הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג
האדרא רבא
פסקה א
תניא אמר ר״ש וכו׳: למדנו, אר״ש לחברים, עד מתי נשב בקיום של עמוד אחד. דהיינו בבחינת עולם התהו, שז״ת היו בקו אחד זה למעלה מזה. ור״ש היה רוצה לגלות להם כאן ענין המדרגות של עולם התקון. שהם בג׳ עמודים, דהיינו סוד ג׳ קוין ימין שמאל אמצע. כתוב עת לעשות לה׳ הפרו תורתך. הימים מועטים ובעל החטאים, דהיינו המקטרג, דוחק. הכרוז קורא כל יום, לתשובה, וקוצרי השדה מועטים המה. דהיינו אותם שזכו בתבואת השדה העליון, שהוא המלכות שהם השגות סודות התורה. והם, ואפילו אותם שהשיגו, נמצאים בסוף הכרם. שהוא המלכות, ואינם משגיחים ואינם יודעים כראוי לאיזה מקום הם הולכים.
פסקה ב
אתכנשו חברייא לבי וכו׳: התאספו חברים אל מקום המושב, מלובשים במגינים, וחרבות ורמחים בידכם, שה״ס יחודים להשבית הקליפות (עי׳ ת״ז תכ״א דף מט.) הזדרזו בתקוניכם דהיינו שיזדרזו לעשות התקונים של ג׳ קוין: חב״ד, חג״ת, נה״י. בעצה בחכמה בתבונה בדעת במראה, בידים, שה״ס חג״ת וברגלים, שה״ס נה״י. המליכו עליכם את מי שברשותו חיים ומות, לגזור דברי אמת, דברים שקדושים עליונים מקשיבים להם, ושמחים לשמעם ולדעת אותם. אדרא פירושו מושב, מלשון אדרא דאזהרה (מדרש שה״ש על הכתוב שררך אגן הסהר) שפירושו מושב הסנהדרין המזהירים העם. כמ״ש להלאה (אות ד׳) ועאלו בחקלא ביני אילני ויתבו.
פסקה ג
יתיב ר״ש ובכה וכו׳: ישב ר׳ שמעון ובכה. ואמר, אוי אם אגלה, אוי אם לא אגלה. שאם לא יגלה יאבדו חידושי התורה, ואם יגלה, אולי ישמע מי שאינו ראוי לסודות התורה. החברים שהיו שם שתקו. קם ר׳ אבא ואמר לו. אם טוב לפני אדוני לגלות, הרי כתוב, סוד ה׳ ליראיו. והרי חברים אלו יראי הקב״ה הם, וכבר נכנסו באדרא דבי משכנא. (לעיל משפטים אות תק״כ) למדנו, שמהם נכנסו באדרא רבא זו ומהם יצאו, אבל לא כולם. כי ג׳ חברים נפטרו (כמ״ש להלאה אות שנ״ג).
פסקה ד
תאנא אתמנו חברייא וכו׳: למדנו, נמנו החברים לפני ר׳ שמעון, ונמצא ר׳ אלעזר בנו, ור׳ אבא, ור׳ יהודה, ורבי יוסי בר יעקב, ור׳ יצחק, ור׳ חזקיה בר רב, ור׳ חייא, ור׳ יוסי, ור׳ ייסא. הידים נתנו לר׳ שמעון, והאצבעות זקפו למעלה. ונכנסו בשדה בין האילנות, וישבו. קם ר״ש, והתפלל תפלתו. ישב ביניהם ואמר, כל אחד ישום ידיו בחיקו. שמו ידיהם, כל אחד בחיקו, ולקחם ר״ש. פתח ואמר, ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה מעשה ידי חרש ושם בסתר. וענו כלם, כל החברים, ואמרו אמן.
פירוש. מיד אחד שנמנו החברים לפניו, קיימו מה שהזהירם (לעיל אות ב׳) אזדרזו בתקוניכון, ועשו תיכף ומיד את היחוד דג׳ קוין, ימין ושמאל ואמצע, להמשיכם אל המלכות. ועשו מעשה למטה כדי לעורר דוגמתו למעלה, וז״ש, ידין יהבו לר״ש, כי ר״ש היה סוד הדעת, שהוא שורש קו האמצעי, וע״כ נתנו לו ידיהם, שהם יד ימין ויד שמאל, ונתיחדו ונכללו ימינם ושמאלם זה בזה, על ידי ר״ש, שהוא קו האמצעי. ועי״ז נתעורר למעלה היחוד דג׳ קוין. ואז, ואצבען, הרומזות על הארת החכמה שבאצבעות (כמ״ש לעיל ב״א דף ק״כ ד״ה אצבען ע״ש) זקפו לעילא, דהיינו שיאירו רק ממטה למעלה. כי אחר שימין ושמאל נכללים יחד ע״י קו האמצעי אין החכמה שבשמאל מאירה רק ממטה למעלה (כמ״ש לעיל ב״א דף ס׳ ד״ה מחלוקת ע״ש) ואח״ז היו צריכים להמשיך כל הארת ג׳ הקוין אל המלכות, וז״ש, ועאלו בחקלא ביני אילני ויתבו, דהיינו סוד חקל תפוחין קדישין, שהוא המלכות. וישבו. להמשיך בה החכמה בבחינת ישיבה. שה״ס ו״ק דחכמה.
וז״ש, כל חד ישוי ידוי בתוקפיה, שכל אחד ישום ידו בחיקו. שחיקו מורה על העלם ג״ר, כי שימת יד בחיק הוא מעשה של העלם. אמנם יש ב׳ בחינות של הבאת היד בחיק, בחינה אחת בסוד הבאת ה י׳ ב אור, שהאור נהפך ל אויר, הנוהג בקו ימין, בסוד נקודת החולם, שנעשה מחמת זה ו״ק בלי ראש (כנ״ל בראשית א׳ דף ט״ו ד״ה ההיא עש״ה כל ההמשך). ויש הבאת היד בחיק, הנוהג בקו האמצעי, שגורם רק מיעוט הג״ר דחכמה, אבל ו״ק דחכמה נשארים שם. (כנ״ל ב״א דף ס׳ ד״ה מחלוקת) שקו האמצעי ממעט קו השמאל שיאיר רק ממטה למעלה, שהוא בחי׳ ו״ק דחכמה. וכדי להסביר זה, אבאר סוד הכתוב, (שמות ד׳) ויאמר לו ה׳ עוד הבא נא ידך בחיקך. ויבא ידו בחיקו, שז״ס הבאת הי׳ באור הממעטו לאויר, שה״ס ו״ק בלי ראש הנוהג בקו ימין בנקודת החולם. ואח״כ ויוציאה, דהיינו שחזר והוציא ה י׳ מאויר, והאויר חזר לאור, ונגלה אור החכמה ממעלה למטה, הנוהג בקו שמאל בנקודת השורק מטרם התקון דקו האמצעי, שאז יש בו דינים קשים, שנסתרים ונסתמים כל האורות, מפני שהחכמה היא בלי חסדים (כנ״ל ב״א מ"ז אות ל"ד ד״ה נפק ובהקסה״ז דף י״ז ד״ה קיימא) ולפיכך, והנה ידו מצורעת כשלג. כי סתימת וסגירת האורות ה״ס צרעת. שע״כ צרעת מתרגמינן סגירו. ואחר זה נגלה התקון דקו האמצעי, וז״ס ויאמר השב ידך אל חיקך, שה״ס פעולה ראשונה של קו האמצעי המעורר מסך דחירק מבחינת המנעולא, הממעטו לו״ק (כמ״ש לך דף י״ג ד״ה ונתבאר ע״ש) ואח״כ ויוציאה מחיקו, בסוד פעולה שניה (כמ״ש שם) אשר המלה מחיקו, הוא בדיוק, שפירושו שהוציאה, דהיינו שחזר וגילה החכמה אבל הגילוי היה בלבוש של החיק, דהיינו שהמשיך רק ו״ק דחכמה (כמ״ש שם). ואז נתיחדו כל ג׳ הקוין זה בזה והחכמה נתלבשה בחסדים, וז״ס והנה שבה כבשרו. שחזרה בבחינת ג״ר. אלא בו״ק דחכמה כנ״ל.
וז״ש כאן, כל חד ישוי ידוי בתוקפיה, דהיינו בחיק של קו האמצעי, שאז כשיוציאו מחיק, תאיר היד השמאלית רק ממטה למעלה, דהיינו בלבושו של החיק. כי זהו עיקר כל התקון של קו האמצעי, שה״ס חירק. וע״כ ר״ש שהוא בחינת קו האמצעי הזהירם על זה. וז״ש, שוו ידייהו. ונסיב לון. שהם שמו ידיהם בחיקם, ור״ש לקח אותם מן חיקם, כלומר שהוציא ידיהם מן החיק עם הלבוש של החיק, כדרך קו האמצעי. וז״ש פתח ואמר ארור האיש אשר יעשה פסל וגו׳ כי המשכת החכמה ממעלה למטה, היא שורש פסל ומסכה מעשה ידי חרש השם בסתרו של עולם. כלומר המגלה מה שצריך לכסות ולהסתיר. וע״כ, לבסוף השביעם על זה.
פסקה ה
פתח ר״ש ואמר וכו׳: פתח ר׳ שמעון ואמר, עת לעשות לה׳ הפרו תורתך. פירושו, למה עת לעשות לה׳ הוא משום שהפרו תורתך. מה הפרו תורתך. היינו שהפרו תורה של מעלה, שה״ס ז״א, כי היא מתבטלת אם אינה נעשית בתיקוניה אלו, כמו שיבאר לפנינו. ומקרא זה נאמר לעתיק יומין, שממנו מתחיל שורש כל התקונים, כמ״ש לפנינו. וכתוב, אשריך ישראל מי כמוך. שהוא משום שהם דבוקים בקו האמצעי. וכתוב, מי כמוך באלים ה׳. שזה סובב על ז״א שהוא קו האמצעי.
פסקה ו
קרא לרבי אלעזר וכו׳: קרא את ר״א בנו והושיבו לפניו ולר׳ אבא מצד האחר, ואמר אנחנו כלל הכל. כי נשמת ר׳ אלעזר היתה מסוד החכמה, ושל ר׳ אבא היתה מבינה, ור׳ שמעון עצמו היה הדעת המיחד חו״ב זה בזה. וע״כ אמר אנו כלל הכל. כי חב״ד הם כלל כל המדרגות. עד עתה נתקנו העמודים, דהיינו עד עתה, עסקו בתקון ג׳ הקוים, הנקראים ג׳ עמודים. שתקו. שמעו קול, וברכיהם זו לזו דופקות, מחמת פחד. מה היה הקול. היינו קול חבריא העליונה שמתאספים, דהיינו המרכבות של הקב״ה. כמ״ש באדרת האזינו אות כ"ט.
פסקה ז
חדי ר״ש ואמר וכו׳: שמח ר״ש ואמר, ה׳ שמעתי שמעך יראתי. שם נכון היה שיהיה מתירא. משום ששורשו היה מקו שמאל, אבל אנחנו המיוחדים בקו האמצעי, באהבה תלוי הדבר, דהיינו בחסדים שהם בחינת אהבה. שכתוב, ואהבת את ה׳ אלקיך. וכתוב, מאהבת ה׳ אתכם. וכתוב אהבתי אתכם וגו׳.
פסקה ח
ר״ש פתח ואמר וכו׳: ר״ש פו״א, הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר. הולך רכיל. מקרא זה קשה, איש רכיל, היה צריך לומר, מהו, הולך רכיל. ומשיב, אלא מי שאינו מיושב ברוחו ואינו נאמן, דבר ההוא ששמע, הולך בתוכו, כמוץ במים, שאינו נשקע בהם, עד שמשליך אותו לחוץ. כלומר שאין לו מנוחה, עד שמגלה הדבר ששמע, לאחר. מהו הטעם. הוא משום שרוחו אינו רוח מתקיים ומיושב, אבל מי שרוחו הוא רוח מיושב ושל קיום, בו כתוב, ונאמן רוח מכסה דבר. ונאמן רוח, פירושו רוח מתקיים. וברוח תלוי הדבר. וכתוב אל תתן את פיך לחטיא את בשרך.
פסקה ט
ולית עלמא מתקיימא וכו׳: ואין העולם מתקיים אלא בסוד, וכי, אם בדברי העולם צריכים סוד, בדברי סודי הסודות דעתיק יומין, שאינם נמסרים אפילו למלאכים עליונים, על אחת כמה וכמה. א״ר שמעון, לשמים איני אומר שיאזינו. לארץ איני אומר שתשמע. שהרי אנו מקיימי העולמות. כלומר משה וישעיה היו מעידים את השמים וארץ שאם בני ישראל לא יקיימו העולמות יענישו אותם שהשמים לא יתנו מטר וארץ לא תתן יבולה. אבל ר״ש היה מדבר לצדיקים מקיימי העולמות שאיו צריכים לעדות. למדנו, סודי הסודות, כשפתח ר״ש בסודות הסודות, נזדעזע המקום. והחברים נתחלחלו.
פסקה י
גלי ברזא ופתח וכו׳: גילה בסוד ופתח ואמר, כתוב ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפגי מלך מלך וגו׳. אשריכם הצדיקים שנתגלו לכם סודי הסודות של התורה, שאינם מתגלים לקדושים העליונים דהיינו למלאכים. מי ישגיח בזה ומי יזכה בזה, בזה הכתוב ואלה המלכים וגו׳, שהוא עדות על האמונה של הכל. התפלה תהיה לרצון שלא יהיה נחשב לחטא לגלות זה. ומה יאמרו החברים, שהרי מקרא זה קשה הוא שהרי לא היה צריך לכתוב כך, כי אנו רואים כמה מלכים שהיו לאדום, מטרם שבאו בני ישראל, ומטרם שהיה מלך לבני ישראל. ומה מראה לנו כאן, אלא סוד הסודות הוא, ובני אדם אינם יכולים לדעת ולהוודע ולעיין בדעתם בזה. להיותו מרמז לעולמות עליונים. כמ״ש לפנינו.
פסקה יא
תאנא עתיקא דעתיקין וכו׳: למדנו, עתיק של כל העתיקין הצפון מכל צפון, מטרם שהכין תקוניו ועטרי עטרות, הכנת הכלים והכשרתם לקבל האורות נקראים תקונים. והאורות עצמם נקראים עטרות. מלשון הכתוב בעטרה שעטרה לו אמו. עוד לא היה ראשית וסיום, שהם חכמה עלאה שהיא ראשית הגילוי. וחכמה תתאה שהיא סוף הגילוי. (כמ״ש באדרא זוטא אות ע') והיה מחוקק ומשער בה דהיינו בגילוי הראש והסיום. ופרש לפניו גבול אחד ובו חקק ושיער מלכים. פרסא. פירושו מסך וגבול. מלשון פורסא דדמא כל ל׳ יום. שפירושו גבול הזמן. (שבת קכט.).
פסקה יב
ותקונוי לא אתקיימו וכו׳: ותקוניו לא נתקיימו. ז״ש ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל, שפירושו, לפני מלך הראשון שמלך לבני ישראל הראשון. וכולם שנחקקו נקראים בשמותיהם, ולא נתקיימו עד שעזב אותם והצניע אותם. ולאחר כך היה מתעלה בגבול ההוא ונתתקן בתקוניו.
ביאור הדברים. נודע שתחילה ברא הקב״ה את העולם במדת הדין, דהיינו במלכות שהיא מדת הדין ונסתיימו האורות במקום המלכות, שנתצמצמה שלא לקבל אור. וזה נקרא צמצום א׳. ומבחינת גבול הזה דצמצום א׳, יצאו ג׳ פרצופי אדם קדמון, הנקראים גלגלתא, ע״ב, ס״ג דא״ק. וראה המאציל שהעולם לא יוכל להתקיים במדת הדין הזו, של המלכות, שיתף עמה מדת הרחמים, שהעלה המלכות וערב אותה בבינה שנקראת מדת הרחמים. (כמ״ש זה בבראשית א׳ דף ז׳ ד״ה וכבר). ונסתיימו מחמת זה האורות, במקום בינה, וזה נקרא צמצום ב׳, וגבול החדש הזה שבמקום בינה, נקרא פרסא.
ופרסא זו נעשתה בפרצוף שני דס״ג דא״ק, הנקרא נקודות דס״ג דא״ק, או עולם הנקודים, ולפיכך מגלגלתא ע״ב ס״ג דא״ק, אין לנו מושג כלל, להיותם מבחינת המלכות דצמצום א׳. והזהר אינו מדבר מהם, אלא ברמזים דקים מן הדקים, ותחילת הדבור של חכמי הזהר ורשב״י, הוא מעולם הנקודים הנזכר, שכבר נתתקן שם הפרסא, שה״ס המיתוק של המלכות בבינה, שהעולם מתקיים על ידה.
ופרסא זו היא סבה לתקון ג׳ קוין. כי עם תקון הפרסא, דהיינו עם עלית המלכות לבינה, יצאה נקודת החולם, שה״ס קו ימין. הנעשה ע״י ביאת ה י׳ באור החכמה ונעשה אויר. ואח״כ ע״י הארת ע״ב ס״ג דא״ק שאין בהם פרסא, מורידים המלכות ממקום בינה למקומה, ויוצאת נקודת השורק, שה״ס קו שמאל הנעשה ע״י יציאת ה י׳ מאויר, וחזר להיות אור החכמה, ואח״כ ע״י עלית ז״א המיחד ימין ושמאל, יוצאת נקודת החירק, שה״ס קו האמצעי (כנ״ל ב״א דף ט״ו ד״ה ההוא ע״ש).
ובענין קו האמצעי המיחד ימין ושמאל זה בזה, יש ב׳ מיני יחודים, א) הוא בג״ר דבינה, כי מתוך שג״ר דבינה הם בסוד חפץ חסד הוא, ואינם חפצים חכמה, ע״כ אינם רוצים לקבל חכמה מא״א, רק בשעה שז״א עולה להם למ״ן, והטעם הוא, כי מתוך הקשר שיש לבינה דאור ישר אל ז״א דאור ישר להשפיע לו הארת חכמה, (כמ״ש בתלמוד עשר ספירות שיעור א׳ דף ר ד״ה וטעם, ע״ש) אף בפרצופין כן הוא, שבעת שז״א עולה לג״ר דבינה, שה״ס או״א עלאין, אז עולים או״א עלאין ומקבלים חכמה מא״א, ומשפיעים לישסו״ת, ומישסו״ת לז״א. וזה נבחן לתקון קוין דג״ר. יחוד ב) הוא תקון קוין דו״ק דבינה. והיינו אחר שאו״א שקבלו החכמה מא״א, השפיעו אותה לו״ק דבינה. ויצאה שם נקודת השורק, אז נעשתה מחלוקת בין קו ימין לקו שמאל, ואור החכמה שבקו שמאל נסתם, מחמת חסרון חסדים ונעשה לחשך. ואז בא ז״א בסוד המסך דחירק שבו ויחד ימין ושמאל זב״ז וקיים הארת שניהם, באפן שהחסדים שבקו ימין יאירו ממעלה למטה, והחכמה שבקו שמאל תאיר ממטה למעלה. כמ״ש לעיל (ב״א דף ס׳ ד״ה מחלוקת) ומכח זה אין הפרסא נבטלת לעולם, ואע״פ שהמלכות יוצאת מן הפרסא ובאה למקומה בעת הארת נקודת השורק, שאז כל בינה ותו״מ שנפלו לתחתון מחמת גבול החדש שבבינה, חוזרים למדרגתם (כנ״ל ב״א דף ר״צ ד״ה בגין). הפירוש הוא שבינה ותו״מ אלו עולים למעלה מפרסא ושם למעלה מפרסא מתחברים למדרגתם ומתתקנים שם בבחינת שמאל לכתר וחכמה שנשארו במדרגה, כמ״ש זה באורך (ויקהל אות קל"א בהסולם) עש״ה. ולפיכך אין הפרסא נפגעת כלום מחמת יציאת הי׳ מאויר, שה״ס הארת השורק.
והנה בעולם הנקודים, אע״פ שכבר היה שם תקון הפרסא, עכ״ז עוד לא היה שם יחוד הב׳ דתקון קוין, שהוא תקון קוין דו״ק דבינה. אלא יחוד הא׳, שהוא תקון קוין בג״ר דבינה, וע״כ אחר שיצאה המלכות מן הפרסא, שהיא במקום בינה, וחזרה למקומה, נתבטל הפרסא מחמת זה, כי חזרה הפרסא להיות בינה ממש, אחר שכבר יצאה ממנה המלכות. ואז נמשכה אור החכמה שבשמאל ממעלה למטה, דהיינו מפרסא העומדת בסיום האצילות, למטה לבי״ע, ואז נשברו כל הכלים והאורות נסתלקו, ועלו לשורשם. שזה נבחן למיתת המלכים, כי מי שיוצא מעולם לעולם נבחן שמת. כן אלו ח׳ מלכים דעולם הנקודים יצאו מאצילות לבי״ע שיציאה זו היא יציאת נשמתם. כי האורות לא נמשכו עם הכלים וע״כ נבחן שמתו.
וזה אמרו (באות י״א) עתיקא דעתיקין טמירא דטמירין. שהוא פרצוף נקודות דס״ג דא״ק, דהיינו עולם הנקודים, עד לא זמין תקונוי, דהיינו התקונים שלא תתבטל הפרסא, עוד לא היו, ועטורי עטורין, היינו הג״ר דחסדים המעטרים את החכמה. החכמה נקראת עטרין, והחסדים, עיטורי אותם העטרין דחכמה. שירותא וסיומא לא הוה, כי אחר התקון דקו אמצעי בו״ק דבינה, שהחכמה לא תאיר אלא ממטה למעלה, נמצא שהג״ר דבינה, שה״ס או״א עלאין מקבלים החכמה מא״א ע״י יחוד הא׳ דקו האמצעי. ואו״א נקראים משום זה חכמה עלאה, ונקראים שירותא, כי בהם מתחיל גילוי החכמה, אבל בהם עצמם אין החכמה מקובלת כלל, אלא הם משפיעים לו״ק דבינה, שה״ס ישסו״ת, ושם נעשה יחוד הב׳ דקו האמצעי, המתקן את החכמה שלא תשפיע ממעלה למטה אלא ממטה למעלה, באופן שאחר שהחכמה מקובלת במלכות, היא נעשית סיום על החכמה, שממנה ולמטה אין החכמה מושפעת. וע״כ נקראת המלכות חכמה תתאה. שאחריה עוד אין החכמה נמצאת. וכל זה עוד לא היה בעולם הנקודים כי שם היה חסר יחוד קו האמצעי השני, שבו״ק דבינה, וע״כ לא היה התיקון הזה שהחכמה תאיר בסוד שירותא וסיומא. אלא שהיתה נמשכת ממלכות דאצילות ולמטה לבי״ע. כנ״ל.
וזה אמרו, והוה מגליף ומשער ביה ופריס קמיה חד פרסא, דהיינו אחר שכבר היה נפרש לפניו הפרסא היה מגליף ומשער, להמשיך אור החכמה, ובה, גליף ושיער מלכין, הקטנות ה״ס גליף, והגדלות ה״ס שיער. ואומר, שהן הקטנות והן הגדלות היו נבחנות אז בגופא של הפרסא. שבקטנות נפרס הפרסה ובגדלות נתבטלה הפרסא, כנ״ל, וחזר אל הגבול הישן דצמצום א׳. וע״כ ותקונוי לא אתקיימו, אלא שז׳ המלכים נשברו ומתו, כנ״ל. הה״ד ואלה המלכים וגו׳. שז׳ מלכים אלו נאמר בהם וימלוך וימת, שהם רומזים על ז׳ מלכים הנ״ל דנקודים, ולפי שיצאו מבחינת השמאל הם נקראים מלכי אדום. דהיינו בינה שנקראת כן בהיותה בבחינת השמאל שלה. לפני מלך מלך לבני ישראל. מלכא קדמאה לבני ישראל קדמאה. בני ישראל הם הספירות של ז״א שבעולם התקון, דהיינו אחר שנתתקן היחוד דקו האמצעי בו״ק דבינה, שז״ס שלו חג״ת נהי״מ הם בני ישראל, והמלך הראשון שלו הוא חסד. וז״ש, וכלהו דגליפו בשמהן אתקרון, הגדלות ה״ס קריאת שם, ואומר שכולם שנחקקו בקטנות ע״י הפרסה, חזרו וקבלו הגדלות, ונקראו בשמות. ולא אתקיימו, עד דאנח להו ואצנע להו, דהיינו שנשברו ומתו כמ״ש בהם וימלוך וימת, ועזב את הכלים והצניע את האורות.
וז״ש ולבתר זמנא הוא אסתלק בההוא פרסא ואתתקן בתקונוי, ולאחר כך, היה מתעלה בפרסא ההיא, ונתתקן בתקוניו, כלומר שנתתקן שהאור יהיה מתעלה מפרסא ולמעלה, דהיינו ע״י יחוד ב׳ דקו אמצעי שבו״ק דבינה. ונתתקן בכל התקונים שיתבארו לפנינו. שכל אלו נעשו בתקון פרצופי אצילות ובי״ע, הנקראים עולם התקון.
פסקה יג
ותאנא כד סליק וכו׳: ולמדנו, כשעלה ברצונו של המאציל, לברוא תורה נסתרת שני אלפים שנה, והוציאה, דהיינו שבראה, מיד אמרה לפניו, מי שרוצה לתקן ולעשות, יתקן תחילה תקוניו.
פירוש. ז״א, שהוא קו האמצעי, נקרא תורה ומקומו הוא לאחר חכמה ובינה הנקראים ב׳ אלפים שנה. אמנם מתוך שכל ספירה נכללת מע״ס, יש בחינת ז״א הנקרא תורה, גם בכתר. והוא נקרא שם אורייתא טמירא ב׳ אלפי שנין, כי להיותו שם קודם ב׳ אלפי שני, שהם חכמה ובינה, נמצא שהוא טמיר ונסתר מהם.
וז״ש ואפקה, מיד אמרה קמיה, וכו׳. דהיינו שאמרה ועשתה, מאן דבעי לאתקנא, דהיינו הפרסה, שבה רצה המאציל לשתף מדת הרחמים בדין, ולתקן שהעולם יוכל להתקיים. כנ״ל בדבור הסמוך, יתקן בקדמיתא תקונוי, דהיינו שיתקן תחילה תקונים בשביל הפרסא שלא תתבטל בעת יציאת הארת השורק, כנ״ל בדבור הסמוך, ומיד עשתה התורה, שהוא קו האמצעי, היחוד דימין ושמאל שבו״ק הבינה, שהוא התקון העקרי שהפרסא לא תתבטלה. כנ״ל בדבור הסמוך. ומ״ש שאמרה תורה, היינו אומר ועושה, כי האמירה מספקת למעשה ממש.
פסקה יד
תאנא בצניעותא דספרא וכו׳: למדנו בצניעותא דספרא, עתיק העתיקים, סתר הסתרים, צפון הצפונים נתתקן ונזדמן, כמו זקן הזקנים עתיק העתיקים, צפון הצפונים. ובתיקוניו הוא ידוע ולא ידוע. בעל כסות הלבן, ומראה הארת פניו הלבן, הוא יושב על כסא של שביבי אש כדי להכניע אותם. בוסיטא דאנפוי פירושו הארת הפנים לפי הענין.
ביאור הדברים. עתה מבאר והולך העשר ספירות כח״ב תו״מ שבאצילות בעולם התקון. ונודע שב׳ פרצופין נתתקנו בספירת הכתר, שהם עתיק וא״א. וההפרש ביניהם הוא, כי הע״ס דעתיק מרוממות כולם מחכמה, והחכמה שבהן היא בבחינת סתרא דסתרין. אבל פרצוף ב׳ של הכתר, שהוא א״א, כבר החכמה שבו בבחינת ידיע ולא ידיע, ולפיכך על פרצוף עתיק רמזו להלן (באדרא זוטא אות ל"ז), דא לעילא מן דא, שהכתר הוא למעלה מחכמה, כלומר שהוא כמו נבדל מגילוי חכמה. ועל פרצוף א״א אומר, דא לגו מן דא, שהחכמה היא בפנימיות הכתר, שהיא כבר ידיע בה מעט כנ״ל. וע״כ אין האידרא מדבר מבחינות שבפרצוף עתיק, אלא ברמז, ומתחיל ביאורו מכתר דפרצוף א״א. משום שבו מתחיל גילוי החכמה.
וזהו שמרמז בתחילת דבריו, שכח״ב דעתיק, שהם, עתיקא דעתקין כתר, סתרא דסתרין, חכמה, טמיר דטמירין, בינה, אתתקן ואזדמן בפרצוף ב׳ דכתר, שהוא א״א כחד סבא דסבין וכו׳. דהיינו שנגלה בה החכמה המכונה זקן, כי אין זקן אלא מי שקנה חכמה. (קידושין לב.) עתיק מעתיקין, כתר. טמיר מטמירין בינה. דהיינו כח״ב דא״א. ומקדים בו החכמה לכתר, שאומר תחילה סבא דסבין, ואחר כך עתיק מעתיקין. הוא מטעם שזהו כל החידוש דפרצוף הב׳ על פרצוף הא׳. שבפרצוף הא׳ מכונה החכמה סתרא דסתרין, לרוב העלמתה שם. ובפרצוף הב׳ סבא דסבין. ומ״ש סבא דסבין ולא כחד סבא. הוא להשמיענו שבחינת גילוי חכמה שבא״א אינו רק לאו״א הנקראים זקנים, בסוד בינה שחזרה לראש א״א ומקבלת ממנו חכמה. אבל עצמותה של חכמה דא״א אינה מגולה לתחתונים. וז״ש סבא דסבין, כלומר שהסבין שהם או״א מקבלים ממנו הארת חכמה, אבל לא לאחרים. וז״ש ידיע ולא ידיע, כי החכמה ידיע בו באפן שבינה תחזור בו להיות חכמה, אבל עצמותה אינה ידועה. כי ע״כ נקרא חכמה סתימאה, כי נסתמה בקרום ואינה מאירה לפרצופי אצילות.
והטעם שנבררו ב׳ פרצופי כתר, ולא היה די בפרצוף אחד. הוא מטעם שכל הזך ביותר נברר ונתתקן תחילה. והנה כתר שה״ס אור החסדים הוא כולו רחמים ואין בו שום אחיזה לדינים ולקליפות. כי כל הצמצום היה רק על אור החכמה, ולא על אור החסדים. לפיכך נבחנת החכמה כלפי הכתר לבחינת כורסייא דשביבין. וע״כ תחילה נתקן פרצוף הכתר שיהיה בתכלית הפרישות מאור החכמה, שהוא פרצוף הא׳ הנקרא עתיק. שהוא כולו רחמים פשוטים שאינו נותן שום גילוי לאחיזה לדינים וקליפות ואורו אינו מתעבה במשהו לעולם ואפילו יהיה בסיום כל המדרגות. אמנם כדי לתת גילוי השגה לתחתונים, שזה נמשך רק מחכמה, נתגלה הכתר שוב בפרצוף הב׳ בסוד דא לגו מן דא, שהוא כולל בתוכו את החכמה. ונצרך לזה, כדי שהכתר ישלוט על החכמה ויכניע ויבטל כל הדינים והקליפות הנמשכים ממנו בסיום האורות.
וז״ש, מארי דחוור כסו וחיזו בוסיטא דאנפוי, בעל כסות הלבן, ומראה הארת הפנים הלבן, כלומר שאין אחיזה לשום דין ולשום קליפה בהתפשטות אורו, שהוא כתר, הוא יתיב על כורסייא דשביבין לאכפייא ליה הוא קבל לתוכו החכמה, הנבחנת בערכו לכורסיא דשביבין, כדי להכניע הדינים הנמשכים מהתפשטותה. כי או״א עלאין מקבלים מחכמה זו ומשפיעים לקו שמאל דישסו״ת, וקו שמאל דישסו״ת משפיע לקו שמאל דז״א ודמלכות שנקרא אלקים. ומשם מתפשטים ק״כ צירופי אלקים לעולם הבריאה, ובסוף צירופי אלקים דבוקים אלהים אחרים דסטרא אחרא ויונקת מהם. ומטעם זה נבחנה החכמה כלפי הכתר לכורסיא דשביבין.
פסקה טו
ארבע מאה אלפי וכו׳: ארבע מאות אלף עולמות, מתפשט הלבנונית של הגלגלתא דראש אריך אנפין, ומאור של לבנונית הזה, יורשים הצדיקים לעולם הבא ארבע מאות עולמות. ז״ש ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר.
פירוש, ג׳ הויות יש בגלגלת שבכל אחת חו״ב תו״מ הויה דאו״א בימין, לצד הפנים, והויה דישסו״ת בשמאל, והויה דז״א, באמצע באחורי הראש כמ״ש לפנינו. ואלו הד׳ שבאחורי הראש שהם דז״א, נמשכים לצדיקים לעתיד לבא. ומ״ש ד׳ מאה אלפי עלמין, היינו, משום שכל ספירה מאלו הם מאה אלף. כי מספר יחידות הוא במלכות. ועשיריות בז״א ומאות בישסו״ת, ואלפים באו״א, ורבוא בחכמה סתימאה דא״א, ומאה אלף בגלגלתא דא״א. וכיון שהם ד׳ ספירות חו״ב תו״מ שבכל אחת מאה אלף הם ד׳ מאה אלף. וחוורא דגלגלתא, פירושו חסדים. והצדיקים שמקבלים אור החסדים הזה בעולם הבא, שהוא אמא, שספירותיה בסוד מאות, הם נבחנים רק לד׳ מאות עלמין, וה״ס ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר.
פסקה טז
בגולגלתא יתבין תליסר וכו׳: בגלגלתא, שהוא כתר דא״א, יושבים י״ג אלף רבוא עולמות, שנוסעים על רגלים, וסומכים עליהם. ומגלגלתא הזו נוטף טל בכל יום לאותו שמבחוץ, שהוא ז״א, וממלא ראשו בכל יום שכתוב, שראשי נמלא טל.
פירוש, כבר הזכרנו שיש ג׳ הויות בגלגלתא שהם מאו״א ומישסו״ת ומז״א. שה״ס ג׳ קוין ימין שמאל אמצע. ויש בחינת מלכות המקבלת מג׳ קוין, שה״ס עיבר חוורתא שעל הראש כמ״ש לפנינו. וג״פ חו״ב תו״מ הם י״ב ועם העיבר שעל הראש הם י״ג. וכל ספירה מהם היא בסוד אלף רבוא. כי כבר בארנו לעיל שכל ספירה שבגלגלתא היא מאה אלף כנ״ל בדבור הסמוך. וכשהע״ס דגלגלתא נכללים זמ״ז ויש בכל ספירה ע״ס נמצא שכל ספירה עולה במספר כולם עשר פעמים מאה אלף, דהיינו אלף אלפים. ומלבד זה כל קו כלול בתוכו ג׳ קוין שבכל אחד מהם ג׳ קוין, נמצא שיש בכל קו ט׳ קוין, שהם ט״פ אלף אלפים, ועם המלכות המקבלתם שהיא ג״כ אלף אלפים, הרי יש רבוא אלפים. וז״ש בגלגלתא יתבין תליסר אלפי רבוא עלמין, כי כל קו יש בו רבוא אלפים. וכן העיבר חוורתא שעל הראש, וע״כ יש בהם י״ג אלף רבוא עלמין.
וישיבה ה״ס הארת ו״ק, משום שנה״י שה״ס הרגלין אינם פועלים בישיבה, וכשחסר נה״י דכלים הוא חסר ג״ר דאורות. ומחמת שעתה נעשה תקון קו האמצעי גם בו״ק דבינה (כנ״ל אות י״ג) נתמעטה הארת החכמה להארת ממטה למעלה שה״ס ו״ק דחכמה. וז״ש בגלגלתא יתבין תליסר וכו׳. שהארת החכמה המתגלה כאן בסוד י״ג שהם ג׳ הויות דהיינו ג׳ קוין, הוא רק בבחינת ישיבה. וזהו בקביעות, אמנם בשעת הנסיעה, מתגלות בהכרח גם ג״ר דחכמה, אלא שמסתלקות תיכף, וז״ש, דנטלין עלוי רגלין, שנוסעים על רגלים, שבשעת נסיעתם מתגלים הכלים הנקראים רגלין, עם האורות דג״ר דחכמה. וסמכין עלוי, אבל תיכף מסתלקים הג״ר ונשאר הו״ק שהם נסמכים על הג״ר שנגלו בעת הנסיעה. (כנ״ל בשלח דף ל״ט ד״ה וג') ולפיכך הם נבחנים בקביעות כיושבים, שה״ס ו״ק דחכמה. (ועי׳ להלן אות קפ״ד בהסולם).
ואלו אורות בי״ג חוורתא נקראים טל, כמ״ש לפנינו. והם נמשכים לז״א, וז״ש, ומהאי גלגלתא נטיף טלא לההוא דלבר, שהוא ז״א, הנמצא בנה״י דא״א, ונה״י נחשבים שהם לבר מגופא.
פסקה יז
ומההוא טלא דאנער וכו׳: ומטל ההוא שאותו שמבחוץ, שהוא ז״א, מנער מראשו, מתעוררים המתים לתחיה לעולם הבא. שכתוב, כי טל אורות טלך, שטל הזה הוא אורות אור החוורתא של עתיקא, דהיינו חוורתא דגלגלתא הנקרא עתיקא. ומטל ההוא מתקיימים קדושים עליונים, והוא המן שטוחנים בשביל הצדיקים לעתיד לבא. וטל הזה נוטף לחקל תפוחין קדישין, שהוא המלכות, ז״ש ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחוספס. והמראה של טל ההוא, הוא לבן, כעין זה של אבני בדולח, שנראים כל הגוונים בתוכו. ז״ש ועינו כעין הבדולח.
פירוש. אע״פ שה״ס החוורתא שכולו לבן בלי שום גוון אחר, מ״מ כשיורד אל המלכות, נמצאים בתוכו כל ג׳ גוונים לבן אדום ירוק שה״ס ג׳ הקוין שבי״ג חוורתא. אלא כעין הבדולח, שאע״פ שכולו לבן עכ״ז יש להבחין בו כל הגוונים. שפירושו, שלהיותם בכתר, הם בטלים כולם לשליטת הכתר שהוא לבן, ואע״פ שנמצאים בו גם אדום וירוק, אין להם גילוי שליטה שמה, אלא כשיורד למלכות מתגלה מעט האדום וירוק, אבל לא לגמרי אלא כעין הבדלה. ועי׳ להלן (אות קפ״ה).
פסקה יח
האי גלגלתא חוורא וכו׳: גלגלתא זו, שהיא כתר דא״א, הלבנונית שלו מאירה לי״ג עברים החקוקים סביב לה: ד׳ עברים בצד זה של הפנים, וד׳ עברים בצד זה מצד הפנים, דהיינו בימין ושמאל דגלגלתא בצד שהוא כנגד הפנים. וד׳ עברים בצד זה שמצד האחור. ועבר אחד על הגלגלתא, דהיינו באמצע בין ימין ושמאל.
פירוש. כי יש בגלגלתא עשר ספירות כח״ב חג״ת נהי״מ. אמנם בכתר וחכמה דגלגלתא אין לנו כח לעסוק בהם ותחילת העסק הוא בבינה שלה. וע״כ כשמדבר מהארת הגלגלתא הנקראת חוורתא, הוא מדבר מבינה ולמטה, שהם ג״ר דבינה, הנקראים או״א עלאין, וו״ק דבינה הנקראים ישסו״ת, וז״א. וה״ס ם׳ ל׳ צ׳ דצלם. וה״ס חב״ד חג״ת נה״י, וה״ס ג׳ קוין, שאו״א הם קו ימין וישסו״ת הם קו שמאל, וז״א הם קו האמצעי. אשר בכל אחד מג׳ קוין יש חו״ב תו״מ, שהם ד׳ אותיות הויה, והם המכונים ד׳ עברים. שמהויה שבימין של הגלגלתא כנגד הפנים, הם ד׳ עברים חו״ב תו״מ דאו״א. ומהויה שבשמאל דגלגלתא כנגד הפנים, הם ד׳ עברים חו״ב תו״מ דישסו״ת. ומהויה שבאמצעם מאחורי הגלגלתא, הם ד׳ עברים חו״ב תו״מ דז״א. שביחד הם י״ב עברים, ועוד עבר אחד ממעל הגלגלתא, בין ימין ושמאל שלה, הוא כנגד המלכות המקבלת מכל ג׳ קוין. והם י״ג עיברי חוורתא.
פסקה יט
ומהאי אתפשט אורכא וכו׳: ומזה מתפשט אורך הפנים דא״א, לשלש מאות וע׳ רבוא עולמות, וזה נקרא ארך אפים. וע״כ עתיקא דעתיקא הזה, נקרא אריך אנפין, שהוא תרגומו של ארך אפים, ואותו שמבחוץ, דהיינו אותו שמלביש מטבור ולמטה דא״א, ששם נבחן שהוא מבחוץ לגוף, נקרא זעיר אנפין. שז״א הוא כנגד עתיקא הזקן קדש קדשים של הקדשים. שהוא א״א. כלומר שז״א ועתיקא צריכים להיות אחד, אלא בקטנות כשהתחתונים אינם כדאים הוא מלביש מטבור ולמטה דא״א. ובעת רצון עולה ומלביש בראש א״א (כמ״ש באד״ז אות קכ"ג). וז״א כשהוא מסתכל לא״א, כל מה שלמטה מתתקן ופניו מתפשטים וארוכים בעת ההוא. אבל זה רק בעת רצון ולא בכל עת, כמו עתיקא, שהוא א״א.
פירוש. כי נתבאר שספירות דגלגלתא הן כל אחת מאה אלף. וכשהע״ס נכללות זו מזו, הן כל אחת אלף אלפים (כנ״ל אות ט״ז). שהוא מאה רבוא. ונמצא שד׳ ספירות חו״ב תו״מ, שבד׳ אותיות הויה דאו״א, שבימין דגלגלתא הם ד׳ פעמים מאה רבוא, אכן במלכות שבהן אין מאה רבוא שלמים מטעם היותה חסר מלכות דבחינת עצמה, שה״ס מנעולא, וע״כ אינה אלא ז״ת חסר ג״ר, וע״כ היא רק ע׳ רבוא. באפן שחכמה בינה ז״א שהם יה״ו, הם ג׳ מאות רבוא. והמלכות שהיא ה׳ אחרונה, היא ע׳ רבוא, וביחד ש״ע רבוא. ועד״ז גם הויה השמאלית מישסו״ת שבשמאל דגלגלתא, עולים ג״כ ש״ע רבוא. ואלו ב׳ הויות שבימין ושמאל דגלגלתא מאירים בימין ושמאל של הפנים דא״א, הויה דאו״א שבימין בפן הימין, הויה דישסו״ת שבשמאל מאירה בפן השמאל, וע״כ נתפשט גם פן השמאל לש״ע רבוא. וז״ש, ומהאי אתפשט אורכא דאנפוי לתלת מאה ושבעין רבוא עלמין. דהיינו ש״ע רבוא עלמין בפן הימין, וש״ע רבוא עלמין בפן השמאל, כמבואר.
פסקה כ
ומהאי גלגלתא נפיק וכו׳: ומגלגלתא הזו שהיא כתר דא״א, יוצא עיבר אחד לבן, מי״ג חוורתא דגלגלתא, אל הגלגלתא דזעיר אנפין, שהיא כתר שלו. כדי לתקן ראשו, דהיינו לתקן לו ג״ר הנקראות ראש. ומגלגלתא זו דז״א, נמשכת הארת החוורתא הזו לשאר גלגלתין שלמטה, דהיינו הכתרים שבמדרגות בי״ע שאין להם חשבון, וכל גלגלתא נותנת שכר בעד הארת החוורתא לעתיק יומין, כשהם עולים בחשבון תחת השרביט. וכנגד זה היא בקע לגלגלת שנותנים ישראל למטה, כשהם עולים בחשבון. (כמ״ש להלאה אות קפ״ח ע״ש).
פסקה כא
בחללא דגלגלתא קרומא וכו׳: בחלל הגלגלתא יש קרום האויר של חכמה עלאה סתימאה, שאינו נפסק. כלומר, בתוך נקבי הגלגלתא יש מוחא דאוירא דחכמה עלאה ומתחת מוחא דאוירא יש קרום שאינו נפסק. וזה לא שכיח שיהיה נפסק, ואינו נפתח לעולם, וקרום הזה מכסה על המוח, שהוא חכמה סתימאה דא״א. ויש כאן בא״א ג׳ ראשים, חוץ מראש הא׳ שהוא עתיק, שהם גלגלתא. וחכמה עלאה סתימאה הנקרא מוחא דאוירא, שהוא בנקבי הגלגלתא, שהוא ראש הב׳. וחכמה סתימאה שלמטה בחלל הגלגלתא שהוא ראש הג׳. והקרום נמצא תחת מוחא דאוירא, וממעל לחכמה סתימאה, והוא מכסה את החכמה סתימאה שלא תאיר לחוץ מקרומא. ומשום זה נתכסתה חכמה זו בקרום הזה שאינו נפתח.
[קרום שאינו נפסק - עי' ד"ה אמנם נתבאר ; ד"ה אמנם התחלקות]
פסקה כב
והאי מוחא דאיהו וכו׳: ומוח הזה שהוא חכמה סתימאה, זו דהיינו ראש הג׳ דא״א, שקט ונשקט במקומו כיין הטוב על שמריו, והיינו שאומרים שזקן דעתו סתום, ומוחו סתום ושקט.
פסקה כג
והאי קרומא אתפסק וכו׳: וקרום הזה נפסק מז״א, ומשום זה נתפשט מוחו ויוצא לל״ב שבילים. ז״ש, ונהר יוצא מעדן. מהו הטעם משום שנפסק הקרום ואינו מכסה על המוח. והיינו שלמדנו ברשומות האותיות. אשר תיו, רשם רושם לעתיק יומין, שהוא א״א, שאין כמוהו.
באור הדברים. כי כבר בארנו הצורך לב׳ פרצופי הכתר עתיק וא״א, כי להיות החכמה השורש לכל הדינים הנמשכים מקו שמאל דפרצופין תחתונים ע״כ הוצרך להתתקן הכתר תחילה בבחינת דא לעילא מן דא, שלא יהיה בו גילוי חכמה כלל, ומתוך שבאפן זה אין בו אחיזה לשום דין שבעולם הוא יכול לתקן בהארתו שאר הפרצופין הנמשכים מחכמה ולמטה. ואחריו נתקנה החכמה בסוד דא לגו מן דא, החכמה בפנימיות הכתר. שהכתר כבר יש לו שיכות עם החכמה שבתוכה, אלא שהיא מגבילה שלא תאיר אלא בדרכיה. וז״ס יתיב על כורסייא דשביבין לאכפייא לון (כנ״ל אות י״ד).
ומאותו הטעם נתתקנו ג״כ ב׳ מדרגות בבחינת דא לגו מן דא, א׳ היא חכמה סתימאה במקומה. ב׳ היא חכמה עליונה סתימאה שבנקבי הגלגלתא, שהיא כמעט אחת עם הגלגלתא. אשר חכמה סתימאה שבמקומה נסתמה לגמרי שאין התחתונים יכולים לינק ממנו, והיא כחמרא על דורדיא כנ״ל. וכל החכמה המקובלת היא ע״י הבינה העולה לראש א״א ומקבלת מחכמה העליונה הסתימאה שהיא בנקבי הגלגלתא, שלהיותה מעורבת עם הכתר נמצאים הדינים שבה נמתקים והתחתונים יכולים לינק ממנה. ולפיכך יצאו ד׳ ראשים, א׳ עתיק, שהוא לעילא מחכמה לגמרי. וג׳ ראשים בא״א: א׳, גלגלתא דא״א. ב׳ חכמה עליונה סתימאה שבגלגלתא המעורבת בה, והיא נקראת ג״כ מוחא דאוירא. ג׳ היא חכמה סתימאה שבמקומה.
וז״ש בחללא דגלגלתא קרומא דאוירא דחכמתא עלאה סתימאה. דהיינו ראש הב׳ דא״א שהחכמה מעורבת בנקבי גלגלתא דא״א. והאי קרומא אתחפייא על מוחא דאיהו חכמתא סתימאה, היינו חכמה סתימאה שבמקומה שהיא ראש הג׳ דא״א.
והקרום המובא כאן הוא סוד הפרסא שנעשתה באמצע כל מדרגה מחמת עלית המלכות לבינה של אותו המדרגה. וכמו שיש בגוף דכל מדרגה פרסא מחזה לטבור, כך יש בראש של כל מדרגה פרסא באמצע הת״ת שבראש. כי מכתר וחכמה דראש א״א אין עסק בהם, והגלגלתא היא ג״ר דבינה דראש, דהיינו חב״ד, וחכמה עלאה שבנקבי דגלגלתא, הנקרא מוחא דאוירא, הוא ו״ק דבינה דראש דהיינו חג״ת, וחכמה סתימאה שבמקומה, נחשבת לז״א דראש, ולבחינת נהי״מ, והפרסא עומדת באמצע ת״ת דראש, ומפסקת בין חג״ת דראש לנהי״מ דראש. באפן שהפרסא נמצאת תחת מוחא דאוירא ומפסקת על מוחא סתימאה שבמקומה, שבעת בקיעת הפרסאות דהיינו בגדלות (כנ״ל, ב״א דף צ׳ ד"ה בגין) שאז כל תחתון עולה למעלה מפרסא, נמצא אז חכמה סתימאה יוצאת מכלל הזה, שהיא אינה יכולה לעלות להתחבר עם חכמה סתימא העליונה הנקרא מוחא דאוירא. וז״ש, קרומא דאוירא דחכמתא עלאה סתימאה דלא פסק וכו׳ כי קרום הזה משונה מכל הפרסאות, שאפילו בגדלות ג״כ אינה נבקעת.
והטעם היא שנתתקן כך שלא תבקע הפרסא. היא כמ״ש לעיל שאין התחתונים יכולים לקבל חכמה מחכמה סתימאה שבמקומה, אלא מחכמה עליונה המעורבת בכתר. ע״ש, ואם היתה עולה חכמה סתימאה אל חכמה עליונה דכתר בעת בקיעת הפרסאות, היתה הבינה העולה לראש א״א מקבלת מחכמה סתימאה שבמקומה. ולפיכך אין הקרום שלה נפתח לעולם. וז״ש ובגיני כך אתכסיא האי חכמתא בההוא קרומא דלא אתפתחא. אבל בז״א למטה, אותה הפרסה המפסקת בין ישסו״ת לז״א המונעת את המוח שלו מלינק מישסו״ת, הנה בעת גדלות נבקעת הפרסה וז״א עולה למקום ישסו״ת והמוח שלו מקבל מישסו״ת. וז״ש, והאי קרומא אתפסק מז״א, ובגיני כך מוחיה אתפשט ונפיק לל״ב שבילין, דהיינו שמקבל מישסו״ת ל״ב נתיבות החכמה.
ונתבאר בפתיחה לחכמת הקבלה (אות י״ט), ששיעור קומה של כל המדרגה תלוי בעבי המסך שעליו מכה אור העליון. ונתבאר שם, שהעבי היותר גדול שבמסך, מוציא שיעור קומה יותר גדול, עש״ה. וז״ש, תיו רשים רישומא לעתיק יומין, דלית דכוותיה. תיו, היינו המסך, הוא רושם רשימת קומת של עתיק יומין, שהוא עתיק, שאין כמוהו. כי המסך דעתיק הוא מסך דבחי״ד המוציא קומת כתר, שאין כמוהו, דהיינו כגובה קומתו, בכל האצילות. כי המסך דא״א הוא בחי״ג, ודאו״א וישסו״ת הוא בחי״ב, ודז״א בחי״א (כמ״ש שם) גם יש לפרש שעתיק יומין הוא א״א, שהמסך שלו הוא בחי״ג, ומה שאומר דלית דכותיה. היינו ממנו ולמטה, ועתיק שלמעלה מא״א אינו בחשבון פרצופי אצילות.
פסקה כד
תאנא בגלגלתא דרישא וכו׳: למדנו, בגלגלת של הראש, דהיינו בכתר דא״א, תלויות אלף אלפים רבוא ושבעת אלפים וחמש מאות קבוצות שערות. לבן ונקי כמו צמר הזה שהוא נקי, שאינן מסובכות זו בזו, שלא להראות עירוב בתקוניו, אלא הכל הוא על מכונו שאינה יוצאת נימא מנימא ושערא משערא.
ביאור הדברים. השערות ה״ס דינים מלשון סערות. ומקורם שה״ס כלים ואו״ח שהיו מלבישים לג״ר דחכמה, ובתקון קרומא דאוירא נסתלקו הג״ר דחכמה, והאו״ח שהלבישם יצאו מראש בסוד סערות ופסולת. (כנ״ל בספד״צ דף י״ב ד״ה ביאור). אמנם דינים אלו הם הכנה לכל האורות והמוחין של בי״ע. והטעם הוא משום שהם באים ונמשכים מקרומא דאוירא שהוא גרם יציאתן מראש, שה״ס הפרסא שבראש, שפירושה, עירוב המלכות בבינה, ואח״כ, בסוד התקונים. מקבלת המלכות צורת בינה באופן שדינים דמלכות נמתקים ויוצאים כמו מבינה, ומי שמקבל דינים ההם. נמשכת לו הקטנות מבינה, ואחר שמשיג הקטנות מבינה ראוי הוא לקבל גם הגדלות מבינה. ולולא הקטנות דבינה, הבא מעירוב הזה שבפרסא, לא היו זו״ן דאצילות וכל המדרגות שבבי״ע ראוים לקבל מאור העליון, (כמ״ש בב״א דף ז׳ ד״ה וכבר) וז״ס שאמרו, בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תלייא מילתא, שה״ס שערות דיקנא המכונים מזלא. ושערות הראש ושערות דיקנא הם מדרגה אחת, אלא שהמדרגה נבקעת ע״י כח הקרומא דאוירא שהוא מקורה, אשר כתר וחכמה וחצי בינה נשאר בהמדרגה, וחצי בינה ותו״מ נופלים ממנה ויוצאים לבר מראש, ונדבקים בלחי התחתון בסוד שערות דיקנא. ולפי שנפלו ממדרגת שערות ראש, ע״כ יש בהם יותר דינים, בסוד ששערות דיקנא קשישי, וכל זה הוא בבחינת הכלים של השערות. אבל האורות שבהם נמשכים מחכמה סתימאה, כי להיותה נסתמת בקרום הזה דאוירא, ע״כ בשעת גדלות שהקרום נזדכך הארתה בוקעת בקרומא דאוירא, וממנה באה לשערות ודרך השערות באה הארתה לפרצופים התחתונים. וע״י אורות אלו נעשו י״ג נימין דשערי, כלומר שמתחלקים להארת חכמה בינה דעת כמ״ש לפנינו. אמנם הכלים הם מקרומא דאוירא, ובהם ג׳ כלים, שהם מחצית מדרגה העליונה דשערות, שנקראות שערות ראש, דהיינו כתר וחכמה וחצי בינה.
וז״ש בגולגלתא דרישא תליין אלף אלפין רבוא, ושבעת אלפין, וחמש מאה קוצי דשערי, כי ספירות הכתר דשערות מתחברות כל כך בגלגלתא עד שהם כמספר הספירות דגלגלתא, שהיא אלף אלפים (כנ״ל באות ט״ז) מה שאין כן החכמה דשערות, כבר נפלה הרבה ממדרגות הגלגלתא, כי עליה שולטת קרומא דאוירא, שממעטה מג״ר, ועל כן אינה אלא ז׳ אלפים, בחוסר ג׳ ראשונות. והם מכונים אלפים כי ספירות החכמה היא במספר אלפים. והבינה דשערות אינה אלא ה׳ מאות, דהיינו רק ה׳ ספירות חג״ת נ״ה, כי בינה עד הוד אתפשטותה, ולא יותר, וספירותיה הן במספר מאות. ומה שאומר אלף אלפין רבוא, היא מטעם ההתכללות שבהם ממלכות דמנעולא, שהארתה למעלה היא בסוד רבוא.
ואע״פ שאמרנו, שהשערות הם דינים נמשכים מפרסא, היינו בהתפשטותם לפרצופין התחתונים, אבל בהיותם נשרשים כאן הן כולן חסדים ורחמים. מטעם כי כאן אינן נמצאות השערות בפעולת הדינים שבהן, אלא הן כאן בבחינות התוצאות של פעולת הדינים שלמטה, שהתוצאות שלהם הן בני חיי ומזוני וכל המוחין הגדולים, ואלו התוצאות נדבקות כאן בגלגלתא דא״א, ומבחינה זו אנו מכנים אותן שערות, וע״כ נבחנות שהן לבנות ונקיות, וז״ש חוור ונקי בהאי עמרא, כך איהו נקי דלא אסתבך דא בדא. וכו׳, כי ד׳ מיני דינים יש בשערות אלו, שהם באים מתוך העירוב של בינה ומלכות זו בזו, והן בחינות בינה ומלכות בבינה, ובחינות בינה ומלכות במלכות. אשר ג׳ בחינות הראשונות הן ממותקות ברחמים, והד׳ שהיא מלכות שבמלכות היא בחינת מלכות דמדת הדין שלא נמתקה. ואומר הזהר שד׳ מיני דינים אלו אע״פ שנתערבו הם מסתדרים כאן כל אחת למינה, ואינם מסתבכים אחת בחברתה. ולמשל אם היתה מתגלה המלכות דמדת הדין בעת שליטת מלכות הממותקת, היו כל האורות מסתלקים. (כנ״ל ויצא י״ג ד״ה סתרא) וז״ש, דלא לאחזאה ערבוביא בתקונוי. שמחמת ערבוביא הזו היו מסתלקים האורות. וכן אע״פ שמלכות הבלתי נמתקת היא מקור של כל המלכיות הנמתקות, מ״מ לא ניכר זה, אלא, דלא נפיק נימא מנימא ושערא משערא, וכל אחת שולטת בפני עצמה בלי שום קשר עם חברתה.
פסקה כה
וכל קוצא וקוצא וכו׳: וכל קבוצה וקבוצה של השערות, יש בו ארבע מאה ועשר אגודות של שערות כחשבון קדוש. וכל נימא ונימא לוהטת בת״י עולמות, כחשבון קדוש. שכל עולם ועולם סתום וגנוז ואין מי שידע אותו, חוץ הוא עצמו. ולוהט לארבע מאה ועשרה עיבר שהם ג״כ כחשבון קדוש. ואלו הם סוד ג׳ קדושות, שאומרים, קדוש קדוש קדוש.
פירוש. שכל אחת מן קבוצות השערות כלולה מד׳ אותיות שהם חו״ב תו״מ, והמלכות שבהם כלולה משתים, מהממותקת, ומהבלתי נמתקת, כנ״ל. ואלו חו״ב תו״מ להיותן מבינה, ה״ס ארבע מאות שספירות הבינה הן במספר מאות. והמלכות הבלתי נמתקת הנתוספת עליהם שהיא בחשבון עשרה, ע״כ הם ארבע מאות ועשרה נימין היוצאות מכל קוץ וקוץ. וז״ש, וכל קוצא וקוצא אית ביה ת״י נימי דשערי כחושבן קדוש וחושב כאן ג׳ בחינות שהם ת״י נימין ות״י עלמין ות״י עיברים. שהם כנגד ג״פ קדוש, שיש באו״א וישסו״ת וזו״ן.
פסקה כו
ובכל נימא ונימא וכו׳: ובכל נימא ונימא יש מבוע היוצא ממוחא סתימאה. שהוא ראש הג׳ דא״א, ומאיר ונמשך מנימין האלו לנימין דז״א, ומאלו מתתקן מוחו של ז״א. כלומר שמקבל ג״ר. ואז נמשך מוח ז״א לל״ב שבילי החכמה.
פירוש. עצם השערות, דהיינו בחינת הכלים, נמשכות מקרומא דאוירא (כנ״ל באות כ״ד) אמנם האור שבהם מקבלים ממו״ס, שבהיותו מוקף וסתום בקרומא דאוירא ההוא כנ״ל, הנה בעת גדלות שהקרום מזדכך (כנ״ל בספרא דצניעותא אות ו׳) בוקע אור חכמה סתימא דרך הקרומא דאוירא וממלא השערות מאורו. ומהם נמשך ג״ר לז״א דרך שערותיו, וז״ש ומהאי מתקן מוחיה וכו׳.
פסקה כז
וכל קוצא וקוצא וכו׳: וכל קוץ וקוץ, דהיינו בכל קבוצה וקבוצה של השערות מתלהטות ותלויות, ומתתקנות בתקון נאה בתקון יפה, ומכסות על הגלגלתא. וקבוצות של נימין מתתקנות מצד זה ומצד זה על הגלגלתא. דהיינו בימין ושמאל ואמצע. ולמדנו כל אגודה ואגודה של השערות היא המשכה של מבועים הסתומים היוצאים ממוחא סתימאה. שהוא ראש הג׳ דא״א. כמ״ש לעיל.
פסקה כח
ותאנא משערוי דבר נש וכו׳: ולמדנו. משערותיו של אדם ניכר מה הוא, אם הוא דין או רחמים. והוא אחר שעברו עליו ארבעים שנה. ואפילו כשהוא צעיר ניכר ג״כ בשערותיו ובצורתו ובגבות עיניו.
פסקה כט
קוצין דשערי תליין וכו׳: קבוצות השער תלויות בתקונן עד כתפיו נקיות כצמר נקי. היעלה על דעתך עד כתפיו. אלא עד ראשי כתפיו, שלא נראה העורף. משום שכתוב, כי פנו אלי עורף ולא פנים. והשערות עולות מאחורי האזנים, כדי שלא לכסות האזנים. שכתוב, להיות אזנך פקוחות.
פירוש. בעת שישראל חוטאים וגורמים פירוד בין ימין לשמאל של מעלה, אז נבחן שהחזירו עורף שלהם להקב״ה. מפני שגורמים גם למעלה שלא יאיר להם הפנים אלא העורף, שהוא בחינת אחורים ודינים, ונמצאים יונקים מן העורף שלמעלה. שעי״ז מגבירים השמאל על הימין. וע״י השפעת השערות דא״א מתכסה העורף באופן שגם מן העורף לא יוכלו לינק, ואז מוכרחים לחזור בתשובה ולהמשיך הפנים. וקבלת התפלה של התחתונים מכונה אזנים. וז״ש ושערוי סליק אבתרוי דאודנין וכו׳. כדי שהדינים שבשערות לא יעכבו קבלת התפלה שז״ס להיות אזנך פקוחות. וענין הסתלקות השער לאחורי אזנים עי׳ בספרא דצניעותא (דף י״ט ד״ה תקון).
פסקה ל
שערא דנפיק מבתר וכו׳: השערות היוצאות לאחורי אזניו כולן הן בשוה אינן יוצאות זה מזה (כמ״ש לעיל אות כ״ד) והוא תקון שלם, תקון נאה, תקון יפה, נחמד למראה. התשוקה והשמחה של הצדיקים, שהם בז״א, הוא לראות ולהתדבק בתקוניו של עתיק הסתום מכל. שהוא א״א.
פסקה לא
י״ג נימין דשערין וכו׳: י״ג נימין, דהיינו אגודות שערות עומדות מצד זה ומצד זה של הגלגלת, שהוא הכתר דא״א, כנגד פניו. ובהן מתחילות השערות להתחלק. אין בחינת שמאל בעתיק הסתום הזה, שהוא א״א. הוא כלו ימין. נראה ואינו נראה סתום ואינו סתום, וזה הוא בתקוניו, כל שכן בו עצמו.
פירוש. כמו שיש י״ג חוורתא, שהם בחינות גלגלתא, כן יש י״ג נימין דשערי שהן בחינות קרומא דאוירא, כנ״ל. וענינם שוה זה לזה, שה״ס או״א וישסו״ת בימין ושמאל של הפנים שה״ס ב׳ הויות במילוי ע״ב ס״ג. ובחינת ז״א באמצעם מאחוריהם, שה״ס הויה דמ״ה. והם בחינת ג׳ קוין. ועם המלכות המקבלתם הם י״ג (כנ״ל אות י״ח).
פסקה לב
ועל האי תאיבו וכו׳: ועליו, חשקו בני ישראל לצרף ולהבחין בלבם, שכתוב, היש ה׳ בקרבנו אם אין. היינו בין ז״א שנקרא ה׳ ובין א״א, שנקרא אין. שואל, א״כ, למה נענשו. ומשיב, משום שלא עשו זה מתוך אהבה אלא בנסיון. שכתוב, ועל נסותם את ה׳ לאמר היש ה׳ בקרבנו אם אין.
פירוש. שכתוב, ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה׳ וגו׳. משמע שמלבד הריב שהיה להם עם משה על המים, שמטעם זה נקרא המקום מריבה, חטאו עוד על נסותם את ה׳ לאמר היש ה׳ בקרבנו אם אין. שמטעם זה נענשו במלחמת עמלק. ומפרש, שהחטא היה שבני ישראל רצו לדעת אם מדרגת ז״א שוכן בלבבם או מדרגת א״א. והחטא היה מפני שנסו את ה׳. ולא היה מטעם אהבתם את ה׳. וההבדל ביניהם דק מאד, כי סוף סוף הוא אותו הדבר, אלא ההבדל הוא בהמטרה שגורמת לזה, אם להרבות האהבה היתה המטרה, או לנסות לדעת, היא המטרה. ויש להסביר זה בדרך משל, באדם המסתכל ביופי של אשה לאחר שהיא אשתו, או מטרם שנשאה. כי לאחר הנשואין אינו מסתכל בה להבחין אם לקרבה או לרחקה, אלא כדי להרבות אהבה. וע״כ אין הסתכלותו עליה לטרח ואדרבה נהנית מאד מזה. משא״כ מטרם שנשאה, אם מסתכל עליה, אז היא אינה סובלת ומצטערת מהסתכלותו, משום שחוששת אולי יתדמה לו איזה חסרון, וידחה אותה. וע״כ מרגשת הסתכלותו לגסות ולא תוכל לסבול. ודו״ק.
פסקה לג
בפלגותא דשערי אזיל וכו׳: בהתחלקות השער שעל הגלגלתא לימין ושמאל, הולך ביניהם דרך אחד המאיר לר״ע עולמות. וממנו, מאיר הארח שבמקום התחלקות השער שעל גלגלתא דז״א, שהצדיקים מאירים ממנו לעולם הבא. ז״ש, וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום. ומארח הזה שבז״א, מתחלק לשש מאות ושלשה עשר דרכים של התורה המתחלקים בז״א. דהיינו תרי״ג מצות. שכתוב בו כל ארחות ה׳ חסד ואמת.
פירוש. השערות הם דינים כנ״ל. והדינים מתחלקים לימין ושמאל, שהדינים דנוקבא הבאים מכח הצמצום והמסך שבמלכות, הם בחינות ימין. והדינים דדכורא, הנמשכים מקו שמאל, הם בחינות שמאל, (עי׳ תזריע אות קנ״ב) ואלו ב׳ מיני דינים הם השורשים לכל מיני דינים ועונשים שבעולם. וכשהצדיקים מסתכלים באלו הדינים, יודעים ומכירים הדרך שהוא באמצעם, באפן שההולך בו אינו נכשל לא בדינים דימין ולא בדינים דשמאל. ודרך הזה נקרא אורחא דפלגותא דשערי. וכבר ידעת שאלו השערות דא״א אינם דינים, כי אינם דינים רק בז״א, ולא בא״א שהוא כולו רחמים וכולו ימין. אמנם שם הם תוצאות הנפעלות בסוף הכל מאותם הדינים. בסו״ה לא ידח ממנו נדח. ולפיכך, כיון שהם תוצאות האורות הנפעלות משערות, דז״א, הן מאירות וממתיקות את השערות דז״א. וז״ש ומניה נהיר ארחא דז״א. ואע״פ שהארח בין ימין ושמאל דשערות דז״א אינו נקי כל כך כמו בא״א, מ״מ מקבל הארתו מאורחא דפלגותא דשערי דא״א. שבו בא״א מאיר אורח הזה למאתן ושבעין עלמין. ומרמז כאן לאותיות רע שהם מספר מאתן ושבעין, כלומר שכל ה רע הנמצא בעולמות מתמתקים ומקבלים תקונם מאורח דפלגותא דשערי שבא״א. וענין אורחא דפלגותא דשערי שבז״א, וסו״ה כל ארחות ה׳ חסד ואמת נתבאר לעיל בספרא דצניעותא (דף י״ט ד״ה תקון הג׳ ע״ש).
פסקה לד
מצחא דגולגלתא רצון וכו׳: המצח שבגלגלת דא״א, נקרא רצון. כי רצון הרצונות נגלה במצח ההוא. כנגד זה למטה כתוב, והיה על מצחו תמיד לרצון וגו׳. ומצח הזה שנקרא רצון, הוא הגילוי האורות של כל הראש והגלגלתא, המתכסים בארבע מאות ועשר עולמות.
פירוש. הגולגלתא מתחלק לב׳ ראשים גולגלתא ואוירא. (כנ״ל אות כ״ג) שה״ס ם׳ ל׳ דצלם. דהיינו בחינת או״א וישסו״ת שב ם׳ דצלם אין הי׳ יוצאת מאויר לעולם כמו באו״א. וה״ס ראש הנק׳ גלגלתא. ובמוחא דאוירא שהוא ראש הב׳. וסוד ל׳ דצלם שהיא בחינת ישסו״ת, בו יוצא הי׳ מאויר בשעת גדלות. (כנ״ל בספרא דצניעותא דף ד׳ ד״ה פירוש ע״ש) וכנגדם מתחלקים ג״כ הכלים דחצוניות ראש דא״א ל ם׳ ו ל׳ אשר בחינת ה ם׳ שבחיצוניות הראש, הוא מקום השערות שמקורם מקרומא דאוירא, דהיינו י׳ שנכנסה באור, וכיון שה י׳ אינה יוצאת עוד משם ע״כ נקבע שם מקום השערות בקביעות. ובחינת ה ל׳ שבחיצוניות הראש הוא ממצח דא״א ולמטה, כי מחמת שה י׳ יוצאת שם מאויר, אין שם מקום לצמיחת שערות בקביעות. אלא בשעה שאין עת רצון, נמצאים שערות הגלגלתא יורדים ומכסים המצח, ובעת רצון מסתלקים השערות מלכסות המצח, והמצח מתגלה. ואז מתגלים שם האורות המכוסים ב ם׳ דצלם שה״ס הגלגלתא וז״ש, וההוא מצחא דאקרי רצון הוא גילויא דכל רישא וגלגלתא, כי כל האורות המכוסים בגלגלתא, שה״ס ם׳ דצלם, מתגלים במצחא, שה״ס ל׳ דצלם.
ומספר ארבע מאות ועשר רומז על סוד הכיסוי, שסוד העשר העודפות על ארבע מאות ה״ס המלכות הבלתי ממותקת שנתערבה בבינה, בסוד הי׳ שנכנסה באור. וע״כ יש חו״ב תו״מ עם מלכות ממותקת ועשרה נוספות ממלכות הבלתי נמתקת. שמטעם המצא מלכות הזו בקביעות ב ם׳ דצלם ע״כ האורות דגלגלתא, שהיא סוד ם׳, מכוסים ונעלמים. וז״ש גלוייא דכל רישא וגלגלתא דמתכסייא בארבע מאה ועשר עלמין. שה״ס חו״ב תו״מ, שכל אחת מאה, ומלכות הבלתי נמתקת הקבועה שמה שה״ס עשרה. כמ״ש לעיל (באות כ״ה) אמנם במצחא מתגלים.
פסקה לה
וכד אתגליא אתקבלא וכו׳: וכשנתגלה המצח, מתקבלות תפלות ישראל. מתי מתגלה. שתק ר״ש כדי שיענה מי מהחברים. שאל פעם שניה מתי. ולא ענו לו. א״ר שמעון לד׳ אלעזר בנו, מתי מתגלה המצח. אמר לו, בשעת תפלת המנחה של שבת. אמר לו ר״ש, מהו הטעם שמתגלה המצח בשעת תפלת מנחת שבת. אמר לו ר״א, משום שבשעה הזאת בימות החול, תלוי הדין למטה בז״א, כי יצחק, שה״ס קו שמאל דז״א תקן תפלת המנחה, ומהארת החכמה שבשמאל נמשכים דינים (כנ״ל צו אות קי״ד) ובשבת הוא להיפך, כי מתגלה המצח דא״א שנקרא רצון בשעה ההיא נשקט הרוגז, ונמצא הרצון, והתפלה מתקבלת. ז״ש ואני תפלתי לך ה׳ עת רצון. כי עת רצון הוא מעתיק יומין לגלות המצח. ומשום זה נתתקן מקרא הזה לאמרו בתפלת מנחת שבת. אר״ש לר״א בנו ברוך תהיה בני לעתיק יומין. ותמצא רצון המצח בשעה שתצטרך לו.
פסקה לו
ת״ח בשאר דלתתא וכו׳: בוא וראה, בשאר של מטה, כשנגלה המצח נמצא עזות, ז״ש ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם. וכאן בא״א, כשנגלה המצח, נמצא האהבה והרצון השלם וכל מיני רוגז נשקטים ונכנעים לפניו.
פסקה לז
מהאי מצחא דלתתא וכו׳: ממצח הזה שלמטה מאירים ארבע מאות בתי דינים. שה״ס חו"ב תו״מ, הנמשכים מקו שמאל דאמא לז״א, שכל אחת במספר מאה. וכשנתגלה עת רצון הזה במצח א״א, כולם נשקטים לפניו. ז״ש, דינא יתיב. שפירושו שנשאר במקומו והדין אינו נעשה. ולמדנו שלא נמצא שערות במקום הזה, במצח, משום שמתגלה, שיוצאת ה י׳ מאויר (כנ״ל אות ל״ג) ואינו מתכסה, כמו בגלגלתא המלאה שערות. הוא נתגלה, כדי שיסתכלו בעלי הדין, ויהיו נשקטים, והדינים לא יעשו.
פסקה לח
תאנא האי מצחא וכו׳: למדנו, מצח הזה נתפשט במאתים ושבעים אלף אורות הנרות המאירים מעדן העליון. עדן, פירושו חכמה. שלמדנו, שיש עדן מאיר לעדן. עדן העליון, שהוא חכמה סתימאה דא״א, אינו מתגלה והוא סתום בסתימא, דהיינו מקרומא דאוירא המקיפו (כנ״ל אות כ״א) ואינו מתחלק לדרכים כמו שאמרנו. שאין הארתו יוצא לחוץ ועדן הזה שלמטה, שהוא בינה שחזרה לחכמה דהיינו ישסו״ת, מתפרש בשבילים שלו לל״ב שבילים של חכמה.
פסקה לט
ואע״ג דמתפרש האי וכו׳: ואע״פ שעדן הזה שלמטה, בינה, מתחלק בשבילים שלו, לל״ב שבילי החכמה, אין מי שישיג אותו חוץ מז״א הזה, ועדן שלמעלה אין מי שישיג אותו ואת השבילים שלו חוץ מאותו אריך אנפין. ז״ש אלקים הבין דרכה והוא ידע את מקומה. אלקים הבין דרכה, זהו עדן שלמטה, דהיינו החכמה הנמשכת מישסו״ת, שיודע אותה ז״א, ולא אחר, אבל הוא משפיע אותה למלכות. והוא ידע מקומה, זהו עדן שלמעלה, שהוא חכמה סתימאה דא״א, שיודע אותה עתיק יומין הסתום מכל. ואינו משפיע אותה למטה. ומ״ש בז״א שאחר אינו יודע אותה, היינו הבא לקבל חכמה ממנו עצמו. אבל הבא לקבל מן המלכות. יודע אותה.
פסקה מ
עינוי דרישא חוורא וכו׳: העינים של ראש הלבן, שהוא כתר דא״א הנקרא גולגלתא. משתנות משאר עינים. אין כסות על העין ואין גבות על העין. מהו הטעם. הוא משום שכתוב, הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. שפירושו ששומר ישראל שלמעלה, שהוא ז״א שעיניו דא״א שומרים אותו. וכתוב, אשר עיניך פקוחות, בלי כסות, ולמדנו, כל מה שבא ברחמים אין לו כסות על העין ואין לו גבות על העין, כל שכן הראש הלבן שאינו צריך כלום.
פירוש. כמ״ש לעיל (אות ל״ג) שכמו שיש בפנימיות הראש דא״א גלגלתא ומוחא דאוירא, כן הוא בחיצוניות הראש. וע״כ הוא מתחלק לב׳ חלקים למקום שערות, שה"ס ם׳ דצלם, שאין היוד יוצא מאויר. ומקום הפנים החלק משערות, שה״ס ל׳ דצלם, שבו יוצא ה י׳ מאויר, שהוא שורש השערות, וע״כ אין שם שערות. אמנם גם החלק משערות שהוא ל׳ דצלם מתחלק לפי עצמו ב מ׳ ל׳ צ׳. אשר ב׳ אודנין ומצחא ה״ס ה ם׳ של ה ל׳ שה״ס חב״ד, וב׳ עיינין וחוטמא הם חג״ת, ב׳ שפוון ולשון הם נה״י. והפה הוא מלכות. וז״ס שהעינים אע״פ שהם חכמה מכל מקום אינם מאירים בבחינת חו״ב, אלא בבחינת חו״ג שהם ו״ק דחכמה. כי האודנין הם חו״ב והם נכסו בסוד ם׳ דצלם. וע״כ לא נזכר תקון אודנין בא״א. באפן שב׳ עינים ה״ס ו״ק דחכמה. ונבחנים משום זה לחו״ג דגלגלתא דא״א. (ועי׳ כל זה בתלמוד עשר ספירות חלק י״ג דף אלף תע"א אות פ׳)
והנה בהארת החכמה בז״א נוהג הופעת הדינים בסוד השמירה והכיסוי על הארת החכמה שלא יינקו ממנה החצונים. (כנ״ל פקודי אות שע״ו, צו אות קט״ו) משא״כ בא״א ששם כולו רחמים. וז״ש לית כסותא על עינא שאין פחד מפני יניקת חיצונים שאינם מגיעים ח״ו למקום גבוה הזה. ולית גבינין על עינא, שהם יורים על דינים, וא״א הוא כולו רחמים. וז״ש כל מה דאתי ברחמי לית כסותא על עינא, כי הכיסוי היא דינים המכסים הארת החכמה. שאין זה נוהג במקום רחמים כ״ש רישא חוורא דלא בעא מידי. כי החיצונים לא יגיעו אליו מחמת גבהו. ואין חשש מפני יניקתם. ומה גם שהוא כולו רחמים ואין בו דין.
פסקה מא
אמר ר׳ שמעון וכו׳: א״ר שמעון לר׳ אבא, למה זה רמוז. אמר לו, לדגת הים, שאין להם כסות על העין ואין להם גבות עינים, ואינם ישנים, ואינם צריכים שמירה על עיניהם, מפני שנמשכים ברחמים. כל שכן עתיק מכל עתיק שאינו צריך שמירה. וכל שכן שהוא משגיח על הכל והכל נזונים בו, ואינו ישן. ז״ש הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. ששומר ישראל של מעלה, שהוא ז״א.
פסקה מב
כתיב הנה עין וגו׳: כתוב, הנה עין ה׳ אל יראיו, שמשמע עין אחת. וכתוב, עיני ה׳ המה משוטטות בכל הארץ. שמשמע שתי עינים. ומשיב, לא קשיא, כאן בז״א, הן ב׳ עינים. כאן בא״א, הן עין אחת. ועם כל זה שתי עינים הן, אלא שנחזרו לאחת, עין, שהיא לבן בתוך לבן, ולבן הכולל כל לבן.
פירוש. בז״א, עין ימין היא חסדים ועין שמאל היא הארת חכמה, וע״כ הן ב׳ בחינות. מה שאין כן בא״א, שאין בו שמאל והוא כולו ימין, ונמצא שגם עין שמאל שבו אע״פ שהיא חכמה, מכל מקום היא מוחזרת לחסדים, כלומר שאין לחכמה שום שליטה. ושתיהן בבחינה אחת, שהיא חסדים. וז״ש, ועכ״ד תרי עיינין אינון ואתחזרו לחד, שאין הפירוש שגם עין שמאל הוא חסדים שא״כ היו באמת רק עין אחת, אלא הפירוש שהם ב׳ עינים, ב׳ בחינות, שהימין הוא חסד, והשמאל היא חכמה, אלא שנחזרו לאחת. שהשליטה היא לאחת שהיא חסדים.
ונודע שיש בכל עין ג׳ גווני עינא, שהם לבן אדום ירוק, שה״ס ג׳ קוין, ימין, שמאל, אמצע, שימין הוא חסדים, ושמאל הוא חכמה, ואמצע הוא כלול משניהם. ולפי האמור שבא״א כולו ימין, איך מתבארים בו ג׳ גווני עינא. וז״ש, עינא דאיהי חוור בגו חוור, וחוור דכליל כל חוור, והוא כעין שאומר הזהר לחלק בין עתיק לא״א, שעתיק הוא בבחינת דא לעילא מן דא, שהוא בחינת כתר המרומם לגמרי מחכמה, אבל א״א יש בו ג״כ חכמה, אלא הוא דא לגו מן דא, שהחכמה סתימאה שלו הוא בתוך הגלגלתא שהיא הכתר, והשליטה היא לגלגלתא, אף כאן יש ב׳ עינים חסדים וחכמה, אלא שהשמאלית שהיא חכמה היא בתוך הימנית שהיא חסדים. ועד״ז ב׳ קוין ימין ושמאל שבכל עין שלו הם ג״כ דא בגו דא, שקו השמאל הוא בתוך קו הימין, וע״כ אע״פ שקו שמאל הוא אדום הוחזר להיות לבן, וב׳ הקוין הן חוור בגו חוור. ולפי״ז קו האמצעי הכולל ימין ושמאל, שהם בכל מקום, לבן ואדום, שבשביל זה נעשה קו האמצעי ירוק, הכלול מלבן ואדום, כמו החמה. אבל כאן שהשמאל אינו אדום אלא הוחזר ללבן. נמצא קו האמצעי כולל ב׳ בחינות לבן. וז״ש, חוור דכליל כל חוור, דהיינו קו האמצעי שבעין דא״א, שאינו ירוק, אלא לבן הכולל כל לבן, שכולל לבן של ימין והלבן של שמאל. וההפרש ביניהם הוא שזה לבן ממקורו, וזה אדום ממקורו אלא שהוחזר ללבן.
פסקה מג
חוורא קדמאה וכו׳: לבן הראשון, מאיר ועולה ויורד להסתכל בזה שצרור בצרור. למדנו, הכה לבן הזה, והדליק ג׳ נרות הנקראים הוד והדר וחדוה. ולוהטים בשמחה בשלמות.
פירוש. שעתה מבאר ג׳ גווני דעינא שבעין ימין דא״א, שהם סוד ג׳ קוין, כנ״ל בדבור הסמוך. ומפרש תחלה קו השמאל שבעין ימין דא״א. ונודע שכל קו מג׳ קוין כלול משלשתם, וע״כ מפרש ג׳ בחינות הארות בקו השמאל הזה, שהם בחינות ג׳ קוין שבו. וז״ש חוורא קדמאה, שהוא שמאל, נהיר בחסדים דקו ימין שבו, וסליק, היינו הארת חכמה שמאירה ממטה למעלה, החוזרת לחסד כנ״ל. ונחית, היינו בחסדים דקו אמצעי שבו, המאיר ממעלה למטה. לאסתכלא דצריר בצרורא, היינו להשפיע כל ג׳ קוין אלו אל המלכות, שנקראת צרור החיים. ונודע שכל עין כולל ע״ס, שהם חג״ת נהי״מ והחסד כלול מג״ר. והן מתחלקות בג׳ קוין אלו, גבורה הוד יסוד, הם בקו שמאל, וחסד נצח ת״ת, הם בקו ימין, וכללוה הג״ר שבחסד נמשך בקו אמצעי. כמ״ש לפנינו. וכאן מפרש ג׳ ספירות שבקו שמאל. וז״ש, בטש האי חוורא, דהיינו שנזדווג בבחינת המלכות שבו, ואדליק ג׳ בוציני דאקרון הוד והדר וחדוה, דהיינו הוד יסוד גבורה. כי הדר הוא יסוד. וחדוה היא גבורה, בסוד שהוא יין המשמח. ומה שחושב יסוד בשמאל, הוא כי קו האמצעי שהוא ת״ת ויסוד, נחלקים לב׳ בחינות, שהת״ת נוטה לחסד ולימין, והיסוד לגבורה ולקו שמאל.
פסקה מד
חוורא תנינא וכו׳: לבן השני, שהוא קו ימין שבעין ימין דא״א. מאיר, מבחינת ימין שבו, ועולה, מבחינת שמאל, המאיר בו ממטה למעלה, ויורד, הארתו ממעלה למטה בבחינת קו האמצעי. והכה והוציא ג׳ נרות אחרים הנקראים נצח חסד ותפארת. ולוהטים בשלמות בשמחה. כמ״ש כל זה לעיל בדבור הסמוך.
פסקה מה
חוורא תליתאה וכו׳: לבן השלישי, שהוא קו האמצעי שבעין ימין דא״א, מאיר ג״כ בג׳ הארות דג׳ קוין, לוהט ומאיר, מבחינת ימין, ויורד, מבחינת קו אמצעי, ועולה, מבחינת הארת השמאל החוזר לימין כנ״ל. ויוצא מסתימת המוח, כלומר שמוציא הארה ממוחא סתימאה הכוללת ג״ר. ומכה בנר האמצעי שבשביעי, דהיינו שמזדווג בקו האמצעי שבבינה הנקראת שביעי. שקו האמצעי שבה היא דעת. שעי״ז היא מוציא מן הבינה כללות הג״ר. ומוציא דרך להאיר למוח התחתון, לז״א, ולוהטים כל הנרות שלמטה. שבז״א. פירוש. כי ז״א שהוא קו אמצעי שלמטה מקבל מקו האמצעי הזה, שבעין דא״א, בעת שמתדבק בו בסוד אשר עין בעין נראה אתה ה׳. כמ״ש לפנינו. אמר ר׳ שמעון, יפה הוא. ועתיק יומין יפקח עין זו עליך בשעה שתצרך לו. וע״כ ביאר ג׳ גווני עינא שבעין ימין דא״א, שכל אחד מהם מאיר בג׳ קוין.
פסקה מו
תאנא חוור בגו וכו׳: אחר שפירש ג׳ חוורין דעין ימין, ממשיך לפרש ג׳ חוורין דעינא שבעין שמאל דא״א. ואומר, למדנו, לבן בתוך לבן, שקו השמאל הוחזר ללבן, מחמת שבא בתוך לבו שבימין. כנ״ל. ולבן הכולל כל לבן, שהוא קו האמצעי, הכולל ימין ושמאל שהם לבן תוך לבן. ומפרש. לבן הראשון, שהוא השמאל שבעין שמאל שהוחזר ללבן, מאיר מהארת ימין, ועולה מהארת שמאל, ויורד למטה מהארת קו האמצעי, לשלשה נרות שבצד שמאל, שהם גבורה הוד יסוד כנ״ל, ולוהטים. ורוחצים כלבן הזה כמי שרוחץ גופו בבשמים טובים ובריחות, על מה שעבר עליו בתחילה.
פירוש כל אלו הפרצופין נתקנו מז׳ מלכים דנקודים שנשברו. ונתבאר לעיל סבת שבירתם מפני שלא היה תקון קוין בז״ת, והיה השמאל מתגבר ומאיר ממעלה למטה ובא לבי״ע וע״כ נשברו ומתו (כנ״ל אות י״ב ע״ש) ולפיכך עתה, כשחזר קו השמאל להתתקן באצילות, בבחינת עין שמאל דא״א, ובבחינת דא לגו מן דא, דהיינו חוור בגו חוור (כנ״ל אות מ״ב) שהשמאל הוחזר כולו לימין, היה רוחץ עצמו בלבן הזה, כלומר, שע״י התכללותו בלבן, דהיינו בחסדים, נטהר מכל הפגמים שהיו לו בעת שבירת הכלים. וז״ש, ואסחן בהאי חוורא כמאן דאסחי גופיה בבוסמין טבין ובריחין, כי החסדים שהשמאל נכלל בהם היה לו כבשמים וריחות, על מה דהוו עלוי בקדמיתא, דהיינו שנטהר מכל מה שהיה עליו בתחילה, בעת שבירת הכלים. ונפטר מכל הדינים הללו ע״י התכללותו זו.
פסקה מז
חוורא תנינא וכו׳: אחר שביאר בחינת קו שמאל שבעין שמאל דא״א, מבאר, לבן השני, שהוא בחינת הימין שבעין שמאל דא״א, יורד ועולה ומאיר, דהיינו בהארות ג׳ קוין כנ״ל, לג׳ נרות שבצד ימין, שהם חסד ת״ת, נצח, כנ״ל. ולוהטים ומתרחצים בלבן הזה שבעין ימין, שנכללו בו בסוד חוור גו חוור כנ״ל, כמי שרוחץ גופו בבשמים טובים ובריחות על מה שהיה עליו בתחילה, דהיינו בזמן שבירת הכלים כנ״ל. ואין להקשות הרי הוא בחינת ימין, וא״כ מה לו להתרחץ בלבן של עין ימין בסוד חוור גו חוור. כי הענין הוא, שאפילו קו ימין דעין שמאל, היה בעת שבירת הכלים תחת שליטת השמאל, וצריך עתה להתמתק בלבן שבעין ימין דא״א.
פסקה מח
חוורא תליתאה וכו׳: אחר שכבר ביאר ב׳ חוורין, שהם ב׳ קוין ימין ושמאל שבעין שמאל דא״א, מבאר עתה לבן השלישי, שהוא קו האמצעי שבעין שמאל דא״א. הוא מאיר ועולה ויורד, דהיינו כדרך הארת ג׳ קוין כנ״ל, ועל ידו, יוצא אור לבן, דהיינו חסדים, מפנימי פנימיות של המוח, דהיינו מח״ס דא״א, ובוטש בשער שחור דז״א, כאשר צריך, ובראש, ובמוח של ראש של ז״א. ומאיר לשלש ספירות שנשארו, שהם חכמה בינה דעת, כי לא נגלה עד עתה רק חג״ת נה״י. והם נגלות כפי שנצרך לגלות, אם טוב לפני עתיק הסתום מכל, לגלות.
פירוש כמו שחוורא תליתאה דעין ימין דא״א האיר למוחא תתאה, שהוא ז״א, מטעם שנתבאר לעיל (אות מ״ה) אף כאן חוורא תליתאי דעין שמאל דא״א מאיר לז״א. וז״ש ובטש בשערא אוכמא, דהיינו ז״א ששערותיו שחורות בסו״ה שחורות כעורב. וברישא שהוא גלגלתא שלו. ובמוחא דרישא, שהוא חב״ד שלו.
ואין להקשות, הרי מקודם לכן אמר, שבא״א הוא עין אחת, ולמה חושב כאן ב׳ עינים. והענין כי ע״כ מקדים ואומר (באות מ״ב) וכן להלן, תרי עיינין אינון ואתחזרו לחד, כלומר שהם באמת ב׳ עינים, אלא לפי שגם השמאל הוא לבן וחסדים כמו הימין, נחשבים שתיהן כאחת. אמנם הם ב׳ עינים ובכל אחת ג׳ חוורין, כמבואר.
פסקה מט
ותאנא לא סתים וכו׳: ולמדנו, העין ההיא דא״א אינה סתומה, והם שתי עינים, והוחזרו לאחת. כי הכל הוא ימין ואין בו שמאל לא ינום ולא יישן, ואינו צריך שמירה. אין מי שיגין עליו, הוא מגין על הכל, והוא משגיח על הכל. ומההשגחה של העין הזו נזונים כולם.
פסקה נ
תאנא אי עינא וכו׳: למדנו אם עין זו דא״א היתה נסתמת רגע אחד, לא יכלו כולם להתקיים. משום זה נקראת עין פקוחה עין עליונה, עין קדושה, עין של ההשגחה, עין שלא ינום ולא יישן, עין שהיא שמירת הכל, עין שהיא קיום הכל. ועל זה כתוב, טוב עין הוא יבורך. אל תקרא יבורך אלא יברך. כי זה, נקרא טוב עין, וממנו מברך לכל.
פסקה נא
ותאנא לית נהירו וכו׳: ולמדנו, אין אור לעין התחתונה דז״א, להתרחץ מאדמימות ומשחרות, חוץ כשהוא רואה מאור הלבן של העין העליונה דא״א, הנקרא טוב עין. ואין מי שיודע כאשר מאירה העין העליונה הקדושה הזו דא״א, ורוחצת לעין התחתונה הזו דז״א חוץ ממנו.
פסקה נב
וזמינין צדיקייא זכאי וכו׳: ועתידים הצדיקים, זכאים עליונים, לראות זה, העין דא״א, ברוח החכמה. ז״ש, כי עין בעין יראו. מתי יהיה זה, בשוב ה׳ ציון. וכתוב, כי עין בעין נראה אתה ה׳. ואם לא העין הטובה העליונה, דא״א, שמשגיחה ורוחצת את העין התחתונה, דז״א, לא היה יכול העולם להתקיים אפילו רגע אחד.
פסקה נג
תאנא בצניעותא דספרא וכו׳: למדנו, בצניעותא דספרא, ההשגחה של העין התחתונה כאשר אור העין העליונה משגיח בו, ונכנס אור זה של העין העליונה בעין התחתונה דז״א, מאיר הכל ממנו, ז״ש, אשר עין בעין נראה אתה ה׳.
פסקה נד
כתיב הנה עין וגו׳: כתוב, הנה עין ה׳ אל יראיו, וכתוב, עיני ה׳ המה משוטטים בכל הארץ. היינו, אם זכו, עין ה׳ אל יראיו. שהיא העין העליונה דא״א, לא זכו, עיני ה׳ המה משוטטים, שהיא עין שלמטה, דז״א.