פרשת כי תבוא
יום א'. החכמה תחיה בעליה
כדי להתגבר על יצר הרע, צריך להתחיל עם הגיון בריא המשפיע על השכל להסכים ליצר הטוב, ולדעת שלמעשה לא משתלם לעבור עבירה. למשל: להביט במכשיר הטמא, מזיק גם לעיניים, וזה מצד ההיגיון. ושמירת העיניים זה גם בריאות לעיניים טובות וחזקות, וגם איסור חמור מאד שהתורה אוסרת לפגום בעיניים. וכן אכילה מרובה מזיקה לגוף מאד. ולדמיין את התוצאות והסרחון של התועבות, זה יעזור שתקבל כח להתגבר, כמובן עם סיעתא דשמיא מה' יתברך. וכן להבין בשכל והגיון בריא שאם יש מחלוקת במשפחה או בקהילה, רק נזק בלתי הפיך יוצא מההתערבות בזה, וזה מצד ההיגיון. ואחר כך להוסיף שגם לפי התורה זה חמור מאד. ויסוד זה מובא בשל''ה על התורה (סוף פרשת ויצא), עיין שם.
וכן משמע מהפרשה שקראנו בשבת החולפת שכדי להנצל מאשת יפת תאר, כתוב בתורה (דברים כא, יב ויג) שתגלח את ראשה, שתראה משונה מן הבריות, ותגדל צפורניים מטונפות, ויתכן שעל ידי זה יצרו הרע ישבר, וחום התאווה ירד, ויינצל אותו אדם מהאש בנעורת ולא תהבהב בו. ואז יקיים את המשך הפסוק ''והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה'' (שם, יד).
הנאת ''עולם הזה'' יש רק בדרך התורה
ובעצם זו כוונת התורה הקדושה, שנאמר עליה ''ובחרת בחיים'' (דברים ל, יט). כלומר שדרך התורה זה חיים עבורך. כי בלי תורה, כשיש רדיפה אחר תאוות, רצונות, מחלוקות ושנאת חינם, הגוף סובל, ומתקלקל, ואין לו עולם הזה.
ומרומז כן בפירוש רש''י בפרשה על הפסוק ''בנים אשר יולדו להם'' (דברים כג, ט), שעמון ומואב גרועים יותר מהמצרים ולכן לעולם אין מקבלים מהם גרים, וזה משום שהם החטיאו את ישראל בעוד שהמצרים רק התעללו והרגו בהם. שההורגו הורגו בעולם הזה, והמחטיאו מוציאו ''מן העולם הזה ומן העולם הבא'' (במדבר רבה כא, ה). נמצא שהחוטא אין לו גם עולם הזה. והדברים נוראים. כי אין ישוב הדעת והנאה בעולם הזה בלי תורה, ואשרי המבין זאת.
יום ב'. שמיים לרום וארץ לעומק
יש הבדל גדול בין ההנהגה של ה' יתברך בשמיים, ובין ההנהגה שלנו בארץ. כידוע, בשמיים מסתכלים על אותו רגע של האדם כיצד מתנהג, דהיינו ''באשר הוא שם'' (בראשית כא, יז). אם כעת צדיק לא מענישים, ולהיפך, יתכן שיקבל עונש באותו רגע שעושה עבירה, וזה תלוי בחשבונות שמיים. העיקר לדעת שבזמן עשיית עבירה, אתה בסכנת נפשות. ומכך מקבלים יראת שמיים. שכשיודע שאם יעשה עבירה יכול למות מיד באותו רגע, ממש כמו מכת חשמל, יזהר יותר וישמר על נפשו.
וזה מה שאמרו במסכת אבות (פרק ב משנה א) ''והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה'', כי גם מצוה קלה סכנה לעבור עליה. ''באשר הוא שם'' בין לחיוב ובין להיפך. ומאידך הנהגת בית דין בארץ על פי התורה הקדושה ועל פי דעת תורה, להיות עם עיניים צופות למרחוק, מה התוצאות ומה יהיה הסוף. ו''בן סורר ומורה'' נהרג על ידי בית דין (דברים כא, כא) למרות שלעת עתה הוא עדיין זכאי. וזה פלא, הוא כעת זכאי וכמעט צדיק ולמה להרגו. אלא שלימדתנו התורה שעדיף שימות עכשיו בעודו זכאי, כיון שבעתיד יכול להיות רשע חס ושלום (סנהדרין עב.).
וכן יש לחשב בכל פרט בחיים. לישון בזמן, כדי לקום מוקדם לתפילה. לא לקבל חזן בקול נעים וערב אם אין לו יראת שמיים ויתכן שיפריע ויגרום לדרדר את בית הכנסת וצבור המפללים, אף שיש לו ילדים וזקוק לפרנסה, כי העתיד זה העיקר מה יהיה עם הנוער והצעירים ביראת שמיים. ואם רוצים, שיעזרו לו בדרכים אחרות. ויש ללמוד מכאן להמון בעיות המתעוררות, שהתכלית היא הקובעת.
ורבינו הרמח''ל זיע''א בספרו הקדוש ''מסילת ישרים'' (פרק כ) כותב שהבא להתחסד חסידות אמיתית צריך שישקול כל מעשיו לפי התולדות הנמשכות מהם, עיין שם. והוא אשר דיברנו, לראות בעבודת ה' ובכל עניין ועניין מה התוצאות ומה התכלית, ואז יעשה לשם שמיים ויצליח.
מותר האדם מן הבהמה
וראה זה פלא. תיכף ומיד לאחר פרשת בן סורר ומורה שנהרג וגם מגיע לפסוק ''ותלית אותו על עץ'' (דברים כא, כב), כמבואר בפירוש רש''י, מיד אחר כך נצטוינו בתורה על השבת אבידה של בהמה וכלים לבעלים, וכן להיזהר בצער בעלי חיים במצות ''הקם תקים עמו'' (דברים כב, ד). וכיצד זה שבן אדם כזה הורגים, ובהמה כזאת שפוגשים בדרך חייבים להישאר ולעזור לבעלים, וכל יהודי מצווה בזה. והתשובה היא שכל בן אדם יש בו דעת ויכול להגיע עד השמיים במעשיו הטובים, או להיפך חס ושלום. ומאחר שנצטוינו להביט למרחוק על התוצאות, לכן ציותה התורה ''ימות זכאי ואל ימות חייב''. אבל בהמה ובעלי חיים אין להם דעת, והמצב של עכשיו קובע מה לעשות. ומאחר שיש חשש לנזק והפסד, חובה להצילם ולקיים השבת אבידה.
ואדם בלי תורה ובלי דעת תורה, עושה אחרת. באנשים, מכבדים ומסייעים ומסתכלים על הנאה של אותו רגע, ואף שבעתיד זה יזיק מאד בגשמי ורוחני. ומאידך מזלזלים בבעלי חיים ובאיסור לצערם. וכמה הקפידה התורה שלא לאכול לפני שהם אוכלים ולא לשחוט עופות בפני עופות אחרים וכל כיוצא בזה, ואשרי השם דרכיו.
יום ג'. המקרב את קרוביו
מהגמרא (קידושין מא.) משמע שהאוהב את אשתו, מקיים מצות ''ואהבת לרעך כמוך'' (ויקרא יט, יח). כלומר, מצות ''ואהבת לרעך'' זה לא באהבה לאחרים בלבד, ואילו לאשתו יש ציווי או פסוק אחר, אלא אותו שורש ומקור לאהבת כל אדם הוא המקור לאהבת האשה. וכן ''לא תשנא'' (ויקרא יט, יז) שייך גם בבית עם משפחתו, שכשיש שנאה חס ושלום עובר על פסוק זה.
יש שטועים וחושבים שעם שכנים ואנשים זרים, צריך להתנהג בעדינות ולכבד ולא לזלזל ולא להטריד ולא לעשות מעשים שגורמים מאיסות וכיוצא בזה, אבל בבית אין בעיה, כי זוהי אשתו והם בניו ובנותיו. וזו טעות חמורה! כי מצוות שנצטוינו על בן אדם לחברו, וכי בבית זה לא קיים. ואדרבה, שנינו במסכת דרך ארץ (זוטא פרק ג עיין שם) ''הוי... שפל רוח בפני כל האדם ולאנשי ביתך יותר מכל אדם''. וכן בש''ס (סנהדרין יד. וצב.). ובבאר הגולה (ביורה דעה סימן שלד) מביא שהמכה בנו הקטן שלא לצורך ושלא לשם חינוך חייב נידוי. נמצא שבמשפחה והקרובים אליו יש חיובים וזהירות לא פחות מאחרים, ואדרבה יותר מאחרים. והעולם טועה בזה ונזהרים בכבוד שכנים וחברים בגלל שלא נעים ועוד סיבות, ובבני הבית מזלזלים.
וזה מרומז בפרשה. הפסוק תובע את הבעל שהוציא שם רע על אשתו, ומענישים אותו ''כי הוציא שם רע על בתולת ישראל'' (דברים כב, יט). לא כתוב בפסוק שהוציא שם רע ''על אשתו'', אלא על בת ישראל. כלומר שעל עצם הדבר שזלזל ובייש בת ישראל, על כך נענש.
לפעמים בכדי שיהיה בבית מצב עדין ונעים ושלום בית, יש לחשוב כאילו הוא בבית של אנשים זרים. ושם, הרי לא כועס ולא מקפיד ולא תובע אלא מבקש בעדינות יתירה, ומזה ילמד להתנהג כן גם בבית שלו. כי כמו שלא יפגע ולא יצעק על השכנה, או על סתם בת ישראל, כך לא יתנהג עם אשתו. ופסוק זה מלמד אותנו לחשוב כך.
עת לאהוב
ובזה מובן למה כתוב בפסוק ''ואהבת לרעך כמוך'' (ויקרא יט, יח). למה לא כתוב לאהוב ''יהודי'' כמוך? כי לאהוב כל יהודי זה קל מאד, כי אין לך עמו כלום אין קשר אין עבודה משותפת ואין הזדמנויות לכעס ולרוגז, אבל לגבי רעך ומשפחתך יש אלף תירוצים של יצר הרע למה אינך אוהבם ולמה הכעס והקפדה עליהם צודקת. וכביכול כוונת הפסוק, תתייחס לרעך כמו אדם זר, ואז תמיד תתנהג בדרך ארץ ותזכה לשלום בית נכון.
ועת לשנא
ומאידך אם באמת נכשלה אשה זו בעבירה, ואין זה הוצאת שם רע, אלא אמת ודינה בסקילה, כדין ארוסה שקלקלה עצמה. באופן זה חייבת סקילה ואין החתן הארוס יכול לומר שמוותר לה וסולח, זה לא מועיל. הפסוק דורש מאיתנו להיות כפופים לדעת התורה הקדושה. כשצריכים לאהוב, גם אם יש בעיות, חובה לאהוב ולכבד. וכשצריך עונש, מענישים על פי דעת התורה הקדושה, וציווי ה' בלבד הוא הקובע.
יום ד'. פרוס לרעב לחמך
אמנם, שעת אכילה שעת מלחמה (זוהר פרשת פנחס דף רעב.), וקודם הסעודה יש לאדם שתי לבבות (בבא בתרא יב:), והרבה אוכל מזיק ודומה לסם המות (רמב''ם פרק ד מהלכות דעות הלכה טו), והנכנס לבית לא יבקש לאכול (שלחן ערוך סימן קע סעיף יג). כל זה הוא מצד האדם האוכל, אבל מצד המאכיל, חייב לדאוג שיהיה אוכל מוכן וזמין ותבשיל מתאים כפי הצורך וכפי הנהוג וכפי המצב המרגיע את המשפחה. ואם דוד המלך עליו השלום לא היה רעב באחיזת בולמוס, לא היו נהרגים נוב עיר הכוהנים (סנהדרין קד.). ומכאן שיש להיזהר מאד בבית ובמקומות ובשעות של זמן האכילה, שיהיה הכל מוכן למנוע עצבנות, כעס ומחלוקת. וכן שתיה תמיד במקרר, מים קרים על נפש עייפה. זה חסד מצד המשפחה שמשתדלים להיות תמיד במצב הכן, אם יש צורך לאכילה ושתיה כפי הבאים והרגילים באותו בית.
ומצינו בפרשה שהקפידה התורה על פועל בעבודה בגידולי קרקע שיכול לאכול כפי שבעו מהפירות שקוטף או בוצר וכן מהמלילות, ואסור לבעל הבית לעכב אותו. וכן פאה בשדה, הן באילן או בתבואה או פרט ועוללות בענבים. שדעת התורה הקדושה להשתדל להעניק אוכל ושתיה כפי הצורך בכל מקום ובכל זמן. וכיוצא בזה בדין שמש (אורח חיים סימן קסט סעיף א), מידת חסידות ליתן לשמש מכל מין ומין בסעודה. בקיצור, חובת האדם אוכל שלא לתבוע, וחובת המאכיל להגיש תמיד לכולם בזהירות בכבוד ובאהבה. וכמו שכתב רבינו המשנה ברורה (שם). ומכאן יש ללמוד עוד, שלא לצער אנשים באוכל לעולם, ואין בודקין למזונות (בבא בתרא ט.).
יום ה'. ארחץ בנקיון כפי
נקיון וסדר, בתורה הקדושה הם יסוד גדול וחשוב מאד. אפילו בשבת קודש מותר להדיח כלים, גם כשאינן לצורך שבת קודש, אם יהיה ריח רע. או למען הסדר הטוב בבית, יש להתיר לטלטל כלים אנה ואנה, כדי שיהיה נעים ונח לענג את השבת וללמוד מתוך ישוב הדעת. וכידוע טנופת אין בו טומאה, ואף על פי כן בבית הכסא יש טומאה וגם מעט רוח רעה. כי במקום טינופת שורה שם הטומאה. ובעלי המוסר הזהירו לאכול בשולחן נקי ומסודר, כי השולחן דומה למזבח ונקיון וסדר עוזר בעבודת ה'. וכמבואר באריכות בספר ''שולחן הטהור'' לבעל השומר אמונים (עמ' קלג) זיע''א.
ומצינו בפרשה שה' יתברך מצוה להכין יתד ויד (דברים כג, יד). ופירש רש''י מקום כדי שיכסה את הצואה והמחנה יהיה קדוש. וביאר הרמב''ן, אף שצואה אינו דבר טמא, עם כל זה זה מפריע בכוונת הלב ומסלק את הקדושה כשיש טינופת, וחסר נקיון. ובש''ס (נדרים פא.) מובא שרחיצה ונקיון וכביסה של בני העיר, עדיף משתיה של עיר אחרת. עד כדי כך הנקיון חשוב.
ומכאן על החשיבות ללמוד במקום מסודר עם שלחן נקי וספרים במקומם, אויר טהור וכוונות טובות. ואז יצליח בעבודת ה', וה' יתברך עימו.
ומאידך לפני ה' יתברך גם טינופת רוחנית אסורה, כמו מוקצה ונעבד, שאסור להקריבו על גבי המזבח ומותר לחולין (עבודה זרה מז.). וכן אתנן זונה ומחיר כלב (דברים כג, יב), שאין זה כבוד להקריבו לפני ה' יתברך. ויין מגולה שמותר בשתיה עם ברכה ופסול לקידוש (שלחן ערוך אורח חיים סימן רעב סעיף א). כי לפני ה' יתברך צריך גם נקיון וגשמי וגם רוחני, אבל לפני בשר ודם, או לחולין, מספיק נקיון גשמי וסדר מתאים וכבר יש ישוב הדעת לכוונת הלב. כמו אכילת חולין בטהרה שאין זה חובה על כל אחד ואחד. ואפילו אוכל שנטמא מותר הוא באכילה, העיקר שיהיה כשר. ואחר כוונת הלב הן הדברים (ברכות טו.).
יום ו'. אימת שבת ולימוד התורה
זריזות זהירות ושמחה גדולה בהכנות לשבת קודש. ויש בזה הכנה גדולה להתעלות והשתלמות בעבודת ה' על ידי קדושת השבת. והנה מובא בגמרא (ברכות כב.) שיש ללמוד תורה באימה וביראה, והרמח''ל בדרך ה' (חלק ד פרק ב אות ה) כותב שהלומד תורה באימה וביראה, אז יש השפעה גדולה ואור גדול מהתורה על האדם.
ונראה שבימות השבוע קשה לצערנו ובעוונות הרבים, לחשוב ולהתנהג כך, וכדאי מאד בשבת קודש להתעמק ולחשוב על כך. כי ביחד עם היראה בזמן הלימוד, צריך גם יראה ופחד בשבת קודש. כשיטת הרא''ם המפורסמת (הובא בספר הנהגות לשבת קודש עמ' נ). וממילא בשבת קודש אפשר יותר ללמוד ביראה ופחד גדול, והרי זה מקדש מאד מאד.
ונראה עוד שגם בשאר מצוות של השבת, כמו הסעודה הקידוש והברכות, אם יעשה הכל בכוונה וביראה ישיג השגות גדולות בעבודת ה', ואשריו.