פרשת ויגש
יום א'. חנופה חיובית
איסור ''חנופה'' חמור מאד, שעל ידי זה לא מוכיח האדם את חברו ומצדיק מעשיו הרעים. ומאידך צריך לפעמים לרצות ולפייס, לכבד ולתת מתנות כפי הצורך כדי להרגיע ולקשר ולהרבות אהבה. וחז''ל מזהירים (שבת י:) הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו, שעל ידי זה מרבה אהבה ושמחה. ולפעמים זה על ידי שיחת טלפון או פגישה קצרה, שבא אליו ואומר לו שלום ומושיט לו יד, או על ידי מתנה צנועה או ספר יפה.
ויוסף הצדיק מלך מצרים לא התבייש לקבל מתנות מהשבטים, ''מעט צורי ומעט דבש נכות ולוט בוטנים ושקדים'' (בראשית מג, יא) הכל מעט. כי במתנה לא חשובה הכמות אלא הרצון להראות חיבה וריעות, ולזה די גם במתנה מועטת.
גם בהשתדלות אין להגזים
גם ללמדנו בא יעקב אבינו שזו מתנה למלך והיא השתדלות לרצותו לשית עליהם עינו לטובה, וגם בזה מספיק מעט. וגם שאם יתן הרבה, יחשבו שבאמת הנותן לא בסדר שמנסה לחפות על מעשיו, ומעט כזה משפיע אפילו על מלך לטובה. וכך בכל פעולה הדרושה פיוס תדע כיצד להתנהג.
יום ב'. עת לעודד ועת לדחות
כשאין תועלת, אסור לומר את הסיבה לכך שפלוני פוטר מהעבודה ולזה ששידוך פלוני לא יצא לפועל. כי הכל מהשמיים, ומה התועלת בגילוי גנאי מסויים. ועל אחת כמה וכמה שלא לומר לאשה למה בעלה לא התקבל לאותו כולל או בית המדרש או לתפקיד מסויים, כי זה מחליש את מעמדו בעיני אשתו או בעיני משפחתה. אבל כשיש תועלת מעשית, כגון שחמיו בחכמתו הגדולה יעזור לו להתקדם ולהצליח, אז מותר.
ועל אחת כמה וכמה שלא לפגוע במישהו בפני רבים, וגם בפני עצמו לא לומר לו הרבה ממגרעותיו בפעם אחת. כי אפשר לשבור אותו על ידי זה, וזה מסוכן מאד וחבל.
והנה יוסף הצדיק אמר לאחיו ''מרגלים אתם'' (בראשית מב, ט), וזוהי האשמה נוראה והחוק העולמי מעניש על כך עונש כבד, ועם כל זה יוסף אינו מכה בשתי ידיים אלא מוסיף ואומר ''את האלוקים אני ירא וגו' הביאו שבר רעבון בתיכם וגו''' (בראשית מב, יז-יח), להראותם שאינו מקפיד עליהם כפי הנשמע מדבריו.
ועלינו להדמות אל ה' יתברך שהוא רחום וחנון (שבת קלג:), ובודאי שאינו מכה בשתי ידיים, ושמאל דוחה וימין מקרבת (סוטה מז.). ובכל דבר ובכל מצב לבדוק היכן התועלת ולהתנהג בהתאם.
יום ג'. ''אשרי מי שחושדים בו [ומודיע] ואין בו''
איסור ''לשון הרע'' הוא גם כאשר מביא האדם את עצמו לידי חשד. כגון אם מדבר עם חברו בלחישה בפני רבים, או בשפה זרה שאינה מוכרת לבני המקום, שחושבים שמדבר עליהם. או שלא מגיע לאירוע שהוזמן אליו, או שיוצא באמצע שיעור. טוב לומר קודם את הסיבה למעשיו בכדי למנוע חשד (ועיין ברכות לא:). ומכאן למי שחושדים בו בחנם שצריך להודיע ברבים שאין בו את אותו אשם. וכן כתוב בתורה ''והייתם נקיים מה' ומישראל'' (במדבר לב, כב).
ואחיו של יוסף הצדיק כשמצאו את הכסף באמתחותיהם נכנסו לאיש אשר על הבית והודיעו לו, ועשו זאת בכדי להסיר החשד. והנותן לחברו סכום כסף גדול מהסכום המגיע לו, יודיע לו מיד, ולא יחכה שיגלה את זה לבד, שמביא עצמו לחשד, והכל נובע מיראת שמיים.
יום ד'. תמים תהיה עם ה' אלוקיך – בלבד!
כמו שמותר לשמוע ולספר לשון הרע לתועלת, כך מותר לחשוד באחרים כשיש לו תועלת מזה, כדי לברר עם מי יש לו עסק. וחז''ל אמרו (מסכת כלה רבתי פרק ט) ''כבדהו וחשדהו''. וזה כולל שלא להאמין לאנשים, ועל כל דבר רציני לבקש קבלות וכן ערבות מתאימה שלא תצא תקלה. אם חכם אומר שמצוה לגרש את פלוני אלמוני, אם הוא צדיק אמיתי שיכתוב כן בכתב יד, אחרת אל תאמין, זה לא מוכרח שאמר. אם יש פירצה ואתה חושד במאן דהוא תאמר לו שאתה חושד בו, והבעייה תפתר והחשד יסתלק, כי על ידי זה יתברר איפה האמת. אבל אם ישמור כן בליבו תמיד, יש לו עבירה כל רגע, כי חושד ללא תועלת ומרבה קנאה ושנאה ותחרות, וחבל.
וכיוצא בזה מבואר בספר המצוות (והובא בברכת פרץ על התורה פ' קדושים בהוספה) שאיסור ''לא תשנא את אחיך בלבבך'' (ויקרא יט, יז) הוא רק אם שונא בלב בלבד, אבל כשאומר לו בפה ששונאו אינו עובר על לאו של לא תשנא, כי תפתר הבעייה כשיודע למה שונא ויבדקו איפה הצדק, וכן בנדון דידן.
ומצינו כן ביוסף הצדיק שאמר לאחיו: ''כי נחש ינחש איש אשר כמוני'' (בראשית מד, טו). ופירשו המפרשים (שם) שאמר להם שהוא יודע במי לחשוד, והוא גם מבין בקסמים ויודע כיצד לבדוק. וכן היה, שחשד בבנימין ונמצא הגביע.
ומכאן ש''תמים תהיה עם ה' אלוקיך'' (דברים יח, יג) היינו עם ה' אלוקיך בלבד, ועם בני אדם תזהר כהנה וכהנה, וה' אתך.
יום ה'. צער המותר
אסור לגנוב גם על מנת לשלם כפל או רק כדי לצער (בבא מציעא סא:), כי ''לא תגנובו'' (ויקרא יט, יא) קיים גם באופנים אלו. וכן אסור לצער כל אדם, קל וחומר מבעלי חיים שאסור לצער, ועל אחת כמה וכמה המצער אנשים. ועם כל זה מותר להראות קשיחות ורצינות לילד שובב או לתלמיד טועה, וכן למי שזקוק לטיפול חינוכי וזה מה שיעזור.
ומצינו כן ביוסף הצדיק שטלטל את אחיו וציערם עד שיבוא בנימין, וקרא להם מרגלים וגנבים. והיתה מטרתו בכך כעין חינוך ובדיקה אם עשו תשובה וחזרו בהם ממעשה המכירה שמכרוהו.
וכיוצא בזה מצינו שמותר לרב להתייחס בכבדות לתלמיד כדי לקדמו (עיין כתובות קג:). ואפילו יתום שאסור לצערו, כשמכוון לשם שמיים מותר. ועם כל זה יש לומר שאסור שיכוון להנאת עצמו או לנקום בו מהעבר, אלא רק לשם שמיים (עיין רמב''ם הל' דעות פרק ו הלכה י). ואז שכרו איתו ופעולתו לפניו.
יום ו'. השבת כולה לה'
ערב שבת קודש דורשת שמחה וזריזות, וכאמור.
ונראה שאין בשבת קודש דין ''חציו לכם'' כמו ביום טוב (עיין פסחים סח:), שהרי יש למעט בסעודה כדי להספיק סעודה שלישית (אורח חיים רצא א), וכל היום תפוס בתורה ומצוות. ואין זה דומה ליום טוב ששם מכח שמחת יום טוב יש שמחה יותר בחציו לכם, אבל בשבת קודש שעיקרו עלייה רוחנית והאוכל הוא רק אמצעי, נראה שאין בו דין חציו לכם. וממילא יש להזדרז ולקצר מאד בגשמיות עם כל המשתמע מכך, ולחזק את הרוחניות. דוגמא לדבר: חידושי תורה באוכל, שירים, חיזוקים, ותהלים ונשמת כל חי וכו', וזהו יסוד גדול בשבת קודש.