אור ברסלב
הנהגות אמונה מעשית פרק י"ד - מעלות בעל האמונה

הנהגות אמונה מעשית

פרק י"ד - מעלות בעל האמונה

פרק י"ג - תורה וזיכוי הרבים

בו יבואר הזכות והמעלה לה זוכה מי שקנה בנפשו את מצוות האמונה בקניין שלם

א. מצוות האמונה היא מצווה מיוחדת מאוד ואין כמותה בעולם! שמלבד זאת שהיא היסוד לכל התורה כולה וכל רגע ורגע שמאמין בה' יתברך מקיים מצווה מהתורה, זוכה האדם על ידה לדברים הרבה ברוחניות ובגשמיות.

שאלה: מה נלמד מהפסוק: “וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד)?

תשובה: מפסוק זה למדים שיש לבעל אמונה כח חזק מאוד המסוגל להתגבר על קשיים ולפתור בעיות ולסלק מידות רעות. וכל כך למה? כי מי שמתחזק באמונה ומרגיש תמיד “אין עוד מלבדו" (דברים ד, לה) והכל בידי ה' יתברך בלבד, מבין שאת הכל ה' עשה, וה' הרי עושה רק טוב ואין סיבה לכעוס. וזוכה על ידי זה להתגבר על הכעס, הקנאה, התאווה והמחלוקת וכל המידות הרעות.

וכן, זוכה בעל אמונה לשלום בית בקלות, כי כשמאמין באמונה שלימה שה' יתברך קישר בינו לבין רעייתו, הפגיש אותם וחיתן אותם, זה מביא לו כח להתגבר על ההפרעות ועל הקשיים בחיי היום יום.

וכמו כן, האמונה החזקה בה' יתברך עוזרת לאשה להיות צנועה מאוד כשיוצאת לרחוב, כי כיוון שמאמינה בה' יתברך שהכל ממנו, ממילא לא יתכן להרוויח ממה שלובשים בגד האסור על פי ההלכה ושהוא נגד רצון ה', ומקבלים כח משמים לחיות באמונה כמו הנביא חבקוק.

ולפי זה, הפשט בפסוק "וצדיק באמונתו יחיה", הכוונה, על ידי האמונה יש לצדיק חיים טובים ומאושרים, ויהי רצון שיקויים בכולנו “וצדיק באמונתו יחיה" (ועיין מכות כד.).

ב. האמונה והקשר עם ה' יתברך מסייעים לאדם לסבול פחות מהיסורים, וזו הסיבה שהבהמה סובלת יותר מאשר האדם, שהרי לה אין דעת להאמין שהכל מה' יתברך.

שאלה: כאשר אדם ובהמה סובלים אותו סבל במדויק, למי קשה יותר?

תשובה: לבהמה קשה יותר, כי לאדם יש אמונה ויודע ומבין ומאמין שהכל משמים ולטובה ויש לו קשר עם ה' יתברך, וזה מה שעוזר לו להתגבר. מה שאין כן בהמה שאין לה דעת, ולכן הסבל שלה קשה הרבה יותר (יבי"א ח"ט עמ' מט).

ומכאן נלמד, שמי שאין לו אמונה ומתנהג וחי כמו בהמה, סובל מהיסורים והבעיות, וכל מה שעובר עליו קשה לו במאוד, ואשרינו שלא שם חלקינו כהם.

ג. אהבת ה' יתברך באמת, הנובעת ממחשבה חיובית שה' יתברך מחייה אותנו ומנשים אותנו כל רגע ורגע ונותן לנו כח לעשות חיל במצוות, יש בכוחה לסלק נסיונות גדולים ככל שיהיו. וכשם שבן זכר שבא לעולם בא עם כיכרו בידו היינו פרנסתו, כך ניסיון שבא לעולם בא עם הכח להתגבר בידו.

שאלה: מהו הכח המיוחד שצריך האדם בכדי להתגבר על כל הניסיונות שעוברים עליו משמים?

תשובה: מפורש בתורה (דברים יג, ד) שכאשר קם נביא או חולם חלום, ועושה אות ומופת נגד האמונה, אסור לשמוע אליו וחייבים להורגו, ואם תשאל כיצד מאשר ה' יתברך את האות או המופת? לזה מפורש בפסוק: “כי מנסה ה' אלוקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה' אלוקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם" (שם), עיין שם.

ומכאן שמצוות אהבת ה' יתברך באמת, בכוחה להתמודד עם ניסיון גדול שכזה. והיאך מגיע האדם לאהבה כזאת ממש להיות חולה אהבה על ה' יתברך? על ידי שחושב ומרגיש שכל רגע ורגע ה' יתברך מחייה אותו, ומנשים אותו, ונותן לו כל צרכיו, ולא עוד אלא מזכהו לקיים מצוות, ועל ידי כך מגיע לאהבת ה' יתברך.

וכאשר זוכה להיות חולה אהבה על ה', אזי שום אותות ומופתים או סיפורים לא מזיזים לו כלל וכלל, "ועל כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י, יב), ויש בזה כבוד שמים גדול מאוד. ומכאן לניסיונות בחיי היום יום, על ידי שמעמיק לחשוב על אהבת ה' יתברך מקבל כח חזק לעמוד כנגד הכל ולהצליח.

ועוד, מאחר שה' יתברך הוא זה שמביא את הניסיונות, ממילא הוא גם זה שמביא כח להתגבר עליהם, לא כמו נזיר שקיבל נזירות על פי דעתו, שקשה לו יותר, כיוון שזה בא ממנו (כלי יקר במדבר ו, יא), אבל במה שנצטווינו מאת ה' יתברך יש בו כח מיוחד משמים לאוהבי ה' יתברך להתגבר על הקשיים שבהם.

ושמעתי רמז יפה על הפסוק בתהלים (קמז, טז) “הנותן שלג כצמר כפור כאפר יפזר", דהיינו שה' יתברך נותן לאדם שלג כפור וקור ככמות הצמר שיש לו כדי להתכסות ולהגן בעדו, וככמות האפר שיש לו בתנור שמסיק ומחמם ביתו, ולא ביותר מכך. והיינו שה' יתברך נותן לאדם ניסיון וכוחו בצידו בכדי לעמוד בו.

כל קושי זה ניסיון, וכל ניסיון נובע מאהבת ה' להגדיל הזכויות ולסלק הדינים. וכל ניסיון מביא איתו כח מה' יתברך להתגבר, ותפקידנו לחשוב שבעזרת ה' יתברך נוכל להתגבר ולנצח ולקדש שם שמים. כשם שבן זכר בא לעולם, בא עם ככרו בידו (נדה לא:) דהיינו עם פרנסתו, כך ניסיון שבא לעולם בא עם כח לנצחו בידו.

ד. כאשר האמונה היא חזקה בלב האדם, בכוחה לרפא את הנפש והגוף גם יחד. ונמצא שעל אף כל הצרות העוברות על האדם, יכול הוא על ידי האמונה לחיות את כל חייו חיים בריאים ומאושרים כפי רצון השם.

שאלה: נאמר בתורה (בראשית כג, א) “שני חיי שרה", ופירש רש"י כולן שווין לטובה. ויש לשאול כיצד זכתה שרה לכך?

תשובה: באמת, שרה אימנו אף שהיו לה הרבה צרות, שהרי היתה שותפה נאמנה בכל הניסיונות של אברהם אבינו ע"ה, בין בניסיון טלטולי הדרך שהם קשים לאשה מאוד, ובין בניסיון הרעב שבעקבותיו ירדו למצרים, ופרעה לקח אותה, ובנס ניצלה. ואחר כך כיוצא בזה עם אבימלך, ובפרט שלא ילדה עד גיל תשעים שנה, שזה הדבר הקשה ביותר לאשה, וכאמור ברחל: “הבה לי בנים, ואם אין מתה אנכי" (שם ל, א), וחז"ל למדו מכאן שמי שאין לו בנים חשוב כמת (עיין נדרים סד:).

עם כל זה נאמר עליה שכל חייה היו שווים לטובה, והטעם לכך, משום שהיה לה אמונה חזקה מאוד בנפשה, והנפש מרפאת את הגוף, וכאשר האמונה חזקה מאוד, הרי זה בוודאי מועיל ומחזק לנפש ולגוף, ולכן כולן שווין לטובה.

וכן בתהלים (נז, ח) “נכון לבי אלוקים, נכון לבי, אשירה ואזמרה". ופירש רש"י הכפילות “נכון לבי", שנאמן עמך במידת הדין ונאמן עמך במידת הרחמים. וכן שם (נו, יא. קא, א. קטז, יג) וכן באיוב (א, כא), כמבואר כל זה בברכות (ס:), וכן פעמיים בספר משלי (יז, כב, ע"ש ברש"י. ובפ' יח, יד) שהנפש מרפאת הגוף, ללמדנו כמה כח יש באמונה, לחזק ולעודד ולקיים את רצון ה' יתברך ולהגיע לדרגה של כולן שווין לטובה.

ה. האמונה בה' יתברך היא היסוד לכל המידות הטובות, וזאת משום שכאשר אדם מאמין שהכל נעשה בהשגחה פרטית מלמעלה, ממילא הוא אינו כועס ומקפיד על אנשים ולא מקנא בהם, אלא אדרבה הוא אוהב את כולם וחבר של כולם, שמח בשמחתם וחפץ בטובתם.

ועוד, שחיזוק האמונה והמידות הטובות הם התרופה הבדוקה לשלום בית אמיתי.

שאלה: מה העצה הטובה ביותר להגיע למידות טובות בשלמות?

תשובה: רבינו המשגיח הגדול, הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטיין זיע"א, לימדנו בספרו 'אור יחזקאל' (אלול), שהאמונה בה' יתברך הוא היסוד למידות טובות, וכשיודע ומבין ומרגיש השגחה פרטית שהכל משמים, ממילא הוא פחות כועס, פחות מקפיד, לא מקנא, חי בשמחה ופחות מסובך עם אנשים, כי רואה תמיד רק את ה' יתברך.

ורבינו הקדוש הרמח"ל זיע"א בספרו 'מסילת ישרים' (פי"א) כתב: שאם אנשים היו בעלי אמונה ויודעים שאין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימא (יומא לח:), לא היתה קנאה בעולם כלל, עיין שם. חיזוק האמונה היא התרופה לשלום בית, למידות טובות, לאהבת ישראל באמת, לחיות בשמחה ולזכות לכל הברכות שבתורה.

ו. הדבר הקשה ביותר לאדם הוא להכיר את עצמו, ואילו הדבר הקל ביותר לאדם הוא לשקר את עצמו, ועל ידי כך להצדיק את כל מעשיו. אולם, אצל בעל אמונה אין הדבר כן, משום שבעל אמונה אוהב את האמת ומודה על האמת ועושה חשבון נפש אמיתי עם ה' יתברך בכל עת, ומאמין באמונה שלימה שבזה שיתנהג במידת האמת לא יארע לו שום נזק ושום הפסד לעולם.

שאלה: מהו הדבר הקל ביותר לאדם, ולהיפך מה הדבר הקשה ביותר, והאם זה קשה גם לבעל אמונה?

תשובה: בספר 'יערות דבש' (דרוש ג') להגאון הגדול רבינו יהונתן אייבשיץ זיע"א, כותב שהכי קשה לאדם להכיר את עצמו, והכי קל לאדם לשקר בכדי להצדיק את עצמו. ובעל אמונה הרי זה עובד ה', אוהב אמת, עושה חשבון נפש עם ה' יתברך בלבד, וכולו מלא בסבלנות וענווה, ומודה על האמת, כי מאמין שלא יהיה נזק ולא כלום ואשריו.

ורבינו החזון איש זיע"א העיד על עצמו שאינו יודע מה זה להקפיד על אחרים, והוא היה גדול הדור ומופת הדור (עיין חולין קג.), ומה נאמר אנחנו הקטנים.

ז. בעל אמונה אינו תועה בדרך ואינו טועה בשכל, אלא מרגיש תמיד שהכל משמים לטובה. ולא זו בלבד, אלא שכל דבריו ומעשיו של בעל אמונה הם על פי דעת תורתנו הקדושה ומיוסדים על אדני פז ללא שום רבב. ולכן, אם ראית אדם שסר מן הדרך ועושה מעשים אשר לא יעשו, אין זה כי אם משום שירד מן האמונה התמימה, ופשוט.

שאלה: נאמר בתורה גבי הגר: “ותלך ותתע במדבר באר שבע" (בראשית כא, יד), ופירש רש"י, שחזרה לגילולי בית אביה. ויש להבין מנין למדו חז"ל כן, והרי זכתה היא לראות מלאכים, ואם כן כיצד חזרה לגילולי בית אביה?

תשובה: בספר 'עבד ה'' תירץ, שבעל האמונה מרגיש שמעולם אינו תועה בדרך ולא טועה בשכל, אלא הכל משמים ולטובה, וכאשר כתוב בתורה על הגר, שהיתה בגדלות עד כדי כך שראתה מלאכים, ועם כל זה כתוב עליה בתורה: “ותלך ותתע", כנראה שירדה מהאמונה וגילולי בית אביה נדבקו בה, עיין שם.

ויש עוד להוסיף, שבאמת היתה הגר בהשגות באמונה, אבל כאשר אברהם אבינו ע"ה שילחה השכם בבוקר, ומגרשה מהבית עם בנה, נתקלקלה אמונתה, ותמהה כיצד יתכן שאברהם אבינו ע"ה, שהוא איש האמונה איש הצדק והיושר הנקרא 'איש האלוקים' שיעשה לה כך, שיהיה בעוכרה, והיא לא ידעה שיש כאן ציווי מה' יתברך, ועשתה מהשאלה תשובה, וחזרה לתועבות בית אביה.

ומכאן למדים שכאשר יש בעיות וקשיים עם אנשים מסוימים, שכנים, אחים, הורים, משפחה, חברים ותיקים, וגם עם רבנים מסוימים, לא להפעיל את השכל ולשאול שאלות ולרדת מהאמונה ומהדת, אלא להאמין שהכל משמים ולטובה, ולהמשיך בדבקות ובמסירות באמונה ובתורה ובמצוות, ויקבל מה' יתברך פי מאה על הצער שלו, ויתחזק באמונה ויקדש שם שמים.

ויש ללמוד מכאן דבר נוסף, שמה שאתה עושה בבית, במשפחה, בעבודה, תודיע לפני כן שהכל על פי דעת התורה, ועדיף להביא מכתב מהחכם שכותב כן, ובזה אתה מונע חילול ה', וגם אחרים לא יפגעו באמונה שרואים אדם גדול שכתב כן ופסק כן למעשה.

ויתכן להוסיף על אברהם אבינו ע"ה, שלא אמר כן להגר כי חשש שלא תקבל ולא תבין, ותצא תקלה גדולה יותר, והבן. ומכאן עד כמה יש להיזהר לקדש שם שמים ולעזור לאנשים להתחזק באמונה יותר ויותר.

ח. הרוצה להגיע לשלמות באמונה, לא די בכך שיאמר מהפה ולחוץ 'הכל משמים', אלא צריך לרצות מכל הלב את מה שה' יתברך רוצה, ולא להצטער כלל ועיקר. בעל אמונה הוא תלמיד של ה' יתברך.

שאלה: מי חזק יותר באמונה, יעקב אבינו ע"ה בחיר האבות או יוסף בבית האסורים שתים עשרה שנה?

תשובה: במדרש בראשית רבה (פ' ויגש פרשה צד סי' ג) על הפסוק: “ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי" (בראשית מה, כח), מבואר שיוסף היה חזק באמונה יותר מיעקב, שהרי יוסף מעולם לא התלונן על מצבו ולא כלום. ומה שביקש משר המשקים שימליץ עליו לפני פרעה, כיוון שחשב בטעות שהוא בגדר השתדלות המותרת, אבל באמת היתה מיותרת לפי דרגתו (עיין בספר 'עבד ה'' עמ' עג). אבל יעקב שאמר: “למה הרעותם" (שם מג, ו) וגם אמר “אותי שכלתם" (שם מב, לו), על זה יעקב אבינו ע"ה תבע את עצמו, והתפעל מיוסף הצדיק כמבואר במדרש, פלא פלאות.

וכידוע מהרמב"ם שכתב (הלכות יסודי תורה פ"ה ה"י): כל הפורש מעבירה או עשה מצווה, לא מתוך פחד ולא יראה ולא כדי לבקש כבוד, אלא מפני הבורא ברוך הוא, כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו, הרי זה מקדש את ה'. ועיין עוד בספר 'עין טובה' (עמ' 66) שהשומר את עיניו באמת, הוא נקרא תלמיד יוסף הצדיק, ולא שולט עליו עין הרע כמו יוסף הצדיק, עיין שם.

ומכאן שלהיות בעל אמונה באמת הרי זה רווח גדול, גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, בעל אמונה הוא בעל סבלנות. ומכאן לשלימות באמונה, לא מספיק לומר 'הכל משמים', אלא גם לא להצטער כלל ועיקר, ולרצות מהלב מה שרוצה ה' יתברך, בעל אמונה תלמיד של ה' יתברך.

ט. בעל אמונה שמחפש את האמת ורואה בכל דבר את השגחתו של ה' יתברך בעולם, משמים מזמנים לו לראות כן תמיד. ועוד שמי שמבקש אמונה, ה' סולח לו על עוונותיו.

שאלה: בזכות מה זכה אברהם אבינו ע"ה שה' יתברך דיבר עימו ונתגלה אליו?

תשובה: אברהם אבינו ע"ה חיפש תמיד את האמת, את האמונה ואת אדון העולם (רמב"ם הל' עבודה זרה פ"א ה"ג). וזכה שנגלה אליו ה' יתברך ואמר לו: 'אני בעל הבירה'. ועיין בגמרא (סוטה י.) שלפני שותי יין תמיד מצוי יין, ולפני עובדי אדמה תמיד מצויים ירקות.

והוסיף הבן יהוידע (שם) על שמשון הגיבור שמשמים נתנו לו הרבה כח לפוריות הגוף, ולכן גם בבית האסורים היה מצוי לו כן, ע"כ. ומכאן לבעל אמונה שמחפש את האמת ורואה כל פרט ופרט בהשגחה משמים, הרי שמזמנים לו לראות כן.

וכמו כן, הנביא ירמיה (ה, א) מבטיח לנו שמי שמבקש אמונה, ה' סולח לו, עיין שם. וכן, הפסוק בנביא (ישעיהו ו, ג) “מלא כל הארץ כבודו", פירושו שה' ברא את הכל והכל שלו. וכל מה שאתה רואה צריך להרגיש שיש כאן אלוקות, כלומר יש כח ורצון של ה' יתברך שהעולם הזה יתקיים תמיד, וכמו שהאריך בזה רבינו הגר"ח מוולוז'ין בספר 'נפש החיים' (ש"ג פי"ב), עיין שם.

וקצת ראיה מדין טל ומטר, שעל ידי אמירה תשעים פעם נקבע בזיכרון לטובה, וכשמסתפק לאחר מכן אינו חוזר, ועל אחת כמה וכמה מי שתמיד חוזר לעצמו להיות בעל אמונה, שזה מסלק הספיקות ורואה ההשגחה, ו'יגעת ומצאת תאמין ' ותזכה להיות מאמין גדול.

י. כח האמונה הוא חזק מאוד, ואם נשתמש בו כראוי, נוכל לצאת בשלום מכל מצב בעולם, ואפילו הקשה ביותר. ועוד, שיש בכח האמונה לחזק את הנפש והנשמה שלא להישבר, ועל ידו יוכל כל אדם לחכות בסבלנות לישועה שתבוא אפילו לאחר שנים רבות, והכל מתוך שמחה ואהבה ופנים מאירות מאושר.

ובעל אמונה אמיתי אינו דואג רק לעצמו, אלא משפיע על כל הסובבים אותו ומחזקם, עד שנהפכים אף הם לבעלי אמונה להפליא כל רגע ורגע.

שאלה: כאשר יוסף הצדיק היה בבית האסורים, הבחין יום אחד בעצבות שעל פני שר המשקים ושר האופים ושאלם: “מדוע פניכם רעים היום" (בראשית מ, ז). ולכאורה קשה, הרי נמצאים הם בבית האסורים, ואם כן בוודאי שיהיו עצובים, ומה שאלת יוסף הצדיק?

תשובה: שמעתי מבני יקירי ואהובי הרב אליהו הי"ו שתירץ על כך תירוץ נפלא, שמכאן ניתן לראות את מעלת יוסף הצדיק, איש האמונה, אשר גדול יותר מיעקב אביו (עיין במדרש בראשית רבה פ' ויגש פרשה צד סי' ג, על הפסוק: “ויאמר ישראל רב עוד"), שלא חיזק רק את עצמו בדברי אמונה וביטחון בה' יתברך, אלא זכה וזיכה את האחרים, וחיזק וטיפל באסירים כל כך יפה עד שנטע בהם את כח האמונה והביטחון בה' יתברך, וממילא היו פניהם שמחים ומאירים בכל יום, אף ששהו בבית הסוהר. ולכן, תמה יוסף הצדיק מדוע פניהם רעים היום, מה השתנה היום מכל יום.

ומכאן שעל ידי כח האמונה אפשר להתחזק בכל מצב בנפש ובנשמה, ולהגיע למידת הסבלנות, ומקבל כח חזק בנפשו ולא מתייאש ולא נשבר, ולא עושה פרצופים ולא כלום. כלשון 'חובות הלבבות' (בשער הפרישות פ"ד) 'החסיד צהלתו בפניו, ואבלו בלבו'.

וצריך האדם לשאוף תמיד ולומר: 'מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי'. ואף שאיננו יכולים להשתוות לאבותינו עליהם השלום, אך בבחינת 'נגיעה' ואפילו במעט הדבר אפשרי, שהרי אברהם אבינו חיכה מאה שנה ליצחק, יצחק אבינו חיכה ארבעים שנה לישא אשה, ועוד עשרים שנה לזכות לילדים, יעקב אבינו חיכה שמונים וארבע שנים לישא אשה, ואלו הם ההורים שלנו, והם שנטעו בנו את הכוחות הטובים ובכללם מידת הסבלנות כלפי שמיא, ולומר תמיד 'הכל משמים לטובה'. וכנראה כאשר חיכו מתוך אמונה קיבלו שכר על ההמתנה, ובוודאי זכו להשגות ולדבקות בה' יתברך שהיה כדאי להם הצער הזה.

יא. כאשר אדם מתאמץ לחשוב שהכל משמים לטובה נגד השכל הפשוט ונגד הטבע ממש, באותו רגע יש עת רצון גדול מאוד שכדאי לנצל אותו, ולבקש מה' יתברך עוד מעלות והשגות באמונה, ובזה זוכים לקבל שפע רוחני וגשמי מאת ה' יתברך.

שאלה: איך יכול האדם לגרום בעצמו שיהיה עת רצון בשמים ותפילתו תתקבל יותר?

תשובה: כתב בספר 'שומר אמונים', שבאותו רגע שאדם התגבר בעצמו ושמר את עיניו מלראות מראות אסורות, נהיה עת רצון בשמים וניתן לבקש בקשות. ונראה שמכאן גם למצוות האמונה, שכאשר מתאמץ לחשוב שהכל משמים לטובה נגד השכל ונגד העיניים ונגד הטבע, הרי זה עת רצון בשמים וכדאי לנצל רגע קדוש כזה של אמונה ולבקש מה' יתברך עוד מעלות והשגות באמונה בבחינת 'משימין עצמן כבהמה' (חולין ה:), ובזה זוכים לקבל שפע רוחני וגשמי מה' יתברך.

יב. עבד ה' אמיתי הוא האדם אשר בין אם יגנוּ אותו או ישבחו אותו, תהיה הרגשתו שווה. ועל זה יש לכוון כשאומרים: 'וטהר ליבנו לעבדך באמת'.

שאלה: מה עומק הכוונה בבקשה: 'וטהר ליבנו לעבדך באמת'?

תשובה: מבואר בספר 'חובת הלבבות' בשני מקומות (שער יחוד המעשה, ושער אהבת ה') שעובד ה' אמיתי הוא זה שהגיע למידת ההשתוות, שהכל שווה בעיניו ואין שינוי אצלו בין אם מגנים אותו ובין אם משבחים אותו, בין אם מכבדים או מזלזלים בו, אלא אדרבה מרגיש התעלות רוחנית כאשר מעליבים, דוחים ולא מתייחסים אליו.

וזהו עובד ה' יתברך באמת, שאין לו עניין להתכבד מאנשים וכיוצא בזה, אלא תמיד העיקר אצלו הוא עבודת ה' והדבקות בו יתברך ועליה רוחנית, וזה הכוונה בתְפִלָּת 'לעבדך באמת', והלוואי שנזכה לכך.

ומעשה שהיה עם רבינו המשגיח הגדול הר"ר יחזקאל לוינשטיין זיע"א, שראה תלמיד אחד שהיה חזן בשבת קודש והאריך בחזרת השליח ציבור במילים 'וטהר ליבנו' עם כוונה וכו' וכו'. ואמר לו המשגיח הגדול זיע"א שיש להאריך ולכוון כשאומר את המילה 'באמת' , שזה העיקר.

יג. בעל אמונה זוכה לענווה, וזאת משום שהוא מכניע את עצמו ומבטל רצונו מפני רצון ה' יתברך, ועל ידי הענווה זוכה לישועות גדולות. ומאידך, בעל דעה הוא בעל גאווה, משום שאינו נכנע ומסביר את הכל על פי השכל ה'ישר', ומפני גאוותו ה' יתברך משפילו עד עפר, ולא פלא שבאים עליו צרות ויסורים רחמנא ליצלן.

וזה מה שאנו אומרים בברכת 'אמת ויציב': 'משפיל גאים עדי ארץ, מגביה שפלים עד מרום', ומיד בסמוך 'מוציא אסירים, פודה ענוים', כי מי שהוא בעל אמונה וענוותן, ה' יתברך פודה אותו מכל הצרות, ולהיפך להיפך, וכאמור.

שאלה: בברכת 'אמת ויציב' אומרים: 'משפיל גאים עדי ארץ, מגביה שפלים עד מרום', וסמיך ליה 'מוציא אסירים פודה ענוים, עוזר דלים'. האם יש קשר בין הדברים?

תשובה: ראשית, נראה לומר שמידת הענווה קשורה היא לאמונה, ובעל אמונה הוא בעל ענווה, שמבטל רצונו ותשוקתו לפני ה' יתברך, ומכח הענווה זוכה לישועות הנזכרות. ומאידך, בעל גאווה שלא נכנע וחסר לו אמונה ומסביר הכל לפי השכל והטבע, סופו הוא שיושפל לארץ, וכן לא יזכה ל'מוציא אסירים', כמו שה' יתברך הוציא את יוסף הצדיק שסמך על ה' יתברך בלבד, והיה בעל אמונה יותר מיעקב אבינו ע"ה ולא שאל שאלות (עיין במדרש בראשית רבה פ' ויגש פרשה צד סי' ג, על הפסוק: “ויאמר ישראל רב עוד").

וכן, פדיון לענוים מצרותיהם, כמו דוד המלך ע"ה (יומא כב:), וכן עוזר דלים, שאין לך דל יותר מיעקב אבינו ע"ה שנאמר עליו: “כי במקלי עברתי את הירדן הזה וגו'' (בראשית לב, יא), ואליפז לקח לו הכל, ולבסוף עזר לו ה' יתברך וחזר לארץ הקודש מושלם בתורתו, בממונו, בגופו ובמשפחתו, "אשרי שאל יעקב בעזרו" (תהלים קמו, ה).

ובזה מובן הקשר, שבזכות הענווה שיש לבעל האמונה יזכה להיות בבחינת 'מוציא אסירים', 'פודה ענוים', 'עוזר דלים' וכו', ולהיפך להיפך.

יד. בעל אמונה לעולם אינו לחוץ. ולכן, בדברים שאין בהם מצווה אין למהר לעולם, ואף בדברים שיש בהם מצווה, לא ימהר באופן שזה נוגד את ההלכה. והסיבה לכך פשוטה, משום שבעל אמונה מאמין כי עת לכל חפץ, והכל משמים לטובה, ואין טעם למהר.

שאלה: האם יתכן שבעל אמונה יהיה בלחץ במצבים מסוימים?

תשובה: אצל בעל אמונה לעולם לא יתכן מצב של לחץ. ולומדים זאת מיוסף הצדיק שאף שזרז את אחיו שאמר להם: “מהרו ועלו אל אבי" (בראשית מה, ט), עם כל זה מזהירם: “אל תרגזו בדרך" (שם כד), ופירשו בגמרא שאמר להם שלא לפסוע פסיעה גסה (תענית י:). כלומר, לא למהר יותר מדי בכדי לבשר לאבא שיוסף חי, שהרי יעקב אבינו ע"ה חיכה עשרים ושתים שנה, ועוד כמה שעות זה לא נורא.

ולדוגמא, כאשר רוצים לבשר בשורה טובה, וכעת זה זמן של מנחה ממש לפני העמידה, וזה גורם להיסח הדעת, כדאי לדחות את הבשורה לאחר התְפִלָה, וכן לגבי ערב שבת קודש ויש בשורה קשה, ולא תהיה תועלת מעשית מלבשר, עדיף לדחות כן למוצאי שבת.

וכן, בכל מיני אירועים ותיקונים וטיפולים שאין בהם מצווה, לא למהר, וגם כשיש מצווה, לא למהר באופן שזה נוגד את ההלכה. ומצינו בגמרא (ברכות מח:) שלא הגיע זמן מלכות שאול, ולכן עיכבו אותו הנערות עוד קצת, עיין שם.

ולפעמים לא עונים בטלפון או תפוס זמן רב ואין להקפיד, אלא להאמין שמשמים לא הגיע הזמן, וכן כנס שלא נפתח בשעה שקבעו, חתונה שמתעכבת והשקיעה מתקרבת, הכל משמים, האיש הנכון, במקום הנכון, בזמן הנכון, בשעה טובה.

ובספר הנפלא והמצוין 'בלבבי משכן אבנה' (חלק א) מחדש, גם כאשר האוטובוס הגיע לתחנה ואנשים כבר עולים לאוטובוס, ואם יזדרז וירוץ מעט, יעלה ויבוא ויגיע בזמן לאוטובוס, על כל זה אין צורך למהר, ואם משמים הוא צריך לעלות ברכב זה, האוטובוס יתעכב.

והיה צדיק אחד שסיפרו עליו שכאשר התחיל תְפִלָת מנחה בנמל תעופה ואנשים כבר עלו למטוס, ועמד המטוס להמריא, והזכירו את שמו ברמקול, והוא כבר 'טס' בתְפִלָה, והגיע לשמים ולא נבהל, אף שהמזוודות כבר נמצאים שם, והבן. וכנראה שזה דרגות באמונה, והלוואי שנזכה לכך, ולכל הפחות לא למהר באמירת 'עלינו לשבח' או ברכת המזון בגלל לחץ סביבתי, שהרי אין זה כבוד שמים ולא מתאים לבעל אמונה אמיתי.

טו. כאשר כל העולם רואים שעם ישראל מצליחים במעשיהם, אזי הם מודים ומשבחים את ה' יתברך ומאמינים בו בהשגחה פרטית. ולעתיד לבוא כשיראו במלחמת גוג ומגוג שהרשעים נענשים, יתחזקו באמונה בשלמות.

שאלה: מדוע כתוב בתהלים (פרק סז) את הפסוק: “יודוך עמים אלוקים" פעמיים?

תשובה: הרד"ק (שם) מבאר ומפרש, כי כאשר כל העולם רואים את ההצלחה של עם ישראל, אזי הם מודים ומשבחים ומאמינים בה' יתברך ובהשגחה פרטית, ופעם נוספת כאשר יראו כל העמים בזמן גוג ומגוג שהרשעים נענשים, על ידי זה יהיו הרואים חזקים באמונה בשלמות, “ארץ נתנה יבולה" (שם, ז), כי תהיה שלמות באמונה, היהודים מצליחים ומתברכים, ורשעי הגוים יכלו מן העולם ומכח שלמות האמונה הארץ תתן יבולה, ומכאן על מעלת האמונה והשלמות והמסירות נפש למען האמונה.

טז. אדם שהגיע להשגות גבוהות באמונה הוא פחות מתרגש, פחות מפחד ופחות דואג ורואה רק את רצון ה' יתברך נגד עיניו, וממילא אדם זה הוא אינו עצבני ומדוכא לעולם, אלא אדרבה בריא הוא בנפשו וסובל ומצפה לישועה שעוד תגיע כהרף עין בעזרת ה' יתברך ובישועתו.

שאלה: כיצד יוכל האדם להיות רגוע בנפשו, ללא פחדים, דאגות וכיוצא בזה?

תשובה: על ידי שמגיע האדם להשגות גבוהות באמונה וחי ונושם את האמונה ממש יום יום, שעה שעה, רגע רגע, ומרגיש שכל מאורעותיו בפרט, ובכל הנעשה בעולם בכלל, הכל מה' יתברך, ממילא לא מתרגש מהקושי, לא מפחד, לא דואג, ורואה תמיד מה רצון ה' יתברך. ולכן, בשום אופן אינו עצבני ומדוכא, אלא נושא בעול ומצפה לישועה.

וכידוע המעשה שהביא הרמב"ם בפירוש המשניות (אבות פ"ד מ"ד) וזה לשונו: 'וכבר ראיתי בספר מספרי המידות, שנשאל אחד החסידים לאמור: איזהו היום השמח שעבר עליך מימיך? אמר: יום שהייתי מפליג בספינה, והיה מקומי בה בשפל שבמקומות, והייתי לבוש בלויי סחבות, והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון, והייתי שוכב במקומי, ואחד מאנשי הספינה קם להטיל מים, והגיעה שפלותי בעיניו, ופחיתות המצב אשר הייתי בו, עד כדי שגילה עצמו והטיל מימיו עלי. ונפלאתי על התחזקות תכונת העזות בנפשו, וחי ה', לא הצטערה נפשי במעשהו כלל, ולא התעורר בה רוגז, ושמחתי שמחה גדולה שהגעתי למדרגה שלא יצערני ביזוי זה החסר, ולא אשים לבי אליו'. עכ"ל.

וכן כתב (שם) היעב"ץ מעשה שאירע לו וזה לשונו: 'שמעשה בא לידי מאחד מבני ברית בזוי ושפל מאוד מפחותי ההמון, שקללני קללה נמרצת, וְהִרבה להכלים אותי ולבזותי בדברים קשים ומרים יורדים חדרי בטן, ואמר אלי שמותר ומצווה לנתק מעי מקרבי ולחתוך מבשרי רצועות, ועדיין לא יש בזה די לפי ערך מעשי, עם שלא עשיתי לו מאומה רע מימי ולא הכרתיו מעולם, וכזה וכזה אמר בקללו. ולא התפעלתי כלל מזה ונענעתי לו ראשי, גם דנתיו לזכות אמרתי לפי מחשבתו טוב עשה, לפי דמיונו המוטעה הותר לו דמי, ומחלתי לו', עכ"ל. נמצאנו למדים שתענוג גדול להיות ולחיות באמונה.

יז. מי שהוא ירא שמים באמת, הוא אהוב למעלה ונחמד למטה, ובשמים סומכים עליו שכל תְפִלּוׂתָיו ובקשותיו הם על פי דעת התורה ולשם שמים, ולכן נענים לו מיד ואף על פי שבשמים החליטו אחרת. ועליו נאמר: “צדיק מושל יראת אלוקים" (שמואל ב כג, ג).

שאלה: כתוב בגמרא (מו"ק טז:) שה' יתברך מושל באדם, ומי מושל בה' יתברך? צדיק! שה' יתברך גוזר גזירה והצדיק מבטלה. מה חידש בזה המהרש"א?

תשובה: נראה בכוונת המהרש"א, שמבאר מדוע הכל בידי שמים, מפני שאין לאנשים יראת שמים, וממילא אינם יודעים לשקול נכון את הנהגת הדברים בעולם הזה, אבל צדיק אמיתי שיש לו יראת שמים באמת בסתר כבגלוי, וכולו לשם שמים, ומקדש ומרבה כבוד שמים, אם כן גם בשמים סומכים עליו בהנהגת עולם הזה, כי הוא יודע מה לבקש מה' יתברך וכיצד לעורר את המבקשים עזרה, כי כולו יראת שמים.

ולפי זה, מי שחזק מאוד ביראת שמים הוא אהוב למעלה ולמטה ובשמים סומכים עליו ועל בקשותיו, ועליו נאמר: “צדיק מושל יראת אלוקים" (שמואל ב כג, ג), עיין שם. ויש לפרש כיוצא בזה גם את הגמרא (ברכות ו:) אמר רבי חלבו אמר רב הונא כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים, היינו נשמעים לשמים, שמקבלים משמים את דבריו ומסכימים על ידו.

וידוע מרבינו הבבא סאלי זיע"א שבצעירותו הגיע לארץ לראשונה ממרוקו, ונפגש עם הסבא קדישא מהרש"א אלפנדרי זיע"א, והסבא קדישא ביקש ממנו ברכה מפני שיש לו יראת שמים. והובא בספרים הנפלאים 'בלבבי משכן אבנה' שהיה צדיק אחד חכם בעיניו שאמר, לוּ יצויר וה' יתברך יתן לי שעה אחת להנהיג את העולם, אני מיד ארפא כל החולים, יעשיר כל העניים, ישמח כל המסכנים, יחתן כל הרווקים והרווקות ועל ידי כך נפתור את כל הבעיות. ויען לו חבירו הצדיק האמיתי, אם לי יהיה כזה תפקיד, אני אמשיך לעשות אך ורק את רצון ה' יתברך, שישארו העניים, וישארו החולים וישארו הרווקים כי זה בוודאי הכי טוב, כי זה רצון ה' יתברך, נקודה, נקודה של אמונה.

בעל אמונה ויראה יש לו כוחות משמים גם לאחרים, ועל אחת כמה וכמה לעצמו, אמונה זה קמיע להצלחה תמיד.

יח. בעל אמונה ההולך ממקום למקום, מרגיש שה' יתברך מכין לו את הדרך ממש כ'שטיח אדום', ונותן לו את הכח ברגליו להתקדם למחוז חפצו, ואינו נלחץ מכל הפרעה או עיכוב כלשהו, משום שהוא יודע שהוא בידיו הנאמנות של

ה' יתברך.

שאלה: מה ההבדל בין 'הולכי דרכים' ו'עוברי דרכים', לעניין האמונה?

תשובה: 'עוברי דרכים' חושבים בעיקר להגיע למקום פלוני, ולכן כל הפרעה בדרכם כגון פקק בכביש וכיוצא בזה, מכניסם ללחץ, והוא מפני שרצונם להגיע למקום פלוני והוא העיקר מבחינתם. אבל 'הולכי דרכים', כל פסיעה ופסיעה בהליכתם הם מרגישים בזה השגחת ה' יתברך, ואינם בלחץ כשיש עיכובים, ומרגישים כל רגע שה' יתברך מוליכם, ואין פרץ ואין צווחה ולא כלום. וכמבואר כל זה לרבינו הגרי"ח בספר 'בן יהוידע' (ברכות ג.), עיין שם, ועיין עוד בספר 'עבד ה'' (עמ' עה.). ומפורש בתהלים (לז, כ) “מה' מצעדי גבר כוננו", דהיינו בעל אמונה מרגיש שה' יתברך מכין לו את הדרך ואת הכח ברגלים להתקדם בכל פסיעה ופסיעה ממש כמו 'שטיח אדום'.

יט. האמונה הנקנית על ידי עמל ויגיעה, והיינו שממחיש לעצמו בכל רגע ורגע שהכל בהשגחה פרטית משמים, גדולה היא עשרת מונים מהנבואה. שהרי האמונה המעשית נקנית על ידי עמל ובונה את האדם ועושהו לבן תורה אמיתי, ואילו נבואה היא בסך הכל השראה משמים ללא עמל ויגיעה וללא שום בניה עצמית.

שאלה: ידוע שחכם עדיף מנביא (ב"ב יב.), אך מה עדיף אמונה או נבואה?

תשובה: אמונה עדיף מנבואה, שכמו שחכם עדיף מנביא משום שהחכם עושה מסירות נפש לעיין ולהבין ומתעמק בלימוד התורה כמה שיותר, וזה חזק ואמת יותר מנבואה, שהנבואה בסך הכל השראה משמים ואינו טורח כמו החכם, ומצאנו לפעמים שגם נביא שקר מקבל נבואה מה' יתברך (עיין מלכים א יג, כ). כך גם כן גבי אמונה שזוכה האדם לזה על ידי עמל ויגיעה יום יום, שעה שעה, על ידי שממחיש לעצמו שהכל בהשגחה פרטית משמים, פשוטו כמשמעו, לכן זה חזק יותר מנבואה. ועל ידי זה, זוכה להיות בן תורה באמת, ובשמים משלמים באהבה לבעל אמונה, ומפורש הוא בפסוק “גם כל קויך לא יבושו" (תהלים כה, ג).

וכן נראה לבאר הפסוק: “חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה'" (שם לא, כה), כלומר שהמצפה לרחמי שמים ומרגיש תמיד שכל מה שקורה בעולם שאינו מקרה אלא רק מה', הרי זה חזק יותר מנבואה ושכרו כפול ומכופל מן השמים, וגם מקדש שם שמים בכל רגע ורגע שמשבח באמונתו המעשית את ה' יתברך תמיד, ואשריו ואשרי חלקו, ושכרו שה' יתברך מחזק לבו באמונה.

כ. דיבורים של אמונה, אף על פי שאינם נאמרים בשלימות הלב, מכל מקום חשובים הם בעיני ה' יתברך ומקבלים על כך שכר. ומאידך, דיבורים שחסר בהם כבוד שמים הרי זה בבחינת 'נבלות פה', וצריך להיזהר בזה מאוד.

שאלה: כאשר האדם מצדיק עליו את הדין, אבל לא מאמין בזה בשלימות, האם מקבל על כך שכר?

תשובה: מובא במכילתא (פ' בשלח פרשה ט) על הפסוק: “נטית ימינך תבלעמו ארץ" (שמות טו, יב), שהמצרים שרדפו אחר עם ישראל ביציאת מצרים זכו להיקבר בים סוף, וזאת משום שאמרו “ה' הצדיק", אמר הקדוש ברוך הוא אתם הצדקתם עליכם את הדין, אף אני לא אקפח לכם שכרכם, ואתן לכם מקום קבורה, שנאמר: “נטית ימינך תבלעמו ארץ", עיין שם.

נמצאנו למדים, שאף שבסתר ליבם לא אמרו כן בשלמות, שהרי אמרו כן מכח המכות, עם כל זה עצם העניין שאמרו מילה של אמונה, קיבלו על זה שכר של קבורה. וכיוצא בזה, משמע מהרמב"ם (רפ"ק דתענית) שברגע שהאדם מצדיק על עצמו דין שמים, כבר בזה

נרגע דינו. וכן סנחריב זכה לכבוד גדול שלא סיפר בגנותה של ארץ ישראל (סנהדרין צד.), למרות שהשבח היה לא מכל הלב, עיין שם.

ולעיל הבאנו כמה דוגמאות היאך לדבר תמיד בלשון של אמונה שיש בזה כבוד שמים תמיד, וכידוע מהשל"ה הקדוש לומר תמיד 'בעזרת ה' יתברך' וכן 'אם ירצה ה'', וכיוצא בזה. ולמד כן מהפסוק: “ועצת ה' היא תקום" (משלי יט, כא), שראשי תיבות “היא" א'ם י'רצה ה'שם.

ומעשה שהיה עם בתו של הסטייפלר זיע"א שאמרה לאביה כי נוסעת היא באוטובוס לתל אביב כדי לטפל באיזה מכונה שנתקלקלה, ולא הוסיפה לומר 'בעזרת ה'', והעיר לה אביה על כך כמה פעמים ולא ידעה למה ועל מה. ולבסוף כשהגיעה לתל אביב, שכחה לאיזה מטרה הגיעה. ובזה הבינה את החשיבות שיש לומר על כל דיבור ומעשה 'בעזרת ה'' (במחיצתם חלק ב').

וגם בעל יסורים צריך לענות לשואליו 'ברוך ה'', ואף אם רוצה להוסיף שיש לו כאבים וכו', מכל מקום להתחיל עם כבוד שמים ולומר 'ברוך ה' אני סובל', 'ברוך ה' לא טוב לי', 'ברוך ה' יש לי צער גדול', הן ותולדותיהן כיוצא בהם. ומלכי צדק מלך שלם נענש על שהקדים ברכת אברהם לברכת ה' יתברך (נדרים לב:).

וגם לרבות על שתיקה, כאשר צריך למחות על כבוד שמים ושותק ולא מוחה, נענש על זה מאוד, וכמו שנענשו השמש והירח (נדרים לט:). ועולא לא רצה ללכת לבתי האבלים שבבבל, כיוון שאומרים שם מילים אשר נשמע מהם כעין גידוף כלפי מעלה (בבא קמא לח סע"א). ובגמרא (שבת לג.) אמרו שבעוון נבלות פה באים דברים קשים מאוד, עיין שם. ומסתברא שדיבורים כאלה שחסר בהם אמונה וכבוד שמים, גם הם בבחינת נבלות הפה, ויש להיזהר בזה מאוד.

כא. בפירוש רש"י והמלבי"ם על הפסוק: “אתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה', כי אתך אני" (ירמיה מו, כח) מבואר שמי שדבוק באמונה, גם אם מסתבך עם מינים ורשעים בעל כורחו, ה' יתברך ישגיח עליו לטובה.

כב. בעל אמונה קל לו לשמור על עיניו, ולא מרגיש צורך להיות סקרן ולדעת מה קורה, מי נכנס ומי יצא, והוא תמיד בבחינת 'שייף עייל שייף נפיק' (סנהדרין פח:), ובפרט ברחוב יודע לשמור על עיניו. כי יודע הוא, שאם משמים מגיע לו הנאה מסוימת או ידיעה מסוימת, יגיע אליו הדבר בהיתר ולא באיסור, ואשריו.

כג. בספר הנפלא 'אוצרות התורה' (פ' וישלח) מביא בשם רבינו הבעל שם טוב זיע"א, שביטחון בה' יתברך יש לו כח והוא חזק יותר מתְפִלָה, ובזה פירש את הגמרא (ברכות י.) 'אפילו חרב חדה וכו'', עיין שם.

ומכאן על עוצמתו של בעל ביטחון שהוא כל כך סומך ובוטח בה' יתברך וחושב עליו תמיד עד שלא מבקש כלום, והלוואי שנזכה לכך.

כד. הפסוק אומר: “כעס בחיק כסילים ינוח" (קהלת ז, ט). נמצא שהכועס הוא כסיל, וזה חולי, ומביא שכחה (פסחים סו:). ואפילו לצורך מצווה אסור לכעוס (יבי"א ח"ט דף קפ), והרי זה כאילו עובד עבודה זרה, נורא ואיום!

בעל אמונה מרגיש תמיד “שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים טז, ח), ובזה זוכה להתגבר על מידת הכעס הקשה. והקושי במידה זו כי הכעס בא באופן פתאומי, כשמטרידים או מעליבים ונפגעים, ויש התפרצות של כעס והוא כעין שוגג ממש.

וכמו כלב שנובח בחצר בפתאומיות, שבדרך כלל אין האדם מוכן לכך, והבהלה בזה מצויה ומסוכנת עד מאוד, והפתרון כדי לא להיבהל הוא להתכונן לכך, כשיודעים שיש כאן כלב נובח. כך ממש בעל אמונה, כשמרגיש תמיד “שויתי ה'", ומתכונן תמיד וחושב שאסור לכעוס ולצעוק, זה סגולה נגד כעס (הרמב"ן באיגרתו), וכשמעמיק להתבונן שמהשמים שלחו לו ניסיון זה, מקבל כח להתגבר.

תוכן העניינים

הנהגות אמונה מעשית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה