פרק י"א - מחיה וכלכלה
בו יבואר, היאך יתנהג האדם במשאו ומתנו ובכלכלת ביתו בדרך האמונה כרצון ה' יתברך
א. ההשתדלות אינה עיקר, אלא רק בכדי שלא יראה הדבר כנס, וכאשר השתדל לפי דרגתו מעט או הרבה, הרי זה מספיק. ולכן בעל אמונה שהשתדל באיזה עניין, ויש לו עתה ספק אם צריך להשתדל יותר או לא, שב ואל תעשה עדיף, וספק השתדלות לקולא.
ויש לדעת שההשתדלות ההכרחית והמותרת תלויה ועומדת בדרגת האמונה בה נמצא אותו אדם. ומכל מקום, להשתמש בכוחניות כדי להשיג את חפצו הוא דבר קשה ואינו רצוי, ויתכן שעדיף לוותר עליו, והנדחה מפני השעה שעה עומדת לו (ברכות סד.).
אולם, כל זה הוא בשאר דברים, אבל לעניין חן וכבוד אין צורך להשתדל כלל ועיקר, שהרי עינינו הרואות שיש אדם המשתדל לקבל כבוד, ולשם כך מתלבש בבגדי פאר ומתבשם במור ואהלות וכל ראשי בשמים, ובכל זאת אין לו לא חן ולא כבוד והציבור אינם אוהבים אותו. ומאידך, יש אדם שמתנהג בהכנעה ובשפלות ובכבוד לכולם ובורח מן הכבוד, וה' נותן לו את הכבוד כפי הראוי לו, 'ואין כבוד אלא תורה' (אבות פ"ו מ"ג).
שאלה: כאשר מסתפק האדם אם צריך להוסיף בהשתדלות או לא, כיצד ינהג, לחומרא או לקולא?
תשובה: ההשתדלות אינה העיקר, ואף על פי שמוכרחת אינה מועילה. וכלשון הרמב"ן (בראשית לז, טו ד"ה וימצאהו) 'הגזירה אמת והחריצות שקר'. ומה שעושים השתדלות הוא כדי למעט העניין שלא יראה כנס, וכשעשה קצת השתדלות הרי זה מספיק. וכמובן שזה תלוי בדרגה של אותו בעל אמונה. ורבינו הבעל שם טוב הקדוש זיע"א, השתדלותו היתה לדפוק בחלונו של העשיר וללכת מבלי להמתין, פלא פלאים.
ובעל אמונה שהשתדל בעניין, ויש לו ספק אם צריך להוסיף בהשתדלות או לא, שב ואל תעשה עדיף, וספק השתדלות לקולא, ויתאמץ עוד באמונה בה' יתברך שהוא הכל יכול, ושלום על ישראל.
שאלה: כתוב: “חן וכבוד יתן ה'" (תהלים פד, יב), ולכאורה מה החידוש ב"חן וכבוד", הרי ה' יתברך נותן הכל?!
תשובה: החידוש בזה, שאף על פי שעל האדם להשתדל לפי כוחו ודרגתו בבטחונו בה' יתברך, מכל מקום לעניין חן וכבוד, אין צורך בשום השתדלות כלל ועיקר, שהרי יש אדם שמתלבש בלבוש מכובד ומפואר מאוד עם מור ואהלות וראשי בשמים, ובכל זאת הציבור לא אוהבים אותו, משום שאין לו חן ואין לו כבוד. ואילו מי שמכבד את ה' יתברך ומרבה תמיד כבוד שמים, דואגים בשמים שיגיע לו הכבוד הראוי והנכון, והבורח מהכבוד הכבוד רודף אחריו (עירובין יג:).
וגם בביתו של האדם, מצווה להתנהג בהכנעה, בשפלות ובכבוד למשפחה, וכמבואר בתנא דבי אליהו (אליהו זוטא פרשה ד) וזה לשונו: שנו חכמים, הוי עלוב לכל אדם, ולאנשי ביתך יותר מלכל העם וכו' (ועיין בגמרא סנהדרין יד. ובמסכת כלה רבתי תחילת פ"ה ותחילת פ"ז, ומסכת דרך ארץ זוטא פ"ג, ע"ש).
ומי שמתגאה, גם אנשי ביתו לא סובלים אותו (סוטה מז:), והמבקש כבוד הוא חולה בנפשו, והשונא כבוד חיצוני הוא בריא בנפשו וזוכה לתורה, 'ואין כבוד אלא תורה' (אבות פ"ו מ"ג). והלוואי שנזכה לכך, וצריך להתפלל על כך הרבה מאוד, שאמונה ותְפִלָה הם תאומי צביה.
שאלה: כאשר רואים אדם העושה מרפקים ועל ידי כך מצליח להשיג את דרישותיו, האם אינו נוגד את האמונה?! ומה ההבדל למעשה בין ההשתדלות המוכרחת והמותרת לבין ההשתדלות המיותרת?
תשובה: כוחניות זה דבר קשה, וכמות ההשתדלות המוכרחת והמותרת תלויה ועומדת בדרגת האמונה בה נמצא האדם. ובאופן שרואה כי בשביל לקבל תפקיד מסוים שיש בו שררה, כסף, ופרסום, עליו להפעיל השתדלות יתירה, יתכן שעדיף לוותר על כך, ובמקום זה יזכה לשלום בית עם אשתו ובניו יהיו מוצלחים להפליא.
ובזמנו אמר רבינו הרא"ם שך זיע"א (מכתבים ומאמרים) על 'מבצע יהונתן' הידוע, שאם מבצע זה היה נוגד לדעת התורה, והיה אסור לחלץ יהודים באוגנדה, אפילו שעשו והצליחו, אין כאן באמת הצלחה, משום שכוחניות זה לא הצלחה, ורק בגלל שגדולי ישראל בירכו והמליצו, היה הצלחה בדבר (ועיין יבי"א ח"י עמ' תעא).
וכידוע מהאבן עזרא (במדבר יד, מא) כי העברת פי ה' אין בה הצלחה, עיין שם. ובגמרא (עירובין יג:) הנדחה מפני השעה, שעה עומדת לו. ופירש רש"י לאחר זמן עתידה לעמוד לו שעה מוצלחת, עיין שם, וכשיש ספק, צריך בוודאי דעת תורה כיצד להתנהג, ולה' הישועה.
ב. אפשר לאדם להתפלל לזכות לבן זכר שגם זה בידי שמים. וכל הפעולות שעושים על מנת לזכות לבן זכר הינם בגדר השתדלות בלבד, ורק על ידי תְפִלָה מעומק הלב קובעים בשמים שההשתדלות תועיל.
ומכאן שאם בני הזוג רוצים לעשות טיפול לפוריות כדי לזכות לבן זכר, כאשר יש להם רק בנות, וכן להיפך, לאור האמור עדיף להתנהג כרגיל, ולהשאיר את המלאכה למלאך הממונה על כך, והעיקר להרבות בתְפִלָה תמיד.
שאלה: מובא בגמרא (נדה טז:) שמלאך הממונה על ההריון, 'לילה' שמו, ונוטל כל טיפה ומעמידה לפני הקדוש ברוך הוא, ואומר לפניו, טיפה זו מה תהא עליה, גיבור או חלש וכו' עיין שם. ואילו 'זכר או נקבה' אינו אומר. האם עניין זה תלוי באדם, שהרי אמרו (שם לא.) אישה מזרעת תחילה יולדת זכר וכו' או שמא גם זה בידי שמים?
תשובה: מובא בגמרא (ברכות ס.) שמועילה תְפִלָה לבן זכר באופן שהזריעו שניהם בבת אחת, וכן משמע מפירוש רש"י, עיין שם. ועל כל פנים צריך תמיד להתפלל לה' יתברך, בתמימות ובשלימות ובכוונה, לזכות לבנים ובנות זרע קודש של קיימא ולחנכם לתורה ויראה.
ובזוהר הקדוש (פ' תזריע מב:) אמרו שהקדוש ברוך הוא גוזר על הטיפה אם תהיה זכר או נקבה (כמבואר במדרש תנחומא פ' פקודי, אות ג). וגם הקשו שם היאך קאמר אישה מזרעת תחילה יולדת זכר וכו'? ותירץ רבי יוסי, שה' יתברך מבחין בין טיפה של זכר לטיפה של נקבה, ולכן הוא יתברך גוזר על טיפה זו אם זכר וכו', עיין שם. ונראה שהכוונה בזה, כי לא מחמת מי שהזריע תחילה נעשה הדבר, אלא להיפך, ה' יתברך מבחין בחכמתו האין סופית מה מתאים לאותה טיפה, וכאשר גוזר זכר ממילא משפיע בטבע שהאישה תזריע תחילה, ונמצא שהכל מתחיל מלמעלה.
ונכון שצריך לעשות פעולה חיצונית, וכגון מה שאמרו שמשהין את עצמן וכו' (נדה לא רע"ב), אך עדיין זה לא מתחיל מהבעל ואשתו, אלא מחכמתו יתברך, והגזירה משמים קובעת בטבע מי יזריע קודם, והבן.
ומה שהבאנו בתחילת התשובה מהגמרא שהתְפִלָה מועילה להיות הטיפה זכר רק עד ארבעים יום, ורק באופן ששניהם הזריעו בבת אחת, הא בלאו הכי הרי זה תפילת שוא (ברכות ס.), ומסתברא שהש"ס מודה לזוהר הקדוש, שהמתפלל ומכוון לכך יכול בתפילתו לגרום את ההזרעה הנכונה. ואולי זה גם תירוץ הש"ס 'בבת אחת', כלומר על ידי התְפִלָה, אין ההשפעה של האיש והאישה, אלא התְפִלָה עושה הכל לחיים טובים (ועי' מתוק מדבש על הזוהר שם שפירש אחרת).
ויתכן מה שכתוב בגמרא (שם) שמשהין את עצמן, זה בבחינת השתדלות בלבד, וכאשר מתפלל תועיל ההשתדלות, וכמבואר בגמרא (נדה עא.) דהא בלא הא לא סגי, עיין שם, והעיקר הוא התְפִלָה ולבקש רחמים, ומעט השתדלות שמשהין את עצמן, ולה' הישועה.
ועל נמרוד הרשע כתוב בתורה: “הוא היה גיבור ציד לפני ה'" (בראשית י, ט), וידוע מה פירש רש"י במילים “לפני ה'". ורבינו המהרש"א (סוף מכות) ביאר שבזמן יצירתו של נמרוד, המלאך הביא את הטיפה לפני ה', ומאז נגזר עליו להיות גיבור ציד, עיין שם.
ומכאן שהעיקר הוא הגזרה משמים, מבלי קשר להזרעה, וכן יש לומר שמכח הגזרה, ממילא נעשה משמים שהאישה תזריע תחילה, והבן. ומכאן שכאשר בשמים רוצים לגזור אם יהיה בן או בת, גיבור או חלש, חכם או טיפש, זה כבר נגזר ונחתם בשמים, ואנחנו, על ידי התְפִלָה בכוונה מעומק הלב, קובעים גם את ההזרעה, וכדברי הזוהר הקדוש הנ"ל.
ולהנזכר לעיל יתכן להוסיף, שכאשר רוצים לעשות טיפול לפוריות כשיש בנים ורוצים בת או להיפך, עדיף להתנהג כרגיל, ולהשאיר את המלאכה למלאך הממונה על כך, והעיקר להתפלל. ורואים בגמרא (נדה עא.) שאפילו לקדש את עצמו בשעת תשמיש ולזכות על ידי כך לבנים זכרים, הרבה עשו כן ולא הועיל כלום, אלא יבקש רחמים ממי שהבנים שלו, עיין שם, והדברים נוראים ומדברים בעד עצמם.
ג. אדם שמצבו הכלכלי אינו מאפשר לו לקנות ביוקר, ורוצה לקנות בשוק ששם המחירים מוזלים, רשאי לעשות כן, ואין זה נוגד את האמונה ואף על פי שהכל קצוב מראש השנה עד ראש השנה, אולם יתכן שבשמים לא קצבו לו בשפע גדול.
והן אמת, שההוצאות לשבת קודש אינם בכלל התקציב השנתי, ומשום כך מותר להרבות בהוצאות לשבת קודש ולקנות בריווח, מכל מקום זהו דווקא למי שמענג את השבת באמת ומנצל כל רגע ללימוד תורה, לשירה ולשמחה. ולא דומה מי שמכבד את השבת למי שמכבד את עצמו ותאוות גופו.
שאלה: כאשר חפץ האדם לקנות בשוק במחירים זולים, האם הוא נגד האמונה, שהרי הכל קצוב מראש השנה ועד ראש השנה (ביצה טז.)?
תשובה: לא, אין זה נגד האמונה, כי יתכן שלא קצבו לו קניות בשפע גדול, ולקנות בשוק במחיר זול מתאים עבורו. ואף אם אינו רוצה לקנות בשוק משום שחפץ לשמור את עיניו ומאמין בה' יתברך, עם כל זה, אם מצבו הכלכלי קשה ולא מסתדר, כנראה שבשמים דורשים ממנו לקנות בשוק במחיר זול בדווקא, ואין לו רשות לקנות ולהרבות כי יתכן שלא קצבו לו (משנ''ב סי' רמב ס''ק ד).
הן אמת, שלכבוד 'שבת קודש' מותר לקנות ולהרבות, כי זה לא בתקציב השנתי מראש השנה עד ראש השנה. אמנם, יתכן שאינו מותר אלא באופן שבאמת מענג את השבת ומנצל כל רגע לתורה לשירה ולשמחה ולעונג שבת אמיתי, ויש הבדל גדול בין המכבד את השבת לבין המכבד את עצמו ותאוות גופו (ועיין יבי''א ח''ו עמ' שכח).
ומה שכתוב באיגרת רבינו הגר''א זיע''א שלא לצמצם כלל להוצאות שבת קודש, הוא דווקא לזהיר באמת בכבוד השבת, שלא מדבר כלל בדברי חול ועוסק בתורה ויודע שקדושת השבת גדולה מאוד, עיין שם. וכפי גודל הזהירות והשמחה במצווה, כך גודל השפע מה' יתברך.
גם מוכח בגמרא (ב''מ ס.) שמותר לבעלי חנויות וסוחרים לעשות מבצעים ופרסומים ומחירי שוק זולים כדי למכור ולמשוך קונים אליהם, וזו השתדלות מעשית שכולם מרוויחים ונהנים ממנה.
ד. מותר לאדם לעשות ביטוח חיים ורפואה משלימה, והוא הדין לחסוך כסף לילדיו הקטנים בכדי שיוכל לסייע להם כשיגיעו לפרקם, ולכן מי שמרגיש צורך בכך וזה מרגיע אותו, כדאי שיעשה כן ואין זה נוגד את האמונה.
שאלה: האם לעשות ביטוח חיים ורפואה משלימה זה נגד האמונה? והאם מתאים לבעל אמונה לחסוך כסף לילדיו הקטנים לעת חתונתם?
תשובה: לעשות ביטוח חיים ורפואה משלימה, אין זה נגד האמונה, וזה דרגות של ביטחון בה' יתברך, ומי שמרגיש צורך לעשות כן וזה מרגיע אותו, כדאי שיעשה כן. ורבינו הגדול זיע"א (יחו''ד ח''ג סימן פה) פסק שמותר לעשות ביטוח חיים, ובעצם זה חסכון לעוד שנים כפי המצב של המשפחה.
ואף על פי שבגמרא (גיטין מז.) כתוב על חז''ל הקדושים שלא רצו להשאיר כלום לאחר מיתתם, מכל מקום בזה הזמן לעשות כפי הצורך והתועלת ומה שעוזר לעבוד את ה' יתברך, ראוי לעשות כן.
ומפורש בגמרא (כתובות נב:) שיש להלביש ולכסות ולתת נידוניה מתאימה לבנות, 'כדי שיקפצו עליהם'. ובוודאי שצריך לחסוך כדי לתת לבני הזוג, ומפורש בגמרא על שטרי פסיקתא, כמה אתה נותן לבנך כך וכך, כמה אתה נותן לבתך כך וכך וכו' (כתובות קב.), עיין שם.
ה. אף על פי שיש מצווה להשתדל לאכול מאכלים בריאים, ולהתרחק ממאכלים המזיקים לגוף, מכל מקום יש לדעת שכח וגבורת הגוף הינו רק בידי ה' יתברך, ואפילו אם יאכל אדם זרעונים כל חייו, אם רצון ה' לעשותו בריא וחזק, יחיה שנים רבות עד זיקנה ושיבה.
שאלה: כתוב בגמרא (שבת עז:): שלושה נוסף להם גבורה שמזדקנים, ואלו הם: דג, נחש וחזיר. ומה העניין בכך?
תשובה: שלושה אלה אין להם אוכל מסודר: הדג במים ואין לו שם הרבה מה לאכול, וחלק ממזונו הוא שורשי עשבים הגדלים בקרקע, וגדול אוכל את הקטן (רש"י ביצה כג:).
וכן נחש, לחמו תמיד עפר, ופחדן מאוד, ואינו תוקף אלא מתוך פחד כידוע (ותכונה זו מצויה ביצר הרע, והבן), וקשה לו ההליכה (שבת קי.), ואפילו אוכל כל מעדני עולם טועם בהם טעם עפר (יומא עה.).
וכן החזיר, אשר מצוי באשפה, וכמו שאמר רב פפא 'היינו דאמרי אינשי תלה ליה קורא לדבר אחר ואיהו דידיה עביד' (ברכות מג:), ופירש רש"י קורא רך הגדל בדקל תלה אותו לחזיר לאוכלו, דהיינו אף אם תביא לו דבר הנקי, אף על פי כן הוא יגלגלנו לאשפה ויאכלנו שם, שזו אומנותו, ואף על פי כן ככל שמזדקנים נתוספת בהם גבורה, ללמדנו שה' יתברך קובע כוחם וגבורתם של הבריות, ולא המאכל אשר הם ניזונים ממנו.
וכן הזרעונים שאכלו דניאל וחבריו, ואף על פי כן היה מראיהם טוב כבריאי בשר אף יותר מכל הילדים האוכלים בשר (דניאל א, טו), ומכאן שהאוכל לא קובע, ומפורש בפסוק: “כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם" (דברים ח, ג).
ו. אין הציווי של התורה (דברים ד, טו) “ונשמרתם מאד לנפשותיכם" סותר את האמונה שהכל משמים, שהרי ה' יתברך הנהיג בעולמו שהכל יתנהל על פי הטבע ולא בדרך נס. ולכן בא הציווי “ונשמרתם", להורות לנו שחובה על כל אדם להתנהג בדרך הטבע, ולהישמר מכל נזק העלול לבוא עליו על פי הטבע, ואין לו להתרשל בזה חס ושלום ולסמוך על הנס, שהרי לא תמיד הוא ראוי לנס.
ומכאן, שיש לשמור על בריאותנו ולהיזהר מלאכול כל מיני מאכלים שאינם בריאים, ואף על פי שהם ערבים לחיך. ועל ידי זה יהיה גופו בריא וחזק לעבוד את ה' יתברך, ומקיים בעצמו 'נשמה בריאה בגוף בריא'.
ולא נבראו מאכלים אלו אלא להתענג מהם בשבתות, ימים טובים ושמחות, אולם בדרך כלל אסור להתפנק במאכלים המזיקים, והבן.
שאלה: מדוע נצטווינו בתורה (דברים ד, טו) “ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", והרי הכל מהשמים, ומה כוללת מצווה זו?
תשובה: הקדוש ברוך הוא חפץ שעולמו יתנהל על פי הטבע שקבע בו, ורמזו בכך כי 'הטבע' בגימטריא 'אלקים'. ולדוגמא: אדם שאוכל דבר המזיק על פי הטבע, ולא ניזוק מכך, נמצא שנהגו עימו מעל הטבע דהיינו בדרך נס, ומכיון שלא תמיד אנו ראויים לכך ובשביל נס צריכים זכויות, ובפרט בשעת הסכנה שהשטן מקטרג, לכן ציוותה התורה: “ונשמרתם מאד לנפשותיכם", כלומר שמור על עצמך שלא יצטרכו משמים לעשות לך נס, שמא לא תהיה ראוי לכך ותינזק.
ואף אם עשו לו נס, מכל מקום מנקים לו מזכויותיו, כמובא במסכת שבת (לב.), ולכן כל אדם צריך ליתן את דעתו בכך, ומכאן שיש לבדוק את בלוני הגז, את שקע החשמל וסורג החלון וכיוצא בזה, שהכל תקין היטב. ומה שלא תלוי בידי אדם, נסמוך בזה על ה' יתברך.
וגם כאשר שומר ומשתדל ומצליח, חייב לחשוב שה' יתברך שומר עליו, ולא שהוא שמר והצליח, כלומר גם לאחר ההשתדלות, צריך לחוש שהכל מה' יתברך ולהודות לו על הכל.
מצוות “ונשמרתם מאד לנפשותיכם" הוא כולל בגוף, בנפש ובנשמה:
בגוף , שנשמר לאכול ולשתות בזמן, ולאכול דברים המזינים ומועילים ולא סתם דברים הטעימים ומזיקים לגוף.
בנפש , יזהר ממדות רעות, כעס, קנאה, גאווה, מחלוקת, וכן ב'עשה טוב' כגון אהבה ואחוה, שלום בית, עין טובה וכיוצא בזה. ומי שזכה לכך הוא בריא בנפש, ואשריו.
בנשמה , לשמור על הקדושה, להיות תמיד בחברה טובה, ולפחד תמיד מעבירות, שמא יגרום החטא, ובזה יהיו כל ימיו באמונה, בתשובה, בהכנעה ובפחד חיובי לפני ה' יתברך.
ומרן רבינו הגדול זיע"א המליץ שלא לטוס במטוס כשאין צורך, כטיסה בשמי הארץ וכיוצא בזה, ומאידך כשיש צורך כגון למטרת עבודה או תורה, חייב לטוס, אלא יקדים להתפלל כפי העניין, ולה' הישועה (עיין חזו"ע ברכות עמ' שעא).
וידוע מרבינו הסטייפלר זיע"א שאמר שלא כדאי ללמוד סתם נהיגה למי שלא צריך, כי מכונית זה כמו אקדח טעון, רחמנא ליצלן. ועל אחת כמה וכמה לנשים שיש בזה בעיה בצניעות, וכידוע מרבינו בעל שבט הלוי זיע"א שתמיד היה מעורר על כך, ואומר שכיום יש הרבה תאונות דרכים, מפני שהנשים נוהגות בכבישים (עיין שבט הלוי ח"ד סימן א).
שאלה: מדוע ברא ה' יתברך מאכלים ערבים לחיך אף על פי שאינם בריאים?
תשובה: כל הבריאה כולה לא נבראה אלא לכבוד ה' יתברך (אבות פ"ו מי"א). ולכן, יש להיזהר שלא לקלקל את בריאותנו כיוון שעל ידי זה לא נוכל לעבוד את ה' יתברך (רמב"ם הלכות דעות פ"ד ה"א). וכמו שבעלי חיים הטמאים לא נבראו לצורך אכילתנו, אלא בשביל גויי הארץ, כך להבדיל, לא נבראו המאכלים הערבים לחיך אלא לאכול מהם בשבתות, שמחות וכיוצא בזה, שיש לנו רשות להתענג בכך, וכמו שכתב המהרש"א (כתובות סז: ע"ש).
אבל בדרך כלל, אסור לאדם לענג עצמו במאכלים אלו, כיוון שהדבר מזיק לבריאותו, והפסוק מלמדנו להועיל: “ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" (דברים ד, טו), כלומר אכול את המועיל והבריא המחזק את הגוף ולא את הערב לחיך.
והשומר על עצמו מלמטה, עוזרים לו מלמעלה, ומקיים בעצמו 'נשמה בריאה בגוף בריא'. ובזה מקיים עוד מצווה באכילתו, בבחינת 'בריאות גופו'. וכמו שיש מצוות עשה מהתורה של אהבת ה' יתברך, כך יש מצווה לאהוב עצמו (ועיין בספר הנהגות אהבת ישראל כלל ב באורך).
וכידוע מהרמב"ם (הלכות דעות פ"ד ה"ב) הממלא כרסו הוא בסכנת חיים, והאוכל כפי צורך גופו בלבד, יהיה בריא וחזק לאורך ימים טובים (ועיין מדרש רבה ויקרא פרשה לד אות ג, ועל"ה עמ' רכה).
ז. בכל העניינים הקשורים לגשמיות די במעט השתדלות, ואת כל השאר ה' יתברך משלים. ולכן, במידה מסוימת ניתן להאמין לאנשים בזה ואין צורך לחשוש יתר על המידה.
אולם, ברוחניות אסור בשום אופן להאמין לאנשים, וצריך תמיד לבדוק ולהיזהר, ולהתפלל לה' יתברך שלא תצא תקלה מתחת ידינו לעולם. ומכל מקום גם ברוחניות אין להיזהר יותר מדי עד כדי פחד שמא לא יעשה כראוי, ועל זה כבר אמרו רבותינו: 'מן הזהירות, שלא תרבה להיזהר' .
שאלה: כתוב בתורה על אליעזר עבד אברהם: “המושל בכל אשר לו" (בראשית כד, ב). מה למדים מכאן לעניין האמונה?
תשובה: למדו מכאן שכל צרכי הבית במה שקשור לגשמיות הפקיד אברהם ביד אליעזר שהיה איש נאמן, ולא השביעו על נאמנות זאת כי בגשמיות מספיק השתדלות, והשלמות בידי ה' יתברך. מה שאין כן במה שקשור לרוחניות, אסור להאמין לאנשים, ואפילו נאמנים כאליעזר שהיה 'נאמן ביתו בכל אשר לו', אלא צריך לחשוש, ולכן השביעו אברהם אבינו ע"ה. וכן יעקב אבינו ע"ה השביע את יוסף כמבואר בפרשת ויחי (בראשית מז, כח-לא).
נמצאנו למדים, שבגשמיות יש להישאר אדיש, עדין, לא מפחד, לא במתח, ומיושב בדעתו, שלא תהיה סיבה להפריע לו בעבודת ה', כי אחרי הכל, הכל קצוב משמים, הבונה והסותר, הזכות והחובה בבנק [פלוס ומינוס בלע"ז], העושר והכבוד. אין שום כח בעולם שיכול לקחת ממנו מה שקצב לו ה' יתברך, והפסוק צועק: “וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה" (דברים טו, יח), כלומר תעשה השתדלות, והשאר תשאיר לה' יתברך.
אבל ברוחניות יש לחשוש ולהיזהר, ויעשה ככל שביכולתו שיתקיים הדבר, ותמיד יתפלל לה' יתברך. ומכאן שבזמן התְפִלָה חבל להרהר בעניינים גשמיים, שמספיק בהם רק מעט השתדלות וההמשך קצוב משמים, אלא לחשוב אך ורק על התְפִלָה, על פירוש המילים, ויתפלל ביראה מילה במילה לפני ה' יתברך.
וכדאי לנהוג מידי פעם 'רגע של אמונה', כלומר בלי שיעשה השתדלות כלל, ויהיה ממש בשלמות לפני ה' יתברך. וכשזה רגע אחד זה לא קשה, שעצם המחשבה זה כבוד שמים, כמו להיות רגע 'בבא סאלי', וכן להיות רגע בשלמות האמונה בלי השתדלות כלל וההצלחה בדרך. וקובץ על יד, כלומר מעט מעט, ירבה.
שאלה: כאשר רצה יעקב אבינו ע"ה להתברך מאביו יצחק, עשה השתדלות להידמות לעשיו בגופו שנאמר: “והידיים ידי עשיו" (בראשית כז, כב), ומדוע אם כן לא עשה השתדלות להידמות גם לקולו של עשיו?
תשובה: עיין רמב"ן מה שכתב בזה (שם יב). אולם, יתכן לתרץ תירוץ של אמונה בשלמות. והוא, שיעקב אבינו ע"ה מעצמו לא היה עושה שום השתדלות, אלא בטח בה' בשלמות, ולא עשה אלא כפי בקשת אמו שילבש לבוש של עשיו ויקח תבשילים שהכינה היא, ומאחר שלא ביקשה ממנו לשנות את קולו, לא טרח לשנות ולא השתדל בדבר שהוא שקר ולא נתבקש לעשותו, ובטח בה' יתברך המסדר את הכל, שיסדר גם את ענייני הקול. ובאמת כך היה, יצחק שומע את קולו של יעקב ואף אומר שזה קול יעקב, ועם כל זה מברך. והוא שעשה יעקב השתדלות שנתבקש מלמטה, ומשמים סידרו את הכל.
ומכאן, כל דבר שהוא לא נגד דעת תורה ולא נגד ההלכה, ניתן לנסות לעשותו, וזה השתדלות בסיסית, כגון להרגיע את המשפחה או את העסקנים, החברים וכיוצא בזה. אתה תעשה השתדלות וההצלחה בידי ה' יתברך.
גם לרבות שלומדים מכאן, שבעל אמונה לא מסביר כל מה שקורה לפי השכל, אלא לפי האמונה שזה רצון ה' יתברך וזה גזירה משמים, וכגון עיכוב בנישואין זה לא בגלל שהוא כהן, או שהוא מוגבל כגון שמגמגם, או בגלל ההשכלה או מצבו המשפחתי, כל זה על פי השכל, וכל הסיבות האלה הם באמת אמצעי לקיים את רצון ה' יתברך, והכל משמים בבחינת “אין עוד מלבדו" (דברים ד, לה), אין עוד סיבות, זה גזירה משמים, וצריך להמתין בסבלנות, ובינתיים להודות לה' על הכל, על העיכובים והמחסומים הבעיות והקשיים שבדרך.
ח. גם חכם גדול עלול ללקות בחולי הנפש. חכם שמחפש כבוד, פרסום, הנאות, תאוות גופניות וכל כיוצא בזה, עלול להגיע לחולי גדול הנקרא 'בעל נפש רחבה', ונופל ברשת הגאווה עד שנהיה לבעל גאווה, וסופו שיגיע לטמטום הלב חס ושלום.
אולם, אדם הבריא בנפשו מסתפק במה שיש לו וקונה כפי הצורך ואפילו מ'יד שניה', ונמנע מהלוואות מיותרות שהן היסוד לקלקול הבית, להימנעות מפריה ורביה ומלהקים בית מלא ברכת ה'.
ומי שאין לו רצונות ועוצם עיניו מענייני העולם הזה, הוא השלם והשמח יותר בעבודת ה'.
שאלה: האם יש תרופה מועילה לחולי הנפש על פי תורתנו הקדושה?
תשובה: כמובן, להיות בעל אמונה, שהרי חולי הנפש יכול להיות גם לאדם חכם אך יש לו שגעונות, כמו אחד שמחפש כבוד, פרסום, הנאות, תאוות גופניות, רוצה בית גדול, ריהוט מיוחד. ולפעמים מגיע לחולי גדול עד שנקרא בעל נפש רחבה לשלילה, כמו בעל גאווה, בעל לשון הרע, כלומר אדון לחולי הנפש הזה, בגלל תאוות ורצונות שחושק בהם (ועיין משלי כג, ב בפי' רש"י, רלב"ג, ומלבי"ם), ועל ידי זה מגיע לטמטום הלב ונעשה חולה (רש"י סנהדרין עה.). לדוגמא, קורח ביקש כהונה ויצא נגד משה רבינו, המרגלים פחדו על כבודם ודיברו נגד ארץ ישראל (מסילת ישרים פי"א).
ובזמנינו, כל פרסום בחוצות גורם לרצונות בנפש, ועל ידי זה מגיע האדם לעיצבון, דיכאון ויאוש, רחמנא ליצלן, ונעשה ממש חולה פנימי קשה. אדם הבריא בנפשו, מסתפק במה שיש לו וקונה רק כפי הצורך, ואפילו מוצרים מ'יד שניה', ונמנע מהלוואות שזה היסוד לקלקול הבית ולהימנעות מפריה ורביה ומלהקים בית עם ברכת ה'.
כשיש אמונה אין רצונות, כי מאמין שהכל משמים ומתמודד תמיד, אין רצון ואין צער, אין תשוקה ואין כאב לב (עיין רש"י ברכות לב: ד"ה ומעיין בה), אין אשליה ואין אכזבה (עיין מלכים ב ד, כח). המוותר על הרצונות, הוא רגוע, העוצם עיניו מלהביט בעולם הוא שמח, וכשלא תרצה, תהיה שלם יותר. וכמובן שבעל אמונה מתקדם ומתגבר על הכל לאט לאט: על הכעס, הקנאה והגאווה (מסילת ישרים פי"א). ועיין עוד בספר הנפלא 'דע את עצמך' לבעל הספרים היקרים והנפלאים 'בלבבי משכן אבנה'.
ט. לעולם ידאג האדם לעצמו ולמשפחתו, ולכן כאשר צריך אדם עזרה ותמיכה מאחרים, וכן כאשר צריך טיפול נפשי על ידי תרופות או עצות, אין לו להתבייש בזה חס ושלום אלא אדרבה יהיה בבחינת 'הוי עז כנמר במצוות' ויבקש עזרה כפי הצורך. והיחיד שצריך להתבייש הוא זה העושה עבירות וממרה את פי ה'!
שאלה: הזקוק לתמיכה ועצה כספית, נפשית וגופנית, באיזה דרך יצא מן המיצר?
תשובה: היסוד הוא, כמו שיש לפחד רק מעבירות ולא מחלומות רעים, אלא להתפלל ולתרום לצדקה ונהפוך הוא לטובה, כך יש להתבייש רק מעבירות בלבד ולא משום דבר אחר בעולם. ומה שאתה איך שאתה, ספרדי, אשכנזי, פרסי, מרוקאי וכו', וכן בהיר, כהה, רזה, מלא, וכן עשיר, עני, מסודר ומבוסס או להיפך הכל רצון ה' יתברך לטובתך, ואין לכעוס ואין לקנאות ולא להיכנס לדכאון ולא כלום, והכל משמים לטובה.
ולכן, תדאג לעצמך ולמשפחתך ותבקש עזרה כפי הצורך על המחיה ועל הכלכלה ולא להתבייש, וכן כשצריך חיזוק וטיפול לנפש, תרופות, עצות, הדרכה וכיוצא בזה, שיהיה בבחינת הוי עז כנמר במצוות, ובוש פנים לגן עדן (אבות פ"ה מ"כ).
ואלה שמזיקים לעצמם מחמת המצב הקשה על ידי עישון כבד, שתיה חריפה וכיוצא בזה, או שולחים יד בנפשם רחמנא ליצלן, טועים טעות חמורה. אלא אדרבה, עליהם להתחזק באמונה ולקבל דין שמים באהבה, וזוהי הסגולה להצלחה, ומן השמים ירחמו (עבודה זרה יח.).
וכשאין הבנה באמונה נכשלים, כמו אותו שר ממשלה שנחשד במשרד השיכון ושלח יד בנפשו. וכמו הרמטכ"ל בצבא שהיה חולה קשה, ועשה כנזכר לעיל. והרי הפסידו הרבה על ידי זה. נמצינו למדים שרק האמונה מביאה כח להיות עניו, צנוע וסבלן לכבוד ה' יתברך.
י. אדם השרוי בלחץ גדול, נוטה באותה העת לחשוב שהכל תלוי על צוארו, והוא האחראי על התוצאות לטוב או למוטב. וזו היא בוודאי מחשבה מוטעית הגורמת לאדם לחץ גדול המשבש לו את חייו וחיי משפחתו, וכל עבודת ה' שלו מוטלת בספק.
אולם, המחשבה הנכונה היא, שכל ההצלחות נתונות בידי ה' יתברך בלבד, ועלינו מוטל רק להתפלל לה' יתברך שישלח הצלחה והרווחה במעשי ידינו, ובד בבד לעשות השתדלות כפי הצורך, ובזה יתרבה כבוד שמים בעולם.
שאלה: מה העצה להרגעה כאשר יש מצבי לחץ גדולים?
תשובה: כאשר האדם לחוץ מאוד, הינו חושב שהכל תלוי עליו, וכאשר יחשוב ויעמיק שהכל בידי שמים ומה שיהיה הכל רק מה' יתברך, יהיה רגוע שמח ועובד ה', ואשריו. נכון שיש לחץ טבעי מסוים והתרגשות גופנית, אבל לחץ שמפריע למשפחה או בעבודת ה' יתברך אסור שיהיה, אלא להשאיר את ההצלחה לה' יתברך בלבד, ולהתפלל בדבקות שיתרבה כבוד שמים, ובזה מוכיח שמאמין ומבין שהכל בידי ה' יתברך.
וכבר אמר דוד המלך ע"ה: “והעושר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכל" (דברי הימים א כט, יב), ורבינו החפץ חיים אמר שההשתדלות בידי ה' יתברך, ובזה מתרבה כבוד שמים. וידוע המעשה עם הבעל שם טוב הקדוש זיע"א שהכינו עבורו יין לפסח, ועשו הרבה השתדלות בעניין, וברגע האחרון נתנסך היין והלך לאבדון, ואמר להם הבעל שם טוב, שאמנם טרחו מאוד מאוד, אבל שכחו להתפלל על זה. ובזה הראה לכולם שגם היין הזה בידי ה' יתברך.
וכן כשמרן רבינו הגדול נלב"ע [ג' מרחשוון תשע"ד], מיד תוך כמה שעות הגיעו להלוויה בשעות הערב, מיליון איש. ומאידך בשנת תשע"ג בשלג החזק שהיה בירושלים, היתה אמורה להיות חתונה בירושלים עם הכנות גדולות ובקושי היו כמניין אנשים. ללמדך שההצלחה בידי שמים בלבד.
יא. הטבע שקבע ה' יתברך בבריאה הוא בבחינת נס נסתר, וכאשר ה' יתברך בא לדון את האדם, הוא מנהיג את העולם שלא בדרך הטבע, אלא בהשגחה פרטית, ולפי מעשיהם כנגד הטבע, ואז מתגלה הנס.
ומכאן, שכל השפע היורד לאדם משמים הוא אינו על פי הטבע, אלא על פי כלי הקיבול שהכין הוא לעצמו על ידי מעשיו הטובים.
שאלה: כתוב בתהלים: “כי בא, כי בא לשפוט הארץ" (צו, יג) מדוע הפסוק כופל עצמו?
תשובה: מפרש המלבי"ם (שם), ה' יתברך בא תחילה והניח את העולם לפי הטבע שקבע, והטבע הזה הוא בבחינת נס נסתר, נראה כטבע על פי הדין. וכאשר בא לשפוט את הארץ, מעיין במעשי בני אדם ומנהיג את העולם בהשגחה פרטית יותר לפי מעשיהם, לפעמים לשבט, לפעמים לחסד, ואז רואים נס, שזה שינוי מדרך הטבע, ע"כ. ומכאן, שהשפע היורד מלמעלה הוא על פי מעשה האדם, וכפי בית הקיבול שמכינים למטה, כך מקבלים מלמעלה.
ועיין בזוהר הקדוש (פ' בשלח סה:) על משה רבינו, שכאשר שלח את יהושע למלחמה בעמלק בחזית, הוא נשאר בעורף, בבית המדרש, ולכאורה לא מובן וכי כך מתנהג מנהיג אמיתי?! אלא כך אמר משה ליהושע, אני נלחם עם עמלק שלמעלה, ואתה עם עמלק שלמטה, וכן היה, כי הכל מתחיל מלמעלה על ידי המעשים שעושים למטה.
יב. 'עין הרע' נובעת מגאווה, ולכן כאשר האדם מתפאר בעצמו ולא ניכר עליו שמאמין שכל מה שיש לו הוא מה' יתברך בלבד, ה' מסיר את השגחתו מעליו, וממילא אין עליו 'עין טובה', והדינים מתעוררים רחמנא ליצלן. ולכן, לעולם יצניע האדם את מעשיו, ויבליט יותר את האמונה וכל מה שיש לו הוא מתנה מה' יתברך, ועל ידי זה יזכה ל'עין טובה' וחיים טובים.
שאלה: כתוב בגמרא שהרבה אנשים מתים מעין הרע (ב"מ קז:), ולכאורה הרי עין רעה הוא בידי אדם, ואיך יתכן שאדם יכול להזיק, הרי הכל נגזר משמים?
תשובה: יש כאן נקודה עדינה, והיא שעין הרע נובעת מגאווה, והיינו שמראה את עצמו, יופיו, כוחו ורכושו, ובכך לא ניכר עליו שמרגיש הודאה לה' יתברך, שהכל משמים, ואזי ה' יתברך מסיר השגחתו ממנו, ואין עליו עין טובה מה' יתברך, והתוצאות בהתאם והדינים מתעוררים רחמנא ליצלן.
לכן צריך האדם להצניע עצמו בבחינת “למה תתראו" (בראשית מב, א), וכפירוש רש"י שם. וכן יעקב אבינו ע"ה שאמר “הילדים אשר חנן אלהים את עבדך" (שם לג, ה). וכן דוד המלך ע"ה כשחזר מהשדה והרג את הארי ואת הדוב, לא אמר 'איך אני?!', אלא 'איך ה' יתברך?!', ובכך פירסם כבוד שמים, ובזכות זה זכה דוד המלך לשמירה מה' יתברך תמיד.
ובפרק צ"א בתהלים הנקרא 'שיר של פגעים' (שבועות טו:) נגד פיגועים, כתוב: “כי בי חשק ואפלטהו, אשגבהו כי ידע שמי" (פסוק יד), כלומר שמכח האמונה זכה להיות עניו, כי הרגיש שזה מתנה מה' יתברך, והוא מפורש בגמרא (יומא כב:) שאול באחת ועלתה לו לרעה, דוד בשתים ולא עלתה לו לרעה, עיין שם. ופירש רבינו חננאל מפני שמצא חן בעיני אלוקים.
יג. אדם שנתמנה לתפקיד בכיר מסוים, אין ספק שזה בהשגחה מלמעלה, שהרי מצינו שרים בממשלה ללא מעמד פוליטי וללא השכלה כללית, וקיבלו תפקידים בכירים מאוד. ולכן, אין לקנא לעולם בתפקיד של אחרים, אלא אדרבה לשמוח עמהם במה שה' חנן אותם, ובנוסף לשמוח עם מה שה' חנן אותנו, ועדיף בנים יקרים וחביבים יראי ה' שינהיגו בעזרת ה' את הדור הבא, מאשר תפקידים בכירים וכיוצא בזה.
שאלה: האם להיות שר בממשלה זה תלוי במעמד פוליטי וכיוצא בזה או שיש סיבה אחרת לגמרי, ובאמת כל אחד יכול להיות שר בממשלה?
תשובה: אחרי שלמדנו והבנו שהכל משמים, ומפורש בגמרא אפילו ריש גרגותא משמיא מוקמי ליה (ב"ב צא:), ופירש הרשב"ם, ריש גרגותא, הוא שר הממונה על הבורות וכו'. והוסיף המהרש"א לבאר מהו שכתוב 'אפילו', שהרי בוודאי תפקיד של מלכים גדולים ניתן משמים, אלא לומר לך, שאפילו תפקידים פשוטים כאחראי בורות, גם זה בהשגחה משמים להשגיח על השפלים. וכן כל תפקיד, מִשְׂרה ומשכורת הוא אך ורק בהשגחה מלמעלה.
ומצינו שרים בממשלה שאין להם לא מעמד פוליטי ולא השכלה כללית, ובכל זאת קיבלו תפקידים בכירים מאוד, וזה כולל יועצים, דוברים, מנכ"לים, גזברים, ועדות למיניהם, מפני שהכל משמים בלבד.
ולכן בעל אמונה צריך להרגיש שמח בכל מה שעובר עליו, ולא מקנא בתפקידם של אחרים, שהרי זה משמים בלבד, ואפילו אם יש באותו תפקיד נהג צמוד, רכב חדש, שומר ראש ומשכורת גבוהה, גם זה משמים, וכשאתה מקנא או מהרהר אחר הנבחר ושואל את עצמך: 'מהיכן זה הגיע לו?', כביכול הינך מהרהר על ה' יתברך. ובנוסף תשמח במה שנתן לך ה' יתברך ותהיה בעל אמונה כל רגע ורגע עם דבקות בה' יתברך.
ובמקום תפקיד כזה, עדיף שיהיה לאדם בנים יקרים וחביבים שיש להם יראת שמים צמודה, כל יום כחדשים בעבודת ה', ושומרי ראש עליהם, ושיהיו המנהיגים של הדור הבא. ואשרי הזוכה לכך!
גם אל תקנא בחתן, כלה, אבי הבן ואירועים משמחים, אלא תשמח עם כולם ותברך את כולם. ותודה לה' יתברך שיש שמחות, ובקרוב משמים ישמחו גם אותך לחיים טובים.
יד. הנהגה טובה להשתדל ולהתאמץ תמיד לקיים מצוות מעשר כספים כדת וכדין, בשמחה ובאהבה. ועל ידי שמעשר כספים מרווחיו משתף את ה' יתברך בעסקיו, וכן זוכה להיות ממחזיקי התורה, ואשריו. והמהדר להפריש חומש סגולה גדולה היא לעשירות.
ואף על פי שיש בזה היתרים רבים, מכל מקום יש להחמיר בזה מאוד מאוד, שאם לא כן חסר בשלמות המצווה ובשלמות האמונה. והצדקה הגדולה ביותר מכל הצדקות, היא להפריש מעשרותיו עבור עמלי תורה, כי לימוד התורה מונע את כל הצרות שבעולם.
והנהגה קדושה זו מוטלת על כולם, ואפילו על אברכים ובחורי ישיבות. והפלא הגדול הוא, כיצד אותם עשירים, שפורסם עליהם ברבים שיש להם בחשבון הבנק מאות מיליונים!!! ישנים על מיטתם בלילה, כאשר מצב עולם התורה והאברכים היקרים קשה מאוד, ובוודאי שעליהם מוטל להפריש אף יותר מחומש.
שאלה: מצוות מעשר כספים היא חובה או הנהגה טובה, והאם כדאי להפריש חומש לצדקה?
תשובה: יש בזה כמה שיטות כידוע, והובאו למרן רבינו הגדול זיע''א (יבי''א ח''י עמ' שכז), אבל למעשה ההנהגה הטובה ביותר להשתדל ולהתאמץ תמיד לקיים מצוות מעשר כספים בשמחה ובאהבה כדת וכדין, ומפורש בפסוק: “וצדקה תציל ממות" (משלי י, ב), ובפרט כיום שרואים כל כך הרבה צרות בעולם. ועל ידי מעשר כספים משתף את ה' יתברך ברווחים, וכן על ידי זה זוכה להיות ממחזיקי התורה.
ורבינו החזון איש היה מורה ובא גם לבחורי ישיבות שיפרישו מעשר כספים מהמִלְגה אף שהיא מועטת, והובא בספר 'דרך אמונה' לרבינו הגר''ח קנייבסקי שליט''א (הלכות מת''ע פ''ז, ציון ההלכה אות נח).
והוסיפו עוד, שלא טוב לקנות בזה ספרים וכיוצא בזה, אלא רק אם זה מונח בקרן גמ"ח ברשות הרבים לכולם. וגם לא יתן כל מעשרותיו לזרעו אחריו, וגם לא ישלם הוצאות ביתו ויפריש מהנשאר בלבד, אף שיש היתרים לכך (עיין יבי''א שם), מכל מקום אין זה בכלל שלמות המצווה ולא שלמות האמונה, ויש להחמיר בזה מאוד מאוד. וידוע מהזוהר הקדוש בכמה מקומות שמביא במצוות הצדקה מעלות גדולות מאוד מאוד.
ופלא על אותם העשירים המפורסמים ועסקנים מסוימים שפורסם עליהם ברבים שיש להם מאות מיליונים!!! כיצד הם ישנים על מיטתם בלילה, כאשר מצב עולם התורה והאברכים היקרים קשה מאוד מאוד. וכידוע המהדר להפריש חומש אשריו ואשרי חלקו (כתובות נ.), וזה סגולה גדולה לעושר גדול. וכידוע על רבינו הרא''ם שך זיע''א שהעיד על עצמו שהיה מפריש חומש תמיד ולא חסר לו דבר מעולם.
גם לרבות, שעשיר גדול צריך להפריש יותר מחומש (שיטמ''ק שם), וידוע שהצדקה הגדולה ביותר היא עבור עמלי התורה, האברכים היקרים שלנו, שכולנו חיים בזכותם. ורבינו הגרי''ש אלישיב זיע''א היה אומר שהחזקת התורה חובה קדושה יותר מכל הצדקות, מכל הקופות ומכל החולים, כי לימוד התורה מונע כל הצרות שבעולם, "ולכל בשרו מרפא" (משלי ד, כב; ועיין עירובין נד.).
שאלה: מדוע במצוות מעשרות מותר לנסות את ה' יתברך, כמובא בגמרא (תענית ט.) 'עשר בשביל שתתעשר'?
תשובה: מפני שבניגוד למצוות הנתונות לכוונת הלב, כגון “בכל לבבך" ו"בכל נפשך" האמורים בקריאת שמע (דברים ו, ה) שאינם ניכרים אלא באמירה וקשה לדעת אם באמת מרגיש כך בלבו, ויתכן שהוא סתם מרמה את עצמו ועדיין לא עמד במבחן. מה שאין כן מצוות “בכל מאודך", שזו מציאות הניכרת למעשה יום יום, שמכל הרווחים הכספיים כל אחד בעבודתו מצווה להפריש מעשר מרווחיו, וכשעושה כן באהבה ובשמחה ומחזיק ותומך בתורה, מראה בעצמו על ידי כך את אהבת ה' יתברך בכל ממונו, וזוכה לעושר מה' יתברך, ולכן הנביא מבטיחו: “ובחנוני נא בזאת וכו' והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג, י), ולכן "צדקה תציל ממוות" (משלי י, ב), ויש בכח הצדקה לעזור ולהציל מיד.
וכידוע אם תוסיף למילה 'מות' את האות ע' יהיה 'מעות' והמוות מתבטל, ויש בכך אריכות ימים ושנים (ועיין 'אוזניים לתורה' פ' ראה), ומפני שערך מצוות הצדקה גדול כל כך, התיר לנו הנביא לנסות את ה' יתברך בזאת המצווה.
טו. כל ההצלחות כולן שייכות אך ורק לה' יתברך. ולכן אדם שהצליח בעסקיו, אל יתפאר בחכמתו ובכוחו, ויאמר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יז), אלא יאמין באמונה שלימה שהצלחתו היא אך ורק מאת ה' יתברך, ואם ה' היה רוצה, היה יכול להיות אחרת, ודי למבין.
שאלה: סוחר שההצלחה מאירה לו פנים ויודע בחכמתו לעשות עסקים מוצלחים, האם גם זה משמים?
תשובה: על הפסוק: “וזכרת את ה' אלוקיך, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" (דברים ח, יח), ביאר האונקלוס, שהקדוש ברוך הוא, הוא הנותן לך עצות לקנות נכסים. כלומר, העסקים כולם מה' יתברך כפשוטו ממש, וכאשר מרוויח או מפסיד, הכל מלמעלה לטובה.
וכן בגמרא (שבת לא.) למדנו, ששואלים את האדם בשמים לאחר מאה עשרים שנה האם נשאת ונתת באמונה?! וכתבו התוספות (שם ד"ה אמונת) בשם הירושלמי כי גם כאשר זורע באדמה בשפע ובאיכות גבוהה ויש ברכה ושפע בגשם, עם כל זה יש להאמין שההצלחה בידי ה' יתברך בלבד, גידול התבואה בלי נזקים, הקצירה, הטחינה, הלישה, והאפיה, והאכילה והשביעה, ולזכור שזה מה' יתברך. וכמו שכתוב: “לחם לאכול ובגד ללבוש" (בראשית כח, ח), שפעמים אוכלים ולא שבעים או אוכלים וניזוקים.
נמצינו למדים שהצלחתו של האדם מה' יתברך, "כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" (דברים ח, יז), ואמרו בגמרא (פסחים קיג:) ארבעה אין הדעת סובלתן ואחד מהם זהו עשיר מכחש, ולפי האמור יש לבאר שכשעשיר משקר, ואומר שבזכות שכלו ועמלו ב'עשר אצבעותיו' זכה לעושר, ובתוך לבו יודע שהכל בהשגחת ה' יתברך, אזי הינו עשיר מכחש.
טז. דרך התורה הוא לקנות לעצמו ולמשפחתו רק מה שצריך, ומה שלא צריך אינו קונה, גם אם זה במבצע ובזול. ואפילו לפני לידת אשתו לא קונים צורכי התינוק כדי להרגיש בעצמם להיות תלויים תמיד בחסדי ה' יתברך, ומי יודע מה ילד יום (יבמות סג:). ומקיים הפסוק: “אשרי אדם מפחד תמיד" (משלי כח, יד), וכשמגיע הזמן, כפי הצורך, מרגיש בעצמו שמהשמים דוחפים אותו לקנות ולעשות כפי הצורך.
יז. בעל אמונה דואג תמיד לייפות את ביתו לטובת אשתו וילדיו, ולא לטובת החברים והאורחים. ולכן, עדיף להשקיע בחדר שינה וריהוט מתאים לתועלת בני הזוג, וכן לייפות חדר ילדים, מיטות טובות, שולחן וכיסאות, מאוורר, מזגן, ארון בגדים, ארון ספרים, מקום לשמוע שירים ולשמוח בבית.
ואין לקחת הלוואות כדי לייפות את הסלון ולעשות רושם בפני האורחים, כי העיקר זה חינוך הילדים ועבודת ה', ועדיף לקנות ריהוט מצוין 'יד שניה' ולהקל על עצמו, מבלי לעשות רושם בפני האורחים. יהודי הוא בעל אמונה, ולא בעל כבוד ולא בעל הבית.