פרשת בשלח · פיצול אישיות
ומעשה באחד שבא ואמר לי שישנם כאלה שהם דו פרצופיים, שבפני הרב ובבית הכנסת מתנהגים יפה ובהתאם, ובחוץ נוהגים בליצנות וכו'. ואמרתי לו שזה לא כך, כי יש לנו יצר הרע וקורה פעמים רבות שבפני אחרים מתנהגים ברצינות יותר וביראת שמיים יותר. דו פרצופי זה כשבפני פלוני משבחו ואחרי גבו לועג עליו. כמו שאמר הנביא ירמיה ''בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו (ט, ז). ועל כל פנים המבקש חכמה יש לסייעו ולענות לו, והוא ''שואל כעניין''.
יום ד'. 'כשנגמר' ההגיון 'מתחיל' האמונה
האמונה חזקה מההגיון ומהראיה בעיניים, ועליה אין שאלות כלל ועיקר. כשרואים או כשמבינים מנסים לפעמים לשאול איך ולמה, מקוצר המשיג ועומק המושג, ואילו האמונה היא בשלמות מוחלטת. מי שמבין שאיסור לשון הרע חמור מאד, ומאמין שזה חמור יותר משלושת העבירות החמורות עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, בודאי ימנע ויזהר מלדבר לשון הרע או אבק לשון הרע. וכן במצוות, מי שמאמין בחשיבות ושלימות המצוה, יתפעל וישמח ויעשה במרץ רב ובהתלהבות את מצוות ה' יתברך, וכן בחסד ובכל עניין.
עם ישראל שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות (שמות יב, לה), וזה מכח האמונה שעוד מעט יוצאים ממצרים. וכן ''משכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם ושחטו הפסח'' (שמות יב, כא), שזו דרגה עצומה באמונה, שאף על פי שהצאן זה העבודה זרה של מצרים, מכל מקום לא פחדו לא מפרעה ולא ממצרים. זוהי אמונה באופן מעשי ביותר.
וכן בליל פסח ליל יציאת מצריים האמינו באמונה שלימה שבעוד שעות ספורות יצאו לחרות, ואפו ואכלו מצות והתלבשו כבר לדרך והיו מוכנים לגאולה, וכל זה ללא שאלות איך ומה. ואותם שמונים אחוז שלא האמינו, מתו במכת חושך, וכמו שכתוב (שמות יג, יח) ''וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצריים'' ופירש רש''י על פי המדרש שרק חמישית עלו. ומכאן שאמונה היא ללא הגיון וללא שאלות, אלא להאמין שה' גדול והוא יודע מה שהוא עושה. וזה הכל!!!
יום ה'. סיפור בהכשר הבד''צ
כאמור, אסור לספר ולקבל ''לשון הרע'' אפילו על דבר אמת. כי זה גנאי, ואסור להשפיל ולפגוע. וודאי שאם היה אותו אחד שמספרים עליו לשון הרע אחיו, לא היה מוכן לשמוע ולקבל. וכן יש לדונו לכף זכות, ולדעת שיתכן שזה שקר מוחלט. ואף שראו שעשה כן, לא ראו טוב.
ורק על ידי פסק בית דין זה אמת, מפני שבית הדין חוקרים היטב ושומעים את כל הצדדים. ומה גם שה' יתברך איתם, שהרי ''אלוקים ניצב בעדת אל בקרב אלוהים ישפוט'' (תהלים פב, א). וממילא יש להם סיעתא דשמיא מיוחדת שלא להכשל. עד שחז''ל קבעו (מכות ה: הובא ברש''י בפרשתנו) לגבי דין הזמה שמענישים עדי שקר בעונש אותו זממו להעניש את הנדון, ''כאשר זמם'' (דברים יט, יט) ולא כאשר עשה. כלומר שאם כבר גזרו בית הדין את העונש על הנדון אין מחזירים את הדין ומטילים את העונש על העדים אלא פסק בית הדין קיים. וביאר הרמב''ן (שם) שאם עשו זאת ודאי שזה מהשמיים שכיונו כך את בית הדין, ואם תבצע הזמה פגעת בבית הדין. וכן במחלוקת בית שמאי ובית הלל, אף שבית שמאי היו יותר מחודדים (יבמות יד.) עם כל זה נקבעה הלכה כבית הלל לפי שהיו ענוותנים (עירובין יג.), ובזכות הענוה הטהורה שבלבם זכו לכוון בהלכה אל האמת. וכבר נאמר ''עקב ענוה יראת ה''' (משלי כב, ד). נמצינו למדים על יראת שמיים יתירה שהיתה בבית הלל. כך שרואים אנו עד כמה קובעת היראת שמיים והסיעתא דשמיא לצידוק הדין.
וכן חז''ל אומרים (סנהדרין ז:) על הפסוקים ''דינו לבוקר משפט'' (ירמיה כא, יב), ו''אמור לחכמה אחותי את'' (משלי ז, ד). וכמו שפירש הגאון מוילנא זיע''א שה''בוקר'' רומז על בקיאות במציאות שהיתה, שיהיה ברור לדיין מה קרה בדיוק, ו''אחותי'' רומז שצריך שידע הדיין את ההלכות והדינים על בוריים כמו ההלכה הפשוטה שאחות אסורה לאחיה. ומכאן גודל חיוב הזהירות לקבל ולשמוע על מעשהו של האחר בלא בית דין, והלואי שנזכה להגיע לכך.
יום ו'. כמשוש חתן על כלה
יום שישי, שמחה וזריזות בעבודת היום. ''בואי כלה'' הכלה צריכה להרגיש שהחתן מקדיש לה תשומת לב מיוחדת, ואז יש שמחה וקירוב לבבות. השבת היא כלה, ואם מדבר שיחת חולין או ליצנות וכיוצא בזה, אין כאן תשומת לב, וכיצד הכלה תתקרב? וזה מה שגורם לאדם שלא ליהנות מקדושת השבת.