פרשת וארא
יום א'. לחפש את הצד החיובי בכל יהודי
כדי להימנע מלספר לשון הרע יש לראות בחבר או בבעיה הקיימת בבית בחברה או בקהילה גם את העניין החיובי הקיים, ואז יש כח להימנע מלספר לשון הרע. כי אחרי הכל אין שלימות גם למספר, וכאשר רואים את הצדדים החיוביים בחבר קל יותר לדונו לכף זכות.
ומצינו כיוצא בזה, שיש מצוה לחפש ולמצוא איזו מעלה מסוימת בהוריו כדי לקיים מצות כיבוד אב ואם כהלכתה, שעל ידי זה יעריך אותם בנפשו מאד, ולא רק במעשים. עיין ספר חרדים (פרק ט אות לה), ובמה שכתב שידמה בלבו שהם גדולי ונכבדי ארץ, עיין שם.
ובפרשת שמות מצינו את שמותם של שנים עשר שבטי יה ראובן שמעון וגו' (שמות א, ב), וכן בפרשת ויחי (בראשית נ, כח) ''כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר אמר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם'' (בראשית מט, כח). כלומר לכל אחד ואחד יש את מעלתו ואת החשיבות שלו. וכן במשפחה ובין בעל ואשה, לחשוב ולחפש את הטוב והמיוחד שבשני. ועל ידי זה תתמעט המחלוקת, ויתרבו האהבה והאחוה.
יום ב'. כף זכות
ישנם כמה מקומות בפרשת שמות שמשה נכנס לעניין מסויים בכח גדול. כמו להציל את בנות יתרו מהרועים (ב, יז), וכן להרוג את המצרי שהכה את היהודי (שם, יב), וכן לגעור ביהודי שהכה את חבירו ולומר לו רשע (שם, יג). כי יש מצוה להציל עשוק מיד עושקו, או במקום הפסד ועלבון וכיוצא בזה, ולא לשתוק. וזה נקרא מכוון לתועלת שמותר בלשון הרע גם לספר לאחרים כדי להציל. וממעשים אלו שמסופרים בפרשה רואים שכל זה מותר כשאתה יודע בבירור את האמת ושהדין אתך. וכגון שרואים מכה מול מוכה, וכן גירוש הבנות על ידי הרועים. אבל כשאתה לא רואה בבירור מה שקורה, ולא יורד לעומק העניין, על זה נאמר ''שב ואל תעשה עדיף''. לפעמים צריכים להקדיש שעתיים תמימות כדי להבין את שורש הבעיה, ואז לחשוב היכן יש תועלת ומי הרודף ומי להיפך. אבל כשאין זמן ולא יודעים איפה הצדק, וכן כשיש עדויות סותרות, דרושים הרבה מאמץ ועבודה כדי להבחין בדקויות וכדי להבין איפה הצדק באמת. ולזה צריך הרבה תפילה שלא תצא תקלה, אחרת, אסור לעסוק בעניין זה.
רעיון בכף זכות
ומכאן יש להתבונן על מעלת ''כף זכות''. שכידוע יש תמיד כמה סיבות לדון לכף זכות. אולם בנוסף לזה גם בגלל עצם העניין יש לדון לכף זכות, שהרי יתכן מאד שעדיין אינך יודע את המעשה לאשורו. וגם כשאתה רואה בעיניך, עדיין אין זה מדוייק. ולכן אשריך כשאתה דן לכף זכות, ואינך שומע לשון הרע. כי האמת הנהדרת לפעמים היא נעדרת בעוונות הרבים.
יום ג'. ושמת סכין בלועיך אם בעל נפש אתה
כידוע, פסק רבינו החפץ חיים זיע''א (כלל ו סעיף ד עיין שם) שמותר לשמוע לשון הרע מאדם קשה יום שסובל הרבה וצריך לשפוך את ליבו. ואף שבתוך הדברים מזכיר שמות של אנשים ומדבר עליהם, אין בכך כלום, כי ישמע לו ויחזק את רוחו ולא יאמין. וכשמסיים לשמוע אותו יכול לומר לו שמבין אותו וכו', וכמובן לא יצדיק אותו. אלא יאמר שמבין אותו, ועל ידי זה לא יספר לאחרים כי נרגע כבר אחר ששמעו אותו, והרווח לכולם.
ויש להוסיף, שאף שבעלמא מי שמדבר על גדולי ישראל ואפילו על שלוחא דרבנן חייב נידוי (כמבואר בקידושין יב:), עם כל זה כשנפשו מרה עליו, יש להעלים עין ממנו ולדונו לכף זכות. כי הוא עם הארץ, ובמקום להשפילו ולבטל דעתו, עדיף לשתוק או להסיט את השיחה לנושא אחר.
ומצינו בפרשת שמות על שוטרי בני ישראל שצעקו על משה ואהרן (ה, כ-כא), והם שתקו ולא השיבו להם דבר. כי באמת השוטרים היו בצרה גדולה וקיבלו מכות מהמצרים (ה, יד), והיה להם קושי בשעבוד ישראל. ובאופן זה אין לדון אותם כלל, אלא לשתוק ולהתפלל עליהם בלבד.
יום ד'. להצדיק כל צד כשלעצמו
כשיש ריב בין שכנים או גבאים או חברים, ויש ביניהם טענות שונות זה על זה, ואי אפשר לברר מי הצודק ומי האשם. ובפרט כששניהם יראי ה', ועל אחת כמה וכמה כשצד אחד טוען על בעיות של חוסר יראת שמיים שיש אצל הצד השני, והשני בוכה ואומר שיש לו דמיונות וששכלו משובש שככה אומר. עצה טובה; לדבר עם כל אחד מהם בנפרד, ולתת לו הרגשה טובה שמבינים אותו ואת כאבו. וכמובן שלא להצדיקו לגמרי, אלא להוסיף ולומר לו: יתכן שאתה צודק אבל תוותר ותשכין שלום ותקדש שם שמיים וזכותך גדולה מאד. וכן לומר לצד השני, ואחר כך לעשות שלום ביניהם. וזה כעין פשרה, ופשרה עדיפא (סנהדרין ו.).
ומצינו כן בתורה הקדושה. ה' יתברך ביקש ממשה להנהיג את עם ישראל, ומשה חשש מכבודו של אהרן ואמר ''שלח נא ביד תשלח'' (שמות ד, יג). וה' יתברך אמר לו שאהרון ישמח בזה ''וראך ושמח בלבו'' (שם שם, יד). ומאידך, ה' יתברך מדבר עם אהרון בנבואה ואומר לו ''לך לקראת משה'' (שמות ד, כז), וכן היה. נמצא שה' יתברך עשה כעין שלום על ידי שדיבר עם שניהם. וכן בנדון דידן. וכמובן שלאחר מכן כשמדבר עמהם יחד עליו להתייחס לשניהם באופן שווה, אבל בנפרד יעשה כנ''ל. וכיוצא בזה בחז''ל (קידושין לא.) ''נתגרשו שניהם שוים''.
ובן חכם שומע את אביו מתלונן על אמו, ומראה לו שהוא איתו ולא נלחם עמו על כבודה, ועל ידי זה שורר שקט. וכן להיפך, בא אצל אימו והיא מדברת דברים נוראים על אביו, ומראה לה שהוא מסכים איתה, ועל ידי זה שניהם רגועים. והבן ממשיך ללמוד תורה בלי מחלוקות.
וידוע המעשה בחכם אחד שבאו לפניו לדין סנדלר שפתח חנות בצריף שהיה בחצר בית הכנסת, וכנגדו באו הגבאים של אותו בית הכנסת וטענו שבגללו יש רעש גדול. והוכיח הרב את הסנדלר ביחידות שיזהר מאד מלהרעיש, ולאחר מכן התרה בגבאים שלא יגרשו אותו משם ולא יקפחו פרנסתו של יהודי. ואז מצאו ביניהם את הפשרה ודרך המלך המתאימה לשניהם, ועל ידי זה נחה שקטה כל הארץ.
יום ה'. היסוד! שלא להחליט דבר על פי השמועה
היסוד של ''לשון הרע'' הוא שלא להחליט דברים על פי השמועה. ההחלטה מראה על אמונה בדברי הגנאי ששמע על השני. שהרי לחשוש מותר, ואם יש צורך להיזהר, מותר. אבל להחליט אסור! בכדי להחליט יש לשמוע את כל הצדדים ביישוב הדעת, ורק כשאין ספקות והכל ברור ניתן להחליט. אחרת, עדיין אסור להחליט וזה לשון הרע. למשל: ראובן בא פצוע מוכה וזב דם, וטוען ששמעון עשה לו זאת. אסור להאמין ומותר לחשוש, וצריך לשאול את שמעון מה קרה. אבל לא לומר לשמעון למה עשית כן. בכדי להינצל מלשון הרע, תהיה החלטה על ידי בית דין בלבד.
רבינו החפץ חיים זיע''א מביא בספרו שמירת הלשון (חלק שני פרק יג) שבמדרש (על הפרשה הובא ברש''י ד, ו) כתוב שמשה נענש בידו בצרעת על שאמר על עם ישראל ''והן לא יאמינו לי'' (שמות ד, א), והיה לו לומר ''פן'' לא יאמינו לי. שהרי יכול לומר שחושש שלא יקבלו את הדברים, וכשאומר ''פן'' כלול בזה שיתכן שלא הסברתי טוב את הדברים, וממילא אינו תולה את האשמה בהם ממש וזה מותר.
וכן בסוף הפרשה שאמר משה ''למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני'' (שמות ה, כב). זוהי החלטה שה' יתברך עשה רעה, והיה לו לבכות ולומר: רבונו של עולם! עם ישראל סובלים וכואב לי. אבל ''למה הרעותה'' לא מתאים לומר כן, ובודאי לא למשה רבינו. ונענש על כך שה' יתברך אמר לו ''עתה תראה'' (שמות ו, א), אבל את ארץ ישראל לא תראה, וזה עונש. שעל מה שאדם מתלונן הוא לא זוכה להנות ממנו. וכן על מה שאמר ''והן לא יאמינו לי'', גרם לעצמו שבאמת לא כולם האמינו לו, ויצאה מזה התנהגותם של קרח דתן ואבירם שחלקו על הנהגתו, וכמבואר ברבינו החפץ חיים (שם).
יום ו'. והגדת לבנך בשבת
זריזות ושמחה בערב שבת קודש, והכנה נפשית גדולה ומועילה כדי להשתלם בהשתלמות הרוחנית של שבת שהיא מעין עולם הבא. כמו בליל פסח שנאמר ''והגדת לבנך'' (שמות יג, ח), כך בליל שבת קודש יש ללמד ולהחכים את הילדים במוסר יראת שמיים ולקחים מהפרשה. מצות ההגדה כלול בה גם והגדת לאביך. כל מי שיכול להוסיף חיזוק ליראת שמיים, חייב להגיד ולשוחח בליל שבת קודש בשלחן של שבת. ורצוי לגרות את המסובים על ידי הצגת שאלות מושכות וקצת מביכוֹת על פסוקים מפורשים בפרשה וכדומה, כדי לגרות אותם להתעניין בתשובה. וכן סיפורים על צדיקים, ודברים קצרים וקולעים.
ומצינו לחז''ל במדרש רבה על הפסוק ''לא תאספון'' (שמות ה, ז), וזה לשונם ''מלמד שהיו בידם מגילות שהיו משתעשעין בהם משבת לשבת לומר שהקדוש ברוך הוא גואלן''. וכתבו המפרשים שהיו אלה דברי תורה שעסקו בהם ביום השבת. ואשרי מי שמבין זאת ומכין עצמו לשלחן שבת בדברי תורה המושכים את הלב, וגורר את כולם לדברי חכמה.