר ואבר שלהם חלק גורלו ונחלתו. ומשום זה, זובח לאלהים יחרם וגו'.
פסקה נא
צריכין ישראל לשתפא וכו׳: ישראל צריכים לשתף עצמם עם ה׳, בהליכה שלהם, בהקיץ שלהם, ז״ש בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך. קם אותו תלמיד והשתטח לפניו, ואמר, אשרי הוא חלקו של מי שזכה לשמוע דברים אלו, כולם הם שם ה׳ בכל צד, ואין יוצא מהם לחוץ בכל צדדיו. (ע״כ רעיא מהימנא).
פסקה נב
וכי תאמרו מה נאכל וגו׳: ר׳ יהודה פתח, בטח בה׳ ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה. לעולם יהיה אדם זהיר באדונו, וידבק לבו באמונה העליונה, כדי שיהיה שלם עם אדונו. כי כשיהיה שלם עם אדונו לא יוכלו להרע לו כל בני העולם.
פסקה נג
ת״ח בטח בה׳ וגו׳: בוא וראה, בטח בה׳ ועשה טוב, מהו ועשה טוב. אלא כך למדנו בהתעוררות שלמטה יתעורר מעשה העליונה. וכבר העמידוהו, ועשיתם אותם, כביכול, אתם תעשו אותם, משום שבהתעוררות שלכם שאתם עושים למטה, מתעורר למעלה. וע״כ ועשה טוב, כתוב, ואין טוב אלא צדיק, שהוא יסוד דז"א, שכתוב, אמרו צדיק כי טוב, כיון שאתם עושים זה, ודאי טוב הזה יתעורר למעלה, אז, שכן ארץ ורעה אמונה, והכל אחד. שארץ ואמונה, שניהם הם מלכות.
פסקה נד
שכן ארץ וכו׳: ומפרש דבריו. שכן ארץ, זו ארץ עליונה, שהיא מלכות, כי אין לך בעולם מי שיכול לשכון עמה, עד שיתעורר אותו הטוב, שהוא יסוד דז״א, אליה. כי המלכות בלי יסוד היא מלאה דינים קשים. כיון שעורר אותו האדם, ע״י מעשיו הטובים, כביכול הוא עשה אותו. ואז שכן ארץ, שכן בתוכה, במלכות, ואכול פריה, והשתעשע עמה. ורעה אמונה, זו היא ארץ, דהיינו מלכות, ואמונה וארץ הכל אחד, שהם מלכות. כש״א ואמונתך בלילות, ולילה הוא מלכות. ורעה אמונה, פירושה, היה מנהיג אותה בכל שאתה רוצה.
פסקה נה
ואי לא תתער וכו׳: ואם לא תעורר כנגדה את היסוד, טוב הזה, שהוא יסוד, מתרחק ממנו, ואז אל תקרב אליה, אל תקרב לכבשן האש השורף, כי בלי יסוד, היא מלאה דינים, ככבשן האש, ואם תקרב אליה, תהיה ביראה, כמי שמפחד מן המות. כי אז היא אש דולק, ושורפת העולם בלהבותיה. וכיון שמעורר כנגדה טוב הזה, אז, שכן בתוכה, ואתה לא תירא ממנה. אז ותגזר אמר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור.
פסקה נו
ת״ח בני מהימנותא וכו׳: בוא וראה, בני האמונה מנהיגים את זו, את המלכות, לרצונם בכל יום. שהיא מקיימת מה שהם גוזרים. מי הם בני האמונה, הם אלו שמעוררים טוב הזה שהוא יסוד, כנגדה, ע״י שנותנים צדקה, ואינם חסים על שלהם, ויודעים שהקב״ה יתן להם יותר. כש״א יש מפזר ונוסף עוד. מה הטעם. הוא משום שהיסוד מעורר ברכות כנגדו. ואל יאמר אם אתן זה עתה מה אעשה למחר, אלא הקב״ה נותן לו ברכות עד בלי די, כמו שהעמידוהו.
פסקה נז
ובג״כ וכי תאמרו וכו׳: ומשום זה, וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו'. מה כתוב, וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש שנים. שואל ועשת, ועשתה היה צריך לומר, מה ועשת, שהוא חסר ה'. ומשיב, אלא להוציא את ה ה׳. שהיא מלכות, מכלל העשיה, שנוהג בה שמטה ומנוחה, ואינה עושית עבודה. שכתוב, ראו כי ה׳ וגו' נותן לכם ביום הששי, שהוא יסוד, לחם יומים. וגו'. כעין זה, וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית, שהוא יסוד, ועשת את התבואה לשלש שנים.
פסקה נח
רבי חייא ור׳ יוסי וכו׳: ר״ח ור״י היו הולכים בדרך, פגשו בהר ההוא, מצאו ב׳ אנשים שהיו הולכים. בתוך כך, ראו איש אחד שהיה בא, ואמר להם, בבקשה מכם, תנו לי מזון פת לחם, שזה שני ימים שאני נבוך במדבר, ולא אכלתי משהו. נשמט אחד מאלו ב׳ אנשים והוציא מזונו שהביא עמו לדרך, ונתן לו, והאכיל והשקה אותו. אמר לו חבירו, ומה תעשה כשתצטרך למזון, שהרי אני, שלי אני אוכל. ולא אתן לך. אמר לו, וכי על מזון שלך, אני הולך. ישב אצלו העני עד שאכל כל מה שהיה אצלו, והלחם שנשאר, נתן לעני אל הדרך. והלך לו.
פסקה נט
א״ר חייא לא וכו׳: אר״ח, לא רצה הקב״ה שדבר זה יהיה נעשה על ידינו. א״ר יוסי אולי נגזר דין על אותו האדם, ורצה הקב״ה להזמין לו את זה, כדי להציל אותו. בעוד שהיו הולכים נתעייף אותו האדם בדרך, מחמת רעב. אמר לו חבירו, ולא אמרתי לך, שלא תתן הלחם לאחר. אמר ר׳ חייא לר׳ יוסי, הרי יש מזון אצלנו ניתן לו לאכול. אמר ר׳ יוסי אתה רוצה להוציא ממנו זכות. נלך ונראה. כי ודאי בחבליו של זה עקבות המות נתאחזו, כלומר שסכנת המות הולך ומטפס אחריו, ורצה הקב״ה להזמין לו זכות כדי להצילו. קפטורי פירושו חבלים, כמו כקפטורין יוצאה מתוך הושט (תנחומא מקץ) טפסא, הוא מלשון מטפס ועולה (עירובין כ״א) דהיינו צעדים ועקבות.
פסקה ס
אדהכי יתיב ההוא וכו׳: בתוך כך ישב אותו אדם וישן תחת אילן אחד. וחברו התרחק ממנו, וישב בדרך אחר. א״ר יוסי לר׳ חייא, עתה נשב ונראה, כי ודאי שהקב״ה רוצה לעשות לו נס. קמו והמתינו. בתוך כך ראו מין אפעה בלהבות עומד אצלו. א״ר חייא אוי לאותו אדם כי עתה ימות. א״ר יוסי, זכאי הוא אותו האדם שהקב״ה יעשה לו נס. בתוך כך, ירד מן האילן נחש אחר ורצה להרגו, קם אותו האפעה על הנחש והרג אותו. האפעה פנה ראשו והלך לו. טיפסא הוא אפעה לפי הענין. קסטר, פירושו פנה לפי הענין.
פסקה סא
א״ר יוסי ולא וכו׳: אר״י, ולא אמרתי לך, שהקב״ה רוצה לעשות לו נס, ולא תוציא ממנו הזכות, דהיינו שלא יתן לו לאכול (כנ״ל אות נ״ט) בתוך כך, ניער אותו אדם משנתו, וקם והלך לו. אחזו בו ר׳ חייא ור׳ יוסי, ונתנו לו לאכול. אחר שאכל, הגידו לו הנס שעשה לו הקב"ה.
פסקה סב
פתח ר׳ יוסי וכו׳: פתח ר״י ואמר, בטח בה׳ ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה. אשרי חלקו של האדם העושה טוב משלו. כי מעורר טוב, שהוא יסוד, בכנסת ישראל, שהיא מלכות. ובמה מעורר. בצדקה. כי כשנתעורר צדקה, הרי אז נתעורר טוב אל כנסת ישראל. וע״כ כתוב, וצדקה תציל ממות. מהו הטעם. הוא משום שצדקה היא עץ החיים, שהוא ז״א, והוא מתעורר על עץ המות, ולוקח את אלו שאחוזים בו, ומצילם מן המות. (כמ״ש להלן בחקותי אות כ״ג) מי גרם לאותו עץ החיים שנתעורר לזה, היה אומר, צדקה ההוא שהאדם עשה, כביכול הוא עשה אותו למעלה, שעשה שהמלכות תזדווג בעץ החיים, כש״א עושה צדקה בכל עת. וכבר למדנו.
פסקה סג
והתנחלתם וגו׳ לעולם בהם תעבודו: מצוה זו היא לעבוד בעבד כנעני, שכתוב, לעולם בהם תעבודו. והם מצד חם, שגילה עריות, שנאמר עליו, ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. למה, עבד עבדים. אלא שהוא עבד לעבד עולם ההוא שהוא עולמו של יובל. כלומר שהוא עבד לעבד נרצע ישראל שהוא יוצא חפשי בעולמו של יובל, והוא אינו יוצא לחפשי אפילו ביובל. ואם תאמר, הרי אחיו של שם ויפת היה, למה לא היה כמוהם. וכן, אליעזר עבד אברהם שהיה מזרעו של חם, למה לא היה כמו חם, אלא שיצא צדיק והקב״ה הודה בברכתו כשברך אותו לבן, שנאמר עליו בתורה, ברוך ה׳. וכיון שכתוב בתורה הרי הקב״ה מעיד עליו שהוא אמת.
פסקה סד
אלא ודאי הכא וכו׳: ומשיב, אלא ודאי כאן הוא בסוד הגלגול, גולל אור מפני חשך, דהיינו עבדו של אברהם שיצא מחשך, שהוא זרעו של חם, דיו לעבד להיות כרבו, שהוא אברהם שיצא מתרח עובד ע״ז. וע״כ יצא מארור ומחשך ונעשה ברוך ה', כמו אברהם שיצא מתרח, שהיה ג״כ אור מתוך החשך. וחשך מפני אור, זהו ישמעאל שיצא מאברהם, ועשו מיצחק.
פסקה סה
ורזא תערובת טפין וכו׳: והסוד הוא, תערובת טפות הזרע במקום שאינו שלו גורם את זה. מי שמערב טפה שלו בשפחה, במחלת בת ישמעאל, שהיא קליפה רעה, או בבת אל נכר, דהיינו בתו של עכו״ם, שהם רע וחשך, והטפה שלו הוא טוב ואור. בסו״ה, וירא אלקים את האור כי טוב. הוא מערב טוב עם רע עובר על מאמר אדונו, שאמר, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו.
פסקה סו
קב״ה, בההוא דערב וכו׳: הקב״ה, במה שערב אותו האדם, מרכיב אותו ומביאו בגלגול לקבל ענשו. דהיינו שמביאו בגוף הכלול מטוב ורע. אם חזר בתשובה, ועסק בתורה, והפריד טוב מרע, כי עסק באיסור והתר, טומאה וטהרה, כשר ופסול, בזה נפרד הרע מטוב, שנאמר בו, וייצר ה׳ אלקים את האדם וגו', שכתוב וייצר עם ב׳ יודין, להורות שיש באדם ב׳ יצירות, יצירה לטוב ויצירה לרע, ובתורה הוא מפריד אותם, והקב״ה מנחיל לו נשמה ממנו, שיהיה שולט על שניהם, האחד שהוא טוב ואור, הוא עולם הבא, והאחד שהוא רע וחשך הוא עולם הזה. ז״ש, ויפח באפיו נשמת חיים.
פסקה סז
וכפום זכוון וחובין וכו׳: וכפי הזכיות והחובות הוא נדון, כמו שהעמדנו, העושה מצוה אחת מטיבים לו. בינוני הוא, מי שזכיות שלו ועונותיו הם שקולים שוה בשוה, מחצה זכיות למטה, ומחצה עונות למטה. וז״ס, מה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עד חצי המלכות ותעש. דהיינו אם יש חצי המלכות, שהוא מחצה זכיות, אז ותעש, שנתקבלה השאלה והבקשה. צדיק גמור, כל זכיותיו הן למעלה, ועונתיו למטה. רשע גמור, עונותיו למעלה וזכיותיו למטה.
פירוש. צדיק גמור כל זכיותיו שמורים לו למעלה לעולם הבא. ואינו מקבל מהם בעוה״ז כלום. ועתותיו, דהיינו העונשים על עונותיו הם למטה בעוה״ז. רשע גמור, עונותיו למעלה דהיינו שנפרעים ממנו בגיהנם אחר פטירתו מעולם הזה. וזכיותיו שעשה, הוא למטה, שנותנים לו שכרו בעוה״ז. בינוני, זה וזה שופטו, שהן שכרו והן עונשו הם למטה בעוה״ז.
פסקה סח
וב״נ דחב באתגליא וכו׳: ואדם שחטא בגלוי, הוא בב׳ מדרגות, דהיינו בב׳ אפנים, אם הוא חוזר בתשובה בגלוי, דהיינו כמו שחטא בגלוי, אז מושיבין לו בעולם ההוא בין צדיקים, היודעים דיניו של הקב״ה, ושומרים עצמם מלחטוא. ואם חזר בתשובה בסתר, אין מושיבים אותו בין צדיקים, כי חטאו לא נמחק לגמרי, אלא מושיבים אותו בין הרשעים, והרשעים מתקנאים בו שעשה תשובה, לקיים בהם, ועיני רשעים תכלנה.
פסקה סט
ובגין דא חובא וכו׳: ומשום זה, חטאו של אדם הוא, שעבד על ויצו ה׳ אלקים וגו', והעמדנו, אין צו, אלא עבודה זרה (לעיל ב״א אות תל״ב ע״ש) עבר על עבודה זרה, הרכיבו, דהיינו שהביאו בגלגול, בטפת זרעו של תרח, שבו רתח, דהיינו שהכעיס, את הקב״ה, ועבר על צו של ע״ז, כי תרח היה עובד ע״ז. ויצא מטפת זרעו, אברהם, שהיה גלגול אדם הראשון, חזר אברהם בתשובה, ושבר צלמי עבודה זרה, וכל המזונות ששמו בפניהם, הוא תקן מה שחטא אדם ותרח, ושבר החטא, ובנין הרע שבנה, דהיינו בנין הקליפות שאדם גרם ע״י חטאו, והמליך את הקב״ה ושכינתו על כל העולם.
פסקה ע
במאי בגין דקדיש וכו׳: שואל במה המליך את הקב״ה ושכינתו על העולם. ומשיב, משום שקדש את שמו יתברך, ברבים, ונכנס באש להשרף עצמו, לקיים בו, באדם, פסילי אלהיהם תשרפון באש. פירוש, משום שאדם עבד ע״ז הוא נחשב משום זה כמו פסילי אלהיהם. ולא עוד אלא שהחזיר בתשובה את אביו תרח, והביאו, ואת אמו ולכל שליטי אותו הדור, לגן העדן. וכך נתלבן באש ככסף, שהוא מטבע כסף של המלך וזייפו אותה בתערובת עופרת, ע״כ הכניסו באש, ויצאה העופרת לחוץ, שהוא ישמעאל. משום זה יצא ישמעאל מצחק בעבודה זרה. ונשאר אדם מלובן באש. וזה הוא שינוי השם. שנשתנה שמו מאדם לאברהם. כי כשאדם נתגלגל, היה צריך לעשות לו, שינוי השם שינוי מקום ושינוי מעשה, כדלהלן. מוניטא פירושו מטבע. כמו מוניטא שכולה זהב (שמו"ר ה).
פסקה עא
לבתר אתא יצחק וכו׳: אחר כך בא יצחק, ונתחזק בו, דהיינו שאדם נתגלגל בו ונתחזק, מעבירה שניה, שנאמר בו, על האדם, שזו שפיכות דמים. כנ"ל (ב״א אות תל״ב) שדורש על הכתוב ויצו ה׳ אלקים על האדם לאמר וגו'. אשר ויצו הוא על ע״ז, על האדם, הוא, על שפיכות דמים. לאמר, זו גילוי עריות, ע״ש, והוא עבר על כולם. (כמ״ש ב״א אות תמ"ה). וזה גרם אל הנסיון של יצחק בסכין, דהיינו בעקדה, שנאמר, ויקח את המאכלת לשחוט את בנו. ואדם נברר בו, כמי שמברר אוכל מתוך פסולת, ויצא הפסולת לחוץ, שהוא עשו שופך דמים. והאוכל, שהוא יעקב, יצא מבורר ונקי מכל פסולת וז"ש (ב״א אות תל״ט) דיעקב שופריה דאדם הראשון. דהיינו כנ״ל. כי ביעקב יצא מצורף ומזוקק מכל פסולת.
פסקה עב
לבתר אתא יעקב וכו׳: אח״כ בא יעקב, שהוא בחינת הטוב והאוכל שנברר מאדם הראשון, והרכיב וחבר אותו בלבן, ונעשה לו עבד. ז״ש, אעבדך שבע שנים ברחל. ובסבה ההיא שהחליפה באחותה, עבד שבע שנים אחרים, להוציא ב׳ טפות שזרק אדם במקום נכרי. דהיינו בב׳ רוחין נוקבין דאזדווגן עמיה אחר שפירש מחוה (כנ״ל בראשית ב׳ אות שמ״ו) וזהו גילד עריות. וזהו המרומז במלה לאמר (כנ״ל בדבור הסמוך) והוציא אותן מן לבן הארמי, שהוא בחינת נחש.
פסקה עג
ובתלת אלין הוה וכו׳: ובג׳ אלו, באברהם ביצחק וביעקב, היה לאדם שינוי השם, שינוי מקום, ושינוי מעשה. שינוי השם באברהם. שינוי מקום ביצחק. שינוי מעשה ביעקב. ואם זה שנאמר בו, אז ראה ויספרה הבינה וגם חקרה ויאמר לאדם וגו', קבל בתשובה, כל שכן לאחרים. שאינם כל כך גדולים כמוהו.
פסקה עד
ובגין דא עבד וכו׳: ומשום זה, עבד טוב המקום גורם. ועבד רע גם כן המקום גורם. אבל שאר עבדים לעולם בהם תעבודו. קמו ראשי הישיבה ואמרו, אשרי העם שככה לו. שככ״ה הוא בגימטריא משה, דהיינו רעיא מהימנא. קם רעיא מהימנא ואמר, אשרי העם שה׳ אלקיו.
פנימיות המאמר. כל המאמר הזה מדבר מתקון החטא של אדם הראשון. כי אדם הראשון גנב היה, שבעל הגן צוה עליו, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל, והוא הלך וגנב ואכל. וע״כ תקונו, ונמכר בגנבתו, שבית הדין ימכרוהו לעבד. שתקון זה התחיל ביעקב, אמנם מטרם שבא לתקון הזה הוא צריך לג׳ תקונים, שהם שינוי השם ושינוי המקום ושינוי המעשה. ואז נמכר לעבד ללבן, שממנו נמשך הסוד של עבד עברי, היוצא לחפשי בשנה השביעית, שה"ס רחל. ועוד לא נשלם התקון בזה אלא שנצמח מזה בחינת עבד רע שה״ס הגלויות שנגלו ישראל ונמכרו לאומות העולם. שמזה נמשך הסוד, של עבד נרצע, העובד לעולמו של יובל, שהיא בינה, שבעת שהבינה שולטת, יוצא לחירות ושב אל אחוזתו. שה״ס ג׳ הגאולות שהיו על ידי שליטת אור הבינה שה״ס יובל, ועם כל זה עוד לא נשלם בזה החטא של עצה״ד כולו, וכן עוד לא נגלה גאולה השלמה, שהרי נשארו בחינות עבד כנעני, שהם אינם יוצאים אפילו בעולמו של יובל. שגם הם מצאצאי החטא של אדם הראשון וצריכים תקון, והם צריכים דוקא לצאת לחירות מבחינת השמטה עצמה, כי הם לא יוכלו להנות מבחינת יובל כלום. וע״כ צריכים להמתין עד גמר התקון שבאלף השביעי, שאז יתוקנו גם הם, ואז נמצא שנתתקן החטא של עצה״ד כולו.
ועתה נבאר, סוד שינוי השם, ושינוי מקום, ושינוי מעשה. כי נודע שחטא של עצה״ד היה שהמשיך את הארת החכמה שבשמאל ממעלה למטה שבזה הפריד השמאל מן הימין, ובסוד לא זכי הא רע, נגלה עליו נקודת המנעולא בסוד לפתח חטא רובץ, שעם גילויה מסתלקים כל האורות, (כנ״ל ויצא י״ג ד״ה סתרא, ובהקדמת ספר הזהר דף צ״ט אות קכ״ג בהסולם עש״ה) שמטעם זה אבד זיהרא עלאה ונגרש מגן עדן. ונמצא שאדה״ר גרם בחטאו שנתוספו דינין דנוקבא על דינין דדכורא של שליטת השמאל בפרודא, שהם מחריבים את העולם (כנ"ל אחרי אות קי״ח ותזריע אות קנ״ב) ותקון הראשון הוא, שיבטלו זה את זה, (כמ״ש שם). וז"ס גלגול הראשון של אדה״ר ב אברהם, שבו התחיל התקון, שהדינים דנוקבא יבטלו את הדינים דדכורא. וז"ש (באות ס״ט) אין צו, אלא עבודה זרה, שהיא שליטת השמאל, שגרם אדם הראשון שהוא דינים דדכורא. ארכיב ליה בטפת תרח וכו', שהוא אברהם, ותבר צולמין דעכו״ם, שהוא המשיך את המנעולא, שה״ס דינים דנוקבא, ושבר עם זה צולמא דעכו"ם שהם דינין דדכורא, שבזה נתבטלו הג״ר דשמאל, שהם ראשם של הע״ז. וכל מזוני דיליה, שהפסיק כל השפע שלהם (כמ״ש בתזריע אות קנ״ב). ועאל בנורא לאתוקדא, כי אברהם הפיל את עצמו לכבשן האש, כדי לבטל הדינים דדכורא, ולקיים פסילי אלהיהם תשרפון באש. דהיינו באש המנעולא. אמנם זה היה מספיק לתקון הימין, דהיינו אברהם, שה״ס אור החסדים, שעליהם לא היה צמצום, ואפילו בכלים דמנעולא היה אפשר לקבלם. אמנם בחינת שמאל, שה״ס הארת הבינה השבה להיות חכמה, לא תקן כלום. כי הכלים שיש בהם גילוי מנעולא אינם יכולים לקבל חכמה, להיותה המלכות דצמצום א׳ (כמ״ש ב״א דף ז' ד"ה וכבר). ומשום זה יצא ממנו פסולת, דהיינו החסרון קבלה מהארת החכמה, שדומה כמו שמזייף במטבע של המלך, שמעכב גילוי הג״ר, ופסולת הזה ה״ס ישמעאל, הדומה כמו עופרת המעורב בכסף. וז"ש, ככספא דאיהי מוניטא דמלכא ושקר לה בעופרת, שהוא ישמעאל. וז״ש. והאי איהו שינוי השם. כי שבר שם הטומאה שהוא אל אחר, והחזיר השם הקדוש למקומו.
וכדי להחזיר בחינת השמאל ג״כ לקדושה, ולהמשיך הארת החכמה, צריכים להעלות המלכות לבינה, ותקבל המלכות כלים דבינה, ולגנוז בחינת המנעולא. (כמ״ש לעיל ב"א ז׳ ד״ה וכבר) שז״ס שינוי מקום שנעשה ביצחק, שהמלכות נסתלקה ממקומה, ועלתה למקום בינה, ואז נולד יצחק, שה״ס קו השמאל. ואדם הראשון נתתקן בו ע״י השינוי מקום שבו. וז״ש (באות ע״א) לבתר אתא יצחק, ואתתקף ביה, כי ע״י שינוי מקום שבו נתחזק אדם הראשון בקו שמאל, וע״י עקדת יצחק נכלל בימין (כנ״ל ויקרא דף ק׳ ד״ה פירוש) וז״ש, ודא גרם נסיונא וכו' ואתברר ביה וכו' ונפק פסולת לבר עשו, כי מתוך שמנעולא נגנז לגמרי ונעשה שינוי מקום חזר ונתגבר השמאל, בלי ימין, שעשו המשיך ממנו ממעלה למטה, שה״ס הפסולת, שמכאן שפיכת דמים. ולפיכך גם שינוי המקום לא היה מספיק לתקון אדם הראשון.
וז״ש (באות ע״ב) לבתר אתא יעקב, שה״ס קו האמצעי, העושה שלום בין ב׳ הקוין ומתקן את קו השמאל שלא יאיר אלא ממטה למעלה בסוד אור הנקבה (כנ"ל ב״א דף ס׳ ד״ה מחלוקת) שמטעם זה אין החכמה מתגלית עוד בקו שמאל דז״א שה״ס יצחק, המאיר ממעלה למטה, כאור זכר, אלא במלכות שה״ס רחל בלבדה, מפני שהיא אור הנקבה המאירה רק ממטה למעלה. וז״ש, וארכיב ליה בלבן ואתעביד עבד לגביה, דהיינו סוד עבד עברי, שנאמר בו שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי, דהיינו עם גילוי אור המלכות שה״ס הארת חכמה יוצא לחפשי. וז״ש, אעבדך שבע שנים ברחל, דהיינו לגלות הארת חכמה שברחל, שה״ס מלכות הנקרא שביעית, שבהארתה יוצאים העבדים לחירות. ואע״פ שעבד גם בשביל לאה, הוא, ובההוא סבה דאחלף לה באחותה וכו' אבל עיקר עבודתו היה לגלות אור החכמה שברחל. וזה נקרא שינוי מעשה. כלומר שביטל בחינת המעשה, הנוהג באור הזכר, כי נקבה קרקע עולם היא ואין בה מעשה, שהיא בסוד המנוחה. ובו יצא אדם הראשון נקי בלי פסולת. וה״ס תקון עבד עברי בסו״ה ונמכר בגנבתו. כנ״ל.
אמנם עוד לא הספיק התקון הזה של עבד עברי, כי חטאו ישראל ונגלו בין האומות. ומכאן הסוד של עבד נרצע, שאינו רוצה בחירות של שנה השביעית, שעושים אותו בעל פגם (כנ״ל אות י״ד) ועליו נאמר ועבדו לעולם, שאינו יוצא לחירות אלא באור הבינה ממש, שה״ס אור של ג׳ הגאולות שהיו לישראל מג׳ גליות, שנגאלו בהופעת אור הבינה עליהם. שז״ס ועבדו לעולם, דהיינו לעולמו של בינה. כמ״ש בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו. וכל זה אמור רק בעבד עברי, שיש בו תקון של שינוי מקום, והם יכולים לקבל ממלכות הממותקת בבינה׳ או מאור הבינה עצמה. משא״כ עבד כנעני שאין בו התקון של שינוי מקום, אלא המנעולא מגולה בו, ע״כ אינו יוצא לחרות לא בשנה השביעית, ולא ביובל, כי אין הכלים דמנעולא יכולים לקבל מהם כלום, אלא רק בגמר התקון באלף השביעי. ונמצא שעד אז אין תקון עצה״ד נגמר כולו.
וזה שמסיים (באות ע״ד) ובגין דא, עבד טוב, שהוא עבד עברי, היוצא בשביעית, אתרא גרים, דהיינו שינוי המקום של המלכות, שעלתה לבינה, גרם לו שיוכל לצאת בשביעית כנ״ל. ועבד רע, אוף הכי, דהיינו עבד נרצע שהוא פגום, שינוי המקום גורם לו, שיוצא לעולמו של יובל. דהיינו לקבל מאור הבינה. כנ״ל. אבל שאר עבדים, דהיינו עבד כנעני שאין בו שינוי מקום, לעולם בהם תעבודו, שהם אינם יוצאים לחירות ביובל, כי הכלים שלהם להיותם ממנעולא אינם יכולים לקבל אלא ממלכות המצומצמת, וע״כ אינם יוצאים לחירות ולא נגמר תקון אדה״ר, עד גמר התקון. שאז יתוקן המנעולא במקומה, ותהיה כמו הבינה, ולא יהיה נצרך עוד שינוי המקום. ובזה מובן כל המאמר.
פסקה עה
כי לי בני ישראל עבדים וגו׳: מצוה לעבוד בכל מיני עבודה במקדש, ולחוץ ממקדש בכל אלו העשיות הנקראים עבודה, דהיינו בתפלה, ולהשתדל אחר מצוות התורה, שהכל נקרא עבודה, כעבד המשתדל אחר אדונו לכל מה שצריך.
פסקה עו
בגין דישראל קרי וכו׳: משום שקרא את ישראל עבדים, שכתוב, כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם. מהו הטעם שהם עבדים. משום שכתוב, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, ומשום זה כתוב לאח״כ בעשרת הדברות, שכתוב, אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, לעבוד לו כעבד העובד לאדונו, שגאל אותו מן המות וגאל אותו מכל הרעות שבעולם.
פירוש. עבד, ה״ס המתקן אורות החכמה שבשמאל, כי בסבת חטאו של אדה״ר ירדו האורות והכלים דהאדת החכמה דקדושה ונפלו לקליפת מצרים, שבסבה זו הוכרחו ישראל להיות עבדים בארץ מצרים. וג׳ בחינות עברו על בירורים אלו דשמאל עד שנשלמו במתן תורה, בסוד נשמה חיה יחידה דהארת השמאל. כמ״ש כל זה באורך לעיל (לך דף מ״ח ד״ה ויש ע״ש כל ההמשך) וז״ש, מ״ט אינון עבדים, שפירושו תקון השמאל. ומשיב, בגין דכתיב אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, דהיינו שהוציאו עמהם אז הניצוצים והכלים דהארת החכמה שבשמאל (כמ״ש שם) וז״ש, ובג״כ וכו׳ אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. שה״ס ההמשך של גילוי התקונים דשמאל המיוחס לעבודת עבד. (כמ״ש שם). וכנגד זה יש בחינת בן, הנמשך מקו אמצעי, כמ״ש לפנינו.
פסקה עז
בתרין זינין אקרון וכו׳: בשני אופנים נקראים ישראל להקב״ה, נקראים עבדים, שכתוב, עבדי הם. ונקראים בנים, שכתוב, בנים אתם לה׳ אלקיכם. כי בזמן שאדם יודע את הקב״ה בדרך כלל, נקרא עבד שעושה מצות אדונו, ואין לו רשות לחפש באוצרות ובסודות ביתו. ובזמן שיודע את הקב״ה בדרך פרט, אז נקרא בן האהוב שלו, כבן המחפש בנסתרות בכל הסודות של ביתו.
פירוש. העבד ממשיך רק מהארת השמאל דקדושה, שהיא מתוקנת להאיר רק ממטה למעלה בסוד אור נקבה וו"ק, דהיינו בלי שום עשיה (כנ״ל בסולם, אות ע״ד בסוף ד״ה וז״ש באות ע״ב) וז״ש בזמנא דידע ב״נ לקב"ה בארח כלל, דהיינו ממטה למעלה, כדין אקרי עבד, וכו', ולית ליה רשו לחפשא בגניזוי וברזין דביתיה כי הארתו בבחינת אור נקבה שאסור לו כל עשיה כנ״ל. אבל בן ה״ס הדבוק בקו האמצעי, בבחינת החסדים שלו שה״ס אור הזכר המושפע מלמעלה למטה, שיש שם ג"ר ובחינת עשיה לחפש בגניזין שלו. וז״ש בארח פרט, דהיינו הדבוק בקו האמצעי, כדין אקרי בן רחימא דיליה, כבן דחפיש בגניזוי בכל רזין דביתא. להיותו אור הזכר וג״ר המושפעים מלמעלה למטה, שנוהג בו עשיה וחיפוש בגניזין דמלכא.
פסקה עח
ואע״ג דאקרי בן וכו׳: ואע״פ שנקרא בן, בן בכור להקב״ה, כש״א, בני בכורי ישראל, אל יוציא את עצמו מכלל עבד, שיעבוד לאביו בכל העבודות שהם כבוד אביו. וכך צריך כל אדם, שיהיה אצל אביו, בן, לחפש בנסתרות שלו ולדעת סודות ביתו, ולהשתדל אחריהם ויהיה אצל אביו, עבד.