נרות שבת בשמן זית
הַדְלָקַת נֵרוֹת שַׁבָּת בְּשֶׁמֶן זַיִת דַּוְקָא, הֲרֵי הִיא סְגֻלָּה גְּדוֹלָה לַאֲרִיכוּת יָמִים וְשָׁנִים (ספר חסידים סימן רעב).
במשנה כתוב (שבת כד:), רבי טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד. ומרן החיד“א בברכי יוסף (ר“ס רסג) מביא שזה סגולה גדולה לזכות לבנים מאירים בתורה. והגאון רבי עקיבא איגר במשניות (ספ“ב דשבת) הוכיח ודייק מלשון המשנה שהדלקת הנר מוטלת על האשה, והכנת הנר והטבת הנרות זה על הבעל. ורבים מסתבכים בהכנת הנרות וקונים פתילים מסויימים שאינם מאירים כל כך או שוקעים יחד עם השמן ולכן מעדיפים להדליק בנרות שעוה או נרות המצויים, במקום שמן זית. אבל יש עצה טובה, להשתמש בחוט עשוי מכותנה הנקרא ”חוט מכליב“, ומעלתו שיש לו כושר ספיגה רב מאד ומאיר בשלהבת גדולה ויפה, כמו נר שעוה. ואופן עשייתו קל מאד; ללפף על ארבע אצבעות היד עשרים סיבובים או כמנין הויה, ולהדק ולמתוח אותם ולהניחם סביב נייר פח מתאים ומודבק לכוסות, ומיד רואים כיצד השמן צף ועולה באותה פתילה, ומאירה כשמש בצהרים. וכן יש כיום פתילות מוכנות בשמן, שהכנתם היא רכישתם בדמים.
ידועים דברי בעל שבלי הלקט שאומר, כל דבר של מצוה יש לכבדו. ולפי זה גם עשיית מעקה שזה מצוה ומברכים עליו, יש להיזהר שלא להשתמש בו תשמיש מגונה, עי“ש. ולפי זה אסור להניח רגליו על המעקה וזה פלא. ועל כל פנים נלמד מכאן עד כמה להיזהר במצוות שיהיו בנקיון ובכבוד גדול. ואמרו חז“ל (חולין פז.) שלא יהיו מצוות בזויות עליו. וממילא יש להיזהר בנרות שבת, לנקות הפמוטים ולהבריקם ולהניח מפית נאה מתחתיהם, ויש בזה כבוד שמים וכבוד שבת קודש.
ועיין בספר נפש שמשון על שבת לגה“צ רבינו שמשון הגבור פנקוס זצ“ל (עמ‘ רמט), שהביא דברי הרמב“ם שפסק שהדלקת הנרות בבית המקדש כשרה בזר, וישראל יכול להדליק הנרות, אבל הטבת והכנת הנרות צריך דוקא על ידי הכהן. ומכאן לנרות שבת קודש שיש מצוה להדליק בבית בצד דרום של הבית כמו בבית המקדש, והדלקתם על ידי האשה והכנתם על ידי הבעל. ומכאן עד כמה גדולה חשיבותה של מלאכת הטבת הנרות על ידי הבעל. והוסיף שם לחדש על מה שאמרו חז“ל (שבת כג:) הזהיר בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים, שעם כל זה אין זה סגולה בעלמא, אלא צריך להתפלל לה‘ יתברך לזכות לבנים תלמידי חכמים באותו הזמן. ועיין להלן בזה.