הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג
ויצא
פסקה א
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה: ר' חייא פתח, ואמר, וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם. מקרא זה בארוהו. אבל וזרח השמש, זה יעקב שהוא ז"א, כשהיה בבאר שבע, שהיא בינה, ובא השמש, כאשר הלך לחרן, שהיא הנוקבא דז"א. שכתוב וילן שם כי בא השמש. ואל מקומו שואף זורח, הוא שכתוב וישכב במקום ההוא. כלומר, הנוקבא נקראת מקום, ושם הוא שואף ומאיר. ומפרש, ויצא יעקב, שהוא לשון זריחה, כמו השמש יצא וגו'. ובאר שבע היא בינה, שמשם מקבל ז"א אורו. וחרן, היא הנוקבא המקבלת אור השמש שהוא ז"א.
פסקה ב
ות"ח שמשא וכו': ובוא וראה. השמש, אף על פי שמאיר לכל העולם, נסיעותיו הן רק בב' צדדים, כמו שאתה אומר, הולך אל דרום וסובב אל צפון. משום שדרום הוא קו ימין וצפון הוא קו שמאל, ונמשך ויוצא השמש בכל יום מצד מזרח, שהוא בחינתו עצמו תפארת, והולך לצד דרום, לקו ימין, חסד, ואחר כך סובב לצד צפון לקו שמאל גבורה, כלומר שנכלל מהארת ב' הקוין, ומצד צפון הולך לצד מערב, שהוא הנוקבא, ואז השמש שוקע והולך למערב. ובזה מבאר, יוצא ממזרח, הוא שכתוב ויצא יעקב מבאר שבע, שאז נכלל בב' הקוין דרום צפון כנ"ל, והולך למערב, שהוא הנוקבא, שכתוב וילך חרנה. ומלמדנו בזה. שההארה המרומזת בהכתוב, ויצא יעקב וגו', הוא הארה שלמה, דהיינו שכלולה מב' הקוין ימין ושמאל שה"ס חכמה וחסדים יחדיו.
פסקה ג
ר' שמעון אמר וכו': רש"א, הוא יצא מכלל ארץ ישראל, שכתוב ויצא יעקב מבאר שבע, שהיא הנוקבא בשלמותה הנקראת באר שבע, ונקראת ארץ ישראל, והלך לרשות אחר, שכתוב וילך חרנה. שהוא חוץ לארץ ישראל, ששם רשות הס"א. ומפרש דבריו, יצא ממזרח, שה"ס קו אמצעי הכולל ב' הקוין ימין ושמאל, שכתוב ויצא יעקב מבאר שבע, שהוא שמטה, דהיינו הנוקבא, שלקח מעומק העליון שהיא בינה, את האור המאיר והולך למערב, כלומר, שלקח אותו אור שהולך ושוקע במערב, שהוא קו שמאל בלי הימין, שכתוב וילך חרנה, דהיינו מקום, אשר דין וחרון אף שמה. שהוא רשות הסטרא אחרא, כנ"ל. כי הארת שמאל בלי ימין היא בחינת הס"א, והולך ושוקע עד שנסתם כולו. שהוא מטעם חסרון אור החסדים של קו הימין, שאין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים, (כנ"ל לך דף ט"ז אות כ"ו ד"ה עוד).
ונמצא ר"ש חולק על רבי חייא בד' דברים. א) אשר ויצא יעקב אין פירושו זריחה, אלא יציאה מרשות לרשות. ב) שלא היה כלול בעת היציאה מדרום וצפון, שבסו"ה הולך אל דרום וסובב אל צפון, אלא שהיה בהארת השמאל בלי הימין, דהיינו מצפון בלבד. ג) אשר באר שבע אינו בינה, אלא הנוקבא בשלמותה בזמן שהיא דבוקה במזרח. ד) אשר חרן אינו הנוקבא דז"א, אלא רשות דסטרא אחרא.
פסקה ד
ר' יוסי מוקי וכו': ר"י מפרש את מקרא הזה, על הגלות. כי בתחילה היה יורד אור מעומק העליון, שהוא בינה, ויעקב, שהוא ז"א לקח אותו והלך והשפיע לבאר שבע, שה"ס באר שחפרוה שרים, דהיינו הנוקבא הנבנית מאו"א הנקראים שרים. שיעקב היה מאיר משם, מאו"א, והשלים אותה הבאר בכל שלימותה. ובימי הגלות הוא נוסע מבאר שבע זו, והולך לחרן, שכתוב וילך חרנה, כלומר חרון אף, ומהו חרון אף של הקב"ה, היא מדרגה הרעה, הארץ של רשות אחר, דהיינו המלכות דקליפות. ונמצא שהוא חולק גם כן על ר' חייא, באותן ד' דברים הנ"ל כמו ר"ש.
פסקה ה
אמר רבי חייא וכו': כשהשמש שהוא ז"א, הולך למערב, שהוא הנוקבא, נקרא מערב הזה מקום של השמש, הכסא שלו, שהוא המקום שהשמש שורה עליו. וזהו שכתוב ואל מקומו שואף זורח הוא שם. שהולך אל המקום להאיר עליו, והוא לוקח כל האורות דהיינו מקו ימין ומקו שמאל, ומאספם אליו, כלומר שמשפיע אותם אל הנוקבא.
פסקה ו
והיינו כמה דתנינן וכו': והיינו כמו שלמדנו שהקב"ה דהיינו ז"א, מניח תפלין, שפירושו, כי לוקח כל כתרים העליונים, ומי הם. הם סוד אבא עלאה ואמא עלאה, כלומר. המוחין דחכמה ובינה, שה"ס ב' פרשיות קדש והיה כי יביאך. אשר קדש ה"ס המוחין דאבא עלאה, חכמה. והיה כי יביאך ה"ס המוחין דאמא עלאה, בינה. והם תפלין שבראש כלומר ג"ר דתפלין, סוד י"ה, המכונים ראש. כמו שלמדנו כהן גדול נוטל בראש, שפירושו ג"ר, אף כאן ראש הוא ג"ר. ואחר שלקח המוחין דאבא ואמא שהם י"ה, הוא לוקח ימין ושמאל של מוח הדעת שה"ס ב' פרשיות שמע והיה אם שמוע, שה"ס ו"ה. ונמצא שז"א לקח בזה כל המוחין. שהם חו"ב חו"ג, שהם סוד ד' הפרשיות המכונים תפלין דקב"ה. כמבואר. (ועי' לעיל בהקדמת הזהר דף רכ"א מאות רל"ז עד אות רמ"ד. שמובא שם סוד התפלין באורך.)
והוכיח ר"ח בזה לר"ש, שאין לומר שויצא יעקב מבאר שבע, פירושו שלקח רק הארת השמאל בלי ימין כדברי ר"ש, כי אין השכינה נקראת מקום, אלא בעת שמשפיע לה מכל האורות, כמבואר בסוד התפילין של הקב"ה, וכאן כתוב, ויפגע במקום, א"כ המשמעות הוא שיעקב האיר לה כל האורות, ולא רק הארת שמאל בלבד. וסתר בזה כל דברי ר"ש, כי לפי"ז נמצא אשר ויצא יעקב, אין פירושו, שיצא מרשות הקדושה לרשות הס"א כדברי ר"ש, אלא שהיא זריחה שלמה, שהרי האיר מכל האורות יחד, שהיא קדושה. וכן באר שבע הוא בינה, שהוא המקור של צד מזרח, הכולל לכל האורות יחד. וחרן הוא הנוקבא דקדושה המקבלת אותה השלמות, ולא בחינת ס"א כר"ש. ונמצא שדחה בזה כל דברי ר"ש, אמנם להלן (באות ח') משיב לו ר"ש, אשר חרן היא באמת הערלה, אלא אח"כ חזר יעקב לנוקבא דקדושה, שעליה כתוב, ויפגע במקום, ומיושב הכל.
פסקה ז
רבי אלעזר אמר וכו': רבי אלעזר בא לחזק את דברי רבי חייא, ואמר, תפארת ישראל, שהוא ז"א, לוקח הכל, כל הד' מוחין חו"ב תו"מ כנ"ל. וכשנמשכה כנסת ישראל למעלה אל הבינה, לוקחת גם היא את כולם, כמו ז"א, והיא כוללת את עולם הזכר של הקב"ה, דהיינו בינה, וכן עולם הנקבה של הקב"ה, שהוא בחינתה עצמה, וכמו שכל האורות יוצאים מעולם הזה של הבינה, כן לוקח אותם כולם עולם הזה של הנוקבא, כי זו שוה לזו, דהיינו הבינה שוה עתה אל הנוקבא, מטעם שעלתה אליה והלבישה אותה, והתחתון העולה לעליון נעשה כמוהו, ומשום זה באר שבע הוא יובל, שהיא בינה, באר שבע הוא שמטה, שהיא הנוקבא. כלומר משום שאורותיהם של הבינה והנוקבא שוים לכן נקראים שניהן באר שבע. והשמש הזה אינו מאיר אלא מיובל, ועל כן אומר הכתוב, ויצא יעקב מבאר שבע, שהיא בינה הנקראת ג"כ באר שבע, וילך חרנה שהיא מערב שהיא שמטה, דהיינו הנוקבא, ונמצא שר"א חזק בזה את דברי ר' חייא, שאמר, אשר באר שבע היא בינה, וחרן היא הנוקבא.
פסקה ח
ר"ש אמר וכו': רש"א, ויצא יעקב מבאר שבע, זהו מערב, שנת השמטה, דהיינו הנוקבא, וילך חרנה, זהו שנת ערלה, משום שיצא מרשות הקדושה לרשות אחר, כי ברח מפני אחיו, כמו שלמדנו, וכאשר הגיע לבית אל שהוא רשות קדוש, מה כתוב ויפגע במקום. פירוש, ר"ש משיב על הוכחת רבי חייא, לעיל, לסתור דבריו, במה שפירש שיעקב לקח הארת שמאל לבד מכח מה שנאמר ויפגע במקום ואין הנוקבא נקראת מקום אלא בעת שז"א משפיע לה כל המאורות וכו' כנ"ל באות ו' ע"ש, וע"ז משיב לו כאן שמתחילה יצא מרשות הקדושה משום שלקח הארת שמאל בלי ימין, ולבסוף חזר לקדושה ונכלל מכל האורות ואז נאמר ויפגע במקום. ומתוך שבאמצע מביא הזהר מאמר ר' אלעזר, על כן מביא הזהר פעם ב' תוכן דברי ר"ש, כדי לסיים, שאח"כ חזר לקדושה כשהגיע לבית אל וכו'.
פסקה ט
מאן מקום וכו': שואל אי זה מקום הוא שאומר הכתוב. רבי חייא אמר, זה הוא מקומו של ז"א, דהיינו הנוקבא, כמו שאמרנו לעיל (באות ו'.), שכתוב, ו אל מקומו שואף, וילן שם כי בא השמש, הוא כמו שאתה אומר, שואף זורח הוא שם, כי כדי להאיר לו הוא בא.
פסקה י
ויקח מאבני המקום: לא כתוב אבני המקום, אלא מאבני המקום, שמשמע שבחר אבנים ידועות משם. ואומר, אלו הן אבנים יקרות, מרגליות טובות, שהן שתי עשרה אבנים עליונות, ותחתיהן שתי עשרה אלף ורבבות אבנים מחוטבות, וכולן נקראות אבנים. משום זה אומר הכתוב, מאבני המקום, ולא אבני. המקום, הוא המקום שאמרנו, דהיינו הנוקבא, כנ"ל.
פירוש. הנוקבא נקראת אבן בסו"ה אבן ישראל. והמדרגות שבה מכונות אבנים טובות. ומשום שמקבלת מנה"י דז"א הנקראים רגלין, היא מכונית גם כן מרגליות, מלשון, ותגל מרגלותיו. ומספר י"ב רומז על חכמה ועשרה על חסדים, כמבואר לעיל (בהקדמת הזהר דף י"ד במראות הסולם ד"ה ועם זה ע"ש) ומלבד הטעם שנתבאר שם, יש עוד טעם על מה שמספר י"ב מורה על הארת חכמה. והוא כי יורה שממותקת כולה בבינה וראויה לקבלת החכמה, וע"כ יש בד' ספירות חו"ב תו"מ שלה, אחר התכללותם זה בזה, רק י"ב ספירות, דהיינו חכמה בינה ות"ת בכל אחת מהן, ובחינת עצמה חסרה, מחמת שנמתקה בבינה. וע"כ הם ד' פעמים ג', שהם י"ב, ולא ד' פעמים ד' שהם ט"ז. וזה סוד הים של שלמה העומד על שני עשר בקר. כי הנוקבא בעת שמקבלת הארת חכמה נקראת ים, ואז עומדת רק על י"ב ספירות הנקראות בקר, דהיינו ג' לכל רוח, ולא ד' כמבואר.
והארותיה העוברות לעולמות מאצילות ולמטה נבחנות ג"כ למספר י"ב ולהיותן מבחינת חכמה והן בסוד אלפים, בסו"ה ואאלפך חכמה. וע"כ הן י"ב אלפים אבנים, ומבחינת הארת החסדים המלבשת החכמה, נבחנות לרבבות, כי עשרה אלף ה"ס ריבוא, שהוא מספר המורה על הארת חסדים כנ"ל, שבתוכן חכמה. ובהיותן עוברות דרך המסך שמתחת האצילות, הן נחצבות שם, כלומר שנחצבות ונפרדות מאור אצילות מפאת המסך המסיים את עולם האצילות. וז"ש ותחות אלין תחת י"ב אבנים שבנוקבא דאצילות תריסר אלף ורבוון אבני פסילן, הארות החכמה ה"ס י"ב אלף. והארות החסדים הן רבבות כנ"ל. והן מחוצבות, מחמת שעברו דרך המסך דאצילות החוצב ומפרידן מאצילות. וכלהו אקרון אבנין, הן י"ב מדרגות שבה עצמה, והן הארותיה הנמשכות ממנה בסוד י"ב אלפים ורבבות, כולן נקראות אבנים, בגין כך מאבני המקום, ולא אבני, כי אם אמר אבני המקום היו גם הארות התחתונות בכללם כי גם הן נקראות אבנים, וע"כ מדייק הכתוב, מאבני המקום, להורות שלקח רק אותן י"ב אבנים שבה עצמה בלבד.
פסקה יא
וישם מראשותיו: שואל, מראשותיו של מי. ואומר, אלא מראשותיו של אותו המקום, שהיא הנוקבא. ושואל מהו פירושו של מראשותיו, אם תאמר, שפירושו הוא, כמי ששם דבר תחת ראשו. אינו כן. אלא, מראשותיו פירושו, לארבע ראשים של העולם, היינו לד' רוחות, דרום צפון מזרח מערב, שה"ס חו"ב תו"מ, (כנ"ל ב"א דף רי"ב ד"ה ודא) והוא מלשון הכתוב, ומשם יפרד והיה לארבע ראשים, שלשה אבנים נתן לרוח צפון, ושלשה לרוח מערב, ושלשה לרוח דרום, ושלשה לרוח מזרח. ואותו המקום עומד עליהן להתתקן בהן. דהיינו בסו"ה ויעש את הים וגו' עומד על שני עשר בקר, שלשה פנים צפונה ושלשה פנים ימה ושלשה פנים נגבה ושלשה פנים מזרחה והים עליהם מלמעלה, וכמו שנתבאר זה בדבור הסמוך, ע"ש.
פסקה יב
וכדין וישכב במקום ההוא: וישכב הוא נוטריקון ויש-כ"ב, שהם י"ב מרגליות שלמטה, שהנוקבא עומד עליהם כנ"ל, המורה על חכמה שבה, וכל אלו המדרגות שהן על מקום הזה שהם עשר ספירות, שמספר הזה מורה על הארת חסדים שבה, הרי הם כ"ב, הרומז על שלימותה הן מחכמה והן מחסדים, כיון שנתתקן המטה בסוד כ"ב, שכב בה. ושואל מי שכב בה, ואומר, השמש שהוא ז"א שכב בה. ועל כן כתוב ביעקב שהוא ז"א, וישב על המטה, כי לו היא ראויה ולא לזולתו. משום שהיא הנוקבא דז"א. ועל כן וישכב במקום ההוא. ועל זה כתוב וזרח השמש ובא השמש, (כנ"ל באות א')
פסקה יג
וזרח השמש ובא השמש: שואל, מה ראה שלמה המלך, אשר ההתחלה מספר החכמה שלו הוא מכאן, מסוד זריחת וביאת השמש. אלא אמר רבי אלעזר, שלמה המלך העמיד את ספרו על ז' הבלים, שהעולם עומד עליהם, והם עמודים ואדנים המהוים קיומו של העולם. ומשום זה המה נקראים הבלים, כי כמו הגוף, שאינו מתקיים בלי הבל, אף העולם כן, שאינו מתקיים זולת על ההבלים שאמר שלמה המלך, והם שבע, שכתוב הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל הרי שבע הבלים כאן בהכתוב: הבל, אחד הבלים, הוא לשון רבים, ומיעוט רבים שנים הרי שני הבלים, וביחד הם ג' הבלים. ועוד פעם אומר הבל הבלים, הרי ששה, והכל הבל שלבסוף, הרי ז' הבלים.
פירוש. הדבור, שה"ס הנוקבא כולל בתוכו קול והבל, אשר ההבל הוא שורש אל הקול, והקול הוא שורש אל הדבור, וע"כ הם נבחנים, לנשמה רוח ונפש, שהבל ה"ס הנשמה שהיא שורש הרוח, וקול הוא רוח שהוא שורש אל הנפש. המכונה דבור. וז' הבלים ה"ס ז' ספירות תחתונות של הבינה הנקראת נשמה. שהן מלובשות בז"ס של ז"א הנקרא רוח, ובתוך ז"ס של הנוקבא הנקראת נפש, וכן נקראת עולם. וז"ש עלמא שה"ס הנוקבא, לא אתקיים אלא על הבלים דאמר שלמה מלכא, ואינון שבע כי שבעה הבלים הם שבע נשמות בתוך ז' ספירות חג"ת נהי"מ של העולם, שהוא הנוקבא. ג' ספירות חג"ת מכונות עמודים. ונהי"מ מכונות אדנים.
פסקה יד
ואי תימא אי הכי וכו': ואם תאמר, אם כן הוא, שהם מרגליות טובות שהעולם עומד עליהן, הרי במקום אחר כתוב הבלים רעים, שהם חורבן העולם, דהיינו שכתוב, זה הבל וחלי רע הוא. זה הבל ורעות רוח. ומשיב אלא ודאי, אף על פי שאלו שבע הבלים שהם קדושים, הם קיום העולם, יש כנגד אלו, ז' הבלים שכל הדינים שבעולם יוצאים מהם ומתפשטים מהם. ונקראים הבלים אחרים, להעניש בני אדם ולתקן אותם, שילכו בדרך הישר. ונקראים: הבל, שחלי רע שורה בו, הבל, שהוא רעות רוח, והם קיום העולם, כי בשבילם הולכים בני אדם בדרך הישר, וביראה מפני הקב"ה. ועל כן, הרבה הם הבלים הרעים, המתפשטים מאלו שבע הבלים דקדושה, להיותם גם הם קיום העולם.
פסקה טו
ושירותא דאיהו אמר וכו': ומה שהוא אמר בהתחלה סוד השמש, דהיינו מה שהתחיל הספר בהכתוב, וזרח השמש ובא השמש (כנ"ל באות י"ג) הוא, מפני, שהוא הבל המקיים העולם, והוא סוד להביא את האדם בתוך האמונה העליונה של הקב"ה, כלומר, שיזכה למוחין העליונים דבינה, שנקראת אמונה העליונה דקב"ה, וע"כ כל מה שהיא מתחת המדרגה הזו, דהיינו מתחת השמש, אינו סוד האמונה, כלומר שאינו מן הקדושה, וע"כ כתוב, ואין יתרון תחת השמש, וכתוב בכל אשר נעשה תחת השמש, כי מתחת זו, אין צריכים להתדבק.
בכדי להבין הדברים, צריכים לבאר סוד ז' הבלים הקדושים וז' הבלים הרעים, משורשם. ותדע, ששורשם הוא קו שמאל שבישסו"ת, בעוד שהוא במחלוקת עם קו ימין שבו, שאז נסתמים האורות שבו ונעשים הבל. כלומר, שנעשו הבל ורעות רוח. ומתוך שישסו"ת הוא בחינת ז"ס תחתונות דבינה, שהם חג"ת נהי"מ, לפיכך יש כאן ז' אורות שנחרבו ונעשו ז' הבלים. ותקונם של ז' הבלים אלו נעשו ע"י עלית הקול, שהוא ז"א, אל ישסו"ת, שהכריע בין ב' הקוין אשר שם, והבדיל ביניהם, שהשמאל יאיר ממטה למעלה, והימין ממעלה למטה, ובזה קיים את שניהם, וז' הבלים חזרו ונעשו לז' אורות. כמ"ש לעיל (בראשית א' דף ס' ד"ה מחלוקת ע"ש.)
וז"ש בפרשת בא אות קמ"ה. ורזא דמלה הכל הבל, את הכל ראיתי בימי הבלי. כי ביציאת קו שמאל להאיר בלי ימין, נעשה הכל הבל, ואח"כ בעלית הקול, שהוא קו אמצעי וקיים את שניהם כנ"ל, חזרו ז' הבלים ונעשו לז' אורות, אשר ז' אורות הללו, ה"ס כל המוחין דחכמה המכונים ראיה, המתגלים לתחתונים, וע"כ אמר שלמה עליהם, את הכל ראיתי בימי הבלי, שבסוד ההבלים, נגלו לו כל המוחין דראיה. כי אלו ז' הבלים מתלבשים בז"ס דקול, ושניהם בז"ס דדבור, שה"ס הנוקבא הנקראת עולם, שבה מקום הגילוי של אלו הבלים שנעשו לז' אורות דראיה. ובהם מתקיים העולם. כנ"ל.
וזה אמרו (לעיל באות י"ג) שלמה מלכא, האי ספרא אוקים ליה על שבע הבלים. כי ג' ספרים עשה שלמה כנגד ג' קוין, שיר השירים, הוא ביאור לקו ימין, חסד. קהלת, הוא ביאור לקו שמאל, גבורה. משלי, הוא ביאור לקו האמצעי, ת"ת. כמ"ש בזהר (פרשת בא אות קמ"ב) וכל האורות קו השמאל הן בז' הבלים, בסו"ה את הכל ראיתי בימי הבלי כנ"ל, ונמצא שכל ספר קהלת, אינו אלא מבאר את ז' הבלים הללו, הטובים עם הרעים, להיותו ביאור לקו השמאל.
ונתבאר שכל תקונים של ז' הבלים הוא על ידי קו האמצעי, שהוא ז"א הנקרא קול, או שמש, שעל ידי שמבדיל בין הארת קו ימין וקו שמאל, שהארת החכמה שבשמאל לא תאיר ממעלה למטה אלא ממטה למעלה, מתקיים הארת שני הקוים, (כנ"ל ב"א דף ס' ד"ה מחלוקת ע"ש) ואז חוזרים ז' הבלים ונעשים אורות ונשמות להנוקבא, והעולם מתקיים, שמקבלת המוחין הגדולים הנקראים קיום.
וז"ש הזהר (בפרשת בשלח אות שכ"א) כל מלין דמתעבדין, ואינון תחות שמשא, כל מה שנעשה, והוא תחת השמש. כלומר, שכל מי שממשיך את הארת החכמה אל מתחת השמש, דהיינו ממעלה למטה, דלאו אינון פולחנא דקב"ה, שאין זה עבודת הקב"ה, הבל יתעביד מנייהו איהו תבירא דרוחא וכו', על ידי המשכה הזו, נעשה האור להבל שהוא שבירת הרוח, דהיינו שכתוב, הבל ורעות רוח. אבל ההיא מלה דאיהי פולחנא דמריה אבל הדבר שהוא עבודת רבונו, דא סליק לעילא מן שמשא, הוא מעלה את האור למעלה מן השמש, כלומר, שממשיך האור ממטה למעלה, מן השמש ולמעלה ולא מן השמש ולמטה. ואז ואתעביד מניה הבל קדישא, ונעשה ממנו הבל קדוש, כלומר שהבל מתהפך לאור, ונעשה נשמה לנוקבא, ומתקיים העולם.
וזהו אמרו כאן, ושירותא דאיהו אמר רזא דשמשא, דאיהו הבל דקיים עלמא דהיינו שמתרץ מה שהקשה בתחילת המאמר, (באות י"ג) ואומר, שמה שאמר בהתחלה של ספרו, סוד השמש, הוא משום, שהוא הבל המקיים את העולם. כלומר, משום שבכתוב הזה, וזרח השמש וגו', מבואר ההבל שמקיים את העולם, דהיינו הנעשה נשמה אל הנוקבא הנקראת עולם. שהוא התקון של כל ז' הבלים, שעליו ייסד את ספרו, וע"כ מביא את הכתוב הזה בתחילת ספרו. וסוד הכתוב הוא, כי אחר שהשמש, שהוא ז"א הכריע בין הקוין ימין ושמאל שבישסו"ת, בסוד תלת מחד נפקי, קבלם גם הוא בסוד חד בתלת קיימא, (כנ"ל ב"א דף רפ"ז ד"ה תלת) ואז ממשיך השמש ג' קוין שבבינה בזה אחר זה. ותחלה וזרח השמש מן הבינה דהיינו ישסו"ת, בסוד קו ימין, שהוא אור החסדים, ואח"כ ממשיך משם קו שמאל, שה"ס ובא השמש שנעשה חשך, בסו"ה כי הכל הבל כנ"ל. ואח"כ מגלה בחינתו עצמו שהוא קו אמצעי לייחד הימין ושמאל זה בזה ולהבדיל ביניהם שהימין יאיר ממעלה למטה והשמאל רק ממטה למעלה כנ"ל, שה"ס ואל מקומו שואף, דהיינו ששואף ומאיר אל מקום יציאתו ממטה למעלה, אשר אז חוזר ההבל ונעשה אור ונשמה אל הנוקבא הנקראת עולם. וז"ש, דאיהו הבל דקיים עלמא. וזהו שמסיים הכתוב זורח הוא שם, שבדרך זה חוזר וזורח. כי ההבל חזר להיות אור.
וז"ש ובגין כך כל מה דתחות האי דרגא לאו איהו רזא דמהימנותא, ומשום זה, כל מה שנמשך למתחת מדרגה הזו, דהיינו משמש ולמטה, אין זה סוד האמונה, שאינו בקדושה. וע"ד כתוב, ואין יתרון תחת השמש בכל אשר נעשה תחת השמש דהא תחות האי לא אצטריך לאתדבקא, כי מתחת מדרגה זו לא צריכים להמשיך ולהדבק, כי אז יחזור האור ויעשה הבל ורעות רוח כנ"ל. ושיעור הכתוב הוא, שלא נשאר יתרון של כלום אל הממשיך למתחת השמש, וכן, זה רע בכל אשר נעשה, דהיינו מה שממשיך, למתחת השמש, כי הכל יחרב ויעשה הבל.
פסקה טז
שמשא בסיהרא וכו': השמש בלבנה, היינו ז"א בזווג עם הנוקבא, הם אחד בלי פירוד, והלבנה, אע"פ שהיא תחת השמש, כי הנוקבא היא למטה ממדרגת ז"א, עם כל זה, בעת הזווג, הכל הוא שמש בלי פירוד, כלומר, שגם הלבנה נחשבת אז כחלק מן השמש, כי דבקות הרוחני פירושו השואת הצורה. וע"כ היא יכולה לקבל החכמה מהשמש שהוא ז"א, ואינה נחשבת למטה משמש. ותחות האי, כלא איהו רעות רוח, אבל אם ממשיך החכמה למטה משמש, שהם ז"א ונוקביה, נעשה הכל הבל ורעות רוח, דהיינו שנעשה קליפה ומזיק כנ"ל בדבור הסמוך, ואסיר לאתדבקא ביה, ואסור להתדבק בו.
פסקה יז
ויצא יעקב: בתוך סבך הסתום, ומתוך סתר הסתום, יוצא זהר המראה המאירה, כלול משני צבעים המתחברים יחד. כיון שאלו נכללו זה בזה, נראים בו כל הצבעים. והוא נקרא ארגמן, שכל מראות המאורות כלולים בו, כלומר, כמו צבע ארגמן הזה שהוא התכללות מכל מיני צבעים, כן זהר אספקלריאה המאירה נכללים בו כל האורות.
פירוש. כבר ידעת שכל המוחין יוצאים על סדר ג' נקודות חלם שורק חירק. שמתחילה עולה מלכות המסיימת לבינה, ונופלים ג' כלים התחתונים שהן ג' אותיות אל"ה דאלקים, ומסתלקים ממנה ג' אורות עליונים שהם נשמה חיה יחידה, ונשארה בקומת רוח, בב' כלים שה"ס מ"י דאלקים. (כנ"ל ב"א דף י"ג ד"ה כיון עש"ה). וקומת רוח זו שנשארה, ה"ס י' שנכנס ב אור ונעשה אויר שה"ס רוח. (כנ"ל ב"א דף ט' ד"ה ועביד) ואור זה הנשאר מכונה הארת חולם, ו י' זו שנכנסה באור הבינה ועשאה ל אויר, נבחן ל סבך, שזה יורה שאור הבינה נעשה מסובך בקשרים שצריכים לפתחם, דהיינו שצריכים לחזור ולהוריד ה י', מ אויר, ולהחזירה ל אור כמקודם לכן, דהיינו שמורידים המלכות מן הבינה למקומה, וג' אותיות אל"ה שנפלו ממנה. חוזרות ועולות ומתחברות למדרגת הבינה, וחוזרות ונשלמות עשרת הכלים וג"ר דאורות. וחזרה זו של ג' אותיות אל"ה אל הבינה, וירידת ה י' מאויר מכונה הארת השורק (כנ"ל ב"א דף ט"ז ד"ה ותדע) שעם יציאת הארה זו של השורק נעשה סתימת המאורות, משום שאין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים, כמ"ש שם, עד שבא קו אמצעי, שה"ס ז"א, ומכריע ומייחד ב' הקוין, שהם מ"י אל"ה, זה בזה, ונכלל אור החכמה מחסדים ואור החסדים מחכמה ונשלמת הארתם.
ומטרם ביאת קו אמצעי ליחדם זה בזה, נבחנים ב' הקוין, שהם שניהם סתומים, כי הקו ימין שה"ס מ"י, הרי יש בו עוד ה י' שנכנסה ל אור והוא עוד אויר. והוא נבחן משום זה לסבך סתום, שהסבך שלו עוד לא נפתח. והקו שמאל שה"ס אל"ה שבהם כבר ירדה ה י' מ אויר והסבך נפתח, אמנם הוא נמצא בהסתרת האור כי הוא חשך ואינו מאיר מחמת חסרון חסדים. והוא נבחן בשם סתר סתום. ונמצא שעם ביאת קו אמצעי המיחדם זה בזה ומשלימם, הוא מסיר סבך הסתום מקו ימין, כי עתה הוא נכלל בהארת השמאל וה י' יורדת מאויר, גם ממנו ונעשה אור, כמו השמאל. וגם הוא מסיר סתר הסתום מקו שמאל, כי עתה הוא נכלל בחסדים שבהארת הימין, וכשהחכמה מלובשת בחסדים היא מאירה בכל השלמות. אמנם זה אינו נעשה בבת אחת, אלא מתחילה הוא משלים קו ימין מבחינתו עצמו בלי התכללות השמאל המוריד י' מן האור שלו. דהיינו שדוחה הארת השמאל ומשליט את החסדים שבהארת הימין. ומתוך שמעדיף החסדים שבימין על הארת החכמה שבשמאל, הרי החסדים נכללים בזה מכל השבח שנמצא בהארת השמאל, על דרך שיש בכלל מאתים מנה. ונמצא שמצד אחד לא הוריד כלל ה י' מאויר שבקו ימין, ועדיין הוא אויר, שפירושו חסדים בלי חכמה. ומצד הב' נבחנים החסדים עתה לבחינת ראש וג"ר, מתוך שהם עדיפים וחשובים לו יותר מהארת הג"ר שבשמאל. אמנם ראש זה אינו ראש ממש, משום שה י' עוד לא ירדה מאויר שלו, וע"כ הוא מכונה רישא דמהימנותא, כי אור החסדים נקרא מהימנותא, וכיון שהוא ראש מבחינת החסדים בלבד, נקרא רישא דמהימנותא. אלא אחר כך שנעשה התכללות הב' של ימין ושמאל, שהימין נכלל משמאל ממש וה י' יורדת מאויר של קו ימין. והשמאל נכלל מימין וגם הוא מאיר עתה כמו הימין, אלא ממטה למעלה (כנ"ל במאמר ז' הבלים), אז נבחן התכללות הזה לראש ממש, כיון שכבר נפתח הסבך שלו. ואלו ב' המדרגות, הראשונה ה"ס יעקב, והשניה ה"ס ישראל, שהוא נוטריקון ל"י רא"ש, ויש ג' מיני התכללות של ימין ושמאל, (כמ"ש בבראשית ב' דף פ' ד"ה ביאור עש"ה.) ותדע שהתכללות א' ה"ס יעקב, והב' והג' ה"ס ישראל.
וזה אמרו, בקטרא דסתימו, מגו סתרא סתימא, דהיינו מתוך הסתימו שבקו ימין והסתימו שבקו השמאל, נפקא זהר אספקלריאה דנהרא, יוצא בסבתם קו אמצעי, כדי ליחדם ולהשלימם, שהוא נקרא, זהר אספקלריאה דנהרא, שהוא הארת הימין כולו, דהיינו חסדים מכוסים. כלילא מתרין גוונין דמתחברן כחדא. דהיינו שכלול מימין ומשמאל. על דרך הנ"ל, שמתוך שמעדיף את הימין על השמאל, נעשה נכלל מהארתו, ונעשה לבחינת ג"ר, אע"פ שעוד לא נפתח הסבך שלו. כיון דאלין אתכלילו דא בדא אתחזון ביה כל גוונין. כיון שהימין נכלל משמאל, נעשה שלם על ידו בכל עשר הספירות כמוהו, שהם ד' גוונים חו"ב תו"מ. ארגמן איהו, הוא נקרא בשם ארגמן, משום כל חיזו דנהורין ביה כלילן, שכל הגוונים של האורות כלולים בקו ימין כמו שכלולים כל הצבעים בצבע ארגמן. כלומר שהצבעים אינם נפרדים בו לד' צבעים ממש, להיותו בהארת החסדים בלבד. אלא שכולם כלולים בצבע האחד של חסדים. וע"כ מדמהו לארגמן.
רצוא ושוב אינון נהורין: אלו האורות הם רצוא ושוב, שהארת הימין רצים למקום הארת השמאל להכלל בו, אבל תכף ומיד הם שבים למקומם להארת הימין. לא מתעכבן למחמי, שאינם נעצרים שם לראות, דהיינו להמשיך חכמה, אלא תכף ומיד הם שבים למקומם. חבורא חדא אתחברן בההוא זהר. הארת הימין והשמאל מתחברים בחיבור אחד באותו הזהר. כלומר שהתכללותם מביא את שניהם להיות בימין בהארת החסדים. והארת השמאל אינה נראה כלל אלא שמתבטלת ונכללת בימין.
פסקה יח
בהאי זה"ר שארי מאן דשארי: בזהר ההוא שורה מי ששורה, דהיינו השם הויה שורה בו, שהוא ג"ר כמ"ש לפנינו, שמא איהו לההוא דסתים דלא ידיע כלל, ועם זה הוא שם. רק לאותו הסתום ולא ידוע כלל כלומר, השם שורה רק על הארת הימין, שעוד לא נפתח הסבך שלו ואינו ידוע כלל, ואינו שורה על השמאל, אע"פ שכבר נפתח הסבך שלו, דהיינו שכבר יצאה ה י' מאויר שלו, והוא ידוע. קול יעקב אקרי זהר הזה נקרא קול יעקב, ואינו נקרא קול גדול. בהאי, אתחזי מהימנותא דכלא, בזהר הזה נראה אור דג"ר דבינה, הנקראת מהימנותא דכלא, כי החסדים הללו הם ג"כ בחינת ג"ר, כמו החסדים דג"ר דבינה.
ההוא דסתים ולא ידיע כלל, בהאי שריא הוי"ה אותו הסתום שאינו ידוע כלל, דהיינו הסבך הסתום שבהארת הימין, הנ"ל, בו שורה השם הוי"ה, שלימו דכל סטרין איהו, הוא שלם מכל הצדדים, כי עלאה ותתאה הכא אשתכח העליון והתחתון, שהם בינה והנוקבא, נמצאים כאן, ונכללים בזהר הזה, ולכן יעקב שלימו דאבהן, דאחיד מכל סטרין. וע"כ נבחן יעקב, שהוא בחיר שבאבות, כי הוא כלול מכל הצדדים.
פירוש. כי הארתה שמאל אע"פ שהוא ידוע, כי הורדה הי' מ אויר הבינה, דהיינו שהורדה המלכות מן הבינה, והבינה חזרה להיות אור ג"ר. הנה מתתקן בזה רק העלאה שהיא בינה, אבל תתאה, שהיא עצמות המלכות, אינה מקבלת מזה שום תקון. משא"כ זהר הארת הימין, שהחסדים שלו נעשו בבחינת ג"ר, ושם הויה שורה בו, אע"פ שהוא לא ידוע כלל, דהיינו, אע"פ שהמלכות נמצאת עוד בהבינה, כנ"ל, נמצא שנתקנה בזה גם תתאה, שהיא המלכות הנמצאת בבינה, בשוה כמו עלאה עצמה ועל שניהם שורה שם הוי"ה בשוה. וז"ש, שלימו דכל סטרין איהו, עלאה ותתאה הכא אשתכח, כמבואר. ונתבאר שמדרגה זו הם בחינת המוחין דיעקב, ולפיכך נבחן יעקב שלימו דאבהן, כי אברהם ויצחק, אינם מגיעים להמלכות לתקן אותה, כי ה"ס ב' קוין ימין ושמאל הכלולים זה בזה, ושניהם שולטים, והם בחינת ידוע, שהי' יצא מאויר הבינה ונשאר אור, ותקון זה אינו מגיע לעצמות המלכות, כנ"ל. משא"כ מדרגת יעקב, שהג"ר שלו הם ג"ר דחסדים והם בבחינת לא ידיע כלל, שתקון זה מגיע למלכות בשוה כמו לבינה. כנ"ל. וע"כ נבחן יעקב לבחיר שבאבות. וז"ש זהר דא על ברירו דשמא דא אקרי, דכתיב יעקב אשר בחרתיך, זהר זה של מדרגת יעקב, על בירור שם הזה, שתיקונו מגיע גם למלכות, הוא נקרא בחיר שבאבות, שכתוב יעקב אשר בחרתיך, תרין שמהן אקרי, יעקב וישראל, בקדמיתא יעקב ולבתר ישראל. הוא נקרא בשני שמות, יעקב וישראל, מתחלה נקרא בשם יעקב, דהיינו בשעה שמשליט רק את הימין כנ"ל ואח"כ כשמקיים הארת שניהם, שגם החכמה מאירה אחר שנכללת בחסדים, אז נקרא בשם ישראל.
פסקה יט
סתרא דסתרא דא וכו': זהו סוד הסודות כי כשהיה בתחילה, מטרם שיצא לחרן, היה בסוף המחשבה הזו, שהוא הפירוש לתורה שבכתב, והיא נקראת תורה שבעל פה, שהיא הנוקבא. מחשבה, פירושו בינה. סוף המחשבה, היינו הנוקבא בעת שהיא נמתקת בבינה, וע"כ היא נקראת באר, שנאמר הואיל משה באר את התורה, משום שהיא באר, דהיינו ביאור, לאותו הנקרא שבע, שהיא בינה, שהיא מבארת ומגלית החכמה שבה, שנאמר ויבנהו שבע שנים, ובהמ"ק ראשון ה"ס בינה. והיינו קול גדול, כשהנוקבא מקבלת חכמה מן הבינה, היא בבחינת קול גדול, ולא קול יעקב, שהיא חסדים כנ"ל.
פסקה כ
ודא סופא דמחשבה וכו': וסוף המחשבה הזו הנ"ל הוא באר שבע. ויעקב שהיה בבאר שבע הזו, השיג בזה, את הראש של האמונה, דהיינו ג"ר מבחינת חסדים, כנ"ל, שג"ר הללו נקראים רישא דמהימנותא, כיון שיעקב נתדבק באמונה הזו, דהיינו בג"ר דחסדים, היה נצרך להתנסות באותו המקום שנתנסה שם אבותיו, שנכנסו שם בשלום ויצאו בשלום.
פירוש. כי נתבאר לעיל (פרשת לך דף מ"ח ד"ה ואין המוחין ע"ש) שמדרגה הראשונה של מוחין דחיה, אינה מקובלת זולת בדרך נסיון, כאברהם שלא צוהו ה' לרדת מצרימה אלא הרעב דחפו, עש"ה כל ההמשך. וז"ש כיון דאתדבק במהימנותא דא, דהיינו בג"ר דחסדים שה"ס מדרגת הנשמה, ועתה הוצרך עוד להשיג מדרגת חיה, אצטריך ליה לאתבחנא, בההוא אתר דאתבחינו אבהן דיליה, כי אין מדרגת חיה מקובלת אלא על ידי נסיון, כמ"ש שם.
פסקה כא
אדם עאל ולא אסתמר וכו': אדם הראשון נכנס בנסיון, שהנחש התגרה בו, ולא נשמר, ונתפתה וחטא באשת זנונים, שהוא נחש הקדמוני. נח נכנס בנסיון, ולא נשמר ונתפתה אחר אשת זנונים, וחטא. שכתוב וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה.
אברהם עאל ונפק וכו': אברהם נכנס שם ויצא, שכתוב וירד אברם מצרימה, וכתוב, ויעל אברם ממצרים. יצחק נכנס שם ויצא, שכתוב, וילך יצחק אל אבימלך וגו', וכתוב ויעל משם באר שבע.
פסקה כב
יעקב כיון דעאל וכו': יעקב, כיון שנכנס במדרגת האמונה, שהיא אור הנשמה. דהיינו הכרעת הארת הימין, כנ"ל, הוצרך להביא מתנה לצד ההוא גם כן, דהיינו גם להשליט את הארת השמאל, שה"ס מדרגת חיה, שזהו רק ע"י נסיון, כנ"ל, כי כל מי שנצל משם, שעמד בנסיון, הוא אהובו ובחירו של הקב"ה. מהו כתוב, ויצא יעקב מבאר שבע שהוא הצד של סוד האמונה, דהיינו קו הימין, וילך חרנה, שהוא הצד שמאל, ששם נאחז אשת זנונים אשה מנאפת ואם אמנם יש הרבה חילוקים בין אלו חמשה הנסיונות, שהם: עץ הדעת, יין המשכר, מצרים, פלשתים, וחרן, שנתנסה בהם אדה"ר, נח, אברהם יצחק ויעקב. מכל מקום שורשם אחד הוא דהיינו המשכת החכמה ממעלה למטה, הנקרא אשת זנונים.
פסקה כג
סתרא דסתרין מגו וכו': סוד הסודות, מתוך תוקף אורו של יצחק, שהוא קדושה ומתוך שמרי היין, שהם קליפות, יצא משניהם צורה אחת מורכבת מטוב ורע, הכלולה זכר ונקבה כאחד, נעיצו פירושו הרכבה, כמו אין תולין תחובין בתאנה (תוס' שבועות א' ט') ונעיצה ותחובה משמעות אחת להן. קטירא, פירושו צורה, כמו וצר כל קטורין (וי"ר כ"ג). היא אדומה כמו ורד, ומתפרשת לכמה צדדים ודרכים, כלומר שיש בה הרבה בחינות. ביאור הדברים. כי הארת יצחק ה"ס יין המשמח אלקים ואנשים, שה"ס הארת החכמה המאירה רק ממטה למעלה. ואם מרבה בשתיית היין, דהיינו שממשיך ממעלה למטה, אז לא זכי הא רע, כנ"ל (בהקדמת הזהר דף קכ"ג אות קכ"ב) כי מתגלה המלכות דצמצום א', וכל האורות מסתלקים (כנ"ל בראשית א' דף ז' ד"ה וכבר ע"ש). ומלכות זו, מכונה שמרי היין. וזסו"ה וישת מן היין וישכר, כי שתה יתר מכשיעור, ואז, ויתגל בתוך אהלה. כי נגלו שמרי היין. וז"ש, שמאורו של יצחק, שה"ס יין המשמח, ומשמרי היין, שה"ס גילוי המלכות דצמצום א', שכל האורות מסתלקים בסבתה, מהרכבתם יחד, כמו יין המלא שמרים, יצאו דכר ונוקבא דטומאה. דכורא אקרי סמאל וכו'. הזכר נקרא סמאל, והנקבה שלו כלולה בו תמיד. כמו שהיא בצד הקדושה בקטנות, שזו"ן כלולים זב"ז, כן הוא בסטרא אחרא, זכר ונקבה כלולים זה בזה. הנקבה של סמאל, נקראת נחש, אשת זנונים, קץ כל בשר, וקץ הימים.
פסקה כד
תרין רוחין וכו': שתי רוחות רעות מתדבקות ביחד. הארת הרוח של הזכר היא דקה כלומר, שהוא ו"ק בלי ראש, והרוח של הנקבה מתבארת בהרבה דרכים ושבילים, כי הוא פרצוף שלם ראש וגוף, כי בקליפה הנקבה גדולה מן הזכר. והיא מתדבקת ברוח ההוא של הזכר, והיא מתעדית בהרבה עדיים, כמו זונה מתועבת, העומדת בראש דרכים ושבילים לפתות בני אדם. וזה מלמדנו, שהיא מזדקקת רק למתחילים לילך בדרך ה', שהם עלולים לנפול בפח שלה, וזה נבחן כעומדת בראש הדרכים של עבודת ה'. אמנם אלו הרגילים בדרכי ה', כבר אותה הזונה נפרדת מהם, ואין לה שליטה עליהם.
פסקה כה
שטיא דקריב וכו': השוטה הקרב אליה, היא מחזקת בו ומנשקתו, ומוזגת לו יין מלא שמרים, דמרורת פתנים. כיון ששתה כבר הוא זונה אחריה. לאחר שרואה אותו זונה אחריה וסר מדרך האמת, היא מתפשטת מכל אלו התקונים, שהיתה מתתקנת כלפי אותו השוטה, כמו שנתבאר לפנינו.
פסקה כו
תקונין וכו': התקונים שלה לפתות את בני אדם, הן: שערותיה מתוקנת. אדומות כשושנה. פניה, לבנות ואדומות. באזניה, תלוים ששה תקונים של אטון מצרים. על ערפה, תלוים כל הכחות שבארץ הקדם. פיה, מתתקן בפתיחה קטנה וצרה יפה בתקוניה. הלשון, כחרב חדה. הוחלקו דבריה כשמן. שפתותיה, יפות אדומות כשושנה, מתוקה מכל מתוק שבעולם. מלובשת ארגמן ונתתקנה בארבעים תקונים חסר אחד.
פסקה כז
שטיא סטי וכו': השוטה, הולך אחריה ושותה מכוס יינה, ומנאף עמה, וזונה אחריה. מה היא עושה. מניחה אותו יישן במטתו, ועולה למעלה ומסטנת עליו, ומקבלת שם רשות להרגו, ויורדת אליו. והיא כבר הסירה את התקונים מעליה, ונעשתה גבור עריץ עומד לנגדו, לובש לבוש של אש לוהט, מטיל פחד עצום המחריד גוף ונפש. מלא עינים איומות, חרב חדה בידיו, טיפות מרות תליות על חרב ההוא, הורג את שוטה ההוא ומטילו לגיהנם.
ביאור הדברים. כבר נתבאר, שעץ הדעת ויין המשכר ואשת זנונים וכו' הם דבר אחד (כנ"ל באות כ"ב ד"ה יעקב ע"ש), דהיינו המשכת הארת השמאל ממעלה למטה. גם נתבאר לעיל (בהקדמת הזהר דף קכ"ג אות קכ"ב ד"ה ב') אשר הנוקבא, ה"ס עץ הדעת טוב ורע, כי יש בה ב' נקודות המכונות מפתחא ומנעולא, ואם זכי הא טוב, שפירושו, שהולך בדרך קו אמצעי. שממשיך הארת החכמה שבשמאל רק ממטה למעלה. ואז נגנזה נקודה דמנעולא שבנוקבא דז"א, שהיא מדת הדין, ונקודה דמדת הרחמים גלויה, ואז משפעת כל טוב לתחתונים. וזה נבחן שהאדם דבוק בזו"ן דקדושה, והיין שהוא שותה, שהם המוחין דשמאל, הוא שותה במדה, המשמח אלקים ואנשים. אבל אם לא זכי הא רע, שפירושו אם מגביר את קו השמאל וממשיך הארתו ממעלה למטה, אז נגלה בהנוקבא דז"א נקודה דמנעולא, שהיא מדת הדין, וכל אורות החיים מסתלקים ממנו, שהס"ה מעפר אתה ואל עפר תשוב, וזה נבחן שהאדם נתדבק באשת זנונים ושתה יין המשכר, דהיינו ששתה יותר מן המדה, כי המשיך הארת השמאל ממעלה למטה. ואז נתגלו שמרים בתוך היין, שה"ס נקודה דמדת הדין, והיין נעשה בשבילו כוס התרעלה. כי השמרים ממיתים אותו, כנ"ל. ורצה הקב"ה להביא את הצדיקים לידי נסיון, כדי שיזכו במוחין הגדולים (כנ"ל לך דף מ"ח ד"ה ויש) ע"כ בסו"ה, זה לעומת זה עשה אלקים, שפירושו, שנתן למרכבת הטומאה, כמעט כל מה שיש בקדושה, כדי שיהיה להם כח לפתות בני אדם אחריהם. הנה בסוד הזה, עשה אלו עשתי עשרה התקונים לאשת זנונים המובאים כאן בזהר, שיהיה לה כח לפתות בני אדם. ועל דרך שתמצא בעץ הדעת, שכתוב, ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל. שמשמע שאם לא היו אלו התקונים המושכים את הלב, בעץ הדעת, לא היתה אוכלת.
וסוד מספר התקונים הם י"א בסוד עשתי עשרה יריעות עזים. שהם: שערות, פנים, אזנים, עורף, פה, לשון, דיבורים, שפתים, מתיקות, לבוש, ומ' תקונים חסר א'. שכל אלו הגיעו אליה מהנוקבא דקדושה, בסו"ה אמלאה החרבה, שלא נבנה צור אלא מחורבנה של ירושלים וכו'. וסוד השערות והפנים והערף ופה ולשון ושפתים כבר בארתי אותם בפרצופי הקדושה, בשיעור י"ג בתלמוד עשר ספירות ע"ש כי צריכים לאריכות גדול. וסוד צבע אדום שאומר על השערות שלה, הוא להורות על הארת חכמה שבה מן השמאל המכונה אדום. והסוד הוא, כי החכמה נקראת ראיה, והצבעים אינם מושגים על ידי שום חוש אלא על ידי הראיה, שה"ס חכמה. וצבע אדום, הוא החשוב שבצבעים, כי על כן הוא נראה למרחוק, יותר מכל מיני הצבעים, וז"ס תקון א) שערהא מתקנין סומקן כוורדא.
תקון ב) אנפהא חוורין וסומקין. צבע לבן, יורה על הארת חסדים. וצבע אדום, על הארת החכמה. ונודע שכל השלמות שבחכמה הוא בחבורו עם הארת החסדים. ולפיכך נעשה בהפנים שלה, תקון של מזיגת חכמה בחסדים, שזהו כל היופי שבנוקבא המושכת את הלב.
תקון ג) באודנהא תליין שיתא תקונין אטונא דמצרים. אזנים ה"ס בינה, וסוד אטון מצרים ה"ס חכמה, בסו"ה והאבדתי את חכמת מצרים. אמנם שורש חכמה זו הוא מסוד הבינה שחזרה לחכמה, ולא חכמה דאור ישר ממש. כי שורשה היא נהר פישון, (כנ"ל פרשת חיי שרה דף מ"ד אות קמ"ו) והיא נמשך מן נהר היוצא מעדן, שה"ס בינה החוזרת לחכמה ולא חכמה ממש, ועל כן הן תלוים על אזניה, שהן בינה. ואומר אשר ששה תקונים נעשו לה מאטון מצרים הזו, דהיינו נגד שש הספירות חג"ת נה"י, וחסר תקון השביעי כנגד המלכות. והוא מטעם גניזת המלכות דצמצום א' בהנוקבא דקדושה הנקראת מנעולא כנ"ל, בסוד זכי הא טוב.
תקון ד) תליין על קדלהא כל חילי דארעא דקדם. כחות ארץ הקדם ה"ס חכמה קדומה, כי ע"כ נקראים קדם, וה"ס חכמה דאור ישר. שזסו"ה ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים. אשר חכמת מצרים נמשכה משורש בינה שנהפכה לחכמה, כנ"ל, וחכמת בני קדם נמשכה מחכמה קדומה. וסוד העורף היא מקום החשך, שבפרצוף, בניגוד לפנים שהוא מקום המאיר ביותר בפרצוף, והוא מטעם כי חכמה קדומה נמשכת מחכמה סתימאה דא"א, אשר חכמה זו נסתמה ואינה מאירה כלל, וכל הארת החכמה המאירה בעולמות היא רק מן הבינה שחזרה לחכמה, (כנ"ל בהקסה"ז דף נ"ד ד"ה בראשית) ולפיכך מקום זה הוא בחשך. בסו"ה פנו אלי עורף ולא פנים, ולפיכך תקון כחות של ארץ הקדם הוא במקום עורף שלה.
תקון ה) פיה מתתקנא בפתיחו דקיק יאה בתקונהא. פה ה"ס מלכות דראש. ויש פתיחה רחבה, מסוד המלכות הבלתי נמתקת ואז אין הפתיחה בחכמה. ואם הפתיחה דקה, דהיינו ממלכות הממותקת בבינה, הפתיחה היא בחכמה. וע"כ נעשה בה התקון של פתיחה דקה שהיא פתיחה בחכמה. כדי שתהיה יאה בתקונהא, דהיינו שיהיו בהארת החכמה.
תקון ו) לישנא חדידא כחרבא. היינו להסית בני אדם. וכן תקון ז) שעיען מלהא כמשחא. שדבריה חלקים כשמן. וע"כ רב כחה לפתות אחריה בני אדם.
תקון ח) שפווהא יאן מומקין כוורדא צבע סומק מראה על תקפו של הארת השמאל כנ"ל. תקון ט) מתיקו בכל מתיקו דעלמא, אור הראיה, שה"ס הארת החכמה, הוא מתוק, בסו"ה מה מתוק האור לעין. תקון יוד) ארגוונא לבשת, צבע ארגמן הוא כלול מכל ד' הגוונים לבן אדום ירוק שחור כנ"ל באות י"ז. תקון י"א) אתתקנית בארבעין תקינין חסר חד. היינו בד' גוונין חו"ב תו"מ שבכל אחת ע"ס, אמנם בע"ס המלכות אין שם אלא ט"ס, ומלכות המלכות חסר, כי היא אינה ראויה לקבלת אור, כמו שנתבאר במלכות דקדושה, (לעיל בהקדמת הזהר דף נ"ח ד"ה אגליפו ע"ש). ולפיכך ארבעים חסר אחת.
והנך רואה, שכל אלו י"א התקונים של אשת זנונים, דומים לגמרי אל תיקוני הנוקבא דקדושה, כי לקוחים הם ממנה, בסו"ה אמלאה החרבה שביארו חז"ל שאין צור, שהיא מלכות דקליפה, דהיינו אשת זנונים, נבנית, אלא מחורבנה של ירושלים, שהיא מלכות דקדושה, וכן להיפך, ואין ביניהם אלא באחריתם, כי הדבוק בהנוקבא דקדושה, הולך ועולה מדרגה אחר מדרגה עד סו"ה ואחריתך ישגה מאד (איוב ח') והנופל בפח אשת זנונים, נמצא ואחריתה מרה כלענה, (משלי ה') וכן ואחריתה דרכי מות (משלי י"ד) כמו שהזהר מבאר לפנינו.
וזה אמרו שטיא סטי אבתרהא השוטה סר אחריה. פירוש. כי נתבאר בסוד אמלאה החרבה, שאין צור נבנה אלא מחורבנה של ירושלים. וזה נוהג, הן בדרך כלל כפשוטו, והן בדרך פרט בכל אדם ואדם, שבעת שעוזב את הקדושה ומתדבק בס"א, הנה כל השפע והמדרגות שהיה לו בשורשו בבנין הקדושה, עוברות לבנין מדרגות הס"א, והיא מתמלאת מחורבן הקדושה. גם תדע, שהאדם דבוק או בקדושה או בס"א, ואין אחת נוגעת בחברתה כחוט השערה. כשאדם פונה לרצות בדרכי הס"א, עוד בטרם שעושה מעשה, תכף מסתלקת הקדושה, והס"א נוטלת מקומה, ויורשת כל השפע והמדרגות שהיה לו בקדושה, כנ"ל. ועל זה רמזו חז"ל, איזה שוטה, המאבד מה שנתנו לו. ויש להקשות, הרי אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות (סוטה ג') ואיך אפשר שיכנס בו רוח שטות כל עוד שלא חטא, והוא דבוק בקדושה, הלא אין אחת נוגעת בחברתה כחוט השערה כנ"ל. והתשובה היא, כיון שפונה לבו לחטוא עוד בטרם שחטא כבר נסתלקה ממנו הקדושה ואבד כל המדרגות שהיה לו בקדושה, והרוח שטות של הס"א נתלבשה בו, ואחר זה הוא חוטא בפועל. אמנם מטרם שנתלבשה בו הרוח שטות אינו יכול לחטוא בפועל.
וזהו שהזהר קורא את הדבק באשת זנונים בשם שוטה, ואומר שטיא, סטי אבתרה, ללמדנו, שבעת שהוא סטי אבתרהא אע"פ שעוד לא חטא בה, תכף נסתלקה ממנו הקדושה. וכל המדרגות שזכה בקדושה עברו לאשת זנונים, שמהם נעשו כל י"א התקונים הנ"ל, והרוח שטות נתלבש בו, והוא נעשה שוטה, שאחר זה אפשר לו לחטוא בפועל. וע"כ הזהר קובע שמו, שטיא. ודע, שכל אלו הפעולות שהזהר מביא לפנינו, הם נמשכים זה מזה בחיוב של קודם ונמשך, סבה ומסובב. כי אחר שחשק בס"א, שהיא פסיעה הראשונה שלא היתה אלא חמדה ורצון בלבד, ולא פעולה ממש, דהיינו רק שסטי אבתרה. הוא בא לידי פעולה ב) דהיינו שכבר יכול לחטוא, מכח התלבשות של הרוח שטות, אמנם מתחילה ושתי מכסא דחמרא, שהוא עוד יין במדה, בדומה לקדושה, אבל מזה נמשך פעולה ג) ועביד בה ניאופין ואסטי אבתרה, דהיינו שמושך משמאל בלי ימין, שהוא יין המשכר הנמשך יתר מהמדה, שנבחן לניאוף עם אשת זנונים כנ"ל. ומכאן לפעולה ד) שבקת ליה נאים בערסא, כי מחמת הארת השמאל בלי ימין נסתמו לו כל האורות ונפל לבחינת שינה, ומכאן לפעולה ה) וסלקת לעילא ואלשינת עליה ונטלא רשו ונחתא, שעולה למעלה ומגלית עונו, שעי"ז מקבלת רשות להרגו, דהיינו שמגלית עליו המלכות דמדת הדין, שכל אורות החיים מסתלקים ממנו בסבתו (כנ"ל דף י"ד ד"ה ביאור) ומכאן לפעולה ו) אתער ההוא שטיא וחשיב לחייכא בהדה, כי גלוי מדת הדין מעירו משנתו, ומטרם שיודע מה קרה, הוא חושב לצחק עמה כמקודם לכן. ומכאן לפעולה, ז) והיא אעדיאת תקונהא מינה, כי אחר שנתגלה המלכות דמדת הדין תכף נסתלקו ממנה כל האורות והתקונים. שהיו לה ממלכות דמדת הרחמים. ומכאן לפעולה ח) ואתהדרת גיבר תקיף קאים לקבליה וכו', כי כל עוד שהיו עליה תקוניה, היתה מבחינת קליפות הימין, כי ניאוף קליפת ימין הוא, ועתה שהתנצלה מכל התקונים, מחמת שנגלה בה המלכות דמדת הדין, הוא נתהפכה מקליפת הימין, ונעשה לקליפת השמאל, דהיינו למדת הרציחה, וז"ש ואתהדרת וכו' כי נהפכה עתה לקליפת השמאל.
וצריך שתדע, שהמלכות דמדת הדין, אין בה עוד השעור להמית האדם בתחלת גילויה, אלא שצריכה להתגלות על האדם הרבה פעמים, עד שקבוצם יחד מצטרף לשיעור הממית את האדם. וה"ס הדין, שאמרו חז"ל, שדנים את החולה בעת המיתה, דהיינו קבוץ כל הגורמים הנ"ל המביאים את המלכות דמדת הדין על שיעורה עד כדי להמית, שבעקרם הם ב' גורמים, א) הוא פסיעה הראשונה. שטיא סטי אבתרהא שהוא החשק לדרכי הס"א, ונבחן זה לעין רעה, משום שהחמדה תלויה בעין, כי העין רואה והלב חומד. וגורם ב) הוא כל שאר הפעולות הנ"ל המגלים את פעולה ה', ונכללים תחת השם חרב שנון, כי חרב הוא לשון חורבן, דהיינו שמחריב בנין הקדושה, ומגדיל בנין הקליפות. ועל גורם א) אומר כאן מלייא דעיינין דחלן, דהיינו קיבוץ כל החמדות שהיה לו לס"א מכל ימי חייו. וכן אמרו חז"ל, מלאך המות מלא עינים, (ע"ז כ:) וכן תשעים ותשעה מתים מעין הרע. ועל גורם הב' אומר חרבא שננא בידיה שהוא מקבוץ שאר הפעולות הנ"ל. ועל הצטרפות לשיעור של מדת הדין כדי להמית, אומר, טיפין מרירן תליין מההוא חרבא, קטיל ליה לההוא שטיא, שאותו החרב גורם הצטרפות לשיעור דמדת הדין המכונים טפות מרירן, שאלו הטפות ממיתים לאותו השוטה, ומטילים אותו לגיהנם.
פסקה כח
יעקב נחת לגבה וכו': יעקב, ירד אליה, לאשת זנונים והלך למקומה, שנאמר, וילך חרנה, שהיא חרון אף ודינים, וראה שם כל תקון ביתה, וניצל ממנה, וחזר לארץ ישראל. הזכר שלה שהוא סמאל, הרע לו הדבר, מה שניצל ממנה, וירד להלחם עמו ולא יכול לו, שכתוב ויאבק איש עמו וגו'. אז הוא ניצל מכולם, ונשלם בשלימות ונתעלה במדרגה שלמה, שהוא מדרגת חיה, (כנ"ל דף י"ב ד"ה פירוש ע"ש) ונקרא ישראל שהוא נוטריקון לי ראש. אז עלה במדרגה העליונה ונשלם בכל, ונעשה עמוד האמצעי, ועליו כתוב, והבריח התיכון וגו'. פירוש. כי מקודם לכן בעת שהיה במדרגת יעקב, היה נוטה לימין בעיקר, ולא היה לו ראש ממש אלא בחינת רישא דמהימנותא, אבל עתה אחר שנתנסה בחרן ובסמאל, וניצל מהם, זכה למדרגת חיה, שפירושו שקו אמצעי מקיים הארת שני הקוים, ואינו נוטה לא לימין ולא לשמאל, ואז יש לו ראש ממש, ונקרא ישראל, ונבחן לעמוד האמצעי, המקיים הארת שני הקוין.
פסקה כט
(ל"ג מן מהו ויגע עד סוף הסתרי תורה).
פסקה ל
בני עלמא רחימי עלאה וכו': בני העולם אהובי עליון, בחירי הממשלה. כלומר התוספתא מזמינה לאלו שזכו להארת ג' קוין, שמצד הארת קו אמצעי מכונים בני העולם, כי ז"א שהוא קו אמצעי מכונה עולם ומצד הארת קו הימין מכונים אהובי עליון. ומצד הארת קו השמאל מכונים בחירי הממשלה, דהיינו שנבחרו לשלוט בעולם. כי כח השליטה מקו שמאל הוא. קרבו שמעו, מי חכם ביניכם בעלי עינים שבתבונה, כלומר, בעלי חכמה שבתבונה כי עינים, כינוי החכמה היא, והוא לאפוקי חכמה דאור ישר. יבא וידע: בשעה שראש הלבן, דהיינו עתיקא קדישא, לקח ג' אותיות, וחקק אותן בחקיקות, אחת א', אחת י', ואחת ן', ונחקק אי"ן: אשר א' הוא ראש העליון על כל. נסתר מכל נסתר דהיינו, הראש של א"א, י' הוא עליית הרצון שנשתכלל מן הראש למעלה, מראש דא"א, וירד עם שכלולו למטה לזו"ן, ומפרש, יצא, מראש דא"א, והוציא ל"ב שבילין בעת שחזר ונכנס לראש א"א, עד שנחקקו בין אבני יקר הלוהטות. שה"ס המסך דחירק. כי מסכים מכונים אבנים כנודע. ונתקשרו באות ן', שהוא סוד התכללות של זכר ונקבה, ב' אוהבים, קשר חזק נשתכלל בהם, והשם הקדוש י"ה ו"ה נתקשר בהם, מהם נמשך מזונות לכל, ונשתכללו העולמות, שהם זו"ן.
פירוש. נודע, כי כל המוחין נמשכים בסוד ג' זריעות, המכונות חולם שורק חירק, שתוכנם נתבאר לעיל (בראשית א' דף ט"ו ד"ה ההיא נקודה עש"ה) וז"ש דרישא חוורא שהוא עתיקא קדישא, נטיל תלת אתוון וגליף לון בגלופא וכו', דהיינו ג' זריעות הנ"ל הנבחנות לחקיקות. א' רישא עלאה דכלא, דהיינו א"א הנבחן לראש העליון על כל המדרגות של ד' העולמות אבי"ע, אבל עתיקא קדישא לא נחשב לראש אלא לא"א לבדו, ולא להמדרגות שלמטה ממנו, מטעם היותו מצמצום א' (כנ"ל בראשית א' דף ו' ד"ה אחר) ורק א"א, הוא הראשון שקבל לתוכו את הצמצום ב' שה"ס עלית המלכות לבינה שלו, כמ"ש שם. ועכ"ז הוא טמירא דכל טמירין כי ממנו עצמו עוד לא יכלו העולמות לקבל, שה"ס חכמה קדומה שנסתמה, וכל מה שהתחתונים מקבלים הוא רק מן הבינה שלו, על ידי יציאתה מראש א"א וחזירתה אליו, ובינה זו ה"ס אות י', שכוללת בתוכה ארבע פרצופין, או"א וישסו"ת כנודע.
וז"ש, י' סליקו דרעותא הוי, שסוד עלית הרצון, שהיא עלית המלכות לבינה, ב י' זו היתה. אשתכלל מרישא לעילא, היא קבלה שכלולה מראש שלמעלה, דהיינו מראש א"א, ונחת לתתא, והיא ירדה עם שכלולה זה שקבלה, ומשפעת אותו אל זו"ן שלמטה. ומבאר איך נעשה הדבר, דהיינו איך שקבלה למעלה והשפיעה למטה. ואומר, נפק, ואפיק תלתין ותרין שבילין, יצאה לבר מראש דא"א, והוציאה ל"ב שבילין. שע"י עליית המלכות לראש א"א יצאה הבינה וגם תו"מ, מראש דא"א לבחינת גוף, דהיינו ו"ק בלי ראש, ונשאר בראש א"א רק כתר וחכמה. וכן בינה ותו"מ של ע"ס הבינה, ירדו לבחינת זו"ן, ונשארה הבינה בכתר וחכמה דכלים וו"ק דאורות. ואחר זה לעת גדלות החזיר א"א את הבינה לראשו. וכן הבינה החזירה למדרגתה, את בינה ותו"מ שלה שנפלו לזו"ן, וגם זו"ן באו אז עם הבינה ותו"מ ביחד למדרגת בינה להיותם דבוקים בהם, ונמצאת אז הבינה בסוד ל"ב שבילין, דהיינו עשר ספירות של עצמה, וכ"ב אותיות שהם הכלים דזו"ן שעלו אליה. ונמצא שעל ידי יציאתה לחוץ מראש א"א, הורידה את בינה ותו"מ מע"ס שלה, ונתדבקו בזו"ן, שמסבה זו, אח"כ בעת גדלות, עלו זו"ן עם בינה ותו"מ הללו אל מדרגת הבינה, ונעשתה לל"ב שבילין, וז"ש נפק ואפיק ל"ב שבילין. שבסבת יציאתה לבר מראש דא"א, הוציאה בתוכה ל"ב בחינות, הנקר' שבילין, עשרה מעצמה, וכ"ב מזו"ן.
ונודע, שבחינת כתר וחכמה, שנשארו בבינה בעת יציאתה לחוץ, ה"ס ב' אותיות מ"י של אלקים וה"ס נקודת החולם, וקו ימין. ובינה ותו"מ של ע"ס שלה, שהחזירה בעת גדלות, עם זו"ן הדבוקים בהם, ה"ס, ג' אותיות אל"ה שחזרו והשלימו את השם אלקים, וה"ס נקודת השורק. וקו שמאל. ומפאת חסרון לבוש יקר אל החכמה, נעשה השם אלקים סתים בשמא שהחכמה אינה יכולה להאיר, עד דאתלבש בלבוש יקר דנהיר, דהיינו לבוש מחסדים, ואז מאירה, (כנ"ל בהקדמת ספר הזהר דף כ"ב ד"ה קיימא ע"ש) וז"ש עד דאתגליפו בין אבני יקר דמטלהטן, אבני, ה"ס המסך שנמצא בזו"ן שעלו בבינה, ואחר שהבינה מוציאה קומת חסדים על מסך זה שבזו"ן, מתחברים ב' הקוין ימין ושמאל שלה, והחכמה מתלבשת בחסדים אלו שיצאו ממסך דזו"ן, ונעשה לה ל לבוש יקר דנהיר, וע"כ מכונה המסך בשם אבני יקר. ואומרו דמתלהטן, הוא, משום שבערך הבינה, יש במסך זה בחינת דינים, להיותו מסך דבחי"א. ועל כן, ואתקשרו באות ן' דאיהו דכר ונוקבא, תרין רחימין, שהם זו"ן כמו שהזהר מבאר בדיבור שלאחר זה, כי מתוך שב' הקוין דבינה היו סתומים מקודם שנזדווגה על מסך דזו"ן, וע"י המסך דזו"ן נפתחו להאיר, על כן נתקשרו בזו"ן. קשורא תקיפא בהו אשתכללו, קשר חזק נשתכלל בהם, בזו"ן הכלולים ב ן', כי אין החכמה שבבינה יכולה להאיר זולתם, דהיינו זולת לבוש יקר שמקבלת מן הזווג שעל המסך שלהם. ושמא קדישא בהו אתקשר, והשם הקדוש י"ה ו"ה נתקשר על ידם, כי י"ה שה"ס בינה, ש י' ה"ס ג"ר דבינה המלובשים תוך או"א עלאין, ו ה' ה"ס ז"ת דבינה המלובשים תוך ישסו"ת, הם נתקשרו בב' אותיות ו"ה שהם זו"ן, מפני שה י"ה אינם יכולים להאיר זולתם כנ"ל. מנייהו אשתכח מזונא לכלא, וע"י התקשרות י"ה בו"ה, נמצא שפע מזונות לכל, כלומר בין חכמה ובין חסדים. אשתכללו עלמין, שעי"ז נשתכללו זו"ן הנקראים עלמין, כי תחתון הגורם תוספת אור לעליון, זוכה גם הוא כל אותו השיעור שגרם אל העליון, וע"כ נשתכללו זו"ן שה"ס ן' פשוטה, במוחין של הבינה. ונתבאר היטב איך הי' אשתכלל מרישא לעילא, דהיינו מראש דא"א ונחת לתתא, דהיינו לזו"ן, כנ"ל.
פסקה לא
ועל דא אתנליף ן' פשוטה וכו': הזהר חוזר, על הדברים הנ"ל ומבארם יותר. ואומר, ועל זה נחקק ן' פשוטה, שהוא כלל של זכר ונקבה, שהם זו"ן, כי נ' כפופה, היא נוקבא בלבדה, בלי דכר, י' שהיא הרצון, דהיינו הבינה, שהוציא ל"ב שבילין, הכה בין האותיות, דהיינו בכ"ב אותיות, שהם זו"ן, כמ"ש לעיל בסוד אבני יקר דמתלהטן, ועשה את הרקיע שהוא יעקב, דהיינו קו אמצעי, בין ב' הרוחות דרום צפון, שהם קו ימין וקו שמאל, והטיל חבור בין הגזרים, דהיינו מ"י אל"ה שנתבתרו בתוך, ונעשו לימין ושמאל המכחישים זה את זה, ועתה על ידי זווג דהכאה על מסך דחירק שהוציא את קו האמצעי, חזרו ונתחברו יחד. ויצאו בזה ג' קוין בקו אמצעי עצמו, כנ"ל בדבור הסמוך. עד דנחת, עד שירד יעקב, להאי נ' דאיהי כפופה וחברו לה כחדא צפון ודרום, עד שירד יעקב אל ה נ' כפופה שהיא הנוקבא, וב' הקוין שלו ימין ושמאל נתחברו בה כאחד, שבזה נבנית הנוקבא, ונעשית ראויה לזווג, לבתר אתקשרו כחדא, אחר זה נתקשרו יעקב והנוקבא כאחד, ונעשו אות ן' פשוטה, שהוא כוללת יעקב ונוקבא.
האי נ' כפופה וכו': נ' בכופה זו שהיא הנוקבא, הכלולה ב ן' פשוטה, נקראת באר שבע והיא מתמלאת מיעקב, כנ"ל בסמוך, להשקות כל עדרי הצאן, דהיינו להשמיע לתחתונים. ועל כן, אומר הכתוב, ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. פירוש. שיעקב היה דבוק ב נ' כפופה ביחד בסוד ן' הפשוטה, שאז בחבור הזה, נקראת ה נ' כפופה באר שבע. ואומר הכתוב, שיצא מחיבורו זה עם באר שבע, וילך חרנה שהיא שמאל וחרון אף.
תו, מבאר שבע וכו': עוד, יש לומר, מבאר שבע, פירושו למעלה, דהיינו בינה, כי ממנה יוצא, ומקבל שפעו, וע"כ נאמר עליה ויצא יעקב מבאר שבע, ואחר כך הולך להשקות את חרן, שהוא הבאר של מטה, דהיינו הנוקבא, שבה הדינים המכונים חרון אף ה', וכן חרב ה', שבה הדין של בית הדין הנק' אלקים, וע"כ אומר הכתוב על שם אלקים, אלקים באו גוים בנחלתך. כי משם הזה נמשכים הדינים. ושיעור הכתוב, ויצא יעקב, היינו שיצא עם שפע, מן הבינה, שנקראת באר שבע וילך לחרן, והלך להשפיע את השפע אל הנוקבא הנקראת חרן בעת שהוא מחוסרת שפע. (ע"כ תוספתא).
פסקה לב
רבי יצחק הוה יתיב וכו': רבי יצחק, היה יושב יום אחד לפני מערת אפיקותא. עבר אדם אחד ושני בניו עמו, והיה אמר אחד לשני, תקפו זה של השמש שהוא ז"א, הוא מצד דרום, שה"ס ימין, חסדים. והעולם, שהוא הנוקבא, אינו מתקיים אלא על רוח, שהוא קו אמצעי, משום שהרוח הוא הקיום והשלמות מכל הצדדים, כי קו אמצעי שהוא רוח, כולל ב' הצדדים דרום וצפון, ימין ושמאל, שה"ס חכמה וחסדים, ואלמלא שהוא נמצא בשלמות, לא היה העולם, שהיא הנוקבא, יכול להתקיים.
פסקה לג
א"ל אחוה זעירא וכו': אלמלא יעקב לא נתקיים העולם. בוא וראה, בשעה שיחדו בניו יחוד העליון ואמרו שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, (ביאורו תמצא בהקדמת ספר הזהר בפקודא תליתאה דף קצ"ג ודף רמ"ב עש"ה) שזה הוא שלימות העליון, מאו"א, להתיחד ביחוד אחד (כמ"ש שם) אז נתחבר יעקב אביהם, שהוא קו אמצעי, ת"ת, ולקח ביתו, שהוא הנוקבא, שה"ס יחוד התחתון, וישב בו בחבור אחד עם האבות, שהם ב' הקוין ימין ושמאל, כדי להתחבר דכר נוקבא כאחד. כי אין זווג דכר ונוקבא מטרם שקו אמצעי, שהוא יעקב, מכריע ומתחבר בב' הקוין ימין ושמאל, שהם אברהם ויצחק, כנודע.
פסקה לד
אמר רבי יצחק וכו': אר"י, אשתתף עמהם, ואשמע מה שאומרים. הלך עמהם. פתח אותו האיש ואמר. קומה ה' למנוחתך אתה וארון עוזך. קומה ה' למנוחתך פירושו, כמי שאומר, יקום המלך לבית המנוחה, למשכנו.
פסקה לה
תרין אנון וכו': שנים הם שאמרו קומה ה' משה ודוד. משה אמר קומה ה' ויפוצו אויביך. ודוד אמר קומה ה' למנוחתך מה יש ביניהם. אלא משה שהוא בעלה דמטרוניתא אמר, כמי שמצוה לביתו: משה, צוה לה לעשות מלחמה עם שונאיו. דוד, הזמין אותו למנוחה, כאיש המזמין לביתו את רבונו. הזמין את המלך והגבירה עמו, וזהו שכתוב, קומה ה' למנוחתך, אתה, שהוא המלך, וארון עוזך, שהוא הנוקבא, בשביל שלא להפריד ביניהם.
ביאור הדברים. קומה, פירושו המשכת חכמה וג"ר. בדומה לאיש הקם על רנליו שהוא זוקף קומתו. ויש ב' מיני קימה, א) שממשיך הארת השורק שה"ס הארת חכמה בלי חסדים, כדי להכניע האויבים, דהיינו הס"א. שאין הסטרא אחרא נכנעת, אלא על ידי הארת החכמה. ובעת הזאת אין זווג לזו"ן, כי אז השליטה הוא לקו השמאל, ולא לימין שהוא ז"א.
ב) שממשיך הארת החכמה, מסוד קו השמאל שהוא נקודת השורק, כדי להשלים עמה את החסדים בג"ר, ע"י התכללות ב' הקוין ימין ושמאל זה בזה, אשר אז באים החסדים בסוד המנוחה, שפירושו, שלמות הסופי, שאין אחריה עוד מה להוסיף. ונמצא המשכה זו, הוא הזמנה לזווג זו"ן, שז"א שה"ס קו ימין לאחר שנשלם בעת הזווג מהארת החכמה שבנוקבא, הוא משפיע אז אור שלם של חסדים אל הנוקבא, שהוא בבחינת ג"ר, שה"ס המנוחה. כמבואר.
וזהו ההפרש בין משה לדוד, כי משה, להיותו מרכבה לז"א, שהוא בעלה דמטרוניתא, היה בכחו להמשיך אל הנוקבא, גם את הקימה דמין הא', שה"ס הארת השמאל בלי ימין, כנ"ל, ואף על פי שמפרידה אז מן בעלה, אין בכך כלום, כי אחר שמגלה הארתה והאויבים נכנעים, הוא מחזירה תכף אצלו, ומשפיע לה חסדים ונשלמת מחכמה וחסדים יחדיו. וזסו"ה, שתחילה אמר, קומה ה' ויפוצו אויביך, דהיינו שהמשיך לה הארת החכמה משמאל בלי ימין כדי להפיץ האויבים. ותכף אחר זה אמר, שובה ה', דהיינו שהחזירה לזווג, רבבות אלפי ישראל. והשיגה עתה חסדים וחכמה, כי רבבות הם חסדים ואלפי, ה"ס חכמה. (כנ"ל דף ה' ד"ה והארותיה).
וז"ש, משה כמאן דפקיד לביתיה קאמר, כי להיותו מרכבה לז"א שהוא בעלה יכול לצוות עליה כרצונו, ואפילו להפרידה ממנה כרגע, משה פקיד לה לאגחא קרבא לקביל שנאוי, ועל כן היה מצוה אותה להכניע השונאים, שה"ס הקימה דמין הא' אעפ"י שנפרדה ממנו, כי תכף היה מחזירה לזווג, בסוד שאמר, שובה ה' רבבות אלפי ישראל כנ"ל. אבל דוד, זמין ליה לנייחא, כי הזמין והמשיך סוד הקימה דמין הב' אל הנוקבא, שהיא בשביל המנוחה, שפירושו כדי להגדיל את החסדים בג"ר, שהוא שלימות הסופי הנקרא מנוחה, כנ"ל. ונמצא, שמה שהמשיך הקימה אל הנוקבא, הוא רק להגדיל את החסדים שבז"א, וז"ש, כמה דמזמין למריה, שאע"פ שהזמין הקימה אל הנוקבא, לא היה זה אלא בשביל מריה שהוא ז"א, זמין למלכא ולמטרוניתא עמיה, כלומר שהמטרוניתא שה"ס הנוקבא, שקבלה הקימה, תתכלל בזווג עם מלכא, שה"ס החסדים, שעל ידי התכללות הזה ישיגו החסדים דז"א את הג"ר שלהם בסוד המנוחה כנ"ל. הה"ד קומה ה' למנוחתך, שהזמין את הקימה בשביל המנוחה דהיינו להגדיל את החסדים בג"ר. אתה וארון עזך, בגין דלא לאפרשא לון. כדי שהזווג המרומז ב אתה שהוא ז"א, וארון עזך שהוא הנוקבא, לא יפסוק ח"ו. כי אם היה ממשיך הקימה דמין הא' הנ"ל היה נעשה בעת ההוא פירוד בין זו"ן, כנ"ל אצל משה, ודוד להיותו רק מרכבה אל הנוקבא, לא היה רוצה לגרום את זה אפילו לרגע.
פסקה לו
כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו וכו': מכאן למדנו, שמי שמזמין את המלך, ישנה את מעשיו, כדי לגרום שמחה אל המלך, אם דרכו של המלך הוא, שמשמחים אותו בדחנים מפשוטי עם, יסדר לפניו בדחנים מכובדים ושרים גדולים, ואם לא יעשה כן, לא השלים שמחת המלך.
פסקה לז
ת"ח דוד זמין וכו': בוא וראה. דוד הזמין את המלך והגבירה למנוחה. שאמר קומה ה' למנוחתך וגו', מה עשה, שינה את הבדחנים של המלך, באופן שיהיו שרים מכובדים, ומי המה, היינו שכתוב כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו, שכתוב וחסידיך ירננו, לוייך ירננו, היה צריך לומר, כי הלוים הם הבדחנים של המלך, ועתה, שדוד הזמין את המלך למנוחה, עשה, שהכהנים והחסידים יהיו הבדחנים של המלך. ולא הלוים.
פירוש. כי שמחת המלך, שהוא ז"א, באה מהמשכת המוחין דהארת החכמה שבקו שמאל, שה"ס יין המשמח אלקים ואנשים. ולפיכך הלוים להיותם מקו שמאל, הם הממשיכים הארה זו, ונחשבים למשמחים את המלך. וזהו שמקשה, שהיה צריך לומר, לוייך ירננו, כי הם הממשיכים מוחין ההם של רנה ושמחה. להיותם בחינת שמאל, ולמה אומר הכתוב, וחסידיך ירננו, שהם מבחינת ימין, הממשיכים חסדים בלבד, כי על כן הם נקראים חסידים. וז"ש דוד זמין ליה למלכא ולמטרוניתא לנייחא, דהיינו שאמר קומה ה' למנוחתך וגו', שפירושו, שהזמין את הקימה דמין הא', שהוא המשכת הארת החכמה שבשמאל, להגדלת ג"ר של החסדים, המביאם אל המנוחה, דהיינו לשלמותן הסופי כנ"ל, נמצא בזה, ששינה את בדחני המלך, ובעלי הימין, הממשיכים תמיד חסדים, שהם הכהנים והחסידים, נעשו עתה מרכבה להארת החכמה שבשמאל, הנקרא יין המשמח אלקים ואנשים ונעשו הם הבדחנים של המלך ולא הלוים וז"ש עביד כהני וחסידי דליהוו אינון בדיחי מלכא. ועל כן אמר וחסידיך ירננו, ולא ולוייך ירננו.
פסקה לח
א"ל קב"ה דוד וכו': אמר לו הקב"ה לדוד: דוד, איני רוצה להטריח את אלו, דהיינו את הכהנים והחסידים שימשיכו את הארת השמאל, כי הם בסו"ה כי חפץ חסד הוא. אמר לו דוד, רבוני, כאשר אתה בהיכלך, אתה עושה כרצונך, דהיינו כמשה שה"ס ז"א, שאמר קומה ה' ויפוצו אויביך, שה"ס הארת השמאל כשהוא בפני עצמו, שאז רק הלוים הם בדחני המלך, ולא הכהנים והחסידים, עתה שהזמנתי אותך, הרי הדבר תלוי ברצוני, שהוא, להקריב אליך את אלו החשובים יותר, שיהיו לבדחנים לפניך, דהיינו הכהנים והחסידים, אף על פי שאין דרכם בזה, כי הם בסו"ה כי חפץ חסד הוא כנ"ל.
פסקה לט
מכאן אוליפנא וכו': מכאן למדנו, שמי שהוא בביתו, יוכל לסדר דרכיו ומעשיו כרצונו, ואם מזמינים אותו, יעשה רצונו של מארחו, כמו שמסדר לפניו. שהרי דוד החליף הלוים ונתן הכהנים במקומם, והקב"ה קיים הדבר כרצונו.
פסקה מ
אמר דוד וכו': אמר דוד, בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך, הסדר, שסדרתי לא ישוב עוד לאחור, כלומר שלא יתבטל. אמר לו הקב"ה, חייך, אפילו בכלים שלי לא אשתמש, אלא בכלים שלך (כמ"ש להלן באות מ"ב). ולא זז משם הקב"ה, עד שנתן לו פזרונות ומתנות, שכתוב, נשבע ה' לדוד אמת לא ישוב ממנה מפרי בטנך אשית לכסא לך. בא רבי יצחק ונשקו, אמר אם לא באתי לדרך הזה, אלא בשביל לשמוע זה, דייני.
פסקה מא
פתח חד בריה וכו': פתח בן אחד, של אותו האיש הנזכר, ואמר, ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, היינו שכתוב, על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו. כי יעקב יצא מבאר שבע ועזב את אביו ואמו, וילך חרנה לישא אשה.
ד"א, ויצא יעקב וגו': רומז, כשיצאו ישראל מבית המקדש ונגלו בין העמים. כמו שאתה אומר, ויצא מן בת ציון כל הדרה, וכתוב גלתה יהודה מעוני וגו'.
פסקה מב
פתח אחרא זעירא וכו': פתח בן האחר הצעיר, ואמר, ויפגע במקום וילן שם וגו'. שאל, מהו ויפגע במקום. ואמר, שזה דומה, למלך ההולך לבית הגבירה, שצריך לפייסה ולשמחה בדברים, כדי שלא תהיה נחשבת אצלו כדבר הפקר. ולא עוד, אלא אפילו אם יש לו, למלך, מטת זהב, וכסתות מרוקמות מעשה רוקם, ללון בהן, והיא עורכת לו מטתו מאבנים, על הארץ, ובחדר של תבן, יעזוב את שלו וילון בהם, כדי לעשות לה נחת רוח, וכדי שיהיו רצונם אחד, בלי כפיה. והוא שלמדנו כאן, שכיון שהלך אצלה יעקב, מה כתוב, ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא, שה"ס הנוקבא (כנ"ל באות ט') כדי לעשות לה נחת רוח, שאפילו אבני בית חביבים לו ללון בהם.
פסקה מג
בכה רבי יצחק וכו': בכה ר"י, ושמח. אמר מרגליות אלו תחת ידיכם ולא אלך אחריכם. אמרו לו, אתה תלך לדרכך, ואנחנו נכנס אל העיר, לשמחת נשואים של בני. אמר רבי יצחק, עתה יש לי ללכת לדרכי. כי ראה שאין רצונם שילך עוד עמהם. הלך לו, וסידר הדברים לפני ר' שמעון: אמר רבי שמעון, ודאי יפה אמרו. והכל, מה שנאמר ביעקב נאמר בהקב"ה, כמו שאמרו.
אמר מלין וכו': אמר ר"ש, דברים אלו מבני בניו של רבי צדוק החלש הם. מהו הטעם שנקרא חלש. הוא משום שארבעים שנה צם על ירושלים שלא תחרב בימיו. והיה מפרש על כל מלה ומלה שבתורה סודות עליונים ונתן בהם דרך לבני העולם, להתנהג על פיהם.
פסקה מד
אמר רבי יצחק וכו': אר"י, לא עברו ימים מועטים, עד שפגשתי באותו האיש, ובנו הקטן היה עמו. אמרתי לו, איפה הוא בנך האחר. אמר לי, עשיתי לו נשואים, ונשאר אצל אשתו. כיון שהכיר אותי, אמר לי, חייך, כי על כן לא הזמנתי אותך לשמחת נשואים של בני, משום שלשה דברים. אחד, שלא ידעתי אותך ולא הכרתי אותך, ומזמינים את האדם לפי כבודו, ואולי אתה אדם גדול ואחלל כבודך. ואחד, אולי אתה נחפז לדרכך ולא רציתי להכביד עליך. ואחד, שלא תבוש מפני אנשי החבורה, כי דרכנו, שכל האוכלים על שלחן חתן וכלה, נותנים להם כולם פזרונות ומתנות. אמרתי לו, הקב"ה ידון אותך לטוב. אמרתי לו, מה שמך, אמר לי, צדוק זוטא. באותה שעה למדתי ממנו, י"ג סודות עליונים בתורה. ומן בני למדתי ג' סודות, אחד, בנבואה ואחד בחלום. כלומר, שלמד ממנו ג' סודות בההפרש שבין נבואה לחלום.
פסקה מה
ואמר מה בין נבואה וכו': ואמר, מה ההפרש מנבואה לחלום. א) נבואה היא בעולם של הזכר שהוא ז"א, וחלום הוא בעולם של הנקבה, שהיא הנוקבא דז"א. ומזה לזה יורדות ששה מדרגות. כי הנבואה היא בנצח והוד דז"א והחלום בהוד דנוקבא, ויש ביניהם, יסוד דז"א, וחג"ת נצח הוד דנוקבא, שהם שש מדרגות. ב) נבואה היא בימין ושמאל, דהיינו נצח והוד, והחלום הוא בשמאל, דהיינו בהוד. ג) החלום מתפשט לכמה מדרגות למטה, דהיינו עד המלאך גבריאל, שעל ידו מקבלים הארת החלום. ועל כן החלום הוא בכל העולם, אפילו בחוץ לארץ. אבל על פי מדרגתו רואה האדם, ולפי האדם כך מדרגתו. כלומר שלא כל אדם שוה בזה. אבל נבואה אינה מתפשטת למטה ממלכות דאצילות, אלא מאירה במקומה. דהיינו בנוקבא שהיא מקומו דז"א, שה"ס ארץ ישראל והנביאים מקבלים ממנה. באופן ששורש הנבואה הוא בנצח והוד דז"א, שמתפשט עד הנוקבא, שעל ידה מקבלים הנביאים. ושורש החלום היא בנוקבא, בהוד שלה, ומתפשט עד המלאך גבריאל, שעל ידו מקבלים בני האדם.
פסקה מו
ת"ח כו' ויחלום וגו' עולים ויורדים בו: פתח ואמר היה היה דבר ה' אל יחזקאל וגו', היה היה, יורה, שנבואה לשעתה היתה, כי היתה נצרכת לחיזוק בני הגלות, להודיעם שהשכינה ירדה עמהם בגלות. (כמ"ש בזהר שמות אות ו') ועל כן ראה יחזקאל, מה שראה, רק לפי שעתו, ואף על פי שאותו המקום לא היה ראוי לכך. כי אין חוץ לארץ ראוי לנבואה, משום זה אומר הכתוב, היה היה. כלומר, שהיה כאן חידוש, ששרתה הנבואה בחוץ לארץ.
מאי היה היה וכו': שואל למה אומר הכתוב היה היה ב' פעמים. ואומר, אלא היה למעלה בז"א היה למטה בנוקבא, שכתוב סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שפירושו לוקח אור החסדים למעלה בשמים, שהוא ז"א, ולוקח למטה בנוקבא הנקראת ארץ, את אור החכמה. כן היה היה, היה אחד, פירושו הויות החסדים מלמעלה, והיה אחד, פירושו הויות החכמה מלמטה, וכבר נתבאר זה לעיל (ב"ב דף קל"ה ד"ה מהכא) שהחסדים מקובלים מז"א, והחכמה רק מן הנוקבא, וע"כ נקראת הנוקבא חכמה תתאה. ע"ש. ואין שלמות לחכמה בלי חסדים, וע"כ לא נמשך אור שלם רק על ידי זווג ז"א ונוקבא ביחד.
פסקה מז
תא חזי האי סולם וכו': בוא וראה, סולם זה נתחזק למעלה בז"א, ונתחזק למטה בנוקבא. בארץ כשדים על נהר כבר. בארץ כשדים, היינו המקום שהגלות שורה בו, דהיינו בחוץ לארץ. ועם כל זה, על נהר כבר. מהו נהר כבר, אלא פירושו, שהיתה כבר, שהשכינה שרתה עליו עוד מקודם לכן, שכתוב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, שהנהר ה"ס בינה, (כנ"ל ב"א דף ר"צ ד"ה כתיב) ונהר כבר, הוא אחד מאלו ארבעה נהרות הנמשכים מנהר היוצא מעדן, דהיינו נהר פרת שבבבל. ומשום ששרה עליו מקודם לכן, והיה עליו כבר, לכן שרה עליו גם עתה ונגלה לו ליחזקאל. כלומר, אע"פ שהנבואה היתה צריכה לחזק את ישראל בגלות בבל שלא יבואו לידי יאוש, עם כל זה, אם לא היה נמשך הנהר הזה מנהר היוצא מעדן, שכבר שרתה עליו השכינה, לא היתה מתגלה עליו הנבואה בבבל.
פסקה מח
תא חזי, ויחלום: שואל, וכי יעקב הקדוש, בחיר שבאבות, נגלה עליו ה' בחלום ובמקום קדוש הזה, דהיינו בית לא שהוא בארץ ישראל, שראוי להשראת השכינה, לא ראה את ה' אלא בחלום. ומשיב, אלא יעקב, לא היה נשוי באותו זמן, והיה פלג גופא, ויצחק היה חי, ועוד לא הגיע זמן שליטתו, ועל כן כתוב בו חלום, ולא מראה בהקיץ.
ואי תימא והא לבתר וכו': ואם תאמר, הרי לאחר שנשא אשה כתוב וארא בחלום, הנה שם המקום גרם, שהיה בחוץ לארץ בפדן ארם, ויצחק היה חי, ועל כן כתוב בו חלום.
פסקה מט
ולבתר דאתא וכו': ולאחר כך, שבא לארץ הקודש עם השבטים, ועקרת הבית נשלמה עמהם, ואם הבנים שמחה, שהיה שלם עם בת זוגו, והיה בארץ ישראל, כתוב, וירא אלקים אל יעקב וגו', וכתוב ויאמר אלקים לישראל במראות הלילה. כאן לא כתוב בו חלום, כי כבר היה במדרגה אחרת עליונה. והיה ראוי למראה בהקיץ.
פסקה נ
ת"ח, חלמא וכו': בוא וראה, החלום הוא, על ידי גבריאל, שהוא, דהיינו החלום, למטה במדרגה הששית מנבואה. כלומר, שגבריאל מקבל החלום מהוד הנוקבא, שהיא מדרגה הששית מנבואה (כנ"ל דף כ"ו ד"ה ואמר) ועל ידי גבריאל מקבלים בני אדם. מראה הוא מקובלת על ידי מדרגה ההיא של אותה החיה השולטת בלילה, כי המראה היא הנוקבא דז"א במקומה עצמה, שעליה נאמר, ותקם בעוד לילה. ועל כן היא מראה בהקיץ ולא בחלום.
ואי תימא הא כתיב וכו': ואם תאמר הרי כתוב, גבריאל הבן להלז את המראה. הרי שגם המראה מקובלת על ידי גבריאל. ומשיב, כן הוא ודאי, שמראה, דבריה סתומים ביותר, ובחלום, הדברים יותר מפורשים, והחלום מפרש דברים הסתומים אשר במראה, ועל כן גבריאל הממונה על החלום נתמנה לפרש דבריה של המראה הסתומים ביותר.
פסקה נא
וע"ד כתיב במראה וכו': ועל כן כתוב לשון וירא וארא, במראה, שהוא מטעם, כי מראה, היא, כמראה הזו של זכוכית מלוטשת, שכל הצורות שממולה נראות בתוכה, משום זה כתוב בה וארא אל אברהם וגו' באל שדי וגו', כי המראה, שהיא הנוקבא, אמרה, הראיתי צורתו של ה' באל שדי. להיותה מראה שצורת האחר נראית בתוכה. וכל הצורות של מדרגות העליונות נראות בתוכה.
ביאור הדברים. כי צורת הנוקבא ה"ס חכמה, וצורת ז"א ה"ס חסדים. (כנ"ל דף כ"ז ד"ה מאי) וע"כ אין לך אור שלם אלא ע"י זווג שניהם ומקבלים החסדים חכמה מן הנוקבא והחכמה של הנוקבא מתלבשת בחסדים, ונשלמים שניהם. ועם כל זה אין הארת חכמה שבנוקבא מושפעת ממנה ולמטה, אלא ממנה ולמעלה, דהיינו אל החסדים שבז"א, שהם משתלמים בג"ר ומושפעים ממעלה למטה. שז"ס מה שאמרו בזהר על הכתוב, אשת חיל עטרת בעלה, אשר בעלה מתעטר בה, שהחסדים דז"א מתעטרים בג"ר על ידה ומושפעים למטה, אבל הנוקבא אינה מתעטרת בבעלה, כי צורתה, שהיא הארת החכמה אינה מושפעת ממנה ולמטה. וז"ש דאיהי מראה, דאתחמי דיוקנא אחרא בגויה, דהיינו צורת ז"א, שהוא חסדים, נראית לתחתונים על ידה, דהיינו שמושפעים ממנה ולמטה, אבל צורתה עצמה אינה נראית לתחתונים, כי אינה משפיעה החכמה ממנה ולמטה. ונמצא, שהיא דומה למראה מלוטשת, שאין ענינה להראות צורתה עצמה, אלא רק צורתם של אחרים המסתכלים בה, או העומדים למולה. ועוד היא דומה למראה, כי כמו שכל סגולתה של מראה הזכוכית, היא בסבת צבע העכור שבעברה השני, המחזיר קרני האור לאחוריהם, ואם היתה שקופה, שום צורה לא היתה נראה בה, כך הנוקבא, כל כחה הוא בהמסך שבה, המעכב על האור להעיר ממנה ולמטה, ולולא המסך הזה לא היה בה שום אור, כנודע.
פסקה נב
בגיני כך יעקב וכו': משום זה, יעקב בזמן ההוא, דהיינו מטרם שנשא אשה, כתוב בו, ויחלום והנה סולם מוצב ארצה. מהו סולם. הוא מדרגה, שכל שאר המדרגות תלויות בו. דהיינו הנוקבא, שהיא השער לכל המדרגות. ולא גרסינן ואיהו יסוד דעלמא, כי גליון היה, והכניסוהו המעתיקים בפנים הזהר. ובספרים ישנים אינו נמצא, זולת בדפוס מונטבא, שהמדפיסים נמשכו אחריו. ובע"ח שכ"ב שער מוחין דקטנות מביא שהסולם הוא יסוד. ולע"ד אינו מהאריז"ל.
וראשו מגיע השמימה: בן הוא מגיע השמימה כדי להתקשר עם השמים. וראשו מגיע השמימה, שואל, מי הוא ראשו. ואומר. הוא הראש של אותו הסולם, ומי הוא. הוא שכתוב בו ראש המטה, דהיינו יסוד, שהוא ראש הנוקבא הנקראת מטה, ונקרא היסוד ראש המטה, משום שהוא ראש למטה ההיא, שהיא הנוקבא, והיא מאירה ממנו, מן היסוד, וע"כ נבחן שהוא ראש שלה, מגיע השמימה: משום שהוא סיום הגוף, שהוא ת"ת הנקרא שמים, כי היסוד דבוק תחת הת"ת, ועומד בין העליון שהוא ז"א, ובין התחתון שהוא הנוקבא, בדומה לברית שהוא סיום הגוף, ונמצא בין הירכים והגוף, ועל כן אומר הכתוב, מגיע השמימה. אשר הראש של הסולם, שהוא יסוד דז"א מגיע השמימה, שהוא דבוק בז"א הנקרא שמים.