פרשת נצבים וילך
יום א'. שלטון השכל על הרגש
בתורה הקדושה למדנו, לקיים את רצון ה', ולא לעשות על פי הרגש כלל ועיקר.
וכן נלמד מהפרשה שקראנו השבת המדברת על מצוות הביכורים (דברים כו, ב-יא). שאדם עמל ויגע וטרח נטע וזימר וניכש וסיקל והשקה וטיפח ככל יכלתו, וכשרואה פרי ראשון משבעת המינים צריך ליתנו מתנה לכהן. וזה מבטל מהאדם את הרגש והקשר והציפיה לדברים גשמיים שהשקיע בהם את עמלו. וכן מזוזה בפתח בית, לדעת ולהרגיש שהכל שייך לה' יתברך. ומאידך כשיש ברגש מצוה, צריך לשמור על רגש זה ולהשתמש בו לטובה. כמו תפילה, בעל רגש בוכה ומתחנן לה' יתברך בתפילתו, ואשריו. וכן לשמוע צרת חברו, זו מעלה עצומה, ובעל רגש עושה כן בודאי, ואשריו. בגשמיות, הרגש לא קובע כלל גם אם יהיו צעקות. או הבן בישיבה ומתגעגע לבית ומצטער, זה לא נורא. אלו הם דמעות שמהם תצא תורה. וכמובן שיש לקרבו ולחזקו ובמקרה הצורך אף לשלחו לביקורים תכופים יותר בבית, אולם אין להצטער על כך אלא לשמוח על התקדמותו למטרה הנעלית. וכן לגבי צניעות לבנות, בבגד שאינו מתאים על פי ההלכה, ויש צורך לסלק בגד זה ולהורות שאסור ללבוש אותו יותר, גם כשיש צער הגוף בזה, רגש כזה הוא טמא ואינו קובע כלל ועיקר.
אבל ברוחניות, בתפילה, או לסייע לאחרים, או בכל דבר שיש בו קידוש השם, בעל רגש בזה הוא בעל יראת שמיים. והיסוד הוא, שבגשמיות צריך להיות כמו סמרטוט לפני ה' יתברך, אין רגשות ולא רצונות ולא כלום, יש רק כבוד ה'. ועלינו לדעת מה ה' יתברך רוצה מאיתנו, ואשרינו.
ועיין בזוהר הקדוש (פרשת ואתחנן דף רסז.) שמבאר שכמו ש''בכל לבבך'' פירושו בשני יצריך ביצר הטוב וביצר הרע, כך ''ובכל נפשך'' פירושו בשני חלקי הנפש נפש הבהמית ונפש השכלית, אחד טוב ואחד רע. נפש הבהמית זה הרגש והתאוה והתשוקה המבלבלת את השכל, ואת זה צריכים לעקור. ומאידך, נפש השכלית שבאה לפי דרך התורה הקדושה, היא המועילה והחזקה. ומרומז בחז''ל (שבת לא:) יודעים רשעים שדרכם למיתה ויש להם חֵלֶב על כסלם, כלומר שהרגש והתאוה מפתה אותם, רחמנא ליצלן.
ובאמת זה מצוי בעוונות הרבים בכל אדם ואדם בשעת מריבה, כעס, מחלוקת שפרצה החוצה וכיוצא בזה, וכל צד רוצה להראות כוחו ומוסיף חטא על פשע ואש למדורה. וכן בין בעל ואשה כששלום הבית מקולקל וכיוצא בזה. כל אלה בתוך תוכם יודעים שהם רק מפסידים, אבל יצר הרע עושה להם משחקי כבוד, והתוצאות ידועות. ומי שחוזר בתשובה או עושה שלום עם כולם, הוא אדם גדול שזכה להגביר את השכל על הרגש והדמיון. ובמשך הזמן מצליח, והוא הגבור של הקהילה ושל המשפחה, ואילו האחרים פחדנים ומתרגשים ואומרים 'מה יגידו', ולכן נראים כמו שנראים, רחמנא ליצלן.
ועיין בספר משלי (כג, ב) ''ושמת שכין בלועך אם בעל נפש אתה'', ורש''י פירש ''בעל נפש'' – בעל תאוה. שאם עדיף שלא לאכול, כדאי להניח סכין בפיו כדי לימנע מאכילה. אבל מצודת דוד פירש ''בעל נפש'' – משכלת. כלומר שמכיון שאתה בעל נפש שפלה ועדינה, תתחוב סכין בפיך ואל תלך אחר תאוות אכילה. ובמקום להיות נפש רחבה של בלעם הרשע, תהיה נפש שפלה של אברהם אבינו עליו השלום. ומצות הביכורים בפרשתנו, מלמדת אותנו להיות בעל נפש משכלת, שפלה, עדינה ובריאה.
יום ב'. עבד ללא אדון
כל דבר שנמצא ברשותו של אדם, חפץ, כלי, אוכל, בעלי חיים, ממון או כל דבר אחר, יש לו אחריות עליהם גם שלא יזיקו לאחרים, וגם לדעת כיצד להשתמש בהם לתועלת ולא לנזק. כל מה שיש לנו בעולם הזה תכליתו לסייע לנו לעבוד את ה'. ובלשון המשנה (קידושין פב.) ''ולא נבראו אלא לשמשני'', כלומר שאוכל לעבוד את ה' יתברך. ולמעשה פעמים רבות האדם נהפך להיות עבד של כליו וחפציו. אם נגרר לחובות רבים שגורמים לו לעבוד יום ולילה ולא לומד תורה ולא רואה את משפחתו, אז מה שווה כל זה. היה עדיף שיהיה לו צריף קטן ועגלה עם סוסה והם משמשים אותו, ולא כמו עכשיו שהוא עבד נרצע לאביזרי עולם הזה.
עבד עם אדון
ועל אחת כמה וכמה כלים וחפצים של אחרים שיש לו אחריות להחזיר בזמן, ואחרת, כל יום ששאל כלים והגיע הזמן ולא משיב זה גזל. ובזה שמונע מהבעלים להשתמש בכלים שלהם, הרי זה מזיק ועובר על גזל. וכן בהלואה שלא פורע בזמן, או עושק שכר שכיר ומעכב הפרעון. התורה דורשת לא להשאיר עול אחרים עליך. חובות תפרע בזמן ואפילו קודם. שאלת כלים - תשיב מיד. לקחת להשאלה מבית הכנסת סידורים או כסאות עבור ליל החג וכיוצא בזה, להחזיר מדי לאחר השימוש ולא לעכב כלל. זה גזל!!!
עבד למשמעת עצמית
גם מתנות שהחליט לתת לחברו, למה לעכב. תשמח אחרים כמה שיותר מהר. וכן תרומות ומעשרות או כסף מעשר, תתן ותזדרז ותשמח בזה.
ומצינו בפרשה מצוות ''ביעור מעשרות'' (דברים כו, יב ויג). ותוכנה של מצוה זו היא שיש להוציא מהבית חובות שחייב לתת לכהן ללוי ולעניים כדי לשמחם, וכדי שיפטר מהעול שנמצא עליו. מי שיודע שמגיע לו משהו מסויים, הוא מחכה ומצפה לו בכליון עיניים. וצוותה התורה הקדושה עליו להזדרז לעשות כן. כמו שסיפרו על רבינו האר''י ז''ל שהיה נזהר מאד לשלם לשכיר מעותיו קודם השקיעה, כדי לקיים את הפסוק ''ביומו תתן שכרו'' (דברים כד, טו), (עיין בספר החינוך מצוה תרז).
גם ה' יתברך שמח בנו מאד שעושים מצוות בזריזות, ומצוה הבאה לידך אל תחמיצנה (רש''י פרשת בא שמות יח, יב עיין שם). וה' יתברך מחכה לראות ולקבל מאיתנו את המצוות. ולזה נענש משה רבינו (שמות ד, כד) על שלא מל את בנו מיד במלון ועסק בצרכיו קודם המילה. ומכאן שיש לפרוע מהר חובות גשמיות ורוחניות, ופריעת בעל חוב מצוה (כתובות פו.).
'טיפים' והנהגותיהם
ונראה עוד, הנהגה טובה לתת מענק [טיפ בלע''ז] לעובד מסור לפועל או למלצר באירוע, או לשליח נאמן, גם כשמקבל מבעל הבית שלו. וכן פועל מחברת נסיעות המסיע משפחה לטיול וכיוצא בזה, אף שמשכורתו מבעל הבית. וכן אם סועדים את ליבם, לשתף אותו לשמחו כדין שמש בסעודה (באורח חיים סימן קסט סעיף א).
וכדאי לתת המענק קודם העבודה קודם לטיול ובזה נרויח שהעבודה והשירות יהיו טובים שבעתיים. כי טובת הנאה כוחה גדול מאד ומזרזת ומשמחת את העובד לעשות עבודה טובה וטיול נעים ללא עצבים וללא עיכובים. וטובת הנאה כזאת נחשבת כממון וכמצוה. וגם ממצות ''והלכת בדרכיו'' (דברים כח, ט), ועיין.
יום ג'. לעד בספר יוחק
מעלת הכתיבה גדולה מאד, לכתוב כל דבר יסודי וחשוב. וזה לא רק בדברי תורה, שיש עניין גדול להתרגל לכתוב חידושי תורה. וברמז אמרו ''וקָנֶה לך חבר'' (קב הישר פרק נג). אלא גם מילי דעלמא, אם זה קשור לחובות, כספים, תשלומים, הוכחות לעתיד, נאמנות והבטחות בעניני ירושות, הן וכיוצא בהן, לעד בספר יוחק. ועל ידי זה יש מזכרת נצח על העבר, ואז האמת נהדרת ויש תועלת לכולם. ו''אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו'' (תהלים קמד, יד). ופעם הסתבך מאן דהוא עם מס הכנסה ומע''מ וביטוח לאומי והגיע להוצאה לפועל ובעיות קשות, ולבסוף כשהסתדר איתם אמרתי לו שחייב להשיג מהם קבלה שאין לו חובות כלל, ממש שיהיה כתוב ''אפס אפס''. אחרת בעוד זמן יתכן והמחשב פולט מה שפולט והבעיות חוזרות על עצמן. גם בהלואה צריך אישור וזכרון על הסכום ועל זמן הפרעון, וכן בהסכם אירוסין לכתוב הכל, התחייבות כל הצדדים הנוגעים בדבר, עם העתק לכולם והכתב מדבר בעד עצמו.
מי ששומע הבטחה או אישור שהוא צודק, ובפרט במקום סמכותי שיבקש אישור על כך, כי יגיע זמן שיצטרך לדבר זה. גם בשלום בית כשיש צורך לשבת עם בני הזוג ולשמוע טענות רבות, כדאי לבקש מהם לכתוב את הכל קודם. ובזה רואים שהטענות מצטמצמות ועדינות יותר, ולא כמו שצועקים ומריבים זה עם זה. הלשון קולמוס הלב, ובכתיבה מביעים את מחשבות הלב המדוייקות. ופעם סיפר מרן שליט''א שבדעתו היתה איזו מסקנה בשאלה הלכתית, וכשישב לכתוב, על ידי הכתיבה נהפכה הקערה על פיה והמסקנה נתהפכה לגמרי מהמחשבה הראשונה. כי הכתיבה מביאה לדיוק ולתועלת רבה מאד. ואמר מי שאמר: ''בן תורה'' לא יכול ללכת בלי עט נוח וטוב לכתיבה, כי תמיד יש לו מה לכתוב ומה לסדר. ועל ידי הכתיבה, זוכר כל הנשכחות ופועל בהתאם.
ומצינו בפרשה (דברים כז, ג) שציוה ה' יתברך לכתוב את כל דברי התורה ובעיקר תרי''ג המצוות על האבנים בכניסתם לארץ באר היטב. ופירש הרמב''ן כדי שיהיה להם למזכרת שלא ישכחו ויהיו זריזים בקיום המצוות, עיין שם. ומכאן שהכתיבה חרוטה ונשארת לעולמים. ובכלל, סגולה לזכרון, לכתוב הדברים. וברמז אמרו לע''ד בספר יוחק. כלומר מה שנראה לעניות דעתי לחקוק בספר, ואז יהיה זכרון לפניך תמיד, ואמירה נעימה כתיבה יהיבה (שבת קה.).
החיצוניות משפיעה על הפנימיות
גם כשנותנים מתנה או מכתב ברכה, הנוסח והשבחים וצורת הכתיבה, ואפילו הנייר והמעטפה, מעוררים ומפארים ונותנים הרגשה טובה מאד. ויש להיזהר בזה תמיד, לכתוב בצורה מכובדת, ויש בזה תועלת לכל הצדדים.
ולנזהר שלומים
גם יש להיזהר כשכותב מכתב התנצלות ומבקש סליחה כשמטרתו קודש להרבות שלום, יזהר מאד שלא להאשים את עצמו במכתב, פן הצד השני המקבל ישתמש בזה נגדו, כי כתיבה נשאר לעולם. ויש לשקול בכובד ראש מה לא לכתוב. וידוע מהרמב''ם בספר ''מורה נבוכים'' שמה שאתה כותב בספר תבדוק אלף פעם אם זה נכון ומועיל, והמבין יבין.
יום ד'. הברכה ו''הקללה''
אדם מושפע מאד ממה שרואה במציאות, יותר מאזהרות מעונש בעולם הבא וצער נורא בגהינם. ולכן אמרו בש''ס (נדרים כב.) כל הכועס כל מיני גהינם שולטים בו, ולא עוד אלא שתחתוניות שולטות בו. בעצם צער גהינם זה נורא ואיום מאין כמוהו. והרמב''ן בשער הגמול האריך הרבה מאד בעניין עונש גיהינום ואש השורפת ומכלה מנפש ועד בשר, עיין שם. ואם כן למה צריך לעורר על תחתוניות שזהו מחלה בגופו של אדם, כעין טחורים רחמנא ליצלן, שהיא כאין וכאפס ביחס לעונש גהינם הגדול והנורא. אלא שמחלה כזאת ניתן להרגיש באופן מוחשי וזה משפיע ומעורר מיד את האדם להשתנות ולהיזהר ולהתגבר על מדת הכעס הנוראה, אף יותר מהפחד מגהינם שאינו מוחשי ואינו ידוע לאדם עלי אדמות.
ומצינו בש''ס שקיללו חכמי ישראל את מי שלא מדקדק במצווה. כמו שרב חסדא קילל את מי שמחפש מים בזמן קריאת שמע פן יעבור הזמן (ברכות טו.), וכן אביי קילל מי ששם נר דולק בדלת מחשש חילול שבת (שבת קכ:). וכן חייב אדם לעמוד כשרבו נכנס גם אם הוא עוסק בתורה, אחרת יש קללה של אביי עליו (קידושין לג:). והכוונה בזה שזה משפיע ומפחיד ומעורר לשמור ולקיים מצוות ה' יותר מפחד יראת שמיים רגיל.
ומרן שליט''א מביא בספריו הקדושים שעשו חרם בירושלים לפני מאות שנים על בחור רווק שהגיע לגיל עשרים שלא ישאר בירושלים עיר הקודש, כי גיל הרווקות גיל מסוכן, והובא בספרו ''הליכות עולם'' (חלק ח עמ' עה) עיין שם. אף שמפורש כן בש''ס (קידושין כט:), עם כל זה חרם מפחיד מאד. וכשרוצים לעורר מאן דהוא על שמירת שבת קודש, אפשר לומר לו שיש עונש גדול בתורה וזו סכנה ועלול למות וצריך להיזהר, וזה חוץ מהעונש הנורא בגהינם. וזה פחד חיובי שמלחיץ את האדם להתעורר לתורה ולמעשים טובים. פחד שה' יתברך כותב בתורה הקדושה, זה פחד שמתאים בטבע לגופו של אדם ומזרז ומחזק אותו להמשיך ולפעול ולהתקדם.
ומצינו בפרשה מאה קללות וגם אחד עשר ארורין על עבירות חמורות למי שנכשל בהם, רחמנא ליצלן. הפחד של התורה אמיתי חזק ומועיל מאד. ואם כך נכתב בתורה, בודאי שזה מעורר להיות זריז וזהיר בעבודת ה'.
פחד חיובי
והיום אנחנו בעולם הזה, עלמא דשקרא, כפשוטו ממש, ויצר הרע והקליפות כוחם גדול. ומסיתים את הצבור, שדרך התורה זה מפחיד ומלחיץ, ויש בזה כפייה כדי שיפרקו עול מצוות מעליהם. אבל בעצם יש להם טעות, כי אם ה' קבע כך בתורה, הוי אומר שזה מה שמתאים לנו והטבע שלנו נהיה כך לשמוע ולפחד מהתורה הקדושה ולהיות זריז לקיים מצוות. והמציאות מוכיחה כן, שרבבות בעלי התשובה ושומרי התורה אינם חיים בלחץ ובפחד. האם הם לא רגועים? אדרבה הצבור הכללי ומי שאין בו תורה, הוא בפחד ולחץ תמידי. וצעירים הולכים עם סכינים בכיסם מחשש להתקפה. ולהם הפתגם ''אדם לאדם זאב'', רחמנא ליצלן מהם. ודרך התורה עיקר ''כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה''.
יום ה'. מורא רבך כמורא שמיים
מהפסוק ''ויאמינו בה' ובמשה עבדו'' (שמות יד, לא), יש ללמוד שמעלת אמונת חכמים צריכה להיות כמו אמונה בה' יתברך. כלומר לא מתוך ידיעה הבנה והגיון, אלא מתוך אמונה בלבד. וזו מעלתנו, ובזה מכבדים את ה' יתברך מאד. וגם כשיש ידיעה והבנה בהנהגת ה' יתברך זה מסוכן, שהרי אם תהיה לו איזו קושיא וחוסר הבנה בדבר מסויים יתחיל להרהר אחר הנהגת ה'. אבל כשזו אמונה בלבד ויודע שה' גדול ואני קטן והכל מהשמיים לטובה וה' יודע מה שהוא עושה ואינני רוצה להבין כלל, זוהי הדרגה הנכונה באמונה ואין להכשל בה חס ושלום. וכן אמונת חכמים, לשמוע לגדולי ישראל שליט''א ולעשות מה שאומרים, לא בגלל שאני מבין כוונתם, אלא רק בגלל שכך הם אמרו וכך צריכים אנחנו לעשות.
יהיב חכמתא לחכימין
וכדי להגיע לדרגה כזאת צריך להיות חכם גדול. כי חכם גדול יודע להעריך חכמה, ויודע להעריך את מעלתם של גדולי ישראל, וממילא לא רק שאינו מהרהר אחריהם אלא גם לרוב חכמתו הוא אומר שאין רצונו כלל להבין דבריהם אלא רק לעשות ככל אשר יאמרו. כי יודע ומבין שכל דבריהם במחשבה עמוקה עם כל הפרטים, וגם שמשמיים יש לגדולי ישראל סיעתא דשמיא גדולה מאד. ולהגיע למחשבות כאלו צריך להיות חכם. כמו שאמרו: צריך להיות חכם גדול כדי לקיים את הפסוק ''תמים תהיה עם ה' אלוקיך'' (דברים יח, יג), והבן.
ובזה יש לפרש את הפסוק בפרשת השבוע ''ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואזנים לשמע עד היום הזה'' (דברים כט, ג). וחז''ל (עבודה זרה ה:) דרשו מכאן שאין אדם עומד על דעת רבו אלא לאחר ארבעים שנה (הובא בפירוש בעל הטורים שם). והדברים נוראים! אולם רש''י מבאר ''עד היום הזה'' שביקשו את ספר התורה ממשה רבינו והבין מכך שהם דבקים וחפצים בה' יתברך. גם בראש הפסוק פירש רש''י שמעלת ''לב לדעת'' פירושו להכיר את ה' ולהידבק בו.
ונראה לפי זה שאין כוונת הפסוק שאחרי ארבעים שנה מבינים את הנהגת ה' יתברך, כי להבין דרכי ה' יתברך בשלמות לא נדע לעולם, מקוצר המשיג ועומק המושג. אלא כוונת הפסוק שאחרי ארבעים שנה מבינים היטב כמה ה' יתברך גדול, ומבינים עוד יותר כמה אנחנו קטנים. וממילא בכלל אין לנו דרישה להבין מה עושה ה' יתברך, אלא רק לשמוע ולקבל ולעשות, ותו לא. וזו האמונה הצרופה הברורה והנכונה, שה' יתברך גדול ואני עושה מה שציוה. וכל מה שעובר עלי לדורות, זה בהשגחה מה' יתברך לטובה, ואיני חפץ להבין איך זה עובד. וה' יתברך יזכנו להתבטל אליו, ולעשות רצונו כרצונו אמן ואמן.
תשתוק ותוותר
דוגמא לדבר: ראובן מסוכסך עם שמעון, וקיים מתח קשה ביניהם. ועל פי הדין ראובן צודק עם כל ההשלכות שמסביב. וראובן לא מוכן לוותר בשום אופן, כי זה לא פעם ראשונה ושניה שעושה לו כך. וראובן לא מוכן לסלוח ולא מוכן לראות את פניו כלל. כמו דוד המלך עליו השלום שאמר על אבשלום שלא יבוא אליו (עיין שמואל ב יד, כד). והנה גדול הדור שליט''א מזמין את ראובן ולאחר ששמע את הכל אמר לו שתי מִלים: תשתוק ותוותר. וכשהמשיך ראובן להסביר עצמו שוב שמע מגדול הדור 'תשתוק ותוותר', וכששוב שמע גדול הדור את טענותיו וחששותיו של ראובן אמר לו: שמעתי והבנתי הכל תשתוק ותוותר. וראובן עושה כן מחמת ששומע לגדול הדור, גם כשקשה, גם שלא מבין, גם שאין לו חשק, גם שמרגיש לדעתו הקטנה שזה לא מגיע לו, ומקיים את משפט גדול הדור 'תשתוק ותוותר', ומאמין שזה רצון ה' יתברך. ומזה יצא רק טוב, כי בזכותו אין חילול השם, ובזכותו במשפחה ובקהילה יש המשך של אהבה ואחוה. ובשמיים רואים הכל מלמעלה, ובודאי יקבל שכר גדול מה' יתברך, לראות ולהנות מבנים צדיקים בריאים ושלמים וכיוצא בזה.
ואותו דבר שה' יתברך אמר ''ואהבת לרעך כמוך'' (ויקרא יט, יח), וכן ''לא תשנא'' (שם שם, יז), וכן ''לא תקום ולא תטור'' (שם שם, יח), וכן ''בצדק תשפט עמיתך'' (שם שם, טו), כל זה מדבר אלינו ואומר ומזהיר: 'תשתוק ותוותר'. וזה אמונת חכמים, אמונה בה' יתברך. ומי שעושה כן באהבה ומרבה כבוד שמיים ומקדש שם שמיים, כמה שכר מגיע לו בעולם הזה, והקרן לעולם הבא, ואשריו.
רבינו המשגיח הגדול רבי יחזקאל לוינשטיין זיע''א היה אומר שאין מלך בלי עבדים. וכשיש אהבה ואחוה וכולם מלוכדים ומאוחדים למטרה אחת, אז כבוד שמיים עולה ומלכות ה' יתברך בכל משלה. נמצא שבאהבת הבריות, יש כבוד לה' יתברך.
יום ו'. הכל הולך אחר החיתום
להתכונן בשמחה וזריזות לקדושת השבת הנוראה. ובפרט השבת הזאת שהיא השבת האחרונה של השנה, אחרון אחרון חביב (רש''י בראשית לג, ב). סוף השבת זה רעוא דרעוין, סוף חג הפסח זה יום השביעי חג לה' (סוף פרשת בא). וכן מנחה אחרונה של השנה, הזהיר בספר הקדוש בן איש חי (ריש פרשת נצבים שנה ראשונה) לכוון בו מאד. ונראה שגם שבת אחרונה זו יש לדקדק בה מאד. ומאחר ששקולה שבת כנגד כל התורה כולה (רמב''ם סוף פרק ל מהל' שבת), בודאי שיש כאן השפעה וברכה מהשמיים לשנה טובה וחיים טובים.