פרק י"ג - תורה וזיכוי הרבים
בו יבואר מעלת וחשיבות לימוד התורה וזיכוי הרבים, שהם אבן יסוד ותוצאה ישירה של בעל אמונה אמיתי
א. העוסק בתורה בארץ ישראל מקיים מצוות לימוד תורה, ובנוסף לכך מקיים גם מצוות ישוב ארץ ישראל בכל רגע. והוא הדין לנמצא בבית הכנסת בחוץ לארץ, שלרוב קדושתו, חשוב הדבר כאילו הוא נמצא בארץ הקודש. וגדולה מזו אמר רבינו ה'חזון איש', שאף ציונו הקדוש של ה'חפץ חיים' הנמצא בחוץ לארץ, לרוב קדושתו חשוב הוא כארץ ישראל.
שאלה: האם מצוות תלמוד תורה בארץ ישראל שונה מבחוץ לארץ?
תשובה: כן, בארץ ישראל יש מצוות עשה מהתורה של ישוב הארץ בכל רגע ורגע, כמו שכתוב “וירשתם אותה וישבתם בה" (דברים יא, לא; ועי' רמב"ן עה"ת במדבר לג, נג). וכאשר עוסק בתורה בארץ ישראל, מקיים בנוסף לזה גם מצוות ישוב הארץ.
ועיין מהרש"א (ברכות ח.) שהנמצא בתוך בית כנסת בחוץ לארץ, לרוב הקדושה הרי זה כאילו נמצא בארץ הקודש, ורבינו החזו"א באיגרותיו מביא על רבינו החפץ חיים זיע"א, אשר ציונו הקדוש בחוץ לארץ, לרוב קדושתו חשוב כארץ ישראל.
ב. הדבר הקשה ביותר מלפני ה' יתברך הוא שריפת הזמן. וכתוב בספרים הקדושים שהמבטל זמן הרי הוא אפיקורוס, נורא ואיום! וצריך להתפלל להגיע להשגות אלו. וכמה חבל שלפעמים מפריעים לחכם ללמוד, ושואלים אותו שאלה ומאריכים בסיפורים והקדמות ולא מקצרים וניגשים מיד לעניין, ויש לתת את הדעת על כך.
שאלה: האם מענישים בשמים אפילו על ביטול זמן של כדי בליעת הרוק?
תשובה: כן, אמת ונכון ויציב וקיים. ובספר 'פלא יועץ' (ערך בטלה) כתב בזה דברים חמורים, עיין שם. ובתוספות בברכות (לז: בד"ה אמר) הביאו מה שהיה רגיל רבינו דוד ממיץ ללבן פירורים במים בלילה ולאוכלם בבוקר בלא שיצטרך לברך 'המוציא' וברכת המזון, כדי שלא לאחֵר לשיעור בבית המדרש, ועל כל פנים היה חייב לאכול דבר מה משום שצריך לחזק ראשו שיוכל להגיד ההלכה, עיין שם. ופלא פלאות שבמקום ארבע ברכות של ברכת המזון בירך ברכה אחת מעין שלוש, ובמקום 'המוציא' ברך 'בורא מיני מזונות', וחסך כאן מילה אחת פחות, מבהיל!
ובתוס' (שם מ.) בד"ה 'הבא מלח', הביאו מדרש, כשישראל יושבין על השולחן וממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהם, והם בינתיים בלא מצוות, השטן מקטרג עליהם, וברית מלח מגן עליהם, עיין שם.
וכמה חבל שלפעמים מפריעים לחכם ללמוד, וגם אם יש שאלה צריך לקצר ממש בכמה מילים ובלי הקדמות וסיפורים, ובחוק לישראל (פ' בראשית ליום שלישי) מובא כי הכי קשה לפני ה' יתברך זהו שריפת הזמן. ובספר 'מעלות התורה' מביא, שהמבטל זמן הרי זה אפיקורוס, ע"ש, נורא ואיום! וצריך להתפלל לזכות להשגות כאלה.
ג. כגודל האמונה כך גודל העשייה לכבוד ה' יתברך. וכגון אדם שמאמין בדברי חז"ל על הפסוק: “כי דבר ה' בזה" (במדבר טו, לא), זה מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, ורבינו חיים מוולוז'ין הוסיף דבר נורא, שאפילו מי שאפשר לו להוסיף בכמות ובאיכות לימודו ואינו מוסיף, הוא בכלל “כי דבר ה' בזה".
שאלה: האם יש קשר בין בעל אמונה בדרגות גבוהות ובין יראת שמים ודקדוק במצוות?
תשובה: בוודאי, שכגודל האמונה כך גודל ההתנהגות והעשייה לכבוד ה'. למשל, על הפסוק: “כי דבר ה' בזה" (במדבר טו, לא), אמרו בגמרא (סנהדרין צט.) זה מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, עיין שם.
ורבינו 'נפש החיים' העמיק לבאר שגם מי שעוסק בתורה, אלא שיכול להוסיף בכמות ובאיכות לימודו ואינו עושה כן, הרי הוא בכלל “דבר ה' בזה", מבהיל! והמאמין בזה יהפך לשקדן גדול.
וכן גבי מה שאמרו חז"ל המפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו (אבות פ"ג מ"ד), המאמין בזה יהיה מזועזע תמיד. וכן במשנה (שם פ"ו) מי שלא עוסק בתורה נקרא נזוף, ופירש רש"י נזוף, מנודה. וכן בגמרא בסוף תענית (לא.) ודלא מוסיף יסיף, עיין שם. למאמין, הרי זה נורא ואיום.
וידוע, שהמשגיח הגדול רבינו יחזקל לווינשטיין זיע"א היה אומר שלפי ההכנות שלנו לתְפִלָּת שחרית, רואים שיש לנו בעיה באמונה. וכאשר לאדם יש יראת שמים ודקדוק במצוות, סימן שהאמונה חזקה אצלו היטב היטב, ואשריו.
ד. אין להתפעל ממי שעושה אותות ומופתים, והסימן המובהק לצדיק אמיתי הוא העמל והיגיעה בלימוד התורה יום ולילה לא ישבותו, ויחד עם זאת זיכוי הרבים בענווה טהורה.
ולכן, הרוצה לזכות בברכה אמיתית לא ילך אצל 'בעלי מופתים' אשר לא יועילו ולא יצילו, אלא יפנה לאברכים היקרים העוסקים בתורה ובזיכוי הרבים בצניעות ובקדושה, מתוך עניות ופשטות, ובעזרת ה' יתברך יראה ישועות גדולות.
שאלה: ידועה המחלוקת בין רבי אליעזר וחכמים גבי תנורו של עכנאי (ב"מ נט:). ויש לשאול מאחר ונפסק הלכה כחכמים כיוון שהם הרוב, כיצד עזרו מהשמים לרבי אליעזר לעשות מופתים כאלה בכדי להצדיק עצמו, שלכאורה הוא נגד מה שכתוב בתורה: “אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב)?
תשובה: תירץ בשיטה מקובצת (שם) בשם רבינו נסים גאון, שעשו כן כדי לנסות בזה ניסיון גדול את חכמי ישראל, לראות אם הניסים או הבת הקול שיצתה יערערו במשהו את האמונה במה שמקובל בידם שהלכה כרבים, עיין שם. כלומר, העולם הזה מלא ניסיונות, ניסיון לשמור ולחיות על פי התורה ולא לפי מראה העיניים.
תירוץ נוסף תירץ בזה ב'ספר החינוך' (מצווה תצו), שבאמת באותה מחלוקת, האמת היתה עם רבי אליעזר, ולכן זכה לאותות ומופתים, ועם כל זה הרוב קובע, וצריכים לשמוע תמיד לחכמי ישראל ולגדולי התורה, ולכן נידו את רבי אליעזר בן הורקנוס (שם), ואמרו עליו ששמותי הוא (נדה ז:) עד יום מותו (סנהדרין סח.).
ומכאן, שאין להתפעל מצדיקים בעלי אותות ומופתים, שזה לא סימן של צדיק, אלא סימן לצדיק אמיתי הוא עמל ויגיעה בתורה יום ולילה לא ישבותו וזיכוי הרבים בענווה טהורה, והוא הצדיק שצריכים לבקש ממנו ברכה. וזה מתאים מאוד לאברכים היקרים כיום העוסקים בתורה ובזיכוי הרבים בעניות ובצניעות ובקדושה, וכולנו חיים בזכותם.
ה. לימוד התורה מקדש את האדם ומקרב אותו לה' יתברך. ועם כל זאת, העוסק בתורה ויש לו כעת מצווה עוברת, מפסיק הוא מלימודו ומקיים את המצווה, ולאחר מכן שב לתלמודו, וזאת על אף דבקותו העצומה בה' יתברך באותה העת.
ומכאן למד אברהם אבינו ע"ה שמותר לו להתנתק מדבקותו בה' יתברך לצורך הכנסת אורחים שהיא מצווה עוברת, והבן.
שאלה: מניין למד אברהם אבינו ע"ה שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה (שבת קכז.)?
תשובה: יש בכך תירוץ חסידי, שהגיע אברהם אבינו ע"ה לדרגה כל כך גבוהה, עד שהיה יכול לדעת מה רצון ה' באמת על ידי תזוזת אבריו. ובשעה שעמד לפני ה' וראה את האורחים, לא מעצמו החליט לרוץ אליהם, אלא הרגיש שכל איבריו וכל עצמותיו קופצים כדי לקיים את המצווה, ובכך הבין שהכנסת אורחים גדולה מהקבלת פני שכינה.
ויש להוסיף תירוץ תורני, תירוץ של אמונה, שהרי מטרת לימוד התורה הוא לשמה, כלומר כאשר ציווני ה' אלוקי ('נפש החיים' שער ד), ומצווים אנו בזמן הלימוד לכוון להתקדש מכח התורה שקיבלנו מה' יתברך (ב"ח אור"ח סי' מז), ומפורש בברכות התורה 'המלמד תורה לעמו ישראל', וכידוע מהזוהר הקדוש אורייתא, קודשא בריך הוא וישראל, חד הוא.
ואם כן, הדבוק בתורה דבוק בה' יתברך, וכשם שהדבוק בתורה מפסיק למצווה עוברת (מו"ק ט:), ואף שבעת לימודו דבוק גם בה' על ידי התורה שלומד, וכאמור, מכל מקום יעשה המצווה ויחזור לתלמודו, כיוון שזה רצון ה' יתברך. כך הדבוק בה' יתברך ממש כדוגמת אברהם שהשכינה באה לבקרו, אף על פי כן יש כאן מצווה עוברת, ורצון ה' יתברך לקיים מצווה, ולכן הלך לקיים מצוות הכנסת אורחים, והבן.
נמצא, שתורה ודבקות בה' ונבואה ורוח הקודש, היינו הך. וכיוצא בזה כתב רבינו הרא"ם שך זיע"א בהקדמה לספרו 'אבי העזרי', לתרץ קושיית מרן הכסף משנה, על מה שכתב הרמב"ם בהלכות קריאת שמע (פ"א ה"ד) שהטעם שאומרים 'ברוך שם כבוד וכו'' משום שיעקב אבינו ע"ה ציווה את בניו בשעת מיתתו וזרזם על מצוות יחוד ה'.
והקשה על זה הכסף משנה שבגמרא (פסחים נו:) מבואר שיעקב בשעת מיתתו ביקש לגלות את הקץ, ולא נזכר שם מה שכתב הרמב"ם שזירזם על מצוות יחוד ה', עיין שם. ותירץ ה'אבי עזרי' הנזכר לעיל שכשיגיע הקץ ויבוא משיח, יעסקו אך ורק בלימוד התורה, ותורה הרי זה יחוד ה' ממש. ואם כן, יוצא שיש קשר אמיץ בין הקץ שביקש לגלותם לבין לזרזם בלימוד התורה (ועיין בהקדמה לספר 'עבד ה'').
ו. רבינו החתם סופר (שו"ת יו"ד) מאריך מאוד במעלת מזכה הרבים, ומביא בשם רבינו הרמב"ם שעדיף למות צעיר ולגמור מהר את התיקון בעולם הזה, ואם זוכה לאריכות ימים, הוא רק בשביל לזכות את הרבים ולקדש שם שמים, עיין שם (בהקדמת בנו זיע"א).
ועל אחת כמה וכמה, שצריך לזכות את עצמו אם זוכה לחיות, וכל רגע שמתחזק באמונה, מדבר אמונה, שומע ורואה אמונה, הרי זה זכות עבורו. וגם במעשים חומריים של העולם הזה מתרגם תמיד את הכל לאמונה בה' יתברך.
ז. דרשנים, מרצים, חזנים, פייטנים, זמרים ושדרנים צריכים לדעת שנפל בחלקם זכות גדולה ועצומה, ויש בידם לקדם הציבור ולחזק המאזינים והשומעים והתלמידים, ולשמח אנשים וללמדם היגוי ופיסוק בדקדוק גדול.
אולם, אם במקום לעשות כך קם שדרן מסכן, אשר שומעים אותו אלפים ורבבות, ואומר משפטים שאין לו רשות לאומרם או לפרסמם על פי ההלכה, ויש בזה לשון הרע והוצאת שם רע וגורם סכסוכים בין אנשים וחילול השם, עליו נאמר: “משלח מדנים בין אחים" (משלי ו, יט), ואוי לו מיום הדין. ולהיפך להיפך, ואשריו ואשרי חלקו.
לדוגמא: ללמוד ולפרסם מאמרים יפים בשמירת הלשון ודיני לשון הרע, ולהסביר לעם שהוא אפילו על אמת, ויש דברים שידועים לרבים, ואף על פי כן אסור לפרסמם, הן וכיוצא בהם. וחובה לכולנו, ובפרט לאנשי ציבור, להיות בקיאים בספר הקדוש 'שמירת הלשון' ובמוסר של רבינו הקדוש בעל החפץ חיים זיע"א.
והמאמין הגדול לוקח כל זה אל לבו, ובפרט כיום שבלחיצת כפתור מגלים חדשות וסודות ומכתבים ותגובות, יש להיזהר שבעתיים כדי שלא נבוש ולא נכלם ולא נכשל לעולם ועד.
ח. ראוי להתפלל לזכות להשגות באמונה, וכמו שהתפלל דוד המלך ע"ה: “טפלו עלי שקר זדים, אני בכל לב אצור פקודיך" (תהלים קיט, סט), וכמו שביאר הרמב"ם (סוף הלכות מעילה), עיין שם. ויהי רצון שנזכה לקיים את הפסוק: “דרך אמונה בחרתי משפטיך שִׁוִּיתִי" (תהלים קיט, ל).
ט. מי שעדיין לא זכה להיות מזכה הרבים, לא בגופו, לא בממונו, לא בפיו ולא בכלום, אין לו להתייאש אלא צריך להתפלל על כך להיות ממזכה הרבים בכדי לקדש שם שמים ולהרבות כבוד שמים.
ועד שיזכה לכך יוכל בינתיים לזכות את משפחתו, על ידי שישגיח על בניו ובנותיו לחינוך תורני, ויעניק להם חום ואהבה, ויאמר להם תמיד מילים של אהבה וחיבה וכן לזוגתו. ועל ידי זה יהיו כולם שמחים ומתחזקים ומתעלים בתורה ויראה. כי כאשר מצב הרוח הנפשי מרומם, הוא משפיע ועוזר מאוד להתברך, להתחזק ולהתעלות בתורה ויראת שמים.
י. זיכוי הרבים שייך גם עם השכנים, ולכן צריך להתנהג בכבוד לשכניו, ולתת הרגשה טובה לכולם בבחינת 'האוהב את שכניו' (יבמות סב:), והרי הוא בכלל קידוש השם, ונחשב על ידי כך מזכה הרבים שלומדים ממנו להתקדם.
יא. המקדש שם שמים ברבים נחשב מזכה הרבים, שרואים ושומעים ולומדים ממעשיו הטובים ומתחברים ומתחזקים, וזה כח התורה והמצוות בבחינת “דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג, יז).
יב. כתוב בספר דניאל (יב, ג) “והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד", ודרשו חז"ל (ב"ב ח:) “והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע" אלו גבאי צדקה, ופירש רש"י המשכילים אל דל מהו צריך. “ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" אלו מלמדי תינוקות, ופירש רש"י שמלמדין ומחנכין אותם בדרך טובה.
יג. גם עובד ה' בתכלית כנביאים לא יגיע למעלת מזכה הרבים ('חובות הלבבות' שער אהבת ה' פרק ו). ומובא בזוהר הקדוש (פ' צו לה.) שהעוסק בתורה מעלתו יותר מנביא, עיין שם. וכשעוסק בתורה ומזכה הרבים על אחת כמה וכמה שמעלתו יותר מהנביאים, והדברים נוראים!
יד. 'כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו' (אבות פ"ה מי"ח).
טו. כל המלמד את בן חברו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה, וכל המלמד את בן עם הארץ תורה, אפילו הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה, מבטלה בשבילו (ב"מ פה.).
טז. נאמר על אברהם אבינו ע"ה: “ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית יב, ה ), והמצווה אשר עשה אברהם אבינו ע"ה שזיכה אותם לאמונה, שמר עליו להגיע מחרן לארץ ישראל לחיים טובים (זוה"ק פ' לך לך עט:). ועיין כסף משנה (פ"ק דע"ז) בעניין שם ועבר.
יז. נאמר בתורה (דברים ו, ה) "ואהבת את ה' אלוקיך", שיהא שם שמים מתאהב על ידך, וזה זיכוי הרבים (יומא פו.).
יח. אמר שלמה המלך: “יש צדיק אובד בצדקו" (קהלת ז, טו), והיינו צדיק בפרוותו שמחמם את עצמו בלבד ולא עושה זיכוי הרבים, אותו 'צדיק' נענש בבחינת צדיק ורע לו, ואובד בצדקו (זוה"ק תזריע מו.). אבל צדיק אמיתי מביא תנור וכולם מתחממים כדי לזכות לחמם את כולם באור התורה, וזה מעלת זיכוי הרבים.
וכן מצינו לנח, שנקרא בזוהר הקדוש רועה שוטה, שלא הוכיחם ולא זיכה את הרבים (זוהר חדש פ' נח לח סע"ב ע"ש).
יט. אין כפרה למחטיא הרבים, בבחינת אין מקיפין בחילול השם (קידושין מ. אבות דר"ן פרק כט).
כ. נאמר: “וצדקה תציל ממוות" (משלי י, ב), והדרגה הגבוהה ביותר במצוות הצדקה היא מצוות פדיון שבויים, ועל אחת כמה וכמה לפדות את השבויים מהיצר הרע שבנשמתם ולזכותם בתורה ומצוות. ומצווה למנות לעיר רב שיהיה בן תורה ונעים הליכות ומזכה את הרבים והוא קודם למצוות פדיון שבויים, שזה בגוף וזה בנשמה, ועיין למרן רבינו הגדול זיע"א בספרו הגדול 'יביע אומר' (ח"ז עמ' רמא).
כא. מבואר בתורה (ויקרא כא, כא), שכהן בעל מום אינו ניגש להקריב במקדש, ואינו נפגע מכך כי העיקר שיתקדש שם שמים בבחינת מיני ומיניה יתקלס עילאה (סוטה מ.), עיין שם.
כב. לשון הרע הוא עוון חמור מאוד רחמנא ליצלן, שעל ידי כך הוא מחטיא את הרבים ('חובות הלבבות' שער הכניעה פרק ו). ועיין במשנה סוף מסכת מעשר שני גבי יוחנן כהן גדול שביטל את המעוררין, והוא דווקא בבית המקדש, אבל לעבודת ה' יתברך צריך להיות תמיד מהמעוררים ולזכות אותם ולהוכיח בדרכי נועם. ויש עונש נורא ואיום לשותקים ולאדישים (עיין שבת נה.).
כג. כתוב בתורה (בראשית יח, יג) “למה זה צחקה שרה", וממה שהמלאכים באו בטענה כלפי אברהם אבינו ע"ה, למדים שכאשר האשה לא מתנהגת כראוי במצבים מסוימים, אזי הבעל אשם בכך על שלא לימדה וחיזקה, ולכן יש כאן תביעה על אברהם אבינו ע"ה והוא מה שכתוב: “למה זה צחקה שרה". ומכאן למדים את חשיבות זיכוי הרבים גם בביתו לאשתו ולילדיו באהבה ואחווה ושלום ורֵעוּת.
כד. מעשה באשה מעוברת בשלישיית בנים חמודים ומתוקים, והיה סכנה לאשה בכך. ועל פי דעת פוסקי ההלכה והרופאים, התירו לדלל אחד מהם. והעובר היוצא נחשב על ידי כך מזכה הרבים, שעל ידו יוצאו שניים בריאים וצדיקים.
כה. רבינו הסטייפלר זיע"א המליץ באירועים וכנסים וכיוצא בזה לומר ברכת 'שהכל' בקול רם, על מנת לזכות ולהציל את כל האורחים והמשתתפים מאכילה בלי ברכה, ויש בכך זיכוי הרבים. וכמובן גם כבוד שמים לבקש באירוע שיהיה מלצרים עם כיפות ומלצריות בצניעות עד כמה שאפשר, וכן לשאר השמשים והמסייעים שיהיו בלבוש הולם ומתאים לאירוע תורני.
כו. אומרים בשם בעלי המוסר, שאף שזכה האדם לזכות את הרבים, יש לעשות זאת מתוך נחת ויישוב הדעת. וכן מצינו באלקנה שזכה ששמואל הנביא יהיה בנו, משום שזיכה את הרבים על ידי שהלך ממקום למקום לעודד את עם ישראל לעלות לרגל, ונאמר עליו 'בשכר אלקנה שמואל הנביא' (ילקוט שמעוני שמואל א
רמז עז ד"ה ויהי לפנינה).
אולם, חזקיה המלך אף על פי שזיכה את הרבים בעסק התורה, אך מכיון שעשה כך על ידי שנעץ חרב בבית המדרש, והיה נראה כעין כפיה ולא מתוך רצון הלב, הביאו לו משמים את מנשה בנו (סנהדרין צד:).
כז. סימן לגסות הרוח הוא עניות בתורה, והוא דורו של מרדכי היהודי שלא זכו ללמוד תורה (קידושין מט:).
כח. מעשה בשני אנשים שהיו שמחים ומשמחים בני אדם, ויש בזה עניין של זיכוי הרבים, ואלו בני העולם הבא (תענית כב.).
כט. התוצאות הנוראות שנגרמו בגבעת בנימין שנהרגו שם שבעים אלף איש מישראל, הם משום שלא עסקו בתורה ודרך ארץ, והסנהדרין הרגום על שלא הלכו מעיר לעיר ללמדם תורה (תנד"א רבה פרק יא אות ג).
ל. אמר הקדוש ברוך הוא לדוד המלך, עד מתי יהיה עוון זה טמון בידך, על ידך נהרגה נוב עיר הכהנים, על ידך נטרד דואג האדומי ועל ידך נהרגו שאול ושלושת בניו, ובעוון זה יכלה זרעך מן העולם (סנהדרין צה.), וכך היה שבדור שמיני של דוד המלך ע"ה נשאר יהואש לבדו.
ואם דוד המלך שלא פגע בנוב עיר הכהנים, אלא רק על ידי ששאל מאביתר הכהן אוכל וחרב, ועוד שהיה בשעת סכנה, ועם כל זה נענש מפני שדבר זה התגלגל על ידו, כל שכן שאין לפגוע באחרים. נורא ואיום!
ואם למחטיא בעקיפין מענישים כך, כל שכן למי שמזכה את הרבים
על אחת כמה וכמה.
לא. אהרון נענש בחטא העגל, מפני שגרם לעם ישראל להיות מזידים על ידי שהביא לפניהם את עגל הזהב, ואם לא היה מוכיחם היו נחשבים שוגגים, והוא עדיף שהרי מוטב שיהיו שוגגין וכו' (בביצה ל.), וזה בבחינת מחטיא הרבים, רחמנא ליצלן (עפ"י המדרש רבה ויקרא פרשה ז). ועיין עוד למרן זיע"א ביבי"א (ח"ה אבן העזר סי' ה' בד"ה ואשר הוסיף).
לב. מובא בהפטרת פרשת כי תשא, שאמר אליהו הנביא: “אני נותרתי נביא לה' לבדי" (מלכים א יח, כב), ואף על פי שהיו עוד מאה נביאים שהחביא עובדיה הנביא במערות, מכל מקום כאשר מתנבאים אך בפועל לא מועילים לציבור ולא כלום, הרי הם כאילו אינם, כי אין בכך זיכוי הרבים כלל, נורא ואיום ('אוזניים לתורה' שם).
לג. בעל תשובה החפץ בעשיית ליל הסדר, אך הוריו חילוניים ולא מוציאים את החמץ מהבית, אם מוכנים לעשות עימו את ליל הסדר כדת וכדין, יעשה עימם ויזכה אותם, ולא ילך אצל רבותיו. ויש בזה זיכוי הרבים (מרן הראשון לציון זיע"א הובא ביום ליום פסח תשע"ד וכיוצא בזה פסק רבינו הגרי"ש אלישיב זיע"א).
לד. מותר להתפלל ערבית בערב שבת קודש מפלג המנחה, ואחר כך לנסוע ברכב על ידי שליח שעדיין לא קיבל שבת קודש, בכדי לזכות את הרבים בדברי תורה ויראה, כאשר הם צמאים לשמוע ומתחזקים ביהדות באמת. ומכאן עד כמה מעלת מזכה הרבים (אור"ח סו"ס רס"ג ואורל"צ ח"ב).
לה. כאשר נערכת אזכרה לנפטרים אצל הציבור הכללי ויש להם אוזן קשבת, כדאי להיות שם חזן ולחזק אותם בדברי תורה בדרכי נועם ולסמוך על כך שהם מצטרפים למנין (יבי"א ח"י חאו"ח ס' ח ומשנ"ב בשעה"צ סי' תריט).
לו. יש להרבות במסיבות עונג שבת לנערים על ידי אברך בן תורה עם פה מתוק, גם שזה בא על חשבון לימוד תורתו, וכן לנערות על ידי רבנית מוסמכת בכדי לזכותם ולקרבם לה' יתברך.
לז. לנצל את הזמן בין מנחה לערבית בכל יום ולחזק את הציבור במוסר ויראת שמים, וזכות הרבים דבר גדול מאוד (עיין אור"ח סי' פט, ס"ו).
לח. חזן היודע להתפלל בלשון תחנונים עם פיסוק והיגוי נכון, הרי זה בכלל מזכה הרבים ואשריו, ולהיפך להיפך (עיין סוטה מט סע"א).
לט. מצווה גדולה לסייע לבנות ולנערות לצאת מהשירות הצבאי ומשירות לאומי, ולהצילם על ידי אישור מתאים כדין וכחוק מטעמי מצפון ודת, וזה על דעת כל גדולי ישראל וגם רבני החרד"ל, כמפורסם.
מ. יש לוותר על שמיעת פרשת זכור מספר תורה בשבת, אם על ידי כך הבן הנמצא בבית ימנע מאביו לחלל את השבת (עלון בית דוד הנפלא בחולון ועיין אור"ח ס"ס שו).
מא. הנוסע בכביש ויש לו זכות קדימה, אף על פי כן למצווה תיחשב לו אם יוותר לרכב מלא נוסעים לעבור לפניו, שבכך מזכה אותם להגיע בזמן לעבודתם וללימודם, בבחינת "ובלכתך בדרך" (דברים יא, יט) לקיים מצוות וזיכוי הרבים.
מב. גם במקום עבודתו ניתן לזכות את הרבים, כגון תופרת בביתה שיכולה לנצל את עבודתה בכדי לעורר בעדינות על חשיבות גדרי הצניעות, וכן ספר לגברים אפילו שמספר בזמן העומר, ובכך מציל אותם מגילוח בתער ושאר מרעין בישין שבשאר המספרות.
וכן ספרית לנשים נשואות ההולכות בגילוי ראש, על ידי שמחזקת אותן בטהרה ובצניעות ואף נותנת להן במתנה [כפי הצורך] דיסקים המדברים באותו עניין, וכל זה בבחינת “בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו; ועיין בברכות סג. ופרש"י בד"ה דעהו).
מג. ראוי ונכון מאוד לתת את מצוות הסנדק לסב התינוק, אף על פי שאינו שומר מצוות, וזאת בכדי למנוע מחלוקות, וגם לרבות שעל ידי זה יקרבם בקבלות טובות להתחזק ביהדות להצלחת התינוק הנחמד (ועיין ב'פלא יועץ' ערך חסד).
מד. טוב לומר דברי תורה וחיזוק לציבור לאחר תְפִלָת שחרית, ויש בכך זיכוי הרבים, וזה עדיף מלקרוא פרשת הנשיאים בחודש ניסן, וכיוצא בזה.
מה. דבר גדול וחשוב הוא אמירת 'שיר השירים' בערב שבת קודש לפני מנחה בהיגוי נכון ובקול זמרה, וכן דברי תורה וחיזוק לציבור בין קבלת שבת לערבית, וזה עדיף מאשר לשורר 'שיר השירים' בין מנחה לערבית מבלי לומר דברי תורה ומוסר לציבור (ועיין בגמרא ברכות יז. לעולם יהא אדם ערום ביראה ופרש"י שם).
מו. הנזהר להמתין ברמזור אדום כדין וכחוק, הרי הוא מזכה הרבים, שעל ידי כך לומדים ממנו להתנהג, וגם מקיים מצוות עשה מן התורה ו"נשמרתם" (דברים ד, טו), וגם מצוות האמונה שמאמין שהכל מהשמים 'המכין מצעדי גבר', וה' אמר לו עצור, ואם עושה להיפך, מחטיא ומשפיע לזלזל ולהזיק, והכל ברשעותו.
מז. להספיד בבית הכנסת עם מוסר השכל וחיזוק לשומעים, יש בזה זיכוי הרבים, וכן כשעורכים אזכרה ואומרים דברי תורה לחיזוק הציבור (עיין יבי"א ח"ז יור"ד סימן לז:). וכן, כשעושים סעודה שלישית בבית הכנסת עם דברי תורה וחיזוק מתאים הוא בכלל זיכוי הרבים (יבי"א אור"ח ח"י סימן יד).
מח. לומר קדיש על מת בתשלום, הוא מועיל עבורו, ומצווה לעשות כן ועל ידי כך לנצל המעמד ולחזק המשפחה ולעוררם לומר גם כן קדיש, לכל הפחות בשבת קודש, וכיוצא בזה ('יקרא דחיי' סי' יח ס"ד).
מט. באזכרה לנפטרים כשמביאים פירות וירקות ומיני מאכל, כדאי לברך ולענות 'אמן' בקול רם, ויש בזה זיכוי הרבים לעילוי נשמת הנפטר (עיין בספר 'קונטרס היחיאלי').
נ. להפיץ ולחלק חוברות אשר מוסברות היטב, וכן דיסקים של דברי תורה בעניין שבת, טהרה, מוסר וכיוצא בזה בוודאי חשוב כזיכוי הרבים גדול (ספר 'מעדני מלך' על מרן זיע"א).
נא. מותר לטלטל עיתון טמא בשבת קודש ברשות הרבים פחות פחות מד' אמות בכדי להציל את הציבור שלא יכשלו. והוא כדין קוץ ברשות הרבים (עיין אור"ח סי' שח סע' יח), ופיקוח נשמה דינו חמור מפיקוח הגוף (ועיין אור"ח ס"ס שו).
וכן, מותר לדבר באמצע תפילת הלחש בכדי להציל יהודי העומד לידו ורוצה לקרוע בשבת דף בסידור מפני שמחובר עם דף נוסף. וכן להתקשר למשפחה באמצע תפילת הלחש ולהודיע להם שלא יאכלו מהפירות שהם טבל וודאי ולא הספיק לעשרם, ויש בזה חיוב מיתה רחמנא ליצלן (סנהדרין פג.), וכל זה נחשב זיכוי הרבים מעבירות.
נב. ניתן לזכות ולהשפיע הרבה מאוד בדרכי נועם, כמו אותה אשה שביקשה הפסקה נוספת מלהוליד אף שעבר זמן רב מהלידה הקודמת, וכאשר מורה ההוראה הקשיב והסביר וביאר את גודל המצווה היטב, הסכימה מיד להפסיק עם ההפסקה לחיים טובים.
נג. כל מצווה שאין לה דורש ואין מי שמבקש אותה, תידרשנה, לפי שחשובה כמת מצווה. ומצווה שאין לה רודפים, רדוף אחריה לעשותה, שהמצווה מקטרגת ואומרת כמה גרועה אנוכי שנתעלמתי מכל וכל (ספר 'חסידים' סימן קה, ע"ש). וכגון, לתקן ולכרוך סידורים בבית הכנסת, לכבד הספרים כפי הצורך ולהחזירם למקומם בסוף השימוש. וכן, ניקיון בית הכנסת ולעשות בכך כבוד ה' יתברך.
וכמו אותו חסיד ששילם כסף למאפיה של גוים בשכונה של יהודים שיסגור בפסח בכדי להציל היהודים מאיסור חמץ. וכן בזמן היריד שבאים לסחורה כמה ימים, ויש הרבה נשים פרוצות לתועבות, רחמנא ליצלן, משלם להם על ידי המנהל את כל ההוצאות והרווחים, וסוגרים המקום להצילם מאיסורי עריות וכיוצא בזה.
נד. 'הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום' (מסכת אבות פ"א מי"ב). ויש בכך זיכוי הרבים גדול להרבות שלום ולקדש שם שמים, וכן שלום בית לבני זוג, כשהם במצוקה כלכלית ונפשית, ולא להציע להם להתגרש חס ושלום אלא להיפך, להשקיע בהם בכסף, בחומריות וברוחניות כדי להצילם, ולהציל את הילדים מסכנת הרחוב. ומי שממליץ להתגרש כאשר לא שמע את שני הצדדים באריכות, צריך לברוח ממנו.
נה. העוסק בצרכי ציבור כעוסק בדברי תורה (ירושלמי פ"ה דברכות ה"א). ויש אומרים שפטור מתְפִלָה (אור"ח ס"ס צג). ומצינו ביהושע שניקה וסידר יפה את בית הכנסת ובית המדרש, וזכה להיות מנהיג ישראל לאחר פטירת משה רבינו (ועיין מדרש רבה פ' מטות).
נו. חובה קדושה על הגבאים להתאמץ בניקיון ובכבוד בית הכנסת, וכן להשיג חזן ירא שמים לתְפִלּוׂת, ובן תורה וחכם גדול שימסור שיעורי תורה לציבור (משנ"ב בביאה"ל סימן נג).
נז. למד, לימד, שמר ועשה, והיה בידו להחזיק תורה ולתמוך בתורה, ולא החזיק הרי זה ארור מפי הגבורה. לא למד, לא לימד, לא שמר ולא עשה מפני שהיה אנוס, אך החזיק תורה ותמך בתורה הרי זה ברוך מפי הגבורה. מכאן למדים עד כמה חשובה מעלת מזכה הרבים (רמב"ן על התורה דברים כז, כו, ע"ש).
נח. נאמר בתורה (במדבר טו, לא) “כי דבר ה' בזה", רבי מאיר אומר זה הלומד תורה ואינו מלמדה (סנהדרין צט.). וגם כשלימד ויכול להוסיף יותר ולא הוסיף וכדבעי ליה למיעבד לא עבד (כתובות סז.), גם בזה הוא בסכנה גדולה (דרשת מהר"ח מוולוז'ין לר"ה המובא בסוף ספר 'נפש החיים').
נט. כתוב בגמרא (חולין ז.) מקום הניחו לי מן השמים להתגדר בו. ופירש רש"י להתגדל. כלומר, שצריך זכות לזכות את הרבים וצריך זכות להצילם מעבירה ולהתגדל בכך, ואשרי מי שזכה.
ס. נאמר גבי אנשי סדום: “אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר" (בראשית יח, כד), ופירש האבן עזרא, דהיינו צדיקים אשר נמצאים איתם ומזכים אותם. ומכאן למעלת זיכוי הרבים שעל ידי כך יכול להציל גם אנשים רשעים כסדום ועמורה.
ומכאן לשבת חתן וכיוצא בזה שהמשפחות אינם שומרים תורה ומצוות, אף על פי כן יזמין את כולם לבוא לשבת קודש ויביא פייטן ודרשן נפלא בכסף מלא, שיחזקם בתורה ויראה, והוא כעין סמינר, ויש בזה זיכוי הרבים גדול כאשר מתאספים ומקשיבים לכבוד המאורע ולכבוד החתן והכלה.
וכן עובד במפעל מסוים, אם חכם הוא ויודע היאך לכבד את המעביד, אזי יבקש ממנו חדר לתְפִלָּת שחרית, מנחה, וכיוצא בזה, וזכות הרבים תלוי בו.
סא. הנכשל באיסור כרת כגון נדה, אכילת חֶלֶב, אכילת דם, טבל וכיוצא בזה, צריך לעשות תשובה ויום הכיפורים ויסורים ימרקו העוון (יומא פו.), עיין שם. ועצה טובה לתיקון חטא טהרת המשפחה הוא להשפיע ולזכות אחרים על ידי כנסים, וכן על ידי חלוקת דיסקים וכיוצא בזה חינם אין כסף במקוואות ובחנויות ובמקומות מיוחדים הראויים לכך.
סב. כל מקום שיש אהבה ואחווה בשלמות, הרי זה קידוש השם וזיכוי הרבים. ולומדים מהם להתנהג כך, ולהיפך להיפך, רחמנא ליצלן. וכן בין בעל ואשתו כאשר עוזרים זה לזה, יש בכך זיכוי הרבים למשפחה כולה, שהרי כל דיבורי הילדים והתהנהגות שלהם הוא מהוריהם (סוכה נו:), ונמצא שההורים מזכים את הילדים.
סג. צריך להיזהר מתולעים הנמצאים במאכלים רחמנא ליצלן, ובפרט בקיץ. לכן, יש לשטוף היטב את הירקות ולבדוק ולברור היטב ולכסות המאכלים תמיד בכדי למנוע חרקים וכיוצא בזה. ויש כאן זיכוי הרבים למשפחה כולם ולכל הסועדים.
סד. נשים הנזהרות בענייני הלבוש והולכות בצניעות בהידור רב, מזכות בכך בנות רבות, שעל ידי כן לומדות מהן לדקדק בצניעות. וכן בגדים לגברים ותספורות כדת וכדין, יש בזה קידוש השם וזיכוי הרבים, ולהיפך להיפך.
סה. אמרו חז"ל (פסחים פז:) 'לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות, אלא כדי שיתווספו עליהם גרים'. ומשמע שעל ידי הגלות יכירו אנשים נוספים בעולם את ה' יתברך, ויש כאן גדר זיכוי הרבים להרבות אמונה לכל העולם, וכמובן כאשר כל זה על פי שלמות ההלכה מכל הצדדים.
סו. כתוב בתהלים (נא, טו) “אלמדה פושעים דרכיך, וְחַטָּאִים אליך ישובו", ויש בזה זיכוי הרבים, ודומה לנאמר בגמרא (ע"ז ד סע"ב) לא היה דוד ראוי לאותו מעשה עם בת שבע, ולמה נעשה, ליתן פתחון פה למי שנכשל שיעשה תשובה, וזה גזירה משמים שנכשל בו דוד המלך ע"ה.
סז. מצווה לזכות את הרבים, על ידי שאוכל עימם בשבת קודש בסעודה שלישית או מסיבת עונג שבת עם ממתקים ומגדנות וכיוצא בזה, ויסמוך על ספק ספיקא לעניין תולעים ועל ספק ספיקא לעניין תרומות ומעשרות ולכבדם (עיין יבי"א ח"ט חיו"ד ס' ל), ולזכות להשמיע דברי תורה כמה שיותר, וזכות הרבים דבר גדול.
סח. עשרה הלומדים בשקידה עצומה בבית המדרש כולם נקראים בשם מזכי הרבים, אחד מזכה את התשעה שעל ידי זה שרואים התלהבות ושקידה בלימוד, כולם שוקדים ולומדים ומזכים זה את זה (ספר 'אוזניים לתורה' פ' בחוקותי).
ומכאן לתְפִלּוׂת בבית הכנסת בציבור וההשתתפות בשיעורי תורה, שעל ידי כך מראה דוגמא אישית של תורה ויראה, ויש כאן גם מצוות זיכוי הרבים להשפיע על אחרים.
סט. מי שלא מוחה ברשעים ולא מביישם, נענש משמים (זוה"ק תזריע מו:), מפני שצריך לצעוק בחכמה לכבוד ה' יתברך, וזכות הרבים תלוי בו.
ע. כתוב בתורה (במדבר ד, כב) “נשא את ראש בני גרשון", ויש כאן רמז שצריך לרומם ולחזק גם את האנשים שכביכול נתגרשו מהיהדות ולחזקם ולקרבם ל"בית אבותם וכו'". כלומר, שהיו להם הורים צדיקים ומחמת הגלות והצרות שבעולם הרי הם בבחינת תינוק שנשבה (שבת סח:) ויש להצילם בכל עת, כי ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא (סנהדרין מד.), ופירש רש"י עדיין קדושתם עליהם, עיין שם. ולכן יש לזכותם.
עא. ידוע מאמר חז"ל: 'רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל וכו'' (מכות כג:), ויש ללמוד מה' יתברך ולזכות את עם ישראל במצוות, בבחינת “והלכת בדרכיו" (דברים כח, ב), והקדוש ברוך הוא משלם שכר טוב לנטפל לעושי מצווה, ועל אחת כמה וכמה לעושה מצווה ממש (מכות ה:).
עב. כתוב בתורה (שמות טו, כא) “ותען להם מרים וכו' סוס ורוכבו רמה בים", ומכאן רמז לנשים שעוזרות לבעליהן ומכינות צרכי הבית בכדי שיעסוק הבעל בתורה והילדים בתלמוד תורה, וזכות הרבים תלוי בהן, והאשה בבחינת סוס והבעל והילדים בבחינת רוכבים, ומקבלת שכר מה' יתברך על פי המסירות בכח הסוס שלה, וכמו שכתוב: “לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי" (שיר השירים א, ט).
עג. מסופר בנביא (מלכים א פרק יח) על אליהו הנביא ונביאי הבעל, שנצרכו לשני פרים אחד לאליהו הנביא להוכיח לכולם כי ה' הוא האלוקים, והשני לנביאי הבעל לעבודה זרה, ואותו הפר הנבחר לעבודה זרה מרד, ולא רצה ללכת לעבודה זרה, עד שהבטיח לו אליהו הנביא שגם על ידו מתקדש שם שמים בכך שכולם רואים שהעבודה זרה אינה כלום.
ומכאן למד בספר 'שבט מוסר' (פרק כב) קל וחומר על אדם בעל חכמה ובינה, שצריך להמית עצמו על התורה ועל העבודה לקדש שמו יתברך.
עד. מזכה הרבים יותר חזק מתומך בעניים, שזה לגוף בלבד, (זוה"ק תרומה קכט., ע"ש). וכמובן אם יודע לנצל נתינה חומרית ומבקש מהם נתינה רוחנית להתקרב לה' יתברך, מעלתו עצומה מאוד.
עה. משה רבינו אמר ליתרו: “אל נא תעזוב אותנו" (במדבר י, לא), שבזה שהולך יחדיו עם ישראל במדבר, יש בכך זיכוי הרבים גדול שלומדים ממנו להתקרב לה' יתברך (כלי יקר בהעלותך י. לב).
עו. בזמן שבני ישראל רצו לכבוש את יריחו, לא מצאו את מקום הפתח, ואיש אחד הראה להם באצבעו, ובזה זכה להצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות (סוטה מו: ע"ש). ועל אחת כמה וכמה המזכה את הרבים ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו לקרב רחוקים בזרוע לכבוד ה' יתברך שמעלתו ושכרו עצומים מאוד (ועיין ברכות יז:).
עז. מצווה גדולה וזיכוי הרבים להגביה קולו במקצת בזמן תְפִלָת הלחש בימות הקיץ במילים: 'מוריד הטל', ובכך להציל אחרים מטעות, שלא יצטרכו לחזור לראש. והוא הדין בראש חודש כשאומר: 'יעלה ויבוא'.
עח. בזמן חוליו האחרון של מרן רבינו הגדול זיע"א, המליץ למשרתים בקודש למכור עוד ועוד מספריו הקדושים על מנת לזכות את הרבים, ובכך להרבות זכויות ולהמתיק הדינים.
עט. אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידי צדיקים בדבר אכילה (גיטין ז. בתד"ה השתא). ומאידך, המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו (מסכת אבות פרק ה), ומשמע שבכל עניין ועניין אין חשש שיכשל. ומכאן על גודל מעלת זיכוי הרבים שהוא קדוש בלי עבירות, והלוואי שנזכה לכך.
פ. העוסק בתיקון ומכירת מחשבים וכיוצא בזה, יקפיד שלא להכניס לקונים דברי קלות ראש, ועל אחת כמה וכמה פריצות וכיוצא בזה, שבזה מחטיא את הרבים, אלא אדרבה יכניס למחשב דברי קודש ואפילו בלא להודיעם, בכדי לזכותם ביראת שמים וחיזוק היהדות.
פא. העוסקים בפרה אדומה נטמאים, והוא כדי לזכות את הרבים להיטהר מטומאת מת (נדה ט.). ומכאן למזכה הרבים וכן הטורח הרבה לגייס כספים וכו' כדי להעמיד תלמידים, ואף שעל ידי כן מתמעט מזמנו בעסק התורה, וכל זה כדי לזכות את הרבים ולהעמיד תלמידים לתפארת בישראל.
פב. מובא בתורה בפרשת פנחס, שזמרי חטא והחטיא את הרבים לעזות וחוצפה נגד משה רבינו, ולעשות עבירה חמורה של עריות, רחמנא ליצלן. ופנחס קידש שם שמים וזיכה אותם להתחזק.
פג. הלומד בזמן חזרת השליח ציבור, הרי זה בכלל מחטיא את הרבים (משנ"ב סי' קכד ס"ק יז), וכן חזן הממהר בתְפִלָּתוׂ הרי זה מחטיא את הרבים (כה"ח סי' קכד ס"ק כא).
פד. המפרסם מעשיו כדי שילמדו ממנו ויעשו כמעשיו הטובים, הרי זה בכלל מזכה את הרבים ('יחווה דעת' ח"ג סי' עד).
פה. פסק מרן בשולחן ערוך (סי' ס סע' ד) שמצוות צריכות כוונה. ולפי זה כל פעולה שאדם עושה, אם יעשנה בכוונה לחסד וכיוצא בזה אזי שכר מצווה בידו.
ולכן, כל מי שמזכה את הרבים במקצועו ועוסק עם הציבור, כגון רופא, טבח, שדרן רדיו עם פה מתוק שמזכה את המאזינים בדברי תורה, נהגי בוקר של לחם וחלב וכן המנקים את האשפה והכבישים, ועל ידיהם הכל נקי ונעים, צריכים לכוון שעושים כן לרווחת וטובת התושבים, ובכך מלבד שמקיימים את עבודתם ומקבלים עליה שכר, שמור להם שכר נצח על קיום המצווה במה שהתושבים נהנים מהם, מפני שיש בכך סיוע ועזרה לתושבים עצם הדבר שהציבור ותושבים נהנים מהם.
וכשמתנהג בעבודתו כשורה בנעימות ובדרך ארץ, יש בכך גם זיכוי הרבים כי לומדים ורואים עליו צדק ויושר, "נקי כפים ובר לבב" (תהלים כד, ד), ואשריו.
פו. נאמר בתורה על אליעזר עבד אברהם, כאשר הגיע לביתו של לוט: “ויפתח הגמלים" (בראשית כד, לב). ופירש רש"י שעד עתה פיהם היה סגור בזמם, כדי שלא יגזלו משדות אחרים. והקשה הרמב"ן שהרי מצינו בבהמתו של רבי פנחס בן יאיר שלא אכלה דבר שאינו מעושר, ואם כן על אחת כמה וכמה הגמלים של אברהם אבינו ע"ה שלא יאכלו משדות גזל, ואם כן מדוע סגר אליעזר את פיהם בזמם?! עיין שם במה שכתב.
ויש עוד לתרץ שבוודאי גם גמליו של אברהם אבינו ע"ה לא הוצרכו לזמם כדי שלא לגזול, אלא אברהם אבינו ע"ה רצה ללמד את הרועים מצוות ודרך ארץ, ולכן שם על פיהם זמם. ומכאן כמה יש לחכם להראות תמיד לציבור כיצד להתנהג, ודוגמא אישית שווה אלף מילים ('אוזניים לתורה' שם).
פז. אמירת קדיש ועניית 'יהא שמיה רבה' בקול רם ובכוונה מציל את הרשעים מגיהנום ומוריד שפע לעולם ומזכה את המתים והחיים. וכן המוציאים את השבת מאוחר יותר, אשריהם שעל ידי כך עושים טוב לנפטרים.
והמזדרזים להוציא את השבת, אז הרשעים בגיהנום מקללים אותם על שבמעשיהם הקדימו להם את החזרה לגיהנום. ומכאן שמצוות זיכוי הרבים הינה בין למתים ובין לחיים (ועיין בזוה"ק בהקדמה לבראשית).
פח. כתוב בתורה (בראשית לד, א) “ותצא דינה", ומיד אחר כך נפלה בידי שכם. ופירש רש"י שקרה כך, מפני שיעקב לא נתן את דינה לעשיו, ושמא היתה מחזירתו בתשובה, לכן נפלה בידי שכם.
ומקשים העולם, והרי לאה שהיתה צריכה להינשא לעשיו, ועל ידי שהרבתה לבכות זכתה להינשא ליעקב, מדוע לא נענשה על כך, שאולי על ידי כך היתה מחזירתו למוטב? אלא מפני שדינה גדלה בבית של תורה, אזי היה לה כעין חומת מגן שלא להינזק מעשיו, ולכן לא צריכה לפחד ממעשיו, מה שאין כן בלאה שגדלה בבית של לבן ובתואל, ולא היה לה את הכח לעמוד מול מעשי עשיו, ולכן טוב עשתה שהתפללה לבטל ה'שידוך'.
ומכאן על גודל חיוב מזכה הרבים כשיכול ויש בכוחו להשפיע שמהשמים ייתבע אם לא עשה דיו ('מאור שבתורה' שם).
פט. הקדוש ברוך הוא ברא את עולמו באופן שיש בו צדיקים ורשעים, חכמים וטיפשים, עשירים ועניים, וזאת בכדי שיזכו הצדיקים את הרשעים, והחכמים את הטיפשים והעשירים את העניים, ויזכו בזה לחיי עולם, נורא ואיום (זוה"ק ויגש רח.).
צ. כתוב בגמרא (סנהדרין נב.) וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך, ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן, אמר לו נדב לאביהו אימתי ימותו שני זקנים הללו, ואני ואתה ננהיג את הדור? אמר להן הקדוש ברוך הוא, נראה מי קובר את מי, וכידוע שנענשו ומתו.
והשאלה היא למה ה' החמיר איתם כל כך? ורבינו הסטייפלר זיע"א בספרו 'ברכת פרץ' (פ' אחרי) מבאר, שהיה לנדב ואביהוא חסרון בענווה, ולכן נענשו מיד כי אין להם את זכות מידת ארך אפיים של ה', כמו שנאמר “לשארית נחלתו" (מיכה ז, יח), למי שמשים עצמו כשיריים (ראש השנה יז:).
ושמעתי פירוש נוסף נפלא מאוד, שהיה עליהם טענה אם יש לכם כח להנהיג, אדרבה תעשו ותצליחו, ולמה להמתין שימותו משה ואהרון. שהרי ידוע שגשמיות בידי שמים, ורוחניות בידינו, והיה עליהם לעשות מיד בהכנעה וענווה וכולם יעריכו וישבחו, בלי רושם של תפקיד, משרה, שררה, משכורת, והיו עושים לכבודו של ה' יתברך.
וזה גם טעותו של קורח, שאם הוא רוצה לעזור ולקדש שם שמים, שיעשה ויקדש שם שמים בלי לפגוע במשה ואהרון, ואשריו. ומה שאמר משה רבינו לקורח “ובקשתם גם כהונה" (במדבר טז, י) אין הכוונה שזה יותר מעלה, אלא הכוונה למה לכם לבקש דבר נוסף, תעשו לשם שמים עבודת ה' וקידוש ה', ויתכן שזה יותר מכהונה, ולמה לכם תפקיד כזה. וזה פירוש מתוק מדבש לבעל אמונה.