פרשת ראה
יום א'. אדישות אסורה
[צפת, כא אב תשס''ד]
מה שאמר דוד המלך עליו השלום בספר תהלים (מט, ו) ''עוון עקבי יסובני''. דהיינו עבירות שאדם דש בעקביו, מסובבות ובאות עליו ביום הדין, זה גם בעבירות שבין אדם לחברו. לדוגמא השוכר בית או בית הארחה לשבוע ימים לעשרה אנשים, ומביא איתו חמישה עשר אנשים. יש לו בעיה בהלכה, כי יתכן שאסור. הבית נהיה משומש יותר על ידי חמישה עשר אנשים, וגם יותר הוצאות של מים וחשמל וכיוצא בזה. וכן שימוש במזגן כשיש אויר נהדר מבחוץ, ובבית שלו בודאי שלא היה מדליק במצב כזה. וצריך שאלת חכם. ובכלל הלכות שכנים ושותפים זה כל כך מורכב ומסובך ולכל צד יש צד, ולכולם יש טענות וצריך הלכה ברורה. אחרת, דש בעקביו ואסור. וזה נובע מאדישות שלא חושש לנזק חברו, ודורש רק טובת עצמו, וחושב שאם משלם עשרת אלפים ש''ח עבור עשרה אנשים, מותר לו גם לעשות ולהרויח קצת על חשבונו. וגם חושב שזה בגדר ''זה נהנה וזה לא חסר''.
וכמו שיש להיזהר במצוות שבין אדם למקום, שהמצוה תהיה בשלמותה עם פרטיה ודקדוקיה ולדעת ''ששיירי מצוה מעכבין את הפורענות'' (סוכה לח.), גם בין אדם לחברו יש להיזהר בכך. ועוד יותר יש להיזהר, כי קפידא של חברים ושכנים כשהם צודקים על פי ההלכה עושה רושם בשמיים, וזה לא בריא לשום צד.
לשקוד בטובת חבירו
ורבינו יונה החסיד בספרו הקדוש שערי תשובה (שער ג אות יג) מביא שיש חיוב על כל אחד ואחד לשקוד בטובת רעהו, עיין שם. ולמדנו מדבריו תרתי, א) לא מספיק שחושב איך לא להזיק לחברו אלא צריך גם לחשוב איך לעשות טובה לחברו. ב) לא מספיק לעשות טובה אלא צריך לשקוד על כך תמיד. וזה דרגה גבוהה באהבת ישראל. ובודאי שמי שהוא אדיש, הוא דש בעקביו ועובר על זה. ועיין רש''י (גיטין נז.) שביאר דש מלשון אדיש, עיין שם.
ונראה שמצוה זו כלולה במצות ''הוכח תוכיח'' (ויקרא יט, יז) דהיינו, כמו שיש מצוה להוכיח ולעזור ולסייע לכל יהודי כדי למנוע אותו מעבירה, ויש בזה מצות השבת אבידה דהיינו השבת נשמתו, אחרת נתבע על זה גם בשמיים למה היה אדיש כשהיה בידו לתקן ולהוכיח. הוא הדין בהשבת גופו או השבת ממונו, יש מצוה מן התורה לדאוג לכך (עיין בבא קמא פא:), אחרת, יש בו חטא.
למשל למנוע ולהפריש את חברו מלעשן כשיש בכוחו לעשות כן ודבריו נשמעים כי עושים לו חשבון, מסתברא שחייב לעשות כן. בפרט לבחור תמים ומשועמם שעושה כן להעביר את הזמן מבלי שכל, ומעלה עשן - כל שהוא רבי. הוא רבי קטן שמבזבז זמנו וגופו בהבל וריק. וכן הרואה לכלוך על כסא במקום ציבורי שאפשר להנזק בו כי הוא לא ניכר, כמו דבק, צבע, או כסא הספוג במים וכיוצא בזה, מסתבר שחייב לנקות או להתריע ולסמן על כך. ומי גרע מאבידת ממונו שחייב להחזיר פרה שאבדה לו? ומי שאדיש בכל זה, עדיין חסר לו הרבה באהבת ישראל.
ונראה שיש שתי מצוות הכי תדיריות שבעולם ואין כמותם. ולרוב תדירותם, רבו הנכשלים בהם מחמת אדישותם ודורסים בעקב עליהם. והם לימוד תורה ואהבת ישראל. ובספר חובות הלבבות (אהבת ה' יתברך פרק יוד) חידש ומצא מצוה אחת תמידית מכל רמ''ח עשה, והיא מצות לימוד התורה, עיין שם. וזה אמת לאמיתה למי שנמצא עם עצמו ועם בוראו, אבל כשנמצא עם אחרים יש לו עוד מצוה תדירה כל רגע ורגע והיא - אהבת ישראל. שיש בה דוגמאות לאלפים ורבבות, כדי לשבץ עצמנו בכל מיני אופנים פעולות ומעשים של אהבת ישראל. וזה דומה לדברי התוספות בסוכה (לט.) שאין מספר לדינים ולאיסורים הנוהגים בקדושת שביעית, כך אין שיעור קץ תכלית וסוף למצוות הנוהגות בקדושת אהבת ישראל. וזה כלול בשלוש מילים של רבינו יונה הנ''ל ''לשקוד בטובת חברו'', והלואי שנזכה לכך.
יום ב'. ה' עמך
[צפת, כ''ב אב תשס''ד]
לפעמים בן אדם רואה איזה עול מוטל עליו ואיזה קושי יש בדבר ומקבל יאוש, כי לא יודע ממה להתחיל ומהיכן להתחיל. וכן אשה בנקיון הבית והמסתעף, ובפרט אחרי שבת קודש, נקיון, כביסה, כלים, ריצפה, ועם כל זה עייפות, ולא יודעת ממה להתחיל. אז מה עושים? ובכלל, בן תורה בודאי רוצה להתעלות בתורה ויראת שמיים ומדות טובות, וכשרואה את תוקף עבודת ה' ולימוד הש''ס ועומק התורה, יכול חס ושלום לקבל יאוש שלא מדעת. והחיזוק הגדול שצריכים לחשוב עליו ולקבל כח וחשק ושמחה להתחיל ולהמשיך בעבודות הבית ובעבודות ה' ובכל דבר הדורש מאמץ, הוא לחשוב ולדעת שעל הכל מושל ה' יתברך, והוא מביא כוחות ועצות וכח וזריזות ולהתחיל ולהמשיך. ועם תפילה קצרה לפני כן ואמונה גדולה, בודאי תהיה לו הרגשה טובה ומצב רוח מרומם להתחיל ולהמשיך.
ומצינו בפרשה שאם עם ישראל מפחדים מהגויים שהם רבים וחזקים ואומרים ''איכה אוכל להורישם'' (דברים ז, יז). ואז הפסוק אומר: ''לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה ה' אלוקיך לפרעה ולכל מצרים'' (שם שם יח). כלומר לזכור מה עבר על עם ישראל ומה עשה להם ה' יתברך. וזה מביא כח ושכל להבין ולהשכיל שהכמות לא קובעת. תתחיל ותכוון שה' יתברך עושה ועוזר, ותקבל כוחות ותראה הצלחה.
ומכאן תשובה וחיזוק לתלמיד המתחיל בישיבה קדושה וחושש על הצלחתו בעתיד. וכן לילד המתחיל בכיתה א' ומפחד. וכן חתן הנושא אשה ומקבל עול המשפחה והפרנסה. וחז''ל אומרים במדרש איכה (ג, כז) על הפסוק ''טוב לגבר כי ישא על בנעוריו'', פירוש: זו אשה! שיחשוב היטב, ה' יתברך עושה ועוזר בכל, ואנחנו רק פועלים, וההצלחה באה מה' יתברך. וזה מחזק מאד כשיודע שיש לו את ה' יתברך, והכל ממנו לטובה.
והאמת היא שזה בעצם סוד ההצלחה שלנו. כשחושב בעיקר על ה' יתברך ויודע שהוא המנהיג והמוביל בכל מעשיו, זה גם סגולה שיצליח, כי מזמין את ה' יתברך לעזור לו. מי שחושש ומפחד, מראה בדעתו שסומך על עצמו ולכן חושש מהתוצאות. והאמונה היא כח שמסייע להצליח, וגם נותנת הרגשה טובה ומחשבה טובה בהמשך הדרך.
יום ג'. אין יאוש בעולם כלל
[צפת, כ''ג אב תשס''ד]
ביום כ''א אב תשס''ד, פגשתי במירון בציון של רבי שמעון בר יוחאי הקדוש את ידידי מלפני כשלושים שנה. הרה''ג היקר והמיוחד הר''ר שלמה הלוי שליט''א בנו של המקובל המפורסם חכם ששון הלוי זצ''ל זיע''א. ואמר לי חידוש תורה. והוא תירוץ נחמד על השאלה למה ה' יתברך נתן אפשרות לעם ישראל במצרים לרדת למ''ט שערי טומאה, הרי היה יכול לעצור אותם באמצע. אלא ללמדנו שגם אם אדם הדרדר מאד עד הסוף ממש חס ושלום, לא יתייאש, יעשה תשובה ויתקבל באהבה.
ונראה שזה קשור לפסוק בפרשה ''ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא'' (דברים ז, כו). שכוונת הפסוק, אם בדיעבד הבאת תועבה והרי אתה בחרם, וירדת למטה הרבה, ואתה בסכנה מהתורה, ומה יעשה? ''שקץ תשקצנו'' ואז החרם יוסר ויתבטל ממך. וזהו הלימוד כנ''ל שתמיד אפשר לתקן. גם מי שכבר בחרם, שלא יתייאש, יתקן עצמו ויהיה מתוקן מן השמיים ויעלה למ''ט שערי קדושה. ואפילו אם היה בשער הנו''ן של טומאה חלילה יזכה ויעלה לשער הנו''ן בקדושה, שכבר נתן לנו הקב''ה את תורתו בהר סיני להעלותנו מכל שער שהוא ואפילו משער הנו''ן, וכדברי אור החיים הקדוש בפרשת שמות (שמות ג, ח עיין שם).
בין אדם לחבירו
ומכאן גם לבין אדם לחברו, שאם חברו חוזר בו ומצטער על מה שעשה, גם אם בתחילה חשב עליו שהוא חרם משוקץ מתועב, עם כל זה כשחזר בו והוא בסדר אתך, תשכח מהעבר ותקבל אותו בחזרה. כי אם ה' יתברך מקבל אותנו לאחר שהיינו בתוך מ''ט שערי טומאה, צריכים אנו ללמוד ממידותיו ולהשלים עם חברנו ולהרבות ולהתחזק במצות אהבת ישראל.
יום ד'. ברוך אומר ועושה
[צפת, כד אב תשס''ד]
יש מעשה מפורסם בין חתן וחמיו. שהתחייב אבי האשה להאכיל את חתנו עם משפחתו על שולחנו חמש שנים, ואינו עומד בדיבורו. החתן פנה לחכם שהוא גם רבו של חמיו וביקש לעמוד על כך שיעמוד חמיו בהתחייבותו. הרב קרא לחמיו ושאלו מה יש לו לומר על טענותיו של החתן. ענה החם ואמר, אדונִי הרב, ארוחת בוקר לחם, דברי חלב וירקות, לא טוב? צהריים, בשר ודגים תוספות ומטעמים, לא טוב? וכך האריך ואמר כל מיני שמות של מאכלים ומטעמים שונים למיניהם. לשאלת החכם את החתן מה יש לו לומר על דברי חמיו. ענה ואמר, אדונִי הרב, מה שהוא אומר זה נכון, אבל שיתן. הוא רק אומר שמות של מאכלים ומטעמים אבל אינו עושה ולא נותן כלום. מדבר הרבה ואפילו מעט לא עושה (עיין בבא מציעא פז).
ומכאן לאהבת ישראל. כשרוצים לקרב מאן דהוא, הוא צריך להרגיש שאוהבים אותו ועושים לכבודו ומראים לו שיש לנו אפשרות לכך. לפעמים אומרים ולא עושים, ואז אין אמון באותו אדם. אפילו להרים טלפון אחר שדיברו וסיכמו שיפעלו בנדון, זה כבר מראה על התקדמות. וכל שכן אם שולח לו ועוזר לו, באופנים כאלו מתגלה אהבה באמת. למי שמבטיח אסור לנתק את קשר, צריך לחזור ולדבר ולהמשיך להבטיח ולעשות גם מעשה, סיוע שיש בו ממש. ואז אפשר לקרב ולחזק ולפעול בהתאם. וזה כמו שאמרה נעמי לרות על בועז הצדיק ''כי לא ישקוט האיש כי אם כלה הדבר היום'' (רות ג, יח).
ומצינו בפרשה שכך מציע לנו ה' יתברך לקבל ממנו יראת שמיים, ''כי אם ליראה'' (דברים י, יב) והפסוק מסיים ''לטוב לך'' (שם שם יג). כלומר יהיה לך טוב, וה' יתברך יעשה לך טוב. והפסוק מוסיף שכבר עשה פעמים רבות דברים טובים לעם ישראל, ומכאן שה' מבטיח ועושה וגם כוחו גדול ואין כמוהו שיכול לעשות. וגם ה' יתברך אוהב אותנו ואת הגר ואת היתומים והאלמנות, כלומר את החלשים הצנועים והעלובים. ובודאי לא יעזוב אותם. אז בודאי שאין להתייאש אלא להתאמץ ולהתחזק ביראת שמיים, ולהמתין לטוב מה' יתברך.
ומסתברא שגם בבית היהודי, צריכים להיות דיבורים כאלו בין שני בני הזוג שפסק הרמב''ם (פרק טו מהלכות אישות הלכה יט) שהבעל צריך להרבות באהבתה ובתשומת לב ובדאגה לשלומה ולשמוע אותה, והאשה צריכה להרבות בהכנעה ובהתבטלות אליו ולהתנהג לפניו כמו שהוא שר או מלך. וכוונת הדברים שהבעל אומר כן לאשתו שהוא אוהבה, וגם עושה כן ומקיים ''ברוך אומר ועושה''. וכן האשה צריכה לומר לו תמיד שתעשה כל מה שהוא אומר, וגם תוכיח את עצמה ותעשה כן בפועל. ואז הדברים משפיעים מאד.
פועל אמת שפעולתו אמת
ולמדנו כן מה' יתברך שהוא הראשון, שכל בוקר בברוך שאמר משבחים אותו ''ברוך אומר ועושה''. וחז''ל מסבירים לנו (רש''י ירמיה כח, ז) שזה רק במה שמבטיח לטובה, אבל הבטחה לרעה הוא גם חוזר בו ולא עושה. וזהו כבודו של ה' יתברך. ויש אנשים טפשים מבטיחים ולא מקיימים, אבל להרע מבטיחים ולא מוכנים לחזור בהם עד שיעשו מעשיהם הרעים, רחמנא ליצלן מהם. ואנחנו עם ישראל הלואי שנזכה ללמוד ממידותיו של ה' יתברך ונשמע למצוותיו, שבודאי שזה הכי טוב שבעולם.
יום ה'. נפשי חולת אהבתך
[צפת, כה אב תשס''ד]
אהבת ה' יתברך לעם ישראל היא בלי גבול וללא קץ, אהבה עצומה מועילה ואמיתית. וכל רגע שיהודי נזכר עד כמה ה' יתברך אוהב אותנו ומחיה אותנו והוא מלך עוזר ומושיע ומגן, צריך שיהיה ליבו מלא שמחה שה' יתברך משגיח עליו ורוצה בטובתו ומחיה אותו כל רגע ורגע ומנשים אותו לחיים טובים.
אבל מצות אהבת ה' יתברך שאנחנו חייבים בה, זוהי מצוה שיש בה דרגות רבות בלי סוף. ו''על כל פשעים תכסה אהבה'' (משלי י, יב). ואהבת ה' יתברך הגדולה, זה מי שמקיים את הפסוק בשיר השירים (ה, ז וח) ''מצאוני השומרים הסובבים בעיר הכוני פצעוני נשאו את רדידי מעלי... אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני''. כלומר לקבל מכות ופצעים ולומר בקול רם שאני חולה אהבה על ה' יתברך. וזוהי מצות ''ובכל מאודך'' הנאמרת בקריאת שמע. כי ''בכל לבבך'' שפירושה לאהוב את ה' יותר מעצמך, עם כל הלב, עוד אפשר לקיים. וכן ''ובכל נפשך'', למות על קידוש השם עוד אפשר לקיים, כי אם יהיה צורך באופן מעשי, נמות וניפטר מן העולם מיד. זה עוד קל!!! ומה שקשה זה ''ובכל מאודך'', כלומר לחיות ולסבול את החיים ולקבל מכות ופצעים כמו בעיות בפרנסה, בעבודה, בריאות, משפחה, שכנים, שלום בית, שידוכים, ועם כל זה להיות כל רגע ורגע חולה אהבה על ה' יתברך. זה לא קל!!! לחיות עם ה' יתברך במצבים לא קלים, ולעבוד את ה' יתברך בשמחה זוהי עבודה קשה. וזה לא סתם בשמחה, בשמחה פירושו תפילות בכוונה, עבודת ה', חיזוק למשפחה, ולהמשיך להיות טוב לכולם. זה נקרא לעבוד את ה' יתברך בשמחה.
ואפשר להוסיף שזה קשה הרבה יותר כשהוא ומשפחתו ברוך ה' עובדים את ה' יתברך כמה שיותר ומרגישים שהקדוש ברוך הוא כביכול לא משפיע עליהם מחסדיו. יש מחסום ועיכובים, וכאילו ה' יתברך מעליב אותם. והם נעלבים מה' יתברך ואינם עולבים, אלא ממשיכים בעוצמה בעבודת ה' ועומדים בנסיונות. זוהי מצות אהבת ה' יתברך במעלה רבה ועוצמה גדולה.
וזה מרומז בפרשת השבוע החולף, בפרשת ''והיה אם שמוע'' (דברים יא, יג) שנאמרה בפרשת עקב. לא כתוב ובכל מאודכם, ובפרשת ''שמע ישראל האמורה בפרשת ואתחנן כתוב ''ובכל מאודך'' וכמובן שפרשת ''שמע ישראל'' זוהי דרגה גבוהה יותר של עובד ה'. והמהרש''א (ברכות לה:) מביא שלכן בפרשה שניה כתוב ''ואספת דגנך'' (דברים יא, יד), כי מי שלא זכה לעבוד את ה' בכל מאודו, הוא בגדר הטבע ועליו לעבוד להתארגן ולהסתדר ולקיים ''ואספת דגנך'', אבל החסיד הגדול שרואה בכל מדה ומדה את ה' יתברך ומודה לו ומקבל באהבה ומקיים ''ובכל מאודך'', ורואה תמיד רק את ה' יתברך כי ''אין עוד מלבדו'' (דברים ד, לה) כפשוטו ממש. איש כזה גם ישועתו מעל הטבע ופרנסתו בניסים גלויים יום יום ושעה שעה.
ובאגרות רבינו מרן החזון איש זיע''א (חלק א סימן קסא) מובא שאמר כן על עצמו שפרנסתו בדרך נס מה' יתברך. וכנראה שזה לא קשור לבן תורה או לבעל הבית. יתכן, מי שנראה בן תורה, שבמסגרת השקפתו הוא עדיין בפרשת ''והיה אם שמע'', ויש לו עוד הרבה לשמוע וממילא הוא צריך לקיים ''ואספת'' בכוחות עצמו. וגם יש בו חשש עבודה זרה ''השמרו לכם וגו'''. ויש בעל הבית מלא וספוג ביראת שמיים ועבודת ה' וזכה לאהבת ה' בדרגה גבוהה מאד. והוא חי בניסי נסים מעל הטבע. ורבינו החזון איש כשבא לכתוב פרוזבול בפני בית הדין בבני ברק, אמר להם: ''אני בעל הבית מבני ברק מבקש לעשות פרוזבול''. ואנחנו לא נדע מה נעשה, והלואי שנגיע לטיפה מן הים ממדרגות ומחשבות אלו. ועיין בזוהר הקדוש (ואתחנן דף רסז.) אריכות רבה בעניין אהבת ה'.
ומכאן לבין אדם לחברו. אהבת ישראל ואהבת משפחתו בדרגה גבוהה, זה כשרואים ופוגשים בבית גם במצבים קשים מהרגיל, ויש עבודה קשה במצות ''ובכל מאדך'', ועם כל זה אהבת הבית והמשפחה קיימת לחיים טובים. זוהי מעלה גדולה של עמידה בנסיון. וזה שילוב של שני דברים. גם אהבה למשפחה וגם אהבת ה' יתברך, שמאמינים שהכל ממנו בלבד, ו''אין עוד מלבדו'', ואשריו.
שבוע זה, שבוע של נופש בעיר הקודש צפת ת''ו, עזר לנו לחשוב יותר ולכתוב יותר ולהתקדש הרבה יותר, בזכות הצדיקים זיע''א הנמצאים בגליל בכלל, ובצפת בפרט.
יום ו'. מסיני נצטוו צוויי פעליה ''כראוי''
מה התשובה שאומרים למי שחושב שהוא שומר שבת, כי אשתו מדליקה נרות, ויש לו פלטה במטבח, והוא לא מדליק אש. ובליל שבת קודש הוא מגיע לבית הכנסת, ורק בבוקר הוא עייף כי חסר לו שינה. איך להסביר לו שעדיין אינו שומרי שבת.
ובכן, שתי תשובות בדבר. א) ללא לימוד הלכות שבת הוא בודאי מחלל שבת. וכמו שהביא רבינו החפץ חיים זיע''א (בהקדמה למשנה ברורה חלק ג) שעל ידי הלימוד בהלכות שבת יודעים המותר והאסור, ואחרת, בודאי שנכשלים בחילול שבת קודש. ורבינו החפץ חיים הביא כמה דוגמאות לכך.
ב) וזה גם עיקר חשוב, כי עיקר מטרת השבת זה לא בשב ואל תעשה, שלא לחלל שבת, אלא בקום ועשה, להתקדם ולהתעלות בהשתלמות רוחנית תורנית בשיעורי תורה וחיזוקים מהפרשה כדי לעבוד את ה' יתברך טוב יותר. זוהי מטרת השבת, עלייה והשתלמות רוחנית.
ומי שמבין זאת, מתכונן מיום שישי להיות זריז וזהיר, ומרוכז בעצמו כיצד להשלים את המלאכה כדי להגיע ליישוב הדעת בשבת קודש. ואז זוכה לתקן מה שפגם בכל העבירות (כף החיים סימן רנ סק''ה בשם האר''י ז''ל) ובפרט בפגם ברית קודש (קול ששון בשם האר''י ז''ל), וגם זוכה לינצל מחבוט הקבר (שם), והכל בזכות קדושת שבת.