פרפראות לשבת קודש
א. אמר רבי זירא, מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דקא רהטי לפרקא בשבתא, אמינא קא מחללין רבנן שבתא, כיון דשמענא לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת, אנא נמי רהיטנא (ברכות ו:).
ב. אמר רבי אלעזר, כל היושב בתענית בשבת קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, וחוזרין ונפרעין ממנו דין עונג שבת. ותקנתו, שיעשה תענית נוספת לכפר על כך (ברכות לא:).
ג. שבת קודש, אחד מששים מעין עולם הבא (ברכות נז:).
ד. שקולה מצות שמירת שבת כנגד כל המצוות כולן (ירושלמי ברכות).
ה. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם (שבת י:).
ו. חייב אדם למשמש בבגדו ערב שבת עם חשיכה. אמר רב יוסף הלכתא רבתי לשבת. ופירש רש“י, דבר גדול יש כאן, להפרישו מאיסור שבת (שם יב.).
ז. לא יקרא לאור הנר שמא יטה. אמר רבי ישמעאל בן אלישע, אני אקרא ולא אטה. פעם אחת קרא וביקש להטות, אמר, כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר. רבי נתן אומר קרא והטה, וכתב על פנקסו אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת, לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה (שם יב:).
ח. אמר רב הונא, הרגיל בנר הויין לו בנים תלמידי חכמים. וכן היה רב הונא רגיל לעבור תמיד בפתח הבית של רבי אבין וראה שמדליק נרות הרבה לכבוד שבת קודש, ואמר שמהבית הזה יצאו שני בנים תלמידי חכמים, וכך היה (שם כג:).
ט. על שלש עבירות נשים מתות בשעת לדתן, על שאינן זהירות בנידה, בחלה ובהדלקת הנר. רב אחא אומר בעון שמכבסות צואת בניהן בשבת (שם לב.).
י. פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאת ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים. תנא לא שלו היתה, אלא של שכנתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו (שם נד:).
יא. ”וכבדתו“ שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. ”מעשות דרכיך“ שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. ”ממצוא חפצך“ חפציך אסורים, חפצי שמים מותרים. ”ודבר דבר“ שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול (שם קיג:). ובתוספות (בד“ה שלא יהא) הביאו, מעשה ברבי שמעון בר יוחאי הקדוש שהיתה לו אמא זקנה ומדברת בשבת, ואמר לה, אמא! שבת היום, ושתקה, עי“ש (ועי‘ מדרש רבה ס“פ בהר).
יב. לעולם ישכים אדם להוצאות שבת, שנאמר: ”והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו“, לאלתר (שבת קיז:).
יג. כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות: מחבלו של משיח, מדינה של גיהנום, וממלחמת גוג ומגוג. וכל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מיצרים (שם קיח.).
יד. כל המתפלל בערב שבת ואומר ”ויכולו“ מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית (שם קיט:).
טו. כל המתפלל בערב שבת ואומר ”ויכולו“ שני מלאכי השרת המלווין לו לאדם מניחין ידיהם על ראשו ואומרים לו: ”וסר עוונך וחטאתך תכופר“. שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע, וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו (שם).
טז. אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חילול שבת, בשעה שאין בני אדם מצויין לכבותה (שם).
יז. מעשה ונפלה דליקה בחצירו של יוסף בן סימאי בשיחין ובאו אנשי גיסטרא של ציפורי לכבות, מפני שאפוטרופוס של מלך היה, ולא הניחן מפני כבוד השבת. ונעשה לו נס וירדו גשמים וכיבו (שם קכא.).
יח. מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך שדהו ונמלך עליה לגודרה, ונזכר ששבת הוא ולא גדרה [פירוש, שלא גדרה גם לאחר השבת, שקנס את עצמו על מה שחשב דברי חול בשבת, כן הביא הט“ז (סימן שז) בשם הירושלמי]. ונעשה לו נס ועלתה בו צלף, וממנה היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו (שם קנ:).
יט. העושה מלאכה בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם (פסחים נ:).
כ. אמר רבה, הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם, מאי טעמא, ”וקראת לשבת עונג“ (שם סח:).
כא. אמר רבי יוחנן, שלשה מנוחלי עולם הבא, הדר בארץ ישראל, והמגדל בניו לתלמוד תורה והמבדיל על היין במוצאי שבתות (שם קיג.).
כב. לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה (ירושלמי שבת פט“ו ה“ג).
כג. אמרו עליו על הלל הזקן שהיה עני ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה לגג וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלקים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים, והיה עליו שלש אמות שלג. פרקוהו והרחיצוהו וסכוהו והושיבוהו כנגד המדורה, אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת (יומא לה:). והיה מנהגם להיות ערים בליל שבת קודש כל הלילה ולעסוק בתורה (בן יהוידע שם).
כד. מפקחין פקוח נפש בשבת, והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין. כיצד, ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה ומעלהו, והזריז הרי זה משובח. ראה תינוק שנפל לבור, עוקר חוליא ומעלהו, והזריז הרי זה משובח. ראה שננעלה דלת בפני תינוק, שוברה ומוציאו, והזריז הרי זה משובח. מכבין ומפסיקין מפני הדליקה בשבת, והזריז הרי זה משובח (יומא פד:).
כה. מנין שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל, שנאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת, מכלל דבחדש ושבת מיחייב איניש לאקבולי אפי רביה, אי אזיל ואתי ביומיה (סוכה כז:, ועיין למרן שליט“א בספרו חזון עובדיה, יום טוב עמ‘ ק).
כו. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, בני, לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע (ביצה טו: פוע“ל ר“ת לוו עלי ואני פורע).
כז. כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה, חוץ מהוצאות שבתות וימים טובים והוצאות בניו לתלמוד תורה, שאם פיחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו. אמרו עליו על שמאי הזקן, שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אומר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה, מניח את השניה לכבוד שבת ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו, שכל מעשיו לשם שמים (ביצה טז. וכתבו המפרשים שגם הלל מודה להנהגה זו של שמאי בזה).
כח. אמר רבי יצחק, שֶׁמֶשׁ בשבת צדקה לעניים, שנאמר: ”וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה“. ופירש רש“י ”יראי שמי“ שומרי שבת, נהנים מהשמש ומתחממין ביום הצינה (תענית ח:).
כט. תשעה באב שחל להיות בשבת, אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו (שם כט:).
ל. ואת שבע הנערות, אמר רבא שהיתה מונה בהן אסתר ימי שבת. ופירש רש“י שהיתה משרתת לה אחת באחד בשבת, ואחת בשני בשבת, ואחת בשלישי בשבת וכן כולן. וכשהגיע יום שפחה של שבת יודעת שהיום שבת (מגילה יג.).
לא. שאלו תלמידיו את רבי זכאי, במה הארכת ימים, אמר להם וכו‘ ולא ביטלתי קידוש היום. אמא זקנה היתה לי, פעם אחת מכרה כיפה שבראשה והביאה לי יין לקדוש היום (שם כז:).
לב. ”כי את כל מעשה האלקים יביא במשפט על כל נעלם“ (סוף קהלת). רבא אמר זה המשגר לאשתו בשר שאינו מחותך ואינו מנוקר בערבי שבתות. והא רבא משגר, שאני בת רב חסדא [אשת רבא] דקים ליה בגווה דבקיאה (חגיגה ה.).
לג. אמר רבי יהושע בן לוי, נס גדול נעשה בלחם הפנים, כסידורו כך סילוקו. ופרש רש“י שסילוקו לשבת הבא חם כיום סידורו. ובתוספות (בד“ה סילוקו) ביארו שהיה רך כזמן אפייתו (שם כו:).
לד. אדם הראשון נרו של עולם היה, שנאמר: ”נר אלקים נשמת אדם“, וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך מסרו מצות הנר לאשה (ירושלמי פ“ב דשבת ה“ג).
לה. יכול יהא כיבוד אב ואם דוחה שבת, תלמוד לומר ”איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו“, כולכם חייבים בכבודי. יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת, תלמוד לומר ”את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו“, כולכם חייבים בכבודי. מה שמירה האמורה בשבת, לא משבת אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על השבת, אף מורא האמורה במקדש, לא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש (יבמות ו.).
לו. הוי יודע, עד שלא באת למִדה זו [להתגייר], אכלת חלב אי אתה ענוש כרת, חללת שבת אי אתה ענוש סקילה, ועכשיו, אכלת חלב ענוש כרת, חללת שבת ענוש סקילה (שם מז.).
לז. מעשה באדם אחד שרכב על סוס בשבת בימי היוונים, והביאוהו לבית דין וסקלוהו. לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך (שם צ:).
לח. חשבונות של מצוה מותר לחשבן בשבת, פוסקין צדקה לעניים בשבת, הולכים לבתי כנסת ובתי מדרשות לפקח על עסקי רבים בשבת, מפקחין פיקוח נפש בשבת, הולכין לטרטייאות ולקרקסייאות לפקח על עסקי רבים בשבת, משדכין על התינוקת לארס בשבת ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות (כתובות ה.).
לט. תניא, רבי מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת. מאי טעמא מפרק כלאחר יד הוא, ובמקום צערא לא גזרו רבנן. צינור שעלו בו קשקשין ממעכן ברגלו בצנעא בשבת ואינו חושש, מאי טעמא מתקן כלאחר יד הוא, ובמקום פסידא לא גזרו רבנן (שם ס.).
מ. עונה של תלמידי חכמים אימת, אמר רב יהודה אמר שמואל מערב שבת לערב שבת. ”אשר פריו יתן בעתו“ זה מערב שבת לערב שבת (שם סב:).
מא. אוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת (שם סד:).
מב. תנו רבנן, בשעת פטירתו של רבינו הקדוש נכנסו בניו אצלו, אמר להם: הזהרו בכבוד אמכם, נר יהא דולק במקומו, שלחן יהא ערוך במקומו, מטה תהא מוצעת במקומה. מאי טעמא, כל ערב שבת קודש אחר שנפטר היה מגיע לביתו לסעודת ליל שבת קודש. כששמעו השכנים, הפסיק לבא, שלא להוציא לעז על צדיקים ראשונים (שם קג.).
מג. שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים, אחד רץ ואחד מהלך, והזיק פטור. במה דברים אמורים בערב שבת בין השמשות, מפני שרץ ברשות. בערב שבת מאי רשות איכא, כדרבי חנינא, דאמר רבי חנינא בואו ונצא לקראת שבת כלה מלכתא. רבי ינאי מתעטף ואומר בואי כלה בואי כלה (בבא קמא לב:, ועיין משנה ברורה בבאה“ל סימן רנ).
מד. עשרה תקנות תיקן עזרא הסופר וכו‘, מכבסין בחמישי בשבת משום כבוד השבת. ושיהו אוכלין שום בערב שבת משום מצות עונה. ”אשר פריו יתן בעתו“ זה מערב שבת לערב שבת (בבא קמא פב.).
מה. אין אומרים קדוש היום אלא על היין הראוי לינסך על גבי המזבח. וסוחט אדם אשכול ענבים מבעוד יום ואומר עליו קדוש היום. לבן מהו, א“ל אל תרא יין כי יתאדם (בבא בתרא צז:).
מו. אדם נברא בערב שבת, שלא יאמרו צדוקים שותף היה להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. ועוד, כדי שיכנס למצוה מיד. ועוד, שאם תזוח דעתו עליו אומר לו יתוש קדמך במעשה בראשית. ועוד, שיכנס לסעודה מיד. כלומר, לסעודה ומצוה של שבת (סנהדרין לח.).
מז. עובד כוכבים ששבת [שמר שבת], חייב מיתה, שנאמר: ”ויום ולילה לא ישבותו“ (שם נח:).
מח. שאל טורנוסרופוס את רבי עקיבא: מה יום מיומיים [כלומר מה שונה שבת מכל השבוע]. אמר לו: יום שבת בחר בו ה‘ יתברך והזהיר על כבוד השבת. ושאל שוב: ומי אמר שהיום שבת. אמר לו: נהר סמבטיון יוכיח, שלא מוציא אבנים בשבת. [על אף שכל ימות השבוע מטילים עליו אבנים למרחוק] בעל אוב יוכיח, שאי אפשר להעלות מת בשבת. קברו של אביו יוכיח, שנשרף בגיהנום ונח בשבת (שם סה:).
מט. כל המבדיל על היין במוצאי שבתות הויין לו בנים זכרים (שבועות יח:).
נ. זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. מה שאין הפה יכול לדבר ומה שאין האוזן יכול לשמוע. ונשים חייבות בקדוש היום דבר תורה, כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה (שם כ:).
נא. מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת (עבודה זרה ג.).
נב. רבי מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום. ובשבת ויום טוב ישלים מאה ברכות במיני בשמים ופירות הטעונים ברכה (מנחות מג:).
נד. מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה, חוץ מן המומר ומנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא (חולין ה.).
נה. לימדה תורה דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה. ולא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון, מערב שבת לערב שבת (שם פד.).
נו. כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת (שם פו.).
נז. פעם אחת גזרה המלכות שלא ישמרו את השבת. הלך רבי ראובן בן אסטרובולי ואמר להם, מי שיש לו אויב, יעני או יעשיר, אם כן לא יעשו מלאכה בשבת כדי שיענו (מעילה יז.).