מנוחת שבת היא מנוחת הנפש
כָּל מַעֲשֵׂה שַׁבָּת קֹדֶשׁ, הַתְּפִלּוֹת וְהַמִצְווֹת, וְגַם צָרְכֵי הַגּוּף, לַעֲשׂוֹתָם לְאַט לְאַט וּבְנַחַת, אֵין מַה לְמַהֵר כְּלַל. וְיִקְנֶה בָּזֶה מִדַּת הַסַּבְלָנוּת הַנְּכוֹנָה, וִיקַיֵּם מִצְוַת עֹנֶג שַׁבָּת כְּהִלְכָתָהּ.
שבת מלשון שביתה, כלומר שובת ולא פעיל ולא ממהר לכלום. וזה כבוד שבת, דהיינו שעושה עצמו כבד ומכביד על עצמו להיות איטי, שקט ורגוע. וזה גם ברוחניות וגם בגשמיות. בגשמיות, האכילה לאט ובכבוד גדול לכולם, בסבלנות וישוב הדעת, ולא מקפיד על כלום. ולא ממהר לזרזם בין נטילת ידים להמוציא. הזמן שלו איתו לכבוד שבת קודש. הוא לא עם עצמו, כי אם עם השבת, ויודע לכל הפחות בשבת קודש להאריך על שולחנו (ברכות נד:). וזה לא עצלות חס ושלום, אלא ניצול כל רגע עם טעם וריח. גם פיל שהולך לאט אינו עצלן, זה הליכתו ומנצל זמן הליכתו לאכול ולהסתדר.
וזה דומה לפסוקי דזמרה שכתוב בהלכה (אור“ח סי‘ נא) לומר הזמירות בנחת ולא במרוצה. ובפרט ברוחניות, להתעכב בתפילה, בניגוני שבת קודש, ובכוונה ובהשתפכות הנפש לה‘ יתברך, ומה לו למהר. וכן בברכת המזון, להאריך טובא כפי השגתו בקדושת השבת. ומתי יזכה לכוון הוי“ה אדנו“ת בהזכרת שם שמים (אור“ח סימן ה) אם לא בשבת קודש. ועיין בהקדמה לספר הנהגות לשבת חלק א‘, שם הבאנו שכהן העובד במקדש ושמע שמת אביו, אין לו למהר ולצאת, אחרת עובר בלאו מן התורה. וכיוצא בזה ביאר החינוך (מצוה קא), על כהן גדול שיש עליו לאו מהתורה שלא יקרע המעיל. וכי מי יעשה לעצמו כן, לקרוע את המעיל? אלא שכוונת התורה שהכהן הגדול ילך לאט ובזהירות ובכובד ראש בעבודתו במקדש. והזהירות שלו שלא יקרע הבגד, תעזור לו להתנהג כן.
ומכאן לקדושת שבת קודש. אותם שעושים בשבת קודש מנין שלישי ורביעי וממהרים ואצים ורצים בפסוקי דזמרה וקריאת ספר תורה, אין רוח חכמים נוחה מהם. וצריך לשלוח לכל מנין כזה אברך בן תורה, שיעצור את המירוץ וינהיג את הצבור וישמיע להם מוסר ויראת שמים, ואז ידעו כולם כי בשבת לא ממהרים, הכל הולך לאט ומתקבל מהר בשמים. כי אין אף מצוה עם קבלת פנים, אין קבלת פנים לתפילין, לכשרות, אבל צריך קבלת פנים דהיינו קבלת שבת. ולא יראו פני ריקם. להרגיש אהבה לשבת קודש.