אור ברסלב

הנהגות יום יום

פרשת בלק

פרשת חקת

יום א'. נגדה נא לכל עמו

איש מסתורי שלא יודעים היכן הוא, יש לחשוש ליראת שמיים שלו. כי ירא ה' אמיתי, יודעים כולם את סדר יומו ומה מעשיו. כמו שכתב רבינו יונה בשערי תשובה (שער א אות לא בעיקר התשיעי) על הפסוק ''לתאוה יבקש נפרד'' (משלי יח, א). שבעל תאוה מסתתר תמיד ופתאום נעלם, ומדי פעם נהפך לאיש מסתורי. ואם על שבת קודש נאמר ''חמדת ימים אותו קראת'' (שחרית של שבת), על איש כזה אפשר לומר ''חמדת לילות'' עליו קראת, רחמנא ליצלן.

אמנם כשיש סגן או חבר ותיק שאפשר תמיד לשאול אותו עליו, ניחא. לכל מנהל מפעל או ראש ישיבה ראש עמותה וכיוצא בזה יש סגן וזכותו לחתום ולאשר דברים, והוא תחת מינויו של בעל העסק הראשי. ושמעתי פעם סברא בדיני ממונות, שאם הסגן או הממונה מחלק מתנות מהמנהל או מאשר דברים, ומרבה לזה וממעט לזה, אין בעיה של גזל, כי אם מינו אותו לכך הוי אומר שזה על דעת בעל העסק הראשי, וזהו בעצם כוחו של סגן. וגם בבית האשה סגנית לבעלה ודרכה אפשר לדעת היכן בעלה ומתי יחזור, וכיצד אפשר לקבוע פגישה איתו וכיוצא בזה.

ומרומז יסוד זה בפרשה שעסק הפרה נעשה על ידי אלעזר בנו של אהרון. ופירש רש''י מצוותו בסגן. כלומר משה רבינו, סגנו זה אהרון. ואהרון, סגנו זה אלעזר. ורואים שלפעמים יש מצוה שיהיה דוקא על ידי הסגן, וגם בהוראה מעשית יש כיוצא בזה, שלפעמים החכם לא אומר מה לעשות, אלא סגנו אומר בשם החכם תעשו מה שנראה לכם במקרה מסובך שכזה. ואשרי השם דרכיו ומניח סגן ועוזר ושמש ומשמש בקודש וכיוצא בזה יראים ושלמים אשר תמיד מקדשים שם שמיים, ומכניסים בצבור אהבה ואחוה שלום ורעות, ואשריהם.

יום ב'. קברות התאוה

מוֹתרות זה דבר קשה וחמור מאד. וזה נובע מהרגל מגיל קטן, או מההורים שמתרגלים לקנות הרבה ובאיכות גבוהה. ועל ידי זה נכנסים לחובות גדולים ובוכים לפני ה' יתברך, ומשיב פניהם ריקם, כי לא מגיע להם. וחייבים לרדת מהרמה הקלוקלת הזאת. והכל קצוב בראש השנה (ביצה טז.). ואסור להגזים במותרות כי יתכן שלא קצבו לו כל כך, ומסתבך ועל ידי זה אינו עובד את ה' יתברך. ולא לחינם אמר יעקב אבינו עליו השלום ''ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש'' (בראשית כח, כ). אפשר לקנות חולצה שמחירה 30-40 שקל ולא במחיר 200 שקל. ומי שיתרגל להוצאות כאלה, וחושב שכולם מסתכלים עליו, טועה. וחז''ל הביאו (סוכה נו:) ''לוקוס לוקוס! עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל''. ובדרך צחות אמרו ''לוקסוס לוקסוס'', שזה מכלה הממון וגורם חובות גדולים. ולכן אין שלום בית ואין עבודת ה', וחבל.

כששואלים על בחור למטרת נישואין, מותר לומר שהוא נוהג מידי פעם לאכול במסעדה וכיוצא בזה, או שמתלבש באופנה יוקרתית, שהמשודכת תקח את זה בחשבון לדעת מי עומד לפניה.

המפרשים (עיין ספר ראש דוד למרן החיד''א זיע''א תחלת פרשת אמור, וספר בני יששכר מאמרי חג הסכות) מקשים למה עושים בסוכות זכר לענני כבוד ולא זכר לבארה של מרים וזכר למן. ומתרצים כי מים ולחם, ה' יתברך יודע שאי אפשר לנו להתקיים בלעדיהם וזו זכותנו לבקש ולקבל, אולם ענני כבוד זה כמו מזגן ונעים וטוב, וצריך זכויות לזכות לכך, ואם מהשמיים לא נותנים סימן שלא מגיע לנו. ועל כן על אותה השפעת טובה נוספת אנו מודים לה' יתברך באופן מיוחד.

ומדוייק בברכות השחר ''שעשה לי כל צרכי'', כלומר ה' יתברך נתן לי הצרכים שלי, ומה שלא נתן, עדיין לא מגיע לי.

וכך בפרשה (במדבר כ, ב), ישראל ביקשו מים ונתקבל באהבה לפני ה' יתברך, ולא היה קפידא עליהם. ואדרבה, משה נענש שהכה את הסלע. והכלל בזה מה ומי שלא עושה חובות, אין זה מותרות. אסור להיכנס לחובות! ומאידך מה שדומה ללחם ומים, אין זה מותרות. ומה שאפשר להשיג בהישג יד, אסור לקנות מן המוכן אם זה צורך הוצאות מיוחדות, ולה' הישועה.

יום ג'. הודה ולא בוש

לפעמים מזכיר המפעל או שמש האדמו''ר או משמש בקודש של הצדיק או שרת בית הספר, דוחה מי שהגיע מסיבות שונות, או שטוען שאין זמן, או שנגמרה הרשימה וכיוצא בזה. ופתאום נשתנה העניין ויש מקום, או אישור כניסה, ואז צריך אותו מזכיר או משמש בקודש לשנות דעתו וחייב לשנות דעתו. אך עושה את זה בחוסר ברירה, בפרצופים, בעצבנות, כי חייב לומר ההיפך מהמכוון. ומעלה גדולה של אהבת ישראל צריכה להיות לו כדי לשנות דעתו בשמחה ובאהבה, ולהסכים עם השנוי שנוצר כעת. וזוהי עבודה של תקון המדות של אותו איש צבור. וכן דיין שקיבל ושמע תובע ונתבע, ולבסוף הנתבע יצא זכאי, בזמן שחשבו כולם שהתובע צודק וצריך מכאן והלאה ללמד דעת, כי צריך לפעמים לשנות דעתו בין רגע לטובת הצד השני.

ומצינו כן בפרשה (במדבר כ, ב) שעם ישראל ביקשו מים, וה' יתברך לא הקפיד עליהם, ולא עוד אלא שהקפיד על משה שהכה את הסלע. ולפי כל הפירושים שהביא אור החיים הקדוש שם יוצא שההתנהגות של משה רבינו עליו השלום לא היתה כרצון ה' יתברך. ולפירוש רש''י הקפיד וכעס עליהם, וכאילו התביעה עליו. נכון שביקשו מים ומשה נפל על פניו והתפלל, אבל עצם הדבר שה' יתברך הסכים איתם, היה צריך משה להתייחס אליהם יותר בסבר פנים יפות, ועל זה תבעו אותו מהשמיים. נכון שפרשה זו עמוקה מאד מאד ומי יעמוד בסוד ה', עם כל זה מוסר ההשכל שנוגע לנו על גודל הזהירות של בין אדם לחברו, שגם כשכבר חוזרים בנו לעשות מה שצריך בסבר פנים יפות.

ומכאן לעניין שלום בית, כשיש קפידא וצער בין בעל ואשתו או בין שני שותפים, כשטיפלו בעניין על ידי יועץ מתאים, או בורר המקובל על שניהם, צריכים אחרי זה לחזור לעצמם ולהיות טבעיים יותר ומקוריים יותר כפי רצון ה' יתברך, ואז גם בשמיים יעזרו להם יותר ויתקיים בהם הפסוק ''חדש ימינו כקדם'' (איכה ה, כא) שאמר הנביא ירמיה במגילת איכה.

יום ד'. פלס ומאזני משפט ביד ה'

להבין בעניינים שבין אדם לחברו זה לא קל. לפעמים שואלים על בחור בעניני שידוכין את חבריו ומכריו, והם לא מדייקים. למשל: בחור עם מדות רעות, ברור שצריך להיזהר ממנו. אבל לומר על בחור ''שמחזיק מעצמו'' האם זה גאוה, האם זה גנאי, יתכן שזוהי מעלה בגדר ''ויגבה לבו בדרכי ה''' (דברי הימים ב ז, ו) הנאמר על יהושפט מלך יהודה כידוע (כתובות קג:). משה רבינו היה עניו מכל אדם, ואין הכוונה שחשב עצמו לכלום, שהרי בודאי ידע שהוא גדול הדור ואבי הנביאים, אלא שהשתמש עם זה רק לטובה, כלומר כיבד והעריך את כולם וביטל עצמו ולא הקפיד. אבל כשהגיע כבוד שמיים הוא היה נלחם מלחמת ה', כמו עם קורח, וכמו ששבר את הלוחות כי עשו את העגל, ועיין רש''י (סוף פרשת וזאת הברכה) שזהו מתוקף הענוה שלו. כלומר מאחר שהפסוק משבחו על ששבר את הלוחות נמצא שמה שהיה עניו גדול מאין כמוהו זה בגשמיות, אבל ברוחניות זה שבחו וגדולתו שעם כל הענוה שיבר את הלוחות, כזו קנאת ה'.

ומה שאמרו בגמרא (ראש השנה יז.) ''משים עצמו כמי שאינו'', הכוונה שלא מקפיד ומלא בסבלנות וכבוד לכולם, אבל בודאי שיודע את ערכו. נמצא שמושג כזה של מחזיק מעצמו, אין זה גנאי!

לפעמים מתרגל מאן דהוא מבית אביו בלבוש מכובד יותר, ולאכול בעדינות יותר, עם סכו''ם ופה סגור, ואין זה אומר שהוא גס רוח חס ושלום, אלא דרך אכילה שהורגל בה. וכן בשאר מעלות וחסרונות של האדם צריך חכמה גדולה לדעת ולהבחין באמת, כמו שכתוב ''כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב'' (שמואל א טז, ז).

וכל זה מרומז בכך שאמר משה רבינו לאדום בפרשתנו, ''וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים'' (במדבר כ, טז), ופירש רש''י זה משה. וה' יתברך לימד את משה שלפעמים צריך להעריך לדבר בלשון מכובדת והערכה עצמית גדולה כדי לשמור על רושם מתאים בפני השני. כמאמר חז''ל (סוטה מט:) ''לא תתני ענוה דאיכא אנא''.

וכן כשמדבר בטלפון או במכתב יכול כמובן לזהות את עצמו בתואר שיש לו כדי לבאר ולהבין ולהתייחס לדברים כפי מה שצריך. והיסוד בחיי היום יום הוא, שיהיה מדות טובות והכנעה ועם כל זה לא להנזק. לדעת תמיד לדבר בהכנעה, אך לא להכנע.

יום ה'. צריך שיחלה עצמו עליו

הפסוק בתורה בפרשת קדושים ''לא תעמד על דם רעך'' (ויקרא יט, טז), כפשוטו להציל עד כמה שאפשר ולמנוע שפיכת דם. והבורח ואינו מציל כאילו הוא הרגו. ונראה שיש כאן כוונה נוספת להתפלל לה' יתברך על חולים במצב קשה או תאונת דרכים קשה ואין בידו להושיע, אבל יש בידו להתפלל, ולמה יחשה? ויתכן שהתפילה תעזור ותסייע עוד לפני הטיפולים של מד''א וזק''א וחבריהם. ומצינו בתורה (בראשית כא, יז) על אברהם אבינו עליו השלום שהתפלל על אבימלך גם לאחר שגנב את אשתו, ועשה בזה קידוש השם גדול. וזוהי דרגה גבוהה של אהבת ישראל, לא רק לסלוח למי שפגע בך, אלא גם לעזור לו ולהתפלל עליו שיהיה לו טוב.

וכן מצינו בפרשה שבאו בני ישראל לאחר שסבלו מהנחשים, וביקשו סליחה ממשה רבינו שדיברו נגדו. ''ויתפלל משה בעד העם'' (במדבר כא, ז), כלומר לא רק שסלח להם אלא גם התאמץ בתפילה שיהיה להם טוב. ויש דרגה גבוהה עוד יותר, שאפילו לא באו לבקש סליחה ועדיין מקשים ערפם, והוא גם מוחל להם וגם מתפלל להצלחתם, וכשאומר ''רופא חולי עמו ישראל'' (שמונה עשרה), או ברכת ''גואל ישראל'' (שם), מכוון גם עליהם, כי עמו ישראל בודאי שכולל גם אותם.

ויש עוד הנהגה להתפלל גם על הרשעים בגהינם, ויש מכוונים כן באמירת ''יהא שלמא רבא'' כמודפס בסידורים. אבל יתכן שאין לנו חובה לדאוג למתים, עדיף להתרכז במחשבה ולהציל באופן מעשי ולהתפלל בכוונת הלב על עמך ישראל, וזוהי חובתנו התמידית לעזור ולסייע ולהציל בגשמיות וברוחניות. ולא מצינו שיש חובה לדאוג למתים, רק שיש חובה שלא להוציא שם רע על המתים (כמבואר באורח חיים סימן תרו סעיף ג). וגם זה באופן שאותו אדם שמת לא הסית ולא הדיח אחרים מדרך הדת והיראה. אבל במסית ומדיח, מצוה לרודפם בחייהם ובמותם, ולדונם לכף חובה, ועליהם נאמר (משלי י, ז) ''שם רשעים ירקב''. ועיין במסכת יומא (לח:) מה שאמרו בזה, עיין שם.

גם נראה, שאדרבה לא כדאי לפרסם עניין זה כלל שאפשר להתפלל על המתים ולהצילם מגהינם, וגם לא תקון לנפטרים. כי זה יכול לגרום בעקיפין שלא יהיה לעמי הארץ פחד מיום הדין, שיכולים לחשוב שעל ידי שיתן סכום כסף לתיקון, יוציאו אותו ישר מגהינם לגן עדן. ולפרסם דברים כאלה זוהי טעות חמורה המשפיעה על עמי הארץ שלא תהיה עליהם אימת הדין. ובודאי שתיקון זה אינו כפשוטו, ויש להשפיע עליהם ולהפחידם מאימת הדין. וכמה רבינו החפץ חיים זיע''א היה מצטער שבדור האחרון ממעטים לדבר על עונש גהינם. והיסוד של הקדיש שאומרים לעילוי נשמה, בעוונות הרבים כמה אנשים נכשלים בזה וחושבים שהקדיש עיקר, ואינם שומרים שבת וקיום מצוות רחוק מהם. ורבינו הגאון רבי יוסף חיים בספרו בן איש חי (פרשת ויגש שנה ראשונה סעיף טז) התמרמר על זה שאותם האנשים בדורו חושבים שהעיקר אמירת קדיש, רחמנא ליצלן מהאי שבשתא. ואנחנו קמנו ונתעודד לקיים את הפסוק ''לא תעמד על דם רעך'' (ויקרא יט, טז), כפשוטו וכמדרשו ברוחניות וגשמיות, ולה' הישועה.

יום ו'. שבת קדש בלתי לה' לבדו

ערב שבת קודש להיות זריז וזהיר בהכנות לשבת קודש, ולצפות להשתלמות רוחנית כל רגע.

ונראה שכמו שבבית מלון יש מצוה גדולה וזהירות רבה לשמור על הצניעות, הן בקדושה הן בחדר האוכל אם אוכלים יחד, וחייב לבטל מעצמו את יצר הסקרנות שלא להביט אנה ואנה. כך בשבת קודש, חוץ מהעניין שיש להזהר ולכוון להתקדש בקדושת השבת וזה עוזר מאד להשתלמות, עוד בה שעל ידי שהוא מסיר אוזניו ועיניו מכל מיני מפריעים למיניהם, הרי זה עוזר לעצמו להגיע להשתלמות עם הכוונה הדרושה.

והתעלות זאת יכולה להיות גם בשלחן שבת בצורה שקטה ובלי פרסום. וראשית יזהר שלא לתת למאן דהוא להכניס פוליטיקה או עניני חוץ לשלחן שבת. ועוד צריך לזרוק מידי פעם הערה או קושיה או שבח לחתן ולכלה אם זה בשבת חתן, או סתם מלה טובה לבעל הבית שהוא מתארח אצלו. ועל ידי זה מסתבר שהאוירה תתרומם ותתעלה, ותהיה תועלת מרובה לכל המשתתפים בסעודה. ושלחן שבת נהפך להיות כעין סמינר לחיזוק, וזוהי המטרה הנכונה בשבת קודש.

תוכן העניינים

הנהגות יום יום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה