הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג
וישלח
פסקה א
וישלח יעקב מלאכים וגו': ר' יהודה פתח, כי מלאכיו יצוה לך לשמרך וגו', מקרא זה בארוהו החברים. כי בשעה שהאדם בא לעולם, מיד היצר הרע בא עמו, שהוא מקטרג עליו תמיד, כמו שאמר הכתוב, לפתח חטאת רובץ. מהו חטאת רובץ. הוא היצר הרע. לפתח, פירושו לפתח בית הרחם, כלומר, תכף עם הולדו של האדם.
פסקה ב
ודוד הכי נמי וכו': ודוד קרא גם כן את היצר הרע בשם חטאת. שכתוב וחטאתי נגדי תמיד. והוא משום שבכל יום עושה את האדם להחטיא לפני רבונו. ויצה"ר זה, אינו סר מן האדם מיום הולדו עד עולם. והיצר הטוב בא אל האדם, מיום שבא להטהר.
פסקה ג
ואימתי אתי וכו': ומתי האדם בא להטהר. הוא, בשעה שהוא בן י"ג שנה, אז מתחבר האדם בשניהם, אחד בימין ואחד בשמאל, היצר הטוב בימין והיצר הרע בשמאל. ואלו הם שני מלאכים ממונים ממש, והם נמצאים עם האדם תמיד.
פסקה ד
אתי בר נש וכו': בא האדם להטהר, נכנע היצר הרע לפניו, והימין שולט על השמאל, ושניהם, היצר הטוב והיצר הרע, מתחברים לשמור את האדם בכל דרכיו שהוא הולך. וזהו שכתוב, כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך.
פסקה ה
רבי אלעזר מוקים וכו': ר"א מעמיד את המקרא הזה ביעקב, שהקב"ה הזמין עמו מלאכים מחנות ממונים, משום שהיה בא שלם עם השבטים העליונים, שהיו כולם שלמים כראוי, כמו שנאמר, ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים, והוא נתבאר, וכאן, אחר שניצל מלבן, ונפרד ממנו, נתחברה עמו השכינה, ומחנות מלאכים קדושים באו לסבב אותו, ואז ויאמר יעקב כאשר ראם וגו', ומאלו המלאכים שלח לעשו, וזהו שכתוב, וישלח יעקב מלאכים, מלאכים ממש בודאי היו.
פסקה ו
פתח ר' יצחק וכו': פתח ר"י ואמר, כתוב, חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם, כבר בארוהו, אבל במקום אחד כתוב, כי מלאכיו יצוה לך, דהיינו הרבה מלאכים, וכאן רק אחד, שכתוב חונה מלאך וגו'. ומשיב אלא הכתוב, כי מלאכיו יצוה לך, היינו מלאכים כרגיל, והכתוב מלאך ה' סביב היינו השכינה, כמו שאתה אומר, וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה, שפירושו השכינה, אף מלאך שבכאן פירושו השכינה. וע"כ חונה מלאך ה' סביב ליראיו, לסובב אותם מכל הצדדים, כדי להצילם. וכשהשכינה שורה בתוך האדם, כל הצבאות הקדושים מזדמנים שמה.
פסקה ז
ת"ח כד דוד וכו': בוא וראה, בשעה שדוד המלך ניצל מאכיש מלך גת, אז אמר זה, היינו הכתוב חונה מלאך ה' וגו', משום שהשכינה הקיפה אותו וניצל מאכיש ומעמו ומכל אלו שהתקיפו אותו. מה כתוב ויתהולל בידם, ושואל, למה ויתהולל, וישתגע היה צריך לומר, כמש"א, כי הבאתם את זה להשתגע עלי.
פסקה ח
אלא אהדר וכו': ומשיב, אלא שהכתוב סובב על הדבר שאמר דוד בתחילה, שכתוב, כי קנאתי בהוללים וגו', אמר לו הקב"ה, חייך. עדיין תהיה צריך לזה, כיון שבא לבית אכיש, והתקיפו אותו, מה כתוב, ויתהולל בידם, דהיינו, כאותם ההוללים שקנא אותם תחילה, שאמר כי קנאתי בהוללים, ואז באה השכינה ושרתה מסביב לדוד.
פסקה ט
ואי תימא שכינתא וכו': ואם תאמר, הרי השכינה אינה שורה אלא בנחלתה, שהיא ארץ הקדושה ולמה שרתה השכינה עליו בגת שהיא חוץ לארץ. ומשיב, ודאי הוא שאינה שורה בחוץ לארץ שיוכלו לינק שפע ממנה, אבל להציל היא שורה גם בחוץ לארץ. וכאן כשבא יעקב מבית לבן, כל המחנות הקדושות סבבוהו, ולא נשאר לבדו.
פסקה י
א"ר חזקיה אי הכי וכו': אר"ח, אם כן, למה כתוב ויותר יעקב לבדו וגו'. ואיפה היו כל מחנות המלאכים, שאתה אומר שסבבוהו ובאו עמו. אמר רבי יהודה, משום שהביא את עצמו לסכנה, שנשאר יחידי בלילה, והיה רואה בעין את הסכנה, ולפי שלא באו לשמרו אלא מסכנה שאינה נראית לעין, לכן נפרדו ממנו, ואז, מטרם שהכניס עצמו לסכנה, ואז אמר קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית עם עבדך, אשר אלו הם מחנות המלאכים הקדושים שסבבוהו, ועתה נפרדו ממנו. מטעם שהכניס עצמו לסכנה נראית לעין.
פסקה יא
רבי יצחק אמר וכו': לכן נפרדו ממנו המלאכים, כדי לעזב אותו לבדו עם אותו הממונה של עשו, שברשות העליון בא אליו, ואלו המלאכים הלכו לומר שירה, שבאותה שעה הגיע זמנם לומר שירה לפני הקב"ה. פירוש מב' טעמים נפרדו ממנו המלאכים. א), כדי לעזבו עם המלאך לבדו ויאבק עמו. ב), שהגיע אז זמנם לומר שירה. ואחר כך חזרו אליו. וז"ש קטנתי מכל החסדים וגו' ועתה הייתי לשני מחנות. מחנה שכינה וכל ביתו היו מחנה אחת, כמ"ש מחנה אלקים זה. ולמה כתוב לשני מחנות, הוא להורות שהיה שלם מכל הבחינות, מב' החלקים, שהם, לבן ואדום, שהם חסדים וחכמה, מימין ומשמאל, וע"כ אומר לב' מחנות.
פסקה יב
רבי אלעזר וכו': רא"א, למדנו, הלילה ההוא, היה שליטתו של צד עשו, דהיינו שמאל בלי ימין, באותה שעה, שכתוב, יהי מארת חסר ו' שהוא ליל רביעי, שלא יכול להאיר, מפאת היות מבלי חסדים, (כנ"ל ב"א דף ק"ז ד"ה לא אתיישב עש"ה) ומשום זה, ויותר יעקב לבדו, שיעקב, שהוא השמש דהיינו ז"א, נשאר לבדו בלי הנוקבא, כי הלבנה, שהיא הנוקבא, נתכסתה מן השמש, שהוא ז"א הנקרא יעקב. ומה גם, ששמירתו של הקב"ה לא הוסרה לגמרי מיעקב, כי על כן לא יכול לו, שכתוב וירא כי לא יכול לו.
פסקה יג
אסתכל לימינא וכו': ומפרש למה לא יכול לו, נסתכל המלאך לימין של יעקב, וראה את אברהם, שהוא השלמות של קו ימין, נסתכל לשמאלו של יעקב, וראה את יצחק, שהוא השלמות מקו שמאל, נסתכל בגוף של יעקב, וראה שנכלל מצד זה של ימין, ונכלל מצד זה של שמאל, שהוא השלמות של הקו האמצעי, ואין אחיזה לס"א במקום השלמות אלא במקום החסרון, ע"כ לא יכול לו. אז ויגע בכף ירכו, שהוא עמוד אחד הסמוך לגוף, שהוא לחוץ מן הגוף. שיש שם בחינת חסרון, וע"כ נאחז בו המלאך, ותקע כף ירך יעקב. וכבר נתבאר זה, לעיל (ב"א דף קל"ג ד"ה ויגע) ע"ש.
פסקה יד
ובג"כ חונה וכו': ובשביל זה אומר הכתוב, חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם, הקיף אותו מכל צדדיו, כדי להצילו משרו של עשו, וכשהשכינה שרתה בתוכו, כמה צבאות ומחנות מלאכים באו עמו. ומאלו המלאכים שלח אל עשו.
פסקה טו
וישלח יעקב מלאכים: אמר רבי אבא, וכי למה נתעורר יעקב לשלוח מלאכים אל עשו, הלא מוטב היה לשתוק ממנו. ומשיב אלא אמר יעקב. יודע אני שעשו חרד על כבוד האב, ולא הרגיזו לעולם, ויודע אני, הואיל ואבי חי איני מפחד ממנו, לכן עתה, כל עוד שאבי חי, אני רוצה להתרצות עמו, מיד הזדרז, וישלח יעקב מלאכים לפניו.
פסקה טז
וישלח יעקב מלאכים: ר"ש פתח ואמר. טוב נקלה ועבד לו ממתכבד וחסר לחם. מקרא זה על היצר הרע נאמר, משום שהוא מקטרג תמיד על בני אדם, והיצר הרע מגביה לבו ורצונו של אדם בגאוה, והאדם הולך אחריו מסלסל בשערו ובראשו, עד שיצר הרע מתגאה עליו ומושך אותו לגיהנם.
פסקה יז
אבל טוב נקלה: היינו מי שאינו הולך אחר היצר הרע, ואינו מתגאה כלל, ומשפיל רוחו ולבו ורצונו אל הקב"ה, ואז היצר הרע מתהפך להיות עבד לו, שאינו יכול לשלוט עליו. ולהיפך, אותו האדם שולט עליו, כמו שאתה אומר, ואתה תמשול בו.
פסקה יח
ממתכבד: פירושו כמו שאמרנו, שהוא מכבד את עצמו, מסלסל בשערו, ומתגאה ברוחו, והוא חסר לחם, שפירושו, חסר אמונה, כמש"א לחם אלקיו הוא מקריב וגו', לחם אלקיהם הם מקריבים וגו', שלחם פירושו השכינה, אף כאן חסר לחם פירושו חסר אמונה, שהיא השכינה.
פסקה יט
דבר אחר טוב נקלה: זה יעקב, שהשפיל את רוחו לפני עשו, כדי שלאחר כך יהיה עשו עבד לו, וישלוט עליו, ויתקיים בו יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים וגו'. ועתה עוד לא היה זמנו כלל שיעקב ישלוט עליו, ומשום שיעקב הניח אותו אל אחרית הימים על כן היה עתה נקלה. ולאחר כך, באחרית הימים, אותו שהיה מתכבד, יהיה אז עבד לו, אותו שיהיה אז חסר לחם, דהיינו עשו, יהיה עבד לאותו שנתנו לו, רוב דגן ותירוש, דהיינו יעקב.
פסקה כ
ת"ח על דא בגין וכו': בוא וראה, על כן, משום שידע יעקב, שהוא צריך לו עתה, הפך לפניו לנקלה, ויותר חכמה וערמה עשה בזה, מכל מה שעשה מעולם נגד עשו, ואלו הרגיש עשו בחכמה זו, היה הורג את עצמו שלא יבא לזה. אבל יעקב עשה את הכל בחכמה. ועליו אמרה חנה, ה' יחתו מריביו וגו', ויתן עוז למלכו.
פסקה כא
ויצו אותם וגו' עבדך יעקב וגו': מיד פתח יעקב, להתהפך לפניו לעבד, כדי שעשו לא יסתכל בברכות שברכו אביו. כי יעקב הניח אותם לאחרית הימים, כמו שאמרנו.
פסקה כב
אמר ר' יהודה וכו': אר"י, מה ראה יעקב ששלח אל עשו ואמר עם לבן גרתי, וכי פעל דבר זה בשליחותו של עשו ומשיב, אלא לבן הארמי, קול הלך בעולם, שעוד לא היה אדם שינצל מידיו, כי הוא היה מכשף שבמכשפים וגדול הקוסמים, ואביו של בעור היה, ובעור היה אביו של בלעם, שכתוב בלעם בן בעור הקוסם. ולבן היה חכם בכשפים וקסמים יותר מהם. ועם כל זה, לא יכול ליעקב, והוא רצה לאבד את יעקב בכמה דרכים, כמו שכתוב, ארמי אובד אבי. וע"כ שלח לו ואמר, עם לבן גרתי, להודיעו את כחו.
פסקה כג
אמר רבי אבא וכו': כל העולם היו יודעים, שלבן היה גדול החכמים והמכשפים והקוסמים, ומי שלבן רצה לאבד בכשפיו לא ניצל ממנו, וכל מה שידע בלעם מלבן היה, ובבלעם כתוב, כי ידעתי את אשר תברך מבורך וגו' וכל שכן לבן, וכל העולם היו יראים מלבן ומכשפיו. ולפיכך, מלה ראשונה ששלח יעקב לעשו, אמר, עם לבן גרתי, ואם תאמר שזמן מועט היה, חודש או שנה. לא כן, אלא, ואחר עד עתה, עשרים שנה התאחרתי עמו.
פסקה כד
ואי תימא דלא סליק וכו': ואם תאמר שלא עלה מזה בידי כלום, אמר לו, ויהי לי שור וחמור. אלו הם שני גזרי דינים, דהיינו מזיקים, שבשעה ששניהם מתחברים יחד, אינם מתחברים אלא להרע לעולם, כלומר, שאין דרכם להזיק, זולת כשהם מתחברים. ומשום זה כתוב, לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. כי גורם במעשיו, שאלו שני המזיקים, שור וחמור, יתחברו יחד, ויזיקו לעולם.
פסקה כה
צאן ועבד ושפחה, אלו הם הכתרים התחתונים של הקליפות, שהרג הקב"ה במצרים, הנקראים בכור בהמה, בכור השבי, בכור השפחה, וזהו שכתוב, צאן ועבד ושפחה. מיד היה מתירא עשו, ויצא לקראתו, והיה מתירא מיעקב, כמו שיעקב היה מתירא מעשו.
פסקה כו
לב"נ דהוה וכו': בדומה לאדם שהיה הולך בדרך, ובעוד שהיה הולך, שמע על שודד אחד שהיה אורב בדרך. פגע בו אדם אחר, אמר לו משל מי אתה, אמר לו מגדוד צבא פלוני אני. אמר לו נטה ממני, כי כל הקרב אלי, נחש אחד אני מביא והורגו. הלך אותו האדם לשר הגדוד, ואמר לו, אדם אחד בא, וכל מי שקרב אליו, מביא עליו נחש אחד, שנושך אותו ומת.
פסקה כז
שמע ההוא וכו': שמע שר הגדוד, ופחד, אמר, מוטב לילך לקראתו ולהתרצות עמו. כיון שראה אותו האדם ההוא, פחד, אמר, ווי לי, השר יהרגני עתה. התחיל להשתחוות ולכרוע לפניו. אמר השר ההוא, אלמלי היה נחש בידו להרוג, לא היה כל כך משתחווה לפני. התחיל השר להתגאות, אמר, כיון שהוא כרע לפני כל כך, לא אהרגנו.
פסקה כח
כך אמר וכו': כך אמר יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה, עשרים שנה נתמהמהתי עמו, ואני מביא נחש להרוג בני אדם. שמע עשו, אמר ווי, מי יקום לפניו, כי עתה יהרגני יעקב בפיו. כי חשב, מכיון שניצח את לבן זקנו של בלעם, כחו ודאי גדול ככחו של בלעם, שנאמר עליו, אשר תברך מבורך ואשר תאר יואר, ויכול להרוג בפיו. התחיל לצאת לקראתו להתרצות עמו.
פסקה כט
כיון דחמא ליה וכו': כיון שראה אותו מה כתוב, ויירא יעקב מאד ויצר לו, כיון שקרב אליו, התחיל לכרוע ולהשתחוות לפניו, וזהו שכתוב, וישתחו ארצה שבע פעמים וגו', אמר עשו, אם היה לו כל כך כח, לא היה משתחוה לפני, התחיל להתגאות.
פסקה ל
ת"ח מה כתיב וכו': בוא וראה מה כתוב בבלעם, ויבא אלקים אל בלעם לילה, בלבן כתיב, ויבא אלקים אל לבן הארמי בחלום הלילה, הרי שלבן היה גדול כמו בלעם. כמ"ש לעיל. ויאמר לו השמר לך פן תדבר עם יעקב וגו', שואל, כתוב, פן תדבר, פן תעשה ליעקב רעה, היה צריך לומר. ומשיב, אלא לבן לא רדף אחר יעקב בכח אנשים לעשות עמו מלחמה, כי כחם של יעקב ובניו היה גדול מהם, אלא רדף אחריו להרוג אותו בפיו ולכלות הכל, זהו שכתוב, ארמי אובד אבי, ומשום זה כתוב פן תדבר, ולא כתוב פן תעשה. וכתוב יש לאל ידי לעשות, מאין ידע שהיכולת בידיו. אלא כמ"ש, אלקי אביכם וגו'.
פסקה לא
ודא הוא סהדותא וכו': וזו היא העדות שצוה הקב"ה להעיד, שכתוב וענית ואמרת וגו' ארמי אובד אבי. וענית פירושו כמש"א לא תענה ברעך. וכן ענה באחיו.
פסקה לב
כתיב ביה בבלעם וכו': כתוב בבלעם, ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים, כי כן הוא דרכו. כי היה מנחש. וכן בלבן כתוב, נחשתי, שהסתכל בכשפיו ובקסמיו, כדי לדעת את עסקיו של יעקב. וכשרצה להאביד את יעקב, בנחשים וכשפים שלו רצה להאבידו, ולא עזב אותו הקב"ה, כי אמר לו פן תדבר וגו' כנ"ל.
פסקה לג
והיינו דאמר בלעם וכו': והיינו שאמר בלעם בן בנו של לבן. כי לא נחש ביעקב וגו' שאמר, מי יכול להם, כי זקני רצה להאביד את אביהם בנחשים ובקסמים שלו ולא עלה בידו, שהקב"ה לא הרשהו לקלל, וזהו שכתוב כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל.
פסקה לד
ובכלהו עשרה וכו': ובכל עשרת מיני כשפים וקסמים מהארת הכתרים התחתונים, עשה לבן כנגד יעקב, ולא יכול לו, זהו שכתוב, ותחלף את משכורתי עשרת מונים וגו' כי כולם עשה לבן לנגדו, ולא עלה בידו להרע לו, שכתוב ותחליף את משכורתי עשרת מונים ולא נתנו אלקים להרע עמדי. ושואל, מה הם מונים, ומשיב, כתרגומו מינים. וכתוב לשעירים אשר הם זונים אחריהם. מונים. הם מינים כמשמעו, ועשרה מינים הם של כשפים וקסמים בכתרים התחתונים דקליפות, וכולם עשה לבן לנגדו.
פסקה לה
עשרה זינין אינון וכו': עשרה מינים הם, שכתוב, קוסם, קסמים, מעונן, ומנחש, ומכשף, וחובר חבר, ושואל אוב, וידעוני, ודורש אל המתים, הרי עשרה. ונראה שקסמים חושב לשני מינים להיותו לשון רבים.
פסקה לו
אמר ר' יוסי וכו': אר"י נחש וקסם שני מינים הם, ובמדרגה אחת עולים, וכשבא בלעם כנגד ישראל עשה בקסם, וזה שכתוב וקסמים בידם. וכנגד יעקב בא לבן בנחש, והן זה והן זה לא עלה בידיהם, וז"ש, כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, כי לא נחש ביעקב, היינו מתחילה בימי לבן, ולא קסם בישראל, היינו לאחר כך בימי בלעם.
פסקה לז
אמר בלעם וכו': אמר בלעם לבלק, בוא וראה, מי יוכל להם, כי כל הקסמים והכשפים שבכתרים שלנו, מהארת המלכות של מעלה מתעטרים, והוא, דהיינו ז"א, נתקשר בהם, בישראל, שכתוב, ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו. וע"כ לא נוכל להם בכשפים שלנו.
פסקה לח
א"ר יהודה ח"ו וכו': אר"י, חס ושלום, שבלעם היה יודע משהו בקדושה שלמעלה, וחולק על הנ"ל שאמר שבלעם היה יודע שכשפיו נמשכים ממלכות דקדושה וכו'. כי הקב"ה לא רצה בשום עם ולשון שישתמשו בכבודו אלא הבנים הקדושים שלו בלבדם. דהיינו ישראל שנקראים בנים לה', ואמר והתקדשתם והייתם קדושים, שפירושו, שאותם שהם קדושים ישתמשו בקדושה, ורק ישראל הם קדושים, שכתוב, כי עם קדוש אתה, אתה קדוש, ולא עם אחר.
פסקה לט
מאן דאינון מסאבין וכו': אותם שהם טמאים, טומאה נועדה להם להטמא, עליהם כתוב, טמא הוא בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, דהיינו מחוץ לקדושה, והטמא קורא אל הטמא שכתוב, וטמא טמא יקרא. שפירושו, מי שהוא טמא קורא לטמא, כל דבר הולך אל מינו.
פסקה מ
אמר ר' יצחק וכו': אר"י, לדברי ר' יהודה שאומר כל דבר הולך אל מינו, וכי נאה ליעקב, שהיה קדוש, שיאמר, שנטמא בלבן ובכשפיו, אפשר, שלשבח יחשב לו זה, כי אמר עם לבן גרתי. אמר לו רבי יוסי, אף על פי שאמר ר' יהודה כלא אזיל בתר זיניה, אני מתרץ לך הכתוב, שהרי כתוב, אנכי עשו בכורך, ויש לשאול. וכי נאה הוא לצדיק כיעקב שיחליף שמו בשם של טמא. אלא התירוץ הוא, באנכי טעם מפסיק, כי תחת אנכי כתוב פשטא, ותחת עשו בכורך כתוב זקף קטון, שנגונם מפריד את המלה אנכי, מן עשו בכורך, ופירושו, שאמר, אנכי, מי שאני, אבל עשו בכורך, וכן בארוהו.
פסקה מא
אוף הכי וכו': אף כאן שכתוב, ויהי לי שור וחמור, היינו לאמור לו: אל תשים לבך ורצונך לברכה ההיא שברכני אבי, לחשוב שנתקיימה בי, הוא ברך אותי, הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך, משום זה אומר לך, עבדך יעקב לאדני לעשו. הוא ברך אותי, ברוב דגן ותירוש, הרי לא נתקיים בי, כי לא אצרתי אותם, אלא, ויהי לי שור וחמור צאן ועבד, רועה צאן בשדה. הוא ברך אותי מטל השמים ומשמני הארץ, הרי לא נתקיים בי, רק עם לבן גרתי, כגר, שלא היה לי שום בית, כל שכן משמני הארץ, שלא נתקיימה בי, שלא היתה לי שום ארץ, רק עם לבן גרתי, וכל זה אמר, שלא יסתכל ביעקב לקנאותו, על הברכות, ויקטרג עליו. פירוש, שעל כן אמר לו עם לבן גרתי, ולא מטעם שנשתבח בזה לפני עשו כמו שהקשה רבי יצחק, ואדרבה, שהזכירו לגנאי, כדי להוכיח לו שהיה גר, בלי ארץ ובלי בית. ומה שמביא ראיה מן אנכי עשו בכורך, הוא להוכיח לו, כי הכל הולך אחר הכונה, ואינו נחשב לו לעבירה, שקרא עצמו בשם של טמא, אף כאן, לא נתכוון אלא לבזיון. ואינו נחשב לו לעבירה, מה שנראה מהדברים שהיה מתפאר מחיבורו עם איש טמא. כמו שהקשה ר' יצחק.
פסקה מב
רבי אבא אמר וכו': רא"א, כתוב בו ביעקב, איש תם יושב אהלים, ונקרא איש תם, משום שהוא יושב בשני משכנות עליונים שהם בינה ומלכות, שה"ס אהל רחל ואהל לאה, והוא משלים לצד זה ולצד זה, דהיינו שמכריע בין הקוין ימין ושמאל ומשלימם. הוא לא יאמר שנטמא בכשפיו של לבן, היינו במה שאמר עם לבן גרתי, אבל על מה שאמר רבי יהודה, שכל מין הולך אחר מינו, כמו שהקשה ר' יצחק, התירוץ הוא, ע"כ אמר עם לבן גרתי, להראות שלבו שלם בהודאה על החסד והאמת שעשה לו הקב"ה, שכל העולם היו יודעים מעשיו של לבן מה הם, ומי יכול להנצל מקטרוגו, שרצה לאבדני, והקב"ה הצילני מידו. ולכונה זו אמר, עם לבן גרתי, עוד, הכל היה כדי שלא יקנא בו עשו על הברכות, שלא יחשב שנתקיימו בו, ולא יהיה נוטר לו שנאה, דהיינו כמו שתירץ רבי יוסי. ועל זה כתוב, כי ישרים דרכי ה' וגו', וכתוב, תמים תהיה עם ה' אלקיך.
פסקה מג
וישובו המלאכים וגו': שואל, כיון שאמר באנו אל אחיך, עוד אין אנו יודעים שהוא עשו, וכי היו אחים אחרים ליעקב, ומשיב, אלא באנו אל אחיך, פירושו ואם תאמר שחזר בתשובה, והולך בדרך מתוקן, לא כן, אלא עשו הרשע כמקודם לכן. וגם הולך לקראתך, ואם תאמר, שהולך בלבדו, לא, אלא ארבע מאות איש עמו.
פסקה מד
וכל כך למה וכו': ולמה אמרו לו כל זאת, משום שהקב"ה רוצה תמיד בתפלת הצדיקים ומתעטר בתפלתם. וכמו שאמרנו, שאותו המלאך הממונה על תפלת ישראל סנדלפון שמו, הוא לוקח כל התפלות ועושה מהן עטרה לחי העולמים. ובארוה. ומכל שכן תפלותיהם של צדיקים, שהקב"ה רוצה בהן, ונעשות עטרה, שיתעטר הקב"ה באלו התפלות. ואם תאמר, הלא מחנות המלאכים הקדושים היו באים עמו, ולמה נתירא. אלא, הצדיקים אינם סומכים על זכותם, אלא על תפלות ובקשות אל רבונם.
פסקה מה
ות"ח דאמר ר"ש וכו': ובוא וראה, שאמר ר"ש, תפלה של רבים, עולה לפני הקב"ה, והקב"ה מתעטר באותה התפלה. משום שהיא עולה בכמה אפנים, כי אחד שואל חסדים, והשני גבורות, והשלישי רחמים, ונכללת מכמה צדדים, דהיינו מצד ימין, ומצד שמאל ומאמצע, כי חסדים נמשכים מצד ימין,וגבורות מצד שמאל, ורחמים מהצד האמצעי. ומשום שנכללת מכמה אופנים, וצדדים, נעשית עטרה ומונחת על ראש צדיק חי העולמים, דהיינו יסוד, המשפיע כל הישועות אל הנוקבא, וממנה לכל הצבור, אבל תפלת יחיד אינה כלולה מכל הצדדים, והיא אינה אלא באפן אחד, או שמבקש חסדים או גבורות או רחמים, ועל כן תפלת יחיד אינה מתוקנת להתקבל כמו תפלת הרבים. כי אינה נכללת בכל ג' הקוים, כמו תפלת הרבים. ובוא וראה, יעקב היה כלול, מכל ג' הקוין, בהיותו מרכבה לקו האמצעי הכולל שניהם, ולפיכך חשק הקב"ה בתפלתו, בהיותה בכל השלמות, מכל ג' הקוין, כמו תפלת הרבים. וע"כ כתוב, ויירא יעקב מאד ויצר לו, כי הקב"ה סבב לו את זה כדי שיתפלל, מטעם שחשק בתפלתו.
פסקה מו
רבי יהודה וכו': ר"י פתח ואמר, אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה. אשריהם ישראל, שהקב"ה רצה בהם, ונתן להם תורת אמת, כדי לזכות בה לחיי עולם. כי כל מי שעוסק בתורה, הקב"ה מושך עליו חיים עליונים, ומביאו לחיי העולם הבא, שכתוב, כי הוא חייך ואורך ימיך, וכתוב ובדבר הזה תאריכו ימים, כי היא חיים בעולם הזה, חיים בעולם הבא.
פסקה מז
רבי אלעזר אמר וכו': רא"א, כל מי שעוסק בתורה לשמה, אין מיתתו על יד יצר הרע, שהוא מלאך המות כנ"ל משום שנאחז בעץ החיים ולא הרפה ממנו. ומשום זה, צדיקים העוסקים בתורה אין גופם טמא, לאחר מיתתם, כי אין רוח הטומאה שורה עליהם.
פסקה מח
יעקב אילנא דחיי וכו': שואל יעקב שהיה עץ החיים, למה פחד, מפני עשו, הרי הס"א, אינו יכול לשלוט עליו. ועוד, הרי כתוב, שהקב"ה אמר לו, והנה אנכי עמך, למה היה מתירא. ועוד, הרי כתוב ויפגעו בו מלאכי אלקים, אם מחנות המלאכים הקדושים היו עמו למה פחד.
פסקה מט
אלא כלא יאות וכו': ומשיב, אלא הכל אמת הוא, שלא היה צריך לפחוד, אלא יעקב לא היה רוצה לסמוך על הנס של הקב"ה, שחשב, שאינו כדאי, שהקב"ה יעשה לו נס, מהו הטעם, הוא, משום שלא עבד את אביו ואמו כראוי, ולא עסק בתורה, דהיינו בכ"ב השנים שהיה עם לבן, ולקח שתי אחיות, ואע"פ שהכל נתישב, שיעקב לא חטא כלל בזה, עם כל זה, צריך האדם לפחד תמיד, ולבקש בתפלה לפני הקב"ה, שכתוב, אשרי אדם מפחד תמיד. וכבר בארוהו.
פסקה נ
תא חזי צלותא וכו': בוא וראה, תפלת האבות קיימה את העולם, וכל באי העולם, עליהם מתקיימים וסומכים על זכותם, לעולם ולעולמי עולמים לא נשכחת זכות אבות, משום שזכות אבות היא קיום של מעלה ושל מטה, וקיומם של יעקב, שלם יותר מכולם, ומשום זה כשבאה עת צרה לבניו של יעקב, הקב"ה רואה את צורתו של יעקב לפניו, ומרחם על העולם. כמש"א, וזכרתי את בריתי יעקוב, שכתוב יעקוב עם ו', ולמה כתוב עם ו' משום שה ו' היא צורתו של יעקב ממש. פירוש. כי יעקב הוא מרכבה לז"א שה"ס ה ו' של השם הוי"ה. וע"כ צורתו של יעקב היא ו'.
פסקה נא
תא חזי כל מאן וכו': בוא וראה, כל מי שראה את יעקב, הוא ומי שהסתכל באספקלריאה דנהרא, שהיא ז"א. ולמדנו, שיפיו של יעקב הוא כיפיו של אדם הראשון. אמר ר' ייסא אני שמעתי, שכל מי שהסתכל בחלומו וראה את יעקב מעוטף בלבושיו, חיים נתוספו לו.
פסקה נב
ר"ש אמר וכו': רש"א, למדנו, שדוד המלך מטרם שבא לעולם, לא היו לו חיים כלל, מלבד שאדם הראשון נתן לו משלו ע' שנים. וכך היו חייו של דוד המלך ע' שנים. וחייו של אדם הראשון, היו אלף שנים חסר ע'. ונמצאים אדם הראשון ודוד, באלף השנים הראשונות של בריאת העולם.
פסקה נג
פתח ואמר וכו': פתח ואמר, חיים שאל ממך נתת לו אורך ימים עולם ועד, חיים שאל ממך, זהו דוד המלך. כי כשברא הקב"ה את גן העדן, והטיל בו הנשמה של דוד המלך, הסתכל בה וראה שאין לה חיים משלה כלום, וכך עמדה לפניו כל היום. כיון שברא את אדם הראשון, אמר, זהו ודאי חייו של דוד, ומאדם הראשון היו אלו ע' שנים שדוד המלך חי בעולם.
פסקה נד
תו, אבהן וכו': עוד פירוש. האבות הניחו לו מחייהם כל אחד ואחד. אברהם הניח לו מחייו, וכן יעקב ויוסף. יצחק לא הניח לו כלום, משום שדוד המלך בא מצדו, פירוש. כי דוד המלך ה"ס הנוקבא מצד שמאל, שאז היא חושך ולא אור כמ"ש להלן, וע"כ לא היו לו חיים, כי אין חיים אלא מצד ימין, שה"ס ז"א הנקרא עץ החיים. וגם יצחק היה מצד שמאל, אלא שנכלל באברהם בסו"ה, אברהם הוליד את יצחק, וכן בכח העקדה, וע"כ היו לו חיים. וכל זה רק לעצמו, אבל ליתן חיים לדוד, לא היה יכול, מטעם שעקרו מקו שמאל היה, ולא היו לו חיים מצד עצמו אלא מכח התכללות. וז"ש, בגין דדוד מלכא מסטריה קא אתא, כלומר שגם יצחק מקו שמאל כמו דוד, וע"כ לא היה יכול ליתן לו חיים משלו.
פסקה נה
ודאי אברהם וכו': ודאי שאברהם הניח לו חמש שנים, כי היה לו לחיות מאה ושמונים שנה, כמו יצחק, והוא חי רק מאה ושבעים וחמש שנים, וה' שנים חסרות. יעקב היה לו לחיות בעולם כימי אברהם, שהם קע"ה שנים, ולא חי אלא קמ"ז שנים, חסרות לו כ"ח שנים. נמצא שאברהם ויעקב הניחו לו מחייהם ל"ג שנים. יוסף, חי מאה ועשר שנים, היה לו לחיות קמ"ז שנה, כימי יעקב, חסרות ל"ז שנים, ועם ל"ג של אברהם ויעקב, הם שבעים שנה, שהניחו לדוד המלך להתקיים בהם. ודוד חי בכל אלו השנים שהניחו לו האבות.
פסקה נו
ואי תימא יצחק וכו': ואם תאמר, יצחק, למה לא הניח לו כלום מחייו כמו אברהם יעקב ויוסף. ומשיב, משום שיצחק היה חשך דהיינו מקו שמאל שמטרם התכללותו עם הימין הוא חשך כנ"ל, ודוד מצד החשך בא, כלומר שגם הוא מצד שמאל, ומי שהוא בחשך, אין לו אור כלל, ואין לו חיים, ועל כן, לא היו חיים לדוד כלל. אבל אלו, דהיינו אברהם יעקב ויוסף, שהיה להם אור, כי מצד ימין הם, האירו לדוד המלך ומהם הוא צריך להאיר ושיהיה לו חיים, כלומר שמוכרח להתכלל בימין, כי מצד החשך, דהיינו משמאל, אין שם חיים כלל. וע"כ, לא בא יצחק בחשבון.
פסקה נז
ואי תימא יוסף וכו': ואם תאמר, יוסף למה הניח לו חיים יותר מכולם, דהיינו ל"ז שנים והם לא הניחו לו אלא ל"ג שנים. ומשיב, אלא ודאי יוסף בלבדו שקול ככולם, משום שנקרא צדיק, דהיינו יסוד, הכולל את כל הספירות, וזהו שמאיר ללבנה, שהיא הנוקבא, יותר מכולם, ומשום זה, הוא הניח לדוד המלך חיים יותר מכולם. שכתוב ויתן אותם אלקים ברקיע השמים להאיר על הארץ. פירוש הרקיע הוא בחינת יסוד צדיק. דהיינו יוסף, והארץ ה"ס הנוקבא, דהיינו דוד המלך, הרי שהמאיר אל הנוקבא הוא היסוד שה"ס יוסף, וע"כ נתן לו חיים יותר מכולם.
פסקה נח
ת"ח יעקב וכו': בוא וראה, יעקב, תפלתו הגינה עליו מפני עשו, ולא זכותו, משום שרצה להניח את זכותו, לבניו אחריו, ולא להוציאו לצורך עצמו עתה מפני עשו. וע"כ התפלל תפלתו אל הקב"ה, ולא סמך עצמו על זכותו שינצל בשבילה.
פסקה נט
ויאמר אם יבא עשו וגו': בוא וראה, מה כתוב, ויחץ וגו' לשני מחנות. שואל למה חצה אותם לשני מחנות. ומשיב, משום שאמר אם יבא עשו וגו' והיה המחנה הנשאר לפליטה, שיש להקשות, וכי לא יכול להיות שעשו יכה את שני המחנות, ומה היא הודאות שיהיה מחנה נשאר לפליטה.
פסקה ס
ת"ח שכינתא לא וכו': ואומר, בוא וראה, השכינה לא סרה מאהל לאה ומאהל רחל, אמר יעקב, יודע אני, שיש להם לאלו שמירה מן הקב"ה. לפיכך מה עשה, וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה, אמר אם יכה עשו יכה את אלו, אבל בעד אלו דהיינו בני הגבירות, איני מפחד בעדם משום שהשכינה עמהם. ולפי"ז יהיה הפירוש של ראשונה, ראשון לסכנה. ועל כן אמר והיה המחנה הנשאר לפליטה, דהיינו משום שהשכינה עמהם. כיון שעשה זאת, ערך תפלתו עליהם על השפחות וילדיהן מה כתוב, ויאמר יעקב אלקי אבי אברהם וגו'.
פסקה סא
רבי יוסי פתח וכו': ר"י פתח ואמר, תפלה לעני כי יעטוף וגו'. מקרא זה בארוהו בכמה מקומות. אלא דוד המלך אמר זה, כאשר הסתכל וראה בהליכות העני, והסתכל בו, בשעה שהיה הולך ובורח מפני חמיו, שאול המלך, אז אמר תפלה לעני. זו היא תפלה שהעני מתפלל לפני הקב"ה, וזו היא תפלה, המקדימה להתקבל לפני כל תפלות העולם.
פסקה סב
כתיב הכא תפלה וכו': כתוב כאן תפלה לעני, וכתוב שם תפלה למשה איש האלקים, ושואל, מה בין זו לזו. ומשיב, אלא זו, התפלה לעני, היא תפלה של יד, שה"ס הנוקבא, כי הנוקבא נקראת עני משום שאין לה מעצמה כלום והכל צריכה לקבל מז"א. וזו, התפלה למשה, היא תפלה של ראש, שהוא ז"א. ואין להפריד בין תפלה לעני ובין תפלה למשה, דהיינו בין הנוקבא לז"א. כי צריכים להיות תמיד בזווג. ושניהם שקולים כאחד.
פסקה סג
ועל דא צלותא וכו': ועל כן תפלת העני מקדימה להתקבל לפני הקב"ה מכל תפלות העולם, משום שכתוב, כי לא בזה ולא שקץ ענות עני וגו'. ובוא וראה, תפלה לעני היא תפלה של יד. דהיינו הנוקבא, שהיא תפלת העני הדבוק בעניו, כמי שאין לו מעצמי מאומה.
פסקה סד
דבר אחר תפלה וכו': פירוש אחר. תפלה, רומז על משה שהוא ז"א. לעני, על דוד, שהוא הנוקבא. כי יעטוף, היינו בשעה שמתכסית הלבנה, שהיא הנוקבא, שהשמש שהוא ז"א, נעלם ממנה. ולפני הוי"ה, שהוא ז"א, ישפוך שיחו, כדי להתחבר עם השמש, שהוא ז"א.
פסקה סה
ת"ח צלותא דכל וכו': בוא וראה, תפלת כל אדם היא תפלה, אבל תפלת העני, היא תפלה העומדת לפני הקב"ה, שהיא שוברת שערים ופתחים, ונכנסת להתקבל לפניו. וזהו שכתוב, והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני, וכתוב, שמוע אשמע צעקתו. ולפני ה' שיחו, היינו כמי שמתרעם על דיניו של הקב"ה.
פסקה סו
אמר ר' אלעזר וכו': אר"א, תפלת הצדיקים, היא שמחה לכנסת ישראל, שהיא הנוקבא, להתעטר, עם התפלה, לפני הקב"ה. ומשום זה, היא אהובה יותר על הקב"ה מתפלת העני, ומשום זה, הקב"ה משתוקק לתפלת הצדיקים בשעה שצריכים להתפלל, משום שיודעים איך לרצות את רבונם.
פסקה סז
מה כתיב ביה וכו': מה כתוב בו ביעקב, בתפלתו, אלקי אבי אברהם ואלקי וגו', העטיר, וקשר קשר בהתקשרות אחת כראוי, שאמר אלקי אבי אברהם, שהוא לימין, ואלקי אבי יצחק, שהוא לשמאל, האומר אלי, דהיינו לו עצמו שהוא קו אמצעי המכריע, כאן, בקו האמצעי, תלוי הדבר, לעטר את מקומו ביניהם, בין אברהם ויצחק שהם ימין ושמאל, וע"כ אמר לו, שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך.
פסקה סח
קטנתי מכל החסדים: שואל, מה היה צריך ליעקב לומר זאת, דהיינו קטנתי וגו' עם זה שהזכיר מקודם לכן, שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך ומשיב, אלא אמר יעקב, אתה הבטחת להיטיב עמי, ואני יודע שכל מעשיך הם על תנאי, אם יעשו רצונך, ואני אין בי שום זכות, כי קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך. ועל כן אינך צריך לקיים לי הבטחתך וכל מה שעשית לי עד היום, לא היה משום זכויותי, אלא בשביל טובך, הוא שעשית לי, וכל אותו החסד והאמת היה בשביל טובך, כי כאשר עברתי את הירדן בתחילה, בעת שהייתי בורח מפני עשו, יחידי עברתי את הנהר ההוא, ואתה עשית עמי חסד ואמת, והרי עתה אני עובר את הנהר עם שתי מחנות. דהיינו אלו שתי המחנות שחצה.
פסקה סט
עד הכא סדורא וכו': עד כאן אמר סדר שבחו של רבונו, מכאן ולהלאה בקש מה שצריך לו, להורות לכל בני העולם, שאדם צריך לסדר שבחו של רבונו בתחילה, ואחר כך יתפלל תפלתו. כי כן עשה יעקב, בתחילה סדר שבחו של רבונו, וא;חר שסדר השבח, אמר תפלתו שצריך.
פסקה ע
הה"ד הצילני נא מיד וכו': וזה הוא שכתוב הצילני נא מיד אחי וגו', דהיינו שלאחר שסידר השבח התפלל תפלתו. מכאן נשמע, שמי שמתפלל תפלתו צריך לפרש דבריו כראוי. שאמר, הצילני נא, שלכאורה היה זה די כי אינו צריך יותר מהצלה, עם כל זה אמר להקב"ה: ואם תאמר, שכבר הצלת אותי מלבן, לכן פירש מיד אחי. ואם תאמר, שגם קרובים אחרים סתם, נקראים אחים, ע"ד שאמר לבן ליעקב הכי אחי אתה ועבדתני חנם, לכן פירש מיד עשו. מה הטעם, משום שצריכים לפרש הדבר כראוי. וע"כ האריך עוד, ואמר, אם תאמר, למה אני צריך להצלה, כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני וגו', וכל זה כדי להסביר הדבר למעלה, ולפרש אותו כראוי, ולא לסתום הדבר.
פסקה עא
ואתה אמרת היטב איטיב וגו': ושואל מהו ואתה. ומשיב, כמו שאתה אומר ואתה מחיה את כולם, שפירושו, הנוקבא הנקראת אתה, אף כאן ואתה אמרת, הוא שם הנוקבא.
פסקה עב
תא חזי דוד וכו': בוא וראה, דוד המלך אמר, יהיו לרצון אמרי פי, אלו הם דברים שהם מפורשים, והגיון לבי, אלו הם דברים שהם סתומים, שאין אדם יכול לפרש אותם בפיו, זה הוא הגיון שהוא בלב, שאינו יכול לפרשו.
פסקה עג
ועל דא אצטריך וכו': ועל כן צריך להיות דבר שהוא מפורש בפה דהיינו, אמרי פי. ודבר שהוא תלוי בלב, ואינו מפורש בפה דהיינו הגיון לבי, כי הכל הוא סוד. אחד הוא כנגד המדרגה התחתונה, שהיא הנוקבא, ואחד כנגד המדרגה העליונה שהיא בינה. דבר המפורש בפה, הוא כנגד המדרגה התחתונה, הצריכה להתפרש, שה"ס עלמא דאתגליא. דבר ההוא התלוי בלב, הוא כנגד מדרגה יותר פנימית, שהיא בינה, שהיא עלמא דאתכסיא, והכל הוא כאחד, כלומר ששניהם צריכים. וע"כ אמר, יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך וגו'.
פסקה עד
כגוונא דא אמר יעקב וכו': כעין זה אמר יעקב, מתחילה פירש הדבר כראוי, ואחר זה סתם הדבר, להיותו תלוי בהגיון הלב שאינו צריך להתפרש, שכתוב, ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרוב, כאן הוא דבר התלוי בלב, שאינו צריך להתפרש. וכן צריך להיות כמו שאמרנו ששניהם צריכים כדי ליחד יחוד השלם כראוי.
פירוש. שיש מוחין דמספר, והיינו המפורש בפה, שה"ס הארת החכמה המתגלה על ידי הנוקבא הנקראת פה. ויש מוחין בלי מספר, שה"ס חסדים מכוסים. (כנ"ל בהקדמת הזהר דף כ"ט ד"ה במספר) ונמשכים מבינה ונקראים הגיון לבי. ובתחילה אמר יעקב, ואתה אמרת היטב איטיב עמך, וה"ס מוחין דמספר, וע"כ הקדים השם ואתה, שהוא עלמא דאתגליא, שממנה נמשכים המוחין דמספר, ואח"כ אמר אשר לא יספר מרוב, שהם המוחין בלי מספר הנמשכים מעלמא דאתכסיא, שהם חסדים מכוסים. ושניהם צריכים. (כמ"ש שם בהקדמת ספר הזהר דף ל' ד"ה ושמא ע"ש.) זכאין אינון צדיקייא וכו': אשריהם הצדיקים שיודעים לסדר שבחיו של רבונם כראוי, ולהתפלל אחר כך תפלתם. ומשום זה כתוב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.
פסקה עה
ויותר יעקב לבדו וגו': רבי חייא פתח ואמר, לא תאנה אליך וגו', בוא וראה, כאשר ברא הקב"ה את העולם, עשה בכל יום ויום המלאכה הראויה לו, ובארוהו. ונאמר, שביום רביעי עשה את המאורות, ואז נבראה הלבנה חסרה, שהיא אור שמיעט את עצמו, ומשום שהיא מארת חסר ו', ניתן מקום לשליטה לכל הרוחות, והשדים. ורוחות סערה, ומזיקים, וכל רוחות הטומאה. (וביאור הדברים, לעיל ב"א דף צ"ה ד"ה ויאמר).
פסקה עו
כלהו סלקין ושאטין וכו': כולם עולים ומשוטטים בעולם להשטות בני אדם, ונתמנו במקומות שנחרבו מישוב, ובשדות קשים, שאינם ראויים לזריעה, ובמדבריות חרבים. וכולם מצד רוח הטומאה, ולמדנו, כי רוח הטומאה הבא מנחש עקלתון, שהוא לילית, הוא רוח הטומאה ממש, והוא נתמנה בעולם, להשטות אנשים אליו. וע"כ היצר הרע שולט בעולם.
פסקה עז
ואיהו אתמני לגבייהו וכו': והוא נתמנה אצל בני אדם ונמצא עמהם, ובערמה ובעלילות הוא בא אליהם, להשטות אותם מדרכי הקב"ה. כמו שהשטה את אדם הראשון וגרם מות לכל העולם, כן הוא משטה בני אדם וגורם להם להטמא.
פסקה עח
ומאן דאתי לאסתאבא וכו': ומי שבא להטמא מושך עליו את רוח הטומאה ההוא, ומתדבק עמו. וכמה הם, רוחות הטומאה, הנועדים לטמא אותו, ומטמאים אותו והוא נטמא. ומטמאים אותו בעולם הזה ובעולם ההוא. וכבר נתבאר.
פסקה עט
ובשעתא דאתי וגו': ובשעה שאדם בא להטהר, אותו רוח הטומאה נכנע מפניו, ואינו יכול לשלוט עליו. ואז כתוב, לא תאנה אליך רעה וגו'. אמר ר' יוסי לא תאנה אליך רעה, זו היא לילית. ונגע לא יקרב באהלך, אלו הם שאר מזיקים. וכבר בארוהו, ולמדנו.