פרשת דברים
יום א'. ומגיד לאדם מה שיחו
לומדים מפרשת נדרים על כח דיבורו של האדם עד כמה חמור הוא. ומלה בסלע ושתיקה בתרי (מגילה יח.). ועל ידי הדבור בנדר ושבועה יכול לעבור על עשה ולא תעשה. ויש שתיקה שהיא כדבור, כשהבעל שותק על נדרי אשתו, הרי זו הקמה, וכאילו אישר את נדרה וקיימו. ויש דבור שהוא כשתיקה שבדיבורו אינו מגלה את דעתו נגד החכם ובודאי לא נגד גדולי ישראל, אלא להיפך, מחזק ונכנע לדעתם, זוהי כעין שתיקה. ואמרו במשנה באבות (פרק א משנה יז) ''ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה''.
ונראה עוד, שאם בעל שומע את אשתו ומתייחס אליה בהקשבה נכונה, הרי זה כמו דבור, וכן תלמיד לרבו. וכן להיפך המדבר בבית הכנסת וחברו שומע ושותק ואינו מוחה בו, הרי זה כמדבר ואוי גם לו מיום הדין. ועיין לרבינו הגאון רבי יוסף חיים זיע''א בספר בניהו (ברכות ו.).
יום ב'. והייתם נקיים מה' ומישראל
לומדים מהפרשה שצריך להיות אחראי, לאהוב את האמת ולא להסתיר כלום. וזה גם מראה על יראת שמיים. למשל, בעל שמראה לאשתו תלוש משכורת שקיבל, וכן להיפך, כל מעשיה עושָׂה על פיו ולא מסתירה כלום. או אדם שקיבל חפץ מסויים בהשאלה ומחזיר סגור בקופסה, וכשמחזיר אומר לו שיכול לפתוח ולבדוק אם הכל בסדר. וכן מנהל גמ''ח או עמותה או בית מדרש וגבאי צדקה אוסף סכום מכובד מביא ומדווח על הכל לראש הישיבה ולא מסתיר כלום, ומראה קבלות ומספר מה היה. ובעיקר לא משתמש בחלק מהכסף קודם לכן, אלא רק בהסכמת ההנהלה ובראשם הרב, זה גם מראה על יראת שמיים וגם על האמת הצרופה.
מסופר על הסבא מנובהרדוק זיע''א שהחזיר חצי סיגריה לישיבה, מאחר שבזמן שהיה בתפקידו בישיבה עישן חצי סגריה על חשבון קופת הישיבה כהוצאות הדרך ואילו את חציה השני עישן לאחר שסיים את שליחותו. [וזה באותם הזמנים שעדיין היה מותר לעשן]. עד כדי כך דקדק בממון ההקדש.
ויסוד זה רואים בפרשה שכתוב ''ויביאו אל משה... את השבי ואת המלקוח ואת השלל'' (במדבר לא, יב), כלומר הביאו והכינו הכל. להראות שהגדולים הם קובעים מה לעשות ואיך לעשות.
וכן בפרשת וישלח ''ויתנו אל יעקב... ויטמן אתם יעקב תחת האלה'' (בראשית לה, ד). וכל זה נובע ממעלתם שאינם אנשים מסתוריים, אדם מסתורי וחששן ועסוק עם עצמו, אינו עובד ה' אמיתי וחבל עליו.
יום ג'. ותרן בגשמיות קפדן ברוחניות
יראת שמיים, פירושו להקפיד מאד על מצוות ועברות, ומאידך בשאר דברים לוותר ולשתוק ולהאמין שהכל מהשמיים ולא להקפיד כלל. בבית כשנשבר כוס צלחת וכיוצא בזה, כשהאוכל לא מוכן בזמן, כשהכביסה לא מזומנת כשצריך, לא לכעוס, הכל מהשמיים. אולם אם אחת מבנות הבית נחלשה בצניעות, לעורר. כשהבן מיהר מאד בברכת המזון, להזכיר לו. ולפעמים צריך להגביה את הקול. אלו הם סימנים של יראת שמיים.
משה רבינו ע''ה הקפיד על פקודי החיל, שרי האלפים והמאות שלא הרגו את הנקבות, וה' יתברך הסכים איתו, כי הקפיד על רוחניות שלהם. ומאידך, בפרשת חוקת (במדבר כ, י) כשהכה את הסלע והקפיד על עם ישראל, בשמיים הקפידו עליו ונענש שלא יכנס לארץ. כי ביקשו מים, ולא היה צריך להקפיד עליהם.
יראת שמיים ניכרת באדם במעשיו, מידותיו והנהגותיו ומה עומד מול עיניו. אמא שמזכירה לבן כשהולך לתלמוד תורה לשמור על הנעליים החדשות ולגמור את הכריך, זה מה שיש לו בראש, אבל כשאומרים לו להקשיב היטב בכיתה לכבד את המורה כמו את ה' יתברך, לוותר לחברים, זה מסייע בידו לדאוג לעלייתו הרוחנית. והלואי שנזכה לכך.
יום ד'. ולמוכיחים ינעם
כמה דברים לומדים בפרשת מטות מההתנהגות של משה רבינו עם בני גד ובני ראובן והם: א) מותר לחכם או לרב גדול לצעוק ולעורר את הציבור בכל אופן, גם אם הצד השני צדיק וחסיד. כי תפקידו של החכם להוכיח ולומר מוסר ולהיות מגיד מישרים לחיזוק עם ישראל תמיד. ב) תפקיד הצבור לשתוק ולהקשיב, גם אם הם באותה בעיה מושלמים וזה לא שייך אליהם. למשל, לחיזוק בנושא טהרת משפחה, גם החרדים צריכים להקשיב ולהתעורר עוד ועוד. מוסר, תמיד צריך לשמוע, גם להתחזק, וגם כדי לשמור על הקיים. ג) חכם גדול צריך לחשוש ולחשוד אולי משהו לא כשורה. ולכן בודק ושואל ומתנה תנאים וכופל תנאים, ומקדים ומאחר מה שצריך, כדי להשיג תועלת והבנה בעתיד עד כמה שאפשר ללא תקלות. ועיין ביביע אומר (חלק ו עמ' שדמ) משא ומתן באמונה עם רבינו הגרי''ש אלישיב שליט''א בדין תנאי כפול, וכל זה מכח דבריו של משה רבינו בפרשה שחשש והעלה תנאים מגבילים ומכריחים לפעול בהתאם ללא תקלה.
ומכאן שאין להתבייש מלשאול פרטים נוספים בדברים בעיתיים ומסופקים. וגם אין חובה לומר תשובה מיידית, אלא לשאול ולחקור ולהתייעץ בכובד ראש עם דעת תורה, ואין מה למהר כלל.
יום ה'. התקן עצמך בפרוזדור ''כדי'' שתיכנס לטרקלין
חשוב מאד שלאדם יהיה נח בעולם הזה. כל מה שגורם לחיים קלים יותר, מסייע לנו לעבוד את ה' טוב יותר. וכמובן כל זה בתנאי שלא יהיה זה בגדר מותרות ולא נגרם מצד עצלות.
למשל: הגיע הזמן לומר תיקון חצות ומתעצל לגשת לסלון להביא סידור, זוהי עצלות. אבל אם יכול לקנות עוד סידור או להשיג ''סדר תיקון חצות'' שיהיה לו בחדר ואז יקרא מתוכו, הרי זה טוב. וזה נוחיות שעושה לעצמו ובזה הוא עובד ה'. וכן כשמשפץ ביתו ומוסיף חדרים ובונה בית כסא [=שירותים] נוסף וכן קערה עם ברז מים לנטילת ידיים, הרי זה נח מאד וזה עוזר לעבוד את ה', במקום ללכת למטבח או למקום אחר שאינו במקום הטינופת ליטול ידיים. ומאידך יש להיזהר שלא להכנס לחובות רבים ולהגיע לחוסר ישוב הדעת בזה, כי אז מה שיהיה אין כאן עבודת ה'. אבל כשאפשר לקדם את החיים ולנצל את המדע לתועלת בקלות כדאי לעשות כן. כמו להוסיף עוד שקע ומתג ליד המיטה כדי שיוכל לכבות החשמל כשרוצה לישון וכל כיוצא בזה.
ובש''ס (ברכות נה.) מסופר על רב יהודה שמביתו עד בית המדרש היו עשרים וארבע בתי כסא [=שירותים], והיה בודק את עצמו בכולם. והכוונה בזה שהיה עושה לעצמו ולגופו חיים קלים ונוחים עד כמה שאפשר. ומאידך במדות טובות וזריזות במצוות ואהבת ישראל ועמל תורה, בזה מייגע את גופו בזכות השלוה הניתנת לו שצרכי הגוף מתוקנים וקלים.
ומצינו בפרשה שה' יתברך נתן ללויים ארבעים ושמונה ערים הם ומגרשיהם. והתורה מפרטת - אלף אמה ואלפיים אמה. וחז''ל אומרים (סוטה כז:) אלף אמה נוי ואויר, והשאר שדות וכרמים. והתורה מפרטת כל כך עניין זה. ורואים שהתורה כביכול דורשת מהאדם לחשוב כיצד לחזק ולפאר את האוירה מסביב. ומכאן גם המקור שיש להקפיד על כל השכנים בבנין ולחייבם לעשות גדר מסביב לחצר ולחניה, וכן דשא עשב מזריע זרע נאה נקי ועדין. ובודאי שזה כלול גם במצות ''ונשמרתם מאד לנפשתיכם'' (דברים ד, טו).
וראה והבן מה שאמרו חז''ל (נדרים פ:) על הפסוק ''והיו הערים להם לשבת ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכשם ולכל חיַתם'' (במדבר לה, ג), ופסוק זה נאמר על שבט לוי, שהכוונה נקיון וכביסה, אחרת זה גורם למחלות קשות.
ואם התורה הקדושה מציעה הצעות כיצד לקדם צרכי הבית ועל מה להשים דגש ולהקפיד, הוי אומר שאסור לנו לזלזל במטלות אלו. לא רק בית מתאים כדי לעבוד בו את ה', אלא גם בית שיהיה ברמה של סדר ונקיון ואויר מתאים ועצים וזרעים, וכל זה מסייע להגיע לרוחניות ודרך נכונה בדבקות בה' יתברך.
יום ו'. דורשי ה' לא יחסרו כל טוב
להיות זריז וזהיר בהכנות לשבת קודש, ובשמחה לרכז המחשבה כדי להגיע להשתלמות רוחנית בקדושה וטהרה, גם בערב שבת קודש של שבת חזון.
ומרומז בפרשה על מעלת השבת. שמשה רבינו אמר לישראל ''ה' אלוקיך עמך לא חסרת דבר'' (דברים ב, ז), כלומר אם אתה זוכה להרגיש שה' יתברך אתך, לא חסר לך כלום. והפסוק לא אומר יש לך הרבה, או יש לך הכל, אלא ''לא חסרת דבר''. מפני שבאמת, הדרגה הגבוהה באמונה זה לא שרואה הרבה גשמיות, אלא זה שרואה הרבה את ה' יתברך ומרגיש אותו בכל צעדיו ''לנגדי תמיד'' (תהלים טז, ח). וקדושת השבת להרגיש מעין עולם הבא (ברכות נז:) תלוי בזה שמרגיש בשבת קרבת ה' ולא חושב על כלום מענייני החול. ומקיים את הפסוק ''ויום השביעי שבת לה' אלוקיך'' (שמות כ, י), כלומר יום השביעי שייך לה' יתברך בלבד, ולחשוב ולדבר רק רוחניות. ומי שנמצא בדרגה כזאת באמת מרגיש גם את הפסוק ''לא חסרת דבר'', ואשריו.