אור ברסלב

הנהגות יום יום

פרשת חקת

פרשת קרח

יום א'. בחוצפה יסגא

''עזות פנים'' עוון גדול וחמור, עד שאמרו במשנה ''עז פנים לגהינם'' (אבות פרק ה משנה כ). ובתפילה כל יום אומרים ''שתצילני היום ובכל יום מעזי פנים'', ומקורו בש''ס (ברכות טז:). ועזות פנים מביאה את כל העבירות שבעולם, כי בושת פנים מביאה יראת שמיים (רש''י סוף פרשת יתרו). ועז פנים מותר לקרותו רשע (תענית ז:). ועזות פנים זוהי חוצפה, שחז''ל (סנהדרין קה.) אמרו על כך שזה כמו מלך בלי כתר. כלומר רק חסר לו כתר, אבל כוחו גדול. כי אנשים לא עונים לו כי הוא עז וקשה, ובינתיים הוא עושה מה שרוצה, ולכן אחת דינו לגהינם. ומרומז בזה שכדאי וצריך להפליל איש כזה כדי לסגור אותו, שלא יוכל להשתמש בעזות פנים שלו לעשות מעשים רעים.

וכל זה מרומז בתרגום יונתן בן עוזיאל בפרשה שקראנו בשבת שאמר על הפסוק ''ויקומו לפני משה'' (במדבר טז, ב) ''קמו בחוצפה''. שלפני החכם ובפרט לפני גדולי ישראל יש להתנהג בעדינות גדולה ולקום בדרך ארץ ועם בקשת רשות לדבר לפניהם. וכשבאו קרח ועדתו לפני משה בחוצפה, התוצאות ידועות.

וכבר רמז כן רש''י על הפסוק ''ותקרבון אלי כולכם'' (דברים א, כב), שבאו בערבוביא, ילדים דוחפים את הזקנים וזקנים דוחפים את הראשים, עיין שם. וה' יתברך יזכנו למידת הענוה והצניעות בושת פנים ויראת שמיים.

יום ב'. ושוחד לא תקח

נגיעה אישית, זה שוחד ממש. והתורה הזהירה על הפסוק ''ולפני עור לא תתן מכשול'' (ויקרא יט, יד), שלא לתת עצה שאינה הוגנת. וזה נובע מיראת שמיים, אחרת כל אחד משוחד ונגוע בדבר וחושב בטובתו בלבד. וכן אי אפשר לשאול בחור על חברו ולסמוך על זה ממש, כי יתכן מחמת קנאה שרואה שחברו משתדך, ינגן את המִלים אחרת, שלא יתלהבו ממנו. וחז''ל אמרו במדרש רבה (לב, ב עיין שם, ועיין תנחומא תזריע ט) כל אומן שונא בן אומנתו, כי יש לו סיבה אישית בגלל הפרנסה והכבוד וכיוצא בזה.

וכיצד הצליח קורח להשפיע על מאתיים וחמישים מהסנהדרין, על ידי שנהנו מממונו (רש''י סנהדרין נב:). ומאידך, משה רבינו עליו השלום אמר ''לא חמור אחד מהם נשאתי'' (במדבר טז, טו), כלומר שלא נהנה מהם כלל, ואדרבה הם נהנו ממנו. וכן אמר שמואל הנביא כמפורש בהפטרת קורח (שמואל א יב, ג). וכן אמרו חז''ל (בכורות כו:) שאסור לכהן לחזר אחר מתנות כהונה שיתנו לו, כי בזה מחלל שם שמיים ושם הכהונה. וכל הנביאים עשירים היו (נדרים לח.). ורק דעת תורה היא דעה אמיתית ללא נגיעות. ואשרינו שזכינו לגדולי ישראל בכל הדורות שמאירים עינינו בחיי יום יום.

ומאידך גם ה' יתברך לא לוקח שוחד, וכתוב בפסוק ''אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד'' (דברים י, יז). והכונה שלא תחשוב שאם עשית מצוות מסויימות כמו צדקה ועזרה לזולת, זה יהיה במקום שאר כל המצוות. אלא כל מצוה שעשה האדם מחוייב הוא בעשייתה, ואין בה כפרה או הקטנת העונש ממצוה אחרת שמוטל עליו לעשותה ולא עשה. ובאמת עצם קיום המצות מקרב אותנו לה' יתברך. וזה מה שנושא האדם איתו לעתיד לבא.

יום ג'. בקש שלום ורדפהו

מהגמרא בסנהדרין (מט.) למדנו שנענש אבנר בן נר על שלא עשה שלום בין שאול ודוד. ועל אחת כמה וכמה בעל המחלוקת עצמו שצריך להשתדל לעשות שלום ולרדוף אחרי השלום, ורק אחר כך כשאין ברירה, עושים ברוגז על פי דעת תורה. לדוגמא, פלוני מקפיד עליך או עושה פרצופים או דיבר אצל אחרים עליך, אל תשאיר בלב ותוסיף שמן למדורה לחרחר ריב ומחלוקת. כי גם אם הוא אשם שהתחיל בכך, עם כל זה חובתנו לתת לו סולם לרדת מהעץ, ולנסות לפתח הרגשה טובה של אהבה ואחוה. ולכן חובה לגשת אליו ולשאול אותו על מה הכעס שלו, ואיך להרגיע את העניין. ואם באמת פלוני צודק ואתה קצת אשם, מסתברא שאתה חייב לגשת אליו ולנסות לפייס ולהסביר, להתנצל ולשבח ולומר מלה טובה לפתור את הבעיה. וגם אם אתה צודק, עם כל זה פלוני נפשו מרה לו, אולי מחמת קנאה, ואולי מרה שחורה, ואולי מה שעובר עליו שאצלו הענינים לא מסתדרים. ועל ידי שניגש אליו ומרגיע את האוירה מסלק חרון אף מישראל.

ומצינו בפרשה שמשה מנסה לפייס את משפחת קורח וגם שולח אנשים לקרוא לדתן ואבירם, וכשאינם באים לא מתייאש, אלא הוא עצמו קם והולך אחריהם. ורק אחר כך מתפלל עליהם לרעה וקורא להם רשעים.

כמובן שצריך באמת התנצלות מתאימה ולא לומר רק ''אני מתנצל'' או ''אני לא אשם''. אלא לתת שבחים ולכבד אנשים ולשתף את עצמו בבעיה קצת, ולומר מלה נכונה שתעזור להרגיע את האוירה. וזה הסולם המתאים. כי מסתבר שגם אבנר בן נר לא היה קטיל קני באגמא (סנהדרין לג.), אלא שלא טרח מספיק. ולמדנו ממשה רבינו שצריך לטרוח הרבה, ורק אחר כך כשאין ברירה וכולנו אומרים משה אמת ותורתו אמת, ועדת קורח אומרים להיפך חס ושלום. רק אז נבלעו באדמה ושלום על ישראל.

יום ד'. ועשית הישר והטוב

ראובן ושמעון 'ברוגז' כעת זה עם זה. ופתאום שאלו מראובן על בנו של שמעון בעניין שידוכים, או על שמעון בעניין תפקיד מסויים. כאן ראובן בסכנה, כי בגלל הרוגז שיש ביניהם יתכן שיאמר מלה לא טובה, כי במצב קשה שכזה יצר הרע מנסה לטשטש ולגרום למחלוקת. וכשהוא רוגז על חברו, כיצד ישבח את בנו. ודעת התורה שאין קשר בין הדברים. עם שמעון לא מסתדרים, אז למה לקלקל ולהפריע במה שקשור עם שאר אנשים לקלקל להם את החיים. ואדרבה, לא לומר מי נגד מי, כי זה לא קשור לעניין, וחייב לשבח את הצד של שמעון ולומר כל האמת. וראובן בנסיון גדול. הגע עצמך אם יפגש את שונאו בתאונת דרכים, וכי ישתמט וילך לו ויעבור על הפסוק ''לא תעמוד על דם רעך'' (ויקרא יט, טז), בודאי שלא. והוא הדין במקרה שלנו, כי אם יעשה פרצופים וינגן בצורה לא נכונה, הרי זה גורם לו נזק וצער וזה בעצם פיגוע. אז אוי ואבוי לו על כך. ולזה אמרו דעת קנית מה חסרת (נדרים מא.).

וכן לומדים ממשה רבינו בפרשה. כשהתחילה מגיפה בעם בגלל קרח, היה יכול לומר לעצמו שב ואל תעשה ולהמתין לסיום המגיפה. אבל משה רבינו, על דעת עצמו ובלי ציווי ה', נזכר בסוד שגילה לו מלאך המוות שהקטורת עוצרת מגיפה (שבת פט.), ומיד הורה לאהרון לעשות כן והמגפה נעצרה. וכן דוד המלך עליו השלום היה מתפלל על שונאיו ''ואני בחלותם לבושי שק'' (תהלים לה, יג), דהיינו כאשר היו שונאיו חולים היה דוד לובש שק ומתפלל עליהם. וכן בעמידה כולנו עומדים ואומרים ''רופא חולי עמו ישראל'' או ''שים שלום טובה וברכה... עלינו ועל כל ישראל עמך'', ובזה כוונתנו על כל ישראל ממש וגם על שונאינו. ומנין כוחות אלו העוזרים להרבות שלום? אלא שזה תפקידו של בעל אמונה, לדעת לעזור לכולם במה שיכול גם במצבים קשים, אחרת עובר על ''לא תִקום ולא תִטור'' (ויקרא יט, יח) ושאר עבירות חמורות וחבל.

ובזה מובן מהי שנאת חינם, כי גם אם חברך פשע נגדך, אין זה מתיר להשמיץ אותו, ואם עושה כן הרי זה בחינם, כי צער זה לא מגיע לו ממך, ואין אתה צד בעניין זה כלל.

ונראה עוד שסוד זה שקיבל ממלאך המות, מלמד אותנו, אף שה' יתברך עושה מגיפה, תנסה אתה לעצור בכוחות שבידך. כי ה' יתברך לא ציוה אותו על הקטורת להצילם ועשה כן מעצמו. ומכאן על גודל חיוב הטירחה בעניין אהבה ואחוה ואהבת שלום, ולא להיפך חס ושלום.

יום ה'. יש דין ויש דיין

כידוע, האדם זקוק למזכירים רבים, ולכן ציוה ה' יתברך בתורה על מצות ציצית תפילין ומזוזה. ולכן גם תיקנו חכמים ברכות, כדי לזכור את ה' יתברך תמיד כמבואר ברמב''ם בהלכות ברכות (פרק קמא הלכה ג), עיין שם.

ומצינו בפרשה שצריך גם תזכורת לראות עונשים של אנשים שנכשלו. כמו מרים בלשון הרע ''זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים'' (דברים כד, ט). וכן בפרשת אחרי מות שרש''י מבאר שם (ויקרא טז, א) שזה מפחיד כשרואים שפלוני מת כשעשה עבירה. וכן מחתות השרופים בהקטרת קטורת שנשרפו והמחתות נעשו ציפוי למזבח (במדבר יז, ג), שיראו תמיד ויזהרו. וכן מקל שקד של אהרון הכהן שהיה בבית המקדש (במדבר יז, כה), שיראו ויזכרו תמיד שלא להרהר על הכהונה.

וכל זה מתאים לדברי רבינו תם המפורסמים בספרו ספר הישר, שיש לזכור תמיד כי העולם הזה ''נוה התלאות'', ויש עונש נורא ומחלות קשות ומיתות משונות ובעיות קשות בפרנסה. ועל ידי זה מתעורר לענוה ולקיום מצוות.

וכיום יש פתגם ידוע ''לי זה לא יקרה''. וזוהי טעות, כי אדרבה צריך לחשוש ולהיזהר תמיד ולומר פן זה יקרה לי חס ושלום, ועל ידי זה מתעורר ומתנהג בהתאם. וזהו השורש של יראת שמיים שביאר רבינו המסילת ישרים (פרק כד) שזהו יראת העונש. וכתב שם שזוהי יראה של נשים ועמי הארץ. ואמר המשגיח הגדול הגאון הצדיק רבינו יחזקאל לווינשטיין זצוק''ל שהלואי שתהיה לנו יראת שמיים של אותם נשים ועמי הארץ שעליהם התכוון המסילת ישרים.

ובעצם רואים בפרשה שצריך לפחד מהעונש ולעשות תזכורות גם מצורת העונש. כמו אותו אבא שהכה את בנו ותלה את המקל במרכז הבית, שתמיד יראה הבן ויפחד ויתנהג במדות טובות ודרך ארץ. ולא לחינם מבואר בשולחן ערוך בהלכות מלמדים (יורה דעה סימן רמה סעיף יז) שהדבר היסודי שצריך להיות למלמד, זה לא ידיעה בתחום הפדגוגי והפסיכולוגי, אלא יראת שמיים. וכשהוא ''בעל יראה'' זה כבר מעלות ביראת שמיים, כמו ''בעל בית'', ''בעל עסק'', ''בעל קורא'' וכו'. כי אם יש יראת שמיים יש הכל. כי ירא שמיים, בוודאי מכין טוב את השיעורים לתלמידים, ובודאי אינו מחסיר ואינו מאחר, ובודאי אוהב התלמידים כבניו. וגם אינו ישן בשעה מאוחרת כדי שיספיק להתכונן ולישון בזמן כפי רצונו ולבוא לתלמוד תורה. כי יש לו יראת שמיים, וכך צריך להיות על פי התורה.

והיום ה' תמוז תשס''ד הוריתי למלמד בתלמוד תורה שנמצא בשנת אבל על אביו ז''ל ורוצה להתפלל ולהיות חזן כי יש לו חיוב. ואמרתי לו שעדיף שיתפלל במנין פועלים, ויתמיד לשמור על זמני הלימוד והעבודה בתלמוד תורה. ויהיה בזה נחת רוח גדול לאביו שנלב''ע יותר מלהיות חזן ולגזול את התלמידים חס ושלום.

יום ו'. באה שבת באה מנוחה

ערב שבת קודש. מצוה להיות זריז וזהיר ושמח בהכנות לשבת קודש, שבת המלכה. ולהתכונן להשתלמות רוחנית נכונה כדי להתעלות מקדושת השבת ששקולה כנגד כל המצוות.

ונראה לבאר עניין השביתה בשבת קודש, שהרי מבואר בספר בן איש חי (עיין פרשת לך לך שנה שניה הלכה ט ופרשת וישלח שנה שניה הלכה ה) על שמירת שבת קודש. במחשבה - שלא חושב על עניני החול, בדבור - שלא מדבר שיחת חולין אלא רק בדברי תורה, ובמעשה - שנזהר בט''ל מלאכות ותולדותיהן וגזרותיהן שלא לפגוע כלל בקדושת השבת.

אך יש להוסיף נקודה נוספת יסודית ומרכזית שיש לכוון בשבת קודש, והיא להתקדש ולהתעצם במחשבה בריכוז גבוה. וזה נוסף על עניין המחשבה שלא לחשוב בעניני החול, שזה רק ב''שב ואל תעשה'' ורק בזהירות מהאיסור של שבת קודש, אלא גם ב''קום ועשה'' כלומר לפעול ולעשות מחשבה חיובית של הכנה עצומה וגדולה לקבל התעלות רוחנית וקדושה עילאית מעין עולם הבא ממש בשבת קודש. וחז''ל אומרים (ברכות נז:) שבת מעין עולם הבא. וברור שכדי להרגיש זאת צריך הכנה גדולה מאד מאד מצד האדם לכדי להגיע לכך. וזה דומה לרמב''ם (סוף הלכות מקואות) שאם כיון האדם עצמו להתקדש הרי זה טהור. כלומר עצם המחשבה וההתאמצות להגיע לכך, כבר יש בה מעלה גדולה ויקבל שפע גדול מהשמיים. וכיוצא בזה בהלכות שחיטה (יורה דעה סימן יח סעיף יז) שלפעמים לא מרגישים בפגם הסכין, ורק אחרי בדיקה שלישית מרגיש, שכוון ליבו באחרונה. ומרומז במסכת ברכות (טו.) אחר כוונת הלב הן הן הדברים, עיין שם. וכן מדין קדיש (משנה ברורה סימן נו סק''א) שיש להתאמץ ולכוון היטב, עיין שם, וכן בנדון דידן. וזוהי הלכתא רבתי לשבת לענ''ד.

תוכן העניינים

הנהגות יום יום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה