אור ברסלב

הסולם על ספר הזהר· הרב יהודה לייב הלוי אשלג

האדרא זוטא

האזינו

פסקה א

תאנא בההוא יומא וכו': למדנו, באותו יום שר"ש רצה להסתלק מן העולם, והיה מסדר דבריו נתאספו החברים אצל ר"ש, והיו לפניו ר' אלעזר בנו ור' אבא ושאר החברים, והיה הבית מלא. נשא ר"ש עיניו וראה שנתמלא הבית. בכה ר"ש ואמר, בזמן אחר כשהייתי חולה, היה לפני, ר' פנחס בן יאיר, ועד שבררתי מקומי בגן עדן, חיכו לי עד עתה. וכשחזרתי, היתה אש מסובבת לפני, ומעולם לא נפסק, ולא נכנס אדם אלי אלא ברשות. ועתה אני רואה שנפסק האש, והנה נתמלא הבית.

פסקה ב

עד דהוו יתבי וכו': בעוד שהיו יושבים, פתח עיניו ר"ש, וראה מה שראה. ואש סובבה את הבית. יצאו כולם, ונשארו ר' אלעזר בנו, ור' אבא, ושאר החברים ישבו מבחוץ. אר"ש, לר' אלעזר בנו, צא וראה אם ר' יצחק ישנו כאן, כי אני ערבתי לו (כנ"ל ויחי אות קנט) אמור לו, שיסדר דבריו, וישב אצלי. אשרי חלקו.

פסקה ג

קם ר"ש ויתיב וכו': קם ר' שמעון, וישב, וצחק, ושמח. אמר, איפוא הם החברים. קם ר' אלעזר, והכניסם. ישבו לפניו. נשא ידיו ר' שמעון, והתפלל תפלה, והיה שמח, ואמר אלו החברים שהיו נמצאים בבית האדרא, דהיינו באדרא רבא, יזדמנו כאן. יצאו כולם. ונשארו רבי אלעזר בנו, ור' אבא, ור' יהודה, ור' יוסי, ור' חייא. בתוך כך נכנס ר' יצחק. אמר לו ר"ש, כמה יפה חלקך, כמה שמחה צריכה להתוסף לך ביום הזה. ישב ר' אבא אחורי כתפיו, ור' אלעזר לפניו.

פסקה ד

אר"ש הא השתא וכו': א"ר שמעון, הנה עתה שעת רצון היא. ואני רוצה לבא בלי בושה לעולם הבא. והנה דברים קדושים שלא גליתי עד עתה, אני רוצה לגלות לפני השכינה, שלא יאמרו, שבחסרון נסתלקתי מן העולם. ועד עתה היו נסתרים בלבי, כדי ליכנס בהם לעולם הבא.

פסקה ה

וכך אסדרנא לכו וכו': וכך אני מסדר אתכם, רבי אבא יכתוב, ור' אלעזר ילמוד בפה, ושאר החברים ידובבו בלבם. קם ר' אבא מאחורי כתפיו. והיה ר' אלעזר בנו יושב לפניו, א"ל ר"ש, קום בני, כי אחר ישב במקום זה. קם ר' אלעזר.

פסקה ו

אתעטף ד"ש ויתיב וכו': נתעטף ר"ש בלבושו, וישב. פתח ואמר. לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה. לא המתים יהללו יה, כך הוא ודאי, שהם נקראים מתים, כי הקב"ה נקרא חי, והוא שורה בין אלו הנקראים חיים, דהיינו הצדיקים, ולא עם אלו הנקראים מתים, דהיינו הרשעים. וסוף הכתוב מוכיח שכתוב, ולא כל יורדי דומה, דהיינו כל אלו היורדים למלאך דומה, שישארו בגיהנם. אבל לא כן אלו הנקראים חיים. שהם הצדיקים, אשר הקב"ה רוצה ביקרם.

פסקה ז

אר"ש כמה שניא וכו': א"ר שמעון כמה משונה שעה זו, מאדרא רבא שבפרשת נשא, כי באדרא נזדמן הקב"ה ומרכבותיו. ועתה הרי הקב"ה כאן, שבא עם הצדיקים שבגן עדן, מה שלא קרה באדרא. והקב"ה רוצה בכבודם של הצדיקים יותר מכבוד של עצמו, כמ"ש בירבעם שהיה מקטר ועובד לעבודה זרה. והקב"ה המתין לו, ולא הענישו, וכיון שהושיט ידו כנגד עדו הנביא, נתיבשה ידו. שכתוב ותיבש ידו וגו'. ועל שעבד עבודה זרה לא כתוב, אלא על מה שהושיט ידו לעדו הנביא. ועתה הקב"ה רוצה בכבוד שלנו, שהצדיקים כולם שבגן עדן באו עמו.

פסקה ח

אמר הא רב וכו': אמר, ר"ש, הרי רב המנונא סבא כאן, וסביב לו ע' צדיקים חקוקים בעטרות, ומאירים כל אחד ואחד מזהר זיו עתיקא קדישא, הסתום מכל סתומים, והוא בא בשמחה לשמוע אלו הדברים שאני אומר. בעוד שהיה יושב, אמר, הרי ר' פנחס בן יאיר כאן, התקינו מקומו. נזדעזעו החברים שהיו שמה, וקמו וישבו בירכתי הבית. ור' אלעזר ור' אבא נשארו לפני ר' שמעון. א"ר שמעון, באדרא רבא, נמצאנו, שכל החברים היו אומרים, ואני עמהם. עתה אני אומר בלבדי וכולם יקשיבו לדברי, עליונים ותחתונים. אשרי חלקי ביום הזה.

פסקה ט

פתח ר"ש ואמר וכו': פר"ש ואמר, אני לדודי ועלי תשוקתו. כל הימים שהייתי קשור בעולם הזה, בקשר אחד נקשרתי בהקב"ה, ומשום זה עתה, ועלי תשוקתו. שהוא וכל המחנה שלו באו לשמוע בשמחה דברים סתומים ושבח עתיקא קדישא, הסתום מכל הסתומים הפרוש ונבדל מכל, ואינו נבדל, שהרי הכל מתדבק בו, והוא מתדבק בכל, הוא הכל.

פסקה י

עתיקא דכל עתיקין וכו': העתיק שבכל עתיקים, שהוא הנקרא רישא דלא אתיידע, הסתום מכל סתומים, התתקן ולא התתקן. התתקן כדי לקיים הכל, כי הוא פרצוף הראשון דאצילות, וע"י תקוניו, נתקיים הכל. אבל מבחינת עצמו לא נתתקן, כי התקונים שלו אינם מגלים כלום מבחינתו, והוא לא שכיח. כלומר, בלתי מושג.

פסקה יא

כד אתתקן אפיק וכו': כשנתתקן הוציא ט' אורות, שהם ט' ספירות כח"ב חג"ת נה"י דאריך אנפין, אשר לבושיו הם או"א וזו"ן. והם לוהטים ממנו, מרישא דלא אתיידע, מתקוניו, ואלו ט' אורות מאירים ממנו, בחסדים, ולוהטים ממנו בגבורות, והולכים ומתפשטים לכל עבר, הן לחכמה והן לחסדים. כמו נר שמתפשטים ממנו אורות לכל עבר, וכשיקרבו לדעת אותם האורות המתפשטים, לא נמצא אלא הנר בלבדו. כלומר שאין הנר והאורות המתפשטים מן הנר ב' דברים, שהרי לאור המתפשט מן הנר אין לו שום מציאות ושליטה בפני עצמו, אלא כל מציאותו הוא תוך הנר, ואם תקח הנר למקום אחר יהיו האורות המתפשטים במקום אחר. ולא ישאירו משהו מהם במקום הא'. כך הוא עתיקא קדישא, הוא נר עליון סתום מכל סתומים, ואינו מושג זולת האורות המתפשטים ממנו, שמהם מתגלים ומהם נסתרים, והם הנקראים שם הקדוש. אבל האורות המתפשטים מן עתיקא קדישא אין להם שום מציאות ח"ו בפני עצמם, אלא כל מציאותם היא בתוך עתיקא קדישא, אע"פ שהם מושגים ועתיקא קדישא אינו מושג, דהיינו כדמיון האורות המתפשטים מן הנר. ומשום זה הכל אחד.

פירוש. תחילת כל הספירות הוא הכתר, ונקרא עתיקא מלשון ויעתק משם, כי הוא נשגב ומרומם ואין בו שום השגה, כי בו מתלבש אין סוף ב"ה. ויש ב' פרצופין בסוד הכתר, הא' נקרא רישא דלא אתיידע. והב' נקרא אריך אנפין. ורדל"א הוא בחינת הנסתר לגמרי, ומאריך אנפין מתחיל הגילוי. ולפי שיש שינוי בין ב' פרצופין האלו, הוא מזהיר על היחוד והאחדות, וממשיל אותם כמו הנר והאורות המתפשטים ממנו, כן התפשטו ט' ספירות דא"א מן רישא דלא אתיידע, ואינם ח"ו שום תוספות במציאות, כי כל מציאות הט"ס דא"א הם בתוך רישא דלא אתיידע כמו שכל מציאות האורות המתפשטים מן הנר אין להם מציאות חוץ מן הנר, אלא שהם נתנים, להנות בני אדם מאור הנר. כך ט' אורות דא"א יש בהם תקונים כלפי בני אדם שיכלו להשיגם. באפן שההבדל בין המדרגות הוא הבדל בערך בני אדם והשגתם. ולא כלום מבחינת המציאות, כי הכל הוא אין סוף. כמו הנר והאורות המתפשטים. וזהו ענין עמוק מאד. ולעיל, במבוא לספר הזהר, בארנו הדברים. ומשם תבין הענין.

ומה שחושב רק ט' ספירות בא"א ואינו אומר עשר ספירות. הוא מטעם כי מיתוק המלכות בבינה נעשה בראשונה בפרצוף א"א, כי המלכות עלתה לבינה דרדל"א, והוציאה א"א, שהוא בחינת בינה ותו"מ דרדל"א לחוץ, והוא נתתקן לפרצוף בט' ספירות, והמלכות שלו היא עטרת יסוד, ומלכות העקרית שלו היא בבינה דרדל"א. וע"כ אין בו אלא ט"ס. ועי' לעיל (בזהר בראשית א', אות ב' בהסולם) שם בארנו אלו ב' הפרצופין באורך. ולפי שעלתה המלכות לבינה דרדל"א נעשה זכר ונקבה ברדל"א, המכונים עתיק ונוקביה. וכן בא"א יש זכר ונקבה כמ"ש שם. גם צריך שתדע, שאלו ט"ס דא"א כוללים כל הפרצופין שבאצילות. כי כח"ב ה"ס ג' רישין שלו. וחג"ת ה"ס ג' רישין לאו"א. ונה"י, ה"ס ג' רישין לזו"ן. כי אי אפשר לומר שהכונה היא לט' ספירות דא"א בלבד, כי גם הם אינם מושגים לתחתונים, ואיך אומר עליהם, נהורין דמתפשטן דמתגליין וכו' אלא הכונה היא על התפשטותם לאו"א וישסו"ת וזו"ן. וזכור הקדמת ר"ש לאדרא רבא בהמשל של הבוצינא ונהורין דמתפשטין מניה, אשר אין שום שינוי מציאות בכל המדרגות והשינוים שאנו דורשים באצילות, אלא אין כאן אלא א"ס ב"ה בלבדו יחיד ומיוחד, והמדרגות המתפשטות יש להן ערך כאורות המתפשטים מן הנר. ולא תכשל ח"ו בזמן ומקום וריבוי מחמת הבחנות המדרגות שתמצא להלן. וטוב לעיין היטב לעיל במבוא לספר הזהר, כי אין כאן המקום להאריך בזה.

פסקה יב

ומה דאמרי חברנא וכו': ומה שאמרו החברים, בספרים הראשונים שאלו השינוים המתפשטים ממנו ית' הם מדרגות שנבראו, כלומר שהם מתהוים מחמת תקונים שנבראו, ועתיקא קדישא נתגלה בהם בכל אחד ואחד, משום שהם תקונים של עתיקא קדישא. כלומר שהם מיני כיסוים על הארת א"ס ב"ה, שע"י כיסוים הללו יש יכולת בתחתונים להשיגו. וזה הוא שנברא ודאי כלפי האדם. אבל באור עצמו ח"ו אין שינוי. כי בדומה לאדם המתכסה כלפי חביריו, שאין האדם עצמו מתפעל כלום מחמת הכסוים, אלא האחרים מתפעלים. אין עתה הזמן לאלו הדברים, כי כבר אמרתי אותם באדרא קדישא. ועתה אני רואה מה שלא ידעתי כך, ועד עתה היה סתום בלבי הדבר. ועתה אני בלבדי מעיד לפני המלך הקדוש, ולפני כל אלו צדיקי אמת שבאו לשמוע דברים האלו.

פסקה יג

גולגלתא דרישא חוורא וכו': הגלגלת, דהיינו כתר, של ראש הלבן, דהיינו דראש א"א, שכולו לבן, שה"ס שליטת החסד. אין בו התחלה וסיום לגילוי החכמה, שה"ס חכמה עלאה וחכמה תתאה, להיות השפעת החכמה והשפעת החסדים מאוחדים בו, לאור אחד של חסדים. איחוד השפעותיו, מתפשט ומאיר ממנו. וממנו יורשים הצדיקים ארבע מאות עולמות חמודים לעולם הבא. מן איחוד ההשפעות, שהוא ראש הלבן, נוטף טל, דהיינו שפע, כל יום, לזעיר אנפין, שהוא המקום שנקרא שמים. ובו, בטל הזה, עתידים המתים להחיות לעתיד לבא. שכתוב ויתן לך האלקים מטל השמים דהיינו טל ז"א, הנקרא שמים, ונתמלא ראשו. ומזעיר אנפין זה נוטף לחקל תפוחין, שהוא המלכות. וכל חקל תפוחין מאיר מטל הזה. קולטרא פירושו חיבור ואיחוד, כמו קלוט (חולין סט:) דקוטפוי, היינו דהשפעותיו, שהוא מלשון קטפא דגווזא (ע"ז עב:) שהיא לשון נטיפות.

פירוש. בראש א"א, שנקרא ראש הלבן, יש י"ג חוורתי דהייני י"ג מיני חסדים, שה"ס ג' קוין שבכל אחד חו"ב תו"מ, עם הכולל אותם. וה"ס ג' הויות, ב' הויות מימין ושמאל דראש, והויה אחת באמצעם לאחורי הראש. והטל שנוטף מראש א"א לז"א, הוא מד' אותיות הויה שבאמצע, שהוא הבחינה שכנגד ז"א, שהוא קו אמצעי, ואלו ארבע אותיות הויה, הן חו"ב תו"מ, כנ"ל, שמבחינת בינה שספירותיה בסוד מאות, הן ארבע מאות. וכיון שהצדיקים מקבלים טל זה לא מבחינת גלגלתא דא"א עצמו, אלא מבחינת עולם הבא, שהוא בינה, ע"כ הם נבחנים אצלם לארבע מאות עולמות. וז"ש, ומניה ירתון צדיקיא ד' מאה עלמין דכסופין לעלמא דאתי, דהיינו מבינה הנקראת עלמא דאתי. אבל בגלגלתא דא"א עצמו, כל ספירה היא במספר אלף רבוא (כנ"ל אד"ר אות ט"ז). [עי' 1]

פסקה יד

האי עתיקא קדישא וכו': עתיקא קדישא זה, שהוא א"א, הוא נסתר וגנוז. וחכמה עליונה הסתומה דא"א, נמצאת בגולגלתא ההוא, שהוא כתר דא"א. ודאי שבעתיקא הזה לא נגלה אלא הראש בלבדו, שהוא ג"ר דא"א, המכונות ראש, אבל ז"ס תחתונות דא"א מלובשות באו"א וזו"ן דאצילות והן אינן מגולות, משום שהוא הראש לכל הראשים כי כל פרצופי האצילות מתקשרים בו, שאו"א מלבישים חג"ת שלו, וזו"ן נה"י שלו. אבל שאר הפרצופין דאצילות אינם מלובשים בתחתון שלהם, אלא ג"ס תחתונות לבד, שהן נה"י, אבל כח"ב חג"ת שלהם מגולים. חכמה עליונה, שהוא ראש, כמ"ש לפנינו, סתום בו, בראש א"א, ונקרא מוח העליון, מוח הסתום, מוח שוכך ושוקט. ואין מי שישיג אותו חוץ ממנו עצמו.

פסקה טו

תלת רישין אתגלפן וכו': ג' ראשים נחקקו, זה לפנים מזה, דהיינו חכמה סתימאה בפנים הגלגלתא. וזה למעלה מזה, דהיינו רישא דלא אתיידע, למעלה מגלגלתא. ומפרש, ראש אחד הוא, חכמה סתימאה, שנתכסה ואינה נפתחת. וחכמה זו הסתומה, היא ראש לכל ראש של שאר חכמות. וזהו ראש הראשון ממטה למעלה. ראש הב', הוא ראש העליון, עתיקא קדישא הסתום מכל סתום, שהוא גלגלתא דא"א. ראש הג' העליון על הכל, הוא ראש דכל ראש, ראש שאינו ראש, כלומר כי ראש יורה שהוא התחלה להתפשטות ולהשגה, וראש הזה אין ממנו שום השגה. כי לא ידע ולא נודע מה שיש בראש הזה, כי לא נתדבק לא בחכמה ולא בתבונה. וע"ז נקרא ברח לך לך אל מקומך. והחיות רצוא ושוב. דהיינו משום שאין שם השגה. [1א, 1ב ; 2 - מאות ו' ואילך]

פירוש. אחר שבירת הכלים כשהתחיל התקון והבירור לתקן פרצופי אצילות, הנה כל הזך ביותר, דהיינו שלא יצוייר בו אחיזה לקליפות, הוא נברר תחילה. וז"ס התקון של ג' רישין, דא לגו מן דא, ודא לעילא מן דא, כי תחילה נברר רישא דלא אתיידע שהוא פרצוף עתיק, והוא בחינת לעילא מן דא, כלומר, שאין לו שום חיבור עם ספירת החכמה, שכלפי הכתר נקראת החכמה כורסיא דשביבין (לעיל באד"ר אות י"ד) משום שממנה מתפשטות חכמה עלאה וחכמה תתאה שבאצילות שבחכמה תתאה יש בה אחיזה לקליפות. ונמצא משום זה שברדל"א אין שום גילוי לחכמה. וז"ש רישא דלאו רישא וכו' דלא אתדבק בחכמתא ולא בסוכלתנו, שאין בו שום גילוי לחכמה ובינה, אלא הוא כולו בשליטת החסדים. ואחר שנתקן ראש העליון הזה, הזך מכולם, נתקנו ב' ראשים, דא לגו מן דא היינו חכמה סתימאה, לפנים מן הגלגלתא, כי תחלה נתתקנה הגלגלתא, שהיא ג"כ בחינת כתר, וג"כ כולו בשליטת החסדים, כמו רישא דלא אתיידע אלא שהוא הכתר שיש לו חיבור עם החכמה בשיעור דא לגו מן דא. שפירושו, שהחכמה מסובבת ומתקיימת מאותו הכתר. וע"כ ראש הזה אינו זך, כמו רדל"א. ואחר שני ראשים אלו שיצאו בבחינת חסדים, יצאה חכמה סתימאה, שהיא ראש להתפשטות אור החכמה, על הדרכים שיתבארו לפנינו. ולפיכך צריכים לג' ראשים, שלכל ראש פעולה מיוחדת, וכל עליון מגין על התחתון שלו.

פסקה טז

ובגין כך עתיקא וכו': ומשום זה נקרא עתיקא קדישא, שהוא גלגלתא דא"א, בשם אין. משום שבו, ברישא דלא אתיידע, תלוי אין, כלומר כיון שראש הזה גלגלתא קרוב לרדל"א, שהוא אפס ההשגה, אין השגה גם בו, וע"כ נקרא אין. שיורה שאין בו השגה כלל. ומשום זה כל אלו השערות והנימין שעל הגלגלתא, אינם מגלגלתא, כיון שאין בו שום אחיזה לדינים, אלא שיוצאים מן מוחא סתימאה, שלהיותו ראש להתפשטות החכמה, כי ממנו מתפשטת חכמה עלאה, שבסוף מתגלה החכמה בהמלכות, כבר יש שם מקום לדינים, והשערות הם שורש הדינים. מלשון, בשערה ישופני. וע"כ יוצאים ממוחא סתימאה שערות ראש ושערות דיקנא. אמנם כאן אין שום דינים בהשערות, אלא שורשים בלבד, וע"כ כולם חלקים, כלומר רכים בלי דין. והן שוות זו לזו במשקל שוה. מפני שכאן הכל הוא אור אחד של רחמים. והעורף אינו נראה. כי עורף מרמז על דין ואחורים, בסו"ה כי פנו אלי עורף ולא פנים.

פסקה יז

כלא הוא בגין וכו': הכל הוא, משום שעתיקא זה, הוא באור אחד, דהיינו בשליטת החסדים, ע"כ, אין שם שום מקום לגילוי דין, וכולו הוא בשמחה, ואינו משתנה מהארת הרחמים לעולם. כלומר אע"פ שאנו מבחינים בו ג' קוין ימין שמאל אמצע, אינו משתנה כלל מבחינת קו ימין, והוא בבחינת רחמים וחסדים לעולם. והוא נמצא בי"ג מדות הרחמים, משום שחכמה סתומה זו שבו, מתחלקת ג' פעמים לארבע ארבע שהן י"ב. והוא, עתיקא עצמו, כולל אותם ושולט על הכל. וע"כ ביחד עמו הן י"ג מדות.

פירוש. כי חכמה סתימאה יש בה ג' קוין, שבכל קו יש בו ד' ספירות חו"ב תו"מ, שהן י"ב בחינות. ועם כללות עתיקא קדישא השולט עליהם הן י"ג בחינות, שמי"ג בחינות אלו יצאו י"ג תקונים בדיקנא דא"א, הנקראים י"ג מדות הרחמים (כמ"ש להלן אות נ"ט) וכן י"ג בחינות בשערות ראש דא"א, שמונה בחינות מהם, שהם ד' בחינות דקו ימין וד' בחינות דקו שמאל, הם על הגלגלתא לצד פנים. וד' בחינות דקו האמצעי, הם על הגלגלתא מצד אחורי הראש.

פסקה יח

חד ארחא דנהיר וכו': דרך אחד מאיר באמצע התחלקות השערות, היוצאים ממוח הסתום, שהוא חכמה סתימאה, דהיינו בין ד' בחינות השערות שבקו ימין דראש, לבין ד' בחינות השערות שבקו שמאל דראש, כנ"ל בדבור הסמוך, והוא דרך שמאירים בו הצדיקים לעולם הבא. שכתוב וארח צדיקים כאור נגה וגו'. וע"כ כתוב, אז תתענג על ה'. ומארח הזה מאירים כל שאר הדרכים התלוים בז"א. שהם תרי"ג ארחין.

פירוש. כל התקונים הנאמרים כאן בא"א אינם פועלים אלא בז"א, כי ז"א מתתקן על ידיהם. ובין ב' הקוין ימין ושמאל שבא"א, יש דרך לבן הפנוי משערות, כלומר שמצד אחד, אין בו אחיזה לשום דינים שבעולם, שזה יורה היותו פנוי משערות. ומצד הב', הוא כולל ימין ושמאל בבת אחת, שהרי הוא מתוקן בין ב' הקוין ימין ושמאל. ולפיכך דרך הזה משפיע לדרך שבין ימין ושמאל דז"א, אשר השמאל שבשערות ראשו הם בחינת דינים, ועכ"ז, יש מציאות קו אמצעי, הכולל ימין ושמאל דשערות ראש דז"א, שאין בו דינים כלל, מחמת התכללות קו האמצעי, והוא מטעם היותו מקבל מאורחא דפלגותא דשערי דא"א, אשר בו גם הקו שמאל אין בו דין כנ"ל. ומדרך הזה דפלגותא דשערי דז"א מקבלים הצדיקים לעולם הבא, אשר ע"כ הם עולים תמיד במדרגות הקדושות עד שזוכים לגמר התקון. שזסו"ה וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום. (ועי' באד"ר אות ל"ג).

פסקה יט

האי עתיקא סבא וכו': עתיקא זה, שהוא א"א, זקן הזקנים, שממנו נמשכים או"א עלאין, הנקראים זקנים. שהוא כתר עליון למעלה, דהיינו כתר דא"א, שמתעטרים בו כל העטרות, דהיינו כל המוחין, כי המוחין מכונים עטרות, שהם ז' תקוני הראש שיתבארו לפנינו, וי"ג תקוני דיקנא, והכתרים מאירים ממנו, שהם או"א, וכל שאר הנרות, דהיינו ז' תחתונות שיש בהן דינים, מתלהטים ממנו ומאירים, ועם כל זה, הוא עצמו, הוא נר עליון נסתר שאינו נודע.

פסקה כ

האי עתיקא אשתכח וכו': עתיקא זה, דהיינו א"א, נמצא בג' ראשים, שהם גלגלתא, אוירא, וחכמה סתימאה (כנ"ל באד"ר אות כ"ג בהסולם) וכלולים בראש אחד, שהם בכללם, ראש אחד של א"א, וראש עליון ההוא, דהיינו הרישא דלא אתיידע שהוא ראש עתיק, הוא למעלה למעלה, דהיינו למעלה מג' ראשים דא"א. ומשום שעתיקא קדישא נרשם בג' ראשים, שהם סוד ג' קוין, שכתרא הוא ימין ומו"ס הוא שמאל, ואוירא הוא קו אמצעי, אף כך כל שאר הנרות המאירים ממנו, דהיינו הספירות, נרשמו בג', כי יש ג' קוין בראש שנקראים חב"ד, וג' קוין בתוך, שנקראים חג"ת, וג' קוין בסוף, שנקראים נה"י. עוד, נרשם עתיקא קדישא בשנים, כי כללו של עתיק הוא בשנים, א) הוא כתר עליון של כל העליונים, שהוא הראש של כל הראשים, שהוא גלגלתא דא"א הכולל בתוכו גם חכמה סתימאה. ב) ואותו הראש שהוא למעלה מן זה, דהיינו הראש דלא אתיידע כך כל שאר הנרות סתומים בשנים. שה"ס קו האמצעי, שבו חסד וגבורה, שאינם מתיחדים להכריע בין ימין ושמאל, ע"ד שנתבאר באו"א עלאין לעיל (באדרא רבא אות קפ"א) שהם נמשכים מב' ראשים רדל"א וגולגלתא דא"א. עוד עתיקא קדישא נרשם ונסתם באחד, דהיינו שכל האורות שבו נכללים בשליטת אור החסדים בלבד. והוא אחד והכל הוא אחד. כך כל שאר הנרות, מתקדשים ומתקשרים ונחזרים באחד, והם אחד.

ויש פירוש אחר כאן. אשר עתיקא הוא שם כולל לג' רישין רדל"א, גלגלתא, וח"ס, אשר א"ס מתלבש בהם. ואומר, כמו שעתיקא כלול בג' רישין, רדל"א, וגלגלתא, וחכמה סתימאה, כך שאר בוצינין אשתכחו בתלת, שהם חב"ד חג"ת נה"י. ולפי שדעת כלולה מחכמה ובינה וכן ת"ת כלול מחסד וגבורה, וכן יסוד מנצח והוד, שכל אחד מהם נמצאו שנים שנים ע"כ אמר, עתיקא קדישא אתרשים בתרין, שהם רדל"א וראש א"א, כך כל שאר בוצינין כליל בתרין. (עי' מאמרי רשב"י בספד"צ דף י"ד).

ויש עוד פירוש אחר. כי סוד ג' רישין דא"א ה"ס תקון ם' ל' צ' דצלם. ופירושם. כי לעת גדלות בעת שה י' יוצאת מאויר וחזר להיות אור החכמה (כנ"ל ב"א דף מ"ה ד"ה כד ע"ש) יש בזה ג' מדרגות, מדרגה א' היא בחינת ג"ר דבינה, שהוא חפץ חסד ולא חכמה, וע"כ אין ה י' יוצאת מאויר שלה לעולם. והיא סוד ם' דצלם. מדרגה ב', היא ז"ת דבינה, שהיא צריכה חכמה כדי להשפיע לזו"ן, וע"כ יוצאת ה י' מאויר שלה, וחוזר בה אור החכמה, אבל לא לעצמה, אלא להשפיע לזו"ן, מפני שכל הבינה הן הג"ר והן ז"ת הם בחינת אור החסדים. ומדרגה זו נק' ל' דצלם. ויש מדרגה ג', צ' דצלם, שהוא בחינת זו"ן, שבהם מתגלה החכמה מחזה ולמטה, כי שם מקום גילוי של החכמה. וז"ס התקון של ג' רישין דא"א. כי כתר וחכמה דראש א"א אין עסק בהם, ותחילת העסק בבינה דראש א"א, אשר ג"ר דבינה מכונים גלגלתא, שבהם אין ה י' יוצאת מאויר והם בבחינת חסדים, וה"ס ם' דצלם. וז"ת דבינה דראש א"א מכונים מוח דאוירא, שבו יוצאת ה י' מאויר, ומגלה החכמה, אבל לא לצרכו, כי הוא מאיר רק בחסדים כדרך הבינה. וה"ס ל' דצלם. וזו"ן דראש א"א ה"ס ראש הג' הנקרא חכמה סתימאה דא"א, ששם מקום גילוי החכמה ממש. וה"ס צ' דצלם. ולפי שבראש דא"א הוא שליטת החסדים, ע"כ נסתמה החכמה בו ואינה מתגלה כלל. וע"כ נק' חכמה סתימאה.

וזה אמרו, ובגין דעתיקא קדישא אתרשים בתלת, דהיינו בג' בחי' ם' ל' צ' דצלם אוף הכי כל שאר בוצינין דנהרין מניה כלילן בתלת, כי בכל פרצוף ופרצוף נבחנים אלו ג' בחינות ם' ל' צ' כמו בג' רישין דא"א. ומלבד זה, יש עוד הבחן גדול בב' הפרצופין עתיק וא"א. כי באמת הם עשר ספירות דפרצוף אחד שהוא פרצוף הכתר, אלא מתוך התקון של עלית המלכות לבינה, שנעשה בכל הפרצופין, עלתה המלכות דכתר לבינה דכתר, וסיימה שם פרצוף הכתר, ונשאר כו"ח וחצי בינה בפרצוף הכתר, וחצי בינה ותו"מ יצאו ממדרגת כתר וכתר חכמה וחצי בינה שנשארו בכתר, נקרא פרצוף עתיק, או רדל"א, ואלו בינה ותו"מ דכתר, שיצאו לחוץ מן הכתר, נתתקנו לפרצוף א"א. והמלכות הזו שעלתה לבינה דכתר, שמחמתה נעשו ב' פרצופין בכתר, נשארת תמיד ברדל"א, שהוא ג"ר דכתר, ואינה יוצאת משם לעולם. ורק בחצי כתר התחתון, שהוא א"א שהוא ו"ק דכתר, בו יוצאת ה י' מאויר, במוחא דאוירא שבו, כנ"ל. ולפיכך נמשך מכאן לכל הפרצופין דאצילות, שנחלקים כמוהם לג"ר וו"ק, אשר בג"ר דכל פרצוף, אין ה י' יוצאת מאויר, אלא רק בו"ק דכל פרצוף (כנ"ל בהקדמת ספר הזהר דף מ"ד ד"ה וטעם ע"ש). וזה אמרו, עתיקא קדישא אתרשים בתרין וכו' שהוא ראש דלא אתיידע שהוא ג"ר דכתר וראש א"א בכללו, שהוא ו"ק דכתר, שאין החכמה מתגלה בג"ר אלא בו"ק, כנ"ל, כך כל שאר בוצינין סתימין בתרין, שכל פרצוף ופרצוף מתחלק כך לג"ר וו"ק, אשר בג"ר, החסדים מכוסים מחכמה, ובו"ק החכמה מתגלה, כנ"ל ושאר הדברים הם כמו שנתבארו לעיל.

פסקה כא

מצחא דאתגלי בעתיקא וכו': המצח שנתגלה בעתיקא קדישא, דהיינו בא"א, נקרא רצון. כי ראש העליון הזה, הסתום למעלה, שאינו נודע, פשט שליטה אחת מתוקה ונאה, שנכלל במצח. ומשום שהוא רצון כל הרצונות נתתקן במצח, ונתגלה בהכרעה. וע"כ נקרא מצח הזה רצון. טורנא פירושו שליטה, כי על סרני פלשתים, מתרגמינן טורני. וכן אין הקב"ה בא בטרוניא, שפירושו בשליטת זרוע וכח (ע"ז ג).

פירוש. כי עיקר ההבחן שבסוד המצח הוא, משום שהוא מתגלה. כמ"ש מצחא דאתגלי בעתיקא קדישא. והפירוש הוא, שמתגלה משערות ראש שכיסו אותו בעת קטנות, וצריך שתדע, ששורש השערות באות מקרומא דאוירא שבתוך ראש דא"א, שה"ס הפרסה שנעשתה בע"ס דראש א"א, מחמת עלית המלכות לבינה. שהוציאה בינה ותו"מ דראש לחוץ, והניחה את הראש בכתר וחכמה דכלים, ונפש רוח דאורות. שה"ס ה י' שנכנסה ב אור ועשתה אותו ל אויר. כנ"ל בדבור הסמוך. וממיעוט הזה של אור החכמה, שנתמעט לבחינת אויר שהוא חסדים, יצאו השערות, שה"ס דינים. ואע"פ שאמרנו לעיל ששערות באות מחכמה סתימאה (כנ"ל אות ל"ח) הנה זה אמור רק לחלק בין הארת החסדים לבין אור החכמה, להורות שאין דינים נמשכים כלל מאור החסדים, אלא מאור החכמה, שהוא חכמה סתימאה דא"א. אמנם ודאי שאין השערות באות משלימות החכמה, אלא ממיעוט החכמה, והיינו מן הפרסא שבראש, שה"ס ה י' שנכנסה באור, ומיעטה הראש מן אור החכמה, שנעשה לאויר. וממיעוט הזה יצאו השערות על הגלגלתא, סביב סביב, אלא שנפסקו מלצמוח על המצח. ויש להבין זה, למה נפסקו.

והענין הוא, כי כמו שנתבאר סוד ג' רישין דא"א, שה"ס ג' בחינות הנקראים מ' ל' צ' דצלם, שהם בחינות פנימיות הראש, כן יש אלו ג' בחינות בחיצוניות הראש. אשר עצם הגלגלת ה"ס ם' דצלם, שבו אין ה י' יוצאת מאויר לעולם, וסוד המצח והפנים ה"ס ל' דצלם, שבו יוצאת ה י' מאויר לעת גדלות וחזר אור החכמה אל הפרצוף. ולפיכך כיון שהשערות באות מן ה י' שנכנסה לאור, ע"כ נקבע מקומם על הגלגלתא, שה"ס ם' דצלם שמשם אין ה י' יוצאת מאויר אפילו בשעת גדלות, מה שאין כן המצח, שה"ס ל' דצלם, אשר בעת גדלות יוצאת ה י' מאויר שבו ואור החכמה חוזר למקומו, א"כ אי אפשר שיהיו בו שערות בקביעות, כי בגדלות נתבטל בו שורש השערות, שה"ס ה י' שנכנסה לאויר וע"כ אין שערות צומחות במקום המצח. ועכ"ז יש הפרש בין עת קטנות לגדלות. כי בעת קטנות נמשכות השערות מגלגלתא, ומכסות את המצח. שהוא מטעם ה י' שיש באויר המצח. ובגדלות מתפנות השערות מן המצח, והמצח נתגלה מן השערות. וז"ש, מצחא דאתגלי, דהיינו שנפנו ממנו השערות, ונתגלה. שזה יורה שיצאה ה י' מאויר שלו, כנ"ל.

ונתבאר בדבור הסמוך, שאע"פ שב ל' דצלם יוצאת ה י' מ אויר וחזר אור החכמה להפרצוף, עכ"ז אין ה ל' דצלם לוקחת החכמה לצורך עצמה, מחמת היותה ז"ת דבינה, וכל ספירת הבינה אפילו ז"ת שלה ג"כ הן בבחינת כי חפץ חסד הוא, אלא שמוציאה ה י' מן האויר ומתגלית החכמה בשביל ז"א, להיותה שורש לז"א. כנ"ל ע"ש. ונמצא, שאע"פ שמתגלה החכמה ב ל' דצלם, עכ"ז היא בוחרת יותר בחסדים ואינה מקבלת החכמה לעצמה. ונמצא שגם בעת גדלות אחר שכבר יצאה ה י' מאויר דראש א"א, והמצח נתפנה משערות ונתגלה, עם כל זה אין במצח אלא הארת החסדים בלבד, כי אין מקבל חכמה לצרכו, כמבואר. וכל ההפרש בו בין קטנות לגדלות הוא, כי בקטנות, נמצאים החסדים בו שלא ברצונו, אלא בהכרח בשליטה, מחמת מיעוט ה י' שנכנסה באור ועשתה אותו אויר. אבל בגדלות אחר שיצאה ה י' מאויר, וחזר אור החכמה להפרצוף, והמצח דוחה אור החכמה ובוחר באור החסדים, הרי החסדים נמצאים בו ברצון. באפן, שבשעה שהמצח מכוסה בשערות, נמצאים שם החסדים שלא ברצון. וכשנתגלה המצח מן השערות נמצאים שם אור החסדים ברצון.

והנה תחילת עלית המלכות אל הבינה, מתחיל בפרצוף הכתר דאצילות, שמחמתה נעשו ב' פרצופין, רדל"א וא"א, כנ"ל בדבור הסמוך ע"ש. שעי"ז נתמעט גם פרצוף א"א, וגם בו עלתה ה י' לאויר שלו וכן בכל המדרגות. וזה אמרו, מצחא דאתגלי בעתיקא קדישא, רצון אקרי. ומפרש הטעם, למה נקרא רצון. ואומר, דהא רישא עלאה דא סתים לעילא דלא אתידע, דהיינו חצי פרצוף הכתר העליון, הנקרא רישא דלא אתיידע, פשיט חד טורנא בסימא יאה דאתכליל במצחא. היינו שהוריד שליטת המלכות שנכנסה בבינה, אל ראש א"א. שמחמת זה יצא אור החכמה דא"א ונעשה לאויר, שבזה השליט רדל"א אור החסדים במצח דא"א, וע"כ נקרא זה בשם טורנא, שהוא לשון שליטה, שזה יורה שהחסדים הם שלא מחמת בחירה וחפץ, אלא בהכרח בשליטה. ונקרא בשם בסימא, שהוא לשון המתקה, כי על ידי עלית המלכות לבינה, נמתקת המלכות מן הדינים שבה, ברחמי הבינה. ונקרא בשם יאה כי שם גנוז יסוד דעתיק, שה"ס ויהי יוסף יפה תואר וגו' ולולא המתקה זו דמלכות שעלתה לבינה, לא היתה המלכות ראויה לקבל יופי הזה (כנ"ל ב"א דף ז' ד"ה וכבר). והטעם שאנו מיחסים תקון זה של עלית המלכות לבינה, דהיינו י' שנכנסה באור, דוקא במצח, ולא במקום אחר, לזה אומר, שהוא, בגין דההוא רעוא דכל רעוין אתתקן במצחא, כי מיעוט הזה נעשה שם בכונה, כדי לגלות הארת החסדים מן המצח בבחינת רצון של כל הרצונות, שהוא המקום שבו יוצאת ה י' מן האויר, והחכמה חוזרת אל הראש, ואשר גם אז, המצח דוחה הארת החכמה ובוחר בחסדים, לפיכך, הוא המקום שבו נגלה לכל, שהארת החסדים שבו, הוא ברעוא דרעוין, ולא מחמת שליטה, כבקטנות. וז"ש ואתגליא בבוסיטא, שאז נתגלה הרעוא דרעוין של החסדים בכח ההכרעה שבמצח, שהכריע והחשיב החסדים על החכמה, שזה גילה לכל, הרעוא דרעוין הנמצא בחסדים, ולפיכך האי מצחא אקרי רצון. כי בו מתגלה הרעוא דרעיון, כמובאר. וזהו שיסד האריז"ל, בזמר של שלש סעודות, שאז מתגלה המצח, אומר, חדו השתא בהאי שעתא, דהיינו בשעה זו שנתגלה המצח, שאז יתגלה, דביה רעוא, שהארת החסדים שבו, היא מחמת תשוקה ורצון, ולית זעפין, ולא משום כח ושליטה מחמת עלית המלכות לבינה. שהרי עתה כבר יצאה מבינה, ועם כל זה, הוא דוחה חכמה, שהוא מחמת תשוקת החסדים הגדולים. ואלו החסדים חשובים הרבה יותר מחכמה, כי יש בהם מעלת שניהם, כי להיותם משפיעים החכמה לז"א, נחשבים בעצמם כמו חכמה, וכחם יפה להכניע החצונים כמו חכמה. ולהיותם רק חסדים, אין שום אחיזה להשפעתם, כי אור החסדים אינו מתעבה כלל ברדתו לתחתונים. כי לא היה הצמצום רק על אור החכמה בלבד, ולא על אור החסדים.

פסקה כב

וכד רצון וכו': וכשנגלה הרצון הזה בהמצח, רצון הרצונות נמצא בכל העולמות, דהיינו שהארה השלמה הזו מגיע לכל העולמות, וכל התפלות שלמטה מתקבלות. ומאירים פניו של ז"א. והכל נמצא ברחמים, וכל הדינים מסתתרים ונכנעים. משום שיש בו ב' המעלות של חכמה ושל חסדים, כמ"ש בדבור הסמוך ע"ש.

פסקה כג

בשבתא בשעתא דצלותא וכו': בשבת, בשעת תפלת המנחה, שבחול הוא הזמן, שכל הדינים מתעוררים, משום שאז מתגלה החכמה שבקו שמאל, הנה בשבת, מתגלה המצח הזה דא"א, בבחינת הרצון להארת החסדים, ונכנעים כל הדינים, ונמצאים רחמים בכל העולמות, משום שיש בו מעלת שניהם (כנ"ל באות מ"ג) ומשום זה נמצא שבת בלי דין לא למעלה ולא למטה. ואפילו אש של גיהנם נשקע במקומו, והרשעים נחים. וע"כ מתוספת נשמה של שמחה בשבת.

פירוש. כי היום נחלק, משהאיר היום עד חצות הוא שליטת הרחמים, ומחצות היום והלאה הוא שליטת הדין, שאז זמן תפלת המנחה. ומן הדין הזה, יוצאים כל הדינים שבלילה. ולפיכך גם בחצי יום הראשון אין בחינת הארת רחמים גמורים. כי יש אחיזה לחיצונים גם בימין מפני חסרון הגדלות שבהם. כי הגדלות אינה יוצאת בשלמות מחמת אחיזת הדינים של שעת המנחה. משא"כ ביום השבת שאפילו בשעת המנחה אין שם דין, מחמת הארת מצח הרצון, שיש בו מעלות שניהם, מעלת חכמה מפני שהוא המשפיע חכמה אל ז"א, ובהיותו אור החסדים אין שום יניקה ממנו לקליפות. ונמצא שכל הקליפות נכנעים ממנו ומסתתרים, להיותו אור החכמה. ואין שום דין נוהג שם כי בהארת החסדים השלמים, אין הדינים נאחזים. וז"ש, ובג"כ אשתכח שבת בלא דינא וכו', כיון שבשעת שליטת הדין, דהיינו במנחת שבת, מאיר אז מצח הרצון, כבר נתבטל הדין מכל יום השבת, ואין שליטה אלא לחסדים, וז"ש, ואפילו אשא דגיהנם אשתקע, כי כיון שנתבטל שורש הדין אין עוד לדינים ולעונשים במה להאחז. כי בחסדים השלמים אין להם אחיזה.

פסקה כד

ובעי בר נש וכו': וצריך האדם לשמוח בשלש סעודות בשבת. כי כל האמונה, וכל כלל האמונה נמצא בו. וצריך האדם לסדר שלחנו, ולאכול ג' סעודות האמונה, ולשמוח בהן.

פסקה כה

אמר רבי שמעון וכו': אר"ש, אני מעיד עלי את כל אלו שבכאן, שמימי לא בטלתי ג' סעודות אלו. ובשבילם לא הייתי צריך לתענית בשבת. ואפילו בימים אחרים של חול לא הייתי צריך להתענות, כל שכן בשבת. כי מי שזוכה בהם, זוכה לאמונה שלמה. ואלו הם. אחת היא סעודתה של המלכה, דהיינו בליל שבת, כי בלילה הוא ממשלת המלכות. ואחת היא סעודתו של המלך הקדוש, שהוא ז"א, והיינו בסעודת המנחה. שאז עולה ז"א, לעתיקא קדישא. ואחת היא סעודתו של עתיקא קדישא הסתום מכל סתומים, שהוא בסעודת הבקר. שבשבת מאיר אז עתיקא קדישא, באמצעית או"א עלאין, וז"א מקבל הארת עתיקא קדישא מאו"א עלאין. אבל במנחת שבת ז"א עצמו עולה לעתיקא קדישא ומקבל הארתו. וע"כ נקראת הסעודה על שם הז"א. ובבוקר על שם עתיקא קדישא. ובעולם ההוא, יזכה האדם לאלו המדרגות. רצון הזה שבמצח, כאשר נגלה, נכנעים כל הדינים בכבליהם. פירוש. שאינם מתבטלים לגמרי, אלא כמו שנקשרים בכבלים במשך יום השבת, ואחר השבת חוזרים לתפקידם.

פסקה כו

תקונא דעתיקא קדישא וכו': התקון של עתיקא קדישא, הוא, שנתתקן בתקון אחד שהוא כלל כל התקונים. והוא, חכמה עליונה הסתומה, דהיינו ראש הג' דא"א, שהוא הכלל של כל השאר, והוא נקרא עדן העליון הסתום, והוא מוח של עתיקא קדישא. ומוח הזה מתפשט לכל צד, וממנו מתפשט עדן אחר, שהוא או"א עלאין, שהם עדן תחתון, ומעדן ההוא נגלפת החכמה, ובאה להתגלות בישסו"ת, ובז"א, ובמלכות, שה"ס חכמה תתאה, שבה החכמה מתגלית.

פירוש הזהר חוזר לבאר כאן ענין מצח הרצון, ביתר הרחבה. ומבאר תחילה שאור החכמה הוא כלל כל התקונים והמוחין, כי כל מוחין דג"ר שבפרצופין באים מחכמה, וחסדים בלי חכמה הם ו"ק בלי ראש. וז"ש, תקונא דעתיקא וכו' כללא דכל תקונין, והיא חכמה עלאה סתימאה, כללא דכל שאר. כי החכמה היא כלל כל המוחין. ואח"כ מבאר, שחכמה זו דא"א נסתמה, ורק בינה שחזרה לחכמה, היא המאירה לתחתונים, שה"ס או"א וישסו"ת. וז"ש, והאי אקרי עדן עלאה סתימא. שאינו מתפשט לתחתונים והוא מוחא דעתיקא קדישא, כלומר, שאינו מאיר אלא לעצמו. והאי מוחא אתפשט לכל עיבר, שהארתו מתפשטת בראש א"א עצמו לכל צד, דהיינו למצח דא"א ולשערות רישא ודיקנא. אבל כדי להאיר לתחתונים, מניה אתפשט עדן אחרא, דהיינו בינה החוזרת לחכמה, שהיא סוד או"א, הנקראים חכמה עלאה, ונק' ג"כ חכמה דל"ב נתיבות, ומהאי עדן אתגלף, ומן או"א נחקקה החכמה ונתגלתה בישסו"ת וז"א ומלכות. כי עדן התחתון שהוא או"א, הוא בחינת אמצעי בין חכמה סתימאה לתחתונים, שאו"א בלבדם מקבלים מדיקנא, שהדיקנא מקבל ממו"ס, ומשפיעים לתחתונים. (ועי' להלן אות ס"ב). ואחר שביאר אשר החכמה סתימאה מאירה ומתפשטת בראש א"א לכל עבר, הולך ומבאר להלן איך המצח מקבל ממנו החכמה לעת גדלות כדי להשפיע לזו"ן, ולא לעצמו, כי לעצמו הוא בוחר בחסדים, וע"כ נקרא מצח הרצון.

פסקה כז

וההוא רישא סתימא וכו': ואותו ראש הסתום שבראש עתיקא דלא אתיידע. דהיינו ראש הא' כשפשט שליטה אחת שהיא מתוקנת להאיר, בטש על ידה במוח ההוא דהיינו בחכמה סתימאה דא"א, ונחקק, דהיינו שנתמעט לבחי' הקטנות. ואח"כ קבל גם הגדלות על ידי אותו הטורנא, והאיר בכמה אורות, דהיינו הן בחסדים והן בחכמה, והחכמה סתימאה הוציאה הארתו ורשמה כמו הכרעה הזו במצח הזה. ואז נרשם במצח אור אחד שנקרא רצון. ורצון הזה נתפשט למטה, בי"ג תקוני דיקנא דא"א, עד המקום שנתישב בדיקנא שנקרא חסד עליון, וזה הוא התקון שנקרא נוצר חסד, דהיינו תקנן הח' די"ג ת"ד, וכשנתגלה רצון הזה ע"י תקון הזה נוצר חסד, מסתכלים בעלי הדין ונכנעים.

פירוש, כמו שנתבאר לעיל (באות מ"ג) שרישא דלא אתיידע מעלה המלכות לבינה דא"א, וממעטו מג"ר כדי להמתיק המלכות בבינה בסוד נקודת המפתחא, כדי שעי"ז תוכל המלכות לקבל חכמה בעת גדלות, ע"ש. וז"ש וההוא רישא וכו' דלא אתיידע, כד פשיט חד טורנא, דהיינו שהעלה המלכות לבינה, שעי"ז נתמעט הראש דא"א מחכמה ובא לחסדים, ואומר דהוה מתתקן לאתנהרא, שרדל"א תקן שליטה זו דקטנות כדי להאיר אח"כ את הגדלות ויהיו זו"ן ראוים למוחין (כנ"ל ב"א דף ז' ד"ה וכבר) ולפיכך ע"י הטורנא זו שתקן, בטש בהאי מוחא ואתגלף, דהיינו שמיעט אותו וחקק אותו כי המיעוט נקרא בשם חקיקה. אבל ע"י חקיקה זו באה אח"כ הגדלות ע"י הורדת המלכות מן הבינה, ואז, ואתנהיר בכמה נהירין, שחזר אליו אור החכמה, והאיר הן בחכמה והן בחסדים. ואז הוציאה חכמה סתימאה הארת החכמה והארת החסדים אל המצח דא"א, והמצח הכריע חשיבות אור החסדים, ואור החכמה דחה בשביל זו"ן, (כמ"ש לעיל אות מ"ג ע"ש) וז"ש ואפיק, שהוציא האורות דחכמה וחסדים, וארשים כבוסיטא דא בהאי מצחא, שע"י זה שהמצח הכריע לקבל החסדים ולדחות החכמה, נרשמה הכרעה זו בהמצח, ואתרשים ביה חד נהורא דאקרי רצון, שהכרעה זו שעשה להעדיף את החסדים על החכמה אע"פ שיש לו חכמה, היא נקראת בשם רצון. כלומר אותה קבלת החסדים שהיו מתחילה ע"י שליטה של עלית המלכות לבינה, נעשה עתה לרצון (כמ"ש לעיל באות מ"ג באורך ע"ש), בוסיטא פירושו הכרעה לפי הענין. והוא מלשון הסט, כמו המסיט (זבין ה').

פסקה כח

עינוי דרישא דעתיקא וכו': העינים של ראש עתיקא קדישא, שהוא א"א, שתי העינים שקולות כאחד. והן משגיחות תמיד ואינן ישנות, שכתוב, לא ינום ולא ישן שומר ישראל. דהיינו ישראל הקדוש, שהוא ז"א, משום זה אין לו גבות עינים, ואין לו כסות על העינית.

פירוש. כי נתבאר לעיל, שגלגלתא ופנים, ה"ס ם' ל' צ' דצלם. שגלגלתא הוא ם', והפנים הוא ל'. אמנם הם נכללים זב"ז, וכל אחד מהם כולל מל"צ, שיש מל"צ ד ם' ויש מל"צ ד ל', וכן ד צ'. ונמצא, שאע"פ שהפנים הוא ל' דצלם, יש בו מל"צ, אשר ב' אזנים ומצחא ה"ס ם' ד ל' וה"ס ג"ר. וב' עינים וחוטמא, ה"ס ל' ד ל', וה"ס חג"ת. וכיון שה ל' ה"ס גילוי חכמה, ולא ה ם' ע"כ מכונים עינים, כי אור הראיה, ה"ס חכמה. אלא כיון שב ם' ד ל' שה"ס ג"ר דפנים, אין החכמה מתגלה שם כנ"ל, אלא ב ל' שה"ס חג"ת, ע"כ העינים נבחנות לו"ק דחכמה, דהיינו לחסד וגבורה, והחוטם לת"ת.

וכבר ידעת שכל הדינים נאחזים באור החכמה, וכל תאות הקליפות והס"א היא לינק ממנו (כנ"ל נח דף מ"ח ד"ה ת"ח). וע"כ הם צריכים שמירה מפני הסטרא אחרא, שלא יינקו מהם, ושמירה זו ה"ס הכסות שעל העין, שבזמן שליטת שמאל בלי ימין, הכסות מכסה ומעלמת אור החכמה שבשמאל, שה"ס העינים. וכן נודע, שמשום תוקף השמירה, מופיעים דינים בעת הארת החכמה, המענישים לכל הנוגע בהם (כנ"ל אדרא רבא אות רי"ט) וז"ס השערות שבגבות העינים, שהם הדינים להבריח הס"א. אמנם כל זה נוהג בעינים דז"א, שיש שם הארת החכמה דשמאל, משא"כ בעיני א"א, שאין בהן רק שליטת החסדים, וכיון שבחסדים אין אחיזה לס"א, אין העינים שלו צריכות שמירה שה"ס הכסות שעל העינים ואינן צריכות שערות שבגבות עינים.

וז"ש עינוי דרישא דעתיקא קדישא, תרין בחד שקילן, כי בז"א עין ימין הוא חסד, ועין שמאל ה"ס הארת החכמה, וע"כ הן שתים, משא"כ בא"א שאין שם שליטה אלא לחסדים נמצא שאין שום הפרש בין עין ימין לעין שמאל שתהיינה נבחנות משום זה לשתים, וז"ש תרין בחד שקילן, שהן כמו עין אחת, כי החכמה שבעין שמאל נכללת בחסד שבעין ימין, ואין שם אלא אור החסדים. דאשגחין תדירא ולא נאים, כי בז"א בזמן שהארת חכמה שבשמאל שולטת בלי ימין, מסתלקים ממנו המוחין, שה"ס שינה. (כנ"ל באד"ר אות ר"ז) מה שאין זה בעינים דא"א, כי שם לא יארע לעולם שהשמאל ישלוט בלי ימין, כנ"ל, בגין כך לא אית ליה גבינין על עינא ולא כסותא. כי בשליטת החסדים אין אחיזה לס"א ואינם צריכים לשמרם מפניהם. כנ"ל.

פסקה כט

ההוא מוחא אתגליף וכו': מוח הזה דהיינו חכמה סתימאה דא"א, נחקק, בעת קטנות, ומאיר לעת גדלות, בג' מיני לבן שבעין, (כמ"ש באדרא רבא נשא אות מ"ב ע"ש) שהם ג' מיני חסד, שבג' קוין שבהן בלבן אחד שבהן, רוחצות עינים דזעיר אנפין, שכתוב רוחצות בחלב, שה"ס החסד, שנקרא חלב. והוא מלבן הראשון שבג' מיני לבן דעינים דא"א, דהיינו בחינת קו ימין שבהן. ושאר מיני לבן, מרחיצים ומאירים בשאר הנרות, דהיינו בשאר המדרגות.

פסקה ל

מוחא אקרי נביעא וכו': המוח, שהוא חכמה סתימאה, נקרא מבוע הברכות, שהוא המבוע שכל הברכות יוצאות ממנו. ומשום שמוח הזה לוהט בג' מיני לבן שבעין, ע"כ תלויה הברכה בעין, שכתוב, טוב עין הוא יבורך, כי הלבן שבעין תלוי במוח. עין ההיא כשמשגיחה בז"א, מאירים כולם בשמחה. עין זו, אע"פ שיש בה ג' קוין ימין שמאל ואמצע, עכ"ז, היא כולה ימין ואין בה שמאל (כמ"ש לעיל באד"ר אות מ"ב) אבל עיינין שלמטה, דהיינו דז"א, הן ימין ושמאל, שתים, בשתי בחינות, שהימין הוא חסד, והשמאל הוא גבורה בהארת חכמה.

פסקה לא

בצניעותא דספרא אוליפנא וכו': למדנו בספרא דצניעותא, כי יש י' עליונה י' תחתונה, ה' עליונה ו ה' תחתונה, ו' עליונה ו' תחתונה. כל אלו העליונות תלויות בעתיקא, והתחתונות הן בז"א. ואינן תלויות בו, אלא שהן בו ממש. כי ז"א נקרא הויה, ובו נוהג סוד האותיות. ובעתיקא קדישא הן רק תלויות, דהיינו ששורשי ד' אותיות הויה הם בו, ולא אותיות הויה ממש. כי השם של עתיקא מתכסה מן הכל, ואינו מושג. אבל אלו אותיות הוי"ה, תלויות בעתיקא, כדי שיקיימו אלו האותיות שלמטה, שאם לא כן, לא היו מתקיימות אלו שלמטה.

פסקה לב

ובגין כך שמא וכו': ומשום זה השם הקדוש, הוא סתום וגלוי, (כנ"ל שלח אות מ"ד) אותו הסתום, הוא כנגד עתיקא קדישא הסתום מכל. ואותו הגלוי הוא בזעיר אנפין. ומשום זה כל הברכות צריכות להיות בסתום ובגלוי. כלומר שצריכות להיות בלשון נוכח, כמו ברוך אתה. וצריכות להיות בלשון נסתר, אשר קדשנו וצונו. שהיא סתומה, כנגד אלו האותיות הסתומות התלויות בעתיקא קדישא, והיא גלויה, כנגד האותיות שבז"א.

פסקה לג

חוטמא, בהאי חוטמא וכו': החוטם, של א"א. בחוטם הזה, בנקב החלון שבו, נושב רוח החיים לז"א. ובחוטם הזה, בנקב החלון תלויה ה' לקיים ה' אחרת למטה. ורוח הזה יוצא ממוח הסתום, ונקרא רוח החיים. וברוח הזה עתידים לדעת חכמה בזמן מלך המשיח. שכתוב, ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה וגו'. חוטם הזה הוא חיים מכל הצדדים, שמחה שלמה, נחת רוח, ורפואה. בחוטם דז"א כתוב, עלה עשן באפו וגו'. וכאן כתוב, ותהלתי אחטם לך.

פירוש. כבר נתבאר שב' עינים וחוטמא ה"ס חג"ת, דהיינו ג' קוין, ונמצא החוטם שהוא ת"ת, המיחד ב' הקוין חסד וגבורה, שה"ס ב' עינים. ונודע, שההשפעה אינה באה מב' הקוין שבקצוות, אלא מקו האמצעי המיחדם וכולל את קו הימין וקו השמאל. נמצא שבחינת הארת החכמה שבעינים מתגלה בימין ושמאל שבחוטם. גם נודע שימין ושמאל דקו האמצעי הם ז"א ומלכות, שהימין שבו הוא חג"ת נה"י, והשמאל שבו הוא מלכות, וכמו שאנו אומרים בדעת, כן הוא בת"ת. וז"ס ב' הנקבים שבחוטם שהוא קו האמצעי, שנקב הימין שבו ה"ס ז"א, ונקב השמאל שבו ה"ס המלכות.

וז"ש, בהאי חוטמא, בנוקבא דפרדשקא דביה, דהיינו בנקב ימין דחוטם, נשיב רוחא דחיי לז"א, משפיע רוח החכמה הנקרא רוח החיים, כי אור החכמה נקרא אור החיה. אל ז"א, כי כל בחינה מקבלת מבחינה שכנגדה בעליון, וע"כ ז"א למטה, מקבל מבחינת ז"א שבחוטם, וז"ש, ובהאי חוטמא בנוקבא דפרדשקא, דהיינו נקב שמאל שבחוטם, תליא ה', שהיא מלכות, כי בחינת השמאל שבחוטם היא מלכות. לקיימא ה' אחרא דלתתא, דהיינו המלכות שלמטה מקבלת הארת החכמה ממלכות זו הכלולה בחוטם. שה"ס התכללות העין השמאלית בחוטם, כנ"ל. ומפרש למה נקרא רוח החיים. ואומר, ודא רוחא נפיק ממוחא סתימאה, כי העינים ה"ס הארת החכמה המקובלת מחכמה סתימאה, והחוטם הוא התכללות העינים, כנ"ל. וע"כ, ואקרי רוחא דחיי, כי אור החכמה, נקרא אור החיה. בסו"ה והחכמה תחיה בעליה. האי חוטמא חיין מכל סטרין וכו', כי אפילו הימין שבו, הוא ג"כ אור החכמה, משום שהימין ושמאל כלולים זה מזה. בחוטמא דז"א כתיב עלה עשן באפו, ששם מתקבצים כל הדינים (כנ"ל באדרא רבא נשא אות רפ"ג ע"ש) והכא כתיב, ותהלתי אחטם לך. אחטם, הוא לשון חוטם דהיינו שיסתום החרון שבחוטם, ויאריך אפו. ותהלה, היינו אור המלכות, שהוא מתקשר בנקב השמאל דחוטם. ומעכב הדינים מלהתגלות.

פסקה לד

ובספרא דאגדתא וכו': ובספר האגדה שבבית מדרשו של רב ייבא סבא, העמיד את ה ה' שהיא המלכות, שמקבלת מפה דא"א. אבל כאן בעניננו, אינו מתקיים כך, ואין המלכות מתחברת לפה דא"א אלא לנקב שמאלי דחוטם. ואע"פ שעולה באחד, הנה ב ה' תלוים דינים, להיותה בחינת חכמה תתאה, המאירה עם דינים (כנ"ל באד"ר אות רי"ט) ודין תלוי בחוטם, דהיינו בחכמה המושפעת מחוטם. שכתוב עלה עשן באפו. ואם תאמר, הרי כתוב, ואש מפיו תאכל, הרי שגם בפה יש דינים. ומשיב, אלא עיקר הרוגז תלוי בחוטם. משום שמשם מושפע החכמה.

פסקה לה

כל תקונין דעתיקא וכו': כל התקונים של עתיקא קדישא, במוח שוקט וסתום מתתקנים, דהיינו בחכמה סתימאה. וכל התקונים שבזעיר אנפין, בחכמה תחתונה מתתקנים, דהיינו בבינה שחזרה להיות חכמה, בעת שובה לראש א"א, ולא בחכמה ממש שכתוב, כולם בחכמה עשית. ו ה', שהיא המלכות, היא כלל הכל ודאי, מפני שמקום גילוי חכמה התחתונה הזו הוא במלכות. מה בין ה', שהיא מלכות התחתונה ל ה' שבכאן, שבנקב שמאל שבחוטם עתיקא, כי ה' שבכאן במלכות שלמטה, מתעוררים ממנה דינים. ו ה' שבכאן שבחוטם, היא רחמים תוך רחמים. כמו עין השמאל דא"א, שהיא חוור גו חוור (כמ"ש באד"ר אות מ"ב ע"ש) וכן השערות דא"א, אע"פ שנמשכו מחכמה סתימאה הן לבנות, משום שחכמה סתימאה נתקנה דא לגו מן דא (כנ"ל אות ל"ז).

פירוש. ב' מיני חכמות הם באצילות, א', היא חכמה דעשר ספירות, ב', היא חכמה דקו שמאל, הנקראת חכמה דל"ב שבילים, שממנו נבנית חכמה תתאה שהיא מלכות. וההפרש ביניהם רב הוא, כי החכמה דע"ס היא עצם החכמה, משא"כ החכמה דקו שמאל, היא בינה, שלאחר שנתמעטה מחכמה בקו ימין, חזרה החכמה להתגלות בקו שמאל שלה, שחכמה זו אינה עצמות חכמה, אלא המשכת הארה מחכמה סתימאה.

פסקה לו

בדיקנא דעתיקא קדישא וכו': בהדיקנא של עתיקא קדישא, שהוא א"א, תלוי כל היקר של הכל. ונקרא מזל הכל. מדיקנא הזה שנקרא מזל, שהוא יקר מכל יקר, נעשו מוצלחים העליונים והתחתונים. כולם משגיחים לקבל שפעם ממזל ההוא. במזל הזה תלוים חיי הכל, מזון הכל. במזל הזה תלוים שמים וארץ, שהם ז"א ומלכות, וגשמי רצון. במזל הזה שנקרא מזל, שהוא יקר מכל יקר, נעשו הצבאות העליונים והתחתונים. מזלא, פירושו לשון הצלחה. כי על הכתוב הון מוסיף, מתרגם מזלא מוסיף (משלי י"ט ד').

פירוש. כבר ידעת שורש השערות שהוא מקרומא דאוירא, דהיינו מהמיעוט שנעשה ע"י עלית המלכות לבינה. אמנם זה אמור לבחינת שורש, כי הן כוללות כל הדינים המתפשטים בסבת עליה זו דמלכות לבינה, דהיינו כל הדינים הנכללים בג' זריעות דחלם שורק חירק (לעיל ב"א דף ט"ו ד"ה ההוא) וכן הדינים הנגלים מכח המחלוקת דימין ושמאל בסו"ה יעלו שמים ירדו תהומות (כמ"ש באד"ר נשא אות רי"ד ע"ש) כל אלו הדינים כלולים בהדיקנא. והטעם הוא, כי משום שמקור כל הדינים האלו הוא עלית המלכות לבינה, בסוד נקודת החולם, שהיא תחת החכמה דעשר ספירות, שה"ס חכמה סתימאה כנ"ל, אין הדינים האלו יכולים לפעול משהו למעלה ממקור יציאתם, דהיינו בחכמה וכתר דע"ס, אלא מבינה ולמטה. וז"ס שחכמה סתימאה נקראת מוחא דשקיט וסתים לעיל בדבור הסמוך, ללמד שאע"פ שהמלכות עלתה לראש א"א והוציאה הבינה לחוץ, לא נצמחו משום זה שום דינים בחכמה סתימאה עצמה, כי אין הדינים יכולים לפעול למעלה ממקום יציאתם. אמנם כבר ידעת שכל המוחין וכל המדרגות דאבי"ע יוצאים בסוד ג' זריעות אלו דחולם חירק שורק (כנ"ל ב"א דף נ"ב ד"ה דהא). ולפיכך היו צריכים להתתקן בא"א, שממנו מתקיימים כל אבי"ע, וכיון שבו עצמו לא יכלו להתאחז, ע"כ נתקנו בו בסוד שערות הדיקנא, שהוא הכולל כל מיני דינים אלו, דג' זריעות חולם שורק חירק, וכל המחלוקת הגדול דימין ושמאל בסו"ה יעלו שמים ירדו תהומות. ודיקנא זה הוא המשפיע אותם אל התחתונים, אשר על ידי דינים אלו הולכים ומתגלים כל המוחין באבי"ע, מדרגה אחר מדרגה עד גמר התקון. וההפרש בין שערות ראש לשערות דיקנא עי' באד"ר (אות צ').

וז"ש, בדיקנא דעתיקא קדישא תלייא כל יקירו דכלא, מזלא דכלא אקרי וכו', כי לולא דינים הללו המכונים שערות דיקנא, מלשון סערות, לא היו מתגלים באבי"ע כל המוחין הגדולים. וע"כ נקרא הדיקנא מזל הכל. דהיינו ההצלחה של הכל, שאין מי שיזכה להצלחה, אם לא קבל מקודם אותם הדינים שבשערות דיקנא דא"א. וז"ש בני חיי ומזוני לאו בזכותא תלייא מילתא אלא במזלא (כנ"ל ב"ב אות ק"י) וז"ש, בהאי מזלא תליא חיי דכלא, שה"ס המוחין דהארת חכמה, מזוני דכלא, שה"ס חסדים, ולולא תקון הדיקנא לא היה מציאות כלל לז"א ומלכות. כי עיקר מציאותם הוא מתוך מיתוק המלכות בבינה, המושפע ממזלא ההוא. (כנ"ל ב"א דף ז' ד"ה וכבר) וז"ש בהאי מזלא תליין שמיא וארעא וכו'. (ועי' באד"ר אות צ"ה בהסולם).

פסקה לז

תלת עשר נביעין וכו': י"ג מבועים של שמן חשוב וטוב, דהיינו י"ג מדות הרחמים, תלוים בדיקנא שהוא מזל היקר הזה, וכולם יוצאים לזעיר אנפין. ואל תאמר כולם אלא ט' מהם נמצאים בז"א, שהם ט' מדות הנזכרות בפרשת שלח להכניע הדינים.

פסקה לח

האי מזלא תלייא וכו': מזל הזה תלוי במשקל שוה עד הטבור. כל קדושות קדשי הקדשים, דהיינו המוחין דאו"א הנקראים קדשים, ובעת עליתם לא"א נקראים קדשי הקדשים, תלויים במזל הזה. במזל הזה התיר התרת הסבך של קשר העליון, מאותו הראש של כל הראשים שלא נודע ואינו מושג ואין יודעים בו עליונים ותחתונים. משום זה הכל תלוי במזל הזה. קוטרא, פירושו סבך מלשון תרי קטרי עבדי (יבמות קז:) פשט היינו התרה כמו בתר דאבעיא הדר פשטה. (קדושין ט:).

פירוש. כבר נתבאר שאין השערות נקבעות, אלא במקום ם' דצלם, (לעיל אות מ"ג) ונודע שגם הגוף מתחלק ל םל"ץ, אשר מפה עד החזה ה"ס ם', ומחזה עד הטבור ה"ס ל, ומטבור ולמטה ה"ס ץ'. ולפיכך יכולות השערות להתפשט בגוף רק עד מקום החזה, ולא יותר מזה כי משם ולהלאה הוא ל' דצלם שבה יוצאת ה י' מאויר בשעת גדלות, ואינן יכולות משום זה לקבוע מקום ב ל דצלם. כנ"ל ע"ש. וז"ש האי מזלא תלייא בשקולא עד טבורא, והכונה עד החזה, שנקרא טבורא דלבא. ונודע שכל המוחין המתגלים בבי"ע עד גמר התקון מתגלים ממזלא (כנ"ל אות נ"ח) וז"ש, בהאי מזלא פשיט פשיטותא דקוטרא עלאה וכו'. דהיינו שתתקן המלכות דצמצום א'. הגנוזה ברדל"א. וע"כ נקראת קוטרא עלאה. ההוא רישא וכו', דהיינו הסבך העליון מאותו הראש דלא אתיידע, כי ע"י גילוי כל המוחין שבדיקנא, מתתקן לבסוף אותו הסבך, שהיא המלכות דצמצום א', שנסתבכה ונגנזה שמה ברישא דלא אתיידע.

פסקה לט

בדיקנא דא ג' וכו': בדיקנא זו, ג' ראשים שאמרתי, שהם רדל"א וכתרא וח"ס, מתפשטים, וכולם מתחברים במזל הזה ונמצאים בו, ומשום זה כל היקר שביקר תלוי במזל הזה, כל אלו האותיות דשם הוי"ה, התלויות בעתיקא הזה (כנ"ל אות נ"ג) כולן הן תלויות רק בדיקנא זה, ומתחברות במזל הזה ותלויות בו לקיים אותיות האחרות הנמצאות בז"א (כנ"ל אות נ"ג) כי האותיות הן כלים, ובחינות דינים, ובעתיקא עצמו אין אחיזה לדינים כלל, אלא כדי להתתקן בהם לקיים התחתונים, נתתקן פרצוף שערות מיוחד התלוי בו (כמ"ש באורך לעיל אות נ"ח ע"ש) ואם אלו האותיות לא היו עולות לעתיק, דהיינו לדיקנא שלו, לא היו מתקיימות אלו האחרות שבז"א. ומשום זה אמר משה כשהיה צריך, הויה הויה, ב' פעמים, שהראשון הוא התלוי בא"א, והשני בז"א. וטעם מפסיק ביניהם. ובמזלא תלוי הכל. ולא בא"א עצמו, כנ"ל. ממזל הזה מתביישים העליונים והתחתונים ונכנעים לפניו. כמ"ש לעיל (באד"ר אות צ"ט ע"ש) אשרי חלקו מי שזכה לזה.

פסקה מ

האי עתיקא קדישא וכו': עתיקא קדישא הזה, הסתום מכל סתומים, לא נזכר בתורה, ואינו נמצא, כי משום שהוא ראש עליון לכל העליונים אינו נזכר בתורה רק ראש אחד בלי גוף, דהיינו ושער רישיה כעמר נקי, ולא נזכר גוף וזרועות ושוקים, כמו בז"א כמו שכתוב בשיר השירים. והיינו כדי לקיים את הכל.

פסקה מא

והאי טמיר וסתים וכו': הנסתר והסתום והגנוז מכל, הזה, שהוא כתרא דא"א, תקוניו נתתקנו באותו המוח הסתום מכל, שהוא חכמה סתימאה. ואחר שנתפשט ונתתקן כולו, יצא חסד עליון מכתרא דא"א. וחסד עליון הזה נתפשט ונתקן, ונכלל הכל במוח הסתום הזה. שהוא חכמה דא"א. כשנתתקן לבן הזה באור הזה, דהיינו בעת שהחסד עליון דכתרא, נכלל בחכמה סתימא דא"א, בטש מי שבטש דהיינו רדל"א, באותו המוח, שהוא ח"ס, והאיר, והוציא ממזל היקר מוח אחר, שמוח הזה נתפשט ומאיר לל"ב שבילים, שהם או"א (כמ"ש לעיל אות מ"ח) וכשמוח הזה מאיר, הוא מאיר מן המזל היקר. כי הדיקנא הוא השורש למוח דל"ב שבילין. והאירו בו, במוח הזה, ג' רישין עלאין, שהם תרין רישין וחד דכליל לון. שהם חכמה ובינה, ואחד הכולל אותם, שהוא מוח הדעת. ואלו חב"ד, תלוים במזלא, ונכללים בו. ונמצא שכל אור החכמה שהתחתונים מקבלים, אינם מקבלים מחכמה שבראש א"א, אלא מחכמה המתפשטת בדיקנא דא"א. (עי' היטב לעיל אות מח).

פסקה מב

מכאן שארי לאתגליא וכו': מכאן ממוח דל"ב שבילים, מתחיל להתגלות היקר של הדיקנא, שהוא מזל הסתום. כי ממנו בא ונמשך בכל מדרגה ומדרגה, וכשהם מתתקנים, בכל המדרגות, הם מתתקנים, כמו שעתיקא קדישא, ג' רישין מתעטרים בו, כך כל המדרגות הן בג' רישין, וכשהן מאירות תלויות כל המדרגות זו בזו בג' רישין, שהם, ב' מב' הצדדים ימין ושמאל, ואחד הכולל אותם באמצעם, דהיינו ג' קוין ימין שמאל ואמצע, הנוהגים בכל מדרגה, ושדרכם, משפיע כל מדרגה אל התחתונה ממנה.

ביאור הדברים. בא לפרש כאן, איך כל המוחין יוצאים ממזלא. ומבאר, שתחלה נכללה חכמה סתימאה דא"א מג' רישין, שהם רדל"א וכתרא ומו"ס, ונתקנה מהם בסוד ג' קוין ימין שמאל ואמצע הכולל אותם. ואח"כ מוציאה חכמה סתימאה ג' קוין שבה בזה אחר זה במזלא, שה"ס הדיקנא, שבו מתתקנים כל הדינים הבאים מתקון ג' קוין, בסוד ג' זריעות דחולם שורק חירק, ובסוד גילוי הדינים בסבת המחלוקת דימין ושמאל זה בזה, בסוד יעלו שמים ירדו תהומות (כנ"ל באות נ"ח ע"ש) שהם מכונים שערות, ומג' קוין אלו שבדיקנא מתפשט ויוצא המוח של ל"ב שבילים, אשר החכמה שבו היא בחינת הארת חכמה דשמאל (כנ"ל אות נ"ז). שה"ס, חב"ד דאו"א וישסו"ת, המשפיעים לזו"ן.

וז"ש (באות ס"ג) והאי טמיר וסתים וגניז מכלא, שזה רומז על רדל"א המאיר האי טורנא בסימא יאה בראש א"א, שהיא הקטנות של עלית המלכות בבינה דרדל"א, שמתקון זה נתמעט לו"ק (כנ"ל באות מ"ט עש"ה) שה"ס נקודת החולם שממנה נתתקן קו ימין, כנודע. תקונוי אתתקנן בההוא מוחא סתימאה דכלא, דהיינו שע"י תקון זה דרדל"א נתמעטה חכמה סתימאה לו"ק. שה"ס קו ימין שנתתקן במוחא סתימאה. דאתפשט ואתתקן כלא, היינו לאחר המיעוט שבקו ימין חזרה ונתפשטה בסוד ה י' שיצאה מאויר וחזר להיות אור החכמה, ונתתקן כל המיעוט שמקודם, הנעשה בקו הימין. ותקון הזה ה"ס נקודת השורק, שה"ס תקון קו השמאל. ואחר זה ע"י התעוררות מרדל"א, נכללו ימין ושמאל שבמוחא סתימאה זה בזה וז"ש, ונפיק חסד עלאה, שה"ס קו ימין, דהיינו חסד שיצא מגלגלתא וחסד עלאה אתפשט ואתקן ואתכליל כלא במוחא סתימאה דא. וחסד עליון הזה נכלל במוחא סתימאה בסוד קו אמצעי הכולל בתוכו ימין ושמאל. ואז נשלמת הארת מוחא סתימאה בג' קוין, ימין ושמאל ואמצע. כד אתתקן חוורא דא בנהירו דא, דהיינו אחר שנתקן חסד זה באור חכמה סתימאה זה, כלומר אחר שנשלם בג' קוין, בטש מאן דבטש בהאי מוחא דהיינו רדל"א, שחזר והאיר הארת הגדלות במוחא סתימאה, ואתנהיר, ותליא ממזלא יקירא מוחא אחרא דאתפשט ונהיר לל"ב שבילין. פירוש. בעת שיצאו ג' קוין במוחא סתימאה האירו את כחם בשערות דיקנא בזה אחר זה, אשר כל הדינים שדרכם לבא עם תקון ג' קוין יצאו אז בשערות דיקנא, כי שערות פירושן שערות ודינים, עד שנתקנו בהן ג' קוין על שלמותם, שז"ס מה שאומר לעיל (באות ל"ט) בי"ג מכילן דרחמי אשתכח, דהיינו שהדיקנא נמצא בי"ג מדות הרחמים, בגין דהאי חכמה סתימאה, דביה מתפרש תלת זמנין לארבע לארבע, דהיינו, שהארת מוחא סתימאה נתפשט בדיקנא, בג' קוין, שבכל קו חו"ב תו"מ, ואז ותלייא ממזלא יקירא מוחא אחרא שיוצא ממנו מוח אחר שהוא או"א, דאתפשט ונהיר לל"ב שבילין, דהיינו בחינת החכמה של מין הב' שהיא חכמה דקו שמאל, הנק' חכמה דל"ב שבילים, שהיא המתחדשת ויוצאת מדיקנא.

וסוד ל"ב שבילים מפרש להלן (אות ע"ג) שהוא עשרה אמירן וכ"ב אתוון. דהיינו עשר ספירות דבינה, וכ"ב אותיות שבז"א שעלו למ"ן והתחברו בבינה. ותדע שבעלית ז"א לבינה נעשה הפרש חדש בין מוחא סתימאה, לחכמה דשמאל, כי במוחא סתימאה נמצא קו האמצעי הכולל יחד ימין ושמאל בא מלמעלה, כי רדל"א, ה"ס קו האמצעי הכולל כתרא ומוחא סתימאה, אבל בבינה, ז"א שעלה אליה למ"ן, הוא קו האמצעי הכולל ומיחד ימין ושמאל שבבינה, ונמצא בה הקו האמצעי שהוא למטה מימין ושמאל.

פסקה מג

ואי תימא מאן וכו': ואם תאמר מי הוא עתיקא קדישא. כלומר, מי הוא הנכלל תחת השם עתיקא קדישא. ומשיב, בוא וראה, למעלה למעלה יש אינו נודע ואינו מושג ואינו נרשם, שהוא רדל"א, והוא כולל הכל, וב' הראשים התחתונים, שהם גלגלתא ומוחא סתימאה, שהם ימין ושמאל, כלולים בו, כלומר שהוא מיחד אותם. ואז הכל נתתקן כך, דהיינו בדרך ב' רישין לימין ושמאל, ואחד, הכוללם ומיחדם זה בזה. וההוא, דהיינו רדל"א הכולל ב' רישין, אינו במנין הספירות, ולא בכללם, דהיינו שאינו אפילו בבחינת כתר אליהם. ולא בחשבון, שאינו בבחינת חכמה, הנקראת חשבון (כנ"ל פקודי אות כ"ח) אלא ברצון הלב. ע"ז נאמר, אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני.

פסקה מד

אתר דשירותא אשתכח וכו': המקום שנמצא בו התחלה, הוא מהארת עתיקא קדישא המאיר ממזלא, שהוא הארת החכמה המתפשטת לשלשים ושנים צדדים, דהיינו חכמה דל"ב שבילים, שהיא יוצאת מאותו מוחא סתימאה, מהארתו, בהדיקנא, כנ"ל בסמוך, ומה שעתיקא קדישא מאיר בתחילה, הוא זה המוח דל"ב צדדים, שהוא ההתחלה ממה שנתגלה, ונעשה לג' רישין, דהיינו ב' רישין, חכמה ובינה, וראש אחד כולל אותם, שהוא מוח הדעת. ואלו שלשה חב"ד, מתפשטים לז"א, ומאלו מאירים כל המדרגות, כמו שמבאר לפנינו.

פסקה מה

אתגליף האי חכמתא וכו': עתה מבאר, איך ב' רישין חו"ב ואחד הכוללם שהוא הדעת מתפשטים ממוח דל"ב שבילים, לז"א, ולשאר המדרגות. ואומר, נחקקה אותה החכמה, דל"ב שבילים, והוציאה נהר אחד, שהוא בינה, שיצאה לחוץ מחכמה, בסבת עלית המלכות לבינה, שעי"ז נמשך ויוצא להשקות הגן שהוא המלכות, שלולא יציאתה מחכמה לא היו מוחין למלכות (כנ"ל ב"א דף ז' ד"ה וכבר) עליה זו דמלכות לבינה ה"ס קו ימין (כנ"ל אות ס"ד), ונכנס בראש דז"א, ונעשה מוח אחד. שהוא מוח החכמה שבימין דראש ז"א. ומשם נמשך ויוצא בכל הגוף דז"א, ומשקה כל אלו הנטיעות. ז"ש ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. ונתבאר סדר יציאת הימין דראש דז"א, שהוא חכמה דימין. הנעשה בעקרו ע"י עלית המלכות לבינה ויציאת הבינה, משום זה, לחוץ מהחכמה.

פסקה מו

תו אתגליף האי וכו': עוד נחקקה חכמה זו דל"ב שבילים, ונמשכה ונכנסה בראש דז"א, דהיינו ע"י ירידת המלכות מן הבינה, בסוד נקודת השורק. ונעשה מוח אחר, דהיינו מוח הבינה, שהוא קו השמאל דראש דז"א. אחר כך, אור ההוא, דהיינו קו האמצעי דראש דז"א, שנמשך ממנו אלו ב' ההמשכות, כלומר שמיחד קו ימין וקו שמאל, שהם חו"ב, זה בזה, ומושכם וכוללם יחד בתוכו, נחקקו ונתחברו בראש אחד של עמקות הבור, שהוא מוח הדעת, שכתוב בדעתו תהומות נבקעו. ונכנס בראש דז"א ונעשה מוח אחר. דהיינו מוח הדעת. ומשם נמשך ונכנס לתוך הגוף דז"א, וממלא כל אלו החדרים ואכסדרות שבגוף. ז"ש ובדעת חדרים ימלאו.

פסקה מז

ואלין נהרין מנהירו וכו': ואלו חב"ד דז"א, מאירים מאור של אותו מוחא סתימאה העליון, המאיר במזלא, ומזלא מאיר במוח דל"ב שבילים, שהוא או"א (כנ"ל אות ס"ד) ומאו"א נמשך לחב"ד דז"א, והכל תלוי זה בזה, ונקשר זה בזה, וזה בזה, עד שיהיה נודע שהכל אחד, והכל הוא עתיקא, ולא נפרד ממנו כלום. אלו ג' אורות, חב"ד דז"א, מאירים לג' אחרים הנקראים אבות, שהם חג"ת דז"א. ואלו מאירים לבנים, שהם נה"י דז"א. והכל מאיר ממקום אחד, ממוחא סתימאה, שהוא עתיקא. כשנתגלה עתיקא הזה, הוא רצון הרצונות, והכל מאיר, והכל נמצא בשמחה שלמה.

פסקה מח

האי חכמתא אקרי וכו': חכמה זו, דל"ב שבילים, נקראת עדן, ועדן הזה נמשך מעדן העליון הסתום מכל סתום, שהוא מוחא סתימאה. ומעדן הזה, שהוא חכמה דל"ב שבילים, נקרא התחלה, דהיינו התחלה להאיר לתחתונים, כי בעתיקא, דהיינו במוחא סתימאה, לא נקרא ולא היה התחלה וסוף, שהם חכמה עלאה וחכמה תתאה, כי מוחא סתימאה אינו מאיר בתחתונים מעצמותו, אלא מהארתו דרך מזלא במוח דל"ב שבילים, והמוח דל"ב שבילים יש בו התחלה, להיות בו החכמה דקו שמאל, ויש בו סוף, דהיינו המלכות שנקראת חכמה תתאה שבה מקום גילוי חכמה הזו. ומשום שבעתיקא אין בו התחלה וסוף, אינו נקרא אתה, לשון נוכח וגלוי, כי הוא מכוסה ואינו מגולה, וע"כ נקרא הוא, שהוא לשון נסתר. וממקום שנמצא בו התחלה, דהיינו החכמה דל"ב שבילים, נקרא אתה, ונקרא אב. שכתוב, כי אתה אבינו.

פסקה מט

באגדתא דבי רב ייבא וכו': באגדה של רב ייבא סבא אומר, כלל הכל הוא, שז"א נקרא אתה, משום שהוא מגולה. עתיקא קדישא, שהוא מכוסה נקרא הוא. והוא יפה. ועתה אנו קוראים מקום הזה שנמצא בו התחלה, שהוא המוח דל"ב שבילים, בשם אתה, כי אע"פ שהוא עוד מכוסה, עכ"ז ממנו הוא ההתחלה לגלוי, וע"כ נקרא גם הוא אתה. ונקרא אב, והוא אב, לאבות, שהם חג"ת דז"א, ואב הזה, יוצא מעתיקא קדישא, שכתוב, והחכמה מאין תמצא, דהיינו מעתיקא קדישא שנקרא אין, וע"כ אינה נודעת.

פסקה נ

ת"ח כתיב אלקים וגו': בוא וראה, כתוב, אלקים הבין דרכה, דרכה ממש, כי אלקים, שהוא ז"א יודע דרך התפשטות החכמה דל"ב שבילים, לחכמה תתאה, אבל והוא, דהיינו עתיקא קדישא, ידע את מקומה, מקומה ממש, דהיינו עצם חכמה עלאה, שה"ס או"א. וכ"ש חכמה ההיא הסתומה בו בעתיקא קדישא. כי היא המוח של עצמו.

פסקה נא

האי חכמה שירותא וכו': חכמה זו דל"ב שבילים, היא התחלת הכל. ממנה מתפשטים ל"ב שבילים. שפירושו, שהתורה, שהיא ז"א, נכללת בהם בכ"ב אותיות, ועשרה מאמרות, היינו עשר ספירות דאו"א עצמם, שהן ע"ס דבינה. שכ"ב ועשרה הם ל"ב. כלומר של"ב שבילים פירושו, שז"א שה"ס כ"ב אותיות עולה למ"ן לבינה ומתחבר בה בסוד קו האמצעי המיחד ימין ושמאל (כנ"ל אות ס"ד) חכמה זו היא אב, לאבות, שהם חג"ת דז"א, ובחכמה זו נמצא התחלה וסוף ונקראים משום זה, חכמה עליונה, חכמה תחתונה, שחכמה עלאה היא התחלה, וחכמה תתאה היא הסוף. כשנתפשטה החכמה לז"א, הוא נקרא אב לאבות, הכל לא נכלל אלא בזו החכמה. שכתוב, כולם בחכמה עשית.

פסקה נב

זקף ר"ש ידוי וכו': נשא ר"ש את ידיו, ושמח, אמר ודאי שהזמן הוא לגלות. והכל צריך בשעה זו. למדנו, בשעה שעתיקא קדישא. הסתום מכל סתומים רצה לתקן, תקן הכל כעין דכר ונוקבא. דהיינו שהעלה המלכות לבינה, ונעשתה המלכות לבחינת נוקבא בכל הספירות, שכל ספירה נכללה מדכר ונוקבא. אבל במקום שנכללו דכר ונוקבא בכל ספירה לא נתקיימו, אלא בקיום אחר של דכר ונוקבא, וחכמה זו שהיא כלל הכל, דהיינו חכמה דל"ב שבילים, כשיצאה והאירה מעתיקא קדישא, לא האירה אלא בדכר ונוקבא, שהחכמה נתפשטה והוציאה ממנה בינה, ונמצאו שהוא דכר ונוקבא, חכמה הוא אב. בינה היא אם, חכמה ובינה במשקל אחד נשקלו, דכר ונוקבא, כלומר ששניהם שוים. ובשבילם נתקיים הכל בדכר ונוקבא, שלולא זה לא היו מתקיימים.

פירוש. בעולם הנקודים, כשעלתה המלכות במקומה של בינה, היא נעשתה נוק' לכו"ח שנשארו במדרגה, וכח הדין שבה סיים את החכמה שה"ס הפרסא שנתקנה למטה מכתר וחכמה והוציאה בינה ותו"מ מחוץ למדרגה, ונודע שכח העליון שולט על התחתונים ממנו, ולפיכך כח הדין שקבלו מן המלכות העומדת למעלה מהן, נעשה נוקבא בכל ספירה וספירה. אמנם לא נתקיימו כן, כי בעת גדלות חזרה וירדה המלכות ממקום בינה למקומה, ובינה ותו"מ שנפלו ממדרגתם, חזרו אל המדרגה, ונתבטלה הפרסא וכל ההתכללות של דכר ונוקבא שנעשו מסבת עלית המלכות לבינה, שמשום זה נתפשט האור מלמעלה למטה שזו היתה סבת שבירת הכלים.

וז"ש תאנא וכו' כלא אתקין כעין דכר ונוקבא, כי ע"י עלית מלכות למקום בינה, נכללה כל ספירה בבחינת נוקבא. אבל, באתר דאתכלילו דכר ונוקבא לא אתקיימו, כי בגדלות כשירדה המלכות ממקום בינה למקומה, ובינה ותו"מ חזרו למדרגתם כמקודם לכן, הנה אז נתבטלו התכללות דכר ונוקבא שהיתה בכל הספירות. אלא בקיומא אחרא דדכר ונוקבא דהיינו בעולם התקון, שאז נעשה נוקבא באפן אחר, כי אז נתתקן שאפילו אחר ירידת המלכות למקומה נשארת הפרסא קבועה, והבינה ותפארת ומלכות שחזרו למדרגתם, אינם מתחברים במדרגתם כשהם למטה מפרסא, אלא צריכים לעלות למעלה מפרסא, ונעשים שמה קו שמאל לכו"ח. ומתוך שכבר סבלו מהדינים של המלכות, לא יוכלו להתאחד לגמרי עם כתר וחכמה שבראש להיות לאחד, אלא שנעשו לצד שמאל של המדרגה. והכתר וחכמה שלא נפלו ממדרגה לעולם, נבחנים לצד ימין של המדרגה, ולבחינת זכר, כי הימין הוא זכר. ובינה ותו"מ שנפלו וחזרו למדרגה, נבחנים לשמאל של המדרגה ולבחינת נקבה, כי השמאל הוא נקבה. ונמצא שאחר, שנתבטלה צורת התכללות דכר ונוקבא מחמת עלית המלכות למקום בינה יצאה ונתקנה דכר ונוקבא בדרך חדש (ועי' כל זה לעיל ויקהל אות ק"ל).

וז"ש, והאי חכמה כללא דכלא, כד נפקא ואתנהיר מעתיקא קדישא כלומר אחר שקבלה הארת הגדלות מעתיקא דרך הדיקנא, שאז ירדה המלכות ממקום בינה, ובינה ותו"מ חזרו למדרגתם, לא אתנהיר אלא בדכר ונוקבא, דהיינו שבינה ותו"מ שעלו למדרגתם, לא נעשו למדרגה אחת ממש עם החכמה, אלא שנבדלו להיות בחינת שמאל אל החכמה, שהיא נקבה. ונמצא, שחכמה ובינה האירו בזכר ונקבה. וז"ש, דהאי חכמה אתפשט ואפיק מניה בינה, שמשום שחכמה זו התפשטה והוציאה מכבר את הבינה לחוץ, ע"כ, אע"פ שעתה חזרה הבינה אל החכמה, היא נעשתה לשמאל אל החכמה, דהיינו לנוקבא דחכמה, שלא נפלה ממדרגתה מעולם. ואשתכח דכר ונוקבא הוא. ונמצאו מתוקנים לדכר ונוקבא, שהחכמה שמעולם לא יצאה ממדרגתה, היא דכר. והבינה, שנפלה, ואח"כ חזרה למדרגתה, היא נוקבא.

אמנם כל עיקר העלאת המלכות לבינה, שמשום זה נשארה הבינה בבחינת נקבה לחכמה, היתה כדי שיתקיימו זו"ן והעולמות (כנ"ל ב"א דף ז' ד"ה וכבר) ע"כ נשתנו שמם של חכמה ובינה לאב ואם, לזו"ן, משום שכל טרחתם ומיעוטם אינם אלא לקיים מוחין וקיום לז"א ומלכות בניהם, בדומה לאב ואם, שכל יגיעתם אינו אלא לצורך בניהם. וז"ש, חכמה אב, בינה אם. כלומר שמשום הנ"ל נשתנה שם החכמה ל אב, ושם הבינה, ל אם. וכיון שחכמה ובינה הם מדרגה אחת כי כו"ח שנשתיירו ממדרגת בינה דא"א נקראים חכמה, וזכר, ואב. ובינה ותו"מ שחזרו למדרגה, נקראים בינה ונקבה ואם, ע"כ, חכמה ובינה בחד מתקלא אתקלו דכר ונוקבא, ששניהם שוים כי הם ממדרגה אחת. ולא כז"א ומלכות, שהם ב' מדרגות, עליון ותחתון. ובגינייהו כלא אתקיים בדכר ונוקבא, דהיינו שז"א ומלכות וכל מדרגות שבבי"ע נתקיימו במוחין שבדרך דכר ונוקבא כי בכל מדרגה יש ע"ס, וכו"ח שבה הם זכר. ובינה ותו"מ הם נקבה. דאלמלא האי לא מתקיימין, שלולא קיום דכר ונוקבא של חכמה ובינה, שסיבתם הוא, מחמת עלית המלכות לבינה לא היו מתקיימים זו"ן ובי"ע (כמ"ש ב"א ד ז' ד"ה וכבר).

פסקה נג

שירותא דא אב וכו': התחלה זו, דהיינו החכמה דל"ב נתיבות, שהם אבא ואמא כנ"ל, הוא אב לכל, אב לכל האבות, שהם חג"ת דז"א, וחכמה ובינה שהם אבא ואמא, נתחברו זה בזה, ומאירים זה בזה. כשנתחברו הולידו, את ז"א ומלכות, ונתפשטה האמונה, שהיא המלכות הנקראת אמונה (כנ"ל ויקרא אות רע"ג) באגדתא דרב ייבא סבא למדנו כך, מהו בינה. אלא כשנתחברו זה בזה י' ב ה' דהיינו חכמה ובינה, נתעברה הבינה, והוציאה בן והולידה, שהוא ז"א. ומשום זה נקראת בינה בשביל שמולידה בן י"ה, כי בינה היא אותיות בן י"ה, שזהו שלמות הכל. כי נמצאים שניהם חו"ב, מתחברים והבן, שהוא ז"א, ביניהם. שהוא כלל הכל, בתקונם. ונמצא שלמות הכל, דהיינו שהכל, אב ואם, דהיינו חו"ב, בן ובת, שהם ז"א ומלכות. שה"ס ד' אותיות י"ה ו"ה. שמהן כל המציאות.

פסקה נד

מלין אלין לא וכו': דברים אלו לא נתנו לגלות, חוץ מלקדושים עליונים שנכנסו לחכמה ויצאו ממנה בשלום ויודעים דרכי הקב"ה, שאינם סרים מהם לימין ולשמאל, שכתוב, כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם וגו'. אשרי חלקו של מי שזכה לדעת דרכיו, ולא יסור, ולא יטעה בהם. כי דברים אלו סתומים הם, וקדושים עליונים מאירים בהם, כמי שמאיר מאור הנר. לא נמסרו דברים אלו אלא למי שנכנס בחכמה ויצא. כי מי שלא נכנס ויצא, טוב לו שלא נברא. שהרי גלוי לפני עתיקא קדישא הסתום מכל סתומים, שדברים אלו מאירים בלבי בשלמות האהבה והיראה לפני הקב"ה. ואלו בני שבכאן, יודע אני בהם, כי נכנסו בחכמה ויצאו ממנה בשלום, והאירו באלו הדברים, ולא בכולם. ועתה הנה מאירים בשלמות, כמו שצריך. אשרי חלקי עמהם בעולם ההוא.

פסקה נה

אמר ר' שמעון וכו': אר"ש, כל מה שאמרתי בעתיקא קדישא, וכל מה שאמרתי בז"א, הכל אחד, הכל הוא דבר אחד, אין תלוי בו פרוד. ברוך הוא וברוך שמו לעולם ולעולמי עולמים.

פסקה נו

ת"ח שירותא דא וכו': בוא וראה, התחלה זו שנקראת אב, נכללת ב י', התלויה ומאירה ממזל הקדוש, שהוא הדיקנא ומשום זה ה י' כוללת אותיות אחרות, דהיינו ו"ד כי במילואה היא יוד שזה יורה שבאבא כלולים פרצופים אחרים, שהם אמא וז"א ומלכות הרמוזים בו"ד, כי ה', שהיא אמא, היא בצורת ו"ד וכן ו' היא ז"א וה ד' היא המלכות. כמו שמבאר לפנינו. י' היא התכללות של כל אותיות האחרות, כי התחלת כל אות היא עם נקודה שהיא י', שזה יורה שכל המדרגות כלולות באבא. י' הוא ראש וסוף של הכל. כי חכמה עליונה שהיא ראשית הכל, נקראת י', וכן חכמה תתאה שהיא סוף הכל, דהיינו המלכות, נקראת י'.

פסקה נז

וההוא נהר דנגיד וכו': ואותו הנהר הנמשך ויוצא, דהיינו בינה היוצאת מן חכמה, כנ"ל, נקרא עולם הבא, משום, ש בא תמיד ואינו נפסק. וזה הוא עדן הצדיקים, שיזכו לחיי עולם הבא זה, שהיא בינה החוזרת לחכמה הנק' עדן התחתון (כנ"ל אות ע') המשקה תמיד את הגן, דהיינו זו"ן, ואינו נפסק. עליו כתוב, וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. ועולם הבא הזה, נברא ב י', דהיינו ע"י חכמה שנקראת י', ז"ש, ונהר יוצא מעדן, דהיינו הבינה היוצאת מחכמה הנקראת עדן, העליון. להשקות את הגן, דהיינו להשקות את זו"ן הנקראים ו"ד, כי י' במילואה כלולה ב' אותיות ו"ד. דהיינו יוד. כמו שמבאר לפנינו.

פסקה נח

באגדתא דבי רב ייבא וכו': בספר האגדה של רב ייבא סבא למדנו, למה ו"ד כלולות ביוד. ומשיב, אלא הנטיעה הזו של הגן, שהוא ז"א, נקראת ו'. ויש גן אחר שנקראת ד', ומ ו' הזו שהיא ז"א, נשקה ה ד' שהיא המלכות. והיינו הסוד שכתוב, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. מי הוא עדן. זה הוא חכמה עליונה, וזהו י'. להשקות את הגן, זה הוא ו' שהוא ז"א. ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים, זה הוא ד' דהיינו המלכות. והכל כלול ב יוד.

פסקה נט

ובגין כך אקרי וכו': ומשום זה, שהכל כלול ביוד, שהיא חכמה, נקראת החכמה אב לכל, אב אל האבות, שהם חג"ת דז"א, התחלת הכל, בית הכל, שכתוב, בחכמה יבנה בית. וכתוב, כולם בחכמה עשית. החכמה במקומה, לא נתגלתה ולא נודעה, משנתחברה באמא, שהיא בינה, היא נרמזת באמא, ומשום זה נעשה אמא כלל הכל, שבה נודעת ובה נרמזה, ההתחלה והסוף של הכל, דהיינו חכמה עליונה, וחכמה תתאה, שהיא המלכות. כי בה נסתם הכל.

פסקה ס

כללא דכלא שמא וכו': כלל הכל הוא, השם הקדוש. עד עתה רמזתי, ולא אמרתי זה בפירוש כל אלו הימים. ועתה נחקקים הבחינות, י' דהויה, כוללת חכמה הזו, דהיינו חכמה דל"ב שבילים שהיא אבא. ה', זו אמא וקוראים אותה. בינה. ו"ה אלו הם ב' בנים, ז"א ומלכות, המתעטרים מן אמא. והנה למדנו שהבינה כוללת כולם, כי ה י' שהיא חכמה מתחברת ב ה' שהיא אמא, ומולידים בן, שהוא ז"א, והיינו אותיות בינה, אב ואם שהם י"ה, ו בן ביניהם. כי בינה אותיות בן י"ה.

תוכן העניינים

הסולם על ספר הזהר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה