אור ברסלב
הנהגות יום יום פרשת אחרי מות וקדושים

הנהגות יום יום

פרשת אחרי מות וקדושים

פרשת תזריע ומצורע

יום א'. תועלת הצלה

מותר לספר לשון הרע להציל עשוק מיד עושקו, כמו שפסק רבינו החפץ חיים זיע''א (חלק ח כלל י סעיף ד). וגם רכילות מותרת כשרואה שמאן דהוא בחוצפה ובעזות מנסה להשתלט על ארגון או על עניין מסויים שלא על פי דעת התורה הקדושה, ונותן חיתתו על כולם או על איש מהמתעסקים בדבר, שמותר לספר ולהפעיל כדי לבטל את הקלקול הזה. אבל כשאין תועלת, כגון שזה היה באופן חד פעמי וכיוצא בזה, אסור לספר לאחרים ואסור לגרום מחלוקת. ויש להאמין שהכל מהשמיים, וה' יתברך שולט עלינו, ולקבל את זה בהתאם.

וזה מרומז בפסוק בפרשה ''אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן'' (ויקרא יג, ב), כלומר תבוא לכהן לבדוק ולדעת למה ה' יתברך עשה לך כן. והדברים נוראים! להבין שמחלות עור למיניהן תלויים בעוונות שלנו. וכן זבובים המזיקים זה מהשמיים, וכן פחד וחלומות קשים וכל מיני מרעין בישין. כי ה' יתברך הוא השולט על גופנו, והוא קובע הכל.

היום תאמצנו

ואשרי מי שמבין ומגיב בהתאם, ויודע להתפלל. כמו שאמר רבינו החפץ חיים זיע''א בספרו על התורה (ריש פרשת משפטים) שאם קיבל אגרוף בפניו אפילו במזיד, זה מהשמיים. וכן כל מיני טרדות שיש על האדם לעשות היום ואינו יודע מאיפה להתחיל, ויש לו הרגשה קשה ועומד בפני יאוש שלא מדעת, עליו לדעת שמהשמיים הם כל אותם טרדות שיש לו באותו יום. ויחשוב על הפסוק ''זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו'' (תהלים קיח, כד), כי אחרים רחמנא ליצלן נכנסים ''היום'' לבית העלמין, והוא נכנס 'רק' לקצת טרדות ובילבולים מה' יתברך, שהוא השולט עלינו ועושה לטובתנו.

יום ב'. איזהו קמצן

רבי ישראל סלנטר זיע''א היה אומר: 'קמצן' הוא מי שלא מוציא כשצריך, 'פזרן' הוא מי שמוציא כשלא צריך. כי העיקר להקל ולחיות טוב כדי לעבוד את ה'. מה שעוזר ומסייע ויש באפשרותך להחזיקו, תשתמש בו ותקל מעליך. ומאידך מה שלא מועיל, אל תקח ואל תעשה. כמו להרבות באוכל הרי זה מזיק, אל תקח ואל תאכל. להביא הביתה ספר או חוברת או מכשיר מסויים שמצאת, נכון שזה שוה משהו, אבל אם לך אין שימוש אל תיגע בו. כי לך אין בו תועלת וזוהי חסכנות שנובעת מקמצנות וממחשבה שאפשר לעשות מזה כסף, ולפעמים זה נתקע בבית או בחצר כמה שנים סתם ללא תועלת עד שזורקים אותו בערב פסח. רק מה שצריך ועוזר ומסייע ומיקל בעבודת ה' לפזר עליו ולא לחסוך, כי הוא חשוב ומועיל.

ומצינו בפרשה שכשהכהן אומר על בית שיש בו נגע צרעת שהוא טמא, אז כל הריהוט והכלים נטמאים. אלא שלכל הכלים יש תקנה בטבילה, חוץ מכלי חרס שאין להם טהרה. ולכן כתוב בתורה ''ופינו את הבית'' (ויקרא יד, לו) קודם שיבוא הכהן, שלא יאמר ''טמא'' ואז יהיה הפסד לאותם כלים. ומכאן שהתורה חסה על ממונם של ישראל, ויש להיזהר בזה מאד.

ומכאן על תלבושת וחליפה וכיוצא בזה, שלא לבזבז כסף רב ולעשות חובות סתם אם אפשר בפחות. וכמו שכתב המסילת ישרים (פרק יג) ''שלא ללבוש בגדי פאר''. וזהו פסק הרמב''ם (פרק ה מהלכות דעות הלכה ט) מלבוש תלמיד חכם מלבוש נאה נקי... ולא ילבש לא מלבוש מלכים... ולא מלבוש עניים... אלא בגדים בינוניים נאים''. וכן בכל פרט ופרט, החכם עיניו בראשו כיצד להתנהג כדי להקל ולעבוד את ה' יתברך בנחת ולא בצער.

יום ג'. אהבת ישראל

ו' אייר תשס''ד, (יום העצמאות למניינם).

יש לשנן היטב ולחזק את העוצמה של היהדות מכל הכיוונים. מצד אחד אהבת ישראל, חובה קדושה לכל יהודי בכל מצב ובכל זמן, וזה בגדר חוק מבורא עולם. וצריך לקרב ולעזור עד כמה שאפשר לכל אחד ואחד. ומי שעושה ריב מחלוקת וכיוצא בזה מפסיד הרבה, כי גורם על ידי זה לדיבורי לשון הרע רכילות ומחלוקת. משל למה הדבר דומה, למי שנפגע מחברו על עניין מסויים ובכעסו מחלל שבת או נכשל בכשרות וכיוצא בזה, שאין קשר בין הדברים וטעותו חמורה. כך הכועס או עושה מחלוקת כשנפגע, זו עבירה גדולה מאד וחמורה כל כך, ואין לה קשר לבעיה שיש לו עם חברו או שכנו. כי אהבת ישראל זה חוק! ולכן גם זה נקרא שנאת חינם, כי שנאה זו בחינם באה ואינה קשורה לבעיה שלהם שניתן לפתור אותה אצל החכם.

שנאת המסיתים

אבל המסיתים ושונאי ה' שהשפיעו על אחרים נגד הדת מצוה לשנוא אותם ולדונם לכף חובה. וכך יש להתייחס לציונות המזוייפת שבודאי אינם מנהיגים את העם. המדינה שלנו ולא שלהם, והקופה שלנו ולא שלהם. והם גוזלים את הרש, ועושים חוקים נגד המוסר והשכל. וברור שמכיון שבזכות התורה בלבד העולם קיים, הרי שהתורה, היא ורק היא שומרת על עם ישראל וחיילי ישראל. וממילא נמשיך בדרך התורה והיראה ונזכה בקרוב לגאולה השלימה, אמן ואמן.

יום ד'. 'חכמת' המסכן בזויה

אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות (סוטה ג.). לפעמים בגלל תאוה של רגע אחד יורדים למ''ט שערי טומאה, רחמנא ליצלן. ממש טפשות! ואין שכל בזמן התאוה. נמצא שעבירה זוהי שטות ושגעון.

ונראה שעוון לשון הרע זה שגעון חמור יותר שאין כמוהו, כי אין תאוה לכך ולא הנאה ולא כלום. ולכן פסק רבינו החפץ חיים זיע''א (חלק ח לאוין ה) שהמספר לשון הרע נכשל גם בגאוה, שחושב עצמו יותר מאחרים שהרי מדבר עליהם, וכן נכשל בחילול השם כי עושה דבר שאין בו הנאה וזהו שגעון כפול, רחמנא ליצלן. ובתוך שגעון זה שהוא מספר לשון הרע, נכשל גם שמתערב בנושא ובעניין שלא קשור אליו כלל ועיקר. וגם מעולם לא ידע את האמת, כי את המציאות המדוייקת גם לקרובים קשה לדייק, מי נגד מי ומי הרע פחות והרע יותר. ולכן כשאין תועלת ממש תברח מלספר ואפילו מלהסתכל.

ומצינו בפרשה על עניין המצורע שכתבה התורה ''ואם דל הוא ואין ידו משגת'' (ויקרא יד, כא), כלומר אם בעל לשון הרע שנהיה מצורע הוא דל עני ואביון ואין לו אפשרות להביא קרבנות, אז יביא תורים ובני יונה. וזה פלא! כל כולו עני ואביון, ומה לו לדבר על אחרים. איזו רוח שטות נכנסה בו, ושגעון גדול. גם עני, וגם מדבר על בן אדם ללא תועלת, ומוציא שם רע ומקלקל וגורם מחלוקת חילול השם רכילות קנאה ושנאה. היש לך שוטה גדול מזה? ועדיין הוא דל. ומכאן עד כמה עמוק ומסובך הרגיל לספר או לשמוע לשון הרע, ואשרי הנזהר.

יום ה'. נאמנים פצעי אוהב

מי שמקבל עונש מהשמיים בגלל עוונות שעשה, אין מה להצטער ולבכות עליו, כי זה התיקון שלו וזה מכפר עליו. ויש לדעת ולהבין, צער ויסורים ומחסומים ודברים שמגבילים את האדם וסובל מכך, כל זה מהשמיים לטובתו ולכפרת עוונותיו. כמו שכתוב ''ואתה צדיק על כל הבא עלינו כי אמת עשית ואנחנו הרשענו'' (נחמיה ט, לג).

ובפרשה מסופר על מי שלוקה בנגע צרעת שצועק ברחוב, ''וטמא טמא יקרא'' (ויקרא יג, מה). וכשרואים אותו אין מה להצטער, אלא לברך את ה' שמעניש אותו בעולם הזה כי זהו תיקונו. וזה דומה לדג שמכים אותו ומת וחותכים ממנו ומבשלים לכבוד שבת קודש, שזהו לתיקונו. ומרן שליט''א ביביע אומר (חלק יוד עמ' תפג) התיר להלשין למלכות על מי שחטא בעוון מסויים שמסכן את הציבור ועל ידי זה יהיה במאסר עולם עד מיתתו, מפני שמזיק ומסוכן לצבור, ועליו אין להצטער.

ומכאן יש ללמוד גם למי שסובל כפי השגחת ה' יתברך עליו, שעליו לקבל באהבה ולהצדיק את הדין, כי עצם זה שבעיותיו הן מה' יתברך ומבין וחושב כן, זה עצמו דרגה גבוהה באמונה.

יום ו'. שבת לה'

''והיה ביום הששי'' (שמות טז, ה). להיות שמח וזריז בהכנות לשבת קודש. שבת זהו יום מיוחד ששייך לה' יתברך, וכולנו אורחים לפניו ביום זה. וה' יתברך לא מרשה לנו להתעסק בשבת קודש בדברים אחרים. ואפילו במצוות אחרות אין להתעסק, פרט ללימוד התורה כפשוטו ממש.

ולכן כתוב בפרשה ''את שבתותי תשמורו'' (ויקרא יט, ל), ודרשו חז''ל (עיין יבמות ו. ושבועות טו:) שאפילו בית המקדש לא דוחה שבת ויום טוב. וכאילו למדונו שבשבת קודש אין לעסוק אפילו במצוות אחרות, רק תורה! כי לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בתורה (ירושלמי שבת פרק טו הלכה ג). ואם כן יש לשאול איך אפשר בשבת קודש לאכול ולישון, הרי זה נוגד את מטרת השבת? אלא שלכן ה' יתברך הפך את זה למצוה. מצוה לסעוד בשבת ומצוה לישון וכן קצת מותר לפטפט. אבל שאר הזמן רק תורה, ותורה בלבד. וזהו לשון הפסוק ''שבתותי'' כלומר שבת שלי, של ה' יתברך, ואסור ליגע בה כלל ועיקר, ואשרי המבין זאת.

תוכן העניינים

הנהגות יום יום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה