פרשת כי תצא
יום א'. מה חובתי ואעשנה
רבינו הרמח''ל בתחילת ספרו הקדוש ''מסילת ישרים'' (פרק א), מלמד אותנו שתמיד נדע ונחשוב ''מה חובתו בעולמו'', כלומר שיחשוב תמיד מה תפקידי, איפה טעיתי, במה נכשלתי, מה אני עוד חייב לעשות. אבל לעולם לא לחשוב מה השני חייב, כי גם אם השני לא עושה תפקידו זו בעיה שלו, ואתה תעשה את חובתך. למשל בשלום בית, מי שאשתו לא עושה חובתה אין זה פוטר אותו מחובתו, אלא להיפך יעשה את המוטל עליו והיא תבין לבד את הרמז ואת האחריות שלה. וכן חברים שותפים, מי שמתעצל בחובתו, אפשר לקרוא אותו לסדר אצל החכם, או לקרוא אותו לדין תורה. אבל ודאי שאין זה פוטר אותך מלעשות מה שצריך. כמו הנעלבים ואינם עולבים (שבת פח:), שודאי שמי שמעליב לא בסדר, יש לו בעיה, אבל הנעלב יעשה מצוה גדולה אם ישתוק. ואם בשתיקה זו תהיה תועלת וקידוש השם, הרי שזה חובתו בעולמו כעת, ועשה כן ואשריו. נמצא שהעושה חובתו פותר בעיות, ומרבה שלום ואשריו.
ומצינו בפרשה על זהירות מגאוה אצל מלך ישראל (דברים יז, כ). וזה פלא, שהרי מצד אחד כתוב מלך פורץ גדר (בבא קמא ס:), ומלך אין כבודו מחול (קידושין לג.), והמורד במלך חייב מיתה (ועיין יומא כב:), ושאול הפסיד מלכות בגלל שויתר למורדים (עיין שם). ואפילו נביא משתחוה לו (מלכים א א, כג, ונפסק ברמב''ם סוף הלכות מלכים), ומותר לו להרוג את המורדים (רמב''ם שם, ועיין שמואל א ח, יא-יז). ולעשות אלמנות ויתומים זוהי זכותו ולפעמים חובתו כמו שציוה דוד המלך עליו השלום על שלמה להרוג את יואב ואת שמעי (עיין מלכים א ב, ה-ט). ומאידך חייב המלך לעשות כן בענווה ולהיות באמת צנוע ועניו, ולאהוב את העם ולכבדם ולסייע בעדם בגשמיות וברוחניות. והחידוש הוא, שכולם חייבים לכבדו וזה תפקידם, והוא חייב להיות עניו וזה תפקידו. וכשציוה דוד המלך עליו השלום את שלמה בנו על יואב ושמעי להורגם, זה לא היה סתם לכבוד עצמו, אלא כדי שיזכו לעולם הבא, וכמו שפירש רש''י (שם). ומאידך מלך שהורג מוטל עליו לפרנס אחר כך את האלמנה והיתומים, משורת דרך ארץ. וענוה גדולה מכולן (עבודה זרה כ:), וזה אף במלך. וזה חובתו בעולמו.
ופסוק מפורש ''לבלתי רום לבבו מאחיו'' (דברים יז, כ). הפסוק קורא לצִבּוּר הרחב ''אחיו'', וגם מזהירו שלא יתרומם למעלה, אלא ירד אל העם ויהיה איתם. והלואי שנבין תמיד מה חובתינו לעשות. ועיין סוטה (כב:) האומר מה חובתי ואעשנה מעליותא היא, והבן.
ומעשה בחזן אחד שלא התנהג כפי הדין בתפילה. ומצוה על החכם להוכיחו ולתקנו, כי זוהי חובתו, ומאידך מצוה על הקהל לומר לו ''חזק וברוך'' על התפילה. כי אין קשר בין הדברים. וכן שכן שלא מתנהג בדרך ארץ, הוא בבעיה קשה ויש להוכיחו. ומאידך השכן שכנגדו חייב להתנהג בכבוד ודרך ארץ, כי זוהי חובתו. על כל אדם מוטל לרדוף ולדעת את החובה המוטלת עליו.
יום ב'. העיקר והטפל בעיני האיש הגדול
ידוע המשל של ה''מסילת ישרים'' (פרק א) בשם המדרש. משל לעירוני [=איש פשוט] שנשא בת של מלך, כל מה שיביא לה לא תהיה מרוצה, כי בארמונו של המלך היו לה דברים נפלאים הרבה יותר ממה שנותן לה ממאכלים ומגדנות של העיר או הכפר. כך הנשמה שהיא חלק מה' יתברך, דורשת רוחניות ושום הנאה ותאוה גשמית לא יספקו אותה. ומאידך, הגוף דורש גשמיות ואינו חושק ואף אינו מבין ברוחניות. וכל אדם צריך להגיע לדרגה שחש מרגיש ומתנהג ביחס שכל העולם הזה הוא פרוזדור והעולם הבא טרקלין (עיין אבות פרק ד משנה טז). ונשאלת השאלה איך עושים זאת?
והנראה בזה בסיעתא דשמיא. חז''ל אומרים (בבא בתרא יב.) חכם עדיף מנביא, ונביא ממלך, וכל שכן שחכם עדיף ממלך. כי חכמתו שלו באה אליו בעמל ויגיעה, ונביא מקבל מה' יתברך כפי רצון ה'. ועד כמה שהחכם גדול בחכמה, זוכה לדעת ולהרגיש שהעולם הזה כולו הבל, ואין צורך וחשק להיות סקרן או להסתובב ולדעת מה קורה. ואדרבה אומר זכותי שלא לדעת, ומרגיש עונש כשיש לו ביטול תורה. אבל מלך שאין לו תורה וכבודו הגדול זה רק בזכות הציבור ולא בזכות עצמו (תוס' סנהדרין יט.), ממילא בכל אופן צריך לשמור על כבודו ולהראות שהוא חשוב וצריכים להשתחוות לו, כי אחרת במה נדע שהוא מלך. אבל חכם, התורה היא חלק ממנו ואינו רוצה יותר כלום. וכגודל אהבת התורה כך גודל ההתרחקות שלו מהעולם הזה, ואז זוכה להרגיש זאת שהעולם הזה פרוזדור, ומרגיש שהוא כמו בת מלך ממש. נמצא שהפתרון להפטר מענייני העולם הזה הוא להשתקע בתורה וללמוד דף גמרא ופרק משנה.
ובזה מובן ומוצלח לראות בחור שהיה בעבר מה שהיה, ובזמן שהתחיל ללמוד תורה באמת, בהבנה, בעומק, ובנעימות וחביבות, הצליח מיד להסתדר בהרבה ענינים, וגם בשידוך מתקדם ומתחתן. ואיך זה? והתשובה פשוטה, לפני כן כשהיו רחוקים ממתיקותה של התורה, הקפידו על מתיקות של עולם הזה ואז כל דבר היה מפריע, הגובה, החיצוניות, המשפחה, משפט מסויים שפוגע ומעליב וכבר נעשה ברוגז, ונתעכב זמן זמנם זמניהם. והנה כשטעם טעמה של תורה נוכח לדעת שענייני עולם הזה אינם כל כך מעכבים ו''עין ה' אל יראיו'' (תהלים לג, יח), ויש להסתכל בעיקר על יסודות של יראת שמיים ומדות טובות, וכבר לא מפריע לו כל דבר קטן. ואז החיים מתחילים לרוץ טוב יותר ובקלות יותר, ושלום על ישראל.
יום ג'. איש על משמרתו ואל משאו
מי שזכה לתפקיד מסויים, ודאי שזה מהשמיים, ויש לתת לו הרגשה טובה ונחת רוח שהוא מבצע תפקידו כהלכה. וזה נכון גם בגשמיות וגם ברוחניות. למשל שמש שמכין בבית הכנסת תה לכולם, זה תפקיד מכובד. להצליח ולעשות כזה חסד, ולהנעים לכולם בשתיה חמה בשיעור תורה. ופתאום בא אחד שרוצה להכין לעצמו לבד, יש חשש של פגיעה באותו שמש, שכאילו לא סומך עליו וגם מראה את עצמו משונה, וכאילו שהוא מכובד מכולם. וכן חזן הקורא בתורה ואחד העולים רוצה לקרוא לעצמו בתורה, זה לא טוב, החזן הכין הקריאה, תן לו לקרוא, ואל תראה שאתה גם יודע לקרוא. אדרבה תתנהג בענוה, ותחזק את התפקיד שלו, ותראה לו שהוא יודע לקרוא בטעמים ואתה מרוצה ממנו. וכן בשבת חתן, ואחד המכובד מהמשפחות מקדש על היין בקול רם וכולם יוצאים ידי חובה, ומאן דהוא מבקש לעשות לעצמו קידוש, בזמן שהמקדש ירא שמיים ומדקדק בתיבות הברכה, ממש מִלה במִלה. אז למה לעשות לבד, ולתת הרגשה שלילית כאילו הקידוש הכללי לא בסדר, וגם להראות את עצמו. עובד ה' משתדל להיות כמו כולם, ואשריו.
לאחרונה יצא מנהג כזה שאבי הבן מבקש למול את בנו והמוהל מסייעו. ובדרך כלל התינוק הנימול במילה שכזו בצער, ופעמים שהמילה לא יצאה כהלכה ונשארו ציצין, וצריך תיקון הגורם סבל נוסף לנימול. אז למה לחפש מצוות כאלה, הלא כבר כתוב בהלכה ''שלוחו של אדם כמותו'' (קידושין מב. ונפסק ברמב''ם אישות פרק ג הלכה יד). וכי חסר מצוות שיעשה בדקדוק רב. לברך ברכת שהכל בדקדוק, כדאי שבעתיים. וכן אהבת ישראל בשלמותה, אף עם אנשים קשים, או כאלה שהציקו לו. ואין צורך לדקדק כן במצוות מעשיות.
ומצינו בפרשה שלא כן על כהן שהוא משבט הלוי, ''ובא בכל אוות נפשו'' (דברים יח, ו), שיכול להקריב קרבנות שלו אף במשמרת של כהנים אחרים. כמובן שזו זכותו, אבל אין זה חובה לעשות כן. ואיך שיהיה, יש להבין מה נתכוונה התורה, וכאילו לשבור את המונופול של הכהנים שבאותה משמרת שלא יחשבו שהם בלבד ראויים כעת וחשובים. ועל כל פנים לעצמנו בודאי שיש להיזהר בזה.
יום ד'. אל תסג גבול עולם
לפעמים רואים בספרים שכתוב ''איסור השגת גבול ידוע''. ובאמת, מקור איסורו ידוע בתורה בפרשת שופטים (דברים יט, יד). והכוונה בעיקר על מי שגוזל קרקע מחברו על ידי שמזיז את הגבול שבין שדהו לשדה חבירו קדימה ואחורה. ובמסכת פאה (פרק ה משנה ו ופרק ז משנה ג) למדו מכאן גם שאסור לגזול את העניים, בפרט בדברים שנהגו כבר לזכות אותם. ומכאן שאיסור השגת גבול, פרושו כל דבר שהיה לאדם מוחזקות בזה, תזהר מאד שלא תגע בו לרעה אפילו אם כוונתך לטובה, וצריך אישור ופסק הלכה אם מעשיך וכוונתך רצויים.
ומרן שליט''א ביביע אומר (חלק ז סימן כג) פלפל באורך אם יש מוחזקות במצוות, ונפקא מינה לעניין מי שתרם פרוכת לארון הקודש בבית הכנסת וזכה במצוה זו, ובא יהודי נוסף ותרם גם כן פרוכת לעילוי נשמת הוריו והראשון מתנגד, ויש בזה אריכות דברים עיין שם. וכמה פלפל בשערי תשובה (סימן תפב) כדי להבין למה יעקב לקח את הבכורה והברכות במקום עשיו, ולמה בועז זכה במצוה לישא את רות ולא הגואל ששמו טוב שהיה קרוב יותר אליה. וכמה פלפלו בספרים הקדושים בעניין כל הזכויות שמורות בהדפסת ספרים והעתקת דיסקים בצריבה וכיוצא בזה, שמוזילים בזה את השוק, ומאידך מפסידים את היצרן שעשה זאת ויש לו זכות יוצרים בזה. ובש''ס אמרו (יבמות צא. ובבא בתרא קלג.) ''גנבא גנובי למה לך''.
ומכאן שאסור גם לגנוב חידושי תורה ולומר אותם בשם עצמו, אלא יש להזכיר ממי שמע, או לומר שראה בספרים ושמע מרבנים, ובזה מקדש שם שמיים. והאומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם (מגילה טו.).
חלקו מחמאות
ובכלל מי שעושה מעשה טוב ומועיל, אף שאחרים יעשו זאת פחות טוב ממנו, יש עליו להיזהר מאד שלא להחליש את ליבם ולא לגרום להם צער חס ושלום. ולפעמים גם במעשה טוב, כמו שבא כביכול לעזור ולסייע, אם זה יגרום שאותו אחד שעשה זאת עד עכשיו יעריכו אותו פחות כי השבח יגיע כעת למישהו אחר, אין הצר שווה בנזק המלך. וזה הכל תכסיסי יצר הרע, רחמנא ליצלן. והירא את ה', יסייע לכולם וישבח את כולם. וכשעושה חוזר ואומר זה בזכות פלוני אלמוני. ולא מחכה שיחזיקו לו טובה על חשבון אחרים, כי זה גם בגדר השגת גבול. ואשרי מי שהגיע למעלה זו.
יום ה'. תמימות ותום
נראה לפרש את הפסוק ''תמים תהיה עם ה' אלוקיך'' (דברים יח, יג), כפשוטו ממש. להרגיש תמיד שאתה עם ה' יתברך בחדרי חדרים, וכמובן בכל מקום. ומי שחושב כך בודאי יגיע לשמחה גדולה וחשק גדול, גם להיות בצניעות מיד מבלי לאהוב את הרחוב ואת החיצוניות ואת הצורך לראות את העולם. הדבקות שלו בה' והשאיפה שלו להגיע לדבקות זו, מסלקת ממנו את החשק והגירוי לטייל ולהסתובב. זה דרכו של עשיו שנאמר עליו: ''ויהי עשיו... איש שדה'' (בראשית כה, כז), פתוח, חיצוני, סקרן, נפש רחבה. אבל יעקב ''ויעקב איש תם יושב אוהלים'' (שם), יושב באוהל ושמח כל רגע על הזכות שהגיע לכך.
וקודם פסוק זה של ''תמים תהיה'', כתוב בתורה על מעוננים וקוסמים ושואלי אוב וידעוני, שצריך להתרחק מהם, כי אלה אוהבים פרסום ורושם והתקהלות וחיצוניות והכל אחיזת עיניים. והתמים אשר רואה בכל בעיה ובכל מצב את ה' יתברך בלבד ולא את הסיבות הכלליות, אלא הכל מהשמיים, כלומר ה' יתברך הוא הסיבה לכך, מי שעובד על עצמו להגיע למחשבה כזאת שזוהי מצות ''ובכל מאדך'' (דברים ו, ה), וממילא הוא תמים עם ה', כי אין סיבות אחרות ולא מעניין אותו דבר. ויש בזה כבוד שמיים גדול, ובודאי יקבל מנה אפים מה' יתברך.
יום ו'. עת למהר
מצוה גדולה להיות זריז וזהיר ושמח בהכנות לשבת קודש. בעוד מספר שעות מוזמנים כולנו לשולחן של ה' יתברך, והסעודה על חשבונו. ואפשר להגיע בסעודה הזו עם תכנית נכונה להשתלמות רוחנית ועלייה גדולה באמונה וביראת שמיים.
עת להאט
נקודה חשובה שצריך לעורר על יום שבת קודש. והיא, לעשות הכל לאט לאט ובנחת, אין מה למהר, הרי אסור לרוץ בשבת. ולרוץ, לאו דוקא. העיקר להימנע מבהלה וחוסר ישוב הדעת הגורם למעשים שיהיו באופן עראי ולא קבע. ועראי זה פירושו ריצה ובהלה ללא ישוב הדעת.
ויש ללמוד מפסוקי דזמרא, שכתוב בשלחן ערוך (סימן נא סעיף ח) אין אומרים הזמירות במרוצה כי אם בנחת. וכן ההליכה בשבת לאט ובנחת, אסור לרוץ. וכן בבית המקדש, הכהן הגדול הולך לאט שמכח המהירות יש חשש שיקרע המעיל, ולכן גם נתפר המעיל בצורה עדינה שכזו, שעיקר המטרה היא שתהא ההליכה איטית בבית המקדש (החינוך סימן קא). וכן העליה למזבח בבית המקדש היא בכבש לאט לאט, כי במדרגות קופצים מהר.
בשבת קודש, כולנו דומים לכהן גדול לאט ובטוח בכל המעשים ובזה זוכים לעונג שבת עם לב רגוע, ועלייה רוחנית מעין עולם הבא.