הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג
וילך
פסקה א
וילך משה וידבר וגו': ר' חזקיה פתח, מוליך לימין משה זרוע תפארתו בוקע מים מפניהם וגו'. אשריהם ישראל, שהקב"ה רצה בהם. ומשום שרצה בהם, קרא אותם בנים בכורים קדושים, אחים. כביכול, ירד לדור עמהם. ז"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ורצה לתקנם כעין של מעלה, והשכין עליהם שבעה ענני כבוד, ושכינתו הולכת לפניהם. ז"ש, וה' הולך לפניהם יומם.
פסקה ב
תלת אחין קדישין וכו': ג' אחים קדושים הלכו ביניהם, ומי הם. משה אהרן ומרים. ובזכותם נתן להם הקב"ה מתנות עליונות. כל ימיו של אהרן לא סרו ענני כבוד מישראל. והרי העמדנו שאהרן הוא זרוע ימין של ישראל, והיינו שכתוב, וישמע הכנעני מלך ערד וגו', כי בא ישראל דרך האתרים. וגו'. דרך אתרים פירושו, שישראל היו כאדם ההולך בלי זרוע, וסומך עצמו בכל מקום ומקום. כי אתרים פירושו מקומות. ואז, וילחם בישראל וישב ממנו שבי. שזה היה, משום שהיו בלי זרוע ימין. בוא וראה, אהרן היה זרוע ימין של הגוף, שהוא ת"ת, ועל כן כתוב מוליך לימין משה זרוע תפארתו, ומי הוא, הוא אהרן. שהוא זרוע הימין של תפארת.
פסקה ג
וילך משה מאי וכו': שואל, וילך משה, מהו וילך, אנה הוא הלך, ומשיב, אלא וילך, פירושו שהלך כגוף בלי זרוע. כש"א, וילכו בלי כח לפני רודף. כי מת אהרן, שהוא זרוע ימין, והגוף, שהוא משה, רצה להסתלק מחמת זה.
פסקה ד
כל יומוי דמשה וכו': כל ימיו של משה, אכלו ישראל לחם מן השמים. כיון שבא יהושע, מה כתוב, וישבות המן ממחרת וגו', ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח. מה בין זה לזה, בין מן, ובין לחם מן הארץ. אלא המן הוא מלמעלה, מן השמים, שהוא ז"א, וזה, לחם מן הארץ, הוא מלמטה, מן המלכות הנקראת ארץ. כל זמן שהיה נמצא משה, היה שולט גוף השמש, שהוא ז"א, ומאיר לעולם. כיון שנסתלק משה, נסתלק גוף השמש, ויצא גוף הלבנה, שהוא המלכות שהיא בחינת יהושע. וע"כ נפסק לחם מן השמים ויאכלו מעבור הארץ, שהוא מלכות. זה המן הוא מלמעלה, מן השמים, שהוא ז"א, וזה, לחם מן הארץ, הוא מלמטה, מן המלכות הנקראת ארץ. כל זמן שהיה נמצא משה, היה שולט גוף השמש, שהוא ז"א, ומאיר לעולם. כיון שנסתלק משה, נסתלק גוף השמש, ויצא גוף הלבנה, שהוא המלכות שהיא בחינת יהושע. וע"כ נפסק לחם מן השמים ויאכלו מעבור הארץ, שהוא מלכות.
פסקה ה
כתיב אם אין וגו': כתוב, אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה ובמה יודע איפוא וגו'. כך למדנו, כיון שאמר הקב"ה למשה, הנה מלאכי ילך לפניך. אמר משה, ומה זה, שהנהגת השמש תאסוף שהיא הנהגת ז"א, והלבנה תנהג, איני רוצה. בגוף הלבנה, בהנהגת המלכות. שנקראת מלאך. ואמר לז"א, אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה. גוף השמש אני רוצה, שהוא ז"א, ולא הלבנה, שהיא מלכות, אז האיר גוף השמש, ונעשה משה כעין גוף השמש לפני ישראל כיון שנאסף משה, נאסף השמש, והאירה הלבנה, והיה יהושע משתמש לאור הלבנה. אוי לאותה בושה.
פסקה ו
ויאמר וגו' מאה ועשרים שנה וגו': היינו שא"ר אלעזר ארבעים שנה האיר השמש לישראל ונאסף לסוף ארבעים שנה, והאירה הלבנה, ע"כ אמר לא אוכל עוד לצאת ולבא וגו'. כי הגיע זמן שליטת הלבנה, שהיא בחינת יהושע. א"ר שמעון, ודאי כך הוא, היינו שכתוב, ויש נספה בלא משפט, וכבר העירו החברים, ואנחנו נעמיד הכתוב, אבל על מה שהעירו החברים, הכל הוא צריך לעולם לתועלת האדם, שיסתלק מטרם שיבא זמנו. דהיינו שנספה בלא משפט. כמ"ש לפנינו.
פסקה ז
ת"ח והא אתמר וכו': בוא וראה. הנה למדנו, שכל רוחות היוצאים מלמעלה יוצאים זכר ונקבה, ונפרדים בבואם לעולם הזה להתלבש בגופים. ולפעמים תצא לעולם נשמה של הנקבה מטרם שיצאה הנשמה של הזכר שהוא בן זוגה, ובכל פעם, שהזכר עוד לא הגיע זמנו להתחבר עם הנקבה שלו, ובא אחר, שאינו בן זוגה, ונשא אותה, כיון שהגיע זמנו של זה, שהוא בן זוגה, להתחבר, הנה כשנתעורר צדק, שהוא מדת הדין, בעולם, לפקוד על עונות העולם, הוא אוסף אותו האדם שנשא אותה, דהיינו שנוטל נשמתו ונפטר מן העולם, ובא האחר, שהוא בן זוגה, ונושא אותה. וע"כ קשים זווגין לפני הקב"ה כקריעת ים סוף.
פסקה ח
וכל דא בגין וכו': וכל זה הוא, אם קלקל הזכר שאינו בן זוגה, את מעשיו, אז נוטלים אותו מן העולם, בשעה שהגיע זמן של בן זוגה לקחתה. ואע"פ שלא קלקל מעשיו כל כך בעונותיו, שיהיה מחויב למות במשפט, מכל מקום, הוא נפטר באותו זמן מטרם שמגיע זמנו למות ולא נעשה כך, על פי משפט. ועליו כתוב ויש נספה בלא משפט. ופוגשים בו דינים דצדק, שהוא מלכות של מדת הדין, בעונותיו. משום שהגיע זמנו של האחר, שהוא בן זוגה לישא אותה, כי שלו היא. ואע"פ שע"פ משפט, אינו מחויב למות.
פסקה ט
א"ל ר"א ואמאי וכו': א"ל ר' אלעזר, ולמה הוא מת, יפריד אותם הקב"ה זה מזה, ויבא אותו שהוא בן זוגה וישא אותה. אמר לו, זה הוא לתועלת האדם, וחסד הוא עושה עמו, כדי שלא יראה אשתו ברשות אחר. ובוא וראה, אם זה שהוא בן זוגה, אין מעשיו כשרים, אז אע"פ שאשה זו שלו היא, מכל מקום אינו נדחה האחר, שאינו בן זוגה, מפניו.
פסקה י
ת"ח שאול מלכא וכו': בוא וראה, שאול המלך לקח המלוכה, משום שעוד לא הגיע זמנו של דוד לזה. כי המלוכה היתה ודאי של דוד. וע"כ בא שאול ולקח אותה. כיון שהגיע זמנו של דוד לרשת את שלו, אז נתעורר צדק ואסף את שאול בעונותיו, ונדחה מפני דוד, ובא דוד ולקח את שלו.
פסקה יא
ואמאי לא אעדי וכו': ולמה לא הסיר הקב"ה את שאול מן המלוכה, לתת אותה לדוד, ולא היה צריך למות. ומשיב, אלא חסד עשה הקב"ה עמו, שאסף נשמתו בעודו במלכותו, שלא יראה את עבדו ששולט עליו, ולוקח מה שהיה שלו מתחילה. כך זה שנשא בת זוגו של חבירו, והגיע זמנו של חבירו לישא אותה, אוסף את נשמתו ואח"כ נותן אשתו לבן זוגה, כדי שלא יראה אשתו ברשות אחר. משום זה צריך האדם לבקש רחמים מהקב"ה כשהוא נושא אשה, שלא ידחה מפני אחר.
פסקה יב
כתיב ויאמר ה' וגו': כתוב, ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי וגו'. והעמדנו, אמר הקב"ה למשה, משה אתה רוצה שישתנה העולם, ראית מימיך שהשמש יעבוד אל הלבנה, ראית מימיך שהלבנה תשלוט בעוד שהשמש נמצא. אלא, הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע. יאסוף השמש ותשלוט הלבנה. ולא עוד, אם אתה תכנס לארץ תאסוף הלבנה בשבילך, ולא תוכל לשלוט. ודאי שליטת הלבנה הגיעה, שהוא יהושע, ואינה יכולה לשלוט כל עוד שאתה נמצא בעולם.
פסקה יג
קרא את יהושע וגו': קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו וגו'. ומה אמר, הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וגו' ולא מצאנו שיצוה הקב"ה ליהושע, אלא למשה, כי כל זה אמר למשה, שכתוב, ועזבני והפר את בריתי, וחרה אפי בו ביום ההוא, ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם. שכל זה נאמר למשה, ואם כן מהו, ואצונו. שהרי לא צוה אותו כלום.
פסקה יד
אלא קרא אמר וכו': ומשיב, אלא הכתוב אמר, הנך שוכב עם אבותיך. אמר הקב"ה למשה, אע"פ שאתה תשכב עם אבותיך, הרי אתה עומד תמיד להאיר אל הלבנה, דהיינו יהושע, שהוא בחינת לבנה, שהיא מלכות, כמו השמש אע"פ ששקע לא שקע אלא להאיר אל הלבנה, כי אז אחר ששקע הוא מאיר ללבנה, ועל כן הנך שוכב להאיר, וזהו ואצונו. כי עם הסתלקות משה, הוא מאיר דברי ה' אל יהושע. כמו השמש אחר הסתלקותו שמאיר ללבנה. ונמצא שאז נתבשר יהושע להאיר, וע"כ כתוב, הנך שוכב עם אבותיך, דהיינו להאיר ליהושע. וזהו וצו את יהושע וחזקהו. וצו את יהושע, הכל הוא, להאיר אליו.
פסקה טו
כי אתה תבא: ואח"כ כתוב כי אתה תביא, מה בין זה לזה. ומשיב, אלא תבא אחד הוא לבשרהו שיכנס לארץ ויתקיים בה. ותביא אחד הוא לבשרהו את הממשלה על ישראל. ונמצא שנתבשר על ב' דברים, נתבשר על קיום עצמו בארץ ישראל, ונתבשר על הממשלה על ישראל.
פסקה טז
ר' שמעון פתח וכו': ר' שמעון פתח. מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק ואמר רזי לי רזי לי אוי לי בגדים בגדו וגו'. אוי להם לבני אדם שהם אינם משגיחים ואינם עוסקים בכבוד אדונם, ואינם מסתכלים בקדושה העליונה, להתקדש בעולם הזה, להיות קדושים בעולם הבא. מכנף הארץ, זהו כסות עליונה הקדושה, דהיינו המלכות. זמירות שמענו, כמ"ש נותן זמירות בלילה, דהיינו הזמירות והתשבחות של כנסת ישראל, שהיא המלכות, לפני הקב"ה, שהוא ז"א, בלילה. בלילה, פירושו, בזמן שהיא מוכנת ונמצאת לשבח את הקב"ה, ומשתעשעת עם הצדיקים בגן עדן.
פסקה יז
ואימתי מפלגות ליליא וכו': ומתי, היא מוכנת לשבח את הקב"ה. הוא מחצות לילה והלאה. ואז זמירות שמענו. דהיינו תשבחות. וזמירות, פירושו, כש"א, לא תזמור. וכן כתוב, זמיר עריצים יענה. שפירושו, עקירת כל אלו העריצים ממקומם. כי כשהלילה נכנס כמה עריצים חוקרי דין שכיחים בעולם, הולכים ומשוטטים בעולם לקטרג. מחצות לילה והלאה, נתעורר רוח אחד ועוקר את כולם ממקומם ומעבירם שלא ישלטו. זמירות שמענו, היינו תשבחות של כנסת ישראל להקב"ה בלילה. וכל זה למה, צבי לצדיק, דהיינו שהמלכות רוצה להזדווג בזווג אחד עם הקב"ה, ולהתקדש עמו בקדושה אחת. צבי הוא לשון רצון. לצדיק הוא יסוד.
פסקה יח
ואומר רזי לי רזי לי: רזי לי זה הוא סוד עליון, כי רז פירושו סוד. רזי לי הב', זהו להמשיך רוח קדוש. כלומר שזווג הקב"ה ושכינתו בחצות לילה הוא סוד עליון. ואם האנשים למטה מתקדשים אז בזווגם, ומכוונים בזה, הם ממשיכים רוח קדוש. אבל אוי לי על הדור ועל העולם בוגדים בגדו. שכולם משקרים בו דהיינו שמכחישים השגחה העליונה משקרים בעצמם, שאינם מתקדשים בשעת הזווג, ולא די שמשקרים בעצמם, אלא הבנים שמולידים יהיו משקרים מחמת השקר שלהם שבעת הזווג, שהיה בלי קדושה עליונה, ונמצאים פגומים למעלה ולמטה.
פסקה יט
כיון דאסתכל ישעיהו וכו': כיון שנסתכל ישעיהו בזה, קבץ כל יראי חטא, ולימד אותם דרך הקדוש איך להתקדש בקדושת המלך, בשעת הזווג, כדי שבניהם יהיו קדושים. כיון שאלו נתקדשו, נקראו הבנים שהולידו על שמו. ז"ש, הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה' לאותות ולמופתים בישראל. דהיינו שנבדלים משאר העמים.
פסקה כ
ד"א מכנף הארץ וכו': פירוש אחר מכנף הארץ זמירות שמענו, בשעה שנכנסו ישראל לארץ וארון הברית הקדוש לפניהם, שמעו ישראל, מצד אחד שבארץ, תשבחות ושמחה וקול מזמרים עליונים שמזמרים בארץ. אז צבי לצדיק, שהתשבחות היו בשעה ההיא אל משה כי צבי הוא לשון פאר ושבח, לצדיק, הוא משה. שבכל מקום שהארון היה שורה בארץ, היו שומעים קול שאומר, וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. אבל אוי לי בגדים בגדו, שעתידים ישראל לבגוד בהקב"ה, ולעקרם מן הארץ פעם אחת. ומשום שהשקר נתאחז ביניהם יתעקרו פעם שנית מן הארץ עד שישתלמו עונותיהם בארץ אחרת.
פסקה כא
לקוח את ספר וגו': לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלקיכם וגו'. הוקשה לו, למה אמר ה' אלקיכם ולא אמר ה' אלקינו. ומשיב כבר העמדנו הדברים בכמה מקומות, את הטעם של השמות אלקיכם, אלקיך, אל, אלקינו. כנ"ל.
פסקה כב
דאמר ר' אבא וכו': דאר"א אמר ר' יהודה, מ"ש כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא. אדמת קדש ודאי, דהיינו ארץ החיים. שהיא המלכות. אשר אתה עומד עליו, עליו ודאי. והיינו בתחילה ומכל שכן אחר כך. למדנו אמר ר' יוסי כתוב, והיה שם בך לעד. לעד ודאי, שיעיד עדות.
פסקה כג
תלתא אינון דקיימו וכו': ג' הם הנמצאים בעדות להעיד, ואלו הם, באר של יצחק, הגורל, והאבן אשר שם יהושע. ושירה זו יותר מהכל. שנאמר למען תהיה לי השירה הזאת לעד וגו'. א"ר יצחק אם כן ארבעה הם. אמר לו, ודאי כן הוא, אבל בגורל לא כתוב בו עדות.
פסקה כד
באר דיצחק מנלן וכו': באר של יצחק מאין לנו. כי כתוב, בעבור תהיה לי לעדה וגו'. גורל, שכתוב על פי הגורל תחלק נחלתו, שהיה אומר זה ליהודה וזה לבנימין, וכן לכולם. וע"כ אומר על פי הגורל. דהיינו שהגורל דבר. האבן של יהושע, שכתוב, הנה האבן הזאת תהיה בנו לעדה. וכאן, כתוב, והיה שם בך לעד. וכתוב וענתה השירה הזאת לפניו לעד. היא ודאי העידה בישראל.
פסקה כה
תאנא א"ר אלעזר וכו': למדנו א"ר אלעזר, מה שכתוב וידבר משה וגו' את דברי השירה הזאת עד תומם, כאן יש להסתכל, מהו, את דברי, את השירה הזאת, היה צריך לומר. ומהו, עד תומם. ומשיב, אלא כך למדנו בסוד המשנה, כל אלו הדברים שאמר משה, כולם היו נחקקים בשם הקב"ה. וכל אלו הדברים היו באים, ועולים ויורדים ונחקקים שם בשם הקב"ה, וכל דבר ודבר היה בא לפני משה להתחקק על ידו, ועמד לפניו. והיינו שכתוב את דברי השירה, כי כל דבר ודבר בא לפניו להתחקק. והיינו שכתוב עד תומם, דהיינו עד שנגמרו להתחקק בשם ה'.
פסקה כו
ר' אבא אמר וכו': רא"א, את דברי השירה הזאת. שואל, שירה הזאת היה צריך לומר, ולא השירה, ומה רומזת הה'. ומשיב, אלא שירת הקב"ה אמר, כש"א שיר השירים אשר לשלמה, שהוא למלך שהשלום כולו שלו, שהוא הקב"ה. וכבר העמדנו הדברים. מזמור שיר ליום השבת, ליום השבת ממש, שהוא המלכות. שיר שהקב"ה אמר, ליום השבת, שהוא המלכות.
פסקה כז
אלא הכא אית וכו': אלא כאן יש להסתכל. שם אמר שיר. וכאן שירה, ששיר הוא זכר, ז"א, ושירה היא נוקבא, דהיינו מלכות. והרי למדנו, כל הנביאים כולם כלפי משה הם כקוף בעיני בני אדם. והם אמרו שיר, דהיינו שיר השירים, מזמור שיר ליום השבת, ומשה אמר שירה. משה היה לו לומר שיר, והם שירה. ומשיב, אלא זה הוא סוד הדבר, משה לא אמר זה לעצמו אלא בשביל ישראל.
פסקה כח
א"ל ר"ש לאו וכו': א"ל ר"ש אינו כן. אלא משה נודע מכאן ודאי שהיה במדרגה עליונה יתרה מכולם. משה עלה ממטה למעלה והם ירדו ממעלה למטה. הוא, משה, עלה ממטה למעלה, כמו שלמדנו, מעלים בקודש ואין מורידים. משה עלה ממטה למעלה, שאמר שירה שהיא תשבחה של המלכה, שהיא משבחת אל המלך. והתחיל במלכות. ומשה עצמו נתאחד בהמלך ונמצא ששירה, שלו עלתה ממטה למעלה. והם ירדו ממעלה למטה, שאמרו שיר, שהוא בחינת דכר, שהוא השבח שהמלך משבח את המלכה, והם נתאחדו במלכה. ונמצא השיר שלהם ממעלה למטה מז"א אל המלכות. וע"כ נודע בזה שבחו של משה שהוא יותר מכולם והיינו שכתוב, אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'. דהיינו, שירת המלכה. למי. לה'. ומשום זה, כתוב, ויכתוב משה את דברי השירה הזאת. וכן וענתה השירה הזאת.
פסקה כט
וענתה השירה הזאת: שואל, וענו הדברים האלה, היה צריך לומר. ומשיב, אלא סוד הדבר כמו שהעמדנו. שכתוב, וארץ מתקוממה לו, שפירושו שהארץ שהיא המלכות מתקוממה לעשות דין באדם (כנ"ל יתרו אות שצ"ד) ומשה הסתכל בכל. וע"כ אמר שירה, שהיא בחינת המלכות כנ"ל כדי לתת לדברים אחיזה במקום זה, במלכות, שממנה יהיה עליהם הדין. שכתוב, וענתה השירה הזאת לפניו. ולמה. הוא שכתוב, כי אני ידעתי את יצרו. וכתוב, כי ידעתי אחר מותי וגו'. וכאשר תעשו את זה, מיד, וענתה השירה הזאת לפניו לעד. דהיינו שהמלכות תעניש אתכם.
פסקה ל
ת"ח כתיב יגלו וגו': בוא וראה, כתוב, יגלו שמים עונו, שהוא ז"א שנקרא שמים, ולא יותר, אלא שמגלה העון בלבד. אבל וארץ מתקוממה לו, בזו, בארץ שהיא המלכות, נעשה הדין למי שנעשה.
פסקה לא
כתיב וידבר דוד וגו': כתוב, וידבר דוד לה' את דברי השירה הזאת. עתה התשבחה היא של דוד משום שאמר שירה ממטה למעלה, ממלכות לז"א, כמו משה. וזכה למדרגה ההיא לומר שירה ממטה למעלה. ולא אמר שירה זה אלא בסוף ימיו, שהיה בשלמות יתרה, משירה הזו. כמו שלמדנו, אל תאמן בעצמך עד יום מותך. וכאן למה זכה דוד לומר שירה ממטה למעלה בסוף ימיו. הוא משום שאז היה במנוחה מכל צדדיו. שכתוב, ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו.
פסקה לב
אר"ש שירתא מעלייא וכו': א"ר שמעון, שירה החשובה מהכל, מה היא. ומשיב, הוא כמו שלמדנו בסוד המשנה, שהעבודה צריכה להיות בדיבורים ובמעשה. בב' יחודין, ממטה למעלה וממעלה למטה (כנ"ל עקב אות ח'). כן כאן הוא ממטה למעלה, וממעלה למטה, ואחר כך לכוין בלב ולקשר הכל בקשר אחד.
פסקה לג
מנלן ממשה בקדמיתא וכו': מאין לנו זה ממשה, מתחילה אמר, ממטה למעלה, שאמר, כי שם ה' אקרא, מהו אקרא, הוא כמ"ש ויקרא אל משה, שזו היא השכינה ואח"כ אמר, הבו גדל לאלקינו. זהו מלך העליון, דהיינו ז"א. ואח"כ ירד במדרגותיו ממעלה למטה, מז"א עד המלכות. שכתוב, צדיק וישר, שהם יסוד שנקרא צדיק, וישר, שהוא המלכות. ולאח"כ קשר קשר של אמונה ואמר, הוא, דהיינו צדיק וישר הוא, וזהו קשר לכל. כי הוא הוא לשון נסתר, הרומז על א"ס ב"ה, המקשר את הכל.
פסקה לד
בג"כ בעי בר נש וכו': משום זה צריך האדם לסדר שבח אדונו באותו הדרך, מתחילה, ממטה למעלה, להעלות כבוד אדונו, שהוא המלכות, למקום ששקיו של עמקות הבאר, נמשך ויוצא, דהיינו למקום בינה. ואח"כ להמשיך ממעלה למטה משקיו של נחל ההוא שהוא בינה, לכל מדרגה ומדרגה של ז"ס תחתונות, עד מדרגה האחרונה, שהיא מלכות. כדי להמשיך ברכות לכל ממעלה למטה. אח"כ צריכים לקשר קשר בכל, קשר של האמונה, דהיינו לקשר הכל בא"ס ב"ה. כנ"ל. וזהו אדם המכבד שם אדונו, ליחד השם הקדוש. וע"כ כתוב, כי מכבדי אכבד. כי מכבדי בעולם הזה אכבד בעולם הבא.
פסקה לה
ובוזי יקלו: שואל, מהו ובוזי יקלו. ומשיב, זה הוא מי שאינו יודע ליחד השם הקדוש ולקשר קשר האמונה, ולהמשיך ברכות למקום שצריך. ולכבד שם אדונו. וכל מי שאינו יודע לכבד שם אדונו, טוב לו שלא נברא.
פסקה לו
א"ר יהודה ובוזי וגו': אר"י, ובוזי יקלו, היינו מי שאינו יודע לכבד את אדונו, ולא נתכוין באמן, שלמדנו, גדול העונה אמן יותר מן המברך. והנה העמדנו לפני ר' שמעון שאמר, שהעונה אמן, מושך ברכות ממבוע, שהוא בינה, אל המלך, שהוא ז"א, וממלך אל המלכה. ובאותיות חקוקות של ר' אלעזר, אומר, מן אלף, דאמן, שהיא בינה, אל ה מ' דאמן שהיא ז"א. ומ מ' דאמן ל ן', שהיא המלכות. כיון שמגיעות הברכות ל ן' שהיא המלכות, נמשכות ויוצאות משם ברכות לעליונים ותחתונים, ומתפשטות בכל. והקול יוצא, שתו משקוי הברכות שהוציא פלוני, עבד מלך הקדוש.
פסקה לז
וכד ישראל לתתא וכו': וכשישראל למטה שומרים עצמם לענות אמן ולכוין לבם כמו שצריך, כמה פתחי ברכות פתוחים למעלה, כמה טוב נמצא בכל העולמות, כמה שמחה היא בכל. ומהו שכרם של ישראל שגרמו לזה. שכרם הוא בעולם הזה ובעולם הבא. בעולם הזה בשעה שמצירים להם, ומתפללים תפלתם לפני אדונם, הקול מכריז בכל העולמות, פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים. אל תקרי אמונים אלא אמנים. דהיינו ששומרים לענות אמן. פתחו שערים, כמו שישראל פתחו להם שערי הברכות, כך עתה פתחו שערים, ותתקבל תפלתם על אלו שמצירים להם.
פסקה לח
האי בעלמא דין וכו': זה שכרם בעולם הזה. בעולם הבא מהו שכרם. ומשיב, כי כשיצא האדם מעולם הזה, שהיה שומר לענות אמן. מהו שומר, כלומר, ששומר אותה הברכה שאומר המברך ומחכה לו לענות אחריה אמן, כמו שצריך. אז נשמתו עולה ומכרזת לפניו פתחו שערים לפניו, כמו שהוא היה פותח שערים כל יום, כשהיה שומר אמונים, דהיינו אמנים.
פסקה לט
א"ר יוסי א"י וכו': א"ר יוסי א"ר יהודה, מהו אמן. א"ר אבא, הרי העמידו הכל. אמן נקרא, המבוע של נחל ההוא הנמשך, שהוא בינה, ונקרא אמן, כי כתוב, ואהיה אצלו אמון, אל תקרי אמון אלא אמן. קיום כל המדרגות, דהיינו אותו נחל הנמשך ויוצא שהוא בינה, נקרא אמן. שלמדנו, מן העולם עד העולם פירושו מעולם שלמעלה שהוא בינה, לעולם שלמטה, שהוא מלכות, אף כאן, אמן ואמן, אמן של מעלה שהיא בינה, אמן של מטה שהיא מלכות. אמן, פירושו קיום של כולם. וכבר העמדנו אמן באלו האותיות שבו (כנ"ל אות לו).
פסקה מ
ר"ש אמר אלף וכו': רש"א, אלף דאמן היא עמקות הבאר, שכל הברכות נובעות ויוצאות משם ונמצאות. מ' פתוחה, היא נהר הנמשך ויוצא, שהוא יסוד, ונקרא מ', וז"ס שלמדנו, מ' פתוחה היא יסוד, ם' סתומה, היא בינה. כמו שהעמדנו, בהכתוב ל ם רבה המשרה.
פסקה מא
נון פשוטה כללא וכו': ן' פשוטה היא כלל של ב' נונין, ן' פשוטה נ' כפופה. כלומר שכוללת בתוכה גם את הנוקבא דז"א הנקראת נ' כפופה. ן' פשוטה, כללא דאת ו', שכוללת בתוכה גם את הזכר שהוא אות ו' שהוא ז"א. כי ן' פשוטה היא פשיטו דאתכליל כחדא דכר ונוקבא, שהם ז"א שהוא ו', ומלכות שהיא נ' (כנ"ל ב"א אות פ"ג) משום זה הכל ביחד נקרא נ' ו' ן'. ובסוד המשנה, כך למדנו. ו' היא דכר. ן' פשוטה היא כלל דכר ונוקבא. נ' כפופה, היא בכלל ן' פשוטה. ובספרו של רב המנונא סבא ה מ' שבכאן, שבאמן, היא ר"ת מ לך. והיינו, אמן, אמן, הוא ראשי תיבות א ל מ לך נ אמן. שהוא כלל הכל. ויפה הוא, וכבר למדנו.
פסקה מב
תאנא כל מאן וכו': למדנו, כל מי ששמע ברכה מאותו שמברך, ולא כיוון לבו באמן, עליו נאמר ובוזי יקלו. כש"א לכם הכהנים בוזי שמי. מה ענשו. הוא, כמו שלא פתח ברכות למעלה כך אין פותחים לו ברכות. ולא עוד, אלא כשיוצא מעולם הזה, מכריזים לפניו ואומרים, סגרו הפתחים לפני פלוני, ולא יכנס, ולא תקבלו אותו. אוי לו, אוי לנשמתו.
פסקה מג
תאנא חייבי דגיהנם וכו': למדנו רשעים שבגיהנם, כולם עולים במדורים ידועים. וכמה פתחים יש בגיהנם, וכל הפתחים הם כנגד הפתחים שבגן עדן. ובשעה שמוציאים משם את הרשעים שקבלו ענשם, הם פותחים הפתחים ומשימים אותם לחוץ. וכל הפתחים נקראים בשמות כנגד הפתחים שבגן עדן, וכל פתח ופתח שבגן עדן נקרא בשם, כנגד אותו הפתח מהבחינה שכנגדו בגיהנם, ואלו הפתחים שבגן עדן, נודעים, פתחים כנגד פתחים. כלומר, כשרואים בחינת הפתח שבגיהנם, יודעים על ידו את הפתח שכנגדו בגן עדן, מאיזה בחינה הוא.
פסקה מד
בגיהנם אית מדורא וכו': בגיהנם יש מדור אחרון, התחתון של כולם. ומדור ההוא הוא כפול, מדור על מדור, ונקרא ארץ עיפתה, מהו עיפתה. הוא כש"א רבוע יהיה כפול, ומתרגמינן מרובע יהיה עיף. אף כאן עיפתה, כלומר כפולה. ומדור ההוא נקרא שאול תחתית, שאול הוא מדור אחד העליון. תחתית הוא מדור התחתון, ומשום זה נקרא, ארץ עיפתה תחתית, ונקרא ג"כ אבדון. וע"כ כתוב, שאול ואבדון. שהם, מדורים הכפולים זה על זה. כל המדורים לא נכפלו, וכולם אינם עייפים, כלומר, שאינם נקראים ארץ עיפתה, חוץ מזה.
פסקה מה
ותאנא מאן דנחית וכו': ולמדנו, מי שיורד לאבדון, שנקרא תחתית, אינו עולה לעולם, ואדם ההוא נקרא איש שכלה ונאבד מכל העולמות. ולמדנו, למקום ההוא מורידים לאותם האנשים המבזים לענות אמן. ודנים אותו בגיהנם על אמנים רבים שנאבדו ממנו שלא החשיב אותם, ומורידים אותו באותו מדור התחתון שאין בו פתח, ונאבד ואינו עולה משם לעולם. וע"כ כתוב, כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה. ושואל, ולא. והרי כתוב מבטן שאול שועתי שמעת וגו', והוא עלה משם. וכתוב, מוריד שאול ויעל. ומשיב אלא כאן שאול. שממנו עולים, ושם תחתית. שמשם אינו עולה. והעמדנו, כאן שחזר בו שעשה תשובה. שם שלא חזר בו.
פסקה מו
א"ר יוסי מאי וכו': אר"י, מה שכתוב, כי שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות וגו'. אותי עזבו מקור מים חיים זה הוא שלא רצו לקדש השם של הקב"ה, באמן. מהו עונשו. הוא שכתוב, לחצוב להם בארות בארות נשברים, שיורדים לגיהנם מדרגה אחר מדרגה עד שיורדים לאבדון, שנקרא תחתית. ואם הוא מקדש השם של הקב"ה לכוון באמן כראוי, עולה מדרגה אחר מדרגה להתעדן מעולם הבא ההוא, שנמשך תמיד ואינו נפסק. ז"ש אמונים נוצר ה' ומשלם על יתר עושה גאוה.
פסקה מז
תאנא שירה משיך וכו': למדנו שירה, מושכת ברכות ממעלה למטה עד שתמצאנה ברכות בכל העולמות. אר"א, עתידים הם ישראל לומר שירה ממטה למעלה וממעלה למטה, ולקשר קשר של אמונה (כנ"ל אות ל"ג ע"ש) שכתוב, אז ישיר ישראל את השירה הזאת. אז שר, לא נאמר, אלא אז ישיר, דהיינו לעתיד. וכן כולם על דרך זה, שנאמרו בלשון עתיד. את השירה הזאת, הוא ממטה למעלה, כי השירה היא במלכות שמשוררת למעלה לז"א (כמ"ש שם) עלי באר ענו לה, עלי באר, כלומר, שאמרו למלכות הנקראת באר, עלי למקומך להתאחד בבעלך, בז"א. זה הוא ממטה למעלה. שמעלים המלכות לז"א.
פסקה מח
ולבתר מעילא לתתא וכו': ואח"כ ממשיכים ממעלה למטה, באר חפרוה שרים, באר, היא מלכות, חפרוה שרים, שהולידו אותה אבא ואמא. כי או"א תקנו את המלכות בסו"ה ויבן ה' אלקים את הצלע וגו'. כרוה נדיבי עם, אלו הם האבות, דהיינו חג"ת דז"א, שנקראים נדיבי עמים. כרוה, היינו שהם כרו מקום שיזדווג בה המלך בברכות. ובמה. הוא ע"י זווג. במחוקק זה יסוד. במשענותם זה נצח והוד. עד כאן ממעלה למטה. ממדבר, שהוא המלכות הנקראת דבור, מתנה, עולה ליסוד הנקרא מתנה. וממתנה עולה נחליאל, שהוא ת"ת. ומנחליאל במות, שהוא או"א. זה הוא קשר השלם קשר של אמונה, קשר שקיום הכל בו.
פסקה מט
א"ר יוסי זמינין וכו': אר"י עתידים ישראל לומר שירה שלמה, שירה הכוללת כל שאר שירים. ז"ש, ואמרתם ביום ההוא הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו. בעת ההיא כתוב, והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. וכתוב אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אז יאמרו וגו'. ביל"או יילא"ו.