אור ברסלב
הנהגות יום יום פרשת בהעלותך

הנהגות יום יום

פרשת בהעלותך

פרשת נשא

יום א'. הפליה מותרת

יש להיזהר מאד לשבח את כולם ולתת מתנות לכולם, למנוע קנאה ותחרות. ובפרט בילדים, שלא יהיה כמו יעקב אבינו שנתן כתונת פסים ליוסף וגרם לקנאת שאר האחים (ועיין שבת י:). ומאידך, תפקיד צריך לתת לכל אחד כפי כוחו וכפי חכמתו, שלא לגרום נזק והפסד חס ושלום.

ומצינו בפרשה על בני קהת שתפקידם חשוב ביותר ושל בני גרשון פחות, ואין כאן קנאה. כי תפקיד תלוי בכישורים, בזכויות, ביראת שמיים. אבל בשבחים וכבוד כולם שוים. ומצינו גם בש''ס (כתובות קג:) על רבינו הקדוש בשעת מיתתו, שחילק תפקידים לבניו ותלמידיו כפי כוחם וכפי הזמן העומד לרשותם. ורק על ידי זה יש תועלת לכולם.

יום ב'. חלוקת תפקידים

אחד היסודות החשובים שעוזרים לשלום בית, זה הבנה הדדית בין בני הזוג. וגם הילדים שרואים שבין ההורים אין מחלוקת, ואז הערה מאבא או מאמא זו הערה משניהם יחד, וכך יש עליהם יראת שמיים. ונתן להגיע לכך על ידי חלוקת תפקידים, האשה בענייני הבית והאיש בעניינים הרוחניים. ולפעמים צריך להעביר את תיק החינוך לאשה, כי היא חכמה ופיקחת ומדברת בנחת וכו'. והעיקר שידע כל אחד את מקומו ותפקידו, ואז זה משלים את זה. וכן בקהילה, או בבית הכנסת, גבאים בתפקידם, חזן בתפילה, צבור המתפללים בשתיקתם בתפילה, וכן על זה הדרך.

ומרומז בפסוק ''איש איש על עבודתו ואל משאו'' (במדבר ד, יט). כלומר כל אחד והתפקיד שלו, ואז אחד מסייע לשני ואחד מחכים את השני ומועיל עבורו. ובש''ס (ערכין יא:) אמרו משורר ששיער בשל חברו [=כלומר לוי שתפקידו לשיר בבית המקדש ששימש בתפקיד שמירת השערים במקדש במקום לשיר] חייב מיתה בידי שמיים, עיין שם. ומכאן גודל הזהירות המתבקשת והתועלת הנובעת מכך.

יום ג'. ביעור חמץ רוחני

כל מה שמיותר בבית, לא שימושי, לא מועיל, ולא עוזר, אלא סתם תופס מקום, עדיף לזרוק או לתרום או למכור. בית צריך לראות בו מקום שמביא תועלת ושימוש מתאים לצורכי הגוף והנפש. לפעמים משאירים עד פסח וזורקים, ולפעמים ממשיכים להצניע. אם יש מחסן מתאים לדברים שיתכן שיועילו פעם, אפשר להטמין שם. אחרת, להשמיד ולבער ולקיים בערתי הנזק מן הבית.

וכן דברים טמאים ומסיתים על אחת כמה וכמה שיש לבערם מן הבית.

ומצינו בפרשה ''וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש'' (במדבר ה, ב). אם טומאה גשמית שטהרתה גשמית במקוה יש לסלק מן הבית, על אחת כמה וכמה שיש לסלק מן הבית טומאה רוחנית שאין לה טהרה לעולם ''ובערת הרע מקרבך'' (דברים יג, ו). וכן דעות שונות ומשובשות ובפרט מחשבות אסורות, יש לבער לגמרי מהראש, ולהיות מיושב וחושב לטובה ושמח בעצמו ומנצל את זמנו לתורה ויראת שמיים, ואשריו.

יום ד'. חשד ובירור עד למסקנה

החושד בכשרים לוקה בגופו (שבת צז.). וגם בלב אסור לחשוב ולחשוש, כמו שמשמע מרבינו החפץ חיים זיע''א (עיין כלל ד סעיף ג). ומאידך כמו שמותר לספר לשון הרע כשיש תועלת, כך מותר לחשוד כשיש תועלת וחוששים מן הבאות. ועל ידי האזהרה, רגועים ולא חוששים. ולא לחינם אמרו חז''ל (מסכת דרך ארץ רבה פרק ה) כבדהו וחשדהו, עיין שם. וגדולי התורה וראשי ישיבות תמיד חושדים וחוששים ומגיבים בהתאם, מחשש שלא תצא תקלה חס ושלום, וזוהי תועלת לשמה.

ובזה מובן למה כשהוכיח משה רבינו את בני גד ובני ראובן (במדבר לב) והשיבו לו, לא התנצל על דבריו, כי זהו תפקידו לחשוד ולהזהיר. ומה גם שעדיין לא ידוע אם יעשו את מה שאמרו, וחיכה לראות כיצד יתנהגו. ולכן ציוה את יהושע שתמיד יעקוב אחריהם לראות מה קורה איתם. אבל מרים הנביאה שדיברה במשה ללא תועלת נענשה (במדבר יב). וכן סוטה שהשפילו אותה במחיקת שם שמיים ופריעת ראש ובגדים ושתיית מי המרים, כשלא צבתה ולא נפלה סימן שהיא כשרה, ולכן יתקיים בה ''ונקתה ונזרעה זרע'' (במדבר ה, כח), שנושעת בכל המצטרך לה כמבואר בחז''ל (ברכות לא:).

כשאומרים ''מרן שליט''א חזר בו'' או ''הרב פלוני שינה דעתו'', אין זה גנאי חס ושלום, אלא אדרבה, זוהי מעלה שכעת הבין העניין טוב יותר. ואם זה היה בענינים מעשיים ציבוריים, אף ששינה דעתו אין זה לשון הרע מה ששמע עד עכשיו, אלא בירורים כיצד להתנהג, ולה' הישועה.

יום ה'. נזירות בזמן הזה

כיום, אין דיני נזיר. ופסק הרמב''ם בהלכות נזירות (סוף פרק ב וסוף פרק י) שלא לנדור בנזיר, שאין בית המקדש ואי אפשר להביא קרבנות, ויהיה נזיר לעולם או שיחכה למשיח ואז יביא קרבנות. ונראה עם כל זה, שיש נזירות גם בזמן הזה. כמו שמירת העיניים, התגברות בקדושה, ענוה טהורה, מתן בסתר. וזה קשה הרבה יותר מנזירות. נכון שנזיר מתגבר על תאות היין ועל היופי החיצוני ולזה מגדל שיער, אבל תאוות קשות של עריות ומדות רעות, המתגבר עליהם זוהי נזירות אמיתית ונכונה גם בזמן הזה.

יום ו'. שבת עונג ושמחה

צריך להיות זהיר וזריז בהכנות לשבת קודש, ולהיות שמח שמגיע כעת להשתלמות רוחנית גבוהה. ששבת מעין עולם הבא (ברכות נז:).

ובפרשתנו בפסוק ''וביום שמחתכם'' (במדבר י, י) דרשו בספרי (שם פיסקא מ) אלו השבתות. נמצא שגם בשבת קודש יש מצות שמחה. וכן כתב בעל הטורים (שם). וכן בתפילה ''ישמחו במלכותך'', משמע שיש שמחה בשבת. ומאידך שבת מצטרפת לשבעה שיושבים על המת ואינה מבטלת, מה שאין כן יום טוב שמבטל כי יש בו מצות שמחה (כמבואר בתוס' מועד קטן כג:). נמצא שזו מחלוקת אם יש מצות שמחה בשבת (ומרן שליט''א האריך בזה ביביע אומר חלק ד עמ' קד עיין שם).

ונראה שיסוד המחלוקת תלוי בזה שלדעת השלחן ערוך שמותר בשבת קודש לדבר דברים בטלים וכן ללמוד חכמות כפי הצורך, נמצא שהעיקר זה עונג ובזה יש לו עונג ומותר. אבל למי שסובר רק תורה ותשבחות ותפילות לה' יתברך בשבת קודש ושום דיבור אחר אסור כמבואר בזוהר הקדוש, והובא בהנהגות לשבת (עמ' צו.), נמצא ששיחת חולין אסורה לגמרי. וזה קשור לטעם שיש שמחה בשבת, כי השמחה היא גבוהה הרבה יותר מעונג וממלאת את כל כולו של האדם. וכי מי ששמח בחופת בנו יחידו מסוגל לשמוע פוליטיקה באותו רגע או לפטפט עם חבריו? הרי כל כולו שמח ומסור לאירוע המכובד. ועל אחת כמה וכמה שבת קודש שהיא מיוחדת שהעולם כולו מקנא בנו על שזכינו. וממילא שבת קודש מיוחדת אך ורק לתפילות, תהלים, תשבחות ותורה בלבד. ואשרי מי שמבין כך ומתנהג בהתאם.

תוכן העניינים

הנהגות יום יום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה