פנינים לשבת מלוקטים מש“ס מדרשים וזוהר האר“י וספרי מוסר
(נדפס בחק לישראל בסופו)
א. זה לשון מהר“ם פאפרוש בספר אור צדיקים: יום ערב שבת קדש, ישוב בתשובה לתקן אשר פגם בכל הששה ימים, בכדי שיוכל לקבל אור שבת כראוי. ואם אפשר לו יתענה, ולכל הפחות לא יקבע בערב שבת סעודה מתבשיל, וכל שכן מבשר ויין.
ב. כתב בספר נועם מגדים (פרשת פנחס), בערב שבת צריך רב פעלים והכנה רבה לפנות מלבו כל עובדין דחול, וביחוד הרהורים ותאוות ומחשבות בלתי טובות, כדי להביא על עצמו השראת קדושת השבת. וכמו שכתוב בתקוני זהר הקדוש, ”לדרתיכם“ בתרי בתי לבא, ולפנות כל עציבו. ודבר זה מלאכה רבה היא, והרי זה בתבירו בחשיכא מחשבות זרות ובלתי טובות הבאות מצד הקליפה. והדבר יותר ידוע ליודעים, כי רוחא דחול אינו בקדושה כיומא דשבתא דצלא דמהימנותא אתפרשת, וצריך לאסתחאה גרמיה (לרחוץ עצמו) מלבושא דחול, והדברים עתיקים. הרי בעליל שקודם שבת צריך הכנה רבה לבערא סטרא אחרא מקמי סטרא דקדושה, עכ“ל יע“ש.
ג. ותוספות שבת הוא מיראה שמא כבר שבת קדש, כי יראה הוא שער, וכפי היראה שיש לאדם בכניסת שבת קדש, נעשה מקום לשרות עליו אור קדושת שבת וכו‘ (חדושי הרי“ם פרשת תצוה).
ד. ערב שבת קדש הוא כמו ערב יום הכיפורים (אור לשמים, בשם רבינו אלימלך בעל נועם אלימלך). וכתוב בספר הזכרונות: יום שבת קדש אשר הקדוש ברוך הוא קדש עמו בני ישראל בו כו‘, על כן ישמח ויגיל בו ויכין עצמו בקדושה ובטהרה אחר שרחץ צואת עוונות[יו] מערב שבת והתודה עליהם. וכפי הכנתו בקדושה לקבל שפע אלהי, כן תחול עליו, כי רוח אלהים ושפעתו לא בא אלא אחר השתדלות וזריזות יתירה. ושבת רמז לעולם הבא, ובהכנסת שבת נכנס להאי עלמא קדושת עולם העליון, ומכבדי שבת טועמים ממנו, וכמו שכתוב בזוהר הקדוש. ואין אדם זוכה ליהנות מאור עולם הבא אלא אחר שירחץ עצמו מטינופי עוונותיו, כמו בדין עולם הבא, שלא יזכה לעולם הבא רק אחר שיקבל דינו למרק עונותיו. ומתנאי קבלת שפע אלהי, הוא התבודדות, לחשוב בדרכי השם וחסדיו (ואתנח סימנא ”בד“ - קדש ילבש, והבן). ולכן טוב מאד לאדם להתבודד בערב שבת כמו שעה או שתים. גם יעיין במפרשי התורה לסדורא דיומא, ומהם יכיר נפלאות תמים דעים. ויכין עצמו לכבוד שבת בכל מה דאפשר, וכפי ידיעותיו בספרים הקדושים כן יכין את עצמו. ואז הבא ליטהר מסייעין אותו, כי ה‘ לא ימנע טוב להולכים בתמים, כמו שכתוב בספרים הקדושים מזה באורך.
ה. כתבו המקובלים ז“ל, שבת אותיות שניות בגימטריא כ“ו (כזה: שי“ן בי“ת ת“ו, דהיינו אות שניה ממילוי האות) כמנין השם הוי“ה ברוך הוא, לומר לך כי הפוגם בשבת כאילו פוגם בשם הוי“ה. ועיין בתקוני זוהר (סוף דף ז) על הפסוק: ”פן יהרסו אל ה‘ לראות“. ועיין עוד שם בתקוני זוהר (דף יג) בדברי אליהו דהוא כקורע לבוש המלך מעל המלך, יע“ש. ואוי לו לאדם שגורם כך במעשיו, ועליו נאמר הפסוק: ”בן כסיל תוגת אמו“ (משלי י, א), כדפירש בזוהר הקדוש (פרשת בראשית דף כג:), יע“ש. ועיין בספר תוצאות החיים שהאריך בענין זה.
ו. בכל יום השבת יהרהר מעניני קדושת שבת וגודל מעלתם, ויתפלל לה‘ יתברך שיעזרהו לשמור השבת בכל פרטיה. וידמה בעיניו כאלו איש אחד עומד סמוך לו ומעורר אותו בקול רעש גדול ולא ירף ממנו השגחתו שיזהר מאד בענין קדושת שבת. וכל יום השבת יודה להשם יתברך שנתן לנו את יום השבת שהוא מעין עולם הבא, ואשר בזה הגדיל חסדו עמנו בני ישראל, ועל ידי זה יוכל לבא לתכלית האמתי. וכל יום השבת בעת שהוא פנוי יהרהר בפסוקים המדברים מעניני שבת, כמו הפסוק: ”זכור את יום השבת לקדשו“ וכדומה מפסוקים אלו. ואם נופל במחשבתו מעניני חול ממשא ומתן וכדומה, יאמר תיכף בפה מלא הפסוק: ”זכור את יום השבת לקדשו“, וזו סגולה נפלאה להנצל ממחשבת חול, כמו שמבואר כל זה בספרי מוסר באורך.
ז. השבת משפיע פרנסה לשלושה ימים שלפניו ולשלושה ימים שלאחריו, כי השבת הוא כמו מלך בגדוד, יום א‘ וב‘ וג‘ בתר שבתא, יום ד‘ וה‘ וו‘ קמי שבתא. והשבת הוא באמצע. גם השבת הוא כמו הלב באמצע הגוף, וכמו שהלב שולח מזון ומחיה לכל הגוף, כך השבת משפיע לימות החול. ולכן המענג את השבת שהוא דוגמת הלב שבאדם, נותנים לו משאלות לבו, מדה כנגד מדה (ערכי הכנויים). וכתוב בזוהר הקדוש, ההוא גופא דלא אתענג מן הסטרא אחרא בימות החול רק בשבתות ובמועדים, לא יכול סטרא אחרא למשלט עליה ובשרו ישכן לבטח.
ח. היות שבארנו באות הקודם שהשבת הוא קיום לששה ימים, לכן ראוי להשפיע מקדושת יום השבת לכל יום ויום מששת ימי החול. וזה נרמז בפסוק: ”זכור את יום השבת לקדשו“, ”את“ לרבות כל ששת ימים. והיינו שישפיע לכל יום ויום מקדושת שבת, כל אחד כפי יכלתו. וענין הקדושה הוא, שיתבטל מעט ממלאכתו ויתבודד לעסוק בתורה, ויפנה מחשבתו מעסקי העולם. כי אין ראוי לאדם לעסוק כל היום במלאכה, כמו שאמרו רז“ל (אבות פ“ד מי“ב) הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. ולאו דוקא בעסק התורה, אלא בכל דבר מצוה וגמילות חסדים. גם בכלל ענין הקדושה הוא, שמחשבתו תהיה פנויה מכל דבר מכוער, ויחשוב בגדלות האל ופעולותיו. כללו של דבר, לא יכנס דבר בטל במחשבתו, וכן לא ישמע שום שמע מגונה ולא יאזין אליהם כלל. ולא תהיה אזנו קשבת אלא דברים טובים, ויוציא מפיו טובה וברכה תמיד. שגם בעת שיעשה מלאכתו, יעשה רק באיבריו הנגלים, ומחשבתו ונפשו יהיה דבוק בה‘ יתברך, כי אין מהראוי לאדם שכל מחשבתו ונפשו יהיה משועבד למלאכה. ועיין מזה באורך בספר תומר דבורה (פרק י), עצה כוללת היאך שיתקשר האדם תמיד בקדושה העליונה ויתנהג בה. ועיין בראשית חכמה (שער הקדושה פ“ד), יע“ש.
ט. בשבת ישראל דומין למלאכי השרת. מה מלאכי השרת קדושים ואין עסקיהם כי אם בהלל ושבח ליוצרם, כמו כן ישראל ביום השבת קודש (תולעת יעקב).
י. המקדש עצמו בשבת מרגיש הקדושה בכל ימי השבוע. וצריך לקדש השבת במחשבה בדיבור ומעשה. ”במחשבה“, הוא לא להרהר דברי חול. אף שהרהור מותר, מכל מקום מדת חסידות היא שלא להרהר, כנזכר בשל“ה. ”בדיבור“, שלא לדבר דברי חול ודברים של מה בכך, ולמעט בדבור יותר הרבה מבחול. ”במעשה“, אין צריך לומר שלא לחלל באיזהו אב ותולדה חס ושלום, אלא לקדשו בתורה ובתפלה ובמלבושים נאים ובמאכלים טובים וריבוי נרות לכבוד שבת. גם בעת שישב על שולחנו לאכול יהיה לבוש במלבוש כבוד, וישב באימה ופחד כיושב לפני המלך. ולא יבטל בשום פעם שום סעודה מהשלוש סעודות. וכל יום השבת יהיה בשמחה ואור פניו לא ישונה, וכל המסתכל בהם לא ימצא אלא שמחה וסבר פנים יפות. ויזהר מאד ששום סבה לא תטרידהו מזה כלל. וכתוב: ”ברכת ה‘ היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה“ (משלי י, כב). וכתוב בזוהר הקדוש (פרשת תצוה) וזה לשונו: באתערותא דלתתא הכי מתערין עליו מלעילא, אי איהו בעצובא מתעוררין עליו דינין מלעילא, ע“כ. ועיין עוד בספרי מוסר באורך.
יא. וזה לשון מוהר“ר יוסף גיקטילא ז“ל (בעל שערי אורה ושאר ספה“ק) הנדפס בסוף ספר בעל נועם אלימלך (בדפוס לבוב). דע והאמן, כי השבת הוא סוד כל האמונה וכל התורה, והוא סוד חדוש כל העולם וקיום הטבע, והוא סוד קשר הנסים ונפלאות.
יב. ודע כי השבת הוא שער שבו יכנס האדם לחיי עולם הבא הנקרא שבת הגדול. ואם לא קיים אדם השבת בעולם הזה, אין לו שער שבו יכנס לעולם הבא. כי השבת ועולם הבא שניהם נקראו שבת. וזהו סוד ”ואת שבתותי תשמורו“ וכו‘, כלומר אם תשמרו השבת שנתתי לכם, תזכו לשבת שהיא גנוזה למעלה ”עין לא ראתה“ כו‘ [הוא העולם הבא] (עיין ברכות לד:). וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, ”מזמור שיר ליום השבת“, ליום שכולו שבת (ר“ה לא.). ולמה נקרא [עולם הבא] שמה שבת, כי כמו שאדם טורח בימי החול ועומד בטל ממלאכתו בשבת, אוכל ושותה ומתפלל, ואינו עוסק במלאכה אחרת, כן העולם הזה אדם עושה תורה ומצוות ועמל בהם אין לו שום טורח כשיוצא מהעולם הזה, אלא עומד ואוכל בעולם הבא שכר המצוות שהרויח בעולם הזה.
יג. כיצד יקיים האדם השבת כהלכתו, יזהר באלו י“א דרכים.
א) לקבל שבת מבעוד יום, לפי שהשבת קודש וסביבותיו יושבים חיילות של חול, ולפיכך צריך האדם שלא יקצר גבול הקודש ולא יכניס טומאה בהיכל, שלא יאמרו עליו ארור מסיג גבול רעהו. אבל ירחיב גבול לשכינה, ובהיותו מוסיף בשבת בכניסתו וביציאתו מחול אל הקודש, נמצא שהוא מוסיף ומרחיב גבול הקודש, ובזכות זה בהיותו קורא השם בצרה, מרחיב לו ה‘ גבול הקודש ומקצר גבול הצרה וזוכה לנחלה בלי מצרים כו‘.
ב) לתקן הוא בעצמו מערב שבת כלום לכבוד שבת. לפי שהשבת כולל ט‘ אספקלריות המאירות, וכשהאדם הוא מקבל שבת הוא אושפיזכנא (המארח) מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ולפיכך ראוי לתקן בעצמו, מפני כבוד המלך. והאדם העושה כן, מאמין באמונת השבת אמונה שלימה, ובאמונת הסודות פנימיים, והוא מכבד את ה‘ יתברך, ועליו נאמר כי מכבדי אכבד.
ג) בקידוש היום. וסוד הקידוש בשבת, כלומר משיוצא מגבול החול הגמור מחנות החיצונים ונכנס בהיכל הקודש ועומד לפני ה‘ יתברך, והרי נפשו מקודשת להשם. ולפיכך אין לו לעשות רק מעשה קודש. ואם עושה מעשה חול ומחלל את השבת, הרי הוא כאישה זונה שמשקרת תחת בעלה, וחייב מיתה, שהוא כמשקר באמונת התורה, לפי שמקודשת היא, כמו האשה המקודשת לבעלה, שאם זנתה תחת בעלה מתגרשת או שותה מים המאררים, ולכן נתנה שבת במרה. וכל המחלל שבת בסתר עתיד לשתות מים המאררים, ואם בגלוי חייב מיתה. וכמה הלכות נאמרו ברמז שזה המפתח שלהם.
ד) בעונג במאכל ובמשתה. כי בהיות האדם מענג שבת בשלוש סעודות הוא מייחד בזה סודות גדולות וכו‘. יע“ש.
ה) בליל שבת עונת תלמידי חכמים. ולפי שהנפש יתירה נתוספת באדם בליל שבת, אזי הוא קדושת החיבור ובנים הגונים לסריסים אשר ישמרו וגו‘.
ו) בביטול כל מיני מלאכה וכו‘. והמבטל ממלאכה מודה ומאמין באמיתת יכולתו. וההפך זולת זה. וזה סוד גדול מסוד האמונה וכו‘. יע“ש.
ז) בביטול דבור של חול. כי בדיבור נברא העולם כמו שכתוב (תהילים לג, ו) בדבר ה‘ שמים נעשו וכו‘ יע“ש.
ח) בתפילה ותורה. לפי היות יום השבת קודש ואין להשתמש בו כדרך חול, לפיכך צריך להיות מבלה כל השבת בתורה ותפלה, ולהיות בבתי כנסיות ובתי מדרשות בדברי תורה כולו, באופן, זמן שבני אדם בטלים לא יוציאו הזמן בדבורי חול, כי המדבר דברי חול כאלו מתעורר כח החיצונים ומכניס אותם בהיכל המלך, וטוב ממנו הנפל.
ט) במנוחה. צריך אדם לנוח בשבת בדבור ובמעשה והרהור. הגם שהרהור מותר, לא הותר אלא לפי שאינו ברשותו של האדם, אבל אסור לאדם לעורר מחשבותיו בהרהור חיצונים ואין זה מנוחה. ולפיכך אמרו שאין קורין בשטרי הדיוטות כדי שלא יצטערו וכו‘. יע“ש.
י) במלבוש. בלבושים הראויים למלכות כי בגדי קודש הם, כי העומד בהיכל המלך ראוי ללבוש בגדים הראויים למלכות וזהו שאמרו רז“ל: בגדים שבישל בהם קדרה לרבו לא ימזוג בהם כוס לרבו וכו‘ (שבת קיט.), ועיי“ש
יא) הבדלה. מגדולת שבת ותפארתה, ההבדלה, שהרי נתקדשה הנפש בכניסתה והיא מיוחדת לשבת לעבודת הקודש, כך ביציאת השבת נותנים לה גט זמן, ועושין לה על תנאי עד לשבת הבאה. כן הוא אומר המבדיל בין קודש לחול ובין יום השביעי לששת ימי המעשה, וזהו סוד וינפש. אבל בשאר דברים הרי הישראל מקודשים להשם יתברך קנין עולם. ושבת סוד כל התורה וכו‘, כי סוד זה השער לחיי עולם הבא, ועליו נאמר זה השער לה‘ צדיקים יבואו בו, עכ“ל.
יד. מאד יזהר האדם בשבת ממשקה המשכר. ואם בימות החול צריך האדם להיזהר בזה כי זה חולי רע ומביא את האדם לשפלות גדול, וכמו שדרך איש לשנוא את אויבו ומבקש רעתו, כמו כן צריך לשנוא משקה המשכר. ואם בימות החול אמרו כך, על אחת כמה וכמה בשבת קודש שצריך להיזהר בזה, והוא בחינת אש זרה. והוא מעצת יצר הרע, כדי שיבטל מתורה ושירות ותשבחות להקדוש ברוך הוא. הכזה יהיה השבת יבחרהו ה‘, המעט בטול תורה של כל ימות השבוע, רק ביום השבת מוסיפין עוד שבע על חטאתם, השם הטוב יכפר בעדנו. והנה בששת ימי החול כל אחד טרוד בענייניו, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, כל אחר כפי ערכו, על כל פנים בשבת קודש שפנוי מעסקיו יעשה מה שמוטל עליו כמו שמבואר כל זה בספרי מוסר באורך.
טו. משה רבינו ע“ה ביקש מפרעה לתת לישראל יום מנוחה, ואמר לו שיברר להם יום אחד, ובירר משה רבינו ע“ה את יום השבת, וזהו שאמר הכתוב ישמח משה במתנת חלקו (עיין שמות רבה א, כח).
טז. מגילות היו לאבותינו במצרים מיעקב אבינו ע“ה שהיו קורין בהם ישראל ומשתעשעין בהם בשבת קדש (שם ה יח).