פרשת ואתחנן
יום א'. הערה מתוקה
''קצר וקולע'', זהו כוחו של דקדוק בדבור עד כמה שאפשר. יש פה קדוש, פה מתוק, פה גדול. לצדיקים פה קדוש (עיין ר''ן נדרים ב.). ולבעל טוב יש פה מתוק, שיודע להמתיק בבית את האוירה עם אשתו (עיין עבודת הקודש להחיד''א פרק א). ולבעל לשון הרע יש פה גדול ואוי לו מיום הדין. ומי שיש לו פה גדול ומדבר הרבה, מצוה להתרחק ממנו, והוא אדם מסוכן.
ומצינו על משה רבינו שהוכיח את עם ישראל ברמזים דקים ובמלה אחת בלבד (עי' בפרוש רש''י ריש הפרשה). וכמו שכתב בספר הנהגות לשבת קודש (עמ' ז) לעטוף את ההערה בסוכריה. ולפעמים הסוכריה מגיעה לאחר שהקשיב היטב לדבריו והתייחס אליו בכבוד, ואז ההערה מתקבלת לטובת כל הצדדים. ואשרי המבין זאת. כי גם משה רבינו הקשיב לישראל במדבר ארבעים שנה, ותוכחתו ברמזים נכתבה בתורה לדורות עולם.
יום ב'. לברך את ישראל
אהבת ישראל צריכה להיות ברמ''ח איברים ושס''ה גידים, במחשבה בדבור ובמעשה. מחשבה - זה בלב לאהוב כל יהודי באמת מכל הלב. והפסוק בתורה צווח ואומר ''לא תשנא את אחיך בלבבך'' (ויקרא יט, יז). והסמ''ג, הובא בברכת פרץ (פרשת קדושים), מביא שעיקר השנאה היא בלב ואז עובר בלאו מהתורה. בדבור - זה לשבח ולכבד ולשמוע את החבר, ואף לברך אותו בברכת ברוך הבא חיים טובים וכיוצא בזה. וכן במעשה - לעשות גמילות חסדים בכל מיני אופנים של סיוע ועזרה לזולת, כמו סל שבת וכיוצא בזה.
ומרומז בפרשה על משה רבינו עליו השלום ששיבח את עם ישראל ואמר עליהם ''והנכם היום ככוכבי השמיים לרוב'' (דברים א, י), ומיד אחרי השבח הזה מברך אותם ואומר ''ה' אלוקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים'' (שם שם, יא). ומבואר בזוהר הקדוש (ריש פרשת במדבר) שהמשבח את חברו צריך מיד לברכו שלא ישלוט עליו עין הרע חס ושלום ושלא יחשבו שהוא מקנא בו. ומכאן עד כמה יש להיזהר בכל מעשינו להרבות אהבה ואחוה שלום ורעות, ואף לסור מחשד קל שבקלים ביחס לזולת.
יום ג'. תשעה באב. אהבת ישראל
היום יום תשעה באב. האם יש נושא ועניין גדול יותר מאהבת ישראל באמת שצריך לקבל על עצמנו להתחזק בו ביום המיוחד הזה. והצעתי בצבור לומר כל בוקר קודם פרשת העקידה, את הקטע המיוחד של הריני מקבל על עצמי מצות ''ואהבת לרעך כמוך'' בכוונה ובעיון. ואף תאמר את שמות חבריך המסויימים שאתה מקפיד עליהם או ברוגז איתם כעת, במטרה להשלים וגם להרבות אהבה. כי אין קשר בין קפידא ורוגז לאהבת חינם. ומותר לתבוע חבר לדין תורה ואין חובה לוותר על כספך וזכויותיך, אבל בדרך ארץ ובאהבת חינם. ואין היתר לגרום שנאה ומחלוקת ולשון הרע בגלל טענות שונות, ולכן זה נקרא שנאת חינם, שהיא אין לה עניין וקשר עם טענות שביניהם.
וסוף הכבוד לבוא
ואחת הסיבות לחוסר אהבת ישראל היא שמרגיש כביכול שכבודו נפגע כשהוא מוותר או כשלוקח ללב מה שעשו לו. וזוהי טעות יסודית, כי בעצם הכבוד זה מהשמיים, ומה שמגיע לך, גם אם תוותר יחזור אליך בשלמות. וכבר כתוב ''והעושר והכבוד מלפניך'' (דברי הימים א כב, יט), וכן כתוב אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלא נימה [=כרחבה של שערה] (יומא לח.).
ועיין במוסר שקראנו היום בחוק לישראל (פרשת ואתחנן יום ג), שהוא יום תשעה באב ומוסר מותר לקרוא בו. ומבואר שם על צדקיה שהיה מלך ישראל והיה צדיק גדול (כמבואר בערכין יז.), ועם כל זה נענש מאד על שלא שמע לקול ירמיה הנביא. והוא חשש שהכבוד שלו יפגע אם ישמע לנביא, כי אולי יתכן שימסרו אותו ביד הכשדים. והנביא הבטיח לו בשם ה' שלא יגעו בו לרעה (כמבואר בספר ירמיה פרק לח), ויצר הרע בלבל את צדקיה. ולבסוף נתפס ושחטו את בניו וסימאו את עיניו ובזיונו היה גדול פי אלף אלפים. לשנוא יהודי שלא הסתדרת איתו, זו עבירה, וזה כמו לחלל שבת בגלל שהשכן עושה רעש בבנין, רחמנא ליצלן מטעויות כאלו. וכנראה שצריכים הרבה להתפלל על כך, ולה' הישועה.
יום ד'. מלה בסלע ושתיקה בשנים
חז''ל אומרים שב ואל תעשה שאני (ברכות כ.). כלומר, פעולות שנעשות בקום ועשה, לפעמים אין להם סמכות ולא רשות וממילא אין להם כח לפעול. אבל לפעמים על ידי שב ואל תעשה, על ידי שתיקה, או על ידי חוסר התערבות לדבר שלא מוכרח, אפשר לפעול. וזוהי מעלה גדולה וכוחה גדול, גם להשכין שלום וגם למנוע מחלוקת וגם לא להיכנס לבעיות שאינן הכרחיות. ובלשון עממי, אל תכנס למטה חולה, כלומר זוהי מחלה מדבקת ועדיף לברוח.
וחז''ל הקדושים קיבלו כח לעקור מצות שופר בראש השנה שחל בשבת וכן מגילה ולולב כי יש חשש שיטלטלם ברשות הרבים, וכן לבטל ולעקור מצות ציצית מסדין כי יתכן לעבור על כלאיים. וכל זה בשב ואל תעשה. ורש''י בברכות (כ.) אומר אין זו עקירה, כי דבר תורה נעקר מאליו. וכן בגמרא (יבמות צ:) שב ואל תעשה לא מיעקר הוא, עיין שם. ואין הכוונה שעל ידי שב ואל תעשה אין זה כח חזק, אלא אדרבה להיפך, קום ועשה אין זה כח חזק כי זה נגד ההלכה נגד התורה ומי יכול נגדה. אבל שב ואל תעשה זה כח עצום ונורא כמו ''מים שקטים חודרים עמוק'', כלומר בשקט ובחוסר עשיה הדברים מועילים ומשפיעים ועוקרים דין תורה. ואין זו עקירה ממש, אבל למעשה הם פועלים פעולתם ומבטלים את המצוה.
ומכאן שורש טוב והנהגה טובה לשבת בשקט גם אם קיבל עלבונות וכיוצא בזה. כי אם יצעק ויעשה מלחמה, יתכן שאינו צודק או יתכן שאין לו כח לילחם. אבל כששותק זה כח עצום, כי ה' יתברך נתן כח בטבע לשתיקה גם ברוחניות לחכמי ישראל לעקור מצוה כשצריך, וגם בגשמיות לכל אדם אם יזכה להיות מהנעלבים והנרדפים, שבזה יצליח בעתיד בסיעתא דשמיא.
ודוד המלך עליו השלום רומז על כך בתהלים (לח, יד) ''ואני כחרש לא אשמע'', וסמיך ליה ''אתה תענה ה' אלוקי'' (שם, טז). והדברים נוראים ומאירים למבין.
ומצינו בפרשה שמשה רבינו מתלונן על עם ישראל ''ותקרבון אלי כולכם'' (דברים א, כב), וביקשו לשלוח מרגלים ויצאה תקלה. כי לא היו צריכים להכנס לזה כשלא ביקשו מהם, ובפרט שמשה רבינו גדול הדור מטפל בעניין. כי כל דבר שעוסקים בו גדולי ישראל, אסור לנו להכניס עצמנו לשם, וצריכים לתת ראשנו תחת כפות רגליהם. וכן בפרשת ואתחנן ''ותקרבון אלי'' וכו'. וזה היה במעמד הר סיני וגם שם משה רבינו התאונן שהיו צריכים להתאמץ עוד קצת ולשמוע מה' יתברך עשרת הדברות ולא לבקש ממשה כמבואר בפירוש רש''י שם. וכן בפרשת מטות ''ויבואו בני גד ובני ראובן'' (במדבר לב, ב) לעניין הנחלה בעבר הירדן מזרחה, אף שזה היה נוגע להם לפרנסה אישית, חז''ל הקדושים במדרש רבה שם (כב, ז עיין שם) מביאים שבשמיים הקפידו עליהם שלא היו צריכים לבקש וזה היה בא אליהם מעצמו. וזה נורא ואיום למתבונן, ונענשו שגלו קודם גלותם של יתר עשרת השבטים.
וכנראה שצריך להתבונן היטב בהרבה דברים כדי להבחין בין קום ועשה לבין שב ואל תעשה. כי בהרבה פעמים, שב ואל תעשה עדיף והוא מנצח במערכה. וכשאין ברירה מספיק להפנות אותם לחכם או יועץ מתאים. וכמה צריכים אנחנו לשמוח שיש מנהיגים בדור וגדולי ישראל המובילים ואחראים על הכל ברוחניות וגשמיות, ולהם ורק להם משפט הבכורה והבחירה.
ובזמנו אמרו על מרן הרב שך זיע''א שלקח על עצמו אחריות של הדור. וחכם שלום כהן שליט''א ראש ישיבת פורת יוסף בירושלים, אמר על מרן שליט''א שקיבל על עצמו אחריות להנהיג ולהוביל ולחזק את כל יהדות ספרד ולהחזיר עטרה ליושנה. ואשרינו שזכינו לכך.
ומעניין שבאמת גם על בנות צלפחד נאמר ''ותקרבנה בנות צלפחד'' (במדבר כז, ח), וזכו שפרשה נאמרה על ידם ונכתבה בתורה לדורות עולם. וצריך הרבה חכמה כדי להבחין ולהבדיל בין קום ועשה או שב ואל תעשה דעדיף. ויש ללמוד מכאן בעיקר בדברים שקשורים לאמונה בחיי יום יום, שבמקום לכעוס ולהקפיד ולחשוש ולגרום מחלוקות או חוסר הבנה בין הצדדים, עדיף לשתוק ומה שיהיה יהיה. כי אחרי הכל זו לא סכנת נפשות. ורק בסכנה הקפיד הכתוב ואמר ''לא תעמוד על דם רעך'' (ויקרא יט, טז), ותו לא. ובזה זוכה ומזכה ושם שמיים יתקדש ברבים, ואשריו.
יום ה'. שלום שלום לרחוק ולקרוב
לא לעשות מחלוקת עם אף אדם בעולם לעולם. וזאת מכמה סיבות. א) מי אמר שתצליח להלחם בו, אולי להיפך, הוא ינצח במערכה ואז כבודך יפגע ושמך הטוב ירד. וגם חילול השם, ועוד כיוצא בזה והתוצאות קשות. ב) גם אם תנצח, השאלה היא אם זה על פי ההלכה. אם לפי הדין, לפי דעת תורה, אתה לא צודק, אתה בבעיה. כיצד נלחמת והרעשת עולמות והפעלת כוחניות יתירה והצד השני פחד ושתק, בו בזמן שאין הצדק איתך. ועל פי הדין אתה הוא הרודף והמכה, ובשמיים הולכים עם החלשים. והפסוק אומר ''והאלוקים יבקש את נרדף'' (קהלת ג, טו). ומה העצה שלא להיכשל בבעיות כאלה? לבדוק ולשאול תמיד דעת תורה אם בכלל מותר להגיב, ויתכן שעדיף לשתוק, כי ההלכה והתורה הקדושה זה החוזק שלנו. ואם אין לנו הוכחה מהתורה הקדושה שהצדק איתנו אנחנו חלשים ומצווים שלא להגיב. וכידוע, בדרך כלל מי שלא מגיב מרויח. זה לוקח קצת זמן, אבל הזמן עושה את שלו לטובתו, ובשמיים מסדרים את הכל.
ומצינו בפרשה שה' יתברך הזהיר את עם ישראל לא להלחם באדום ולא בעמון ולא במואב. והפסוק אומר: ''כי עז גבול בני עמון'' (במדבר כא, כד), כלומר חזק הגבול. ובמה זה חזק, לא בגלל שזה דומה לחומת יריחו, שגובהה ורחבה שוין (ברכות נד:), אלא בגלל ציווי ה' יתברך שאמר ''אל תצורם ואל תתגר בם'' (דברים ב, יט), כלומר אל תתחיל איתם. ואם כך מזהיר ה' יתברך, נמצא שהם הכי חזקים שבעולם, כי אין רשות לנגוע בהם לרעה.
ומספרים שהגר''מ פיינשטיין זיע''א היה צריך להפגש עם עשיר אחד מתומכי התורה שזמנו מצומצם, וכשהגיע העשיר והתכונן הרב להתקרב אליו, ראה שמישהו עדיין מתפלל ואוחז בעמידה ואסור לעבור כנגד המתפלל, והמתין עד שסיים. ולאחר מכן התנצל בפני הנדיב על האיחור והסביר לו שאם אסור לעבור כנגד המתפלל, זה כמו קיר בטון שאי אפשר לזוז ממנו בגלל ההלכה שאוסרת זאת.
ומרומז בפרשה בפסוק ''רפאים יחשבו אף הם כענקים'' (דברים ב, יא). ומבואר במפרשים שרפאים היו גיבורים ונחשבו כמו ענקים שכולם מפחדים מהם. אולם יתכן לומר שרפאים הכוונה חלשים. כמו בספר ישעיה ''רפאים בל יקמו'' (כו, יד), ובחז''ל (כתובות קיא:) במרפה עצמו מדברי תורה הכתוב מדבר, עיין שם. וכן בנדון דידן. אם ה' יתברך לא מרשה לנו להלחם עם מואב, ממילא גם רפאים שבהם כלומר חלשים שבהם נחשבים כענקים וכחזקים. כי אם תלחם איתם, זה נגד התורה ונגד ההלכה.
ומכאן למדנו על בן תורה ואיש תורני שהוא תמיד מוגבל ואחראי ושוקל מעשיו ולא ממהר לעולם. ולא בגלל שאין לו כח, אלא בגלל ההלכה ודעת התורה המזהירה אותנו על כך. והמזהיר והנזהר שלומם ירבה כמי נהר.
יום ו'. שבת קודש לה'
להיות זריז וזהיר ושמח ומתלהב בהכנות לשבת קודש, כל זה נחשב הכשר מצוה. וכל רגע כקידוש השם, שמתכונן ועושה הכל לכבוד שבת המלכה. ורבינו הרמח''ל בספרו דרך ה' (חלק ד) מביא שמעלת שבת קודש גדולה הרבה יותר מימות החול. כי ביום חול צריך להתעטף בציצית ולהניח תפילין בכדי להתקדש. ואף אם יניח כל היום כולו, לא יגיע למעלת שבת שמצד עצמה ראויה לעלייה רוחנית עצומה אף ללא טלית ותפילין.
ומפורש בפרשה ''ויום השביעי שבת לה' אלוקיך'' (דברים ה, יד). ורבינו החפץ חיים זיע''א (מאמר עת לעשות שבסוף ספר תורת הבית) הביא דברי רבינו בחיי (שמות כ, ט) שיום שבת קודש שייך לה' יתברך, וזה יום שלו בלבד ואין לעשות מה שמתחשק לנו, אלא רק את רצונו של ה' יתברך. בינה זאת.