הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג
האזינו
פסקה א
האזינו השמים ואדברה וגו': ר' יהודה פתח, פתחתי אני לדודי, ודודי חמק עבר וגו'. בקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני. מה כתוב למעלה אני ישנה ולבי ער וגו'. אני ישנה, אמרה כנסת ישראל אני ישנה, ממצות התורה בזמן שהלכתי במדבר. ולבי ער, וגו', להביאם לארץ לעשות להם חוקים, כי כל מצות התורה נמצאות בארץ. קול דודי דופק, זה משה, שהוכיח את ישראל בכמה ויכוחים בכמה מריבות. שכתוב אלה הדברים וגו', ממרים הייתם וגו'. ובחרב הקצפתם וגו'. ז"ש. דופק.
פסקה ב
ועכ"ד דמשה אוכח וכו': ועם כל זה, שמשה הוכיח לישראל, כל דבריו באהבה היו, שכתוב, כי עם קדוש אתה לה' אלקיך ובך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם וגו'. בנים אתם לה' אלקיכם. ואתם הדבקים בה'. ועל כן, ושמעת בקול ה' אלקיך. כי מאהבת ה' אתכם. ז"ש, פתחי לי אחותי רעיתי, בלשון חיבה.
פסקה ג
מה כתיב קמתי וגו': מה כתוב, קמתי אני לפתוח לדודי. אמרו ישראל, בעוד שהיינו מוכנים ליכנס לארץ ולקבל מצות התורה על ידי משה, מה כתוב, ודודי חמק עבר, שכתוב, וימת שם משה עבד ה'. בקשתיהו ולא מצאתיהו, שכתוב, ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. קראתיו ולא ענני, שלא היה דור כדורו של משה, שהקב"ה שמע לקולם, ועשה להם נסים וחוקים, כמו שעשה על ידיו.
פסקה ד
ר' יצחק אמר וכו': רי"א, קמתי אני לפתוח לדודי זה הקב"ה בימיו של משה, שכל ימיו לא רצה שמלאך ושליח ינהג עמו. שכתוב, אם אין פניך הולכים וגו'. אשרי חלקו של משה, שהקב"ה הסכים לרצונו. ודודי חמק עבר. היינו בימיו של יהושע, שכתוב, לא כי אני שר צבא ה'.
פסקה ה
ת"ח משה הוה וכו': בוא וראה, משה היה שומע את קול הקדוש של מלך העליון ולא נזדעזע, וכל שכן מלאך, שלא רצה לקבלו. אחר שמת מה כתוב, ויאמר לא כי אני שר צבא ה'. וכתוב ויפול יהושע אל פניו ארצה. עתה באתי, בימיו של משה רבך באתי, ולא קבלו אותי. בה בשעה, ידעו ישראל שבחו של משה. בעת ההיא בקשו ישראל את הקב"ה ולא נזדמן להם כך, כבימיו של משה. ז"ש, בקשתיהו ולא מצאתיהו וגו'.
פסקה ו
האזינו השמים ואדברה: ר' חייא אמר, אשרי חלקו של משה יותר מכל נביאי העולם. בוא וראה, כתוב, שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה' דבר. שמעו שמים, הנה ישעיה שהיה יותר רחוק מן המלך, כתוב, שמעו שמים. משה שהיה יותר קרוב למלך, כתוב האזינו השמים.
פסקה ז
תאנא בהאי זמנא וכו': למדנו באותה שעה שאמר ישעיהו, שמעו שמים והאזיני ארץ, כמה בעלי דין נזדמנו לשבור ראשו, יצא קול ואמר, מי הוא זה שרוצה להרעיש עולמות. עד שפתח ואמר לא אני ולא שלי אלא כי ה' דבר, ולא אני. במשה מה כתוב, האזינו השמים ואדברה, אני ולא אחר. ואדברה, בלא פחד. ותשמע הארץ אמרי פי, ולא מאחר. אשרי חלקו. א"ר אבא באותיות חקוקות דר' אלעזר, אמר, האז י נו ה שמים ו אדברה ותשמע ה ארץ כאן נרמז שם הקדוש העליון. דהיינו ה י' שבהאזינו, ה' שבהשמים, ו' של ואדברה. ה' שבהארץ.
פסקה ח
ר' יוסי אמר וכו': רי"א. עוד מה בין משה לישעיהו, משה אמר האזינו השמים עם ה' הידיעה, השמים, היינו השמים העליונים אלו הנודעים, הנקראים שמו של הקב"ה. ותשמע הארץ, היינו ארץ העליונה, אותה שנודעת, שהיא ארץ החיים, דהיינו מלכות. בישעיהו כתוב, שמעו שמים ולא השמים. האזיני ארץ, ולא הארץ. כי הם שמים וארץ תחתונים. ועם כל זה, רצו להענישו, עד שאמר, כי ה' דבר, ולא אני. ומשה אמר כל כך, שכתוב האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי, שהם ז"א ומלכות כנ"ל, ולא פחד, ולא רצו להענישו.
פסקה ט
ר' יצחק פתח כתפוח וגו': רי"פ, כתפוח בעצי היער וגו'. אשרי חלקם של ישראל מכל העמים עכו"ם, כי כל שאר העמים ניתנו לשרים ממונים שישלטו עליהם. וישראל הקדושים, אשרי חלקם בעולם הזה ובעולם הבא, שלא נתן אותם הקב"ה לא למלאך ולא לשליט אחר, אלא הוא אחז אותם לחלקו. ז"ש, כי חלק ה' עמו. וכתוב, כי יעקב בחר לו יה. כתפוח בעצי היער, מה תפוח נבדל בצבעיו מכל שאר אילנות השדה, כך הקב"ה נבדל ונרשם על כל הצבאות העליונים והתחתונים. משום זה ה' צבאות שמו. שפירושו, אות הוא בכל הצבא שלמעלה.
פסקה י
ת"ח קב"ה כתפוח וכו': בוא וראה, הקב"ה הוא כמו תפוח, שיש בו ג' צבעים לבן אדום ירוק. הרומזים על חסד גבורה ת"ת. כנסת ישראל, שהיא המלכות, היא כשושנה. מהי שושנה. א"ר אבא שושנה סתם, שושנה שנכללת מששה עלים, שושנה זו צבעיה לבן ואדום. וכולו הוא ב' צבעים אדום ולבן המורים על דין וחסד. כך היא כנסת ישראל. שהיא המלכות.
פסקה יא
קב"ה כתפוח כ"י וכו': הקב"ה הוא כתפוח. כנסת ישראל היא כשושנה. כי כך אמרה כנסת ישראל, תחת התפוח עוררתיך. שואל תחת התפוח, באיזה מקום הוא. ומשיב, אלא אלו הם האבות שאמרנו, שהם חג"ת הנקראים אבות. ר' יוסי אומר זה יובל. דהיינו בינה, שנקראת תפוח. ר' אבא אמר הכל יפה, כי אלו האבות שאמרנו, הם ג' צבעים שמתחברים בתפוח. פירוש, שהם בחינת ג' קוין שבבינה, והם בחינת חג"ת שבז"א. וע"כ אפשר לומר שתפוח הוא ז"א. ואפשר לומר שהוא בינה.
פסקה יב
ר' יצחק אמר וכו': רי"א באיזה מקום נכללה כנסת ישראל בשושנה. היינו באלו נשיקין של אהבה שהמלכות נתדבקה במלך העליון, ז"א, אז לקחה מב' שפתותיו, ב' שושנים, כש"א שפתותיו שושנים. ומשום זה אמרה כנסת ישראל, ישקני מנשיקות פיהו. כי אז נכללת בשושנים בב' שפות שלו. הנק' שושנים.
פסקה יג
ר' יהודה אמר וכו': רי"א, הקב"ה שהוא ז"א, נקרא שמים, ומשום שנקרא שמים, כל אלו הרקיעים, הנכללים בשם הזה, כשמתחברים יחד נקראים שמים. ונקראים שם הקב"ה. מה הם אלו הרקיעים הנכללים בשמים, ומשיב, שבעה הם כמו שלמדנו, וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות. ובאגדתא דרב המנונא סבא למדנו כך. בלשון הזה. ר' יצחק אמר אלו הברייתות של ר' המנונא סבא כך הם, דהיינו שמדברים מדברים תחתונים ורומזים עליונים. דהיינו כמו כאן שמדברים מז' רקיעים ורומזים על ז"א. שיש לו ז' ספירות. ורבות המה הברייתות המדברות בכל אלו הדרכים.
פסקה יד
כמה דתנינן אר"ש וכו': כמו שלמדנו, א"ר שמעין, למדנו באלו הברייתות, אשר כלפי כל אלו שבעים ספירות של המלך, משימים כנגדם ז' רקיעים, וז' ככבי לכת הרצים והולכים, וקוראים אותם שמות בשמות הגשמיים, ואע"פ שהם משימים הרקיעים כולם בכיסוי, דהיינו שקוראים בשמות המרמזים על הפנימיות בהעלם. ושבעת הככבים, שבתאי, צדק, מאדים, חמה, נוגה, כוכב, לבנה, עושים אלו ז' ספירות העליונים, כנגד אלו שמות הכוכבים, ברצונם לכסות הדברים דהיינו כנגד אלו שכתוב בהם יעמדו נא ויושיעך הוברי שמים החוזים בככבים. ומכסים כל הדברים בשמות ההם, אע"פ שאינם בדרכי התורה, אלא לשון החוזים בככבים, ואנו, אחר דרכי התורה אנו הולכים, דהיינו לרמז על כל דבר ולכסות, בלשון התורה, כמ"ש ויקרא להם שמות כשמות אשר קרא להן אביו. דהיינו כמו שהקב"ה מדבר אנו הולכים, דהיינו בלשון התורה, ועמו אנו הולכים, כמ"ש, והלכת בדרכיו. פירוש. ר"ש היו מתרעם על אותם הברייתות, המבארים סדרי חכמת הקבלה ע"פ שמות מחכמות חיצוניות. ולא ע"פ שמות שבתורה, ושבשיר השירים, כדרכו של ר' שמעון.
פסקה טו
א"ר יוסי פשיטין וכו': אר"י דברים אלו דהיינו השמות החיצונים הנ"ל, פשוטים אצל החברים, והדברים מובנים להם, אע"פ שנתכסו בשמות זרים. א"ל, וכך למדנו, כמו שא"ר יהודה א"ר חייא לפנינו. וכך למדנו מאלו הברייתות, שלמדנו, בימיו של שלמה המלך עמדה הלבנה במילואה, דהיינו שהמלכות היתה במלואה פנים בפנים עם ז"א, וע"כ התרבתה אז החכמה, ובמקומות רבים הבינו הדברים של אלו הברייתות.
פסקה טז
אר"ש ארימית ידי וכו': א"ר שמעון, הרימותי ידי בתפלה, להקדוש העליון, שדברים אלו, דהיינו חכמת הקבלה, נתגלו על ידי בעולם ההוא, כמו שהיו מכוסים בלבי. ואין אנו משתמשים באלו הדרכים של אותם הברייתות, אלא דרכי התורה אנו מחזיקים לבאר החכמה, כנ"ל.
פסקה יז
תאנא א"ר יהודה וכו': למדנו א"ר יהודה, מי לך גדול בחכמה כדוד המלך ושלמה המלך בנו, בהשגת אותה הספירה הנודעת בברייתות אלו, דהיינו ספירת המלכות. והלבנה, שהיא מלכות, קראה דוד המלך צדק, כי שלו היא, שהיה מרכבה למלכות, שכתוב פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה. שלמה המלך ג"כ קראה צדק. והיא נקראת צדק, והשמש, שנקרא בברייתות, ברית, דהיינו יסוד, הוא נקרא משפט. והם כסא הכבוד של המלך, ז"א, שכתוב צדק ומשפט מכון כסאך, כי צדיק וצדק, שהם יסוד ומלכות, הם ג"כ במדרגה אחת. וע"כ כוללם ואמר, צדק ומשפט מכון כסאך. למדנו ז' ספירות, חג"ת נהי"מ הן תשע דהיינו עם חכמה ובינה. ואפילו באלו הברייתות, שבעה רקיעים הם תשעה.
פסקה יח
אר"ש עד אימתי וכו': א"ר שמעון עד מתי יקראו החברים בדברים אלו, דהיינו בברייתות, הרי אנו הולכים אחר הקב"ה. ואנו יודעים הדברים, שבחכמת הקבלה, ודבר זה נתגלה על ידנו מה שלא נתגלו לראשונים. מכאן ולהלאה, כל אלו הדברים וכל אלו הברייתות הניחו אותם לאלו שלא נכנסו ויצאו, דהיינו שנכנסו בחכמה, ולא יצאו ממנה, כי לא הבינו אותה. ובניהם יבואו לשאול בחכמה, וכשישאלו יאמרו להם החברים. אוי לאותו הדור שר'"ש בן יוחאי נסתלק ממנו. אבל בוא וראה, מכאן ולהלאה לא יהיה דור כדור הזה, והתורה לא תתגלה ע"י החברים.
פסקה יט
ת"ח דרא בתראה וכו': בוא וראה, דור האחרון שיצא ממצרים ידע הכל, כי משה גילה להם כל אלו מ' שנה שהיו במדבר, כמו שאמרתי. למדנו, א"ר יצחק, ואף משה לא גילה זה, אלא ביום ההוא שנסתלק מן העולם. שכתוב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. ביום ההוא, שנסתלק מן העולם, ממש. ועכ"ז לא אמר עד שנתנו לו רשות. שכתוב, ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. וכשגילה, לא אמר האזינו ישראל, אלא האזינו השמים.
פסקה כ
א"ר יוסי כתיב וכו': אר"י כתוב, את השירה, דהיינו כתבו לכם את השירה הזאת. וכי שירה נקראת, היה צריך לומר את התורה. א"ר יצחק, שירה ודאי היא. מה שירה נמשכה ברוח הקודש ממעלה למטה, אף דברים אלו כך שנמשכו ברוח הקודש ממעלה למטה. ומשום זה אמר משה שירה.
פסקה כא
ת"ח כולי האי וכו': בוא וראה, כל כמה אמר משה וקרא לעליונים, מטרם שהתחיל לומר מלה. שכתוב, האזינו השמים. יערוף כמטר לקחי וגו'. וכל כך למה. משום כי שם ה' אקרא. ומטרם שאמר דבר זה, הרעיש כל העולמות.
פסקה כב
תאנא בההוא שעתא וכו': למדנו, בשעה ההיא שאמר משה האזינו השמים ואדברה, נזדעזעו העולמות. יצא קול ואמר, משה משה, למה אתה מרעיש כל העולם. אתה, בן אדם, ובשילך ירעש העולם. פתח ואמר, כי שם ה' אקרא. באותה שעה נשתתקו והקשיבו לדבריו.
פסקה רב
אמר ר' יוסי וכו': אר"י, כמה אהובים ישראל לפני הקב"ה. כי בתחילה קרא אותם גוי קדוש. שכתוב כי עם קדוש אתה וגו'. לאח"כ קרא אותם, קדש, שכתוב, קדש ישראל לה' ראשית תבואתה. מה בין זה לזה, בין קדוש לקדש. א"ר אבא, קדש הוא עליון מכל, שהוא חכמה, כי כך למדנו, כשמתחברים כל הקדושות יחד, שהן ג' קוין חג"ת, נקראים קדש, כי אז כולם עולים ומתאספים למקום העליון הנקרא קדש, דהיינו לחכמה העליונה.
פסקה רג
ובג"כ ק' ק' ק' וכו': ומשום זה קדוש קדוש קדוש, שהם חג"ת, שה"ס כהנים לוים ישראלים, קדש ישראל נעשה מהם. ומשום שישראל מתעטרים באלו ג' מדרגות, כשמתחברות יחד, נקראים קדש ישראל לה' (כמ"ש לעיל פקודי אות קס"ה) שהוא ראשית, שאז מקבלים מחכמה עליונה שנקראת ראשית. הנה העמדנו תבואתה היא עם ה' יתרה, שיורה על המלכות שנקראת קדש בעת שמקבלת מחכמה העליונה, כל אוכליו יאשמו, מהו כל אוכליו יאשמו. א"ר אבא, הנה למדנו, שכתוב, ואיש כי יאכל קדש בשגגה, וכתוב, וכל זר לא יאכל קדש, וישראל נקראים קדש, משום זה כל אוכליו יאשמו.
פסקה רד
אר"א שירותא וסיומא וכו': אמר ר' אלעזר, ההתחלה, שהיא חכמה עלאה, והסוף של הכל, שהוא המלכות, נכללו בקדש. וחכמה העליונה נקראת קדש, וכשמאירה חכמה עליונה זו, מאירה גם חכמה של שלמה, שהיא המלכות, כמו שכתוב, ותרב חכמת שלמה, שהלבנה, שהיא המלכות, עמדה במילואה. וכבר העמדנו. וכשהמלכות מתברכת מן היסוד קוראים לה כך, קדש. שהיא מאירה במילואה. וכשהמלכות אינה מאירה ומתעטרת כשלימות, קוראים אותה רוח הקדש. ואינה נקראת קדש כמו החכמה של מעלה.
פסקה רה
וכד מתברכא מהאי וכו': וכשהמלכות מתברכת מיסוד הזה ומניקה לכל אלו שלמטה היא נקראת אם כמו אותה של מעלה, דהיינו כמו הבינה שנקראת אם. וקוראים אז את המלכות, קדשים. ואז קוראים את היסוד קדש הקדשים, כי בו היא הכלה, כלומר שהיסוד הוא קדש ועם הכלה שהיא המלכות הנקראת קדשים הוא קדש הקדשים. שכתוב, אתי מלבנון כלה. מהו לבנון. הוא עדן, דהיינו חכמה עליונה, ונקראת לבנון, משום שנתלבנה מכל הצדדים. כלומר, שמאירה בחסד שהוא גוון לבן, הן בצד ימין והן בצד שמאל. כי היא סוד או"א עלאין שהם תמיד בסוד כי חפץ חסד הוא. אלא שמשפיעים חכמה למלכות ע"י הנהר היוצא מעדן, שהיא בינה. ועדן כבר ידוע אצל החברים.
פסקה רו
תאנא כתיב כי וגו': למדנו כתוב, כי שם ה' אקרא. מהו כי שם ה' אקרא. א"ר שמעון, הרי כתוב, הבו גודל לאלקינו. א"ר אבא, לפרש דברי ר"ש, הבו גודל, זהו גדולה, דהיינו חסד. הצור תמים פעלו, זהו גבורה. כי כל דרכיו משפט, זהו תפארת. אל אמונה, זהו נצח. ואין עול, זהו הוד. צדיק, זהו יסוד. וישר, זהו צדק, דהיינו המלכות. הרי הכל הוא שם הקדוש של הקב"ה, דהיינו ז' הספירות חג"ת נהי"מ. ומשום זה אמר, כי שם הויה אקרא.
פסקה רז
אמר ר' יוסי וכו': אר"י, הוא שם הויה ממש, שגילה להם משה באותה שעה לישראל. שכתוב, בן מאה ועשרים שנה אנכי היום וגו', ועתה כתבו לכם את השירה וגו'. מכאן למדנו, שאותו צדיק שחכמה עליונה בו, כשהגיע זמנו להסתלק מן העולם, צריך לגלות חכמה ההיא, לאותם שרוח הקדש ביניהם. מאין לנו זה. ממשה, שכתוב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. וכתוב, ועתה כתבו לכם את השירה הזאת וגו'. דהיינו שגילה להם מה שלא גילה להם עד אז.
פסקה רח
ואם לאו עליה וכו': ואם אינו מגלה להם החכמה, עליו כתוב, אל תמנע טוב מבעליו, שהוא תורה הנקראת טוב, כמ"ש כי לקח טוב נתתי לכם וגו'. בהיות לאל ידך לעשות, מטרם שתסתלק מן העולם, מטרם שלא יהיה לך רשות לגלות.
פסקה רט
א"ר חייא האי וכו': אר"ח מקרא זה, הנ"ל, כי שם ה' אקרא, למדתי ממנו חכמה העליונה, וכך הוא. אבל סופו של המקרא מקשר קשר האמונה, במה שכתוב, הוא, כמ"ש, כי צדיק וישר הוא. כלומר הוא הכל. הוא אחד בלי פרוד, שאם תאמר, כל אלו השמות שבמקרא, רבים המה, חזר ואמר הוא, שכולם עולים ומתקשרים ומחאחדים באחד. והוא הכל. הוא היה והוא הוה והוא יהיה, והוא אחד. ברוך שמו לעולם ולעולמי עולמים. ע"כ מתקשרים הדברים, ומתאחדים הדברים הקדושים של שם הקב"ה.
פסקה רי
זכאה חולקיה מאן וכו': אשרי חלקו מי שקורא אל המלך, ויודע לקראו כראוי, ואם הוא קורא ואינו יודע למי קרא, הקב"ה מתרחק ממנו, שכתוב, קרוב ה' לכל קוראיו וגו'. למי הוא קרוב. חזר ואמר, לכל אשר יקראוהו באמת. וכי יש מי שיקראוהו בשקר, א"ר אבא כן. זהו מי שקורא ואינו יודע למי קורא. מאין לנו. כי כתוב, לכל אשר יקראוהו באמת. מהו באמת. היינו בחותם טבעת המלך, שה"ס קו האמצעי החותם המוחין עם המלכות הנקראת טבעת המלך, שהיא שלמות הכל. ז"ש תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, דהיינו ז"א, שהוא קו האמצע הנקרא יעקב, שהאמת ניתנה לקו האמצעי. ומשום זה, לכל אשר יקראוהו באמת, כתוב. ומי שאינו יודע לקראו במדת קו האמצעי, אלא שנוטה לקו שמאל או לקו ימין, הרי הקב"ה מתרחק ממנו. כנ"ל. אשרי חלקו של מי שנכנס בחכמה, ויצא בשלמות, לדעת דרכיו של הקב"ה, וע"כ כתוב, וארח צדיקים כאור נגה וגו'. וכתוב, ועמך כולם צדיקים וגו'.
פסקה ריא
תניא א"ר יצחק וכו': למדנו, אר"י, כל אלו התקונים וכל אלו הדברים לקוצרי השדה נמסרו. כלומר לאלו שכבר גמרו עבודת הקדושה והטהרה, וכבר זכו לראות פרי עבודתם. ולמדנו, הרשעים עושים כביכול פגם למעלה. מהו הפגם. הוא כמו שכתוב, שחת לו לא בניו מומם. שהפגם הוא רק כלפי הבנים, שלא יוכלו לקבל שפעם, משום שכל אלו התקונים שנתקנו כדי להשפיע לתחתונים, אינם נמצאים כראוי, מחמת מעשיהם של הרשעים. וז"ש, בניו מומם. כתוב אחד אומר, וילבש צדקה כשרין. וכתוב אחד אומר, וילבש בגדי נקם תלבושת. אלא א"ר יצחק, וילבש צדקה, בזמן שישראל כשרים. לא זכו, וילבש בגדי נקם וגו'. וזהו הפגם שהרשעים עושים בתקונים העליונים, שכביכול פושט את לבוש הצדקה, ולובש את בגדי נקם.
פסקה ריב
א"ר יוסי מאי וכו': אר"י מהו הפגם, שהרשעים עושים במעשיהם למעלה. הוא כמו שלמדנו, שהאבות שהם חג"ת אינם מקבלים הספקה להתברך מאותו שיקוי של הנחל, שהוא שפע הבינה. וכל שכן הבנים. כי כיון שהם אינם מקבלים השפע בשביל התחתונים, נעשה מום ופגם למטה. כש"א שחת לו לא בניו מומם, מהו לו לא ב' פעמים, היה מספיק שיאמר שחת לו בניו מומם. אלא אחד למעלה שנעשה פגם למעלה שאינם מקבלים הברכות. שע"ז נאמר שחת לו. ואחד למטה, שהם חסרים מכל. וע"ז נאמר לא בניו מומם. כלומר שאין זה נחשב למום כלפי מעלה אלא כלפי הבנים, שהם ישראל.
פסקה ריג
והיינו דאר"ש כל וכו': והיינו שא"ר שמעון, כל זמן שהרשעים מרובים בעולם, כביכול השם הקדוש אינו מתברך בעולם. וכל זמן שהרשעים אינם מרובים בעולם, השם הקדוש מתברך בעולם. ז"ש, יתמו חטאים וגו' ברכי נפשי את ה' הללויה. א"ר אבא, מקרא זה ממש הוא, שכתוב, שחת לו לא בניו מומם. מי גרם למום הזה, דור עקש ופתלתול, משום שאלו הרשעים והדור נמצאים כך.
פסקה ריד
בג"כ בתר דאמר וכו': משום זה, אחר שאמר משה כל אלו הדברים, והזכיר השם הקדוש כראוי, אמר, ודאי צדיק וישר הוא, שהדבר הוא בתקונו, אבל שחת לו לא בניו מומם, מהו הטעם שהוא כך, משום שהם דור עקש ופתלתול. א"ר יהודה, לו לא, כלומר, אלא לעצמם עושים הרשעים את זה, שגורמים שיסתלקו הברכות מן העולם. אר"א, לו לא, הרי העמדנו. וכך הוא. מה כתוב אחריו, הלהויה תגמלו זאת. היינו, אתם משלמים גמול זה להקב"ה, על כל הטובות שגרם לכם ועשה לפניכם.
פסקה רטו
ר"א פתח ואף וגו': רא"פ, ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו'. אשרי הם ישראל על כל העמים עכו"ם, שאע"פ שהכעיסו לפני אדונם, הקב"ה אינו רוצה לעזוב אותם, שבכל מקום שגלו בין העמים הקב"ה נמצא עמהם בגלות. ז"ש, ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו'.
פסקה רטז
ר' אבא אמר וכו': רא"א, ואף גם זאת בהיותם. בוא וראה, כמה היא אהבת הקב"ה לישראל, שאע"פ שגרמו להיות בגלות בין העמים, השכינה אינה סרה מהם לעולם. ואל תאמר, שהם בלבדם נמצאים בגלות, אלא, ואף גם זאת, שהיא השכינה הנקראת זאת, נמצאת עמהם. ז"ש, אף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו'.
פסקה ריז
למלכא דארגיז על וכו': למלך שכעס על בנו, וגזר עליו עונש שיתרחק ממנו וילך לארץ רחוקה, שמעה המלכה ואמרה, כיון שבני הולך לארץ רחוקה, והמלך השליכו מהיכלו, אני לא אעזבנו, או שנינו יחד נחזור להיכל המלך, או שנינו יחד נשב בארץ אחרת. לימים, פקד המלך את המלכה, ולא מצאה, כי הלכה עם בנו. אמר, כיון שהמלכה שם, שניהם ישובו.
פסקה ריח
ובזמנא דפקיד וכו': כך הוא בזמן שיפקוד הקב"ה את השכינה, יפקוד אותה תחילה, ובשבילה יפקוד לבניו. ז"ש, וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל וגו'. מי גרם שאני שמעתי נאקתם, כביכול השכינה גרמה, שזכרתי אותה. ז"ש ואזכור את בריתי. דהיינו השכינה הנקראת ברית. וכתוב, ויזכור אלקים את בריתו. וכשהקב"ה יחזיר את ישראל מן הגלות, מה כתוב, ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך, זו היא השכינה, שעליה נאמר, ושב וגו' את שבותך. ועוד כתוב, רצית ה' ארצך שבת שבות יעקב. דהיינו השכינה הנקראת ארץ.
פסקה ריט
א"ר יהודה הלה' וכו': אר"י, הלהויה תגמלו זאת, הרי אתם, דור עקש ופתלתול, אתם גרמתם להגלות את זאת בגלות, הלהויה תגמלו זאת, זה הוא הגמול על מה שעשה עמכם, בכל אלו המעשים שבמצרים, בכל אלו האותות שעשה לכם, זה הוא הגמול שאתם משלמים ל זאת הזו. מי גרם לכם את זה, הוא משום שאתם, עם נבל ולא חכם, שאינכם מסתכלים בכל הטוב שעשה לכם עד עתה.
פסקה רכ
הלהויה תגמלו זאת: זאת היא השכינה. והנה העמדנו הדברים, שלמדנו, ה' דהבראם היא קטנה, הרומזת למלכות. ה' דבהלהויה, היא גדולה, שרומזת לבינה. והנה אמרו, שלמדנו, א"ר יהודה ה' בכל מקום רומזת על הקב"ה, ונקראת אם. אלא ששני עולמות הם, שהם בינה ומלכות, שכתוב עליהם, מן העולם ועד העולם. דהיינו מבינה למלכות, וזה למדנו, בסוד הכתוב, בשמן כתית רביעית ההין, שפירושו, אשר יסוד דז"א ממשיך השמן מעולם העליון אל עולם התחתון שהוא מלכות וז"ש הלהויה תגמלו זאת, שזה כולל ג' מדרגות יחד, שהן, עולם העליון, שהוא ה' גדולה של הלהויה, והויה עצמה, שהוא ז"א הממשיך ממנה השפע אל זאת שהיא השכינה.
פסקה רכא
תניא ר' יהודה וכו': למדנו רי"א, בכמה מקומות הסתכלתי, שהקב"ה לא הסיר אהבתו מישראל. שבכל מקום שהם היו, היה הקב"ה ביניהם. שכתוב, לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם. אתם הוא בדיוק, דהיינו שהקב"ה הוא ביניהם, עמהם. ולא נסתלק מהם לעולם.
פסקה רכב
ר' יצחק הוה וכו': ר"י היה הולך בדרך. ופגע בו ר' חייא. א"ל אני רואה בפניך שבמשכן השכינה משכנך. מה כתוב, וארד להצילו מיד מצרים. כתוב, וארד, ארד היה צריך לומר, הרי ה ו' מיותרת. ומשיב. וארד פירושו, מתחילה. כי ה ו' מהפכת העתיד לעבר. מתי. הוא כשירד יעקב למצרים, ירד עמו הקב"ה, ולמה ירד כדי להצילו מיד מצרים. שאם לא היה ביניהם, לא היו יכלו לסבול הגלות. כש"א, עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו.
פסקה רכג
א"ל ודאי בכל וכו': א"ל, ודאי בכל מקום שישראל שורים, הקב"ה ביניהם. ובכל מקום שחכמי הדור הולכים, הקב"ה הולך עמהם. שכתוב, כי מלאכיו יצוה לך וגו'. מאין לנו. שכתוב, ויעקב הלך לדרכו וגו' ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלקים זה. עתה נתחבר יחד ונלך בדרך שאני יודע שאנו הולכים למקום אחד, לקבל פני השכינה, דהיינו לרשב"י. א"ל ודאי הוא כך. א"ר יצחק למדנו שליחי מצוה אינם נזוקים לא בהליכתם ולא בחזרתם, ואנו הולכים להתראות לפני הקב"ה, ואין אנו יראים.
פסקה רכד
עד דהוו אזלי וכו': בעוד שהיו הולכים, אמר ר' חייא, כתוב, אלה תולדות השמים והארץ. השמים הוא לכלול את הקב"ה, דהיינו ז"א שנקרא שמים. והארץ היא לכלול את הקב"ה, שהוא המלכות שנקראת ארץ, וכל מה שלמטה מן אצילות דהיינו ג' עולמות בי"ע, הם נקראים תולדות השמים והארץ שמהם נולדו. דהיינו מז"א ומלכות.
פסקה רכה
א"ל אי הכי וכו': א"ל, אם כן, מהו בהבראם, ולמדנו ב ה' בראם, דהיינו במלכות. ואתה אומר שהם תולדות השמים וארץ דהיינו גם מז"א. א"ל, הכל דבר אחד הוא. כי כשהשמים, שהוא ז"א, נתחברו עם המלכות, אז ה' זו, שהיא המלכות, הוציאה תולדות, ואלו נקראים תולדות השמים והארץ. א"ל, א"כ, במה העמדנו ש בה'בראם, היינו באברהם, שאותיותיהם שוות. ומה ענין אברהם לכאן. א"ל, הכל דבר אחד הוא, באברהם, הוא חסד דז"א שנקרא אברהם, והיינו הוא השמים, שהוא ז"א. כי משם, מן ספירת החסד, מתחיל ז"א להתפשט. כלומר שספירה ראשונה של ז"א הוא חסד, ונמצא שהשם אברהם רומז ג"כ על ז"א כמו השם שמים. ומה שאמרו ב ה' בראם, היינו והארץ, שהיא מלכות. ונמצא ששמים וארץ נרמזים באותיות בהבראם. והכל דבר אחד הוא.
פסקה רכו
א"ל ודאי הכי וכו': א"ל, ודאי כך הוא, והנה למדתי, שכתוב, אלה תולדות השמים והארץ, ולמדנו עולם הזה נברא ב ה' שהיא המלכות, שכתוב, בהבראם, דהיינו ב ה' בראם. כנ"ל. ועולם הבא, שהיא בינה נברא ב י' שהיא חכמה. שכתוב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. שנהר הוא בינה, יוצא מעדן הוא חכמה, להשקות את הגן, היינו ז"א ואומר, שנהר יוצא מעדן, הוא כולל את השמים, שהוא ז"א, שנקרא ג"כ נהר. את הגן כולל ואת הארץ שהיא מלכות. דהיינו שבכלל הפירוש הנ"ל הוא ג"כ שז"א יוצא מחכמה ובינה, שנקראים שניהם עדן, ומשקה את המלכות שה"ס הגן.
פסקה רכז
והא אוקימנא דכתיב וכו': והרי העמדנו, שכתוב, מעין גנים, זה הוא השמים, שהוא ז"א, הנקרא נהר כנ"ל. שהוא באר מים חיים. שכתוב, ויכרו שם עבדי יצחק באר. שכתוב, ויעתק משם ויחפור באר אחרת וגו'. ונוזלים מן לבנון, דהיינו מן החכמה שנקראת לבנון, שהנוזלים מתעטרים למעלה, בחכמה, ועולים בראש המלך, דהיינו בג"ר דז"א, שכתוב, כי גדול מעל השמים חסדך. להיותם נמשכים מן החכמה, שהוא ממעל ז"א, שנק' שמים.
פסקה רכח
מן לבנון מתמן וכו': ומפרש דבריו. מן לבנון, שהוא חכמה, משם יוצאים הנוזלים דהיינו השפע אל הבינה, ונוזל ונמשך לכל הזויות, דהיינו לד' רוחות, חו"ג תו"מ דז"א. עד שאלו המבועים נוזלים ויורדים להתקבץ אל המקום שנקרא ים הגדול, דהיינו המלכות. שכתוב, כל הנחלים הולכים אל הים. שפירושו, שנחלי חו"ג תו"מ דז"א הולכים אל המלכות שנקראת ים. וכתוב, הביטו אל צור חוצבתם וגו' שהוא אברהם, דהיינו חסד דז"א, ואח"כ אחר ונוזלים מן לבנון, כתוב גן נעול אחותי כלה וגו'. שהיא המלכות המקבלת הנוזלים מן ז"א. ומכאן, מן המלכות, יצאו תולדות לכל העולמות. שכתוב בהבראם, ב ה' בראם, שהיא מלכות, והיינו ממש באברהם שהוא חסד דז"א שה"ס הנוזלים שנמשכים מחכמה עלאה שנקראת לבנון אל ז"א, ומז"א אל המלכות שמהם כל התולדות שבבי"ע. א"ר יצחק ואפילו ביעקב ממש. שהוא תפארת דז"א. כי תפארת כולל בתוכו החסד והגבורה. והכל הוא דבר אחד.
פסקה רכט
א"ר יצחק כד וכו': אר"י, כשאנו יושבים לפני ר"ש נאמר הכל לפניו בגלוי ואין אנו צריכים לכל זה. דהיינו שאינם צריכים שם לכסות הדברים בשמות וכנוים. א"ל, אין ר"ש כשאר בני אדם, שכולם לפניו כמו שאר הנביאים כלפי משה. בעוד שהיו הולכים אמר ר' חייא, כתוב, התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה וגו'. מקרא זה העמידו. וכאן, בפנימיות, מה פירושו. אמר לו, אם באגודת החברים לא נתמכנו בתמיכה, בביאור המקרא הזה, אנו מה נאמר.
פסקה רל
א"ל דהא קלא וכו': א"ל, הנה שמעתי קול אחד שרמז לי ביאור המקרא, ביום אחד כשהייתי הולך בדרך. ולא ידעתי, מי אמר, ואיני יודע הדבר. ובוא וראה, ז' ימים היו שהייתי חולה על זה, ולא טעמתי משהו. ועתה אני הולך אל המאור הקדוש, שיאמר לי, אולי אזכור. אמר לו ר' יצחק, אולי היה זה באותו יום שהיה הולך ר' אלעזר אל חמיו, ואותו יום הלכתי עמו והנה נזכרתי בדבר.
פסקה רלא
ת"ח הכי אמר וכו': בוא וראה, כך אמר ר' אלעזר משמו של אביו. אמרו ישראל לפני הקב"ה, מיום שנפלנו בגלות, הקב"ה עזב אותנו בגלות, ושכח אותנו. ז"ש, ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני. אמרה השכינה, התשכח אשה עולה, וכי ישראל הנקראים בנים, כש"א בנים אתם לה' אלקיכם, וכי אפשר לשכוח אותם. מרחם בן בטנה, הוא כש"א, ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת. גם אל"ה תשכחנה, שכתוב, אלה תולדות השמים והארץ. ואנכי לא אשכחך. מכאן שהקב"ה אינו עוזב את ישראל לעולם.
פסקה רלב
תו אמר התשכח וכו': עוד אמר התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה. זה הוא סוד עליון, שאמר הקב"ה, הנה דברים אלו אחוזים בשמי, כמו שהקב"ה אינו שוכח שמו, כי הוא הכל, כך הקב"ה אינו שוכח את ישראל, כי הם אחוזים בשמו ממש. נתרגש ר' חייא, אמר, ודאי זה הוא הדבר ששמעתי ושכחתי. ברוך יהיה הקב"ה שפגשתי אותך וידעתי הדבר, גם ידעתי מי הוא ששמעתי ממנו.
פסקה רלג
ות"ח דההוא יומא וכו': ובוא וראה, באותו יום ששמעתי הקול שרמז לי הביאור הזה, רצתי ארבעה מילין ולא מצאתי, מי הוא שאמר זה. א"ל ר' יצחק, שהוא משום שנכנסנו במערה אחת, ור' אלעזר נח שם שעה אחת. קרא עליו ר' חייא אלו המקראות דהיינו על הזמן שזכה להיות עם ר"א במערה, אז יבקע כשחר אורך וגו'. אז תקרא וה' יענה וגו'. אז תתענג על ה' וגו'.
פסקה רלד
זכור ימות עולם בינו וגו': זכור ימות עולם, ר' אבא אמר מי הם ימות עולם. הם ששת הימים שעשה הקב"ה בהם את העולם. שכתוב כי ששת ימים עשה ה' וגו'. כתוב, ששת ימים ולא בששת ימים, משום שהם שש ספירות חג"ת נה"י דז"א שהן עשו את העולם, וכבר העמדנו. בינו שנות דור ודור כלומר, אלו ימות עולם, חג"ת נה"י, ידעו ויכירו כל אלו השנים והימים, וכל דור ודור, עד דור הזה שאתם נמצאים בו.
פסקה רלה
שאל אביך ויגדך: זהו הקב"ה. ז"ש, הלא הוא אביך קנך. ויגדך, היינו שהוא יגלה לך עומק החכמה. ומה היא. אלא כשאלו ששת ימים, חג"ת נה"י, שכללו העולם לא שכללו אותו, אלא בשבילך, שאתה תבא ותעסוק בתורה. שלמדנו כל מה שעשה הקב"ה עשה על תנאי, כשיבואו ישראל, אם יקבלו את התורה, טוב. ואם לא, יחזור העולם לתהו ובהו. ומשום זה אלו ימות עולם ידעו ויכירו הכל.
פסקה רלו
והא תנינן הנהו וכו': והרי למדנו, אלו ענפי האילן, דהיינו ע' שרים של האומות, איך הם מתאחזים בתוך האילן, שהוא ז"א. והנה העמדנו, שאז הקב"ה פזר אותם את ע' השרים לממונים ומגינים על שאר האומות, ואתם, ישראל, מה כתוב כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, שלא נתן אותם לשר, ולא למלאך, ולא לממונה אחר, כי עם הזה של הקב"ה, לקח לחלקו.
פסקה רלז
באן אתר אשכח וכו': באיזה מקום מצא אותם. כתוב, ימצאהו בארץ מדבר ובתהו יליל ישימון וגו'. שכתוב, תרח אבי אברהם וגו'. ואקח את אביכם את אברהם וגו'. ומכאן הנהיג את ישראל בכל דור ודור, ולא נפרד מהם. והנהיגם ברחמים. ז"ש כנשר יעיר קנו וגו'.
פסקה רלח
כנשר יעיר קנו: א"ר יוסי, לא מצאנו מי שירחם על בניו כנשר הזה. וע"כ למדנו, כתוב, ופני אריה אל הימין ופני שור מהשמאל. נשר איפה הוא מקומו. היינו במקום שיעקב עומד. דהיינו בקו האמצעי הכולל ימין ושמאל. ז"ש, דרך הנשר בשמים. במקום ההוא ממש, דהיינו בז"א הנקרא שמים, שהוא קו האמצעי. מהו הטעם. הוא משום שהוא רחמן על בניו, ודין כלפי אחרים, כך הקב"ה, הכולל ימין ושמאל, שהוא חסד ודין, מנהיג את בניו, כנשר הזה.
פסקה רלט
מה כתיב ה' וגו': מה כתוב, ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר, הוא בלבדו, שכתוב וה' הולך לפניהם וגו'. ואין עמו אל נכר דהיינו שאין מנהיג את ישראל, לא מלאך ולא ממונה אחר, שהם נקראים אל נכר. וזהו שאמר משה, אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה. ז"ש, ה' בדד ינחנו. הוא בלבדו, ואין עמו אל נכר.
פסקה רמ
זכאה חולקהון דישראל וכו': אשרי חלקם של ישראל, שהקב"ה מנהיג אותם, שכך כתוב עליהם כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו, וכתוב, כי לא יטוש ה' את עמו וגו'. מהו הטעם, לא יטוש ה' את עמו, היינו בעבור שמו הגדול, משום שזה בזה נתדבקו כי ישראל נתדבקו בשמו הגדול, וע"כ לא יעזוב אותם הקב"ה, שבכל מקום שהם שורים נמצא הקב"ה עמהם. כמו שהעמדנו.
פסקה רמא
לו חכמו ישכילו זאת: א"ר יוסי כל אלו המקראות שבכאן הם תוכחות שהוכיח משה את ישראל, חוץ משם הקדוש ההוא שגילה בתחלת דבריו, דהיינו, כי שם ה' אקרא וגו' שה"ס חג"ת נהי"מ (כנ"ל אות ר"ו) א"ר אבא, ואפילו המקראות שהוכיח בהם את ישראל הם בכלל השם הקדוש כי אין דבר בתורה שיוצא מכלל השם הקדוש. כי התורה כולה שמו של הקב"ה הם.
פסקה רמב
והני קראי ידיעאן וכו': ואלו המקראות שביארנו עד הנה, המה ידועים לכל, אבל משום ששמו של הקב"ה רשום בפרשה זו, נצרכנו לבארם עד עתה. וכאן, הרי כתוב, לו חכמו ישכילו זאת. זאת ודאי, שהיא המלכות. והנה בכמה מקומות העמדנו זה, שאם ישראל ידעו את זה, איך, זאת, נאחזת בדיניה, להפרע מן הרשעים, יבינו לאחריתם, וישמרו עצמם להיות בה, דהיינו לקיים מצותיה. כמו שכתוב, וארץ, שהיא המלכות, מתקוממה לו.
פסקה רמג
ד"א לו חכמו וגו': פירוש אחר. לו חכמו ישכילו זאת. כש זאת, מתקשרת בישראל דהיינו בעת ששומרים מצות התורה, ויושבים עמה בשלמות, ידעו שעזרת זאת הזו עמהם להפרע משונאיהם. וישראל שהם המעט בין העמים, ידעו, איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה. ומי גרם להם. היינו זאת זו שהיתה בהם בשלמות בעת שעשו מצות התורה, ולעולם לא תסור מהם, מלעשות להם נקמות בשונאיהם.
פסקה רמד
אם לא כי וכו': אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם. מהו הטעם כי צורם מכרם, משום, צור ילדך תשי, שהתקונים אינם שורים כראוי במקומם. אם לא כי צורם מכרם. א"ר יהודה זהו אברהם, כמו שהעמדנו, שאמר אברהם יתחייבו ישראל בגלות ואל יכנסו בגיהנם, כי שנים אלו גלות וגיהנם לא יוכלו ישראל לסבול (כנ"ל יתרו אות שנ"ב) והקב"ה הסכים על ידו, שכל זמן שיחטאו ישראל יפלו בגלות, ויעבדו בהם שונאיהם. ומשום זה, כי צורם מכרם, ודאי, דהיינו אברהם, שמסר אותם לגלות, וה' הסגירם. שהסכים עמו.
פסקה רמה
תניא א"ר יהודה וכו': למדנו, אר"י, מהו הטעם שכך הוכיח אותם משה בשירה זו. הוא משום שהיו עתידים ליכנס לארץ ושישרה ביניהם השכינה, ומשום זה הוכיח להם על זה.
פסקה רמו
ר' יצחק אמר וכו': רי"א, בב' מקומות עתיד הקב"ה להוכיח את ישראל, ואומות העולם שמחים. אחד, שכתוב, וריב לה' עם יהודה ולפקוד על יעקב כדרכיו וגו'. שומעים אומות העולם ושמחים, אומרים עתה יכלו מן העולם. כשראה הקב"ה שהם שמחים, מה כתוב אחריו, בבטן עקב את אחיו וגו'. כאשר שמעו זה, אומרים זה הוא תשובה, על עונות ישראל. פירוש. שתמהו כי תחילה אמר, שבא לפקוד על יעקב כדרכיו, והיה צריך להשיב על זה את העונות הרבים שעשו ישראל ולבסוף הזכיר, רק מה שיעקב חטא בהיותו בבטן. שאין עונשים על חטא כזה כלל.
פסקה רמז
לאתתא דהוה לה וכו': שזה דומה, לאשה שהיה לה ריב עם בנה. הלכה לצעוק ולתבוע עליו דין. ראתה את הדיין שדן דיני נפשות, מהם להלקות, מהם לתליה, לשריפה, אמרה, אוי מה אעשה עם בני. כלומר, שנפל עליה פחד, פן ידון גם את בנה באחד מעונשים האלו. כשהדיין גמר את הדין, אמר לאותו אשה אמרי מה עשה לך בנך. אמרה אני קובלת עליו (חסר הסיום) ולפי הענין נראה, שאמרה שהיא קובלת עליו, על שהצר אותה בבטנה, בעת שעיברה אותו. וכמובן, שהדיין לא עשה לו כלום בעד זה.
פסקה רמח
ימצאהו בארץ מדבר ובתהו: ודאי שאח"כ עשה לכל אלו הקליפות, שבמדבר ושבישימון, שיהיו כולם משועבדים לישראל המקראות שעד כאן היו כתובים באותו ספר של הרופא, הנקרא קרטנא. ולאח"כ היה רושם במקרא הזה כל השמירה, שרופא חכם צריך לעשות לחולה בבית משכבו. כלומר שמדרך הרופא לרשום לפניו תחילה את המצב, שמצא בו את החולה ואח"כ רושם הרפואות. וכן היו מסודרים כאן באותו ספר, אלו המקראות, שמתחילה הזכיר הספר את המקראות, ימצאהו בארץ מדבר וגו', דהיינו המצב שבו נמצא החולה, ולאחר כך, היה רושם במקרא הזה שלאח"כ, שכתוב בו, כל השמירה שרופא חכם צריך לעשות לחולה השוכב בבית חוליו, בבית אסירי המלך, דהיינו שהם חולים מבחינת מה שאינם יכולים לעבוד את אדון העולם. קרטנא מפרש הזהר (דפוס ישן) להלן בהשמטות דף ש"ה: ששמו היה יודאן דקסרי. וקראו את שמו אסיא קרטינאה. משום שהיה גדול על כל הרופאים ויקר בחכמה. כי קרטינאה בלשון פרסי, פירושו יקר. עכ"ל.
פסקה רמט
דכד אזיל אסיא: וכך היה כתוב שם בספר. כשהולך רופא חכם אל חולה, ימצאהו בארץ מדבר ובתהו יליל ישימון היינו, כי המחלות השורים עליו, מושיבים אותו בבית האסורים של המלך, במדבר בישימון, ואם תאמר, כיון שהקב"ה צוה לתפשו בבית האסורים, לא ישתדל אדם אחריו להחזירו בתשובה. אינו כן, שהרי דוד אמר אשרי משכיל אל דל וגו'. אותו חולה השוכב בבית חוליו הוא דל. ואם חבירו רופא חכם הוא, הקב"ה נותן ברכות לכל מי שישתדל בו.
פסקה רנ
וההוא אסיא ימצאהו וגו': ומפרש דבריו. ורופא ההוא, ימצאהו בארץ מדבר, דהיינו ששוכב בבית חליו. ובתהו יליל ישימון, שהמחלות מצירים אותו. מה הוא צריך לעשות. היינו, יסובבנהו, יסובב סבות ויביא עלות וסבות, כדי שימנע ממנו אלו הדברים שמזיקים אותו, ויקיז ליה דם, ויוציא ממנו הדם הרע. יבוננהו, יסתכל ויבין המחלה ממה היתה, ויסתכל שלא תתרבה המחלה, וימעט אותה. ואחר כך יצרנהו כאישון עינו, כדי שיהיה נשמר כראוי באלו המשקים, ובאלו הרפואות הצריכות לו, שלא יטעה בהן. שאם יטעה אפילו בדבר אחד, וימות, הקב"ה חושב לאותו הרופא, כאלו שפך דם והרגו.
פסקה רנא
בגין דקב"ה בעי וכו': משום שהקב"ה רוצה, שאע"פ שאותו האדם הוא בבית האסורים של המלך, והוא אסור בבית האסורים, שאינו יכול להתיר את עצמו, ישתדל עליו אדם, ויעזור לו לצאת מבית האסורים. והוי אומר כך. הקב"ה דן דינים של בני העולם למעלה הן למות, הן לעקור אותו מן השורש, אותו ואת בניו, הן לעקור אותו שלא יהיה לו בנים, הן להענישו ברכושו, ולתת אותו בבית האסורים. מי שנגזר עליו לעונש רכוש, נופל בבית חוליו, ואינו נרפא, עד שיתן כל מה שנגזר עליו. אחר שנענש בכספו, ונתן כל מה שנגזר עליו אז הוא נרפא ויוצא מבית האסורים. וע"כ צריכים להשתדל עליו שיתן עונשו ויצא מבית האסורים. לשרושי פירושו לעקור אותו מן השורש אותו ואת בניו (עזרא ז).
פסקה רנב
מאן דיתחזי לשרושי כו': מי שנגזר עליו לעקרו מן השורש. תופסים אותו ונותנים אותו בבית האסורים עד שנעקר מכל. דהיינו עד שימות הוא ובניו. ולפעמים נעקר מאבריו או מאחד מהם, ובזה מתכפר לו, וא"כ מוציאים אותו מבית האסורים. מי שנגזר עליו למות. כך הוא. שמת. ואלו יתן כל כפר וכל כסף שבעולם, אינו ניצול.
פסקה רנג
ועל דא אצטריך וכו': וע"כ צריך לרופא חכם, שישתדל עליו, אם יכול לתת לו רפואת הגוף, טוב. ואם לא, יתן לו רפואה לנשמתו, וישתדל על רפואת הנשמה. וזה הוא הרופא, שהקב"ה ישתדל עליו לברכו בעולם הזה ובעולם הבא. (ע"כ היה כתוב בספרו של הרופא קרטנא הנ"ל).
פסקה רנד
א"ר אלעזר עד וכו': אר"א, עד עתה לא שמעתי מרופא הזה, קרטנא, ומספר הזה. חוץ מפעם אחת, שאמר לי סוחר אחד, ששמע מאביו, שרופא אחד היה בימיו, שבשעה שהיה מסתכל באדם כשהוא בבית חוליו, היה אומר, זה חי וזה מת. והיו אומרים עליו שהוא צדיק אמת ירא חטא. וכל מה שהחולה לא היה יכול להשיג מה שצריך, היה הוא קונה ונותן משלו. והיו אומרים שאין חכם בעולם כמוהו. ובתפלתו היה עושה יותר, ממה שהיה עושה בידיו. וכנראה לנו, שזה היה אותו הרופא, קרטנא.
פסקה רנה
אמר ההוא טייעא וכו': אמר אותו סוחר, ודאי שהספר שלו, של אותו הרופא, הוא בידי, שירשתי אותו מאבי אבא, וכל דבריו של אותו ספר, כולם נתיסדו על סודות התורה, וסודות סתומים מצאתי בו. ודברי רפואה הרבה, שהוא אמר עליהם שאינו ראוי לפעול עמהם חוץ אם הוא ירא חטא.
פסקה רנו
ואינון ממה דהוה וכו': והם, הרפואות הכתובים שם, הם ממה שהיה עושה בלעם, שהיה לוחש לחשים על המחלה, והיה אומר בפיו, ומיד נתרפא. וכולם מבוררים באותו ספר, ואומר זה אסור להשתמש בו, וזה מותר להשתמש בו למי שהוא ירא חטא. כי מחלות הרבה, אמר, שהרפואה שלהן תלויה בלחש הפה. והן מצד נחש (הנון והח' פתוחות) ומהן מצד קסם וכל אלו שאסור לומר בפה, ואסור לעשות מעשה, היה אומר שם. עד שמצאתי על מחלות ידועות שצריך לומר כך, ולנדות בנדוי וחרם, על אותה מחלה. והוא פליאה גדולה לנו.
פסקה רנז
חדי ר' אלעזר וכו': שמח ר' אלעזר ושמחו החברים. א"ר אלעזר, אם יהיה אצלנו אותו ספר נראה מה הוא אומר. ואני אמסור במסירה, כלומר שימסור לו הבטחה, על מנת להראות למאור הקדוש. לאביו רשב"י. ולמדנו, א"ר אלעזר, אותו ספר היה בידי י"ב חודש, ומצאתי בו אורות עליונים ויקרים, כשהגעתי לאלו הסודות שהיו מבלעם נפלאתי.
פסקה רנח
יומא חד לחישנא וכו': יום אחד לחשתי במקום אחד, והיו האותיות עולות ויורדות. עד שראיתי בחלום, ואמר לי, מה לך להכנס בגבול שאינו שלך. ואינו צריך לך. והקיצותי. והיה רע לפני, להפרד מן הספר, משום סודות הסתומים שהיו בו. שלחתי אל אותו יהודי, ור' יוסי בר' יהודה שמו, ונתתי לו את הספר.