אור ברסלב
הנהגות יום יום פרשת מטות ומסעי

הנהגות יום יום

פרשת מטות ומסעי

פרשת פנחס

יום א'. והמשכילים יזהירו

כבדהו וחשדהו, זה דבר כללי שמותר לחשוש מכל אחד ואחד, ולכבד את כל אחד ואחד. וגם מי שאתה חושש ממנו תעשה בחכמה שלא ירגיש, ותרבה שלום בעולם. באופן מעשי זה נקרא ''להתרחק'' מבעיות.

ולמדנו בספר הקדוש של רבינו החפץ חיים (עיין הלכות רכילות כלל ט ועוד). שמותר גם להזהיר אחרים כשיש שמועה לא טובה וקשה לברר, או שאין כוחות לברר. ולכן יש לומר לשואל בעדינות להתרחק. אם זה לעניין שלא לשכור דירה ממנו, ואם זה שלא לקחת אותו לפועל, וכן בשאר דברים, כי לחשוד ולחשוש מותר תמיד. ואין בזה סתירה לדין כף זכות. כי זה כלול בעניין ''כבדהו'', אבל להתעסק איתו, אין לנו כח, וצריך לברוח ולהתרחק בעדינות וזה ''חשדהו''.

ולכן מפורסם בתורה שמו של זמרי בן סלוא. ופירש רש''י (במדבר כו, יד) ללמדנו אף שהיה נשיא של השבט בתפקיד ושררה ומשרה גדולה לא נמנע פנחס מלהורגו. ללמדנו שהחיצוניות לא קובעת, וכשצריכים לקיים מצות ''קנאין פוגעין בו'' מקיימים. וכשצריכים להתרחק, מתרחקים.

ומסתברא שזמרי היה נראה חרדי לכל דבר בלבושו, בצורתו, בזקנו, ועם כל זה פנחס לא עשה לזה חשבון. כי צריכים לחשוד כשצריך, וצריכים לפגוע כשחייבים על פי הדין. והעיקר להתרחק עד כמה שאפשר כשאין הכרח, ולה' הישועה.

יום ב'. אוי לרשע ואוי לשכנו

חבר רע ושכן רע זה בעיקר ברוחניות ולא בגשמיות. לדוגמא, שכן שעושה רעש בלילות ומשמיע שירים בקול רם ומפריע למנוחת יתר השכנים, ולפעמים גם בניו זורקים קליפות לחצר למטה וכיוצא בזה. נכון שזה נגד ההלכה, אבל יש לדונו לכף זכות. כי בניו שובבים קצת ואשתו לא משתלטת עליהם. וצריכים לוותר להם עד כמה שאפשר ולהרבות אהבה ואחוה. וכמובן שאסור לשונאם או לספר עליהם לשון הרע ורכילות וכיוצא בזה. וכן חבר שיש לו בעיה בגשמיות, אוהב לאכול ולהנות יותר מדי, מתנהג בצורה זולה מדי, לא מכובד, כל זה לא נורא, ועדיין אין זה חבר רע, כי זה בגשמיות בלבד ולא משפיע על אחרים.

אבל שכן שבנותיו מסתובבות בלבוש פרוץ, ומביתו מושמעים בקול שירי תועבה, והם קלים ביראת שמיים, זה שכן ריק שהשפעתו מסוכנת. וכן חבר לספסל בבית הכנסת ובבית המדרש אשר הוא אדיש בעבודת ה' ומתנהג בליצנות ומדבר שטויות, אין לו רמה רוחנית, מתלהב מהנאות עולם הזה ומדבר על כך הרבה, זה חבר שמצוה בחכמה רבה להתרחק ממנו.

ומצינו בפרשה שה' יתברך מבקש לחסל את כל ארץ מדין. ולמה, בגלל עוון פעור שזה עבודה זרה, ובגלל כזבי בת נשיא מדין שזה עריות, ותו לא. על מצרים הרעים שהתעללו בנו בכלל לא כתוב בתורה שצריך להכותם, אלא להיפך, ''לא תתעב מצרי'' (דברים כג, ח). וכן עמון ומואב מפורש בתורה גם סיבה גשמית דהיינו ''על דבר אשר לא קדמו וגו' ואשר שכר עליך וגו'''. (שם שם, ה) כל זה בגשמיות, ולכן אסור לחסל אותם, אלא רק לא להתחתן איתם. חוץ ממדין שצריך להם שיטת החיסולים.

וכן דתן ואבירם מפורש בפסוק בפרשה ''אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קורח בהצותם על ה''' (במדבר כו, ט). ומבואר באור החיים הקדוש זיע''א (שם) שקורח המסכן לא היה אשם, הוא נפל עם חברים רעים כמו דתן ואבירם, ועד שהבין מה קורה כבר היה מאוחר ונבלע באדמה.

ומכאן עד כמה יש להיזהר ממרעין בישין שמפריעים בעבודת ה'. ולברוח מהם כבורח מן הנחש ומאש שורפת. ומי שמהפך היוצרות ומכבד שכן או חבר רע ברוחניות בגלל שנראה מכובד וסמכותי, ומזלזל בשכן המרעיש בחדר מדרגות, הוא טועה ומתעה את משפחתו. ועליו אמר ישעיה הנביא (ה, כ) ''הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע'', עיין שם. ואשרי מי שזכה להיות בחברה טובה.

יום ג'. המקרב את קרוביו

נראה בסיעתא דשמיא שורש המלה משפחה, ביאורה מלשון מספחת. כמו ''מִסְפַּחַת'' בפרשת תזריע (ויקרא יג, ו), שהצרעת מתפשטת בהמשך בגוף ומתווספת עוד ועוד רחמנא ליצלן. וכן הפסוק בישעיה (יד, א) ''ונספחו על בית יעקב'', ופירש רש''י ''ונתווספו'', עיין שם. וכן משפחה, הכוונה כשיש בעל ואשה, יש אבא ואמא וזרעם וזרע זרעם, אלה נקראים משפחה. שנתווספו לבני הזוג עוד אנשים קרובים אליהם מאד.

ומצינו השבת בפרשה קרוב למאה פעמים את המלה משפחה. ''חנוך משפחת החנוכי לפלוא משפחת הפלואי וגו''' (במדבר כו, ה-נ). ומכאן שהתורה הקדושה מתייחסת למשפחה בחשיבות מרובה, שתפקיד ההורים לשמור על המשפחה ולדאוג לצרכיה הגשמיים ובעיקר הרוחנים.

ומצינו בפרשת בא על קרבן פסח שהפסוק אומר ''למשפחותיכם ושחטו הפסח'' (שמות יב, כא). התורה הקדושה רואה בעין יפה את גידול המשפחה ואת האהבה אליהם. אם כל הורה ידאג למשפחתו, עם ישראל יפרח ויצליח. לא להזניח את המשפחה כלל, בגשמיות וברוחניות. עצם הדאגה לשלומם והתשומת לב והדבור המתאים, מחזק ומעודד ומקרב מאד, והתוצאות חיוביות.

יום ד'. השבח 'איני יודע' גם לגדולים

תמיד צריך האדם להקטין עצמו ולחשוש שמא אינו מדייק. אם זה ביראת שמיים שחושש תמיד מעצמו ושומר על הקדושה ונזהר מאד מיצר הרע, ואם זה בחכמה שחושש תמיד בדברים שצריך שיקול דעת, שמא אינו מדייק ושוקל ומברר ואינו נבהל להשיב. וחז''ל אומרים (ברכות ד:) למד לשונך לומר איני יודע, כשמחפשים בחור טוב לשידוך מתאים, יש לשים לב עד כמה יש לו אהבת החכמה. והסימן לכך, שהוא אוהב לשתוק ולשמוע, חושב הרבה ומדבר מעט. הטפשים חושבים מעט ומדברים הרבה. אהבת החכמה היא הסוד של החיים.

הגאון רבינו עקיבא איגר זיע''א שמרן שליט''א ביביע אומר חלק יו''ד כותב עליו בהערצה גדולה, היה אומר פלא שאנשים לומדים דף גמרא ומבינים מהר, אני תמיד קשה לי ומניח בצריך עיון... חכם אמיתי לא עונה מהר על שאלה הדורשת שיקול דעת ואחריות או בירור על האופן שהיה המעשה. כשאין זמן, בכלל לא שומעים לא עונים ולא נכשלים.

ומצינו בפרשה על בנות צלפחד שעמדו בפתח אוהל מועד מטעמי צניעות, ולא נכנסו בפנים קרוב למשה רבינו ולגדולי ישראל, גם מטעם צניעות וגם מטעם קדושה. ומשה רבינו לא חשב לרגע שהוא בדרגה עצומה וגבוהה כל כך ולכן יש להם בעיה להתקרב, והם נזהרו בכך כי תמיד צריכים לחשוש ולהזהר, וזה נובע ממעלה גדולה של יראת שמיים. וכן לאחר ששאלו אותו, היה מקום לחשוב שמשה רבינו יענה מיד, בפרט שזוהי פרשה מיוחדת של שאלה שבאה על ידי נשים. ופתאום משה רבינו לא רק שלא שולף את התשובה, אלא גם אומר: אני לא יודע, אני צריך לשאול את ה'. ומפורש בתרגום יונתן בן עוזיאל שכוונת משה ללמד שתמיד אפשר לומר איני יודע. אני צריך לעיין ולבדוק. וגם בפני אנשים שבאים ומתרשמים ופתאום צצה שאלה והרושם שלו נפגע לכאורה כשאומר איני יודע, עם כל זה אינו מתבייש לומר כן. ואדרבה אשרי מי שזכה להגיע למדה זו.

ואפשר לומר לפי תרגום יונתן בן עוזיאל שמשה רבינו רק עשה עצמו כאינו יודע, ללמדנו דעת ויראת ה'.

ומכאן גם בעניני הבית והמשפחה. לשמוע זה את זה ולחוות דעה בנחת וסבלנות ולא להחליט מהר, לשבט או לחסד. ועל ידי זה מרבים אהבה ואחוה בבית, בועדה, בעמותה, ובכל מקום שרוצים להמתיק סוד וליישב הדורים. וכמה נואלו אותם עמי הארץ אשר בישיבת חברים או בעל ואשתו, מחליטים מיד על דעת עצמם במקום לומר את העניין בתור הצעה בלבד ולשמוע את כולם כדי להראות אחריות לעניין, ותשועה ברוב יועץ (משלי יא, יד).

גם נראה שאם יש בעמותה או באותה ישיבה סוערת, אדם גדול, באופן זה לא שייך לעשות הצבעה והרוב יקבע, זו טעות. אלא כולם מדברים ומחוים דעה, ולבסוף החכם מחליט וכולם מקבלים. כי הוא שמע כל הצדדים, וגם כל מה שיחליט זה מהשמיים לטובה ולברכה. כי בעלי בתים ועמי הארץ, אחרי הכל דעתם אינה דעה החלטית, ומושפעים אף הם ממה שאמר חבר פלוני ואלמוני. והחכמה תחיה בעליה (קהלת ז, יב), וזה החכם שעושה הכל לפי דעת תורה צרופה. יש לו אהבת ישראל אמיתית ואין לו נגיעה אישית, ורק הוא קובע ומהשמיים מסכימים אתו בודאי.

יום ה'. עשה לך רב

כל דבר בעולם צריך אישור ואסמכתא שזה טוב ומועיל. ועל פי חוק צריך לכל עסק, עמותה, מוסד, רופא, רשיון ותעודה מתאימה שיש בה עדות על שהכל אמת. וכמה מתגלים שקרים בעולם על רופאים רוצחים ואינם מבינים, וכן על רופא טבעוני וכיוצא בזה שהוא שקרן ולא למד כלום. וכן בעסקים וכיוצא בזה. ואפילו נהגים בכבישים מסכנים חיי אדם כי אין להם רשיון או שסידרו להם רשיון מזוייף על ששילמו שוחד. והם וכיוצא בזה מושחתים עד היסוד ומצוה לאוסרם בבית כלא ותשקוט הארץ.

בתורה הקדושה צריך אישור ואסמכתא וחיזוק, וזה עניין של דעת תורה. ואז כשעושים כן, זה מביא ברכה ושפע. כי בשמיים מסכימים ויש תועלת וזה אמת.

ומצינו בפרשה שה' יתברך ביקש ממשה שיסמוך את ידו [=כלומר יד אחת] על יהושע. ומשה רבינו סמך שתי ידיו עליו בעין טובה ובשמחה. ומכאן שצריך כל אדם שיהיה לו קשר עם רב מובהק המכירו ופותר בעיותיו בסבלנות ומקשיב לו. כשהולכים לצדיק פעם בכמה זמן לבקש ברכה, עדיין זה לא נקרא שיש לו רב המכוון אותו. רב, פירושו מנהיג המכוון ופותר בעיותיו ומחזק אותו ואת משפחתו. ואותו רב, כוחו מגיע לו מרבו ורבו מרבו עד משה רבינו עליו השלום, ועד ה' יתברך.

ומדוייק ומובן מה שכתב בעל הטורים על משה רבינו שסמך ידיו על יהושע ''ויצוהו'' (במדבר כז, כג). מה ציוהו? שיעסוק בתורה תמיד, כי זהו האמת. רק עסק התורה מראה שייכות של תלמיד לרבו עד משה רבינו. וזוהי מעלתם של רבנים אמיתיים. מזוייפים, הם אלה שאינם לומדים תורה, ועל אחת כמה וכמה אותם שיודעים רק לקרוא תהלים וזוהר וכיוצא בזה ואינם מבינים כלום, לא בהלכה ולא בדעת תורה. ובודאי שאין להם השקפה טהורה ולא כלום.

וכמה נואלו אותם המזלזלים בלומדי תורה ואברכים השוקדים על לימודם שהם בונים ומחזיקים את העולם והם תלמידי תלמידיהון עד משה רבינו ע''ה. ובמקום להעריך ולכבד אותם, מכבדים אנשי ציבור וראשי ממשלה הרחוקים מהתורה ומאהבת ישראל, ואין להם לב רחמן ולב אמת, ועקומים בדעותיהם ובליבם, ואין להעריך אותם. ובעלמא דשיקרא הכל הפוך בעוונות הרבים, ואשרינו אנחנו שזכינו להיות קשורים לגדולי ישראל עד משה רבינו בהר סיני. וזה כוחנו הגדול להמשיך ולקדש שם שמיים ברבים.

יום ו'. ''שבת'' היא קדש ומעשיה קדש

ערב שבת קודש. מצוה להיות זריז וזהיר להתכונן להשתלמות בקדושת שבת קודש, ולעשות הכנה נפשית לכך.

ומצינו בפרשה שעם ישראל נתנו מכס מהשלל של המלחמה, וגם נתנו תרומה למשה רבינו לכפר על עצמם, בגלל שיתכן שפגמו בעיניים באותו זמן (שבת סד.). וכן מצינו במלחמת יריחו, שבגלל שזה היה בשבת קודש, קיבלו על עצמם שלא להנות מהשלל והכל יהיה חרם לה'. הכסף והזהב, כלי נחושת והברזל קודש הוא ''וכל כסף וזהב וכלי נחשת וברזל קודש הוא לה''' (יהושע ו, יט). ופירש רש''י שם, בגלל שהיתה המלחמה בשבת קודש, עיין שם.

וכן חז''ל מספרים (שבת קנ:) על חסיד אחד שחשב בשבת לגדור את שדהו ונמנע ולא גדר גם ביום חול, מפני שהקפיד על קדושת השבת וקנס את עצמו, ונעשה לו נס שהעניין סודר מאליו על הצד הטוב ביותר, עיין שם. ומכאן לומדים שכל מה שנעשה בעבירה יש להימנע מלהשתמש בו. ובספר חסידים מסופר על אחד שחילל שבת ואמר לו החכם שיתרום את הכסף שהרוויח ממעשה זה לצדקה, כי מחשבה, דיבור ומעשה בשבת קודש צריך שיהיה רק לכבוד ה' יתברך בלבד ולא לעבירות חס ושלום.

תוכן העניינים

הנהגות יום יום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה