לעורר תמיד על קדושת השבת
בְּמָרָה נִצְטַוּוּ עַל הַשַּׁבָּת, וְהָיָה זֶה קֹדֶם קַבָּלַת הַתּוֹרָה (סנהדרין נו:). וּמִכָּאן, שֶׁצַרִיךְ תַמִיד לְהַקְדִים וּלְזָרֵז וּלְחַזֵּק עַל קְדֻשַּׁת הַשַּׁבָּת, וּבִפְרָט עַל שִׂיחַת חֻלִּין וּבִּטוּל תּוֹרָה בַּיּוֹם הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה.
שאר דברים שנצטוינו במרה, הם מעשים בכל יום, כמו דינים, דהיינו דיני ממונות, ויש טעם להזהיר ולהקדים לפני קבלת התורה. אבל שבת קודש, הרי מצוה זו אינה כל יום, ומה יש למהר ולהודיע ולצוות על השבת כל כך מהר. אלא שבת קודש פירושו לשבות מששת ימי המעשה ולהתקרב אל ה‘ ולהיות אורחים אצלו, כמו אבא שמזמין את בניו ונכדיו לשבת קודש. ואנחנו עם ישראל צריכים להראות לה‘ יתברך שקירבה זו נעימה וטובה לנו, ונפשנו חיכתה לה‘ (תהילים לג, כ), ושמחים ומרוצים בזה. ועל ידי שמסירים את כל ההפרעות הגורמות לביטול תורה בשבת קודש, או חשש של שיחת חולין וכיוצא בזה, זה מראה שאנחנו יודעים להעריך את השבת שה‘ יתברך זירז לתת לנו.
ומבואר בספרים הקדושים (עיין בסידור אוצר התפילות), שצריכים להרגיש שמחה גדולה והודאה לה‘ בזמן הקידוש כשאומר את המילים ”ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו“, עי“ש. וזה מראה שאנחנו יודעים להעריך נכון את המתנה הגדולה הזאת, ואשרינו. וכידוע, מרן ראש הישיבה הגרא“מ ש“ך זיע“א, ביקש בצוואתו שילמדו משניות וכדו‘ לעילוי נשמתו ואפילו ”מחשבה אחת של מוסר“, כידוע. והנה תלמיד חכם נקרא שבת (זוה“ק ח“ג כט.), וגם לשבת יש להשתדל מידי שבוע שיהיה לחכם מבני המשפחה מחשבה על שבת, איזה חידוש, הלכה, הנהגה טובה, מעשה שהיה, וכן על זה הדרך. לזרז ולהכניס את כולם לאוירה הנעימה של השבת. כי גם ה‘ יתברך הזדרז ותכנן מהר ככל האפשר ללמד אותנו שמירת שבת קודש, עוד קודם קבלת התורה.