פרשת תרומה
יום א'. שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם
נראה, שמה שמותר לספר לשון הרע לתועלת, זה כשיודע מהדבר בבירור. ואם רק שמע, צריך לומר שמעתי. ואם ראה, יכול לומר ראיתי בעיני. ועל כל פנים כבר ביארנו שאם פעם אחת ראה את פלוני עצבני או שדיבר לא יפה, אין זה אומר שראה בעיניו ויכול לספר שהוא כזה 'אשר יאמר כי הוא זה'. כי יתכן שזו התפרצות חד פעמית אחרי זמן רב של סבלנות שנתפקעה, ויש לשקול כן בכובד ראש עד שיאמר ראיתי בעיני שהוא כזה וכזה.
ומצינו בפרשה על עבד עברי אף שגנב ונתפס, ומי יודע כמה פעמים גנב וקלקל והזיק עד שנתפס. עם כל זה התורה הקדושה מלמדת אותנו לקדם ולשקם אותו ולא לדחות אותו מאחר שנתפס, גם יעבוד ויתקדם וגם מצות ''הַעֲנֵיק תעניק'' (דברים טו, יד). ובודאי שלא לדחות אבן אחר הנופל. כי יש מסכן מצד עצמו, ויש מסכן מצד שהיה שובב ומעד ונפל. והוא מסכן יותר! ועם כל זה יש לסייעו ולחלצו מצרתו ולא לדחותו. עבד עברי זה מסכן שעשה כן לעצמו בידיים, ועם כל זה התורה מלמדת אותנו כיצד לקרבו ולקדמו.
ומצינו כיוצא בזה בגמרא (חולין ס:) על הירח, שה' יתברך אמר ללבנה לכי ומעטי את עצמך, ונפגעה מאד. אף שהיה מגיע לה על שדיברה נגד השמש וביקשה עליה שתתמעט, עם כל זה ה' יתברך פייס אותה על ידי שהוסיף לה בלילה את הכוכבים. ומכאן שחובה לקדם ולעזור לכולם, גם לשובבים.
יום ב'. הכרת הפנים
הסימן שלא מקבל לשון הרע כשכבר שמע בטעות, זה על ידי שמתייחס ומתנהג אל אותו אדם ששמע עליו לשון הרע כבעבר. כי אפילו כשיש מקום לחשוש אסור להאמין, וההתנהגות איתו צריכה להיות כרגיל. אחרת, הרי זה דומה שקיבל לשון הרע. לכן הארת פנים כבעבר וכן אמירת שלום, הכל צריך להמשיך ולהיות כמו שהיה תמיד.
וכמו שאמר יעקב לנשיו: ''רואה אנכי את פני אביכן כי איננו אלי כתמול שלשום'' (בראשית לא, ה). כלומר הכרת פנים מעידה על הכל.
''שארה'' בין בעל לאשתו ובין אדם לחבירו
ובעצם אפשר לכלול את זה בפסוק בפרשה, ''שארה כסותה ועונתה לא יגרע'' (שמות כא, י). שפירש הרמב''ן ''שארה'' קירוב בשר, כמו שאר בשרו. כלומר להתקרב ולתת לצד השני הרגשה טובה, וזה חוץ ממצות עונה. ויתכן שמצות שארה קיים גם בזמן ההרחקה, על ידי שמתייחס ושומע ומעודד כפי הצורך גם אם יזהר בכל דיני הרחקה שביורה דעה (סימן קצה). וכל אחד ואחד לפי מצבו ולפי תיקונו ולפי בעייתו, יש להתייחס אליו בתור שאר בשר. ורבי יוחנן היה מקדים שלום לכל אדם (ברכות יז.), כלומר הרגיש קשר עם כולם עד שהיה אפילו מקדים שלום. וכן בעל ואשתו שהאהבה ביניהם מתעוררת כפי הזמן, כך חובה לשמוע ולהשמיע זה לזה. ויתכן שאם אוכל עם אשתו ארוחת בוקר או ערב ושם לב לפטפוטים שלה ולעניני הבית, מקיים מצות שארה. כי על ידי זה מרגישה עצמה חשובה ושבעלה שייך רק לה, והתוצאות ברורות.
יום ג'. ה-כ-ל משמיים
מה פירוש ''הכל מהשמיים''? באופן מוחשי! יש להרגיש כאילו ברגע זה ה' יתברך אמר לעשות כך או שיהיה כך.
רבינו החפץ חיים אומר בפרשת השבוע החולף (חלק ח על התורה ריש פרשת משפטים) שאפילו קיבל מכה במזיד, זו בעייה של המכה, אבל מצד המוכה הכל מהשמיים, שה' יתברך אמר למוכה עכשיו תקבל מכה. וזהו ''שויתי ה' לנגדי תמיד'' (תהלים טז, ח), כלומר להרגיש תמיד בכל פעולה שה' יתברך עומד עליו ועושה כן וממילא הוא רגוע יותר ודעתו מיושבת.
ועיין רמב''ן על הפסוק: ''אלוהים לא תקלל'' (שמות כב, כז), אף שהכוונה על בעל דין שהדיין חייבו בדין שלא יטען טענות ויקלל. עם כל זה למה לא כתוב דיין לא תקלל? ללמדנו שהדיין כאלוקים שה' איתו, ואם חייב אותך זה ה' יתברך חייב אותך, ותקבל באהבה שהכל מהשמיים והכל מה' יתברך.
גם איסור ''לשון הרע'' משמיים...
ומכאן נלמד גם לאיסור לשון הרע שבפרשה, ''לא תשא שמע שוא'' (שמות כג, א), שצריך להרגיש שה' יתברך עומד לך על הראש ומזהיר אל תשמע לו, זה לשון הרע! והכוונה בכל זה שלא תסתכל מבחינה חומרית מהיכן הבעיה מגיעה אליך, אלא מבחינה רוחנית תורנית, שמשמיים עשו כן. וחשבון נפש נוקב בודאי יפתור את הבעייה.
יום ד'. למזער את הנזק הכפוי
כשיש תועלת מותר לספר לשון הרע. אך צריך משנה זהירות שהתועלת ברורה והנזק רחוק, וכפי הצורך המדוייק בלבד. וכן יש להקפיד שיהא זה בשעה מתאימה, כלומר - קודם כניסת שבת שאין אפשרות לפעול, הרי זה מיותר לומר ולהזהיר, וכן קודם התפילה. וכן להציל עשוק מיד עושקו, מותר לספר אבל בשביל מה לספר זאת לכמה בני אדם או כמה חכמים, בשעה שיכול חכם אחד לפתור את הבעייה.
עונש בהמתנה
ובכלל אין למהר להטיל עונש, יש זמן! ולפעמים הזמן פועל יותר טוב מהשכל, והתוצאות טובות.
ומצינו בפרשה ''ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו'' (שמות כא, יד). אף שנהגו קלות ראש לפי דרגתם, עם כל זה ה' יתברך חיכה קרוב לשנה מזמן קבלת התורה ו' בסיון עד א' ניסן שנה הבאה, ואז מתו נדב ואביהוא (עיין בתרגום יונתן בן עוזיאל כאן). והסבלנות שווה הרבה ומועילה לפתור בעיות באופן מדוייק, כי הזמן מחכים והעצבנות מסתלקת, והתועלת מושלמת בזה.
יום ה'. ובמושב לצים לא ישב
על ידי החברים יודעים מי האדם, אם מתחבר הוא לבני תורה בן תורה הוא ואם לפרחחים הרי מעיד על עצמו שפרחח הוא. וכמאמר חז''ל ''לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב אלא שהוא מינו'' (בבא קמא צב:). ומי שמתחבר לטיפוס שלילי, מותר לספר על כך לאחרים כי זוהי תועלת ממש. ובאופן זה לא צריך עדות וידיעה ברורה, עצם הדבר שהוא יושב בחברה לא טובה ומשוחח ונהנה ומסתכל וצוחק איתם סימן שהוא נגוע במחלה קשה והוא רקוב מתוכו, ויש להיזהר ולברוח ממנו. הצעירים - מתוך תמימות - לא מודעים לקלקול החברה. כשהם מדברים רק על כסף ותועבות ואוכל, זו סכנה! גם בחתונה או באירוע יש להקפיד לא לשבת לידם. אם הזמינו אותך למסעדה על חשבונם, אל תלך! אפילו שזה בחינם, זה יעלה מאד ביוקר. כך זה עם חברים לא טובים.
בתורה הקדושה קובעת עצם הישיבה. בחור ישיבה נקרא כך על שם הפסוק ''אשרי יושבי ביתך'' (תהלים פד, ה), ''ויעקב איש תם יושב אהלים'' (בראשית כה, כז), ואמרו חז''ל אברהם זקן ויושב בישיבה וכו'. עצם הישיבה נפלאה ומועילה מאד, ודומה ממש לחנות של בושם שמתבשמים בעצם הכניסה אליה, ולהיפך - להיפך.
וכל זה מרומז בפרשה במלה אחת ''עלה אלי ההרה - והיה שם'' (שמות כד, יב), ומהו כפל הלשון? הרי ודאי שאם יעלה אל ההר יהיה שם. אלא ללמד שעצם זה שאתה עומד שם, זו עצמה מעלה. כי אתה עומד במקום מתאים לקדושה ולתורה ואתה שייך לשם, ואשריך.
יום ו'. גודל העלייה כגודל ההכנה
ערב שבת קודש. צריך להיות זריז וזהיר ולהכין צרכי שבת בשמחה, ולהתכונן להשתלמות הרוחנית המיוחדת בשבת קודש. ויש להבין מפני מה אין אנו מרגישים התעלות רוחנית בשבת קודש כמו בכיפור? הרי שבת קודש מעלתה יותר מכיפור, ועולים בה לתורה שבעה עולים ובכיפור רק ששה. וצריך לומר שזה מפני שלשבת קודש לא מתכוננים ולא מכוונים להתעלות בה, מה שאין כן בכפור שחושבים על מחילה וסליחה ועל דף חדש שרוצים לפתוח לשנה טובה. וממילא אין בשבת קודש ניצול מתאים להתעלות.
ויש כיוצא בזה ביורה דעה (סימן יט). שבבדיקת הסכין המיועדת לשחוט לא מרגיש בפגימה בפעם הראשונה והשניה, ואילו בפעם השלישית מרגיש מפני ששם אל ליבו. וכמו סיפורי צדיקים, שיש להקשיב ולשים לב וללמוד ממעשיהם כיצד אנחנו צריכים להתנהג, ולא רק לשמוע סיפורים דרך סקרנות, ורק באופן זה התועלת מרובה.