הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג
כי תצא
פסקה א
וענשו אותו מאה כסף וגו': מצוה זו, היא, לדון בדין מוציא שם רע. ז"ש, וענשו אותו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה כי הוציא שם רע על בתולת ישראל. אמר רעיא מהימנא, חכמים, זהו הוא אחר הנשואין, שהרי אמר, לא מצאתי לבתך בתולים. ואין כל שם רע שוה, כי המרגלים שהוציאו שם רע על הארץ, נענשו בשבילה, ומתו ולא זכו לה. ואשה היא קרקע בארץ, לפיכך נחשבו המרגלים כמו מוציא שם רע על אשה. כמו שהעמידו אסתר קרקע עולם היתה.
פסקה ב
ואי תימרון שום וכו': ואם תאמרו שם רע על אסתר, שתאמרו שהיא נטמאה באחשורוש, ועם זה זכתה שיתלבש בה רוח הקדש, שהיא מלכות. ז"ש ותלבש אסתר מלכות, וא"כ הרי אתם מוציאים שם רע על המלכות, והרי אמר הקב"ה, אני הויה הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים. שזו היא השכינה, שנקראת שם, וכבוד, ותהלה, ורוח הקדש הוא השכינה והוא שם שנתלבשה באסתר. ואיך תאמרו שנמטאה באחשורוש.
פסקה ג
אבל רבנן ווי וכו': אבל חכמים, אוי לאלו שאוכלים תבן ושבלים של התורה, כלומר שתורתם מעורבת מטוב ורע כמו תבן ושבלים המעורבים מאכל וקליפות, ואינו יודע בסתרי תורה, אלא קלים וחמורים של תורה, קלים הם תבן דאורייתא, דהיינו פסולת, וחומר של תורה הוא חטה, שיש בה מאכל ופסולת. כי חטה היא אותיות ח"ט ה', אשר חט הוא פסולת ה' היא הטוב. שה"ס עץ הדעת טוב ורע. דהיינו כמו שאמרו ז"ל עץ הדעת חטה היתה (ברכות מ.). תבל פירושו שבלים, כי על שבלים, תרגם יונתן תובלי, (בראשית מ"א ו').
פסקה ד
לית דרכא דמלכא וכו': אין דרך המלך והמטרוניתא לרכוב על חמור, דהיינו חומר של תורה, שה"ס חטה, ועצה"ד טו"ר, כנ"ל, אלא על סוסים, שה"ס סתרי תורה. ז"ש כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה, כי אין מקילים במלכות שתרכב המלכה על חמור, וכל שכן המלך, שאין זה מקום הדיוט, ועבד שהוא מטטרון שנקרא הדיוט ועבד, שדרכו לרכוב על חמור. ומשום זה כתוב במשיח, בשעה שלא יזכו ישראל, עני ורוכב על החמור, עני הוא שם, שהוא סימן ע ירובין נ דה י במות, שהם ר"ת ענ"י. ושאר המשנות הם בכלל אלו. שזה רומז, שכל זמן שאינו יודע סתרי תורה אלא בתורה הנגלית, הוא עני בדעת, ורוכב על חמור, שהוא בחי' עצה"ד טו"ר. ואין הקב"ה נקרא מלך עד שרוכב על הסוס שלו, שהוא כנסת ישראל, דהיינו, המלכות. בסו"ה, לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. שהיא כולה טוב, בלי רע כלל.
פסקה ה
קב"ה כד איהו וכו': הקב"ה כשהוא מחוץ למקומו, אינו מלך. וכשחוזר למקומו, והיה ה' למלך. וכך ישראל נאמר בהם, כל ישראל בני מלכים. וכמו האב, כן הבנים אינם בני מלכים עד שיחזרו לארץ ישראל. ואם תאמר, שזה הרוכב על החמור הוא הדיוט. ומשיב, אע"פ שהוא הדיוט כלפי אדונו, למדנו עליו, אל תהיה ברכת הדיוט קלה בעיניך. כי הדיוט זה הוא העבד מטטרון. והוא הרוכב על חמור הזה. ואדם הראשון שלא שמר על הכבוד שנתנו לו, שאכל מעצה"ד, הורידו אותו, שיאכל יחד עם חמורו שהוא בחי' עצה"ד טוב ורע כנ"ל. ואמר להקב"ה אני וחמורי נאכל באבוס אחד (פסחים קיח.) ויששכר זכה בחמור הזה, להקראות, יששכר חמור גרם. דהיינו משום שהכניע תחתיו את חמור הזה, נקרא חמור גרם שהורידו מן גרם המעלות. (כנ"ל ויחי אות תרפ"ה).
פסקה ו
ורבנן מארי ממניתין וכו': והחכמים בעלי המשנה, אמרו, שהמטרוניתא, שהיא מלכות, נאמר בה, ומלכותו בכל משלה, שהיא מושלת גם על הקליפות, וע"כ אחר שנתלבשה אסתר במלכות, בסו"ה ותלבש אסתר מלכות, שלטה אסתר על אחשורוש ואומתו. ונאמר בהם והרוג בשונאיהם. ואם תאמר שנתיחד עמה אחשורוש. חס ושלום, אע"פ שהיו בבית אחד לא נתיחדה עמו, אלא כמו יוסף, שנאמר בו ותנח בגדו אצלה. שאינו נאמר לבושו, אלא בגדו, שהוא לשון בוגדים בגדו. שהיא בחינת חיצי חיצוניות שלו, שיש בה אחיזה לקליפה.
פסקה ז
והכא סתרא רברבא וכו': וכאן סתר גדול. ומשום זה אסתר הוא לשון סתר ככתוב, אתה סתר לי. כי השכינה הסתירה מאחשורוש, ונתנה לו שדה במקומה, והיא חזרה לזרועו של מרדכי. ומרדכי שהיה יודע שם המפורש, וע' לשון, עשה כל זה בחכמה. ומשום זה העמידו בעלי המשנה, שאפילו בלי זה, יש לאדם לדבר עם אשתו קודם שמתיחד עמה, משום, אולי נתחלפה אשתו בשדה.
פסקה ח
ודא באתתא מאילנא וכו': וזה הוא באשה, שהיא מצד עץ הדעת טוב ורע, נוהג בה חלוף לשדה, אבל אם היא מן השכינה, אין לה שנוי. ז"ש, אני הויה לא שניתי. אני זו השכינה, שאין לה פחד מכל הצדדים האחרים, דהיינו הקליפות, ז"ש, כל הגוים כאין נגדו.
פסקה ט
ובאתרא דשכינתא תמן וכו': ובמקום שהשכינה שם, כמה סגולות שם, וע"כ משום שהשכינה נתלבשה באסתר, היתה ראויה להעשות עמה כמה סגולות. כמו שרה, שהקב"ה שמר אותה, ומשום שהשכינה היתה עמה שמר אותה מפרעה, ואפילו לבושה ותכשיטיה, כולם עשה הקב"ה סגולות, בשביל השכינה שהיתה עמה, ומשום זה כשבא פרעה לגעת בסנדל שלה, הכה אותו המלאך עם הסנדל, וכן בכל התכשיטים שלה, בכל תכשיט ותכשיט שהיה נוגע בה היה התכשיט מכה אותו, עד שנפרד ממנה אותו הטמא, והחזירה לבעלה.
פסקה י
ואי בתכשיטין דילה וכו': ואם בתכשיטים שלה היה כך, כל שכן מי שנגע בגופה, ואפילו באצבעה, לשם צד היחוד, שאז, והזר הקרב יומת. כי הקב"ה לא נתן לו רשות לקרב אליה. ז"ש, אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן.
פסקה יא
ובגין דא לא וכו': ומשום זה, לא כל הוצאת שם רע שוה. המרגלים שהוציאו שם רע על ארץ ישראל מתו. מי שמוציא שם רע על השכינה, כל שכן שהם מוכים בנשמותיהם, כי אלו שהוציאו שם רע על הארץ לקו בגופיהם, ומיתת עצמם מתו. אבל מי שמוציא שם רע על השכינה, הנשמה שלו מוכה. וזה הוא למי שיודע סוד הזה, של מוציא שם רע על השכינה, ועיניו פתוחות, אבל מי שעיניו סתומות, אין לו עונש כל כך.
פסקה יב
ומה דרבנן דמתניתין וכו': ומה שחכמי המשנה שמו לפניהם, שאשה אנוסה מותרת לבעלה. ודאי שאיסור והיתר שבמשנה אינו מדבר אלא בדברי האדם, ואשה, שהיא מאילן עצה"ד טוב ורע. אבל אשה. שהיא מעץ החיים אין דין שלה כמו אלו, שמעצה"ד טו"ר, כי אותו שהוא מעץ החיים, הוא צדיק וטוב לו. ועליו נאמר, לא יאונה לצדיק כל און, ולא לבת זוגו הצדקת. ולמדנו זה משרה בבית פרעה, שלא היתה לו רשות לקרב אליה.
פסקה יג
ומאן דאיהו צדיק וכו': ומי שהוא צדיק ורע לו, דהיינו זה שהוא מעץ הדעת טוב ורע, כיון שרע נמצא עמו, אין צדיק אשר לא יחטא ברע הזה, מאחר שנמצא עמו. רשע וטוב לו, הוא שנתגבר היצר הרע על יצר הטוב שלו, וע"ז אמרו ו טוב, לו, שה טוב הוא תחת רשותו של הרשע. ומשום שהרע שולט על הטוב הוא רשע, כי מי שנתגבר לוקח השם. אם מתגבר הטוב על הרע נקרא צדיק ורע לו שהרע היא תחת רשותו, ואם הרע מתגבר על הטוב נקרא רשע, וטוב לו, שהטוב תחת רשותו. רשע ורע לו הוא אל אחר, שהוא סמאל, ו רע לו, היינו סם המות שלו, שהוא עבודת כו"ם. שכתוב עליו, תמותת רשע רעה. ומשום זה, אשה אנוסה, אינה, אלא אם כן יש בנשמה ההיא עירוב של טוב ורע.
פסקה יד
ואורייתא דאתייהיבת וכו': והתורה שנתנה, נשברו הלוחות שלה שהם משולים לבתולים. שכמו שהבתולים עדות על ישרה של הבתולה, כך הלוחות שנתנו לעיני כל ישראל היו עדות על כל התורה. והקב"ה חזר ונתנה לישראל לשמרה, והתורה שבעל פה נקראת הלכה למשה מסיני. וע"כ נקרא משה חתן של התורה. והחתן של התורה שיבר הבתולים שלה, שהם לוחות הראשונות, ומי שמוציא שם רע עליה, ויאמר שהתורה ההיא אינה כראשונה, שהרי הלוחות שלה נשברו, הקב"ה יאמר לו, שהוא אבי הנערה, דהיינו של הבת שהיא מרומזת במלה ב ראשי ת, כי בראשית הוא אותיות בת ראשי, לרמז שהתורה היא בת המלך. ואז אמר הקב"ה ופרשו את השמלה, ונפתחת יריעה מן ספר התורה, ויראו שנאמר בה, פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת.
פסקה טו
מיד קם אליהו וכל וכו': מיד קם אליהו וכל ראשי הישיבה וברכו אותו, ואמר אליהו לרעיא מהימנא, סיני סיני, כך היה ראוי לנו לשמוע דבריך ולשתוק, אבל ברשותו של הקב"ה ושכינתו, אני רוצה לדבר דבר אליך, לכבודך. אמר לו אמור.
פסקה טז
פתח ואמר רעיא וכו': פתח ואמר אליהו, רעיא מהימנא, כלה זו שלך, דהיינו המלכות, נתן אותה הקב"ה לאברהם, לגדל אותה בשבילך, ומשום שהוא שמר אותה, היא נקראת בתו, זהו שאמרו, בת היתה לו לאברהם ו בכל שמה (כנ"ל ויחי אות רע"ז) ובה קיים כל התורה כולה, ואפילו עירובי תבשילין. ז"ש וישמור משמרתי וגו' והוא היה אליה. אומן. כמו ויהי אומן את הדסה. והקב"ה ברכו בשבילה. ז"ש וה' ברך את אברהם בכל. וגידל אותה בכל מדות טובות וגמל לה חסד, והעלה אותה בגדולה, במדת החסד של אברהם. והיה ביתו, בשבילה, פתוח להרוחה, לגמול חסד עם כל באי עולם.
פסקה יז
ובגין דאיהו גמיל וכו': ומשום שהוא גמל חסד עמה, כשבניו של אברהם היו בערבון, בכמה עונות שלהם במצרים, אמר לך הקב"ה, רעיא מהימנא לך והיה גומל חסד, למי שגמל חסד עמך, כי הכלה שלך, שהיא המלכות, נתתי אותה לו, שיגדל אותה במדות טובות, והוא גדל אותה, שהמשיך לה י"ג מדות הרחמים, הרמוזים בג' מלים, ו ה"ו א נ"י ו ה"ו, שהם ראשי תיבות ואו, שכלול בהם ע"ב שמות, כי בתחילת שם ע"ב הוא השם וה"ו, ובאמצעם הוא אנ"י, וסמוך לסופם הוא וה"ו השני. עי' לעיל (בשלח אות קע"ג) וע"ב הוא כחשבון חסד, שבהם היה מתגבר אברהם על ע"ב אומות, שהם ע' אומות ועשו וישמעאל. ובכלה שלך, דהיינו במלכות, היתה לו סגולה בע"ב שמות, דהיינו לאחר שהמלכות קבלה אותם, והיה מנצח לכל אומה ולשון.
פסקה יח
ובגין דא מוליך וכו': ומשום זה, כתוב, מוליך לימין משה זרוע תפארתו, שהיא המלכות, ובוקע מים. שקרעת הים בשביל בניו בי"ב קרעים, כחשבון וו, ובזכות ה א' שבמילוי ו"ו, הרומזת על הארת הבינה, עשית את הים ליבשה. ובה טבעו המצרים, שאינם מאמינים ב ואו, שהיא ז"א, שהיא בגי' אחד. ולעתיד לבא יתקיים בישראל זרע אברהם כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, ובך יתקיים, מוליך לימין משה זרוע תפארתו ובוקע מים, של תורה מפניהם לעשות לך שם עולם. ושם תרויח הכלה שלך.
פסקה יט
ובגין דבת דא וכו': ומשום שבת זו, דהיינו המלכות, נתנה לישראל, שהיא הלכה שלך, מצד השמאל, דהיינו הלכה למשה מסיני, כי הלכה היא אותיות הכלה, כי מצד ימין, הלכה שלך היא אות ה' דהיינו ה' שמצד השם אבר ה ם, והיא י' מצד השם י צחק. והכל היא ה"י מן השם אל ה ים. כלומר שהם המוחין דאלקים שהם רק ו"ק. אמנם בלעדי ה"י אלו, המלכות נקראת אלם. להיותה לגמרי בלי מוחין. ואתה ואו, כי משה הוא בחינת ז"א שהוא ואו. שזהו המילוי של המלכות ושלמות שלה, דהיינו שהוא"ו משלימה במוחין דג"ר. ונקראת כוס מלא. כי בתחלה היתה כס יה, אשר כס חסר ו' והשם י"ה, חסר ו"ה. ולבסוף, היא כוס מלא ברכת י"ה ו"ה. שהכוס נתמלא והשם נתמלא.
פסקה כ
ובגין דאתייהיבת לישראל וכו': ומשום שהמלכות ניתנה על ידך לישראל, שהם מצד עמוד האמצעי, הכולל ימין ושמאל, יש לגלות למה ניתנה להם. כי ודאי אברהם, הרי למדנו למה ניתנה לו, דהיינו משום שהמשיך לה מדת החסד, כנ"ל, ואתה גמלת חסד עם בניו כמו שהוא גמל חסד עמך (כנ"ל אות י"ז) ונתן אותה הקב"ה ליצחק לו ולזרעו, לשמרה מעץ הדעת טוב ורע, ועשו לה כמה גדרים וחתכו בשבילה כמה לבושים, שהם לבושי זהב, בכמה פסקי דין. והיו חולקים ומקשים על אלו פסקי דין, לתקן אותם בכמה תירוצים, לקשט אותה בכמה קשוטים לשבת ויום טוב, כדי שתהיה מקושטת אליך בשעה שתבא לגאול אותה בגאולה האחרונה. שנאמר בה, מ ה ש היה ה וא. (חסר ההמשך).
פסקה כא
ובגין דאינון גרמו וכו': ומשום שהם, גרמו לך, ועשו לך טובות, אתה סבלת בשבילם כמה צרות, כדי שלא יהרג משיח בן יוסף, שנאמר בו ופני שור מהשמאל, שהוא מזרע יוסף, שנאמר בו בכור שורו הדר לו. וכדי שלא יתחלל הוא וזרעו בין העכו"ם, שמחמת חטאו של ירבעם שעבד עבודה זרה, היה לו להתחלל בעכו"ם הוא וזרעו, משום שירבעם בן נבט מזרעו של יוסף הוא. ובשבילו נאמר בך, והוא מחולל מפשעינו וגו'. ובחבורתו נרפא לנו.
פסקה כב
וישראל בגין דאינון וכו': וישראל משום שהם כלולים ימין ושמאל, להיותם מקו אמצעי, שם ה' י' שלך, שהם ימין ושמאל של המוחין דמלכות (כנ"ל אות י"ט) הן בשלמות, יש לך להתיחד עמה, עם המלכות ביניהם. ומשום שנאמר בך, כי הוציא שם רע על בתולת ישראל, נאמר בך, ולו תהיה לאשה, לא יוכל לשלחה כל ימיו, דהיינו כשהיא בגלות אינו יכול לפרוש ממנה כל ימיו.
פסקה כג
ואיך הוא שם רע וכו': ואיפה הוא השם רע שהוצאת עליה. אלא אחר שהמלכות ניתנה לישראל, כל מי שמוציא שם רע על ישראל הוא כמוציא שם רע על המלכות והשם רע היה, במה שאמרת להקב"ה, למה ה' יחרה אפך בעמך, דהיינו ישראל. והקב"ה אמר, וכי אתה הוצאת שם רע על ישראל שעשו את העגל, לך רד כי שחת עמך, דהיינו העם שלך, שהם הערב רב ודאי, שאתה גיירת אותם, הם עשו את העגל. ומשום זה, כי הוציא שם רע על בתולת ישראל. וע"כ, ולו תהיה לאשה. כנ"ל.
פסקה כד
קם רעיא מהימנא וכו': קם רע"מ ונשק לו, לאליהו, בפניו ועל עיניו. וברך אותו, ואמר לו, תהיה מבורך מפי הקב"ה ושכינתו, בכל מדה ומדה שלו, ובעשר ספירות שלו, ובכל השמות שלו, ובכל ראשי הישיבות. ובכל המלאכים. וענו כולם ואמרו אמן. והקב"ה ושכינתו הודו בברכתו. אליהו, קום פתח פיך במצוות עמי, כי אתה הוא עוזר שלי מכל צד, כי עליך נאמר בתחילה, פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, כי פנחס הוא אליהו, בן אהרן ודאי, בן אח שלי, הוא שנאמר, ואח לצרה יולד.
פסקה כה
כי ימצא איש נערה וגו': מצוה זו היא, לדון במפתה, חמשים כסף. ז"ש, כי ימצא איש נערה בתולה אשר לא אורשה, אלו הם ישראל, שמצד השכינה הם נקראים בת. ותפשה ושכב עמה ונמצאו ונתן לאבי הנערה חמשים כסף ולו תהיה לאשה, לא יוכל לשלחה כל ימיו. רבנן וכל בעלי הישיבה אמרו, איש, אלו הם ישראל מצד הקב"ה שנקרא איש. ותפשה, בקשר של תפלין, ותפשה, בכנפי מצוה. אשר לא אורשה, היינו בת יחידה שהיא הנשמה, שע"י קשר של תפלין וציצית תופסים ישראל את הנשמה שלהם. ושכב עמה, היינו בתפלת השכיבה, דהיינו בהשכיבנו. ונתן לאבי הנערה חמשים כסף היינו כ"ה אותיות שביחוד דשמע, וכ"ה אותיות שביחוד בשכמל"ו.
פסקה כו
קום רעיא מהימנא וכו': קום רע"מ, כי ודאי מי שעוסק בהלכה, שהיא המלכות, שלא לשמה, והרויח ההלכה. ודאי בתפישה היא אצלו, דהיינו שלא לרצון. ועם כל זה העמידו, לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. והלכה זו, היא מצד הנער הטוב, שהוא מטטרון, שנפרש מאילן טוב ורע, שהוא איסור והיתר, טומאה וטהרה, כשר ופסול. ועל שם הנער מטטרון, נקראת המלכות נערה, שעתיד להתקיים בה וינערו רשעים ממנה, שהם איסור טמא ופסול, סמאל והמחנות שלו.
פסקה כז
ד"א כי ימצא וגו': פירוש אחר. כי ימצא איש נערה בתולה, אלו הם ישראל, שכתוב כי נער ישראל ואוהבהו. והם נקראים נער מצד מטטרון דהיינו שנשמותיהם מבריאה, ששם מטטרון. ואין איש אלא הקב"ה. שנאמר ה' איש מלחמה. כי ימצא איש נערה בתולה, היינו בתולת ישראל, שנאמר בה נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל. ואיש, היינו הקב"ה שפיתה אותה, שכתוב, הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר. ואח"כ פתח להם, חמשים שערי חירות, שהם חמשים שערי רחמים מצד אברהם אביהם, שהוא חסד. וזה הוא ונתן לאבי הנערה חמשים כסף. וכסף הוא ממדרגת חסד, שהוא מדרגת אברהם.
פסקה כח
דבמפקנו דמצרים וכו': כי ביציאת מצרים, נפתח להם חמשים שערי חירות מצד הדין, שהוא שמאל, שהוא אדני, דהיינו המלכות מצד השמאל, ששם דן אנכי, כי באדני יש אותיות דין, שמקודם דן אנכי דין, ואח"כ יצאו. אבל בגאולה האחרונה, נאמר, וברחמים גדולים אקבצך שהוא מצד אברהם, וגדולה, שהיא חסד, היא מדרגת אברהם, כי בינה, שם היא נקרא יד הגדולה, ושם הוא חמשים כסף, דהיינו חמשים שערי בינה. ואח"כ לא יוכל לשלחה, בגלות כל ימיו, משום כי לו תהיה לאשה. כמו שנאמר, וארשתיך לי לעולם. ומקרא אחר, כי בועליך עושיך ה' צבאות שמו. לא יאמר לך עוד עזובה. כי אע"פ שהשכינה היא בגלות, הקב"ה אינו זז ממנה.
פסקה כט
פקודא בתר דא וכו': המצוה שלאחר זו, היא לישא אנוסתו. כי ודאי יש אנוסה מב' צדדים, כי יש שהיא אנוסה מחמת אהבתו אליה, אבל היא אינה אוהבת אותו. ויש אנוסה, שהיא אוהבת אותו, אבל היא יראה להתחבר עמו בלי קדושין וברכה, והיא אינה רוצה אם הוא הדיוט. אליו נאמר, ולו תהיה לאשה.
פסקה ל
בסתרי תורה אית וכו': בסתרי תורה, יש לנו להמשיל משל. יש נשמה שהיא מטרוניתא, דהיינו שנמשכת ממלכות דאצילות. ויש נשמה שהיא אמה, דהיינו שנמשכת מעולם הבריאה. כמו, וכי ימכור איש את בתו ל אמה. ויש נשמה שהיא שפחה הדיוטה. דהיינו שהיא מעולם עשיה. וגם האדם הוא כן. יש אדם שהוא עבד שפחה אל הנשמה. ולפעמים הוא שהנשמה הולכת בסוד הגלגול, מחמת שהאדם חטא עמה בגלגול הקודם, אז, ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, שהנשמה אינה מוצאת בו מנוח, מחמת העונות שבגלגול הקודם, והיצר הרע רודף אחריה ליכנס בגוף הזה, שהוא שפחה אל יצר הרע. כלומר כח העונות שמגלגול הראשון שיש בגוף הזה נבחן שהוא שפחה אל יצה"ר. והוא שד יהודי, הכפוף ליצר הרע, והנשמה היא י' הנקראת אמה העבריה, להיותה מעולם הבריאה, ובה שד הזה, דהיינו כח העונות של גלגול ראשון, מתהפך להיות שדי, מחמת ששמר הנשמה וחזר על ידה בתשובה, ומברך עמה להקב"ה בכל יום, בברוך. ומקדש עמה להקב"ה, בקדוש קדוש קדוש. ומיחד עמה להקב"ה, בקריאת שמע.
פסקה לא
מה דהוה איהו וכו': ואחר שעושה כל זה, מה שהוא היה שד, שהוא מזיק, דהיינו כח העונות שבגוף, חזר להיות מלאך שלו, מבחינת מטטרון, וחזר להיות שדי כי כך עולה מטטרון בחשבון שדי. ומיד יתקיים בו על הנשמה, ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו. ואם אינו חוזר בתשובה, הנשמה משועבדת אצלו בעונות שעשה, ויתקיים בו, האשה וילדיה תהיה לאדוניה, דהיינו שהנשמה תצא ממנו לשורשה, ונאמר באותו שד שהוא בעל חובו, דהיינו כח העונות שבגוף מגלגול הקודם, והוא יצא בגפו. דהיינו שיצא בלי תקון. ושד הזה הוא כמטה משה שנתהפך ממטה לנחש ומנחש למטה. כך שד הזה מתהפך משד למלאך וממלאך לשד, כפי מעשיו של האדם.
פסקה לב
וע"ש שדים דאתו וכו': ועל שם השדים הבאים מזה, דהיינו משד הנהפך למלאך כנ"ל, העמידו בעלי המשנה, שיש מהם כמלאכי השרת, שהם תלמידי חכמים היודעים מה שהיה ומה שעתיד להיות. והם בצורתם בארץ למטה, שהם בעלי הפילוסופיא, אצטגניני ישראל, היודעים מה שהיה ומה שעתיד להיות, על פי האותות של החמה והלבנה והליקוי שלהם, וכל ככב ומזל, יודעים, מה שמראה בעולם.
פסקה לג
ואית מנהון כבהמה וכו': ויש מהם משדים, כבהמה, שהם פרים ורבים כבהמה, הצורה שלהם למטה בארץ, הם עמי הארץ, והעמידו בעלי המשנה שהם שקץ ובנותיהם שרץ, ועל בנותיהם נאמר ארור שוכב עם כל בהמה, והם שונאים תלמידי חכמים בעלי משנה, שהם מלאכי השרת ממש. ומשום זה העמידו בעלי המשנה על האדם, אם יהיה כמלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו, ואם לא, לא יבקשו תורה מפיהו. כי ת"ח הם כמלאכי השרת ממש.
פסקה לד
ואית אחרנין מארי וכו': ויש אחרים בעלי סתרי תורה, בעלי מדות, שהם יורשים נשמות מצד המלכות הקדושה דאצילות, שהיא כלולה מעשר ספירות, ומי שיורש אותה, וזוכה אליה, זוכה לעשר ספירות בלי פרוד, עשר ולא תשע, כי אם היו יורשים המלכות בלבדה היו נמצאים ט' הספירות בפרוד ממנה, ומשום שאין שם, באצילות, פרוד, אמר בעל ספר יצירה, עשר ולא תשע, דהיינו, שלעולם אינן נמצאות ט"ס עליונות בפרוד ממנה.
פסקה לה
ואי תימא דסליקת וכו': ואם תאמר, שהמלכות עולה למעלה מעשר ושם היא לבדה. ומשיב, השם המפורש יוד הא ואו הא, שיש בו עשר אותיות, הוא עשר ספירות דז"א, והיוד, ספירות, שהן ז"א מתייחד בה, במלכות, ואינה עולה למעלה מעשר דז"א, שאינה נפרדת ממנו. ומשום זה אומר ספר היצירה, יוד ולא י"א. אבל מי שמחבר י' שהוא אות ברית, שהוא יסוד, בשפחה, או שמחבר המטרוניתא, שהיא מלכות, הכלולה מיוד, בשד דעבודה זרה שהוא סמאל, נידון בגיהנם.
פסקה לו
דמאן דירית ברתא וכו': כי מי שיורש את בת המלך, שהיא מלכות, אינו זוכה בה אלא אם כן שהוא בן מלך, שנקרא בני בכורי ישראל, שמצד זה, נקראים ישראל בנים אל הקב"ה. ז"ש, בנים אתם לה' אלקיכם. וזו היא מלכות דאצילות.
פסקה לז
ואית לקבלה מלכות וכו': ויש כנגדה, מלכות דבריאה, והיא מלכות למלאכים שבבריאה, והיא נערה של המלכות דאצילות, ומשמשה שלה, והיא בצורת גבירתה דאצילות כלולה מיוד ספירות, מלכות זו, דבריאה, מחמת עונות ישראל יכולה להתחלל ביו אומות העולם. אבל מלכות דאצילות, של הקב"ה, נאמר עליה, אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים, שאינו נותן אותה למי שמחלל שבתות וימים טובים, אלא למי שהוא בן מלך, ושומר תורה ומצות באהבה ויראת אדונו, ולא על מנת לקבל שכר, אלא כבן שהוא מחויב לעשות ציוויו של אביו, שעליו נאמר, כבד את אביך ואת אמך. את אביך, זה הקב"ה, ואת אמך זו היא השכינה. ועם כל זה, מי שמחלל הנערה של המלך, שהיא מלכות דבריאה, נחשב לו כאלו היה מחלל המלכה שלו.
פסקה לח
ורבנן, כל שדין וכו': ורבנן, שמעו. אין כל השדים שוים, ולא כל עבדי השכינה שוים. כי כתוב בה בהשכינה, ומלכותו בכל משלה. יש לה כמה נערות עבריות, שהן מלכיות דבריאה, ושפחות עבריות שהן מלכיות דעשיה, ויש לה עבדים ושפחות נכריות של הסטרא אחרא, שמשמשים אותה, כדי שלא תמצא מלכות אחרת בעולם, בזמן שהיא שולטת, וע"כ גם הס"א כפוף לה אז ועושה רצונה.
פסקה לט
ואלין שפחות נכריות וכו': ואלו שפחות נכריות מצד סם המות, שהן כנגד השכינה, שהן נוקבא של סמאל, אשר השפחה היתה למטרוניתא, דהיינו שפחה יורשת את גבירתה, וסמאל והנוקבא שלו שהוא אל אחר, עבדים היו אל הקב"ה ולאחר כך, עשו עצמם אלהות. והקב"ה עתיד להעביר אותם מן העולם ולמחות אותם.
פסקה מ
ואי תמרון אי בני וכו': ואם תאמרו, אם בני אדם עושים אותם אלהות, ולא מרצון עצמם, למה נענשו, להעבירם מן העולם. ומשיב, אלא כשהיו דור המבול ודור הפלגה יודעים בהם, והיו מקטירים להם ומשתחוים להם, ובכח ההוא שהיו מקטירים להם ומשתחוים להם, היו יורדים אליהם ועשו רצונם, והיו מדברים באלו הצורות, שעשו, הרי נעשו אלהות ועבודת כו"מ, ומשום זה עמד הקב"ה להעביר אותם ולמחות אותם מן העולם, דהיינו הצלמים שלהם שהיו עבדו אליהם, וקלטו מהם רוחות וצלמים.
פסקה מא
וכד אית בעלמא וכו': וכשיש ערב רב בעולם, יורדים סמאל ונוקבא באלו הצלמים להתגשם בהם. וע"כ הקב"ה יעבירם מן העולם. ז"ש, ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. ואם תאמרו, שבזמן גלות האחרון אין עבודה זרה, משום שבני אדם אינם יודעים בהם. ומשיב, שאלו היודעים שם בערב רב, נמצאים מכעיסים הקב"ה ושכינתו, וישראל שביניהם. והערב רב מצליחים בהם, לקיים מה שכתוב, ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו.
פסקה מב
קמו כלהו תנאין וכו': קמו כל התנאים והאמוראים וברכו את רעיא מהימנא, ואמרו לו, סיני סיני, מי יכול לדבר לפניך, שאתה בצורת אדונך, שבזמן שדבר בהר סיני, כל החיות שבמלאכים, וכל החיות שבכסא, והעליונים והתחתונים שתקו, ולא נמצא דבור אחר אלא שלו. ומשום שאתה בנו בצורה שלו, צריכים כל בעלי הישיבה לשמוע דברים ממך. אל תתן שתיקה לדבריך.
פסקה מג
כי יקח איש אשה חדשה וגו': מצוה זו היא, שהחתן ישמח עם אשתו שנה אחת, שכתוב, נקי יהיה לביתו שנה אחת, שאלו י"ב חדשים הם שלה. כי השנה היא כלה, דהיינו המלכות שנקראת שנה, ואין כלה זולת בי"ב חדשים, שכתוב ויעש את הים וגו'. עומד על שנים עשר בקר. כי הים היא המלכות, י"ב בקר, ה"ס ד' ספירות חו"ב תו"מ שבכל אחת ג' קוין. שה"ס י"ב בכל מקום. ומתוך שאין תקון הכלה, חוץ מי"ב, ע"כ צריך החתן לשמח אותה ואת ביתה, אותה ותקוניה, כעין של מעלה. וע"כ יעקב, כתוב בו, ויקח מאבני המקום. אשר המקום הוא מלכות, אבני המקום הן י"ב, ומי שמשמח את הכלה משמח את העלמות שלה, שהן ספירותיה שבבריאה, ועלמות הן י"ב. מטעם הנ"ל. והכל הוא סוד השנה. ומשום זה צריך החתן לשמוח באשתו שנה אחת.
פסקה מד
והא אוקימנא דחדוה וכו': והרי העמדנו, ששמחה זו אינה שלו אלא שלה, שכתוב, ושמח את אשתו, וישמח את אשתו לא כתוב, אלא ושמח, דהיינו שישמח את הכלה. כעין זה, אין שמחה לכלה זולת בגוף ותקוניה, ומי משמח אותם צדיק. ועל כן נקי יהיה לביתו. נקי, שלא יעמול בדברי העולם, כדי שיהיה לו רצון לשמח אותה. נקי, מכל. נקי, ממסים וארנוניות וממס גלגלת. נקי, שלא יצא לצבא לעשות מלחמה. כדי שתמצא שמחה למעלה ולמטה, ולעורר שמחה למעלה, אשרי העם הקדוש, שאדונם שמח בהם. אשרי הם בעולם הזה ואשרי הם בעולם הבא.
פסקה מה
ביומו תתן שכרו וגו': פתח רעיא מהימנא ואמר, המצוה שלאחר זו, היא, לתת שכר שכיר בזמנו. ז"ש ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. ראשי ישיבות העליונים והתחתונים שמעו. מטטרון הוא שכר שכיר, שליח מן ח"י עולמות, שהוא יסוד דאצילות שנקרא ח"י. לקבל ח"י ברכות התפלה, בשביל המלכות, בכל יום, ג' פעמים. ומשום זה, ביומו תתן שכרו, זהו תפלת שחרית. ולא תבא עליו השמש, זהו תפלת המנחה, שאם עבר יומו בטל קרבנו. כי עני הוא, ודאי עני הוא בגלות, שאין לו משלו אלא מה שנותנים לו בתפלה. משום זה התפלה שלו, היא תפלה לעני כי יעטוף, דהיינו בעטיפה של ציצית. ותפלה של יד היא. כלומר, תפלה לעני היא תפלה של יד, שהיא המלכות.
פסקה מו
ואליו הוא נושא וגו': ואליו הוא נושא את נפשו זהו תפלת ערבית. שהוא כנגד אמורים ופדרים הנותר מקרבנות היום. והם כמו פרט הכרם, ופאת שדך, שעליהם למדנו, שירי מצוה מעכבים את הפורענות. לעני ולגר תעזוב אותם, דהיינו לעמוד האמצעי שהוא ז"א, כי עמוד האמצעי כשהוא חוץ ממקומו, דהיינו בגלות, נקרא גר. ומשום זה, אמר רע"מ, אני, שהמדרגה שלי היא עמוד האמצעי, קראתי את עצמי גר בגלות הראשון. ז"ש, כי גר הייתי בארץ נכריה שהוא, ז"א, רובץ בגלות בשביל ישראל.
פסקה מז
שאילו ליה מארי וכו': שאלו אותו בעלי המשנה, רעיא מהימנא, הרי מצוה זו, לקט ופאה היו מקיימים ישראל בארץ ישראל, שאז היה הקב"ה במקומו ולא גר, ולמה כתוב לעני ולגר וגו'. אמר להם הוא כדי לעורר רחמים על אלו הנשמות שנגרשו ממקומן, כי אדם שהוא חוץ ממקומו נקרא גר, כל שכן הנשמות שהולכות ערומות מעולם ההוא ובאות לעולם הזה. בשבילן, זה הוא שאמר הכתוב, כצפור נודדת מן קנה, זו היא הנשמה, שהשכינה אינה זזה ממנה, כן איש, זה הקב"ה, שנאמר בו ה' איש מלחמה, נודד ממקומו, שהוא נע ונד ממקומו, שהוא עולם הבא, דהיינו בינה. ונודד אחריה אחר השכינה שהיא עם הנשמה בעולם הזה, עד שנשלמו הימים שנתחייבה הנשמה ללכת לחוץ ממקומה. והוא שומר אותה, עד שיחזיר אותה למקומה. ונשבע שהוא לא יחזור למקומו עד שיחזיר אותה למקומה. וע"כ מי שחוזר בתשובה, ומחזיר נשמתו למקומה, הוא כמי שמחזיר הקב"ה ושכינתו למקומו. וזהו סוד הגאולה שאמר היום אם בקולו תשמעו. פירוש, ולפיכך, גם כשישראל בארץ ישראל נקרא הקב"ה גר בשביל נשמות ערטילאין אלו, שלא נעשו להן לבוש מתורה ומצות, שיוכלו לבוא למקומן בעולם ההוא. ותפלת ערבית מעוררת רחמים עליהן שישובו למקומן. ואז גם הקב"ה חוזר למקומו, לבינה.
פסקה מח
אמרו מארי מתניתין וכו': אמרו בעלי המשנה של ישיבה עליונה, דקב"ה, ושל ישיבה תחתונה, דמטטרון. רעיא מהימנא, אנו שליחים של רבון העולם אליך, אשרי חלקך שאתה בעל תשובה, ושקול כנגד ששים רבוא מישראל, ואתה החזרת להקב"ה ושכינתו למקומם למעלה ולמטה. ובשבילך יגאלו ישראל ויחזרו למקומם. ואין כח לב' משיחין, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, לגאול את ישראל חוץ ממך, ובשבילך הם נעכבים לגאול את ישראל. השלם דברים יקרים אלו, שעליהם נאמר, הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים.
פסקה מט
אמר לון, מארי וכו': אמר להם, ראשי ישיבות, בשביל שכיר הזה, שהוא עבד מטטרון (כנ"ל אות מ"ה) הבא לקבל ג' תפלות, התקינו בעלי המשנה שלכם, שהאדם יהיה בג' ברכות הראשונות של תפלת העמידה, כמו עבד המסדר שבחים לפני אדונו, ובברכות אמצעיות, כעבד המקבל שכר מאדונו. ובברכות אחרונות, כעבד שלקח שכרו מאדונו והלך לו.
פסקה נ
ובגין דא עבד וכו': ומשום זה עבד אברהם, ורבקה, נמשלו לזה, כאשר הקב"ה ישלח למטטרון, שהוא העבד שלו, בשביל לקבל התפלה, שה"ס המלכות, הוא יאמר לו, אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי. כלומר, אולי התפלה לא תרצה ללכת אחרי. אמר לו הקב"ה, ונקית משבועתי זאת. ומפרש כי חכמה היא אבא, כלומר, אברהם הנקרא אב, שהוא חסד, הוא עולה ונעשה חכמה בגדלות, והוא יורד בצדיק, שהוא יסוד, לשמור השכינה בגלות, ומשם, מיסוד, שלח העבד, שהוא מטטרון שבגי' שדי, להיותו כנגד היסוד, אחריה, אחר התפלה, שבה השכינה.
פסקה נא
אמר ליה ההוא וכו': אמר לו אותו השליח, מטטרון, תן לי סמנים להכיר בתפלה, ששם נמצאת הבת, דהיינו השכינה, אמר הקב"ה, והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה, דהיינו אם התפלה תהיה להשקות אותי, שתהיה לעשות לי נחת רוח. אז תדע שהשכינה שמה. ואם לא, אלא שמוצא כל אברי הגוף מלאים עונות שכל כונותיו בתפלה הז רק לעצמו, ולא לעשות לי נחת רוח, ולא נמצא בו אבר שלם שישרה שם תורה שהיא אור הרוח, שהוא בצורת עמוד האמצעי, ולא מצוה שהיא אור הנפש, שהיא בצורת רבקה, דהיינו השכינה, שהיתה שושנה בין החוחים, שהם רשעים גמורים, צוה לעבדו למטטרון, השמר לך פן תשיב את בני שמה, שהוא רוח דקדושה, כי מצוה היא נפש, רוח הוא תורה. כלומר שרוח נמשך מז"א, הנקרא תורה. ואינו זוכה לרוח ונפש דקדושה.
פסקה נב
ובג"ד אוקמוה מארי וכו': ומשום זה העמידו בעלי המשנה, לא המדרש הוא עיקר אלא המעשה. ובמקום אחר אמרו, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכו'. יראת חטאו, היא אמא עלאה, בינה הנקראת תשובה. חכמה היא אבא עלאה, וכשמקדים ה' הקטנה דהיינו מלכות, שהיא מצוה, שורה עליו תורה שהיא ז"א, שהוא ו'. וכשמקדים יראה, שהיא ה' עליונה, לחכמה, שורה עליו חכמה שהיא י', ונקרא בן. דהיינו בן י"ה, ומכאן, בנים אתם לה' אלקיכם.
פסקה נג
והאי איהו זה וגו': וזהו, זה שמי, י"ה, לעולם. וזה זכרי, ו"ה. שמי עם י"ה בגי' שס"ה. זכרי עם ו"ה בגי' רמ"ח. וכולם בגי' תרי"ג. דהיינו תרי"ג מצות שנתנו לבנים קדושים שיהיה להם חלק בשמו. ז"ש, כי חלק ה' עמו.
פסקה נד
וכד אקדים תורה וכו': וכשמקדים תורה למצוה, או חכמה ליראה מתהפך השם עליו לבחינת נוקבא למדת הדין, כעין זה הוה"י. כי כשהשם ביושר יורה למדת הרחמים, וכשהוא למפרע, יורה על מדת הדין. שמתהפך לו הכל לדין, וקשים מזונותיו שבתורה כקריעת ים סוף. וכעין זה יהיה הגאולה, אם זכו יצאו ברחמים, ז"ש, בטרם יבא חבל לה והמליטה זכר. ויצאו ברחמים. ואם לא מקדים רחמים, יצאו בצער, וטוב שיקדים צער ודין להמשיך הרחמים. ומשום זה העמידו חכמים בעלי המשנה, לפום צערא אגרא.
פסקה נה
ומפקנו דנפשא וכו': והיציאה של הנפש, דהיינו כשנולדת לעולם, מקודם שיצאה יש לה צער, דהיינו חבלי לידה, ואחר שיצאה היא ברחמים. וסוד הדבר, בבכי יבואו ואח"כ ובתחנונים אובילם, ומשום זה, ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע. ויצאו ברחמים, וכמו ששלח הקב"ה ליונה, כי נח הוא בחינת יסוד ולא מצאה מקום לנוח. כמ"ש, ולא מצאה היונה מנוח, כך שלח לך רעיא מהימנא, בתחילה, ששלח לו, שמשום שלא מצא מקום להסתר ממנו, ע"כ נגלה לו (כנ"ל פנחס אות תצ"ט ע"ש).
פירוש. יונה זו הנשמה, שעליה הרמז, וישלח את היונה מאתו וגו'. דהיינו שהקב"ה שלחה לעולם הזה. ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, דהיינו שהיתה נע ונד ביסורין בעולם הזה, משום זה, ותשב אליו, שזכתה לתשובה, וזכתה לשוב לשורשה. ועד"ז, אמר רעיא מהימנא לר"ש, שלפיכך נגלה אליו, משום שכבר הסתיר עצמו ממנו בכל המקומות שהיה אפשר להסתר שמה, וכיון שאין לו עוד מקום להסתיר את עצמו ממנו, על כן נגלה אליו. שמכל זה אנו למדים, שצריכים להקדים מלחמות וצער ודין ויסורים מטרם שזוכים לרחמים. כי לפום צערא אגרא.
פסקה נו
ומה כתיב בהון וכו': ומה כתוב בהם. ויפן כה וכה וירא כי אין איש, דהיינו שראה שכולם חייבים ולא נמצא בהם איש שיהיה זוכה לצאת מן הגלות. ומשום זה מיאנת ללכת שם, ואמרת שלח נא ביד תשלח. והרי אתה עתה כמו בזמן ההוא של יציאת מצרים. בך, עם ישראל יתקיים כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. ובגלות האחרון ישלח עמך ב' משיחין, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, שהם כנגד ב' כנפים של היונה, שהיא השכינה, כי אתה בגלות הד' כגוף, ואין לך כנפים. ולא עוד אלא בתחלה היו ישראל כגוף, ואתה ואהרן כב' כנפים של היונה, ובהם פרחו ישראל מן הגלות.
פסקה נז
לית פקודא דלא וכו': אין מצוה שלא נכללו שם עשר ספירות. בתיבה כתוב, תחתיים שניים ושלישים תעשיה, לכלול בה כהנים לוים ישראלים, שהם חג"ת. והתיבה בכללה, שהיא השכינה, עמהם. תורת ה', שהיא השכינה, היא רביעית ההין, דהיינו רביעית לחג"ת, ד' אות רביעית בשם הויה. ומשולשת שמקובלת שלש אותיות יה"ו, להשלים אותה לשם בן ד', הויה. ועשר מדרגות הנכללות בה, דהיינו שמקבלת אותן בשביל ישראל, שהם יו"ד ה"א וא"ו ה"א, עשר אותיות, שיתקיים על ידיהם בישראל ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו' בנים אתם לה' אלקיכם. כי שם הזה, הויה במילוי אלפין הנ"ל, ממשלתו על צלם האדם, ועל כל אבר ואבר שלו.
פסקה נח
פקודא בתר דא וכו': המצוה שלאחר זו, לדון בדיני חגבים. שלמדנו דגים וחגבים אינם צריכים שחיטה, אלא אסיפתם היא המתרת אותם. כך בעלי המשנה אינם צריכים שחיטה, ממלאך המות, אלא שנאמר בהם, ויגוע ויאסף אל עמיו. מה דגי הים חיותם בים, אף תלמידי חכמים בעלי המשנה, חיותם בתורה, ואם נפרדים מן התורה, מיד מתים, שהם התנינים שבמשנה, שבה גדלים תניני הים. ואם אלו שביבשה, כלומר שאין בהם תורה, יפלו למים, דהיינו לתורה, ואינם יכולים לשוט, דהיינו תלמיד שלא הגיע להוראה, ומורה, הם מתים. אבל אדם שהם בעלי הקבלה, הם למעלה מכולם, בהם נאמר, וירדו בדגת הים ובעוף השמים, שהם בעלי המשנה התנינים. התנין הגדול, זהו נחש בריח, שהוא כנגד והבריח התיכון בתוך הקרשים, שהוא קו אמצעי תפארת.
פסקה נט
בזמנא דתנינין מארי וכו': בזמן שהתנינים בעלי המשנה, יש בהם מחלוקת, ומקשים זה לזה, נמצא אחד בולע את חבירו, כדגי הים, שהגדול בולע את הקטן, וזה הוא תלמיד קטן שלא הגיע להוראה, ומורה, שחייב מיתה. ואם הם שוים זה לזה, ששניהם גדולים, ויש בהם מחלוקת וקושיא, נאמר בהם לסוף, ואת והב בסופה. והעמידו שפירושו, אהבה בסופה. כי והב פירושו אהבה.
פסקה ס
אדהכי הא נונא וכו': בתוך כך הנה דג גדול נזדמן אליו, שהוא רב המנונא סבא, ואמר, רעיא מהימנא, איתן מושבך ושים בסלע קנך. תניא, שהם התנאים, העוזר לך בגלות, להקים את השכינה, כי הדגים, שהם התנאים, הקן שלהם הוא בסלע, שהיא המלכות, איתן בהפוך האותיות הוא תניא, איתנים בהפוך האותיות הוא תנאים. השמר מפניהם, כי אתה כבד פה וכבד לשון, ומי שרוצה להתקיף דגי הים שבסלע, שהם בעלי המשנה, שהם התנאים, צריך להיות חזק, ובלשון חדה ומלוטשת, הנוקבת ומגיעה עד תהום הגדול אשר שם.
פסקה סא
כי עוד חזון וגו': כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר. והעמידו, שפסוק זה נוקב ויורד עד תהום רבה. מי הוא שירד לתהום רבה, למצוא זמן הזה, של הקץ, אלא אתה, שנאמר בך, צדקתך כהררי אל משפטך תהום רבה. כמה בעלי המשנה שרצו לרדת לעומק ההלכה, שהיא המלכות הנקראת הלכה, למצוא שם זמן זה, דהיינו את הקץ של הגאולה, וירדו שמה ולא עלו. ואע"פ שלשונם היתה כפטיש יפוצץ סלע, כי הפטיש שלהם חלש מדי ולא יוכל לנקוב בסלע ההוא. דהיינו לנקוב לדעת את הקץ. ומי שנקיבתו באותו סלע היא בלא רשות, יבא נחש לנשוך אותו, ויש אחרים שמנקבים אותה עד שמגיעים לתהום הגדול, ואינם עולים משם.
פסקה סב
ובזמנא דנוקבא פתיחא וכו': ובזמן שהנקב פתוח, כל מי שנופל שמה אינו עולה. ומשיח בן דוד, נפל שם, עם משיח בן יוסף. שאחד הוא עני ורוכב על ה חמור, ואחד הוא בכור שורו שזהו משיח בן יוסף. וזה הוא כי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור. ומשום זה נקרא משיח, בר נפלי. והיא, דהיינו השכינה, נפלה עמהם, ונאמר עליה, נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל. ואתה רעיא מהימנא, הוא בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו. והמת יהיה לו, זהו משיח בן יוסף שעתיד לההרג.
פסקה סג
נחת בגיניה דודאי וכו': (חסר ההתחלה) ירד בשבילו. כי ודאי ד' גליות היו, ג' כנגד ג' קליפות של האגוז שהן, הא', תהו, שהוא קו ירוק, דהיינו קליפה ירוקה של האגוז. הב', בהו, שהיא אבנים מפולמים, שהם סלעים חזקים, שבעלי המשנה פסקו מהם כמה פסקים, ואוחזים בהם, להוציא מים של תורה. ומשום זה נקראים אבנים מפולמות, משום שמהן יוצאים מים. קליפה הג', היא קליפה דקה של האגוז, שהיא גלות הג' שהיתה קטנה. וזהו וחשך. גלות הד' היא תהום רבה, שהוא חלל של האגוז. וזהו וחושך על פני תהום. וביאור אלו ד' קליפות (עי' לעיל ב"א מאות י"ז עד אוח כ"ח).
פסקה סד
ואתקרי בור דנפל וכו': וקליפה ד' תהום, נקראת בור שנפל שמה שור, זה, שכתוב ביוסף בכור שורו הדר לו. שנאמר בו וישליכו אותו הבורה, שהיא נוקבא רעה של הקליפה, והבור רק, הוא דכר של הקליפה. שהוא רק בלי תורה, הנקראת מים, אבל נחשים ועקרבים, יש בו. וזהו גלות רביעית, שהיא רק בלי תורה, שהוא דור של רשעים מלא נחשים ועקרבים שהם רמאים כנחשים, ועקרבין, משום שעקרו דברי חכמים ודנים דין שקר, עליהם נאמר, היו צריה לראש.
פסקה סה
ויפן כה וכה וגו': ויפן כה וכה וירא כי אין איש, מישראל, באלו הרשעים שבאותו דור הנ"ל, אלא שהם ערב רב. וזה יהיה בסוף הגלות. ומשום זה הקץ של הגאולה נוקב עד תהום רבה, שהוא גלות רביעית הנקראת תהום רבה. ורעיא מהימנא, אתה ירדת שמה, תהום הוא המות בהפוך האותיות, ואין מות, אלא עניות, דהיינו עניות מדעת. והרי נברר זה למעלה לפני התנאים והאמוראים, שכולם ירדו בשבילך בתהום, דהיינו בגלות הד' לעזור לך.
פסקה סו
ואנת תניא דמסייע וכו': ואתה תניא דמסייע לך, כלומר שאתה עוזר את עצמך, יותר מכולם, משום שאתה הלויתן של ימה של תורה, כי אדונם של כל הדגים נקרא לויתן, שהוא על שם התורה שנאמר בה, כי לוית חן הם לראשך. ובך אדם ובהמה תושיע ה'. אדם היינו ת"ח, שנאמר בו אדם כי ימות באוהל, והעמידו בעלי המשנה, אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. ואין מיתה אלא עניות. ובהמה, אלו עמי הארץ, שהם נכנעים כסוס כפרד, תחת בעלי המשנה.
פסקה סז
אדהכי הא בוצינא וכו': בתוך כך בא המאור הקדוש, שהוא ר"ש, פתח רעיא מהימנא ואמר, בעלי המשנה, מי הוא לויתן. אמר לו המאור הקדוש, זה הוא שמדרגתו עמוד האמצעי וצדיק, שנאמר בו, גוף שהוא ת"ת, וברית, שהוא יסוד, אנו חושבים אותם כאחד. והוא גדל בים הזה, שהיא אמא עלאה, דהיינו בינה שהיא ים, שבה מיחדים אל הקב"ה כ"ה כ"ה אותיות, שבשמע ישראל ושבבשכמל"ו, שהן בחשבון ים, דהיינו חמשים והוא בה. שהוא נמצא באותו הים, שהוא בינה. אמר רעיא מהימנא, ודאי לויתן הוא העומד על שפת הים, והעולם עומד על סנפיריו, שלויתן זהו צדיק יסוד עולם, שכל העולם עומד עליו. אמר המאור הקדוש, אשרי חלקך רעיא מהימנא.
פסקה סח
בת קול בגלותא וכו': (חסר ההתחלה) הבת קול שהיא המלכות היא בגלות, עד שאתה תבא אליה, כי אתה הוא הקול שלה, כי המלכות ה"ס דבור, ומשה שהוא ז"א, הוא הקול של הדבור, והדבור היא בת של הקול. ונקראת בת משום שכל אשה בת בעלה היא. כמש"א, ותהי לו לבת. ע"כ נקראת בת קול. והיא מאורשה לך כי עדיין לא נכנסת עמה לחופה. שהיא הגאולה.
פסקה סט
אתמר צעקה הנערה וכו': למדנו, צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה. וכך היא השכינה האם העליונה, צועקת על בניה, שהם ישראל, ואין מושיע לה, להוציאם לגאולה, עד שיבא עמוד האמצעי, שהוא ז"א, בשבילה, שהוא המושיע, שבשבילה נאמר, הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע. הוא מושיע למעלה, ואתה למטה. ומשום שאתה בצורתו, של ז"א, נאמר בך, ואתה פה עמוד עמדי, וכל ישראל חזרו לאהליהם ואתה לא, עד הגאולה האחרונה. ומי גרם זה, הם הערב רב. שבשבילם, וישלך מידו את הלוחות. ומשעה ההיא נפלה השכינה, ולא נגאלה מערב רב, שנאמר בהם, וגם ערב רב עלה אתם. ובכל זה אינם נפרדים מישראל, והשפחה אינה נפרדת מן גברתה, עד הגאולה האחרונה.
פסקה ע
אנת ברא דמלכא וכו': אתה בן מלך, כדוגמא שלך, למדנו בעמוד האמצעי, בכל דבר. השמחה שלך תהיה כשמחתו כשיבא לגאול את השכינה, והוא כחתן יוצא מחופתו וגו'. כי הלבושים שלה בגלות חשכים, ובזמן שהיא מתלבשת בהם, היא אומרת, אל תראוני שאני שחרחרת, ואלו הקליפות הן, משחית אף וחמה, שהם חג"ת דקליפות דהיינו הדכר לקליפה שכולל אותן. והנוקבא הרעה שלו, שפחה הרעה, היא שבתאי, שעליה נאמר, ושפחה כי תירש גבירתה, שהיא שבת המלכה. משחית אף וחמה, שהם חג"ת דקליפה, מסובבים לג' אבות, שהם חג"ת דקדושה.
פסקה עא
ולא עוד אלא וכו': ולא עוד, אלא מה שהיתה הבת מלך, שהיא השכינה, י' על הו"ה, הכלולות באבות, ה' ראשונה באברהם, שהוא חסד. ה' שניה ביצחק שהוא גבורה. ו' היתה כלולה ביעקב שהוא תפארת. וה י' היתה ראש עליהם, נאמר, נפלה עטרת ראשינו. והמשילו חכמים משל למלך שהיתה לו עטרה על ראשו, ואילן נאה לפניו. באה אליו שמועה רעה הוא משליך העטרה מעל ראשו. ומה שהיתה השכינה י' על הו"ה, שהיתה ה י' למעלה, חזר להעשות הצירוף הוה"י, שה י' היא למטה. ומשום זה אמר דוד, אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה מאת ה' היתה זאת.
פירוש. כשז"א ומלכות הם בגדלות נמצא ז"א באור החסדים. והמלכות באור החכמה. וכשמתיחדים שניהם נכלל גם ז"א מחכמה שבמלכות, והיא עולה ומגלה החכמה שב י' דהויה שלו, ונעשית לו עטרה על ראשו, ונבחן שהמלכות היא י' דהויה וגוף הז"א הוא הו"ה דהויה. וז"ש, מתלא למלכא דהוה ליה עטרה על רישיה, שה"ס המלכות המאירה ב י' דהויה דז"א, ואילן יאה קדמיה, היינו הו"ה, שהן ג' קוין דז"א, אמנם בעת הגלות נתמעט ז"א לו"ק בלי ראש, והמלכות לנקודת הסיום שלו. וז"ש אתיא ליה שמועה בישא וכו' מה דהות י' על הו"ה, אתהדר הוה"י, כי נפלה ונעשית נקודת הסיום תחתיו.
פסקה עב
קום ר"מ טול כו': קום רעיא מהימנא, קח אבן זה בידך, שהיא המלכות, שנאמר בה, על אבן אחת שבעה עינים, כדי לשבר הקליפות של האגוז (כנ"ל אות ס"ג) כי כמה רועים פרנסי הדור נתאספו על אותה האבן, שהיא הסלע שלך, להוציא מים משם, כי הכלה שלך, מלכות, היא מעין החכמה בסלע הזה שהוא נובע בתורה בסודות סתומים לאין סוף. ועליה נאמר, והחכמה מאין תמצא.
פסקה עג
וכל תוקפא דלהון וכו': וכל הכח שלהם הוא להעביר הקליפה העליונה, וכשמגיעים לקליפה השניה, שהיא חזקה, הוא קשה להם, ומכים בה כל ימיהם כולם, בלשוניהם, שהן חזקות כפטישים, ואין להם רשות להוציא ממנה מים. אלא אלו הטפות שיצאו על ידך, בזמן שנאמר בה, ויך את הסלע במטהו פעמים, ובהכאה השניה יצאו אלו טפות. והם הרמזים של חכמה הרמזים של חכמת הקבלה, שהם במסכת חגיגה ושאר משניות. ואותו אבן אין מי שיוציא ממנה חכמה שהיא בפנים, שאין לה סוף, חוץ ממך, שנאמר בך, הלכה למשה מסיני.
פירוש המלכות נקראת אבן. ונודע שיש ב' מיני מלכות, א' עצם המלכות מטרם שנמתקה בבינה, הנקראת מנעולא. ומלכות השניה אחר שנמתקה בבינה הנקראת מפתחא. וכל המוחין המתגלים בז"א ומלכות, הם מבחינת המלכות דמפתחא. אבל מבחינת מנעולא אין מתגלה כלום, כי אינה ראויה למוחין כלל, עד גמר התקון. (כנ"ל ב"א דף ז' ד"ה וכבר). וז"ש וכל תוקפא דלהון לאעברא קליפה דלעילא, דהיינו שמעברים הדינים והקליפות מן המלכות דמפתחא, ומגלים המוחין ממנה. וכד מטן לקליפה תניינא דאיהי תקיפא, דהיינו לדינין דמלכות דמנעולא, ולית לון רשו לאפקא מינה מיא. כי ממנעולא אינם יכולים לגלות המוחין מטרם גמר התקון. אלא אלין טפין וכו' ויך את הסלע במטהו פעמים, שה"ס המיעוט דקו אמצעי הממעט את השמאל, בכח מסך דחירק שבקו אמצעי,שהוא משה. והוא מכה פעמים מתחילה מכה במסך דמנעולא, ואח"כ במסך דמפתחא. כי גונז את המנעולא כדי שלא תעכב גילוי המוחין. כמ"ש כל זה באורך לעיל (לד דף י"ג ד"ה ונתבאר ע"ש) וז"ש ובמחאה תניינא נפקי אלין טפין, דהיינו במיעוט דמפתחא דוקא, וכן משם ולהלאה כל החכמים מוציאים ומגלים המוחין שה"ס טפות מים רק ממפתחא בלבד. ולפיכך בקשו מרעיא מהימנא שיקרב את גמר התקון, ויקח את אבן הזה, שה"ס מלכות דמנעולא, ויתקן אותה. וז"ש (באות ע"ב) קום רעיא מהימנא טול אבנא דא בידך וכו'. דהיינו האבן דמנעולא.
פסקה עד
פתח רעיא מהימנא וכו': פתח רע"מ ואמר, זקן זקן יש סלע ויש סלע, יש אבן ויש אבן. יש אבן של שם הויה, דהיינו שעולה ל י' דהויה ונעשית עטרה על הו"ה דהויה כנ"ל. שעליה נאמר, ואבנא די מחת לצלמא הות לטור רב, כי ה י' דהויה ה"ס הר גדול. ויש אבן שהוא אבן משכית, דהיינו בחינת שמאל בלי ימין, שעליה נאמר ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה וגו'. כי עבודה זו להמשיך שמאל בלי ימין הוא עבודה זרה. שאין שם נביעה של מי החכמה, כי חכמה בלי חסדים אינה יכולה להאיר. ולא דבור. שה"ס גילוי מוחין לחוץ.
פסקה עה
אלא אבן דאיהי וכו': אלא אבן שהיא סלע של משה, עליה נאמר, ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו. כי סלע הזה היא בת קול דהיינו מלכות לאצילות, ואין נוהג בה אלא דבור ופיוס. אבל השפחה למלכות דאצילות, שהוא סלע אחר שנקרא משנה, שהיא נוקבא של העבד הנער, שהוא מטטרון, עליה נאמר, בדברים לא יוסר עבד, אלא שמכים בה, ושוברים ממנה כמה פסקי דין, דהיינו בירורים, ולוקטים אותן והן נקראות לקוטות. ועל מה שלוקטים אותן הן נקראות לקוטות, בלי נביע של חכמה וקבלה.
פירוש. המלכות דאצילות, נבנית תחילה מקו שמאל, בסוד ב' מאורות הגדולים, ואח"כ נתמעטה עד לנקודה, ועולה לאו"א, ואו"א חוזרים ובונים אותה מבחינת הימין, בסוד אבא יסד ברתא. ואז היא נקראת בת מלך או בת קול. כי ז"א נק' קול והמלכות בת קול. ובעת שנתמעטה ממצב הא' נפלו ט"ס תחתונות שלה לעולם הבריאה, ונעשו שמה ראש לשועלים, כי נעשו פנימיות עולם הבריאה, אמנם הן נבחנות לבחינת אחורים שאינן מאירות, להיותן ממצב הא' שהמלכות היתה שם חכמה בלי חסדים. וכבר ידעת סוד הכאת הסלע, שהוא התעוררות המסך דחירק שבקו האמצעי להכות ולמעט הג"ר דשמאל כדי שיתיחד עם הימין, שמיעוט זה נבחן להכאה במלכות הנבנית משמאל. וכיון שהמלכות דאצילות נבנית מצד ימין מבנין או"א, אין אותה הכאה דקו שמאל נוגע לה כלום, אלא רק לאחורים של המלכות שנפלו ונעשו לפנימיות עולם הבריאה, ושהיא מלובשת במלכות דמטטרון, היא סובלת מאותה הכאה דקו שמאל, להיותה כולה בחינת שמאל.
וז"ש, סלע דמשה וכו' ולא תליא בה אלא דבור ופיוסא, כי מלכות דאצילות נבנית מאו"א מימין, וז"א צריך להמשיך לה חכמה בסוד היחוד של דבור ופיוס, בסו"ה שמאלו תחת לראשי. ואין שייך בה שום הכאה, כי הכאה אינו נוהג רק בקו שמאל, וכל שבא מקו שמאל. אבל שפחה סלע אחר וכו'. שהיא מלכות דמטטרון, שמטטרון נקרא עבד והמלכות שלו שפחה. אשר אחורים דמלכות דאצילות ממצב הא', נתלבשו בפנימיותה, שנמצאת כולה שמאל, בה נוהג הכאה, ולא במלכות דאצילות, שהיא ימין.
פסקה עו
אבל סלע דילי, וכו': אבל הסלע שלי, היא בת מלך, דהיינו המלכות דאצילות, בשבילה נאמר ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו, דהיינו בדבור ופיוס כראוי לבת מלך. ומשום שהכיתי בה, הוכיתי עליה, ונגזר עלינו מות, כי מי שממאן אל המלכה חייב מיתה, כל שכן מי שמכה לבת מלך. ומשום זה נגזר עלי שלא אכנס לארץ ישראל. כי ארץ ישראל היא כנגד הבת מלך, ואני קבור בארץ נכריה, והמלכות שהיא ארץ ישראל, נתעברה ממני. ונאמר, וירד אליו בשבט. ושבט הזה הוא אחד משבטים שלי, כי אני עתיד לרדת שם להיות עם ישראל בגלות. והכל נרמז, ובמקום אחר העמידו בעלי המשנה.
פירוש. שהכתוב ובניהו בן יהוידע וגו' רומז על משה, וירד אליו בשבט, היינו באחד מן הדינים שלו, שהוא דינים דמפתחא כנ"ל, ומקרא זה רומז על הגלות, ע"כ כתוב וירד, וז"ש, דאנא עתיד לנחתא תמן, למהוי עם ישראל בגלותא. ואע"פ שהכתוב מדבר בזמן שהיו בארץ ישראל, וכלא אתרמיז, שהכל נרמז בכתוב. ובאתר אוחרא אקמוה מארי מתניתין היינו בהקדסה"ז אות ק"ב ובכל ההמשך שם.