אוכל של שבת קודש רוחניות שבגשמיות
יֵשׁ קְדוּשָׁה בָּאֹכֶל שֶׁנִּשְׁאַר מִשַׁבַּת קֹדֶשׁ לְמֶשֶׁךְ הַשָּׁבוּעַ (תפארת ציון עמ‘ תסג להגרב“צ אבא שאול זיע“א).
הירושלמי המפורסם במסכת סנהדרין שהובא ביביע אומר (ח“ד עמ‘ קצז) מלמד אותנו עד כמה יש קדושה באוכל של סעודת מצוה. אם תנאים באים בבוקר ללקט פירורים מתחת השלחן בסעודת מצוה של ”קדוש החודש“ וקוראים לזה שיורי מצוה, ממילא יש לדעת על סעודת שבת קודש שזה הרבה יותר מסעודת מצוה רגילה. והחידוש שלמדנו ממורנו הגאון רבי בן ציון אבא שאול זיע“א בספר תפארת ציון הנ“ל, הוא שגם במשך השבוע עדיין נשאר טעם וקדושת השבת באוכל.
וכידוע מהפרי מגדים (הלכות פסח, משב“ז סימן תעח, א) שהצדיקים מרגישים באכילת אפיקומן בליל פסח טעם של מן שאכלו ישראל במדבר. ושם גם יש סגולה מפורסמת להשאיר חתיכה מפרוסת אפיקומן בבית כסגולה לשמירה ממזיקים וגנבים.
ובספר שאל אביך ויגדך (ח“א עמ‘ כג, ח“ג עמ‘ רטו), הביא שהצדיקים יכולים להביט בחתיכת עוף או בשר ולדעת את מידת כשרותו, עי“ש.
וזה דומה לחמורו של רבי פנחס בן יאיר שלא רצה לאכול מבלי מעשר (חולין ז.). וביאר המהרש“א כי האוכל היה ראוי לאדם ונתחייב במעשר.
וכן בזוהר הקדוש (פרשת פנחס רכא, ב), שלא רצה החמור ללכת ולא ידעו למה, עד שגילו פתאום שרבי שמעון בר יוחאי הגיע אליהם, עי“ש. וכנראה שעצם קדושת יום השבת יש לה כח כזה חזק לקדש את האוכל קדושת עולם, גם מה שנשאר לימות החול.
ועיין למרן שליט“א בספר מאור ישראל (ברכות ב.) שפלפל בדברי הצל“ח אם מצות אכילת תרומה נקראת עוסק במצוה שבגללה יהיה פטור מקריאת שמע בזמנה, כלומר בצאת הכוכבים. על כל פנים רואים שהצל“ח למד על מצות אכילת תרומה שהיא קודש, ומברכין עליה ברכת אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וכו‘, ונקרא הכהן עוסק במצוה ממש. ומכאן עד כמה יכולה להגיע מעלת קדושת האכילה ואוכל קדוש.
אחת העצות להתגבר על תאוות אכילה, גם כשרואה את האוכל, היא על ידי שיתחזק באמונה ויחשוב: מאכלים משובחים אלו ברא ה‘ יתברך, ונתן לי רשות ליהנות מהם, ועלי להודות לו ולברך בכוונת הלב, ובזה התאוה החומרית מסתלקת והקדושה מתקרבת. ובשבת קודש יש להוסיף ולחשוב שמאכלים אלו יש בהם קדושה של שבת קודש, ובזה ירגיש בפועל שאוכל משולחנו של מקום. ובפרט שבשבת קודש כולנו אורחים אצל ה‘ יתברך, והבן.