אור ברסלב

הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג

וישב

וישלח

פסקה א

וישב יעקב בארץ מגורי אביו וגו': ר' חייא פתח ואמר, רבות רעות צדיק וגו' כמה מקטרגים יש לו לאדם מיום שנתן לו הקב"ה נשמה בעולם הזה. דכיון שיצא האדם לאויר העולם, מיד נזדמן יצר הרע להשתתף עמו, כמו שלמדנו, שכתוב, לפתח חטאת רובץ, כי אז נשתתף עמו היצה"ר.

פסקה ב

ות"ח דהכי הוא וכו': ובוא וראה, שכן הוא, כי הבהמות, מיום שנולדו, כולן שומרות את עצמן ובורחות מאש ומכל מקומות הרעים. והאדם, כשנולד, מיד בא להשליך עצמו לתוך האש, והוא משום שהיצה"ר שורה בתוכו, ומיד מסיתו לדרך רע.

פסקה ג

ואוקימנא, דכתיב, טוב ילד מסכן וגו': טוב ילד, זהו יצר הטוב, שהוא ילד מימים מועטים עם האדם, כי מי"ג שנים ואילך הוא עם האדם כמו שלמדנו.

פסקה ד

ממלך זקן וכסיל: ממלך, זהו היצר הרע, שהוא נקרא מלך ושליט בעולם על בני אדם. זקן וכסיל, הוא ודאי זקן כמו שבארוהו, שמיום שהאדם נולד ויצא לאויר העולם, הוא נמצא עם האדם, וע"כ הוא מלך זקן וכסיל.

פסקה ה

אשר לא ידע להזהר עוד: לא כתיב להזהיר, אלא להזהר, משום שהוא כסיל, ועליו אמר שלמה, והכסיל בחשך הולך. כי מפסולת החשך הוא בא. ואין לו אור לעולם אבל מי שאינו יודע להזהיר לאחרים אינו נחשב עוד לכסיל מחמת זה.

פסקה ו

ר' שמעון אמר וכו': רש"א, בוא וראה, כתוב, טוב ילד מסכן וחכם. ושואל, מי הוא ילד מסכן. ואומר, הנה בארוה, ולמדנו, שהוא יצר הטוב. אבל טוב ילד, זהו שכתוב, נער הייתי גם זקנתי. וזהו נער שהוא ילד מסכן. שאין לו מעצמו כלום. ולמה נקרא נער. הוא משום שיש לו חידוש הלבנה, שהיא מתחדשת תמיד, והוא תמיד ילד מסכן, כמו שאמרנו. וחכם, משום שהחכמה שורה בו.

פירוש. ב' מצבים יש אל הנוקבא, א) הוא זמן שליטתה עצמה, שאז גדולה כמו ז"א, וזהו מצב הארת החכמה שבה, אלא שאינה מאירה מטעם חוסר אור החסדים. ב) הוא זמן הארתה, על ידי זווגה עם ז"א, שאז מוכרחת להתמעט עד לנקודה, ואין לה אז מעצמה כלום, ומקבלת הכל מז"א. ומצב הזה היא מצב הארת החסדים שבה. והנוקבא מתלבשת ומאירה במלאך מטטרון מב' מצבים אלו. וכשהוא מקבל מצב ב' של הנוקבא, שהוא הארת החסדים אומר מטטרון, נער הייתי, וכן נקרא ילד, כי הארת החסדים ה"ס ו"ק המכונה נער או ילד. וכן נקרא מסכן, מפני שבמצב הזה מתמעטת הנוקבא עד לנקודה ואין לה מעצמה כלום. וז"ש, ודא הוא נער, דאיהו ילד מסכן, דלית ליה מגרמיה כלום. דהיינו כמבואר. וכשהוא מקבל ממצב הא' של הנוקבא, שהוא זמן שליטתה עצמה והיא גדולה כמו ז"א שהוא מצב הארת החכמה שבה, אז אומר מטטרון גם זקנתי, כי איזה זקן, זהו מי שקנה חכמה. וכן נקרא חכם וז"ש וחכם, בגין דחכמה שריא ביה. כמבואר.

ושואל, ואמאי אקרי נער, למה נקרא המלאך מטטרון תמיד בשם נער, ולא זקן, הרי הוא אמר, גם זקנתי, היה לו להקרא זקן ומשיב, בגין דאית ליה חדתו דסיהרא, דמתחדשא תדיר, משום שיש לו התחדשות הלבנה, שהיא הנוקבא, שה"ס זווגה עם ז"א, דהיינו מצב הב', הנ"ל, שהיא מצב הארת החסדים שבה, הנבחן לו"ק ונקרא נער, דמתחדשא תדיר, ומצב ההתחדשות נוהג בה תמיד, ותדיר איהו ילד מסכן, דהיינו בקביעות, וע"כ נקרא נער ולא זקן כי הזקנה שמקבל ממצב הא', שהוא מצב שליטתה עצמה, אין זה בו תמיד, וע"כ אינו נקרא על שמו.

פסקה ז

ממלך זקן: זהו היצר הרע, הנמשך מן הלעומת של מטטרון, הנקרא אדם בליעל, כמו שלמדנו, שמיום שהיה, לא יצא מטומאתו לעולם. והוא כסיל, שכל דרכיו הם לדרך הרע, והולך ומדיח בני אדם, ואינו יודע להזהר, והוא בא בעלילה עם בני אדם, כדי להדיח אותם מדרך הטוב אל דרך הרע.

פסקה ח

ת"ח על דא וכו': בוא וראה, על כן הקדים עצמו היצר הרע להתחבר עם האדם מיום שנולד בו, בכדי שיאמין לו, וכשיבוא אח"כ היצר הטוב אין האדם יכול להאמינו ודבריו דומים עליו למשא.

כגוונא דא תנינן וכו': כעין זה למדנו, איזה הוא רשע ערום, זה הוא, מי שמקדים עצמו לטעון דבריו לפני הדיין מטרם שיבא חברו בעל הדין. כמש"א, צדיק הראשון בריבו וגו'.

פסקה ט

כגוונא דא האי וגו': כעין זה, רשע ערום זה, דהיינו היצר הרע, כמש"א, והנחש היה ערום, גם הוא מקדים ושורה באדם מטרם שיבא חברו, יצר הטוב, לשרות בו, ומשום שהקדים וכבר טען טענותיו לפניו, כשיבא אח"כ חברו, שהוא יצר הטוב, רע לאדם להיות עמו, ואינו יכול להרים ראשו כאלו הטעין על כתפו כל המשאות שבעולם. וכל זה הוא, משום שהרשע ערום הקדים עצמו. ועל זה אמר שלמה, וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים, משום שהקדימו האחר.

פסקה י

וע"ד כל דיינא וכו': וע"כ, כל דיין המקבל דבריו של בעל דין, מטרם שיבא חברו, דומה כאלו מקבל עליו אל אחר להאמין בו, אלא ובא רעהו וחקרו, כלומר אחר שיבא רעהו אז ישמע טענותיו. וזהו דרכו של אדם צדיק, כי אדם צדיק, הוא, מי שלא האמין לאותו רשע ערום, שהוא יצר הרע, משום שהקדים טענותיו, מטרם שיבא חברו, שהוא יצר הטוב. שמקיים הכ', ובא רעהו וחקרו. ובדבר זה אנשים נכשלים מלזכות לעולם הבא.

פסקה יא

אבל האי זכאה וכו': אבל צדיק ההוא, שהוא ירא את רבונו, כמה רעות הוא סובל בעולם הזה, כדי שלא יאמין ולא ישתתף עם היצר הרע, והקב"ה מצילו מכולם. זהו שכתוב, רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה', רבות רעות לצדיק לא כתוב, אלא רבות רעות צדיק, שזה יורה שפירושו הוא, שהסובל רבות רעות הוא צדיק, משום שהקב"ה חפץ בו, כי הרעות שסובל, מרחיקות אותו מן יצר הרע כנ"ל. ומשום זה הקב"ה חפץ באדם ההוא, ומציל אותו מכולם, בעולם הזה ובעולם הבא. אשרי חלקו.

פסקה יב

ת"ח כמה בישין וכו': בוא וראה כמה רעות עברו על יעקב כדי שלא יתדבק ביצר הרע ההוא, ויתרחק מחלקו, ומשום זה סבל כמה עונשים כמה רעות ולא שקט.

פתח ואמר לא שלותי וגו': בוא וראה, כמה רעות סובלים הצדיקים בעולם הזה, רעות על רעות מכאובים על מכאובים, כדי לזכותם לעולם הבא.

פסקה יג

יעקב כמה סביל וכו': יעקב, כמה סבל תמיד רעות על רעות, כמש"א, לא שלותי, בבית לבן, ולא יכולתי להנצל ממנו. ולא שקטתי, מעשו, מאותו הצער שציער אותי הממונה שלו. ואח"כ הפחד מעשו עצמו. ולא נחתי, מן דינה ומן שכם.

פסקה יד

ויבא רגז: זה הוא הרגז והמבוכה של יוסף, שהוא קשה מכולם, כי מתוך אהבתו של יעקב אל יוסף, שה"ס הברית, נכנס יעקב למצרים. ועל כן אהב אותו כל כך, משום שלאח"כ כתוב, ואזכר את בריתי, שכל הגאולה היה בשבילו, להיות השכינה נמצאת שם עמו. עם הברית, שהוא יוסף, וע"כ היה המבוכה של יוסף, קשה עליו יותר מכל הצרות שבאו עליו.

פסקה טו

וישב יעקב בארץ מגורי וגו': ר' יוסי פתח הצדיק אבד ואין איש שם על לב וגו'. הצדיק אבד, בזמן שהקב"ה מסתכל בעולם, והעולם אינו כראוי להיות, והדין נזדמן לשרות על העולם, אז לוקח את הצדיק הנמצא ביניהם, כדי שהדין ישרה על כל האחרים, ולא יהיה מי שיגין עליהם.

פסקה טז

דהא כל זמנא וכו': כי כל זמן שהצדיק שורה בעולם, אין הדין יכול לשלוט על העולם. מאין לנו זה, ממשה, שכתוב, ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו וגו'. ומשום זה הקב"ה לוקח את הצדיק מביניהם ומעלה אותו מן העולם, ואז נפרע ומקבל את שלו. סוף הכתוב, כי מפני הרעה נאסף הצדיק, פירושו, מטרם שיבא הרע לשלוט בעולם נאסף הצדיק. פירוש אחר, כי מפני הרעה, זה הוא היצר הרע. שהסית והדיח את העולם.

פסקה יז

ת"ח יעקב שלימו וכו': בוא וראה, יעקב בחיר שבאבות היה, והוא היה עומד להמצא בגלות, אבל מתוך שהוא צדיק נעצר הדין, ולא שלט בעולם, כי כל ימיו של יעקב לא שרה הדין על העולם, והרעב נתבטל.

פסקה יח

ואוף הכי ביומוי וכו': וכמו כן בימיו של יוסף, שהוא צורתו של אביו, לא היתה נמצאת הגלות, משום שהוא הגין עליהם כל ימיו, כיון שהוא מת, מיד שרתה עליהם הגלות, כמש"א, וימת יוסף וגו', ונסמך לו הבה נתחכמה לו. וכתוב, וימררו את חייהם וגו'.

פסקה יט

כגוונא דא וכו': כעין זה, בכל מקום שנמצא צדיק בעולם, הקב"ה מגין על העולם בשבילו, וכל זמן שהוא חי, אין הדין שורה על העולם. וכן למדנו.

פסקה כ

ת"ח וישב יעקב וגו': שואל מהו מגורי אביו. ומשיב, הוא כמו שאתה אומר מגור מסביב, כי כל ימיו היה מתיירא והיה בפחד. וישב יעקב, רבי אלעזר אמר, שנתקשר וישב במקום ההוא שנתאחד בחשך. בארץ מגורי אביו הוא בדיוק. כלומר, מלמדנו, שהמגור ופחד הזה הוא של אביו יצחק שהוא קו שמאל. בארץ כנען, נקשר המקום במקומו. פירוש, הנוקבא נקראת ארץ, ובעת שנקשרת בקו שמאל, שהוא אביו של יעקב, היא נקראת ארץ כנען. וז"ש, אתקשר אתרא באתריה שארץ כנען נקשרה במגורי אביו, שהוא קו שמאל. מגורי אביו, זח דין קשה. שה"ס קו שמאל דז"א, בארץ מגורי אביו, הוא כמו שלמדנו שארץ היא דינא רפיא. שהיא ארץ שנתאחדה ונמשכת מדין קשה, שחוא קו שמאל, ובה נתישב יעקכ ונתאחז בה.

פירוש, אור ז"א הוא מלמעלה למטה ולפיכך אם הקו שמאל מאיר בו נמשך ממנו דין קשה מאד, כי ה"ס חטא דעץ הדעת כנודע, אמנם הנוקבא, שהארתה היא בבחינת אור נקבה המאירה רק ממטה למעלה ואינו נמשך למטה, ע"כ אפילו מטרם שנכללה בימין, אין בה דין קשה אלא דין רפה. (כנ"ל וישלח דף פ' ד"ה ביאור ע"ש) וז"ש בארץ מגורי אביו וכו' ההוא דינא רפיא וכו' וביה אתישב יעקב. שהוא נתישב בארץ, שה"ס הנוקבא, והיא רק דינא רפיא, ולא דינא קשיא כמגורי אביו.

פסקה כא

אלה תולדות יעקב יוסף וגו': אחר שנתישב יוסף ביעקב, והשמש, שהוא ז"א, נזדווג עם הלבנה, שהיא הנוקבא, אז התחיל להוליד תולדות. ומי הוא העושה תולדות. חזר הכתוב ואמר, יוסף, כי אותו הנהר הנמשך ויוצא מעדן, שהוא יסוד המכונה יוסף, הוא העושה תולדות, משום שמימיו אינם נפסקים לעולם.

פירוש. כי נשמות ישראל נולדות מזווג זו"ן. אבל אין ז"א מוליד נשמות מטרם שעולה ומלביש לאו"א, שזווגייהו לא פסיק לעלמין, שאז משיג יסוד דגדלות, המכונה יוסף, וכן נקרא נהר יוצא מעדן, ששפעו אינו נפסק לעולם. וז"ש בתר דאתישב יוסף ביעקב ואזדווג שמשא בסיהרא, אחר שז"א המכונה יעקב עלה והלביש לאו"א עלאין שאז מתישב יוסף, שהוא יסוד דגדלות, ביעקב, שהוא ז"א, ושמשא מזדווג בסיהרא, כדין שרא למעבד תולדות, אז מתחיל להוליד תולדות, ולא מקודם לכן, ומאן איהו דעביד תולדות אהדר ואמר יוסף, שהוא יסוד דגדלות, שז"א משיגו בעת עליתו לאו"א שהוא מכונה אז ונהר יוצא מעדן, דלא פסקין מימוי לעלמין, כמו או"א עלאין דזווגייהו לא פסיק לעלמין.

פסקה כב

דהא שמשא אע"ג וגו': כי השמש שהוא ז"א, אע"פ שנתחבר בלבנה, שהיא הנוקבא, אינו עושה פירות משום מדרגה רק מאותה מדרגה הנקראת צדיק. דהיינו יסוד, וכן נקרא יוסף, שהוא המדרגה של יעקב לעשות פירות ולהוציא תולדות לעולם, ומשום זה כתוב, אלה תולדות יעקב יוסף.

פירוש, המדרגה האחרונה של ז"א, המכונה צדיק או יסוד, היא הנושאת את המסך שעליו מכה אור העליון ואו"ח עולה ומלבישו, שבדרך זה נאצלות כל הקומות והמדרגות וז"ש לא עביד איבין בר ההוא דרגא דאקרי צדיק ויוסף, כי הוא הנושא אל המסך, להיותו מדרגה האחרונה, כמבואר.

פסקה כג

אלה תולדות יעקב יוסף וגו': פירוש אחר, כל מי שהיה מסתכל בצורת יוסף היה אומר שזו היא צורתו של יעקב. בוא וראה, שבכל בני יעקב לא כתוב כזה, כגון אלה תולדות יעקב ראובן או שמעון וכו' רק ביוסף, שכתוב אלה תולדות יעקב יוסף. הוא משום שצורתו היתה דומה לצורת אביו.

פירוש, כמו שיעקב שה"ס ת"ת הוא קו אמצעי המכריע בין ב' הקוין שמחזה ולמעלה, שהם חסד וגבורה, כן יוסף, שה"ס יסוד, הוא קו אמצעי ומכריע בין שני הקוין שמחזה ולמטה, דהיינו בין נצח והוד. הרי שזה וזה צורתם שוה, ששניהם צורת קו אמצעי ומכריע בין הקצוות.

פסקה כד

בן שבע עשרה שנה: אמר ר' אבא, הקב"ה רמז לו, שבעת שנאבד יוסף היה בן שבע עשרה שנה. וכל אלו הימים שנשארו אחר שהיה בן שבע עשרה שנה, שלא ראה את יוסף, היה בוכה על אלו שבע עשרה שנה. וכמו שהיה בוכה עליהן, נתן לו הקב"ה שבע עשרה שנה אחרות, שחי בארץ מצרים, בשמחה, בכבוד, ובכל השלמות, בנו יוסף היה מלך, וכל בניו היו לפניו, אלו שבע עשרה שנה היו נחשבות לו חיים. וע"כ משמיענו הכתוב. כי בן שבע עשרה היה יוסף כאשר נאבד ממנו.

פירוש, היסוד, שה"ס יוסף, מכונה שבע עשרה שנה. מטעם שיש בו סוד לחם משנה, שפירושו אור החכמה ואור החסדים, שהוא תכלית השלמות. והנה אור החכמה שבו מרומז במספר שבע להיותו מאיר רק ממטה למעלה בסוד אור הנוקבא הנקראת שביעי, וחסרה ג"ר דג"ר. ואור החסדים שבו מרומז במספר עשרה, להיותו מאיר ממעלה למטה וע"כ המספר שלם.

וז"ש, רמז ליה קב"ה, דהא כד אתאביד מניה יוסף בן שבע עשרה שנין הוה, דהיינו שרמז לו שיעור שלמות מדרגתו של יוסף, שהוא שבע עשרה שנה, הכולל כל השלמות הן חכמה והן חסדים כנ"ל. וע"כ, וכל אינון יומין וכו' הוה בכי על אינון שבע עשרה שנין, דהיינו על מדרגתו הגדולה של יוסף שנאבדה ממנו. וכמה דהוה וכו' יהב לו שבע עשרה שנין אחרנין, דהיינו אחר שמצא שוב את יוסף במצרים. אינון שבע עשרה שנין הוו חיין לגביה, כי אור החכמה נבחן לאור חיה, בסו"ה החכמה תחיה את בעליה, וכיון שסוד שבע עשרה שנין כולל גם חכמה, ע"כ יחשבו לו חיים. משא"כ בשעה שנאבד יוסף, שהיה לו אז אור חסדים בלי חכמה, לא נחשבו לו לחיים, וכן בטרם שנולד יוסף. וזהו שמשמיענו הכתוב, יוסף בן שבע עשרה שנה.

פסקה כה

רבי חייא פתח וכו': ר"ח פתח ואמר, לכן אנשי לבב שמעו לי וגו'. בוא וראה כאשר ברא הקב"ה את העולם עשה אותו על דין, והוא מתקיים על דין. וכל מעשי העולם מתקיימים על דין. מלבד שבכדי לקיים העולם שלא יאבד, הקב"ה פורש עליו רחמים, ורחמים האלו מעכבים את הדין שלא יכלה את העולם, והעולם מתנהג ברחמים ומתקיים על ידו.

פסקה כו

ואי תימא וכו': ואם תאמר, שהקב"ה עושה דין באדם בלי משפט, הרי למדנו, כשהדין שורה על האדם, והוא צדיק, הוא, משום אהבת הקב"ה אליו. כמו שלמדנו, כאשר הקב"ה מרחם על האדם באהבה, לקרבהו אליו, משבר הגוף בשביל להשליט את הנשמה, ואז מתקרב האדם אליו באהבה כראוי, והנשמה שולטת באדם, והגוף נחלש.

פסקה כז

ובעיא גופא וכו': וצריך האדם לגוף חלש, ולנפש חזקה שתתגבר בגבורה. ואז הוא אוהבו של הקב"ה, כמו שאומרים החברים, שהקב"ה נותן צער אל הצדיק בעולם הזה, בשביל לזכותו לעולם הבא.

פסקה כח

וכד נשמתא חלשא וכו': וכשהנשמה היא חלשה, והגוף חזק, הוא שונאו של הקב"ה, שאינו חפץ בו, ואינו נותן לו צער בעולם הזה, אלא דרכיו ישרים, והוא בכל השלמות, משום, שאם עושה צדקה או מעשים טובים, הקב"ה משלם שכרו בעולם הזה, ולא יהיה לו חלק לעולם הבא. וזהו שתרגם אונקלוס, ומשלם לשונאיו וגו', ומשלם לשנאוהי טכוון דאינון עבדין קדמוהי, בחייהון, לאובדהון. ומשום זה, צדיק ההוא השבור תמיד, הוא אוהבו של הקב"ה, והדברים אמורים, רק באם בדק ולא מצא בידו שום חטא שיענש על ידו.

פסקה כט

הכא אית לאסתכלא וכו': יש כאן להסתכל בכמה צדדים, אחד, כי אנו רואים שהשכינה אינה שורה במקום עצבות אלא במקום שיש בו שמחה, ואם אין בו שמחה לא תשרה השכינה במקום ההוא. כמו שאתה אומר, ועתה קחו לי מנגן וגו', כי ודאי שהשכינה אינה שורה במקום עצבות. מאין לנו זה, מיעקב, שמשום שהיה מתאבל על יוסף נסתלקה השכינה ממנו, כיון שבאה לו השמחה של בשורת יוסף, מיד, ותחי רוח יעקב אביהם. ולפי זה קשה, כאן באותו צדיק השבור מצרותיו, כיון שהוא חלש ונשבר במכאובים, איפה הוא השמחה, הרי הוא בעצבות ואין עמו שמחה כלל.

פסקה ל

וחד, דהא חמינן וכו': ועוד אחד יש להסתכל, הרי אנו רואים, כמה אהובים וצדיקים היו לפני הקב"ה. ולא נשברו במחלות ולא במכאובים ולא נחלש גופם לעולם, למה אין אלו כאלו, כלומר, מה נשתנו אלו מאלו, שאלו נשברו, ואלו עומדים בגופם כראוי.

פסקה לא

וא"ת דהא וכו': ואם תאמר, כי אלו הנמצאים בקיומם כראוי, הוא משום שהם צדיקים בני צדיקים כמו שבארוהו, ואלו האחרים, שגופם נשבר, הם צדיקים ולא בני צדיקים. הרי אנו רואים, צדיקים בני צדיקים, ואשר אפילו אביו היה צדיק בן צדיק והוא צדיק ומ"מ גופו נשבר במכאובים ולמה נשבר גופו במכאובים. וכל ימיו הוא בצער.

פסקה לב

אלא הכא רזא וכו': אלא כאן הוא סוד, שהרי כל מעשיו של הקב"ה הם באמת וצדק, כי פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו. ומצאתי בספרי הראשונים סוד אחד, ועמו מתגלה סוד אחר, סוד אחד שהוא שנים. כי יש זמנים שהלבנה דהיינו הנוקבא, היא בגרעון, ונמצאת בדין, והשמש, שהוא ז"א, אינו נמצא אצלה, ובכל זמן ובכל שעה יש לה להוציא נשמות לבני אדם, כמו שלקטה אותן מתחילה מן ז"א, בכל זמן ובכל שעה. וע"כ היא מוציאה עתה הנשמות גם בשעת הגרעון בזמן שנמצאת בדין, וכל מי שמקבל אותה בזמן ההוא, יהיה תמיד בגרעון, ועניות נמשכת לו, ונשבר תמיד בדין, וכן הוא בכל ימיו של האדם ההוא, בין צדיק ובין רשע. מלבד התפלה, המבטלת לכל גזרות הדינים, ויכול האדם להעבירם בתפלה.

פסקה לג

וההוא זמנא וכו': ובזמן ההוא שאותה המדרגה, דהיינו הנוקבא, נמצאת בשלמות, ונהר ההוא הנמשך ויוצא מעדן, שהוא יסוד, משתמש בה, אז, אותה הנשמה היוצאת מהנוקבא, ומתדבקת באדם, הנה האדם ההוא נשלם בכל, בעושר, בבנים, בשלימות הגוף.

פסקה לד

וכלא בגין וכו': וכל זה הוא בשביל מזל ההוא שהוא יסוד, הנמשך ויוצא ומתחבר במדרגה ההיא, דהיינו הנוקבא, להשתלם בו, ולהתברך ממנו. ועל כן הכל תלוי במזל. ועל כן למדנו בנים חיים ומזונות אין הדבר תלוי בזכות אלא במזל תלוי הדבר. כי אין הוא בזכות, אלא עד שהנוקבא מתמלאה ומאירה מן המזל שהוא יסוד.

פסקה לה

ובגין כך כל אינון וכו': ומשום זה כל אלו שנשברו בעולם הזה, והם צדיקי אמת, כולם נשברו בעולם הזה, ונידונים בדין, מטעם שנפש ההיא שקבלו מהנוקבא בהיותה בגרעון גרמה להם, וע"כ חס עליהם הקב"ה לעולם הבא.

ביאור המאמר. הוא סובב על הכתוב, כי פעל אדם ישלם לו וגו'. ומבאר שמה שאנו רואים שדינים שורים גם על אדם צדיק, אע"פ שלא חטא כלום, הוא בגין רחימותא דקב"ה ביה איהי, דהא קב"ה רחים ליה ברחימו לקרבא ליה לגביה, (באות כ"ו) שהיסורים מקרבים אותו לאהבת ה'. ועל זה מקשה ב' קושיות, א) אם גופו של הצדיק הוא ביסורין, א"כ הוא בעצבות, ואין השכינה שורה רק כשאדם הוא בשמחה. ב) הרי אנו רואים צדיקים, שזכו לאהבת ה' אף על פי שלא היו להם יסורים כלל. ומה נשתנו אלו מאלו, ואין לתרץ שאלו שזכו לאהבת ה' בלי יסורים הוא מחמת היותם צדיקים בני צדיקים. כי אנו מוצאים אפילו בנו של צדיק בן צדיק שהיה כל ימיו ביסורים. ומשיב (באות ל"ב) אשכחנא בספרי קדמאי רזא חדא ולגביה רזא אחרא, שהם אמרו סוד אחד, דהיינו למה נמצאים צדיקים שהם ביסורים וצדיקים שהם בכל השלמות, ואגב זה מובן ג"כ סוד אחר, דהיינו שבו מתישב גם מה שהקשה, הרי אין השכינה שורה על האדם מתוך עצבות, (באות כ"ט) חד דאיהו תרין, תירוץ אחד שיש בו ב' תירוצים על ב' הקושיות.

וזה אמרו (באות ל"ב) דהא אית זמנין דסיהרא איהי בפגימו וכו', דהיינו בזמן שהנוקבא דבוקה בקו שמאל, שאז שורים בה דינים (כנ"ל דף ו' אות כ' בביאור הכתוב, ארץ מגורי אביו ע"ש) ובכל זמנא ובכל שעתא אית לה לאפקא נשמתין בבני נשא, דהיינו שמוציאה נשמות לבני אדם מכל קו שבג' הקוין ימין שמאל ואמצע, הכוללים כל הזמנים ועתים שבעולם, שה"ס כ"ח עתים (שבספר קהלת ג'), כמה דלקטא בקדמיתא כמו שלקטה את הנשמות מתחילה, שלקטה אותן מג' דוכתי, שהם ג' קוין, כן היא משפעת אותן לבני אדם, וע"כ ואפיקת לון השתא בזמנא דאיהי קיימא בדינא, שהיא מוציאה נשמות מקו שמאל. שהיא עומדת אז בדין ובגרעון, האי מאן דנקיט לה בההוא זמנא, להוי תדיר בגרעותא וכו' כל מי שמקבל נשמה בזמן ההוא, דהיינו בזמן שליטת קו שמאל בנוקבא, הוא נמצא בהכרח בגרעון ודינים הנמשכים מקו שמאל, בין חייבא ובין זכאה, בין אם האדם המקבלה הוא רשע בין אם הוא צדיק. אכן יש ביניהם הפרש גדול, כי אדם רשע שיש לו נפש מקו שמאל, הוא מתדבק בו ואינו יוצא ממנו לעולם. אבל אדם צדיק שיש לו נפש מקו שמאל, הנה מכח הדינים והיסורים המגיעים לו מקו השמאל, הוא מזדכך ויוצא ממנו ומתקשר בקו ימין וזוכה לאהבת ה' הנמשכת מקו ימין, ולעולם הבא. כמ"ש להלן (באות ל"ו) ועל דא חייס עלייהו קב"ה לעלמא דאתי.

וז"ש וההוא זמנא דקיימא ההוא דרגא בשלימו וכו', דהיינו בעת שליטת קו אמצעי והיא בזווג עם ז"א, ההוא בר נש אשתלים בכלא, וכו' כי הוא מושלם מכל הבחינות הן מימין והן משמאל וז"ש ובגין כך כל אינון דאתברו וכו' בגין דההיא נפשא גרמא להו, ועל דא חייס עלייהו קב"ה לעלמא דאתי, ומיושב היטב הקושיא למה יש צדיקים שהם ביסורים ויש שהם בשלימות, כי אלו שהם בשלמות הוא משום שקבלו נשמתם מן הנוקבא בעת שהיא בזווג עם היסוד, ואלו שהם ביסורין הוא משום שקבלו נשמתם מן הנוקבא בעת שהיא בשליטת קו שמאל, שצריכים יסורים כדי להפרישם משמאל ולקרבם לקו ימין לזכות באהבת ה'. הרי שפעל אדם ישלם לו וכארח איש ימציאנו, כי אע"פ שאין להם חטא, מכל מקום כיון שיש להם נפש רק משמאל, והם מחוסרי השלמות, ע"כ הקב"ה האוהב אותם, מוציאם משם ע"י היסורין ומביאם לימין, ולסוד עוה"ב, שהיא הארת הבינה, וזוכים על ידיהם לכל השלמות.

ובזה מיושב גם קושיא הב', (באות כ"ט) שהקשו למה הקב"ה שולח עליהם יסורים, כיון שצדיקים המה וראוים להשראת השכינה, ואין השכינה שורה אם אינם בשמחה. ועתה מובן היטב שהיסורים מוכרחים להם כדי להפרישם משמאל, וכל זמן שלא נפרשו משמאל מוכרחים להיות בעצבות, והשכינה אינה שורה עליהם. וכמ"ש להלן (באות ל"ח) ואע"ג דנשמתין בעציבו ולא בחדוון. וז"ש לעיל (באות ל"ב) רזא חדא ולגביה רזא אחרא, חד דאיהו תרין, כי ב' הקושיות מיושבים בזה.

פסקה לו

ר' אלעזר אמר וכו': רא"א, כל מה שעושה הקב"ה הוא בדין, ואם מביא יסורין על איש צדיק, הוא, כדי לטהר את נפש ההיא, להביאה לעולם הבא, כי כל מעשיו של הקב"ה הם בדין ובאמת. ובכדי להעביר ממנו אותה הזוהמא שקבלה בעולם הזה, על כן, נשבר אותו הגוף והנפש מטהרת, ועל כן עושה הקב"ה לאותו צדיק שיסבול יסורין ומכאובים בעולם הזה, ויהיה נקי מכל, ויזכה לחיי העולם הבא. ועל זה כתוב, ה' צדיק יבחן, ודאי, וכבר למדנו זה.

ר' אלעזר לא בא לתרץ הקושיות הנ"ל, אלא בא לבאר, למה הקב"ה מביא יסורים על הצדיק. ולפי שאומר טעם אחר ממה שנמצא בספרי קדמאי, ע"כ מביאו הזהר כאן.

פסקה לז

ר"ש פתח וכו': ר"ש פתח, אך אל הפרכת וגו' כי מום בו וגו'. אך אל הפרכת לא יבא: בוא וראה באותה שעה שנהר ההוא הנמשך ויוצא מעדן שהוא יסוד כנ"ל, מוציא כל אלו הנשמות אל הנוקבא, והנוקבא מתעברת מהן, נמצאות כולן בפנימיות שלה, בחדר שלפנים מחדר שקירותיו מצופים בנייר או בשטיחים. קורטא פירושו חדר, בסיטו, פירושו שטיחים או טאפעטען של נייר המכסים את קירות החדר.

פירוש. כל ספירה וספירה של הנוקבא כלולה מג' כלים, המכונים חיצון תיכון פנימי. כלי החיצוני הוא מבחינתה עצמה. כלי התיכוני הוא בחינת ז"א שבה. כלי הפנימי הוא בחינת בינה שבה. וכל אור מקובל בכלי המיוחס לאור ההוא. וז"ש כלהו קיימין לנו, בקורטא דלגו בסיטו קורטא, דהיינו ג' כלים זה בתוך זה: קורטא, בסיטו, קורטא. וכיון שהנשמות, הן אורות מבינה, ע"כ הנוקבא מקבלתן בכלי הפנימי שבה, שהוא בחינת בינה. ומה שהזהר מכנה כלי התיכון בשם בסיטו, שהוא לבוש משטיחים או טאפעטען על קירות הבית, ואינו מכנהו בשם קורטא, שהוא בית, הוא כי השם בית מיוחס רק לנוקבא, וע"כ כלי החיצון הנמשך מנוקבא עצמה, וכלי פנימי הנמשך מבינה, שהן שתיהן נקבות, מכנה אותם קורטא. אבל כלי התיכון הנמשך מז"א, שהוא בחינת לבוש ולא בית, ע"כ מכנה את הכלי שלו בשם בסיטו, שהוא רק לבוש אל הבית.

פסקה לח

וכד סיהרא אתפגים וכו': וכשהלבנה נפגמת מאותה הבחינה של נחש הרע, אז כל אלו הנשמות שיוצאות בעת ההוא, אף על פי שכולן טהורות, וכולן קדושות, כיון שיצאו בשעת הפגם, הרי בכל המקומות, דהיינו הגופים, שהנשמות מגיעות, כולם נשברים ונפגמים בהרבה צער ובהרבה מכאובים. ואלו הם, שהקב"ה רוצה ואוהב אותם אחר שנשברים, ואף על פי שהנשמות הן בעצבות ולא בשמחה.

ביאור הדברים. יש ב' מיני פגם בלבנה שהיא הנוקבא. א) בעת שהיא בשליטת השמאל, שהיא בחינת חשך דאמא, שמבחינת פגם זה מדברים בספרי קדמאי (לעיל אות ל"ב) ב) מבחינת הנחש הרע שנגרם בחטא עץ הדעת בסוד לא זכי הא רע, שנגלה מדת הדין שבנוקבא מצמצום א', שאינה ראויה לקבל האור, (כמ"ש לעיל בהקדמת ספר הזהר דף קכ"ד אות קכ"ג ד"ה אמאי עש"ה). וזהו שמדייק ר' שמעון, ואומר, וכד סיהרא אתפגים בההוא סטרא דחויא בישא, שהפגם היא מבחינת הנוקבא עצמה, מכח שנגלה, שאינה ראויה לקבל אור, על ידי הנחש הרע בחטא דעצה"ד. ופגם הזה אינו נוגע לנשמות שבתוכה כלל, כי הנשמות, הן נמשכות מבינה שעליה לא היה שום צמצום, ועם כל זה, גם הן נפגמו עם הנוקבא, וז"ש כל אינון נשמתין דנפקין אע"ג דכלהו דכיין, וכלהו קדישין, כי הפגם הזה נוגע רק לנוקבא לבדה, ולא לנשמות הבאות אליה מן הבינה כנ"ל, עכ"ז, הואיל ונפלו בפגימו, בכל אלו אתרי דמטו אינון נשמתין כלהו אתברי ואתפגימו, כי להיותן בתוך הנוקבא נפגמו הנשמות ביחד עם הנוקבא, ודומות כמו שהיו חלק מנוקבא, וע"כ כשהן באות אחר כך ומתלבשות בתוך גוף בן אדם, אע"פ שהאדם הוא צדיק, נפגם גופו מפאת אותה הנשמה שנתלבשה בו.

אמנם הדברים צריכים ביאור, כי איך אפשר לומר זה שהנשמה פוגמת את הגוף. והענין הוא שהוא תקון מיוחד בשביל הצדיק שעל ידי תקון זה, נעשה גופו של הצדיק מוכשר לקבל אורה הגדול של הנשמה, ותקון זה מתחיל מבינה בסוד אמא אוזיפת לברתא מאנהא, כי הבינה ראתה שאין הנוקבא ראויה לקבל המוחין, אז העלתה אליה את הנוקבא ונתמעטה בסבתה לו"ק חסר ראש, שנשארה במ"י ואתוון אל"ה הורידה אל הנוק', ומתוך שהנוקבא קבלה הקטנות של הבינה, הוכשרה אח"כ לקבל גם הגדלות שלה, (כמ"ש לעיל בהקדמת ספר הזהר דף כ"ו ד"ה וזה אמרו ע"ש היטב בכל ההמשך) וזסו"ה ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. כי עדן ה"ס חכמה, ונהר ה"ס בינה, וגן ה"ס מלכות. ואומר שע"כ יצא הנהר שהיא בינה מן העדן שה"ס חכמה, ונתמעט לו"ק חסר ראש, הוא כדי להשקות את הגן, דהיינו ליתן מוחין לנוקבא, כי ע"י יציאה זו השפיעה הבינה הקטנות אל הנוקבא, ואחר שקבלה הקטנות שלה כבר ראויה לקבל גם הגדלות שלה, וע"כ מתחיל ר"ש המאמר, בההיא שעתא דההוא נהר דנגיד ונפיק וכו', כי הוא המכשיר לנוקבא לקבל הקטנות דאמא, שה"ס עיבור, ועי"ז יכולה לקבל גם הגדלות. ועל דרך זה אחר שנשלמה הנוקבא והיא רוצה להשפיע נשמות לבני אדם, אשר גופם נמשך מנוקבא מטרם תקונה, ואינם ראוים לקבל אור הנשמה, היא חוזרת ומתמעטת לבחינת ו"ק בלי ראש, שה"ס הפגם של נחש הרע כנ"ל, שעי"ז נפגמות גם הנשמות שבה כנ"ל, ומשפעת את נשמות הפגומות לבני אדם, כדי שגופם יקבל את הפגם והקטנות של הנשמות, ואז נעשו הגופים מוכשרים לקבל גם את אור גדלות הנשמות. והבן היטב. הרי שענין הפגם הזה, אשר הנשמות פוגמות את הגופים, הוא לתקון הגוף להכשירו לקבל אור הגדלות.

וז"ש ואילין אינון דאתרעי בהו קב"ה לבתר דאתברו, כי אחר שהגוף נשבר ע"י הפגם והקטנות של הנשמה, שנעשה בזה כלי לקבל גם את הגדלות של הנשמה, אז רוצה בהם הקב"ה. מה שאין כן בטרם שהגוף נשבר מחמת פגם הנשמה, אינו רוצה בהם הקב"ה. כי אינו ראוי לקבל אור הנשמה, להיותו נמשך מן נוקבא מטרם תקונה, שצמצום א' רוכב עליהם כנ"ל.

פסקה לט

רזא דמלה שריין וכו': סוד הדבר, ששורים כמו למעלה, בנוקבא, שהגוף נפגם ובפנימיותו הנשמה, כמות שהיא בנוקבא, אשר בנוקבא הפגומה שורה הנשמה, כן כאן שורה הנשמה בגוף הפגום, וזה כעין זה. ומשום זה, אלו הם הצריכים להתחדש בהתחדשות הלבנה. ועל אלו כתוב, והיה מדי חדש וגו' יבא כל בשר וגו', כל בשר, ודאי, כי אלו יתחדשו לגמרי, וצריכים להתחדש בהתחדשות הלבנה.

פירוש. כי לאחר שגופם קבלו הפגם והקטנות של הנשמה, כבר הם ראוים לקבל אורות דגדלות המושפעים בחדש ושבת, שה"ס אור החיה. וז"ש ועל אלין כתיב וכו'. ונודע שה' כלים יש בפרצוף, המכונים, מוחא, עצמות, גידין, בשר, עור, שה"ס כח"ב תו"מ. ומטרם שיהיה בפרצוף כלי דבשר אינו ראוי לאור החיה, (כמ"ש זה לעיל בפ' נח דף מ"ח ד"ה ונודע עש"ה) וז"ש כל בשר ודאי, דאלין יתחדתון בכלא, כי כלי דבשר, כולה מיוחד להמשכת אור החיה, הנמשך בחדש ושבת, משא"כ הכלים מוחא עצמות גידין, מקבלים רק חלק מאור הזה, כי הם מיוחדים בעיקר לג' אורות נר"נ.

פסקה מ

ואלין אינון בשותפותא וכו': ואלו הצדיקים הם בשותפות תמיד עם הלבנה, שהיא הנוקבא, ופגומים באותו פגם שלה, דהיינו פגם מקטנות הבינה, כמ"ש לעיל, שע"כ היא ראויה לאור גדלות הבינה, ומשום זה היא שורה תמיד בתוכם ואינה עוזבתם, כמש"א, ואת דכא וגו'. וכתוב קרוב ה' לנשברי לב, היינו, לאלו שסבלו עם הלבנה אותו הפגם, מקטנות הבינה, הם קרובים אליה תמיד, כי זוכים מחמת זה לקבל גם מגדלות הבינה. וע"כ להחיות לב נדכאים באלו החיים הבאים אל הנוקבא להתחדש דהיינו אור החיה, יהיה להם חלקם. כי אלו שסבלו עמה יתחדשו עמה, כי מחמת שקבלו הקטנות מקבלים ג"כ הגדלות כנ"ל.

פסקה מא

ואלין אקרון יסורין וכו': ואלו דהיינו הפגמים שהצדיקים סובלים מחמת קטנות הבינה, הם נקראים יסורין של אהבה, כי של אהבה הם, ולא מחמת האדם עצמו. של אהבה הם, מחמת שנפגם האור של אהבה הקטנה, שהיא הנוקבא, בעת קבלתה מקטנות הבינה, שנדחתה מאהבה רבה, שהיא הבינה בגדלותה. משום זה אלו הצדיקים הם חברים ושותפים עמה, בפגם שלה. אשרי חלקם בעולם הזה ובעולם הבא, כי הם זכו לזה להיות חברים עמה, עליהם כתוב, למען אחי ורעי וגו'.

פסקה מב

פתח ואמר הנה ישכיל עבדי וגו': אשרי חלקם של הצדיקים שהקב"ה גילה להם דרכי התורה ללכת בהם, בוא וראה, מקרא זה, הנה ישכיל עבדי, סוד עליון הוא, ובארוהו. אבל בוא וראה, כשברא הקב"ה את העולם, שה"ס זו"ן, עשה את הלבנה. שהאציל את הנוקבא בקומה שוה עם ז"א, ואח"כ, מיעט אורותיה, באופן, שאין לה מעצמה כלום רק מה שמקבלת מז"א, ומשום שמיעטה את עצמה, היא מאירה מן השמש, שהוא ז"א, ובכח אורות עליונים שבו. (וכבר נתבאר ענין זה לעיל בראשית א' ד"ה אות ק"י ד"ה כד הות סיהרא, ע"ש כל ההמשך).

פסקה מג

ובזמנא דהוה וכו': ובזמן שבית המקדש היה קיים. היו ישראל משתדלים בקרבנות ועולות ועבודות שהיו עובדים הכהנים הלוים והישראלים, כדי ליחד יחודים, ולהאיר האורות בנוקבא.

פסקה מד

ולבתר דאתחרב וכו': ולאחר שנחרב בית המקדש נחשך האור, והלבנה שהיא הנוקבא, אינה מאירה מן השמש, שהוא ז"א, והשמש נסתלק ממנה ואינו מאיר. ואין לך יום שאינו שולט בו קללות וצער ומכאובים, כמו שלמדנו.

פסקה מה

ובההוא זמנא דמטי וכו': ובזמן ההוא, שיגיע זמן הלבנה להאיר מכחה עצמה, דהיינו בגמר התקון מה כתוב, הנה ישכיל עבדי וגו', שנאמר על הלבנה. הנה ישכיל עבדי, זהו סוד האמונה שהיא הנוקבא. הנה ישכיל, פירושו שנתעורר אז התעוררות של מעלה, בדומה למי שמריח ריח ובא להעיר ולהסתכל.

פירוש. כי הלשון הנה ישכיל, יורה פתאומיות, וע"כ מפרש שהוא משום שנשפע אז על הנוקבא התעוררות של מעלה, בלי הקדם של אתערותא דלתתא, וכיון שהריחה בזה באה להעיר ולהסתכל ולהשכיל, וע"כ נאמר על זה, הנה ישכיל, כמאן דארח ריחא וכו'.

פסקה מו

ירום, מסתרא וכו': ירום, פירושו, שהנוקבא תתמלא מבחינת אור העליון על כל האורות, דהיינו כתר. ירום, הוא כמו שאתה אומר, ולכן ירום לרחמכם, שהכונה הוא לאור הכתר אף ירום שבכאן הוא כתר. ונשא הוא מצד אברהם, שהוא חסד. וגבה הוא מצד יצחק, שהוא גבורה. מאד, מצד יעקב, שהוא ת"ת. דהיינו שהנוקבא תתמלא מכל המדרגות האלו. ואף על פי שבארוהו בדרך אחר, הכל הוא אחד בסוד החכמה.

פסקה מז

ובההוא זמנא וכו': ובעת ההוא, יעורר הקב"ה התעוררות של מעלה להאיר אל הלבנה, שהיא הנוקבא, כראוי, כמש"א, והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה וגו'. ומשום זה יתוסף בה אור העליון, ועל כן יתעוררו אז לתחיה כל המתים שהם נקברים תוך העפר.

פסקה מח

ודא הוא עבדי וכו': וזה הוא שאומר עבדי, אע"פ שהמדובר הוא בנוקבא, כי הסוד של מפתחות רבונו הוא בידו. וע"כ מתגלה על ידו שלמות הנוקבא, והוא שליחה. כמו שאתה אומר, ויאמר אברהם אל עבדו, שזהו הלבנה, דהיינו הנוקבא, כמו שלמדנו, והיא מתגלית על ידי מטטרון, שהוא עבד שליח של רבונו, וע"כ נאמר שם עבדו, אף כאן כן.

פסקה מט

זקן ביתו: היינו מטטרון שנקרא זקן, כמו שאתה אומר נער הייתי גם זקנתי, שמקרא זה שר העולם אמרו שהוא מטטרון. המושל בכל אשר לו: משום שכל הצבעים נראים בו, שהם ירוק לבן ואדום, פי' שה"ס ג' גווני הקשת, שהם ג' מלאכים מיכאל גבריאל רפאל, שאין השכינה נראת אלא עמהם (כנ"ל פרשת וירא דף כ' אות נ"ג) ומטטרון כולל אותם.

פסקה נ

שים נא ידך תחת ירכי: זהו צדיק, דהיינו יסוד, וסוד הדבר הוא, מפני שהוא קיומו וחיותו של העולם, כי אז, כשנאחז ביסוד, נעשה עבד הזה ממונה להחיות את שוכני עפר, ונעשה שלם ברוח העליון, להשיב רוחות ונשמות למקומם, אל אלו הגופים שנבלו ונרקבו תחת העפר.

פסקה נא

ואשביעך בה' אלקי השמים: שואל, כתוב, ואשביעך, מהו ואשביעך. ומשיב, שפירושו, שיתלבש בסוד שבעה האורות העליונים, חג"ת נהי"מ, שהם סוד שלימות העליון. ודורש ואשביעך, שהוא מלשון שבעה. אשר לא תקח אשה: זהו הגוף שמתחת העפר בקבר, שיש לו עתה תחיה לקום מעפר, הוא מכונה אשה, שכל אלו שנקברו בו וזכו להקבר בארץ ישראל, הם יתעוררו תחילה לתחיה, כמו שבארנו, שכתוב מתחילה יחיו מתיך, שהם המתים שבארץ ישראל, ואח"כ כתוב, נבלתי יקומון, הם המתים שבחוץ לארץ. ועם זה רק הגופות של ישראל שנקברו שם, בארץ ישראל, תקמנה, ולא הגופות של עמים האחרים, שהארץ נטמא מהן.

פסקה נב

ועל דא אשר לא תקח אשה לבני: מהו לבני. ומשיב, שכל נשמות העולם היוצאות מאותו הנהר הנמשך ויוצא מעדן, שהוא יסוד הן בנים אל הקב"ה. ועל כן, אשר לא תקח אשה, זהו הגוף. לבני, זהו הנשמה. מבנות הכנעני, אלו הם גופות עמים עובדי ע"ז, שעתיד הקב"ה לנער אותן מארץ הקדושה, כמש"א, וינערו רשעים ממנו. כמי שמנער טליתו מזוהמתו.

פסקה נג

כי אל ארצי ואל מולדתי תלך: ארצי, זה היא ארץ הקדושה, שהיא קודמת לכל ארצות אחרות, כמו שלמדנו. כי אל ארצי ואל מולדתי, שואל, כיון שאומר אל ארצי, מהו שוב, ואל מולדתי, ומשיב, אלא אל ארצי, הוא כמו שאמרנו, שהיא ארץ הקדושה. ואל מולדתי, אלו הם ישראל.

פסקה נד

ת"ח מה כתיב וכו': בוא וראה מה כתוב, ויקח העבד, הוא כמו שלמדנו, שהוא מטטרון. עשרה גמלים, אלו הם עשר מדרגות שהעבד ההוא שולט עליהן, שהן כעין של מעלה, כמו מדרגות האצילות. מגמלי אדוניו, שהן כעין גמלי אדוניו ממש, דהיינו מדרגות הנוקבה שבאצילות, שהיא אדונו. כמו שלמדנו. ואותו העבד שולט עליהן ומתתקן בהן.

פסקה נה

וכל טוב אדניו בידו: היינו כל אותו הטוב וריחות העליונים, היוצאים מתוך אלו האורות והנרות העליונים. פירוש אחר, וכל טוב אדניו, היינו שמוש ההיא של השמש, שהוא ז"א, הנמשך בלבנה, שהיא הנוקבא.כלומר שעל ידו הוא זווג זו"ן.

פסקה נו

ויקם וילך אל ארם נהרים: זה הוא מקום בארץ הקדושה, שבכתה שם רחל כשנחרב בית המקדש. ויברך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים: כדי לחזק את כחותיה על ידי גבורותיה כראוי, מטרם שבא להקים ולהחיות הגופים.

פירוש. גמלים ה"ס מדרגותיו של העבד כנ"ל, ומפרש הזהר, שע"כ סידר אותם מחוץ לעיר, ששם מקום הדינים, כדי לתקן הקו שמאל של הנוקבא כראוי לה. ואין לומר שהוא חוצה לארץ, שהרי לא הלך אלא לארץ ישראל כנ"ל.

פסקה נז

לעת ערב: שואל מהו לעת ערב, ואומר זהו ערב שבת דהיינו יסוד, שהוא הזמן של אלף הששי. כי ששת ימי המעשה ה"ס שתא אלפי שני, ויום הששי שהוא ערב שבת הוא כנגד אלף הששי, שאז תהיה תחיית המתים. לעת ערב, ומהו, לעת, שלפי הנ"ל היה לו לומר, בערב. ומשיב שהוא כמש"א ולעבודתו עדי ערב, וכתוב, כי ינטו צללי ערב, שה"ס הדינים המתגלים בערב, וכן לעת ערב ה"ס הדינים, המתגלים בערב שה"ס היסוד. אשר העבד תקן אותם.

פסקה נח

לעת צאת השואבות: היינו השואבות מימי התורה, כי בזמן ההוא הם עתידים לקום לתחיה תחילה מכל שאר בני אדם, משום שעסקו לשאוב מימי התורה ונתחזקו בעץ החיים, והם יצאו תחילה לתחיית המתים, כי עץ החיים גרם להם שיקומו מתחילה, כמו שלמדנו.

פירוש. קו אמצעי מכונה תורה, גם נקרא עץ החיים, ומימי התורה היינו השפע שלו, ואומר, שאלו הדבקים ומקבלים השפע מקו אמצעי, שהם נקראים שואבות אלו יחיו מתחילה לכל השאר הנמשכים מב' הקוין האחרים.

פסקה נט

ובנות אנשי העיר יוצאות: שואל, מהו יוצאות. ומשיב, הוא כמו שאתה אומר, וארץ רפאים תפיל, שפירושו שעתידה הארץ להפליט ממנה כל הגופות שבתוכה, ועל כן כתוב כאן יוצאות, שסובב גם כן על אלו הגופות שהארץ תפליט מתוכה בעת התחיה. לשאוב מים, פירושו, לקחת נשמה, ולקבלה כראוי, שתחיה מתוקנת ממקומה כראוי.

פסקה ס

והיה הנערה אשר וגו': מטעם, כי למדנו, שכל נשמה מנשמות שבעולם, שנתקיימו בעולם הזה והשתדלו לדעת את רבונם, בסוד חכמה העליונה, היא עולה ומתקיימת במדרגה עליונה למעלה מכל אלו הנשמות שלא השיגו ולא ידעו, והן עומדים תחילה לתחיה, וזה הוא השאלה שאותו העבד עומד לשאול ולדעת, במה עסקה הנשמה ההיא בעולם הזה, כדי לברר, אם היא ראויה לתחיה תחלה. וז"ש הטי נא כדך ואשתה, כמ"ש לפנינו.

פסקה סא

ואמרה אלי גם אתה שתה: אתה צריך לשתות ולהיות נשקה מתחילה. ואחריך, וגם לגמליך אשקה, משום שכל אלו שאר המרכבות, אע"פ שנשקים ממדרגה זו, כולן נשקים בעיקר מעבודת הצדיקים, היודעים עבודת רבונם כראוי, כי הצדיקים יודעים לכלכל לכל מדרגה ומדרגה כראוי. ועל כן אם אמרה וגם לגמליך אשקה, ודאי היא האשה אשר הוכיח ה' לבן אדוני, ודאי, שהוא הגוף המזומן לנשמה ההיא העליונה.

ביאור המאמר. כבר נתבאר (לעיל חיי שרה דף כ"ב אות ע') סוד המיתה, כי חייו של אדם ע' שנה הם כנגד ז' מדות חג"ת נהי"מ, שהולך ומתקנם ממעלה למטה מחסד עד מלכות, וכשמגיע למלכות ואינו יכול לתקן אותה מחמת חטא עץ הדעת, אז הוא מת. ע"ש. והענין הוא, כי ב' נקודות הן במלכות, אחת מעצמה והיא גנוזה. ואחת מבינה שהוא מגולה, כי מבחינת עצמה אינה ראויה לאור (כנ"ל בראשית א' דף ז' ד"ה וכבר). וע"כ נקודתה עצמה צריכה להיות גנוזה. ואם נקודתה מתגלית תכף מסתלקים ממנה האורות שז"ס זכה הא טוב לא זכה הא רע. ולפיכך כשמגיע האדם לע' שנה, מתגלית אז נקודת המלכות עצמה, וע"כ אורות החיים מסתלקים מן האדם, והוא מת. ולפיכך לעתיד לבא, כשיהיה זווג הגדול מרישא דעתיק, והמלכות תקבל גמר תיקונה, באופן שתהיה ראויה לקבל אור העליון גם מבחינתה עצמה, תקמנה אז כל הגופות לתחיה, כי לא מתו אלא מחמת פגם המלכות כנ"ל, ועתה שהיא מתוקנת לקבל אור החיים תקמנה לתחיה.

ויש כאן חילוק בין מתי ארץ ישראל למתי חוץ לארץ. פירוש. אותם הצדיקים הדבוקים בקו אמצעי נקראים ישראל, וארצם ארץ ישראל, והם יקומו לתחיה תכף ויקבלו נשמתם כראוי. אבל אותם שאינם דבוקים בקו אמצעי, שהם מתי חוץ לארץ, הם, אע"פ שהמלכות כבר נתקנה צריכים עוד תקונים רבים עד שיקומו לתחיה ויקבלו את נשמתם, שתקונים הללו נקראים גלגול מחילות, ע"י תקונים הללו באים לארץ ישראל, ומקבלים את נשמתם.

וזהו שיעור הכתובים ויאמר אברהם, ה"ס החכמה, אל עבדו, ה"ס מטטרון. כי הארת החכמה הנמשכת מזווג זו"ן דאצילות לבי"ע, נכלל במלאך מטטרון. וע"כ נקרא מטטרון שר הפנים, כי פנים ה"ס חכמה בסו"ה חכמת אדם תאיר פניו. וע"כ נקרא זקן ביתו, כי איזה זקן מי שקנה חכמה. המושל בכל אשר לו, היינו בחכמה וחסדים יחדיו, המתוקנים בסוד ג' קוין ימין ושמאל אמצע. שים נא ידך תחת ירכי, היינו שיכלול את עצמו ביסוד, ויקבל הארת הזווג הגדול לגמר תיקונה של המלכות ואז יהיה מוכשר להחיות המתים. ואשביעך בה' אלקי השמים וגו' היינו שיקבל ז' האורות השלמים, המתקנים את הנוקבא, הנקראת שבעה, בזו השלמות המרומז בהכתוב, והיה אור הלבנה כאור החמה וגו' אשר לא תקת אשה, היינו גוף. לבני היינו נשמה, מבנות הכנעני, שהן דבקים בקו שמאל והם טמאים, שאינם ראוים להלביש נשמה קדושה. כמ"ש לעיל. כי אל ארצי היינו ארץ ישראל, ומולדתי היינו ישראל, דהיינו אותם שבחייהם היו דבקים בקו אמצעי נקראים ישראל, וארצם ארץ ישראל, שהם יעמדו תחילה לתחיית המתים, כנ"ל. עשרה גמלים היינו הארת החסדים. וכל טוב אדוניו בידו היינו הארת החכמה.

וזהו ניחושו של העבד, שאמר והיה הנערה וגו' ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת לעבדך ליצחק וגו'. כי בדק אם הגוף בחייו בעולם הזה, היה דבוק בקו אמצעי, שאז הוא בבחינת ארץ ישראל וראוי לקום תחילה כנ"ל. כי שתה ה"ס הארת חכמה, שזהו בחינת העבד עצמו כנ"ל, וגם גמליך אשקה, הוא בחינת חסדים. ואם בחייו היה ממשיך ב' האורות הללו, סימן הוא שהיה דבוק בקו אמצעי, הכולל ב' אורות הללו, וע"כ אותה הוכחת לעבדך ליצחק, כי הוא ראוי לקום לתחיה ולקבל את נשמתו שה"ס יצחק כנ"ל.

וזה אמרו, והיה הנערה וגו' בגין דהא אתמר וכו' ואשתדלו למנדע למאריהון ברזא דחכמתא עלאה, דהיינו שהמשיכו הארת החכמה על ידי הדעת, כי ע"כ אומר למנדע שה"ס דעת, ברזא דחכמתא עלאה, שאז יש לו ב' האורות חכמה וחסדים, כי הדעת ה"ס חסדים כנודע. ואינון אתקיימין בקדמיתא, כי הם בבחינת מתי א"י שעומדים לתחיה תחילה כנ"ל. ודא הוא שאלתא וכו', וזהו שאלתו הטי נא כדך וגו' כי היה צריך לדעת אם אותו הגוף ראוי לתחיית המתים תחילה.

וז"ש אנת בעי למשתי ולאתשקיא בקדמיתא ובתרך וגם לגמליך אשקה, דהיינו שתחילה צריכים להמשיך הארת חכמה, ואח"כ הארת החסדים. כי מטרם שממשיך הארת חכמה נבחנים החסדים לו"ק בלי ראש. וע"כ צריכים להמשיך תחילה הארת החכמה ואח"כ החסדים, ואז נבחנים החסדים לג"ר גמורים, בסוד אוירא דכיא. וז"ש, בגין דכל אינון שאר רתיכין, משום ששאר המרכבות, דהיינו הגמלים, אע"ג דאתשקיין מהאי דרגא, דהיינו ממדרגת החסדים, כלהו אתשקיין מפולחנא דצדיקיא, דידעי פולחנא דמאריהון כדקא יאות, שהם יודעים להדבק בקו אמצעי ולהמשיך מתחילה חכמה ואח"כ חסדים, דצדיקייא ידעי לספקא לכל דרגא ודרגא כדקא יאות, שיודעים לכלכל לכל מדרגה ומדרגה ולתקנה כראוי. ואז גם החסדים נעשו בחינת ג"ר כנ"ל.

פסקה סב

תא חזי דהא וכו': בוא וראה כי למדנו, שהשתוקקות הדכר אל הנוקבא, שנמשך עי"ז הארת החכמה מן הנוקבא, עושה נשמה. והשתוקקות הנוקבא אל הדכר, שנמשך עי"ז חסדים מן הדכר, עולה ומתערב עמה עם הנשמה למעלה, ונכלל זה בזה, החכמה דנוקבא נכללת עם החסדים דדכר, ועושה את הנשמה, כלומר שגומר אותה. ומשום זה, נחש העבד שאם תאמר גם אתה שתה דהיינו המשכת החכמה, וגם גמליך אשקה דהיינו המשכת החסדים. היא האשה, זהו ודאי הגוף המוכן לרצונה של הנשמה היוצאת מן הדכר, שהוא ז"א, הכלול מחכמה וחסדים יחד.

פסקה סג

ואינון גופין וכו': ואלו הגופים עתידים להתעורר תחילה לתחיה, כמו שאמרנו, ואחר שיקומו אלו, יקומו כל האחרים שבחוץ לארץ. ויתקיימו בקיום שלם, ויתחדשו בהתחדשות הלבנה שאז, יהיה אור הלבנה כאור החכמה כנ"ל. ויתחדש העולם כבתחילה, ואז כתוב על העת ההיא, ישמח ה' במעשיו.

פסקה סד

ובגין כך הנה ישכיל עבדי: פירושו שהעבד מטטרון ישכיל להחזיר את הנשמות כל אחת ואחת למקומה. דהיינו אל הגוף הראוי לה, כמו שאמרנו. ירום ונשא וגבה מאד היינו מצד כל אלו מדרגות העליונות, כמו שאמרנו לעיל באות מ"ו.

פסקה סה

כאשר שממו עליך רבים וגו': בוא וראה, כי למדנו, כשנחרב בית המקדש, וגלתה השכינה, בארצות זרות ביניהם מה כתוב, הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון. כולם בכו על זה, וקשרו בכיה ואבלות. וכל זה, על השכינה שגלתה ממקומה.

תוכן העניינים

הסולם על ספר הזהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה