פרפראות שמירת העיניים מתורה שבעל פה - מהש''ס
א. חז''ל (ברכות יב:) על הפסוק (במדבר טו,לט) ''ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'', ביארו: 'אחרי עיניכם' זה הרהור עבירה. והמהרש''א בח''א (שבת לג.) מביא שבכל מקום שבש''ס כתוב עבירה הכוונה עריות שהוא זימה ותועבה. ועיין נדרים (נא.) שפירשו חז''ל תועבה- לשון תועה אתה בה, זימה- לשון זו מה היא. וכאן מרומז שקדושת המחשבה מגיעה בזכות שמירת העיניים. שהרי על התיבות ''אחרי עיניכם'' נאמר שזה הרהור עבירה, וממילא הא בהא תליא שמירת עיניים מקדשת המחשבה ומתקיים גם ''אחרי לבבכם''. כי הרהור עִקרו דמיון, והדמיון הורס ומקלקל ומפריע מאוד לטווח ארוך, כלומר לשנים רבות. וכל שמירת עיניים מקצצת בענפי הדמיון, וחוזר למציאות ומתקדש.
ב. חז''ל אומרים (ברכות כד.) כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף. וכן (שם) שוק באשה ערוה, ופירש רש''י להסתכל. והאחרונים הביאו מהירושלמי (פ''ד דחלה) המסתכל בעקבה של אשה כמסתכל בבית הרחם. ונלע''ד לפרש בכוונת חז''ל הקדושים, שההשפעה השלילית של עריות רחמנא ליצלן קיימת גם במסתכל בדברים קטנים, כמו עקב, אצבע, ואפילו על בגדיה. כי עצם הענין שסקרנותו לעריות גוברת מראה שההשפעה קיימת, והוא הולך ויורד עד מ''ט שערי טומאה רחמנא ליצלן. וכל זה נובע מתאוַת הסקרנות, כי אחרי הכל אם הסקרנות מתבטלת אין מה להסתכל. ועל ידי ההסתכלות מגיע לסכלות, כי איש סכל הוא איש מדומיין ומסכן, ורוח שטות חופפת עליו (סוטה ג.).
ובזה מובן לי למה רבינו הסטייפלר זיע''א היה מקפיד שלא לקרוא אפילו כתב של נשים, וכן רבינו האור לציון זיע''א מביא בספרו 'אור לציון - חכמה ומוסר' (עמ' צד) על המקובל הגאון רבי אליהו מני זיע''א שציוה לשמש להזהיר את השכנה להחליף את נעלי הבית שלה כי הרעש שהן מקימות מפריע לו. כי בדרגות הקדושה ההדרדרות של כאילו וכאילו מגיעה עד שורש העבירה, רחמנא ליצלן. וכן בדומה (במנחות מג:) תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד, ע''ש. וראה זה פלא, באשתו כל הסתכלות זה מצוה כדת משה וישראל, ובאחרת כל הסתכלות היא עבירה ממש.
ג. חז''ל אומרים (ברכות סא.) לא יהלך אדם אחורי אשה וכו', נזדמנה לו על הגשר יסלקנה לצדדין. וכל העובר אחרי אשה בנהר אין לו חלק לעולם הבא. וכן המרצה מעות לאשה מידו לידה כדי להסתכל בה, אפילו יש בידו תורה ומעשים טובים כמשה רבינו לא ינקה מדינה של גהינם, ע''ש. ולמדנו מכאן תרתי. א) כשיש בשביל או בדרך חוסר צניעות יסלקנה לצדדין, כלומר יעמוד באמצע הדרך ויביט ברחוב כאילו הוא מחפש כתובת או מחכה לחבריו, באופן שאותה אשה תהיה לצדדיו, עד שתעבור וימשיך הלאה בדרך נקיה מיצר הרע. וזו עצה נפלאה של חז''ל הקדושים. ב) כשצריך לשלם עודף וכיוצא בזה לא יספור לתוך ידה זמן ממושך שנראה כמתעכב להסתכל בה, אלא יתן בידה כל הסכום או ישים לפניה, והיא תספור ובינתיים יתרחק קצת או יתפנה לעסקיו.
ואל יחשוש שמא תאמר חסר מטבע, כי אז יספור שוב איתה, או יוסיף לה מטבע, והעיקר שיתקדש. וכמו שהביא בספר 'אור לציון – חכמה ומוסר' (עמ' ריח) שהאדמו''ר מקוצק ראה איש אחד שמתווכח עם המוכרת ומבקש הנחה, וגער בו ואמר, 'וכי אל תרבה שיחה עם האשה לא שווה כמה פרוטות'. והאמונה שהכל מהשמים ולא יתכן שיפסיד כלל כי הכל קצוב מראש השנה - ובפרט כשהוא מחמיר בצניעות, זה מביא כח לעשות כן ולא לחשוש. ומשמע מהש''ס (סוטה מח.) שבזכות הצניעות והקדושה יש שפע גדול מהשמים פי מאה, עיין שם ותהנה.
ד. חז''ל אומרים (שבת סד.) על מלחמת מדין שהיו חיילים צדיקים בזמן משה רבינו ע''ה אומרים: אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו, ולכן הביאו כפרה על איסור עריות. ומכאן שאפילו בלחץ גדול כמו מלחמה יש כוחות עצומים להתגבר ולא להכשל חס ושלום. ועוזרים לכך מהשמים, והנכשל צריך כפרה. ועל אחת כמה וכמה בשעת שלום שצריכים להתאמץ ולהתגבר ולנצח, ועל ידי שטרוד לפלוט ולא לקבל את הפריצות לא יבלע בגופו לעולם הנאת עבירה, ואשריו. ומכאן שצריך להזהר מאוד ברחוב, כי לפעמים יצר הרע מסית להסתכל כדי לעורר ולהזהיר וכדי לצעוק אחר כך 'איזו פריצות'. ולכן אל תשמע לו, אפשר לעורר ולהזהיר גם בלי להסתכל. ואדרבא כשנזהר לא להסתכל, דעתו קדושה וטהורה עליו והיא דעת תורה צרופה, ומה שחושב ועושה זה אמיתי קיים ומועיל.
ה. חז''ל אומרים (כתובות יז.) אמר רב שמואל בן נחמני אמר רבי יונתן מותר להסתכל בפני כלה כל שבעה כדי לחבבה על בעלה, ולית הלכתא כוותיה. ולכאורה במה נחלקו, ויתכן שהמקל הבין שיש כאן מצוה לחבבה על בעלה וממילא ''שומר מצוה לא יֵדע דבר רע'' (קהלת ח,ה), והמצוה תגן עליו כי בזה הוא משמח אותם. ולמעשה אסור, כי זו לא מצוה חיובית כמו עדות בקידושין להביט ממש בפני החתן והכלה, אלא רשות - כי אפשר לשמח באופנים אחרים על ידי שירה וריקודים. ובאמת, לאיזו קדושה גדולה ועצומה יוכל להגיע מי שבאמת רוקד בקדושה לכבודם, ולא מביט אנה ואנה. כמו יונה הנביא שרקד בשמחת בית השואבה וזכה לרוח הקודש (כמבו' בתוס' סוכה נ:), ובודאי ששמר על קדושת עיניו. ומי שרוצה יכול לשמוע מאשתו שהכלה נאה וחסודה ויספר כן לחתן, ובודאי יתלהב וישמח מאוד, ובזה מרבה אהבה וחביבות בישראל. ומכאן שבודאי אין היתר כלל להביט בפני הכלה אף בתמונה לכולי עלמא, כי זה סתם יצר הרע ואסור בהחלט. ועדיף לחלק את התמונות לשני אלבומים, אחד לגברים ואחד כללי לנשים.
ו. חז''ל אומרים (קידושין פא.) דל כרעיך מקמי גהינם. ומכאן שאפילו תלמידי חכמים עצומים כמו תנאים ואמוראים צריכים לפחד מעריות כמו מגהינם. ומי שמפחד לא נכשל, ומי שאדיש נופל לתהום, רחמנא ליצלן.
ז. חז''ל הקדושים (ב''ק מח.) מלמדים אותנו הלכה בדיני ממונות מדיני צניעות, שבגלל חוסר צניעות של אשה שזרועותיה מגולות בשעה שלשה בצק בבית בעל הבית, חייבת היא להשגיח על בעלי החיים של בעל הבית, ואם מתו מחמת חוסר שמירה מצידה היא אחראית לשלם. כי בעל הבית לא יכול להשאר במקום מחוסר צניעות. ומכאן לומדים שאסור לעמוד תחת קורת גג אחת עם חוסר צניעות, וכדין אהל המת רחמנא ליצלן. גם מדרכי הצניעות שלא להיות עם אשה זרה בבית אחד, שאף כשאין חשש לאיסור ייחוד יש ענין גדול בצניעות. והפסוק (תהלים קמח,יב) צווח ''בחורים וגם בתולות, זקנים עם נערים''. וכמה לא צנוע ולא יפה לראות צעירים מתפללים בעזרת נשים ומשקיפים משם על הספר תורה וכיוצא בזה. כי בזמן התפילה עזרת נשים מזומן לנשים, ומה לכהן בבית הקברות. וכן לבית הכנסת צריך שמש ולא שמשית, וכן בחדר אוכל לתלמידים צריך טבח, ולבנות טבחית, והעושה להיפך מהפך הצינורות ומונע שפע מישראל.
ח. חז''ל אומרים (יבמות סב.) על הנשים ''דיינו שמצילות אותנו מן החטא''. וזה פלא, שמי שנשוי והטיפול היסודי של הבית בגשמיות מוזנח מאוד, זה לא נורא!!! העיקר שיש קדושה בבית והטהרה קיימת וחינוך הבנים הוא לתורה ויראת שמים, מספיק! ודי בכך. וזה מחזק ומעורר את האהבה בין איש לאשתו, כלומר שכשיש קדושה ושמירת העיניים בתפארתה, מתקיים הבעל ואומר דיינו! והוא בדברים שבינו ובינה לא מחמיר בכלום ואדרבא להיפך, וה' יתברך בוחר בו והוא הקדוש. וגם מעלתו גדולה כשרואה שהגשמיות בבית רופפת והוא שותק בגלל שלום בית, והרוחניות גוברת ומתחזקת. וזוהי סנגוריה גדולה מהשמים לטובה ולחיים טובים.
ט. חז''ל אומרים (ב''ב טז.) על אברהם אבינו ע''ה שלא הסתכל על אשתו כי היה קדוש מאוד, ע''ש. ועיין מהרש''א שהקשה הרי אסור לישא אשה לפני שיראנה (קידושין מא.). ותירץ שקודם הנישואין בודאי ראה, אך אחר כך לא ראה מרוב צניעותה, ע''ש.
ונראה שיש כאן עומק גדול מאוד, כי יש אהבה שבאה כתוצאה של תאוה, וזוהי בעצם אהבת עצמו ולא זולתו. ואם אחרי הנישואין קובע אצלו בעיקר ראיית העיניים אין זו אהבה אמיתית. כי באופן שלא רואה בעיניים אלא מתלהב בעיקר מהמידות והצניעות והקדושה, הקשר שביניהם הוא קשר פנימי הדוק ועמוק. וקשר זה מתקיים עם רגשות פנימיים גבוהים, ומבינים תמיד זה את זה בכל הענינים הקשורים לבנין הבית היהודי שלהם. כי אין איתם תשוקה חיצונית המשפיע ומעוורת את העיניים, והבן. וזהו בנין ביתו של אברהם אבינו ע''ה שלאחר הנישואין לא ראה את שרה אשתו, כוונת הדברים שהקשר שלו עם שרה לא היה על ידי העיניים, אלא על ידי דיבורים וחיזוקים הרבה זה עם זה.
ויתכן עוד שהיו בדרגה גבוהה מאוד של קשר פנימי שלא היו צריכים להגיע להסתכלות חיצונית בשביל הקירוב שביניהם, ובודאי שלא היו צריכים לקיים את דברי רבי עקיבא שאומר (שבת סד:) שאשה תתקשט בבגדי צבעונין בזמן נִדתה כדי שלא תתגנה על בעלה (וכ''פ מרן ביור''ד סימן קצה). כי האהבה הפנימית שבהם כִסתה על הכל, ממש כמו שאדם אוהב את עצמו עם כל המגרעות שבו.
וזוהי דרגתו של רבי אליעזר שאמרו עליו (נדרים כ:) דומה כמי שכפאו שד, כי אשתו היתה חלק ממנו כמו שהיד והרגל שלו הם חלק ממנו. וכי האדם מתרגש מעצמו או מנשק את אבריו?! וכך היתה ההרגשה של רבי אליעזר עם אשתו ולא היה צורך ליותר מזה. ובודאי אברהם אבינו ע''ה יותר מכך.
וממילא נתאר לעצמנו איזו יראת שמים היתה לאברהם אבינו ע''ה שלא הסתכל על סתם נשים, ואיזו שמירת עיניים מעולה היתה לו. והלימוד מכך שהקשר הפנימי שיש לבעל עם אשתו על כל המשתמע מכך, מסייע מאוד להתקדש ולהתנתק מכל הסביבה לדרגות גבוהות בקדושה, ובעיקר בשמירת העיניים. ומכאן שאדם קדוש מאוד מרוצה ממשפחתו, ואוהב וקשור מאוד לאשתו, ומבין ומצליח לחיות בשמחה של מצוה כל רגע ורגע.
ובזה תבין פסוק בתורה, שלאחר שאמרה שרה לאברהם ''בא נא אל שפחתי'' וגו' (בראשית טז,ב). לא הראה אברהם אבינו ע''ה שמתלהב - משום כבודה, אלא שרה עשתה הכל - היא השדכנית והמבצעת. ומפורש בפסוק ''ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה ותתן אותה לאברהם אישה לו לאשה'' (שם שם,ג). וכשהתעברה הגר וזלזלה בשרה הסכים אברהם אבינו ע''ה לגרשה מיד, אף שהגר כעת נשואה לו והיא מעוברת ועדיין אין לו בנים, עם כל זה משום כבוד שרה אשת נעוריו הסכים לוותר על הגר שפחתו. ומכאן שצדיקים גדולים וקדושים כגודל הקדושה גודל היחס והאהבה לאשתו בלבד, והבן.
ובזה מובנת היטב ההנהגה בתקופת השידוכים שנפגשים בקדושה, שבקושי התירו להסתכל כדי להכירה שהיא מתאימה לו. ועיקר הפגישות זה להיכרות פנימית של נעימות בדיבור ובמידות ובכבוד הדדי זה לזה. וכמה טיפש המדע המתוסכל שמציע מגע גוף כדי להכיר ולראות אם הם מתאימים, כי המגע והתאוה גורמים שלא מתבוננים על הקשר הפנימי אם הוא מתאים או לא, לא בודקים את המדות ואת הרגשות, את הכרת הטוב ואת הזריזות. התאוה מקלקלת את השורה, ולא רואים בעיניים כלום. וכמו שכתב הרמב''ם (פיהמ''ש שביעית פ''ה מ''ו), מי שסגרה עיניו התאוה ויצר הרע, ע''ש. ואדרבא להיפך, כשנפגשים בקדושה והשיחות תורניות על מדות טובות ויראת שמים להכרת הטוב והערכה זה לזה, אלו הם שיחות ופגישות שכליות מלאות רגש ואמת, ואז גם המגע מסתדר בהתאם לכך. הפנימי משפיע ובונה את החיצוני, והחיצוני לעולם בתשוקתו הבהמית לא יבנה את הערך הפנימי המתאים לשניהם יחד, והדברים נוראים. ובש''ס (נדרים נא.) אמרו על עריות שנקרא תֶּבֶל (ויקרא יח,כג), מלשון תְּבָלִין כלומר אילו תבלין יש בעריות שאתה כל כך נמשך אחריהם, תתקדש ותבין הרבה יותר בעומק הדברים כיצד לחיות ולהנות.
גם לרבות שהפוגם בעיניו, הרי זה נוגע בעריות ממש על ידי העיניים שלו, ואז הוא נקשר הלאה וממשיך להתקרב. כי המגע החיצוני גורם עוורון ולא רואה כלל את הפנימיות המטונפת שבאותה עבירה ואת התוצאות המסוכנות. וכך הכשילו את נשיא שבט שמעון 'זמרי בן סלוא' (במדבר כה,יד), וכך שמשון בעיניו (סוטה ט:), וכך השטן שבר את החלון להכשיל את דוד המלך ע''ה (סנהדרין קז.). ומדוייק היטב לשון חז''ל הקדושים (נדרים כ.) כל הצופה בנשים סופו בא לידי עבירה, כלומר החיצוניות מתקיימת והפנימיות מתרחקת, ומפסידים עולם הזה ועולם הבא רחמנא ליצלן.
י. חז''ל אומרים (ב''ב נז:) על הפסוק (ישעיה לג,טו) ''ועוצם עיניו מראות ברע'', שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. ואף כשאין דרכא אחרינא צריך לאנוס עצמו שלא יגרה בעצמו יצר הרע, ע''ש. ויש ללמוד מכאן בפשיטות על המתחסד ואינו הולך לים כלל, אף שאינו מעורב מבפנים אם הוא מעורב מבחוץ ואין גדרי צניעות מובהקים, וגדולי ישראל ומשמרת הצניעות לא ממליצים, שאין ללכת לשם כי יש חשש של גירוי יצר הרע. ובודאי גם אם יש היתר על פי ההלכה ללכת, מי שמרגיש ירידה ביראת שמים שהולך לשם שאסור לו ללכת כלל ועיקר. כל מה שמותר לאחרים יתכן שאסור בשבילו, בגלל חולשתו ביראת שמים. וכי מה שמותר לרב גידל (ברכות כ.) ולרב אחא (כתובות יז.) ורבי חנינא ורבי יונתן (ע''ז יז.) ורב חנינא ורב אושעיא (פסחים קיג:) ואבא אומנא (תענית כא:) מותר לאחרים? ואם ספק דרבנן לקולא וספק דאורייתא לחומרא וספק נפשות להקל ולהציל, כך ספק נשמות לחומרא (עיין אור''ח ס''ס שו), וספק צניעות וקדושה לחומרא.
יא. חז''ל אומרים (ב''ב קסח.) תלמיד חכם שהולך לקדש אשה, יקח איתו עם הארץ שמסתכל ומכיר בנשים, שלא יחליפו אותה באחרת, ע''ש. ואני לומד מכאן שמותר להורים של החתן להסתכל לראשונה על המדוברת אם היא מתאימה לבנם. כי יתכן שהוא תמים וצדיק ולא מבין הרבה, וההורים יודעים להסתכל ולבחון אם היא נראית אשה, ואם היא בריאה, ואם היא נאה וחסודה וכיוצא בזה המתאימה לכבוד המשפחה. וכמובן שיעשו הכל על פי דעת התורה הקדושה. ומכאן והלאה אין צורך לאבי החתן להביט בכלתו. וכמו כן אין לחתן להביט בחמותו. והחכם עיניו בראשו (קהלת ב,יד) ויודע כיצד לסובב ראשו, וכיצד לשבח, וכיצד להביט, ואשריו שזכה לכך, ואשרי חמותו שזכתה לחתן כזה. וכן בקידושין (פב.) שאמרו ''הכל לשם שמים'', והכוונה שאפשר באמת לשבח במעלות האשה או הכלה הנכבדה כפי הצורך, והדיבור משפיע ומועיל. ואין צורך לדבר בעיניים, כי אנחנו חלשים מאוד, וחבל.
יב. חז''ל אומרים (סנהדין יט:) תוקפו של יוסף - ענוותנותו של בועז. ופירש רש''י 'תוקף' דבר גדול ומפורסם, 'ענוה' דבר צנוע ופשוט. כלומר בועז התגבר במבצע של קדושה יותר מיוסף הצדיק המפורסם במעשהו, כי רות היתה פנויה וקרובה אליו ובשדה שאין רואים, ויוסף הצדיק בבית ואשת איש ולא קרובה שלו. ואף על פי כן ניצח בועז את יצר הרע אף שגופו התחמם כמו אש. ובמדרש רבא (רות פרק ז) מבואר שכל אותו הלילה היה יצר הרע מסית ואומר אתה פנוי והיא פנויה, ונשבע ליצרו ואמר חי ה' שאיני נוגע בה. וכל אותו הלילה התפלל בועז כשהוא שטוח על פניו ואמר: רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שלא נגעתי בה, יהי רצון שלא יתחלל בי שם שמים, ע''ש. ומכאן שצריך להישבע בשבועה חמורה כשמגיע יצר הרע להכשיל בעבירה, וגם להרבות בתפילה ולדבר עם ה' יתברך שיעזור לו להנצל. ויתכן שבאותו רגע הוא נראה מושפל ופחדן ואולי ילעגו עליו, ויתכן גם שירגיש שיצר הרע לועג לו שאינו נהנה מעבירה, אבל ידע נאמנה שעל ידי זה הוא זוכה למעיל של קדושה העוטף אותו ומסייע לו בהמשך הדרך בחיים להתגבר על עוד מכשולים קשים חס ושלום.
ורבינו הגר''א זיע''א (משלי א,כג) מפרש בזה את המשנה באבות (פ''ד מ''ב) 'עבירה גוררת עבירה'. מי שנכשל בעבירה באה רוח ממרום – וכפי גודל העבירה גודל הרוח – ומסיתה אותו ומתאוה עוד לעבירה, וכן להיפך 'מצוה גוררת מצוה', ובמצוה גדולה באה רוח ממקום קדוש מאוד ומתאוה למצוה ונהנה מאוד מהמצוות. וזה כעין מעיל העוטף ומחזק וגורר אחריו לעוד מעשים טובים. וזה דומה לאותו תלמיד (מנחות מד.) שניצול וברח מעבירה, וגרר אחריו עושר גדול וזכה לעולם הזה ועולם הבא, ע''ש. ומחשבה זו עוזרת מאוד להתאמץ ולהצליח בס''ד.
יג. חז''ל אומרים (סנהדרין כ.) מקום שנהגו נשים לצאת אחר המיטה - יוצאות, לפני המיטה - יוצאות, ע''ש. ובתוספות (בד''ה נשים) הביאו בשם הירושלמי שגנאי הוא לבנות ישראל שיסתכלו בהם אנשים, ע''ש. והדברים מבהילים מאוד, שאין זה צניעות לנשים שמישהו יביט בהן וצריכות לעשות טצדקי כדי שלא יביטו בהן. ועיין עבודה זרה (לח.) מניח ישראל בשר על גבי גחלים ובא עובד כוכבים (=גוי) ומהפך בו עד שיבוא ישראל מבית הכנסת או מבית המדרש, שופתת אשה קדירה על גבי כירה ובאה עובדת כוכבים ומגיסה עד שתבוא מבית המרחץ או מבית הכנסת, ע''ש.
ומסופר על היהודים באפגניסטאן, שהיו הנשים שם צנועות מאוד, ומעולם לא יצאו לרחוב כי אם כשחוזרת מהמקוה למצוות הטהרה. וזכורני שהייתי ילד לפני בר מצוה, ומרת אימי ע''ה היתה עובדת במטבח בישיבת בית יוסף נווהרדוק, בירושלים עיר הקודש, והרבנית אשת ראש הישיבה הגאון הצדיק רבי בן ציון ברוק זיע''א רצתה לצאת מהמטבח, ותלמידי הישיבה היו בתפילת ערבית באמירת קריאת שמע ופניהם אל השער, וביקשה ממני לסגור את הדלת שלא יראו כשהיא עוברת, כי היתה צנועה וחכמה מאד.
נמצא שכמו שיש מצוה על הגברים שלא להסתכל, כך יש מצווה על הנשים שלא יפרסמו עצמן, כי גנאי הוא להם. ועיין רמב''ם (רפ''ק מהלכות מלכים) שפסק 'אין מעמידין אשה במלכות, וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש', ע''ש. והיו צדיקים גדולים שהיו צנועים כל כך עד שלא היו מרשים לנשים להביט בהם. וסיפר לי כ''ק האדמו''ר רבי אלעזר אביחצירא שליט''א על עצמו שאפילו על בני ביתו אינו מסתכל (פרט לאשתו כמובן, ולבנות שמברך אותן בליל שבת קודש). והוסיף ואמר על אביו זיע''א שהיה פרוש וחסיד הרבה יותר ממנו. ואנחנו לא נדע מה נעשה, והלואי שנזכה לשמירת העיניים בעין טובה לְמַה שציותה תורתנו הקדושה.
יד. חז''ל (ע''ז כ.) מספרים על חכמים גדולים שראו אשה נאה מאוד ובירכו עליה, והיה זה בקרן זוית שנפגשו בה פתאום, ע''ש. וכן אמרו (שם) על הפסוק (דברים כג,י) ''ונשמרת מכל דבר רע'' שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. ולמדו מכאן שלפעמים מִשמים מנסים את האדם שיביט בעל כרחו על ידי קרן זוית או באופן פתאומי באשה כדי לבחון כיצד יגיב ואיך יתקדש. ואשרי המבין שמנסים אותו מהשמים, ובודאי גם מצלמים אותו ואת עיניו ואת מחשבתו. ואם מתקדש, התמונה יוצאת בפוטו מיוחד, ומסתבר שישימו תמונה זו בחדר שלו בעולם האמת... גם לרבות שההרהור ביום או הסתכלות אסורה אפילו הבזק של רגע אחד, זה לא מסתלק וזה לא נגמר, זה יכול לבוא לו בחלום בלילה ולבלבל ולטמאות ולהוריד אותו עד עפר. והמבין את גודל הסכנה, מבין את חשיבות הקדושה, ואשריו.
טו. חז''ל אומרים (סוטה מז:) על הפסוק (במדבר ה,לא) ''וניקה האיש מעוון והאשה ההיא תשא את עוונה'', בזמן שהאיש מנוקה מעוון המים בודקין את אשתו, אין האיש מנוקה מעוון אין המים בודקין את אשתו. ופירש רש''י שכשהבעל נקי מעוון עריות המים בודקין אותה. ויש ללמוד מכאן שמעשיו וכוחו וקדושתו נמצאים בה, וכשהוא קדוש זה משפיע עליה להתקדם, כי אם לא תתקדם תבדק על ידי המים. וכן כשמשוחח מחזק ומעודד ונותן לה לעלות איתו אינה נופלת ואינה סוטה מדרך הישרה.
טז. חז''ל (ברכות יז.) אומרים: בעולם הבא אין אכילה ושתיה, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. ופירשו המפרשים שכל צדיק וצדיק זוכה לאותה עטרה שהכין לראשו בעולם הזה. ומדויק הלשון 'ועטרותיהם' בראשיהם, כלומר עטרה השייכת להם. 'ונהנים מזיו השכינה' - בעיניים, כי מה שקרוב לשכל יותר הוא קדוש יותר, והעיניים קרובות וגבוהות מאוד, ומי שפוגם את עיניו חס ושלום הרי זה פוגם באיברים מיוחדים מאוד שבהם תהיה לו זכות ליהנות בעולם הבא, ואיך יטמא אותן בעריות חס ושלום. והשומר עיניו בעולם הזה יזכה באמת ליהנות מזיו השכינה הנאה גדולה מאוד.
ועיין בזוהר הקדוש (ויחי רכד ב) 'אלף וחמש מאות ריחות עולים כל יום בגן עדן שמתבשמים בהם לבושי הכבוד של הצדיקים, ואותן ריחות מתעטרין ונִתקנים על ידי ימי האדם. וכן כמה לבושים נעשים לאדם מנצוצי הימים שלו', עיין שם. ועוד עיין בזוהר (פנחס ריד ב) שמעשים רעים של האדם עושים לו בעולם האמת לבושים צואים, ולהיפך – להיפך. ופנחס שקידש את עצמו כל כך וקידש שם שמים זכה שגם גופו התפשט מהגשם ולבש רוחני וחי לעולם.
ועל זה נאמר (ישעיה סד,ג) ''עין לא ראתה אלוקים זולתך''. וביאר המצודת דוד ששום עין לא ראתה מה שיעשה אלקים למי שמחכה לו ומאמין בו, ע''ש. כי באמת בעולם האמת ההנאה הגדולה בעינים, ובעולם הזה יצר הרע מנסה לעבוד עלינו בעיניים, כלומר מצייר ומדמיין ומנסה להראות את הרע שהוא טוב ואת החושך שהוא אור, וזוהי 'עבודה בעיניים', ובאמת גם בצורה חיובית אפשר לקרוא לזה 'עבודה בעיניים' כי העבודה הגדולה שלנו בעולם הזה היא עבודת שמירת העיניים, ואז יזכה לזיו השכינה.
יז. חז''ל אומרים (פסחים קיב.) אם בקשת ליחנק, הִתָּלֶה באילן גדול. ופירש רש''י אם בקשת לומר דבר שיהיה נשמע לבריות ויקבלו ממך, אמור בשם אדם גדול, ע''ש. ומכאן משמע שיש השפעה גדולה בציבור כשאומר בשם אדם גדול שהדברים יתקבלו היטב, ובפרט גדול שנוהגים הם על פיו, שבוודאי יתקבלו הדברים ויהיה תועלת גדולה. והנה כידוע אחינו התימנים נוהגים בכמה הלכות כהרמב''ם והוא בעיקר עטרה לראשם. וכל הלכה שתאמר לפניהם, גם אם כך פסקו הרי''ף והרא''ש, תדגיש את הרמב''ם ואת לשונו הקדוש ותצליח. וכן חידוש מהגאון רבינו יוסף חיים זיע''א בספריו הקדושים ליוצאי עיראק, זה מזכיר את אהבת התורה ומסורת שלהם. וכן בפני חסידים מהאדמורי''ם זיע''א, ואידך זיל גמור. וכן סיפורי צדיקים וכיוצא בזה תספר אותם שיהיו מתאימים להלכה. כמו המעשה בדין קידוש השם בירושלמי המפורסם שהובא ביביע אומר (ח''ו דף קפא) ויש בזה שתי גרסאות, לספר את זה בהתאם להלכה, ע''ש.
וכן כשרוצים לעורר על חיזוק מסויים, לומר את החיובי, ומכלל הן אתה שומע לאו. למשל: במקום לומר 'מי שישן בראש השנה מזלו ישן כל השנה', עדיף לומר את ההיפך 'מי שער בראש השנה ולא עוצם עין וקורא תהלים בדבקות וכו' מזלו ער כל השנה', וכן במקום לומר 'מי שפותח עיניו בעמידה לא יזכה לראות השכינה בפטירתו', עדיף לומר 'מי שעוצם עיניו יזכה לראות את השכינה'.
ומכאן למידת 'הצניעות' המפוארת, במקום לספר על אשה שבזמן חולייה שהיתה בעיה של נקיון וכו' ולא יכלה לברך והתאמצה והתגברה על הרבה מכשולים שעמדו בפניה, ומעוניין לספר על זה לחזק את הציבור, יספר מעשה זה על איש ולא על אישה.
ופעם רצה אחד שנעשה מי שברך לחיילת בצבא, ולא עשינו. כי חיילות בצבא זה תועבה, ו'יהרג ואל יעבור'. ועצם מלה זו היא נבלות פה. וצריך להיתלות באילן קדוש של קדושה שהוא על פי ההלכה הצרופה בלבד.
יח. חז''ל אומרים (שבת קיח:) אמר רבי יוסי מימי לא קראתי לאשתי – אשתי, ולשורי – שורי. אלא לאשתי – בֵּיתִי, ולשורי – שׂדי. ועיין פירוש רש''י. והמהרש''א מבאר שרצה לזרז אותם בזה שידעו שעיקר הבית תלוי בהם ויזדרזו בכל צרכי הבית. וכן לשורי שדי, שיזדרזו עבדיו במלאכת עבודת השדה שעיקרה בשוורים, ע''ש.
ויתכן לפרש שרצה רבי יוסי ללמד אותנו דרכי צניעות שאין זה דרך ארץ לומר 'אשתי' שהוא מלשון אישות, אלא 'ביתי' כמו שאמרו על רחל שהיא עקרת הבית (מדרש רבא רות פ''ז) דהיינו עיקרו של בית. שהכל עומד עליה בין בגשמיות ובין בחינוך הילדים, וכמו שכתוב (משלי א,ח ו,כ) ''ואל תטוש תורת אמך'', וכן הכשרות ותרומות ומעשרות ודיני תולעים וטהרת המשפחה כל זה נאמנות האשה (כתובות עב.). נמצא שהבית עומד עליה, ובמקום לומר 'אשתי' העדיף לומר 'ביתי' שיש בה משמעות חיובית ומועילה. ובאמת חסידים ואנשי מעשה ונשותיהם לא קוראים זה לזה בשמותיהם אלא 'אבא' 'אמא' וכיוצא בזה, ויש בזה צניעות וקדושה גם יחד.
ונראה לפי זה שהוא הדין לבנות שבבית, שכשיש אורחים וכיוצא בזה בשולחן שבת וכיוצא שאין צורך לקרוא דוקא בשמם, ויכול לומר בתי הגדולה, האמצעית, הקטנה וכיוצא בזה. וגם זה מחנך אותן לשמור עוד יותר על גדרי הצניעות. ועיין בש''ס ברכות (נו.) וכתובות (סה.) על רבא שלא אמר את שם אשתו אלא על שם אביה 'בתו של רב חסדא'. ויש גם מחברי ספרים שנזהרים בזה מטעמי צניעות שלא לכתוב את שם האשה, אלא זוגתי הרבנית או נוות ביתי וכו' ותו לא מידי.
ובאמת זה מתאים לדברי חז''ל הקדושים. כי גם לפני כן וגם לאחר מכן באותם מימרות של רבי יוסי מדובר בעניני אישות. ומה שהוסיף לומר לשורי שדי גם בזה יש ענין של צניעות שהשוורים והצאן רועים באחו ומתפרסם עושרו, והוא קורא אותם על שם השדה שהוא קבוע במקומו ולא ניכר לעוברים ושבים. ומרן שליט''א בספר מאור ישראל (שבת שם) ביאר את דברי הגמ' בדעת רבי יוסי שעשה כן דרך צניעות, וכנ''ל. וכן סִפְּרוּ על רבינו ''איש מצליח'' זיע''א שמימיו לא אמר את המלה 'אשתי', וכשפעם נשאל על ידי עורך דין מי זאת ענה 'אמא של הילדים שלנו'. וזוהי הנהגה המתאימה גם למנהל תלמוד תורה ולבעל עסק, שלא לקרוא למזכירה בשמה - אחר שעצם שהותה שם אינו נכון - ובודאי שלא לדבר איתה בלשון נוכח או ברגש חביבות וחיוך, רחמנא ליצלן.