פרק י"ב - אין שום יאוש
בו יבואר האיך יתנהג האדם במצבים קשים, ושלעולם לא יתייאש האדם מן האמונה
גם בזמנים קשים מאוד בהסתרה שבתוך ההסתרה
א. לעיתים יש לאדם להגיע לדרגה של אמונה עד כדי ציפייה לנס שיושיע אותו מצרתו, והעיקר לעולם לא להתייאש חס ושלום.
שאלה: האם נכון הדבר לצפות שיעשו לו נס משמים?
תשובה: מצאנו בתורה (שמות ב, ד) גבי מרים הנביאה שכתוב בה: “ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו", הרי שהמתינה להצלתו למרות שבתיבה אין אוויר, ואין סיכוי שיזדמן יהודי וירצה להסתכן בהצלתו נגד גזירת פרעה הרשע, ועוד שהרי אם יזדמן שם מצרי, בוודאי שהוא ישמח לקיים גזירת מלכו. ועם כל זה, מרים, בתוקף אמונתה החזקה, מחכה לראות נס, “לדעה מה יעשה לו", מה יהיה עם משה. ובגמרא (סוטה ט:) מבואר שחיכתה שעה אחת, ולבסוף ראתה את הנס על ידי בתיה בת פרעה.
וכמה זה מחזק שאין להתייאש, וכאשר רואים שאין ברירה, יש להתפלל ולצפות לנס, ישתבח שמו. ומרומז בגמרא (ברכות י.) אפילו חרב חדה וכו' אל ימנע עצמו מן הרחמים. וידוע מה שמובא בירושלמי (סוף ברכות פ"ט ה"א) על חזקיה המלך שהחרב היתה מונחת כבר על צוארו, ועם כל זה ניצול.
ומסופר על האדמו"ר מזוט'שקה זיע"א שהיה בשואה, וכבר היה החבל סביב גרונו, והגרמנים הארורים יש"ו היה מנהגם לספור לאחור מעשר ומטה, ובהגיעם לאפס היו מפילים הכיסא מתחתיו. ומי יאמין שאדם שהתחילו לספור לו לאחור יחיה?! אבל "אלוקים חשבה לטובה" (בראשית נ, כ), וכשהגיעו בספירתם לקראת הסוף, היה ריב בין שניהם על הספירה האמיתית אם היא 'חמש' או 'שש', והאדמו"ר ניצל את ההזדמנות והתיר את החבל וברח והגיע לארץ הקודש, פלא פלאים.
וניתן לתרגל בעצמו תרגילי אמונה, כגון באירועים וכיוצא בזה, שלא לבקש כלום, ומחכה בעיני האמונה לראות אם המלצר יגיע אליו, וגם אם הגיע ובמגשו שלוש מנות לבחירה, ושואלו: 'בבקשה מה תאכל', ועונה לו בלובן שיניים 'אני סומך עליך שים מה שתרצה', וגם אם לא ניגש אליו המלצר כלל, שותה מים בשמחה, מים משמים, וזוכה לדבקות וקירבת ה' יתברך ואשריו.
ב. האמונה שהכל משמים היא הלכה פשוטה שכל יהודי חייב לקיימה, ואינה חסידות בלבד. ומאידך, הכעס והעצבות הם נגד ההלכה ונגד האמונה.
ואפילו כאשר אדם עייף מאוד, אין מקום לכעס ועצבות, שהרי אם היה לו כעת אירוע משפחתי גדול, בוודאי שהיה שמח ומתלהב כל רגע, ואיך יתכן שלכבוד ה' יתברך אינו משתדל להתנהג כן, ויש בזה כעין חילול ה'.
שאלה: האם מה שדוד המלך ע"ה לא התרגש מקללת שמעי בן גרא עד שאמר: “ה' אמר לו קלל" (שמואל ב טז, י), זה הלכה שכן חובה להתנהג או שזה חסידות?
תשובה: בוודאי שזה הלכה, ועל האדם מוטלת חובה להאמין שכל מאורעותיו הם משמים, ואין קשר בין המקלל למקולל. ורבינו החפץ חיים (ספר 'שמירת הלשון' שער התבונה פרק ו) מביא בשם הזוהר הקדוש, שזכה דוד המלך ע"ה להיות רגל רביעי במרכבה בזכות שאמר על קללת שמעי בן גרא שזה משמים. ומי שזכה להגיע להשגות באמונה, יכול לחשוב ולומר כן בקלות.
ובספר ה'תניא' הקדוש מובא, שכאשר שמעי בן גרא התקדם והלך לקראת דוד המלך וקילל, הרי בוודאי קיבל כח מה' לעשות כן, תדע שכן הוא, שהרי ירבעם בן נבט כשזלזל בנביא עידו והרים ידו עליו בכדי לתופשו, כתוב עליו: “ותיבש ידו" (מלכים א יג, ד), ולכן אמר דוד המלך ע"ה “ה' אמר לו קלל".
ומכאן לכל בעיה, עיכוב, בזיונות, צעקות וכו', שיש להאמין שה' יתברך נתן להם את הכח לעשות נגדו כן, וזוכה על ידי זה לקירבת ה' עצומה, וזה בעצם מה שהרגיש הלל הזקן עם אותו אדם בערב שבת קודש שקרא לעברו מי כאן הלל וכו' (שבת לא.).
שאלה: כתוב בתורה (דברים כח, מז) “תחת אשר לא עבדת וגו' בשמחה ובטוב לבב". ואם כן, לכאורה האם עצבנות ועצבות זהו נגד האמונה?
תשובה: בוודאי, מכיוון שכאשר אוהבים אזי מתלהבים, מכבדים ומבינים, ואין עצבנות ואין עצבות ואין כלום, וכאשר שרוי בעצבות ובעצבים, זה מראה על חוסר הבנה והערכה באמונה שלא מאמין שהכל מה' יתברך לטובתו, ואם הוא עייף ותשוש, יש בזה כעין חילול ה', שאם היה אירוע משפחתי גדול היה מתלהב ושמח, ואיך זה שלכבוד ה' יתברך לא שמח. ובשמים זה לא נראה בעין טובה וזה מעורר את הדינים, שמראה בזה שכבוד שמים יהיה פחות מכבוד אירוע משפחתי וכיוצא בזה, חס ושלום.
ג. בעל אמונה, אפילו אם ישמע בת קול האומרת לו שאין לו תקנה, עם כל זאת הוא מתגבר ומתחזק להיות בעל תשובה גדול לשם שמים, וזוכה על ידי זה להשגות גדולות ועצומות. ולאחר שקיבלנו תורה מסיני, אפילו מי שנפל לשער החמישים של הטומאה, עדיין יש לו תקנה על ידי התשובה, ומשמים יקבלוהו בשמחה ובאהבה.
שאלה: כיצד היה צריך להתנהג אלישע בן אבויה, כאשר שמע בת קול שאמרה: 'שובו בנים שובבים חוץ מאחר' (חגיגה טו.)?
תשובה: למרות שאלישע היה תנא, אך מכיוון שהיתה לו נפילה רוחנית קשה, עד כדי כך שזלזל בלומדי תורה (ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א), וכן זמר יווני לא פסק ממנו (חגיגה ט"ו סע"ב), ממילא גם דעתו השתבשה עליו ולא הגיב נכון. ואף ששמע בת קול שאין לו תקנה, עם כל זה היה יכול להתגבר ולהתחזק ולהיות בעל תשובה גדול לשם שמים בלבד, והיה זוכה להשגות עצומות.
וראיה ממנשה מלך יהודה, שלמרות כל מה שעשה, מכל מקום כשעשה תשובה התקבל באהבה (דברי הימים ב לג, יג), ונעשה ראש מתיבתא בשמים לבעלי תשובה. וזה גדלות עצומה ואין סוף של ה' יתברך שניתן לחזור בתשובה תמיד.
צריך לדעת שהעונש של ה' יתברך הוא לא נקמה אלא חינוך, וכשחוזר בתשובה אין צריך לעונש ולא כלום (ועי' בחגיגה ט"ו ע"א בתד"ה שובו בנים, שהביאו את הסיבה השורשית לכך שלא זכה אלישע בן אבויה להיפטר מהעולם צדיק, ע"ש).
שאלה: מה לומדים מדברי חז"ל הקדושים (פסחים פו:) שכל מה שאומר לך בעל הבית עשה חוץ מצא?
תשובה: מלבד הפשט הפשוט שהוא דין מהליכות דרך ארץ גבי האורח, ביארו המפרשים על פי הדרש כי כל שיאמר לך בעל הבית של העולם הקדוש ברוך הוא עשה, חוץ מצא, כלומר שאומר לך צא ממחיצתי ואין לך תקנה.
ולמדים מכאן שאסור להתייאש לעולם ותמיד ניתן לעשות תשובה ולהתחזק ביראת שמים, ויכוון לפתוח דף חדש, ובמשך הזמן יוסיף לעצמו זכויות ועל ידי כך הדינים מסתלקים והחסדים באים וזכותו גדולה.
וכאמור, גם אלישע בן אבויה ששמע על ידי בת קול שאין תשובתו תתקבל, אף על פי כן אם היה מתעקש ועושה תשובה מיד, הוא היה מתקבל בשמים. וכידוע מרבינו אור החיים הקדוש (שמות ג, ח) שלאחר קבלת התורה, גם מי שנכשל בעבירות והגיע לחמישים שערי טומאה רחמנא ליצלן, יעשה תשובה ועל ידי כח התורה ועמל תורה זוכה להיות בעל תשובה גמור. ואשרינו שזכינו להיות יהודים ולחזור בתשובה (ועיין משנ"ב בביאה"ל סי' תקעא).
ד. אחת מגבורותיו של ה' יתברך שהוא ארך אפים ורב חסד ואינו מעניש מיד, ואפילו את הגוים. ולכן, אין להתייאש משום יהודי בעולם, ואפילו שנמצא בירידה גדולה ביותר רחמנא ליצלן, אלא אדרבה צריך לקרבו ליהדות ולחזקו, ובזה מקדשים שם שמים ומשמחים את ה' יתברך.
שאלה: האם ה' יתברך כובש את כעסו גם כלפי הגוים?
תשובה: מובא בגמרא (יומא סט:) שה' ארך אפים גם לגוים, ופירש רש"י שם (בד"ה זו היא גבורתו) שכובש את יצרו ומאריך אפו על כל הגזירות שגוזרים על בניו. הרי שה' בגבורתו כובש כעסו אף בשעה שגוזרים הגוים גזירות על בניו.
ויש ללמוד מכאן קל וחומר, שאם כך כובש רצונו על הגוים, על אחת כמה וכמה שכובש רצונו על בניו כשנכשלים בעבירות, ואפילו במזיד ולהכעיס, ולא מעניש מיד, אלא ארך אפים ורב חסד וממתין לנו שנעשה תשובה.
וזוהי גבורתו של ה' יתברך שלא מעניש מיד, אלא ממתין לנו שנעשה תשובה, ולכן אין להתייאש לעולם גם מיהודי בירידה גדולה מאוד, רחמנא ליצלן, אלא לקרבו ולחזקו, ובזה מקדשים שם שמים ומשמחים את ה' יתברך. ואשרי מי שזוכה לכך לקרב רחוקים בזרוע (ועיין ברכות יז:). וע"ע בפירוש רש"י על הפסוק “בכל צרתם לא צר" (ישעיהו סג, ט).
ה. על ידי הצער והכאב שבאו לאדם מחמת שעשה עבירה, מתכפר לו הכל מיד. ובפרט כאשר עשה תשובה מאהבה שהכל מתכפר לו מיד, ואין צורך להמתין עד ליום הכיפורים ואף לא ליסורים כלל ועיקר.
שאלה: אדם שנכשל בעבירה, כיצד עליו להתנהג?
תשובה: מבואר בגמרא (ברכות יב:) כל העושה עבירה ומתבייש בה, מוחלין לו על כל עוונותיו. ולמדים מכאן שהבושה, הצער והכאב על עצם הדבר שנכשל בעבירה והימרה פי ה' מכפר מיד על הכל. ובפרט אם עושה תשובה מאהבה, שזה מכפר מיד, ואפילו לפני יום הכיפורים ובלי יסורים. ואשריו ואשרי חלקו (חזו"ע ימים נוראים). ולכן כאשר מעד ונפל, לא יתיאש, אמנם יתבייש במעשיו ויעשה מיד חשבון נפש, ויכוון להתקדש ויגיע למעלות נוספות. ואם יעשה כך, נמצא אם כן שזוהי ירידה לצורך עלייה גדולה.
ו. כאשר אדם רוצה לילך בדרך מסוימת ומרגיש עיכובים ומניעות, ראשית עליו להאמין שהכל אך ורק מאת ה' יתברך לטובתו הנצחית, ולאחר מכן לעשות תשובה על ידי וידוי, ולומר לה' בפה מלא ובכוונה גדולה: 'אני מקבל עלי דין שמים באהבה, ואם ה' לא רוצה במה שאני רוצה, אז גם אני איני רוצה, ואני מוכן ואפילו רוצה למות לכבוד ה'', ויקבל על עצמו להוסיף עוד מעלה בעבודת ה' יתברך. ולה' הישועה!
שאלה: כאשר האדם קם על 'רגל שמאל' ליום מלא בעיות, כיצד עליו להגיב?
תשובה: ראשית, להאמין שהכל משמים לטובה ואין עוד מלבדו, וכל העיכובים, המכשולים, העלבונות, הצרות, הבלבולים, הקשיים, הרעב, הצמא, חוסר שלווה, פחד, חרדה וחלומות מפחידים, הכל הוא אך ורק מה' יתברך.
ואחר כך יש לעשות תשובה על ידי אמירת וידוי, ולומר לה' יתברך שמקבל באהבה דין שמים, ואם ה' יתברך לא רוצה, אז גם אני לא רוצה כלום, ולומר בכוונה שמוכן למות על קדושת שמו יתברך. ואחר כך יקבל על עצמו להתחזק ולהוסיף מעלה בעבודת ה' יתברך, ויוסיף להתחזק על ידי הקמיע התורני המובא לקמן (בסוף הספר), ולה' הישועה.
ז. כאשר מתעכב דבר מסוים שטרחו ועמלו עליו זמן רב, ואינו יוצא לפועל בזמן המיוחל, לא די בזה שיאמין שהכל משמים לטובה, אלא צריך אף לשמוח מכך שהעניין מתעכב, ובזה מתבטאת השלמות באמונה.
וכן כאשר אויביו של אדם נופלים לפניו, ואינו שמח, אלא אדרבה הוא אף מסייע ותומך בהם כפי יכולתו, ומתפלל עליהם שיצליחו בכל מעשי ידיהם, זה מעיד על כך שזכה לשלמות באמונה.
שאלה: כיצד ניכר על האדם שהגיע ל'שלמות באמונה'?
תשובה: 'שלמות באמונה' מתבטאת בצורת ההתנהגות וההתנהלות של האדם במצבים קשים. לדוגמא, דבר מסוים שטרחו ועמלו והשקיעו בעבורו זמן מרובה, וביום המיוחל כשבאו לקצור את הפירות הדבר נתעכב משום מה ולא יצא לפועל, כאן צריך בעל אמונה לתפוס את מחשבתו, ולהבין שזה משמים, ובזה ניכר ה'שלמות באמונה', שלא רק שאינו כועס על העניין, אלא אדרבה שמח הוא על העיכוב, כיוון שיודע שזה משמים, ובזה דבוק הוא בה' יתברך, וכמו אברהם אבינו ע"ה שנאמר עליו 'לב שמח' (בשעת הליכתו לעקוד את בנו).
וכן מתבטאת שלמות באמונתו במה שאינו שמח במפלת אויביו ושונאיו, ופסוק מלא הוא: “בנפול אויבך אל תשמח" (משלי כד, יז), ושמואל הקטן היה מעורר על כך תמיד (אבות פ"ד מי"ט). והוא בעל אמונה בשלמות, שלא רק שלא שמח במפלת אויבו, אלא אדרבה תומך בו ומתפלל עליו ומרגיע אותו, ואם יכול אף עוזר לו, וכמו שהתנהג יוסף הצדיק לאחיו ככתוב: “וינחם אותם וידבר על ליבם" (בראשית נ, כא), כי האמין שהכל משמים בלבד.
ועוד מעלה בשלמות האמונה, שמרגיש צורך להודות לה' יתברך על שזכה להגיע להשגות כאלה, כי זה בעצם השכר שמקבל בעל אמונה, שעל ידי כך נהיה לבעל אמונה גדול יותר בדבקות והתקרבות לה' יתברך (ועיין בספר 'עבד ה'' עמ' קיד).
ח. מחשבות שכליות והגיוניות שהם נגד האמונה, וכן דיבורים ומשפטים שאינם מתאימים לבעל אמונה, הרי זה עבודה זרה ממש וזלזול בכבוד שמים, ויש להיזהר בזה מאוד.
ומכאן יש להתריע על הפרשנות 'החרדית' על ידי הערוצים, שאף על פי שכוונתם רצויה שלא יפנו לערוצים ה'מחרידים', מכל מקום על ידי פרשנותם בצורה שכלית וכיוצא בזה מחזקים את מחשבות הכפירה הנמצאות אצל האדם, וטוב היו עושים אם היו מוותרים על כך, ומצדיקים את שמם: 'ערוץ קודש'.
שאלה: כתוב בפסוק: “כי חזק הוא ממנו" (במדבר יג, לא), כביכול מהקדוש ברוך הוא (סוטה לה.), ואיך יתכן שחשבו כך המרגלים? וכן הפסוק: “הישמר לך פן תשכח את ה' אלוהיך" (דברים ח, יא), היתכן לשכוח את ה' יתברך?
תשובה: מחשבות ודיבורים שהם נגד האמונה אינם מתאימים לבעלי אמונה, והרי זה ממש כעבודה זרה, אפיקורסות וזלזול בכבוד שמים שיש להיזהר בזה מאוד. ואם המרגלים אומרים “אפס כי עז העם" (במדבר יג, כח), הרי זה כאילו אמרו אין כח שיכול לעמוד חס ושלום נגד הגוים הענקים האלה (כמבואר ברמב"ן שם).
וכאשר היסוד לא טוב, אזי עבירה גוררת עבירה, כפי שאמרו בתחילה: “נשלחה אנשים" (דברים א, כב) ולא האמינו להבטחת ה' יתברך, וזה גרם שטעו ודיברו מילים שלא מתאימות לאמונה, כגון: “כי חזק הוא ממנו" (במדבר יג, לא), כי הרגישו שה' יתברך לא איתם, ובמחשבתם נכשלו וגרמו חילול ה' גדול עד כדי כך שאין להם כפרה לעוון, אפילו שעשו תשובה אמיתית (עיין למרן הבית יוסף אור"ח סו"ס תקפ).
וכן מה שכתוב: “הישמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך" (דברים ח, יא), היינו כאשר חושב האדם שהכל בזכות שכלו, כוחו ומאמציו המרובים הרי זה שוכח את ה' יתברך. ורבינו יונה מנה מצווה זו במניין המצוות (שע"ת שער ג אות כז).
וזה כלול במצוות “ולא תתורו אחרי לבבכם וגו' אשר אתם זונים וגו'" (במדבר טו, לט), ופירשו חז"ל (ברכות יב:) אחרי לבבכם זה מינות, אשר אתם זונים זה הרהור עבודה זרה, ובמהרש"א (שם) מבואר שהוא מאמין בה' יתברך אלא שמשתף שם שמים ודבר אחר, עיין שם, והיינו כנזכר לעיל, כשיש מחשבות שכליות, פילוסופיות והגיוניות, הרי זה נגד מחשבת האמונה, ונמצא שמשתף שם שמים ודבר אחר.
ומבהיל הרעיון, כי יתכן שאדם הנראה דתי וחרדי, ואף על פי כן יש לו בלבולים ודמיונות ומחשבות שליליות שאינם על פי דעת התורה ולא לפי יסודות האמונה, ובוודאי שאין לו אמונה מעשית הלכה למעשה לחיות עם האמונה. ומי שלא בהשגה כזאת, ומסביר כל הנהגת הדור לפי השכל, הרי זה נקרא לשכוח את ה' יתברך. וזה בעצם משמעות המילים של המרגלים “כי חזק הוא ממנו" וכמו שפירש רש"י (במדבר יג, ב) 'אני נותן לכם מקום לטעות', עיין שם.
ומו"ר המשגיח הר"ר שלום צבי שפירא זצ"ל בספרו 'מאור שבתורה' (פ' שלח לך) מביא מאבות דרבי נתן (פכ"ט מ"ה) שהגורם חילול ה' ומחטיא את הרבים אין לו סליחה. וזה בעצם מה שהיה עם המרגלים (וכמו שזכרנו לעיל בשם מרן הב"י ס' תקפ הנ"ל).
ומכאן על גודל הזהירות בשעה קשה הדורשת דיבורי אמונה ולהיזהר ולהזהיר מכל מיני מילים ומשפטים הנשמעים באותו מעמד. ומכאן יש להתריע על הפרשנות 'החרדית' בערוצים 'החרדים', שאף על פי שכוונתם רצויה שלא יפנו לערוצים 'מחרידים', אך על ידי שמפרשים את הדברים על פי הטבע, רק מחזקים אצל האדם את הכפירה שכבר קיימת בו, והרבה יותר טוב היו עושים אם היו מוותרים על פרשנויות הללו, ובכך היו מצדיקים את שמם 'ערוץ הקודש'.
שאלה: כתוב בפסוק: “ויסע לוט מקדם" (בראשית יג, יא), ופירש רש"י 'אי אפשי לא באברהם ולא באלוקיו', וכיצד יתכן שלוט אמר כך?
תשובה: כמבואר בתשובה הקודמת, שדיבור האדם במשפטים והנהגות שהם נגד האמונה זה כעין כפירה בה' יתברך, חס ושלום. ומאחר שעזב לוט את בית מדרשו של אברהם אבינו ע"ה ולא השתדל למסור נפשו להיות עמו מפני תאוות ממונו, הרי זה כאומר: אי אפשי באברהם ובאלוקיו, והדברים נוראים מאוד.
וכיוצא בזה, נאמר במדרש (ילקוט שמעוני פר' וירא רמז צה) על הגר שכאשר גירשה אברהם בשם ה', הלכה ומצאה מים במדבר וכתוב: “ותמלא את החמת מים" (בראשית כא, יט), שהיה במעשה זה של הגר חוסר אמונה, ועיין למורנו המשגיח הר"ר שלום צבי שפירא זצ"ל בספרו 'מאור שבתורה' (פ' וירא).
ט. מותר לשאול שאלות נגד האמונה, אולם אסור לענות תשובות נגד האמונה. ולכן, כאשר מאן דהו שואל שאלה נגד האמונה, והוא חפץ לשמוע תשובה ולהתחזק באמונה, מצווה גדולה לענות לו ולקרב אותו.
אולם, אם השואל הוא מסוג השואלים שאינם חפצים לשמוע תשובות, אלא להמטיר שאלות וללכת או שהוא מאלו השואלים בניגון של טענה חס ושלום, אין מצווה לענות לו כלל, ואדרבה מצווה גדולה להתרחק ממנו כמטחוי קשת, שהרי שאלותיו אינן שאלות אלא תשובות, ועל תשובות אין מה לענות, והבן.
שאלה: מתי ניכר אצל האדם שכל מעשיו הם מכח האמונה בלבד?
תשובה: כאשר מגיע האדם לדרגה שעושה מעשים שהם נגד השכל, הרי זה בוודאי נובע מכח האמונה, ובכך ניכר עליו האמונה. לדוגמא, לפי השכל, האדם רואה את עצמו שהוא גיבור, חכם, עשיר, ולפי האמונה הדבר הפוך שהוא עניו, צנוע ועדין נפש.
וראינו שכן נהגו עם ישראל במצרים (שמות יב, כח), על מה שנצטוו לשחוט את השה, שהוא העבודה זרה של המצרים, והנה אף שהיו במצרים והיו אם כן בסכנה גדולה בקיום הציווי הנזכר לעיל לזבוח את עבודתם מול עיניהם, וזה נגד השכל, למרות הכל הם עשו את ציווי ה', ומסרו את נפשם מכח האמונה בה' יתברך.
ועל זה נכתב בתורה בשבחם: “וילכו ויעשו בני ישראל" (שם), וכן נאמר: “ויעשו כן" (שם יד, ד), היינו שקיימו דברי משה רבינו ע"ה על פי ה' וחזרו לאחוריהם מכח האמונה, ולא פחדו מהמצרים.
וכן עשה דוד המלך ע"ה בעמק בכאים נגד השכל, ושמע בקול שמואל הנביא אף שהיה בסכנת נפשות (שמואל ב ה, כד-כה ומלבי"ם שם), ולא כן שאול המלך שהתרגש מדברי העם ועבר על דברי נביא ה', שציווהו שלא להתחיל בהקרבת הקורבנות (שמואל א י, ח).
שאלה: האם מותר לשאול שאלות על פי השכל שהם נגד האמונה? ואם כן, כיצד עושים זאת?
תשובה: מותר לשאול שאלות באמונה כדי להבין ולקבל תשובות, ומפורש הוא בפסוק: “כי ישאלך בנך" (שמות יג, יד), ורואים אם כן שכשר הדבר לשאול. במה דברים אמורים, דווקא כאשר שואל בניגון של שאלה כדי לקבל תשובה, אולם אם שואל בניגון שמשתמע כעין טענה חס ושלום זה חמור מאוד.
לדוגמא, כאשר יש צרות ובעיות ושואל: 'איזה עוון עשיתי?', 'למה יש לי צרות?', אם זה בלשון תמיהה על ה' יתברך, חס ושלום, זה חוצפה. ואם שואל בלשון שמשמע בדבריו שרוצה לבדוק במעשיו על מה יצא הקצף ולחזור בתשובה זה מצוין, והרי זה מועיל לסלק את הצרות כי מחפש ושואל היכן הטעות שלו ומה רוצה ממנו ה' יתברך.
ומצינו כן לדוד המלך ע"ה בספר תהלים (ס, יב) שאמר: “ולא תצא אלהים בצבאותינו" בלשון תמיהה ושאלה, וכוונתו לשבח את ה' יתברך שהכל משמים, וההצלחה אך ורק בידי ה' יתברך. מה שאין כן אצל בר דרומא שאמר גם כן כדוד המלך, אבל אמרו בלשון ניחותא שנשמע בזה טענה על ה' יתברך ולכן נענש ומת (גיטין נז.).
וכן אברהם אבינו ע"ה אמר לה' יתברך: “השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בראשית יח, כה) בלשון שאלה, ללמד אותנו שה' יתברך עושה משפט צדק, כי משפטי ה' אמת צדקו יחדיו, ובאמת שאצל אברהם אבינו באמונתו העצומה בה' יתברך, ניתן לפרש שאמר כן בניחותא, וכוונתו שהעולם יכול להתקיים רק כאשר ה' יתברך לא יעשה משפט, אלא יעשה לפנים משורת הדין (כמבואר במדרש רבה, בראשית פרשה מט אות ט).
ויש ששואלים למה ה' יתברך עשה שואה רק בכדי להתווכח ולהצדיק את מעשיהם הרעים נגד התורה. ולמעשה, ניתן לשאול כן כאשר רוצה להבין, וכאילו שואל על איזה עוון היה שואה. בעל אמונה באמת, יודע לנגן את המילים כדי להבין ולהתחזק בזה ומקדש שם שמים, ואשריו. ועיין עוד בפירוש הרמב"ן על התורה (במדבר כ, י) שניגון הדיבור קובע ומוכיח את העניין באמונה.
לפעמים יש לוויה של מקרים קשים מאוד, רחמנא ליצלן, והספדן זועק ברמקול: 'למה, למה?', ויתכן שהוא מחטיא את הרבים, משום שעל ידי זה יבואו להרהר באמונת ה' יתברך. וכן כשרואים כותרת בעיתון דתי: 'ירד מביתו לעזור לרכב תקוע, ונהרג בתאונה', וכן: 'בא לעזור לתושבים בחבל עזה, ונהרג בפגיעת טיל ב'צוק איתן''. במשפטים כאלה חסר כבוד שמים, ונפגעת על ידי זה האמונה. וכך היה צריך להיכתב משפט תורני של אמונה: 'רצה לעשות חסד עם אנשים, והגיע זמנו ומת בשעת מצווה, אשריו ואשרי חלקו, ברוך דיין האמת'. כלומר, הניגון, המשפט, הסגנון והתגובה מזכים אותנו לקדש שם שמים בשעות קשות. 'תוך אמוני עם סגולה' (מפיוט 'לכה דודי'), כלומר עם ישראל עם סגולה מאמינים בני מאמינים (שבת צז. וספר על"ה עמ' רסד).
י. שאלות באמונה יש רק בעולם הזה, אולם למעלה בשמים הכל ברור לחלוטין ואין ספיקות באמונה, ואדרבה שמחים הם במצב הקיים.
שאלה: נאמר על יצחק אבינו ע"ה: “ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות" (בראשית כז, א). ופירש רש"י, שנתעוור מחמת דמעות המלאכים. וזה פלא, וכי בשמים בוכים, והרי שם רואים את גילוי השכינה וכבוד השמים שעשה אברהם אבינו לה' יתברך?!
תשובה: באמת בשמים שמחים וצוהלים, אבל כאן בארץ בוכים, וכאשר נפתחו השמים ראו המלאכים איך בארץ בוכים וגם הם בכו, אבל בשמים לעולם שמחים.
וידוע המעשה על תלמידו של הרמב"ן כשחלה ונטה למות, ונכנס הרמב"ן לבקרו וראה שקיצו קרב, פנה הרמב"ן לחולה ואמר לו: שמע בני את אשר אני מצווך, דע שבעולם העליון יש היכל עליון ושמה כיסאות למשפט והשכינה ניצבת בעדם, הא לך קמיע ודע שבקמיע זה יפתחו לך את כל שערי ההלכות שברקיע עד שתגיע לעולם העליון. לכן אבקשך, אני אתן לך בכתב כמה שאלות עצומות בנוגע לכלל ישראל, וכשתגיע לשם תשאל אותם ותבוא אלי בחלום ותמסור לי את התשובות שישיבו לך, ונפטר התלמיד לעולמו. ולאחר זמן בא התלמיד בחלום לרמב"ן, ואמר לו שלא שאל כלום, כיוון שבשמים הכל ברור ולא שייך לשאול שאלות בשמים, ומכיוון שהינך נמצא בתוך גוף, לכן אינך יכול להבין.
ומשל למה הדבר דומה למטוס שעולה למעלה, ויש עננים כבדים ולאחר טיסה של עשר שניות, עולה מעל לעננים ורואה את השמש זורחת. והנמשל כשנמצאים בארץ יש שאלות שהם בעצם מחשיכות לנו את האמונה, אבל כשעולים למעלה רואים אור גדול שמאיר את הכל בצורה ברורה בלי ספק אמת לאמיתה, וממילא לא בוכים ולא כלום.
לבכות צריכים רק על העבירות שעשינו, ואומר הפסוק בתהלים (פד, ז) “עוברי בעמק הבכא, מעיין ישיתוהו", שזה גהינום, ועמוק מאוד, ובוכים שם על עבירות שעשו, עד כדי דמעות כמעיין, עיין שם. בשמים צוחקים, למטה בוכים בכיה לבטלה.
יא. החכמה והבינה באדם בכוחם לכוון את כל ענייני העולם הזה על פי האמונה, ובזה מתורצות כל הספיקות. ולכן, בעל אמונה שהגיע להשגות גבוהות לעולם אינו נשבר ואינו מתייאש, כי את הכל הוא מיישב על פי האמונה, ופשוט.
שאלה: מהו הביאור למה שאמרו חז"ל הקדושים (ב"ב טז:) 'אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו ע"ה שכל חולה הרואה אותה מיד מתרפא'?
תשובה: יש בזה כמה פירושים ועיין במהרש"א (שם). ורבינו הרב נאמ"ן שליט"א בהגדה של פסח הוצאת 'איש מצליח' (עמ' 134) מביא שהכוונה על מצוות אמונת יחוד ה' שנקראת 'אבן טובה'. ובהערת סוגריים שם הביא שכעין זה כתב הרשב"א והובא ב'עין יעקב' (ספ"ק דב"ב סימן ל"ד) ושם פירש 'אבן טובה' היא החכמה, ו"החכמה תחיה בעליה" (קהלת ז, יב), והחכמה דומה לאבנים טובות ומרגליות, עיין שם.
נמצאנו למדים, שעל ידי אמונה ניתן לקבל כח חזק וגדול מאוד להמשיך ולסבול ולחיות ולעבור בשלום את כל הניסיונות בעולם הזה בחכמה גדולה, ובאמת בעל אמונה לא נכנס לדיכאון ועצבות וייאוש, אלא להיפך, מיישב הדברים מכח אמונה.
והחכמה והבינה שבאדם, יש בכוחם לכוון הכל לפי האמונה ובזה מתורץ כל הספיקות. לדוגמא: כאשר צריך לעזור בבית ויש לו הרגשה שהוא סובל והמשא יותר מדי כבד ומנצלים אותו, בעל אמונה לא כועס, אלא אדרבה חושב שמתעמל בזה והרי זה בריא לגוף.
וידוע שרבינו כלפון משה הכהן זיע"א היה מביא כל יום שני דליי מים מהבור לביתו ומכוון בזה להתעמל לבריאות גופו, וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות דעות פ"ד הי"ד).
וכן כשיש עבודה רבה וקשה ויש הרבה חובות ניתן להישבר מכך, ומאידך לחשוב אמונה, שזה גזירה משמים ופרנסה קשה, ויחזק עצמו במחשבה על שבת קודש שהוא זמן המנוחה והעונג ביחד עם כל המשפחה. ובמקום לזרוק טענות ולהיכנס לייאוש שדומה בזה לזורק אבנים לים, ניתן לבנות אבן על אבן לכבוד ה' יתברך, ובכך לפטור את הטענות, וזה הכח באבן הטובה של אברהם אבינו ע"ה, אבן טובה שבתוכה כח גדול לפוצץ כל מכשולים, אם אבן הוא נימוח, אם ברזל הוא מתפוצץ (קידושין ל:).
יב. בעל אמונה לא בוכה יותר מדי, כי הכל מהשמים לטובה, ואין לבכות על חלב שנשפך. רק מה שניתן לשנות על ידי תְפִלָה ניתן לבכות עליו. וכן דוד המלך ע"ה שמת בנו, קם וסך ורחץ. וכך מתנהג בעל אמונה, לא בדיכאון, לא בעצבות ולא בכעס.