הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג
אמור
פסקה א
ויאמר ה׳ אל וגו׳: ויאמר ה׳ אל משה וגו' לנפש לא יטמא בעמיו. א״ר יוסי, מהו הטעם, שזה, הוא כנגד זה שכתוב למעלה, ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו, שהסמיך אליו הכתוב, אמור אל הכהנים. ומשיב, כיון שהזהיר את ישראל שיקדשו עצמם בכל, הזהיר גם לכהנים שיקדשו עצמם וכן ללוים. מאין לנו, לכהנים. כי כתוב אמור אל הכהנים. ומאין לנו, ללוים. כי כתוב, ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם. כדי שימצאו כולם צדיקים קדושים וטהורים.
פסקה ב
אמור אל הכהנים בני אהרן: שואל, מהו הטעם שכתוב כאן, בני אהרן, וכי איני יודע שהם בני אהרן. ומשיב, אלא בני אהרן, מלמדנו, ולא בני לוי. כי אהרן הוא התחלה לכל כהני העולם, כי בו בחר הקב״ה מכל, כדי לעשות שלום בעולם, ומשום שדרכיו של אהרן, העלו איתו לזה. כי כל ימיו של אהרן היה משתדל להרבות שלום בעולם. ומשום שדרכיו כך העלהו הקב״ה לזה, לכהונה, שיכניס שלום בפמליא של מעלה. כי ע״י העבודה שלו, הוא גורם זווג קב״ה ושכינתו, ונעשה שלום בכל העולמות. ומשום זה, אמור אל הכהנים בני אהרן.
פסקה ג
אמור אל הכהנים בני אהרן וגו׳: ר׳ יהודה פתח, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. מה רב טובך, כמה הוא עליון ויקר אור העליון ההוא שנקרא, טוב. שכתוב, וירא אלקים את האור כי טוב. וזה הוא אור הגנוז, שבו עושה הקב״ה טוב בעולם, ואין מונע אותו בכל יום, ובו מתקיים העולם, ועומד עליו. אשר צפנת ליראיך, כי למדנו, אור עליון עשה הקב״ה כשברא העולם, וגנז אותו לצדיקים לעתיד לבא. ז״ש אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך.
פירוש. שיש ב׳ אורות, א) הוא אור הגנוז לצדיקים לעתיד לבא, ואינו מאיר בעולם. ב) הוא אור הנקרא טוב, הנמשך מן אור הגנוז, המאיר בעולם בכל יום, שהעולם עומד עליו.
פסקה ד
פעלת וכו', בזמנא דאתברי וכו׳: פעלת, כי בזמן שנברא העולם היה אור הזה עומד ומאיר מראש העולם עד סוף העולם. כשנסתכל הקב״ה באלו הרשעים העתידים לעמוד בעולם, גנז אור ההוא, ז״ש, וימנע מרשעים אורם. ועתיד הקב״ה להאיר אותו לצדיקים לעולם הבא. וזה הוא אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך. ו פעלת סובב על פעולת הגניזה. וכתוב, וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה.
פסקה ה
ת״ח בשעתא וכו׳: בוא וראה, בשעה שאדם עומד ללכת לעולם ההוא, והוא בבית חליו, באים עליו ג׳ שליחים. ורואה שם מה שאדם אינו יכול לראות כשהוא בעולם הזה. ויום ההוא הוא יום הדין העליון, שהמלך מבקש בחזרה את הפקדון שלו, דהיינו הנשמה. אשרי הוא האדם, שמשיב הפקדון אל המלך כמו שניתן לו, דהיינו בלי קלקול. ואם פקדון ההוא נתלכלך בטנופי הגוף, מה יאמר לבעל הפקדון.
פסקה ו
זקף עינוי וחמי וכו׳: נושא עיניו, ורואה את מלאך המות עומד לפניו, וחרבו שלופה בידו, המחבל והשליט בשבירת אדם ההוא. ואין דבר קשה לנפש כמו הפרידה שלה מן הגוף. והאדם אינו מת עד שרואה את השכינה, ומרוב התשוקה אל השכינה, יוצאת הנפש מן הגוף, לקבל השכינה. אחר שהנפש יצאה מן הגוף, מי היא הנפש היכולה להתדבק בשכינה, ולהתקבל בתוכה. וכבר העמידו דברים האלו. קסטר, פירושו שוטר ומחבל המעניש, מלשון ראהו קסדר אחד (שבת מט.) קטרין, פירוש מושל, שליט. כמו, מסרוהו לקטרון וחבשו. (תוספתא סוטה י״ד) קוטמא, פירושו שבירה. מלשון קוטמו ומריח בו (ביצה לג:).
פסקה ז
בתר דנפקא נפשא וכו׳: אחר שהנפש יצאה מן הגוף, והגוף נשאר בלי רוח, אסור לעזבו בלי קבורה. שכתוב, לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא. משום שהמת השוהה בלי קבורה כ״ד שעות, שהם יום ולילה, גורם חולשה באברי המרכבה שהאדם רומז לה, ומעכב מעשהו של הקב״ה מלהעשות. כי אפשר שהקב״ה גזר עליו מיד בגלגול אחר, באותו יום שנפטר, כדי להטיב לו, וכל זמן שלא נקבר הגוף, אין הנשמה באה לפני הקב״ה. ואינה יכולה להיות בגוף אחר בגלגול שני, כי אינם נותנים גוף אחר אל הנשמה עד שיקבר הראשון. וזה דומה, לאדם שמתה אשתו, שאינו ראוי לישא אשה אחרת עד שמקבר הראשונה. ומשום זה אמרה התורה, לא תלין נבלתו על העץ.
פסקה ח
דבר אחר כד וכו׳: פירוש אחר. כשנפרדה הנשמה מן הגוף, ורוצה ללכת לעולם ההוא, לא תכנס לעולם ההוא עד שנותנים לה גוף אחר מן אור, ואח״כ יכולה לכנוס. ומן אליהו תדע זאת. שהיה לו ב׳ גופים, אחד שבו נראה למטה לבני אדם, ואחד שבו נראה למעלה בין מלאכים עליונים הקדושים. וכל כמה שהגוף לא נקבר צער הוא לנשמה, ורוח הטומאה מוכן לשרות עליו ולטמא הגוף ההוא.
פסקה ט
ובגין דההוא רוח וכו׳: ומשום שרוח הטומאה ההוא מוכן, לטמא הגוף, לא צריך אדם להלין גוף ההוא לילה אחד, משום שרוח הטומאה נמצא בלילה, ומשתטח, דהיינו שמשוטט, בכל הארץ, למצוא גוף בלי נפש, לטמא אותו, וע״כ בלילה, נטמא יותר. ועל כן הזהיר לכהנים ואמר, לנפש לא יטמא בעמיו, משום שהם קדושים, לא ישרה עליהם רוח הטומאה ולא יטמאו. כי גוף בלי רוח, רוח הטומאה מוכן לשרות עליו.
פסקה י
אמור אל הכהנים ונו׳: ר׳ יצחק אמר, אמור אל הכהנים בלחש. כמו שכל עבודות הכהנים הם בלחש, כך אמירה שלהם, בלחש. אמור ואמרת, היינו פעם אחת ושתי פעמים, להזהירם על קדושתם כדי שלא יטמאו. כי מי שמשמש במקום קדוש, צריך להמצא קדוש בכל. לנפש לא יטמא, הוא כמו שהעמדנו, שגוף בלי רוח הוא טמא, ושורה עליו רוח הטומאה. כי תשוקות רוחות הטומאה הוא לגופיהם של ישראל, משום שהורק מהם רוח הקדושה, ובאים להתחבר בכלי של הקדושה, דהיינו בגוף. והכהנים, שהם קדושים קדושה על קדושה, אינם צריכים להטמא כלל. משום שכתוב, כי נזר אלקיו על ראשו, וכתוב, כי שמן משחת אלקיו עליו אני ה'.
פסקה יא
והוא כגוונא דלעילא וכו׳: והוא, הכהן, כעין הכהן של מעלה, הוא עומד למטה. שכתוב, כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו. מקרא זה העמידוהו. אבל כשמן הטוב על הראש, זה הוא שמן משחת קדש העליון, דהיינו שפע המוחין, שנמשך ויוצא ממקום הנהר העמוק מכל, שהוא בינה. פירוש אחר. שנמשך ויוצא מהראש של כל הראשים הסתום מכל סתומים. שהוא הראש דא״א. על הראש, על הראש ודאי, שהוא הראש של אדם הקדמון, שהוא א״א. ושיעור הכתוב הוא, כשמן הטוב שהוא על הראש.
פסקה יב
יורד על הזקן וכו׳: זה הוא זקן היקר, דהיינו דיקנא דא״א, כמו שהעמידוהו. זקן אהרן, זהו כהן גדול שלמעלה, דהיינו דיקנא דז״א, בסוד החסד של ז״א, וכבר העמידוהו. ושמן ההוא, דהיינו שפע דא״א, יורד על פי מדותיו של ז״א, שמאלו המדות דז״א נמשך ויוצא ויורד לתחתונים. וכעין זה, נמשך ונתעטר כהן הגדול למטה, בשמן המשחה למטה שהוא כנגד הכהן הגדול של מעלה, שהוא חסד דז״א.
פסקה יג
האי קרא לאו וכו׳: מקרא זה אין ראשו סופו ואין סופו ראשו, שכתוב, אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו, שתחילת הכתוב הוא ברבים, וסופו ביחיד, לא יטמאו היה צריך לומר, לשון רבים, כבתחילת הכתוב, מהו לא יטמא. לשון יחיד, ומשיב, אלא על כהן הזה העליון מכולם, אומר הכתוב. דהיינו הכהן הגדול שלמעלה. א״ר יהודה והלא כתוב, והכהן הגדול מאחיו, שהוא רומז על כהן גדול שלמעלה ולא בכתוב הראשון. ומשיב, אלא ודאי כך הוא, שלנפש לא יטמא רומז על כהן העליון מכולם, שהוא ז״א והכתוב והכהן הגדול מאחיו הוא כמו שלמדנו, שמדבר מכהן גדול שלמטה, שא"ר יצחק, הכהן העומד למטה, שהוא כעין של מעלה, צריך להמצא בקדושה יותר מכולם. כמו שלמדנו. וע״כ הוציאו הכתוב לפי עצמו. לאסור עליו להטמא אפילו לאביו ולאמו.
פסקה יד
פקודא דא לסדרא וכו׳: מצוה זו היא, שיסדר הכהן בכל יום נרות בבית המקדש. וכבר העמדנו זה בסוד המנורה. והוא סוד כעין שלמעלה, משום שאור העליון בשמן המשחה יורד תחילה על ראש כהן העליון, שהוא ג״ר דז״א, ואח"כ הוא מדליק ומאיר כל הנרות, דהיינו ספירות המלכות שהם מאורי אש, כי כתוב, כשמן הטוב על הראש וגו'. וכתוב, כי שמן משחת אלקיו עליו וגו'. וע״כ ניתנה רשות אל הכהן בלבד, שיסדר הנרות ולהדליקם בכל יום ב׳ פעמים, כנגד הארת היחוד שהוא ב׳ פעמים, וקרבן התמיד שהוא בכל יום ב׳ פעמים. והכל צריך.
פסקה טו
ועל ידי דכהנא וכו׳: ועל ידי הכהן מאירים הנרות בכל, למעלה ולמטה, לשמוח בשמחה, ושתמצא השמחה בכל הצדדים. דהיינו בימין ובשמאל, בהדלקת הנרות. כי שנים אלו הם על ידי הכהן להמצא שמחה בכל הצדדים, ואלו הם, הדלקת הנרות וקטרת. וכבר העמדנו, שמן וקטרת ישמח לב. (ע״כ רעיא מהימנא)
פסקה טז
ולאחותו הבתולה הקרובה וגו׳: מה כתוב למעלה מזה, כי אם לשארו הקרוב אליו וגו'. ר׳ אבא פתח, מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וגו'. מי זה בא מאדום, היינו כי עתיד הקב״ה להתלבש בלבושי נקם על אדום, על שהחריבו ביתו, ושרפו היכלו, והגלו לכנסת ישראל בין העמים, ויעשה להם נקמת עולמים, עד שימצאו כל הרים מהרי העולם מלאים מהרוגי העמים, ויקרא כל עוף השמים עליהם לאכול מפגריהם. וכל חיות השדה יזונו מהם י״ב חדשים. ועוף השמים שבע שנים, עד שלא תסבול הארץ הניוול שלהם. ז״ש, כי זבח לה׳ בבצרה וטבח גדול בארץ אדום. עד שלבושי נקם האלו יטמאו מן ההרוגים, ז״ש, וכל מלבושי אגאלתי.
פסקה יז
חמוץ בגדים מבצרה: משום שמבצרה יצאו גדודי העולם לצבוא על ירושלים, והם התחילו לשרוף את ההיכל, ובני אדום מהרסים החומות, ועקרו אבני היסוד. ז״ש זכור ה׳ לבני אדום וגו' האומרים ערו ערו עד היסוד בה. מפגרין. פירושו להרוס. כי על ולהרוס מתרגם פגרא (ירמיה א׳ יוד) רמו פירושו עקרו. מלשון ארמויי ארמיה מניה (פסחים יוד:).
פסקה יח
זה הדור בלבושו: היינו באלו לבושי נקם שעתיד להלביש. צועה ברוב כחו. מהו צועה. היינו משבר. כמ״ש עמים תחתיך יפלו וגו', אמרו ישראל לישעיה, מי הוא זה שיעשה כל כך. פתח ואמר, אני מדבר בצדקה, אותו, שהוא רב להושיע. אותו שכתוב בו, אוהב צדקה ומשפט. והוא צדקה ממש, דהיינו המלכות שנקראת צדקה. והוא רב להושיע.
פסקה יט
וכל כך למה וכו׳: וכל כך למה. הוא משום שגרמו לכנסת ישראל שתהיה שוכבת לעפר בגלות, וליפול לארץ. כמ״ש נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל. ומשום זה, הקב״ה ילבש עליהם לבושי נקם, לטמא אותם ברוב ההרוגים. שכתוב, וכל מלבושי אגאלתי.
פסקה כ
וכל כך למה וכו': וכל כך למה. הוא, כי כתוב, ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש, שהיא השכינה הקדושה שהיא אחותו דז״א, שאינה חלקו של עשו, ולא היתה בגורלו של ההוא שכתוב בו, איש יודע ציד איש שדה, לה יטמא. היינו בשבילה יטמא, באלו לבושי נקם העתידים להטמא בין אלו ההמונים ההרוגים הנ״ל, וע״כ כתוב, לה יטמא, בשבילה, בשביל שהיא שוכבת בגלות לעפר, והוא רוצה להקימה. ז״ש קומי אורי כי בא אורך.
פסקה כא
לא יקרחה קרחה בראשם: ר׳ יוסי אמר, לא יקרחה כתוב בסוף עם ה׳, מהו הטעם. ומשיב, אלא שמן ההוא העליון, שהוא השפע של אבא, שהוא שמן משחת קדש המשלים לכל שבעת הימים, שהם חג״ת נהי״מ, כמו שלמדנו, שכתוב, כי שבעת ימים ימלא את ידכם, אותו שמן העליון הוסר ממנו ונקרח קרחה, אם הוא פוגם ראשו. כי הראש של כהן העליון, דהיינו ג״ר דז״א, הוא שמן העליון הזה, שהוא אורות דאבא כנ״ל, וע״כ אין הכהן התחתון צריך להראות בעצמו שום פגם. וכבר למדנו. כי בהיותו מכוון כנגד כהן העליון, הרי מעשיו פוגמים בו. וע״כ כתוב, לא יקרחה עם ה׳. שהוא אותיות, לא יקרח ה׳, דהיינו שלא יפגום ולא יקרח ה׳ עליונה דהוי״ה, שה״ס אמא, הממשכת השמן מאבא ומעטרת ראש דז״א.
פסקה כב
פתח ואמר בשוב וגו׳: פתח ואמר, בשוב ה׳ את שיבת ציון היינו כחולמים. בשוב ה׳ את שיבת, זה נאמר בגלות בבל, שלא נמצאו יותר בגלות אלא ע׳ שנה. שכתוב, כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם. וכתוב, היינו כחולמים. מהו כחולמים. אלא הרי העירו החברים, שיש חלום של שבעים שנה (תענית כג.).
פסקה כג
ות״ח כתיב כי וגו׳: ובוא וראה כתוב, כי שבעת ימים ימלא את ידכם. מי הם שבעת ימים, וכן נקראת תשובה. ולמדנו, מי העליון שהוא כלל כל הששה האחרים, דהיינו הבינה הכוללת בתוכה תג״ת נה״י, נקראת שבעת ימים, וכן נקראת תשובה. ולמדנו, מי שיושב בתענית בשבת, קורעים לו גזר דינו של שבעים שנה, ושבעים שנה הם שבעה פנים של המלך, דהיינו ז״ס חג״ת נהי״מ שכל אחת מהן כוללת עשר שהם ע׳. שאפילו כולם הסכימו עליו לרע, נקרע גזר הדין, מהו הטעם. משום שהיושב בתענית אחוז ביום ההוא שהוא כלל כולם, דהיינו בינה, שנקראת שבעה ונקראת תשובה, משום זה, כשנאחז שם, נאחז בכל ע׳ שנים, כשחוזר בתשובה, וע״כ נקרע גזר הדין של כולם. וע״כ יש ודאי שבעים שנה בחלום.
פירוש. שהחלום הוא בעת שינה, שפירושו הסתלקות המוחין, והגלות ה״ס שינה, וע״כ מכנה שני הגלות בשם חלום, וע״כ נמשך ע׳ שנה, דהיינו הסתלקות המוחין של ז״א, שיש בהם חג״ת נהי״מ שבכל אחת עשרה. וע״כ אוה״כ היינו כחולמים.
פסקה כד
כגוונא דא כהנא וכו׳: כעין זה הכהן מתעטר בשבעה, שהם בינה, שנקראת שבעת ימים, אם הכהן פוגם ראשו, שבעה ההוא, בינה, שהיא כלל של כל ז׳ ימים חג״ת נהי״מ, מקריח ממנו כל אותה הקדושה של כולם השורה על הכהן. וע״כ נזהרו, שלא יקרחה קרחה בראשם, כי יהיו נמצאים פגומים בכל ז׳ ספירות. ומשום זה צריך הכהן להמצא בשלמות יותר מכולם, ומכל שכן, אותו שהוא עליון מכולם, שהוא כהן הגדול.
פסקה כה
א״ר אבא כאן וכו׳: אר״א, כאן ב ה׳ תחתונה כאן ב ה׳ עליונה. כהן גדול שהוא עליון מכולם, פוגם ב ה׳ עליונה, שהיא בינה, שכתוב, אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו וגו'. ומלא את ידו, היינו בינה, שכתוב, שבעת ימים ימלא את ידכם. ושבעת ימים היא בינה כנ״ל, שהוא ה׳ עליונה דהויה. כהן אחר, פוגם, ב ה׳ תחתונה דהויה, שהיא מלכות, שכתוב, לא יקרחה קרחה בראשם, וכתוב אחריו, ולא יחללו שם אלקיהם, ושם זה הרי הוא ידוע, שהוא מלכות, דהיינו ה׳ תחתונה. ומשום זה כתוב, והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ללבוש את הבגדים. דהיינו כמו שאמרנו ששמן המשחה יורה על שפע אבא שמקבל מאמא, שהוא ה׳ עליונה, (כנ״ל אות כ״א) ומשום שהוא קדש כעין של מעלה, כתוב, ומן המקדש לא יצא. דהיינו כמו אבא ואמא עלאין שהזווג שלהם אינו נפסק.
פסקה כו
ר׳ אבא פתח וכו׳: רא״פ ואמר, לך ה׳ הצדקה ולנו בושת הפנים כהיום הזה לאיש יהודה וליושבי ירושלים. אשרי הם ישראל שהקב״ה בחר בהם מכל העמים עכו"ם, ומתוך האהבה שלהם נתן להם תורת אמת לדעת הדרך של מלך הקדוש. וכל מי שעוסק בתורה הוא כמו שמשתדל בהקב״ה, כי כל התורה כולה הוא שמו של הקב״ה. ומשום זה, מי שעוסק בתורה, עוסק בשמו, ומי שמתרחק מתורה, מתרחק מן הקב״ה.
פסקה כז
ת״ח לך ה׳ וגו׳: בוא וראה, לך ה׳ הצדקה, הוא כש״א, לך ה׳ הגדולה והגבורה, שהם מדותיו חג״ת נהי״מ, אף צדקה היא מדת המלכות. מי היא צדקה. היא מקום שכל פנים המאירים אחוזים בו, והוא אחוז בכולם בכל הספירות דז״א, ובו נמצאים. דהיינו המלכות שכל ספירות ז״א נמצאות בה. ולנו בושת הפנים, זה מקום שכל פנים המאירים מתרחקים ממנו, שהוא הס״א, צדקה, שהיא המלכות, היא אמת, ואורם של הכל ואור הפנים, ושמחת הכל. בשת, שהיא הס״א, היא חרפה והתרחקות האמת. כי מי שנתבייש, הוא בשביל שהאמת שהיא צדקה נרחקה ממנו, שהיא התרחקות של פנים המאירים.
פסקה כח
ת״ח כהנא עלאה וכו׳: בוא וראה, כהן העליון, דהיינו כהן גדול, צריך להראות ביופי הפנים, בהארת הפנים, ובשמחה יותר מכל. ואין צריך שיתראה בו עצבות ורוגז, אלא הכל כעין של מעלה. אשרי חלקו שעליו כתוב, אני חלקך ונחלתך. וכתוב, ה׳ הוא נחלתו. וע״כ הוא צריך להיראות שלם בכל, בעצמו, ובלבושו, שלא יפגום עצמו כלל, כמו שלמדנו.
פסקה כט
והוא אשה בבתוליה יקח: ר״ש פתח, והנה הוא שם עלילות דברים וגו׳. וכתוב, וענשו אותו מאה כסף וגו', כי הוציא שם רע על בתולת ישראל. שואל, וכי בתולת ישראל היא, הרי בתולת אביה או בתולת בעלה היא, מהו בתולת ישראל כאן. שפירושו, בתולה בת יעקב שנקרא ישראל. ומשיב, ז״ש שאל אביך ויגדך וגו'. דהיינו לישראל אביך, שדינה בתו, יצאה לראות בבנות הארץ, וקרה מה שקרה. וכיון שהכתוב מדבר בהוצאת שם רע, הוא מזכיר בתולת ישראל. דהיינו כמו שקרה לבת ישראל, דינה. אף כאן הכהן העומד כעין של מעלה, כתוב, והוא אשה בבתוליה יקח. דהיינו שלא תצא פעם מפתח חצרה לחוץ. וכבר למדנו. ומקיש בבתוליה, אל בתולת ישראל. שלא יארע לה יציאה לחוץ, כמו שקרה לבתולת ישראל.
פסקה ל
רבי שמעון הוה וכו׳: ר״ש היה הולך בדרך, והיה עמו, ר׳ יהודה ור׳ יוסי ור׳ חזקיה. פתח ר״ש ואמר, טרף נתן ליראיו יזכור לעולם בריתו. טרף נתן ליראיו, אלו הם הצדיקים, שהם יראי הקב״ה, כי כל מי שירא אותו, נקרא, מאנשי ביתו של המלך, ועליו כתוב, אשרי איש ירא את ה'.
פסקה לא
מהו טרף נתן וכו׳: שואל, מהו טרף נתן ליראיו. ומשיב, אלא הוא כמ״ש ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה. וכיון שהצדיקים הם אנשי ביתו כנ״ל, ע״כ מקבלים טרף הזה. מכאן למדנו, שכל אדם העוסק בתורה בלילה, וקם בחצות לילה, בשעה שכנסת ישראל, שהיא המלכות, מתעוררת לתקן בית אל המלך, דהיינו להמשיך הארת חכמה בשבילו, בסו״ה בחכמה יבנה בית. איש הזה משתתף עמה, וזה נקרא שהוא מ בית המלך ונותנים לו כל יום מתקוני בית האלו. ז״ש, ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. אשר טרף פירושו, הארת חכמה, וחק, פירושו שלא תמשכנה ממעלה למטה (כנ״ל קדושים אות ק״ט ובסולם אות קכ״ג). מי הוא ביתה. הם, כל אלו המשתתפים עמה לעסוק בתורה בלילה נקראים ביתה, בני ביתה. ומשום זה, כתוב, טרף נתן ליראיו.
פסקה לב
מהו טרף: שואל, מהו טרף. ומשיב, טרף ממש. דהיינו שטורפת ולוקחת בחזקה ובכח, שזה רומז על הדינים שמתגלים עם החכמה. (כנ״ל פקודי אות שע"ו) שהוא לוקחת ממקום רחוק עליון, שכתוב ממרחק תביא לחמה, דהיינו חכמה, שכתוב, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. ומי זוכה לטרף הזה. סוף הכתוב מוכיח, שכתוב, יזכור לעולם בריתו. דהיינו מי שמשתדל בתורה להשתתף עמה בלילה. כי התורה נקראת ברית. ולא עוד אלא שצדיק אחד עליון יש לו להקב״ה, שהוא יסוד דז״א, ואיש הזה משתתף עמו להשפיע להמלכות. ויורשים שניהם את כנסת ישראל. שכתוב צדיקים ירשו ארץ. דהיינו הצדיק העוסק בתורה בלילה, וצדיק העליון, ירשו המלכות, שנקראת ארץ.
פסקה לג
תו פתח ואמר וכו׳: עוד פו״א, ולא יחלל זרעו בעמיו כי אני ה׳ מקדשו. בוא וראה, כל מי שמוציא זרע לבטלה, אינו זוכה לראות פני השכינה, ונקרא רע. שכתוב, כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע. דהיינו מי שמוציאו בידו, או באשה אחרת שאינה כשרה. ואם תאמר, המוציאו באשה שאינה מתעברת, נחשב ג״כ למוציא זרע לבטלה. אינו כן, אלא אלו, כמו שאמרנו.
פסקה לד
ועל דא יבעי וכו׳: ועל כן יתפלל האדם מהקב״ה, שיזמין לו כלי כשר, דהיינו אשה כשרה, שלא יפגום זרעו. מי שמוציא זרעו בכלי שאינו כשר, פוגם את זרעו. אוי למי שפוגם זרעו. ומה בשאר בני אדם כך, הכהן העומד למטה ומכוון כעין של מעלה בקדושה העליונה (כנ״ל אות י״א) על אחת כמה וכמה. וע״כ כתוב לא יחלל זרעו בעמיו.
פסקה לה
בעמיו מהו בעמיו וכו׳: שואל, כתוב בעמיו, מהו בעמיו, שהרי כתוב למעלה אלמנה גרושה וחללה זונה את אלה לא יקח, וכתוב, ולא יחלל זרעו בעמיו, היה צריך לומר, בהם, מהו בעמיו. ומשיב, אלא שפירושו, דבר זה חרפה הוא בעמיו, פגם הוא בעמיו. ועל כן כתוב, כי אם בתולה מעמיו יקח אשה. מעמיו ודאי. הכל כעין של מעלה. כי אני ה' מקדשו. מהו מקדשו. ומשיב, אלא אני הוא אותו שמקדשו בכל יום, וע״כ לא יפגום זרעו, ולא ימצא בו פגם, כי אני מקדשו, שאני רוצה לקדש אותו, וימצא קדוש בכל, והקדוש ישתמש על ידי הקדוש.
פסקה לו
ת״ח קב״ה ישתמש וכו׳: בוא וראה, הקב״ה ישתמש על ידי הכהן, שימצא קדוש כשבא לשמש. ומשום שהקב״ה ישתמש ע״י הכהן שהוא קדוש, ישתמש הכהן על ידי טהור, המתקדש בטהרתו ומי הם, הם הלוים. ואדם אחר, דהיינו הכהן, ישתמש על ידי קדוש אחד, שהוא הלוי, כדי שימצאו כולם בקדושה לשמש הקב״ה. אשרי הם ישראל בעולם הזה ובעולם הבא, שעליהם כתוב, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. כמה נבדלים הם ישראל בקדושה, מכל, לשמש להקב״ה. ז״ש והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה׳ וגו'.
פסקה לז
תו פתח ואמר וכו׳: עוד פו״א, לה׳ הישועה על עמך ברכתך סלה. לה׳ הישועה, כך למדנו, אשרי הם ישראל שבכל מקום שגלו, השכינה גלה עמהם. כשיצאו ישראל מן הגלות, למי תהיה הגאולה, לישראל או להקב״ה. כי גם השכינה תצא מן הגלות. אלא הרי העמדנו בכמה מקראות, וכאן, לה׳ הישועה ודאי, מתי היא. בעת שעל עמך ברכתך סלה, בשעה שהקב״ה משגיח בברכות על ישראל להוציאם מן הגלות ולהטיב להם, אז לה׳ הישועה ודאי. כי השכינה תצא מן הגלות. וע״כ למדנו, שהקב״ה ישוב עם ישראל מן הגלות. ז״ש, ושב ה׳ אלקיך את שבותך ורחמך. כי ושב משמע שהוא ג״כ ישוב עם ישראל מן הגלות.
פסקה לח
כי אם בתולה מעמיו יקח אשה: פתח רעיא מהימנא ואמר, מצוה זו, היא שישא הכהן הגדול בתולה, ז״ש, אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח כי אם בתולה מעמיו יקח אשה. שואל, ולמה צריכים שיקח רק בתולה בלי פגם. ומשיב, אלא אשה, היא כוס של ברכה, שאם טעמו פגמו. כלומר, שמרמזת על המלכות, הנק׳ כוס של ברכה. והכהן המקריב קרבן לפני ה׳ צריך שיהיה שלם בלי פגם, שלם באבריו בלי פגם, כי המומים פוסלים בכהנים, שלם בגופו, שלם בנוקבא שלו. לקיים בו כלך יפה רעיתי ומום אין בך.
פסקה לט
דקרבנא מנחה איהו וכו׳: כי הקרבן הוא מנחה. וצריכים ישראל לשלוח המנחה שלהם אל המלך, על ידי אדם שלם. כי הם בהיפך מו הסטרא אחרא, אשר ביד איש עתי שהוא פגום (כנ״ל אחרי אות קכ״ז) היו שולחים לו מנחה, שכתוב, גורל אחד לה׳ וגורל אחד לעזאזל. כי אלהים אחרים כולם פגומים מצד צפון, בסוד מצפון תפתח הרעה, וכך רוב בתי עכו״ם פגומים בנוקבא שלהם, שהיא חורבה, לילית, פגומה וכו'.
פסקה מ
ור״מ איהו ו׳ וכו׳: ורעיא מהימנא, הוא ו' מלאה י״ה, כלומר, שהוא ז״א שה״ס ו׳ דהויה, המלא שפע מן י״ה, דהויה, שהם חכמה ובינה. והוא בסדר זה, יה״ו שיש בו משום זה, כל ג׳ האותיות יה״ו דהויה ה׳ אחרונה דהויה, שהיא מלכות, היא כוס מלא ברכת ה׳ מצד הימין דהיינו כוס של ברכה, שמביא לעיל (באות ל״ח) ומצד הגבורה שהיא דין, נקראת השכינה, הויה, שבצירוף הזה שולטת ה׳ שהיא דין, על ה ו' שהיא רחמים, ו י״ה שהם המוחין הם בסוף הצירוף. שיורה על דין. ז״ש הנה יד ה׳ הויה במקנך. אשר המלכות שנקראת יד ה׳, היא בצירוף הויה לעשות דין במקנה מצרים. קם רעיא מהימנא והשתטח לפניו, ואמר אשרי חלקי, שרבוני והמטרוניתא הם בעזרי. (ע״כ רעיא מהימנא)
פסקה מא
איש מזרעך לדורותם וגו׳: איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום. ר׳ יצחק אמר, שהטעם הוא, משום שהוא פגום, ומי שהוא פגום אינו ראוי שישמש בקדש. והרי העמדנו, שאדם הנמצא פגום אין בו אמונה, ופגם ההוא מעיד עליו. כל שכן כהן, שצריך להמצא שלם ובעל אמונה יותר מכל. וכבר העמדנו.
פסקה מב
ר׳ אלעזר הוה וכו׳: ר׳ אלעזר היה יושב בהיכל של חמיו, והוא היה אומר, לדלף שבהיכל צריכים למצוא עצה. שהיו הגשמים דולפים דרך הגג. בתוך כך, עבר אדם אחד שהיה פגום בעינו אחד, אמר חמיו נשאל לזה עצה. אמר, ר׳ אלעזר, פגום הוא ואינו נאמן. אמר חמיו, ננסה אותו, באו ושאלו לו. אמר לו, מאושר, מי הוא בעולם. אמר האיש, עשיר, הוא המאושר שבעולם, אבל כי ינתק מעשרו, אוי על זה, עמו אנכי בדאגה יותר מכל. כלומר, שאם מאבד עשרו, הוא אומלל יותר מכל העולם. א״ר אלעזר, בדבריו נשמע, שאין עמו אמונה, ואינו איש נאמן. כי אינו חושב את הצדיק למאושר שבעולם אלא את העשיר. בוא וראה, הקב״ה אמר כל איש אשר בו מום לא יקרב, שקדושה שלמעלה אינה שורה במקום פגום. זילגא פירושו דלף. כי על עיני יורדה מים, מתרגם זלגן דמעין. (איכה א׳ ט״ז). קסטירא פירושו טירה מגדל היכל. כי על ובטירותם מתרגם ובקסטרוותהן (בראשית כ״ה ט״ז). טופקא הוא מלשון תוקפא, ופירושו מאושר ותקיף. דישליף פירושו כי ינתק. מלשון ולא שלף לנו ירקא (חולין קה').
פסקה מג
פתח ואמר לתורה: פתח ואמר לתורה ולתעודה אם לא יאמרו כדבר הזה. לתורה ולתעודה. שואל, מה הוא תורה ומה הוא תעודה ומשיב, אלא תורה זו היא תורה שבכתב. שהוא ז״א. תעודה זו היא תורה שבעל פה. שהיא המלכות. תורה שבעל פה אינה שורה במקום פגום, כי היא נבנית מתורה שבכתב, כי המלכות נבנית מז״א. שהוא שלם. כתוב, צור תעודה חתום תורה בלמודי צור תעודה, זה הוא תורה שבעל פה. משום ששם, במלכות, נצרר צרור החיים, ובתעודה נקשר קשר החיים שלמעלה מז״א, שיהיה הכל אחד.
פסקה מד
ומתמן לתתא אתפרשן וכו׳: ומשם ולמטה, דהיינו למטה ממלכות, מתפרדים האורחות והשבילים, ומשם נפרדים דרכים בעולמות כולם, ז״ש ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים.
פסקה מה
חתום תורה: היינו חתימה של התורה, שהיא תורה שבכתב, שהיא ז״א, באיזה מקום היא, בלמודי, אלו הם נביאים הנקראים למודי ה', דהיינו נצח והוד, כש״א ויקם את העמוד הימני ויקרא שמו יכין, שהוא נצח. ויקם את העמוד השמאלי ויקרא שמו בועז, שהוא הוד. ומשם נמשכים דרכים לנביאים הנאמנים, שהם מקבלים מנצח והוד, ואלו, נו״ה, עומדים בקיום אל הגוף, שהוא ז״א, לששה אורות שבו, ז״ש, שוקיו עמודי שש. שוקיו, ה״ס נצח והוד, והם עמודים לז״א, שיש בו שש ספירות. והכל אינו עומד אלא בסוד, השלמות, וקדושת כולם אינה שורה אלא כשהם בשלמות. כי כשמתחברים זה בזה, ז״א במלכות, הכל הוא שלם, הכל הוא אחד. ושום מקום אינו נפגם. וע״כ נקראת כנסת ישראל, שלם. כש״א, ומלכי צדק מלך שלם. שמלכי צדק הוא המלכות והוא מלך שלם. וכן, ויהי בשלם סוכו. שפירושו המלכות.
פסקה מו
ובג״כ לא שריא וכו׳: וע״כ אינו שורה הכל אלא במקום שלם, וע״כ כל איש אשר בו מום לא יקרב. כעין זה קרבן אשר בו מום לא יקרב, מהו הטעם. כי כתוב, כי לא לרצון יהיה לכם. ואם תאמר הרי הקב״ה אינו שורה אלא במקום שבור, בכלי שבור. שכתוב, ואת דכא ושפל רוח. ומשיב, מקום זה הוא שלם יותר מכל, משום שמשפיל עצמו כדי שישרה עליו גאות כל, גאות העליון, וזה הוא שלם. אבל לא כתוב, ואת עוד ושבור וחרום ושרוע אשכון, אלא ואת דכא ושפל רוח, כי מי שמשפיל עצמו, הקב״ה זוקף אותו.
פסקה מז
ובגיני כך כהנא וכו׳: ומשום זה הכהן הנמצא למטה כעין שלמעלה, צריך להיות שלם יותר מכולם, ולא יראה בו פגם, וע״כ מזהיר לכהנים, ככתוב, איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום. וגו'.
פסקה מח
תו פתח ואמר וכו׳: עוד פתח ואמר, וכי תגישון עוד לזבוח אין רע וכי תגישו פסח וחולה אין רע. שואל, וכי הקב״ה אומר אין רע, א״כ טוב הוא. ומשיב, אלא סוף הכתוב מוכיח, שישראל באלו הימים, היו ממנים כהנים בעלי מומים, וקרבנות בעלי מום על המזבח, ולשמש במקדש, ואמרו, מה חסר לו להקב״ה אם זה או אחר, והם היו אומרים אין רע. והקב״ה השיב להם אותם הדברים שהם היו אומרים, אמר: ישראל, אתם אומרים כשמקריבים בעלי מום לעבודתי אין רע, מה חסר להקב״ה.
פסקה מט
סופיה דקרא מה וכו׳: בסופו של המקרא מה כתוב, הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך, אדם מכם אם צריך לשלם אל המלך ולהקריב לפניו מנחה, התשלחו לו עם מום או לא. הירצך או הישא פניך במנחה ההוא שיש בה מום, כל שכן וכל שכן שאתם מקרבים לפני אדם פגום להקריב לי מנחה, הרי המנחה שלכם תמסר לכלב. כי ודאי הוא אדם שהוא בעל מום פגום הוא מכל, פגום הוא באמונה, ועל כן כל איש אשר בו מום לא יקרב.
פסקה נ
אמר ר׳ יוסי וכו׳: אר״י, עתיד הקב״ה להשלים את ישראל, שימצאו שלמים בכל, שלא יהיו בהם בעלי מום כלל, משום שיהיה תקון העולם, בעת התחיה, כאלו הכלים והלבושים של האדם שהם תקון הגוף, וע״כ ישלים אותם, ז״ש ויתיצבו כמו לבוש.
פסקה נא
ת״ח כד יתערון וכו׳: בוא וראה, כשיתעוררו מעפר בתחית המתים, כמו שנכנסו לקבר כן יקומו, אם פסחים או עורים נכנסו, פסחים ועורים יקומו, דהיינו באותו הלבוש, שהוא הגוף, יקומו. שלא יאמרו שאחר הוא נתעורר לתחיה. ואח"כ הקב״ה ירפא אותם, וימצאו לפניו שלמים. ואז יהיה העולם שלם בכל. ואז, ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד.
פסקה נב
שור או כשב וגו׳: ר׳ יוסי פתח, צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע ה'. מקרא זה יש להסתכל בו. אבל בוא וראה, צדק, הוא ספירה קדושה עליונה, דהיינו מלכות. כהררי אל, היינו כאלו הרים העליונים הקדושים הנקראים הרי אפרסמון הטהור, שהם בינה, ומשום שהמלכות עולה להתקשר בהם למעלה, כלומר, משום שהמלכות נכללה בבינה, וקבלה ממנה הדינים שלה, בסוד אמא אוזיפת לברתא מאנהא (כנ״ל בהקסה״ז אות י״ז ע״ש) ע״כ כל הדינים שלה בהשואה אחת לכל, שאין בדין הזה רחמים. משום שדינים אלו דקטנות הבינה, הם הכנה שתקבל גדלות דבינה כמ״ש שם. וע״כ משפטיך תהום רבה, משפט שהוא רחמים, דהיינו המוחין דגדלות דבינה, שמקבלת ע״י ז״א הנק׳ משפט, יורד למטה למדרגה ההיא, למלכות, לתקן העולם ומרחם על הכל, ועושה הדין ברחמים לבשם העולם.
פסקה נג
ובגין דאיהו רחמי וכו׳: ומשום שהוא רחמים, דהיינו שהם מוחין דגדלות כנ"ל, אדם ובהמה תושיע ה׳. דהיינו לכל בהשואה אחת, דהיינו גם הארות השמאל המכונות בהמה, ג״כ מקבלים תקונם. אדם ובהמה, הרי העמידו, מי שהוא אדם ומשים עצמו כבהמה. אבל אדם ובהמה פירושו, דין אדם ודין בהמה אחד הוא. אדם, ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר. בהמה, והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה׳. מטעם, כדי שיעבור עליהם שבת אחד. וכבר העמידוהו. (כנ״ל תזריע אות ל״ו ברע״מ).
פסקה נד
רבי חייא פתח וכו׳: רח"פ, ה׳ בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו. בוא וראה, אשרי הם ישראל בעולם הזה ובעולם הבא, שהקב״ה בחר בהם והם מתדבקים בו, ונקראים קדושים, עם קדוש. שהיא בחינת בינה. וכן, עד שהעלה אותם למדרגה עליונה שנקרא קדש, שהוא חכמה, שהמקבל מקדש, דהיינו בינה, נקרא קדוש. שכתוב, קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה. כמו שהעמדנו, כי ישראל משמנת ימים מתדבקים בו בשמו, ורשומים בשמו, והם שלו. כש״א ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. והעמים אינם מתדבקים בו, ואינם הולכים בחוקיו, ורושם הקדוש נעדר מהם, עד שהם מתדבקים בסטרא אחרא שאינו קדוש.
פסקה נה
ות״ח בשעתא דבעא וכו׳: ובוא וראה, בשעה שרצה הקב״ה ליתן תורה לישראל, הזמין בני עשו, אמר להם רוצים אתם לקבל התורה. באותה שעה רגזה הארץ שהיא המלכות, ורצתה להכנס לנקב תהום הגדול. אמרה לפניו, רבון העולם, השעשועים של שמחה שלך, מב׳ אלפים שנה קודם שנברא העולם, שהיא התורה, בסוד, ואהיה שעשועים יום יום, יזדמן לפני ערלים שאינם רשומים בבריתך.
פסקה נו
אמר לה קב״ה וכו׳: אמר לה הקב״ה כסא כסא, היינו מלכות שנקראת כסא, יאבדו אלף אומות כמוהם, וברית התורה לא יזדמן לפניהם. ז״ש, ה׳ בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה, ודאי, משום שהתורה אינה נתנית אלא למי שיש בו ברית קדש. ומי שמלמד תורה למי שלא נמול, משקר בב׳ בריתות, משקר בברית התורה, כי התורה נקראת ברית, שכתוב, אם לא בריתי וגו׳. ומשקר בברית הצדיק וכנסת ישראל. כי התורה ניתנה למקום זה, לברית, ולא למקום אחר, ערלה.
פסקה נז
רבי אבא אמר וכו׳: רא״א, המלמד תורה למי שאינו נמול, משקר בג׳ מקומות עליונים, משקר בתורה, משקר בנביאים, משקר בכתובים. משקר בתורה, שכתוב וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. ולא לערלים. משקר בנביאים, שכתוב, וכל בניך למודי ה'. הם למודי ה׳ ולא אחרים. וכתוב, חתום תורה בלמודי, הם, ולא אחרים. משקר בכתובים, שכתוב, ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל. וכתוב, אך צדיקים יודו לשמך, מי הם צדיקים. זה הוא צדיק, שהוא יסוד דז״א, וכנסת ישראל, שהיא המלכות הנקראת צדק, שמי שאינו נמול ולא נכנס בברית שלהם, לא יודו לשמו הקדוש, שהוא לימוד התורה. א״ר חייא כיון שנגלה הקב״ה על הר סיני לתת התורה לישראל, שככה הארץ, מרגזנותה הנ״ל, ונחה. ז״ש ארץ יראה ושקטה.
פסקה נח
ת״ח בר נש וכו׳: בוא וראה, אדם שנולד, לא נתמנה עליו כח מלמעלה עד שנמול, כיון שנמול נתעורר עליו התעוררות הרוח דהיינו אור הנפש, שלמעלה. זכה לעסוק בתורה נתעורר עליו התעוררות יתרה, דהיינו אור הרוח. זכה ועשה מצות התורה, נתעורר עליו התעוררות יתרה, שהוא אור הנשמה. זכה ונשא אשה וזכה והוליד בנים ולמד אותם דרכיו של המלך הקדוש, הנה אז, הוא אדם שלם, שלם בכל. כי זכה לאור החיה. ד׳ מדרגות אלו הם מד׳ עולמות אבי״ע, ונוהגות ג״כ בכל עולם ועולם מהם.
פסקה נט
אבל בהמה דאתילידת וכו׳: אבל בהמה שנולדה, באותה שעה שנולדה, הנה אותו הכח שיש לה בסוף יש לה בשעה שנולדה, והוא נתמנה עליה. ומשום זה כתוב, שור או כשב או עז כי יולד, עגל או טלה או שעיר או גדי לא נאמר, אלא שור או כשב או עז, כי מה שיש לה בסוף יש לה בשעה שנולדה.
פסקה ס
וחיה שבעת ימים תחת אמו: הוא, כדי שיתישב בו אותו הכח שנתמנה עליו, ויתקיים בו. ובמה יתקיים בו, הוא, כשישרה עליו שבת אחד, ואם לא, אינו מתקיים. כי אין קיום לבריות, אלא באור השבת, בסו"ה ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה. ואחר שנתקיים בו אותו הכח, כתוב, ירצה לקרבן אשה לה׳. על ידי קיום של שבת אחד שעבר עליו.
פסקה סא
ובר נש בקיומא וכו׳: ואדם, בקיום של שבת אחד, מתקיים התעוררות של עולם הזה והכח שלו, דהיינו נפש הבהמית. ואחר שנמול נתעורר עליו התעוררות רוח העליון, שה״ס נפש כנ״ל, וכנסת ישראל, שהיא המלכות עוברת עליו, ורואה אותו ברושם קדוש, היא מתעוררת עליו, ושורה עליו הרוח של עולם ההוא הקדוש. כש״א ואעבור עליו ואראך מתבוססת בדמיך וגו'. בדמיך, היינו בשני דמים.
פסקה סב
ואי תימא התם וכו׳: ואם תאמר, שם, כשיצאו ישראל ממצרים, שהיו נמצאים ביניהם דם פסח ודם מילה, אז כתוב בדמיך חיי. דהיינו ב׳ דמים. אבל כאן מהו בדמיך, הרי אין יותר אלא דם מילה בלבד. ומשיב, אלא שנים הם, אחד של המילה ואחד של הפריעה. אחד של המילה, הוא מבחינת כנסת ישראל, שהיא המלכות. ואחד של הפריעה, הוא מבחינת צדיק יסוד עולם, דהיינו יסוד דז״א. ואלו ב׳ דמים, אדם זוכה בשבילם בחיי של עולם הבא. ז״ש בדמיך חיי.
פסקה סג
רבי שמעון אמר וכו׳: רש״א, סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם סוד ה׳ ליראיו, זו כנסת ישראל, דהיינו מלכות הנקראת סוד ה׳. ובריתו להודיעם, זה צדיק יסוד עולם, שהוא יסוד דז"א הנקרא ברית. ושניהם ביחוד אחד.
פסקה סד
יו״ד תלת אתוון וכו': יו״ד, שיש בה ג׳ אותיות, הן שלמות הכל. ראשית הכל, דהיינו חכמה הנקרא ראשית, היא י', שהיא עליונה על הכל, על כל אותיות הויה, ועל כל הספירות. ה ו׳ שביו״ד, היא קו האמצעי, ז"א, שהוא שלמות כל הצדדים, שהוא משלים הימין והשמאל. הוא מעבר, דהיינו שורש, לכל הרוחות, בו תלויה האמונה שהיא מלכות, והיא ד׳ דיו״ד, שהיא הגן, צרור החיים, דהיינו מלכות, אות זו ד', היא קטנה, כי המלכות ה״ס אותיות קטנות, והיא שלמות הכל. כי המלכות משלמת לכל הספירות.
פסקה סה
את דא סתימא וכו׳: אות זו י', היא סתומה מכל הצדדים. כשיוצאת, דהיינו כשמתגלה, היא יוצאת כמלך עם חייליו, וחוזרת אח״כ ה י׳ בלבדה. בה נסתם הדבר, בה יוצא דהיינו שמתגלה. סוגרת ופותחת.
פירוש. כבר ידעת, שאו"א עלאין שה״ס י׳ דהויה, האויר שבהם סתום, שאין ה י׳ יוצאת מ אויר שלהם, וע״כ הם סתומים מאור החכמה (כנ״ל בראשית א׳ דף רנ״א נחית ע"ש) ורק ישסו״ת שה״ס ה׳ ראשונה דהויה, נפתח האויר שלהם, שה י׳ יוצאת מאויר שלהם וחזר בהר אור החכמה. כמ״ש שם. ועם כל זה, החכמה שישסו״ת מקבלים, הם מקבלים בהכרח מאו״א עלאין שהם י׳ דהויה, כי אין מדרגה מקבלת אלא ממדרגה הסמוכה לה לפניה. ולפיכך אע״פ שאו״א הם סתומים מחכמה, מ״מ הם נפתחים בחכמה להאיר לישסו״ת, שהם ה׳ דהויה, אלא אחר כך, חוזרים ונסתמים מחכמה כדרכם.
ולפיכך יש ב׳ בחינות ב י׳ דהויה, בחינה אחת, כשהיא במילוי ו״ד, דהיינו יוד, ובחינה שניה, כשהיא בלי מילוי ו״ד, אלא י׳ בלבדה. כי בשעה שאו״א עלאין נפתחים להשפיע חכמה לישסו״ת הם יו״ד במילואה. אשר ה י׳ רומזת לאו״א עלאין, שהם חו״ב עליונים, וה ו״ד ה״ס הדעת אשר ה ו׳ ה״ס ז״א, הימין שבדעת. וה ד׳ ה״ס המלכות השמאל שבדעת. לרמז, שהחכמה שבהם מתגלה ע״י הדעת הזה לישסו״ת. ולאחר השפעתם, שאו"א חוזרים ונסתמים מהכמה, ה״ס י׳ בלי מילוי, שרומזת, שאין החכמה מתגלה ע״י הדעת אלא הם סתומים.
וז״ש, את דא סתימא דכל סטרין, כי אות י׳ ה״ס או"א עלאין שהאויר שלהם סתום מחכמה, כד נפיק, כשה י׳ יוצאת להשפיע חכמה לישסו״ת, נפיק כמלכא עם חילוי, שאז יוצאת עם המילוי ו״ד שלה, שה״ס ימין ושמאל של הדעת, הנבחנות לצבאות ה י׳, והחכמה נפתחת ונשפעת לישסו״ת ע״י הדעת. תב לבתר י׳ בלחודוי, אחד שגמרה השפעת החכמה, חוזרת ה י׳ לבדה בלי ו״ד, למדרגתה הקודמת, דהיינו שנעשתה סתומה כדרכה. נמצא אשר ביה אסתים מלה, ביה נפיק, שפעם החכמה סתום בה, ופעם יוצאת החכמה להשפיע לישסו״ת. סגיר ופתח, פעם סוגרת הארת החכמה, ופעם פותחת אותה.
פסקה סו
ה״א שלימותא דכלא וכו׳: ה׳ של השם הויה, היא שלימות הכל למעלה ולמטה. והרי למדנו, ה׳ היא ידועה, שהיא בינה, דהיינו ישסו״ת, ה א׳ של מילוי ה״א, היא יו״ד, כי צורת א׳ היא ו׳ באמצע, ולמעלה י', ולמטה ד׳, שהיא שלמות ג׳ אותיות שהן בראש, הסתומות ב י׳ דהויה, אשר במילוי היא אותיות יו״ד, והרי העמידוהו, כנ״ל בדבור הסמוך. והכל דבר אחד הוא, כי שלמות השם הקדוש הוא שלמות שלמעלה ולמטה. משום זה פעמים ה ה׳ לוקחת א׳ למילוי, והיינו בזמן שמתעטרת בעטרותיה.
פירוש. כי נתבאר לעיל, שאע״פ שה י׳ דהויה, שהיא או״א עילאין, משפעת חכמה, לישסו״ת, שהם ה׳ דהויה, מכל מקום או״א לעצמם הם סתומים מחכמה, ומתגלית רק בישסו״ת שהיא ה׳ דהויה, ע"ש. וז״ש ה׳ שלימותא דכלא לעילא ולתתא, שבה יש השלמות להשלים הכל, הן חסדים לז"א, שהוא למעלה, והן חכמה להמלכות. שהיא למטה. כי ב ה׳ דהויה מתגלית גם החכמה. ה׳ הא ידיעא, שהיא בינה, דהיינו ישסו״ת, א׳ הוא יו״ד, שצורת כתיבת א׳ היא י׳ למעלה, ד׳ למטה, ו׳ באמצע. שלימו דתלת אתוון דאינון ברישא דסתימן בי׳ כי צורת ה י׳ בעת שמשפעת חכמה ל ה׳ היא ג׳ אותיות יו״ד כנ״ל בדבור הסמוך, שה י׳ ה״ס חו״ב, ו״ד הן הדעת, ובעת ש ה׳ דהויה מקבלת הארת חב״ד שבג׳ אותיות של ה י׳ שבראש הויה, היא ה' במילוי א׳ כזה הא, אשר ה א׳ רומזת על הארת חב״ד שמקבלת מאו״א עלאין. וכלא חד מלה הוא, שכמו שה יוד במילואה, מורה על הארת החכמה ע״י הדעת, כן הא במילואה, מורה על הארת החכמה ע״י הדעת. שלימו דשמא קדישא הוא שלימו דעילא ותתא, כי השלמות של השם הקדוש הוא שלמות של ז״א ומלכות, שז״א ה״ס למעלה והמלכות ה״ס למטה, כלומר, שהשלמות היא שתשפיע חסדים לז״א והארת חכמה למלכות. בגין כך לזמנין ה״א נטיל א׳ בזמנא דהיא מתעטרא בעטרוי משום זה, בשעה ש ה׳, שהיא ישסו״ת מתעתרת בהארת חב"ד, מג׳ אותיות יוד כנ״ל, היא לוקחת למילואה א׳, שה א׳ מורה על הארת חב״ד אלו.
פסקה סז
ת״ח כל את וכו׳: בוא וראה, כל אות ואות של השם הקדוש נראה בו השלמות של כל השם. יוד, דהויה, כבר נתבאר שהיא שלמות הכל. שה י׳ רומזת על חו״ב עלאין, ו׳ על ז״א שהוא ימין שבדעת, ד׳ על המלכות שהיא שמאל שבדעת. כנ״ל. ה׳ דהויה היא שלמות הכל ואע״פ שאינה במילוי א׳, אלא ה׳ בלבד, כי למדנו, שבצורה של ה׳ היא שלמות הכל. כי צורת כתבה של ה׳ היא י׳ ו׳ ד', שהיא שלמות הכל כנ״ל, כי צורת ה׳ היא ד׳ על ו', והקרן זוית של ה ה׳ היא י'. דהיינו דלא כ י׳ דהויה,שהיא שלמות הכל רק כשהיא במילואה יו"ד, אבל לא כשהיא י׳ פשוטה בלי מילוי (כנ"ל אות ע״א) משא״כ ה׳ דהויה היא שלמות הכל אפילו כשהיא פשוטה בלי מילוי. מפני שבה יוצאת ה י׳ מאויר ונעשה אור כמ״ש שם. ו׳ דהויה בין בצד זה, כשהיא במלואה, ובין בצד אחר, כשהיא פשוטה, היא שלמות הכל. כי ו׳ מורה על קו אמצעי, הכולל בתוכו ב׳ הקוין ימין ושמאל, שה״ס י״ה, וע״כ היא שלמות הכל, דהיינו חו״ב שהם י״ה וה ו׳ עצמה שהיא דעת. ו׳ ה', כלומר ה ה׳ דהויה המחוברת עם ה ו׳ דהויה, היא שלמות גדולה ביותר להעטיר לכל העולמות, כי ו״ה ה״ס ז״א ומלכות כשהם בזווג. הרי שהכל אחד, שכל אות מהויה יורה על כל השלמות שבהויה. וכבר העירו בה החברים.
פסקה סח
ת״ח והיה שבעת וגו׳: בוא וראה. והיה שבעת ימים תחת אמו. בסוד יוד הא ואו הא, נחקקו האותיות והיה. כי והיה, היא אותיות ו״ה י״ה. ו׳ הי, הרי שבעת ימים נכללו בהם באחד. כי ו״ה שהם ז״א ומלכות, הם ז׳ ספירות חג״ת נהי״מ. י' ה׳ הם שבעת ימים, כי י׳ היא אחת, כלל כולם. שהיא כוללת כל אותיות השם. ה׳ היא שלשה, היא ושני בניה, כי היא כוללת בתוכה ד׳ ו׳, שה״ס ז״א ומלכות, שהם בסוד העיבור בבינה וה״ס ימין ושמאל שבדעת ועם הבינה עצמה, הרי שלשה. ובן האחד, דהיינו ה ו׳ שב ה׳, שני אבות כלולים בו, דהיינו ב׳ הקוין חסד וגבורה, הרי חמשה, שהם בינה, ז״א, ומלכות, חסד, וגבורה. גם ה ו׳ כוללת בתוכה הבת הנקבה, שהיא מלכות, שהיא עוד אחת, הרי ששה. נשמע ש ה׳ עליונה שבהויה, היא כלל של ששה, דהיינו, בינה, ז״א, ומלכות, חסד, וגבורה, ומלכות הנכללת בז״א. י״ה, דהיינו עם ה י׳, הרי שבעה. והיינו סוד ז׳ ספירות שלמעלה מחזה, הנקראות י״ה, שהן, חכמה, בינה, ימין דדעת, שמאל דדעת, חסד, וגבורה, ושליש עליון דת״ת ביחד עם המלכות שבחזה. והיינו שכתוב, שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום. שה״ס שבעת ימים שב ו״ה ושבעת ימים שב י״ה.
פסקה סט
היה שבעת ימים תחת אמו: היינו שתחת אמו, דהיינו תחת י״ה, נעטרו שבעת ימים של ו"ה, שכתוב, לך ה׳ הגדולה והגבורה וכו' שהם ז׳ ספירות חג״ת נהי״מ דזו״ן. וע״כ יש שבעת ימים למטה בזו״ן, כי ליקר של אמא עלאה, דהיינו נגד ז׳ בחינות שיש בי״ה, יש גם תחת אמו, למטה ז׳ ימים. היינו שכתוב, עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה. שפירושו, העיקר של כל הבית, שהיא בינה, ילדה שבעה, שהם שבעת ימים של חג הסוכות. שה״ס חג״ת נהי״מ, ורבת בנים אמללה, אלו הם הקרבנות שבחג דהיינו ע׳ פרים שמקריבים בחג הסוכות שהולכים ומתמעטים מן המנין בכל יום. שהם כנגד ע׳ אומות שה״ס רבת בנים אמללה.
פסקה ע
ות״ח אלין סלקין וכו׳: ובוא וראה, אלו, ז׳ ימי סוכות שה״ס חג״ת נהי״מ, עולים למעלה למעלה. שהארת החכמה שבהם מאירה ממטה למעלה. ואלו, ע׳ פרים שע׳ אומות יונקים מהם, יורדים למטה למטה. כלומר שהאומות מושכים מהם ממעלה למטה כדרכם, וע״כ מפילים אותם למטה. כש״א, אם תגביה כנשר ואם בין ככבים שים קנך משם אורידך נאם ה׳, וישראל עולים ממטה למעלה. שכתוב, והיה זרעך כעפר הארץ, וכתוב והרביתי את זרעך ככבי השמים, ונמצאו עולים מעפר הארץ לככבי השמים. ואח״כ עולים על הכל, ומתדבקים במקום עליון על הכל, ז״ש, ואתם הדבקים בה׳ אלקיכם וגו׳.
פסקה עא
ושור או שה אותו ואת בנו: א״ר יוסי, פירושו כתרגומו, לה ולברה. דהיינו לה ולבנה, ולא לו ולבנו, כי דרכה של אם לדעת את בנה, ובנה הולך אחריה, ואינו הולך אחר אביו, ואין אנו יודעים מי הוא אביו.
פסקה עב
לא תשחטו ביום אחד: א״ר יהודה מהו הטעם. אם תאמר שהוא מחמת עגמת נפש של הבהמה, א״כ נשחוט זה בבית אחד, ולזה בבית אחר. או לזה עתה, ולזה אחר כך. אמר לו, יש מי שמתיר זה, ואינו כן, אלא ביום אחד ממש אוסר הכתוב.
פסקה עג
ת״ח תנינן יפה וכו׳: למדנו יפה תענית לחלום רע, כאש לנעורת, דהיינו שנפטר ממנו. ועיקר התענית הוא באותו יום ממש, ולא ביום אחר. מ״ט, משום שאין לך יום למטה שאין שולט עליו יום אחר עליון. וכשהוא שורה בתענית חלום למדנו, שיום ההוא אינו עובר עד שנתבטל אותה הגזירה. ואם דוחה את התענית ליום אחר, כבר היא שליטה של יום אחר, ואין יום אחד נכנס בחבירו, ביום אחר. כעין זה, אין לך יום, שלא נתמנה עליו יום עליון למעלה, וצריך האדם להשמר, שלא יעשה פגם באיזה יום, שלא ישאר פגום כלפי שאר ימים האחרים.
פסקה עד
ותנינן בעובדא דלתתא וכו׳: ולמדנו בהמעשה שלמטה, מעורר מעשה למעלה. אם אדם עושה מעשה למטה כראוי, מתעורר כך גם הכח שלמעלה. עשה אדם חסד בעולם, נתעורר חסד למעלה, ושורה ביום ההוא, ומתעמר בו בשבילו. ואם נוהג אדם ברחמים למטה, מעורר רחמים על אותו יום, והוא מתעטר ברחמים בשבילו. ואז יום ההוא עומד לו להיות מגין עליו בשעה שיוצרך לו.
פסקה עה
כגוונא דא בהפוכא וכו׳: כעין זה הוא, בהיפך מזה, אם עושה אדם מעשה של אכזריות, מעורר כך באותו יום, ופוגם את היום, ואח״כ עומד עליו אותו יום להתאכזר ולכלותו מן העולם. במדה זו שאדם מודד מודדים לו.
פסקה עו
תנן דישראל וכו׳: למדנו, שאכזריות נמנעה מישראל, יותר מכל שאר העמים. ולא יראה מהם מעשה אכזריות בעולם. כי כמה בעלי עינים עומדים על האדם לקטרג עליו במעשה ההוא. אשרי מי שמראה מעשה כשר למטה. כי במעשה תלוי הדבר לגמרי, לעורר כנגדו למעלה דבר אחר.